גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
שבת · דף יז.
ד"ה ועל שאר אדם וכו' וא"ת וכו'. כתב מהרש"א אבל לר"ע ניחא דלא הוי עובדא כלל וכו' ע"ש ולא ידעתי מי דחקו לומר דלא הוי עובדא והא אפילו הוי עובדא במרדע שפיר טמאוהו משום אוהל שמא יזדמן כה"ג בכלי בת קבול שמקבל טומאה וטלית יהי' מפסיק בינו ובין הכלי ויטעו לומר שאין באהל אלא טומאת ערב וכמ"ש התוס' בד"ה אמר ר"ע ודו"ק:
שם דהא ע"כ איירי וכו'. עיין מהר"ם עד צ"ל דשם איירי וכו'. נראה מדבריו דהיינו שהדרבן נבלע בתוך המרדע אע"פ שאין המרדע מציל על הדרבן מליטמא באהל המת מ"מ מציל עליו מליטמא מטעם חרב הרי הוא כחלל וכשלא נטמא אלא משום אהל המת לא שייך בית יד ולא ידעתי מנ"ל חילוקים אלו ובאמת א"צ לזה דטעם בית יד הוא כיון שמשתמש עמו במלאכה וכאן שנבלע כולו בתוך המרדע וא"א לעשות בו מלאכה לא שייך בית יד לכן אע"פ שהדרבן טמא משום חרב הוא כחלל אין המרדע בית יד ועיין במשניות דכלים ואהלות ודו"ק. ומדברי התוס' אלו מבואר דס"ל דחרב כחלל לטמא גם באוהל אכן אין כן דעת הרמב"ם פ"ה מה' טומאת מת הי"ג דס"ל דאינם כמת אלא לענין לטמא אחרים במגע שיהיו אב הטומאה אבל אינם מטמאין אחרים באהל ולא במשא ע"ש ודו"ק:
שם ת"י ד"ה והשתא וכו'. ולא ידעתי מנ"ל דשפיר אפשר לומר דדוקא כשרוצה לעשות משקה אז שכיח שיבצור לקופות מזופפות וניחא לי' במשקה הנסחט מהם אבל הבוצר לעשות צמוקים כיון שאינו רוצה כלל לעשות משקה לא שכיח שיבצור לקופות מזופפות ואפילו בוצר לקופות מזופפות לא ניחא לי' במשקה כלל וגם הרמב"ם פי"א מה' טומאת אוכלין כ' דדוקא בוצר לגת ואע"ג שכ' טעמו של רבא ושל ר"נ עיין בכ"מ דכוונתו גם על טעם זה ודו"ק וצ"ע:
שם תוס' ד"ה גוזרני וכו'. עיין מהר"ם עד לאחר אציצה וכו' כצ"ל: