גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
שבת · דף עה.
תוס' ד"ה הצד וכו' שמא חלזון דרכו לפרכס וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינו קושייתו דדוקא למ"ד שפצעו חי אמרינן מתעסק הוא אצל נטילת נשמה והתוס' קאי למ"ד שפצעו מת גם אפילו למ"ד שפצעו חי קשה דמשמע דדוקא בשעת פציעה איכא נטילת נשמה וע"ז צ"ל מתעסק הוא וקשה הא מיד איכא נטילת נשמה ובלא הפציעה צ"ל מתעסק הוא וכ"ש לפי מ"ש הריטב"א דכיון דניחא לי' לפוצעו חי פוצע בענין דליכא פסיק רישי' שפיר הקשו הא מ"מ איכא פסיק רישי' בשעת צידה ודו"ק:
שם וצ"ע דבירושלמי וכו'. עיין במהר"ם ועיין במפורשי הירושלמי ודו"ק:
שם ד"ה וליחייב וכו' א"ש נמי לר"י וכו'. נ"ל דר"ל אע"ג דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' ועיין במהר"ם עד הכי פריך והא אביי וכו' כצ"ל ומ"ש דלר"י דבר שא"מ חייב לא משמע כן בפוסקים אלא דפטור אבל אסור לר"י ע"ש ודו"ק ואין להאריך: