גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
שבת · דף פד:
ד"ה מה פכין וכו' וי"ל דמה להנך וכו'. עיין במהרש"א ודבריו תמוהין לענ"ד דעדיף מזה הקשו התו' מיד בתר הכי דליעבד ק"ו מפכין גדולים לחוד ודו"ק:
שם מה לפכים קטנים וכו'. עיין מהר"ם עד עדשה מן השרץ כאן הס"ד. ואח"כ מה"ד וצ"ל בא"ד מה לזב שכן מטמא משכב ומושב פי' אבל מת אינו מטמא משכב ומושב אפילו בשאר כל הכלים וכו' ר"ל חוץ מפץ ומ"ש אח"כ מפץ שאין לו שום טומאה ר"ל דלא מצינו לו שום טומאה עד שנלמוד מק"ו מזב שאינו מטמא פכין קטנים ומטמא מפץ. ומ"ש אח"כ וגם לא שייך לומר טומאת משכב ומושב יוכיחו וכו' וכוונתו לסתור דברי מהרש"א אכן המהרש"א לא הקשה טומאת משכב ומושב יוכיח דהוי משמע הזב שמטמא משכב ומושב אלא משכב ומושב יוכיחו ור"ל הכלים שמקבלים טומאות משכב ומושב מזב ולא ממת ושייך על הק"ו כלי מכלי והוצרך לתרץ דכיון שהכלים האלו מקבלים טומאה גם ממת ע"י מגע ואוהל לא שייך לומר יוכיח שלא יטמא המפץ במת ע"י מגע ואוהל והדברים ראויים למי שאמרם ובחנם השיג עליו מהר"ם בזה גם מ"ש מהר"ם ופכים עצמן ג"כ אין טמאין מדין משכב ומושב אינו מובן לי דמה בכך אם ר"ל דא"כ גם מפץ לא למדנו אלא למגע ואוהל פשיטא דלא למדנו במת אלא למגע ואוהל והיינו תירוץ מהרש"א וכמ"ש וצ"ל דמ"מ אם היינו למדין מת מזב הוה שפיר שייך לומר מה לזב שכן מטמא משכב ומושב כדין משכב ומושב תאמר במת שאינו מטמא כדין משכב ומושב אע"פ שמטמא מדין מגע ואוהל מ"מ הוי חומרא גבי זב אבל גבי כלי מכלי לא שייך משכב ומושב יוכיח שמיטמא מזב מדין משכב ומושב דלא שייך בזה חומרא במשכב ומושב ולא שייך יוכיח אלא אי הוי מיטמא בזב ולא במת אותו טומאה שרוצים ללמוד מפץ במת ודו"ק:
שם ד"ה והא וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה לתרץ דמ"ש התוס' דהאי ק"ו וכו' כוונתם הק"ו משרץ ולא נ"מ אם הק"ו הוא ע"י פכין קטנים או ע"י סאה ותרקב מ"מ ילפינן משרץ פשוטי כלי עץ לטומאת ז' ולא אמרינן די' וגם לפי תירוץ ב' של התוס' דברייתא איירי נמי במפץ של עץ מ"מ נקטה ק"ו מפכין כדי ללמוד נמי מפץ של שיפה ושל גמי ואה"נ דשל עץ שפיר ילפינן משאר כלים לחוד והגמרא לא דקדק בכך כיון דמ"מ משרץ ילפינן לה וכמ"ש ודו"ק:
שם רש"י ד"ה מי לא עסקינן וכו' והא כל דבר טומאה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד יש ליישב קושייתו דודאי יש חילוק גדול בין אי מיטמא מה שבתוכו משום אוהל המת ובין אי מיטמא ע"י הכלי אם יש כלים בתוך הכ"ח ל"מ אי נימא דאפילו אי כ"ח הי' מקבל טומאת מדרס לא הי' נעשה אב הטומאה אי הטומאה הוא ע"י הכ"ח היו הכלים טהורים דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואפילו אי נימא דאי כ"ח הי' מיטמא במדרס הי' נעשה אב הטומאה מ"מ לא הי' מה שבתוכו אלא ראשון אבל אי מיטמא משום אוהל המת נעשים אב הטומאה ואם הם כלי מתכות נעשים אבי אבות דחרב הוא כחלל בטומאת מת וקאמר רחמנא דאם אין צמיד פתיל עליו טמא הוא מאוהל המת ודייקינן הא יש צמיד פתיל עליו אינו טמא מאוהל המת ואה"נ דטמא משום הכלי לכן הוכרח רש"י לפרש דכלי טמא אינו מציל וטמא מה שבתוכו משום אוהל המת ודו"ק:
שם תוס' ד"ה מי לא וכו' ור"י מפרש וכו'. עיין מהר"ם ער והכי דייק רבא דכ"ח וכו' לא יציל אע"כ אין וכו' בכל ענין וזה אינו וכו' כצ"ל ולענ"ד כוונת ר"י דדוקא כשיכול לקבל טומאה מגבו אינו מציל בפני הטומאה ומדרס מקרי טומאה מגבו אבל היסט מקרי טומאת תוכו וכמ"ש התוס' לעיל ולכן אע"פ שיכולה לקבל טומאת היסט מציל בפני הטומאה ולא בא ר"י להוסיף על פיר"ת אלא דלא ניחא לי' דאע"ג דנטמא דרך גב יש לנו לטהרו דכיון שכבר נטמא אין לחלק בין דרך גב ובין דרך תוך אלא היכי שראוי לקבל טומאה ולא נטמא שייך לחלק בין היכי שראוי לקבל טומאה דרך גב ובין דרך תוך. ומה שהשיגו מהרש"א ומהר"ם על הגהות מהרש"ל דאי יחוד טמא נ"ל שגם לגי' מהרש"ל ר"ל דאי ע"י יחוד טמא כשתשב עליו אח"כ ודו"ק:
שם רש"י ד"ה ואחת באמצע וכו'. עיין מהר"ם ולענ"ד מ"ש רש"י שרוח זו זרועה צפון ודרום וכו' אין כוונתו על שורת הזרע דא"כ אם הי' זורע גרעין אחד במזרח הערוגה קרוב לצפון או לדרום הי' אסור ומשום שריבה בזרע מותר זה לא מסתבר ודוקא היכי שנעשה שדה בפ"ע אמרינן (בדף פ"ה ע"ב) שמותר אבל בכה"ג דלא נעשה שדה בפ"ע לא מסתבר לומר כן אלא כוונת רש"י על רוחות הערוגה שזה זרוע על הרוח ההולך ממזרח למערב וזה על הרוח ההולך מצפון לדרום אבל בזרעים שבאמצע כיון דאלו לא זרע אלא גרעין א' סמוך למזרח או למערב בלא הרחקת ג"ט אסור כ"ש כשהוסיף וזרע שורה ארוכה ודו"ק וצ"ע:
שם תוס' ד"ה ארבע וכו' ועוד דהתם וכו'. עיין במהרש"א שמחק תיבת ועוד ולא ידעתי לפ"ז למה לי כלל גמרא דפרק כ"ה הא משם לא מוכח כלל אלא מגמרא דקידושין לחוד ודו"ק: