גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
שבת · דף יד.
רש"י ד"ה ר' יהושע וכו' אפילו הן שניים וכו'. הי' יכול לומר רבותא יותר דאפילו נגעו בשני ודו"ק:
שם ד"ה שלישי שני וכו'. עיין במהרש"א עד ושני אין לו טומאה דאורייתא נ"ל דהיינו בחולין אע"פ שנעשה על טהרת תרומה אבל בתרומה מבואר לקמן ע"ב שלישי מדאורייתא:
שם ד"ה ופסל להו והתורה וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש דהאוכל תרומה טמאה הוא במיתה נלענ"ד שהוא שלא בדקדוק דליכא מיתה אלא בטומאת הגוף אבל בטומאת תרומה אינה אלא איסור עשה והוא מבואר בדברי הרמב"ם פ"ז מה' תרומות דבה"א בטומאת הגוף כ' חייב מיתה ובה"ג בטהור שאכל תרומה טמאה כ' שהוא בעשה וכ"כ עוד בפי"ח מה' פהמ"ק הי"ב י"ג גבי קודש ע"ש והיא משנה זבחים (דף ק"ו ע"א) וכ"מ בסנהדרין (דף פ"ג ע"א) דאמר אדרבה מנותר הו"ל למילף שכן פסול אוכל משמע אבל בתרומה לא הוי פסול אוכל אלא טומאת הגוף והכי איתא עוד שם ובחולין (דף קי"ג ע"ב) דאפילו טמא שאכל תרומה טמאה אינה במיתה שמחוללת ועומדת היא ומשמע דכ"ש טהור שאכל תרומה טמאה דזה בלא טעמא שמחוללת ועומדת ליכא חיוב מיתה כיון דליכא טומאת הגוף וע"ש ברש"י חולין ד"ה פרט לזו שכ' דטהור שאכל תרומה טמאה ליכא אלא עשה וכ"כ רש"י בפ' צו בפסוק והנפש אשר תאכל בשר גבי קדשים דטהור שאכל טמא אינו אלא בלאו ובזה יש ליישב דברי רש"י אלו דכיון שגם באוכל ליכא אלא איסור עשה ניחא לי' למנקט עשה דמשמרת תרומותי דאפילו אם נזכר אח"כ ושדי לה ולא אכל לה מ"מ כיון דמטמא לה עובר בעשה ודו"ק:
שם ד"ה אף הידים וכו' וא"כ הוי טפי וכו'. לכאורה כשגזרו אח"כ אסתם ידים לא צריך שוב גזרה דידים הבאים מחמת ספר ולא הוי טפי מי"ח דבר ונ"ל דהתוס' אזלי לשטתם שכתבו בע"ב שגם אח"כ כשגזרו אסתם ידים מועיל גזרה דידים הבאים מחמת ספר בנוגע סמוך לנטילה ולכן הוי טפי מי"ח דבר ודו"ק:
שם ת"י ד"ה וה"ה דה"מ למיפרך טמויי נמי ליטמו וכו'. נ"ל דר"ל שיטמא גם חולין אבל אין ר"ל דאוכלין שנטמאו במשקין ליטמא תרומה שיפסל עוד אחר דלא שמענו לר"ע דשלישי יעשה רביעי בתרומה ועיין במשנה סוטה (דף כ"ז ע"ב) ובגמרא פסחים (דף י"ח ע"א) וחולין (דף ל"ג ע"ב) ודו"ק:
שם ד"ה ה"מ לשנויי דקודם גזרו וכו'.
נ"ל דכוונתם דמשמע ודאי דאילפא קאי אי"ח דבר אלא דמשמע להמקשה שגם גזרת שמאי והלל הי' בשעת י"ח דבר וממילא קאי אילפא גם אזה לכן הקשו דה"מ לשנויי דגזרת שמאי והלל מקודם הי' ואהא לא קאי אילפא וכמ"ש לקמן (דף ט"ו) ד"ה שלמה דקאי אילפא אי"ח דבר וסיימו אלא דעדיפא מינ' פריך ר"ל שדחה דאינהו גזר ולא קבלו מינייהו ואפשר דצ"ל דעדיפא מיני' משני ודו"ק: (שם) תוס' ד"ה ואלו שמאי והלל וכו' אבל הכא וכו'. עיין במהרש"א עד ואין להקשות וכו' ולכאורה אינו מובן דהא כבר כ' דנחלקו בי"ח דאמר שמואל לא משמע דהשוו באותו היום וא"כ כיון דבוצר לגת הוי מי"ח דבר ע"כ שלא היו הלל ושמאי בעצמם שם שהרי שתק לי' הלל לשמאי באותו היום וצ"ל דכוונתו דאע"ג שהיה שם ושתק לי' באותו היום מ"מ עדיין תלמידיהם נחלקו ולא השוו עד למחר אלא דא"כ גם כאן בידים נימא שמאי וסייעתו הלל וסייעתו והשוו באותו יום ותלמידיהם לא השוו עד למחר אע"כ דאין זה סברא ואפשר זה כוונתו בתירוצו דכיון דבוצר לגת הוי מי"ח דבר ע"כ שלא היו שמאי והלל שם ר"ל שהרי בי"ח דבר נחלקו והלל שתק לי' לשמאי באותו היום ודו"ק:
שם דהא כי היכי וכו'. עיין מהר"ם עד ור"ל דלקמן אמרינן וכו' כצ"ל, ומשמע דלפירושו הראשון הא דתוספתא דוקא בבוצר לגת הי' ולפירושו הב' בין בבוצר לגת ובין בשאר י"ח דבר גזרו שמאי והלל בפעם אחרת ושתק הלל לשמאי ובשעת גזרת י"ח דבר לא היו בעצמם אלא תלמידיהם וגזרו ונחלקו ולמחר השוו ודו"ק: