גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
שבת · דף ח.
רש"י ד"ה שדי נופו וכו'. עיין במהרש"א עד ול"נ בזה בפשיטות וכו' ולענ"ד גם כוונת מהרש"ל כן דדייק מדלא קאמר דפליגי באילן העומד בר"ה דהוי משמע דמיירי ברחב ד' דבר"ה בעינן רחב דע"ד אבל ברה"י דלא בעינן רחב דע"ד ומסתמא מיירי שאינו רחב דע"ד לא שייך שדי נופו בתר עיקרו שיהי' הנוף כמו רחב ד' כיון דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו שיהי' הנוף רה"י כמו העיקר ה"ה לזה דהעיקר שהוא ברה"י א"צ רחב דע"ד אבל הנוף שהיא ברה"ר צריך דע"ד אע"כ שגם ברה"י צריך דע"ד והעיקר רחב דע"ד ופליגי אי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו והוי כאלו יש גם בנוף דע"ד. ומ"ש עוד במהרש"א לנוף שהיא מקום ד' צ"ל שיהא מקום ד'. ומ"ש עוד דאיכא למימר דלא פליגי בדר"ח וכו' ואי הוה פסק וכו' ר"ל דבאמת ודאי ס"ל לר"ח דר' ורבנן פליגי אי בעינן מקום דע"ד ברה"י דאל"כ הוי דלא כמאן אלא כיון דיש לומר דכ"ע לית להו דר"ח אלא ס"ל דבעינן דע"ד ברה"י ופליגי אי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו אי הוי אמר הלכה כר' ה"א שגם הוא מפרש כן וס"ל דבעינן דע"ד ברה"י והלכה כר' דשדי נופו בתר עיקרו לכן אמר דלא בעינן דע"ד ברה"י וממילא ידענו דס"ל דפליגי אי בעינן דע"ד ברה"י דודאי לא פליג אר' וארבנן ודו"ק:
שם תוס' ד"ה אמר אביי וכו' דלשנוייא דאביי וכו'. עיין מהר"ם עד מדין מכניס מרה"ר לרה"י ומצי סברי תרווייהו רבי ורבנן וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה רחבה ששה פטור שהכוורת וכו' וא"כ אביי וכו'. דברי התוס' צריכין ביאור דלפי המובן לכאורה מדברי הגמרא שם בבעי' קמייתא דעקר חוליא אי אמרינן בהדי הדדי קאתי ואזלינן בתר בסוף מיחייב ואי אמרינן דבתר מעיקרא אזלינן לא מיחייב וא"כ גבי בעיא דנתן חוליא הוי איפכא את"ל בהדי הדדי קאתי ואזלינן בתר בסוף מיפטר וכ"מ מלשון רש"י שם ד"ה וסילוק מחיצה שכ' מי מהני האי מיעוטא למיפטרי' משמע דאי אזלינן בתר בסוף מיפטר וכ"כ (בדף ק' ע"א) ד"ה וזרק לתוכה מחצלת דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדדי פטור וא"כ ה"נ אי אמרינן הנחת הכוורת ועשיית המחיצה בהדי הדדי מיפטר וא"כ אין הבנה לדברי התוס' אלו ואם נימא דס"ל להתוס' דאין לו להיות חייב אא"כ יהי' מחיצה מתחלה ועד סוף וכל שנסתלק המחיצה בין מעיקרא ובין בסיף פטור א"כ גם כאן נימא כיון שנעשה המחיצה בסיף פטור ונלענ"ד דס"ל להתוס' דהא ודאי פשיטא דבהדי הדדי קאתיין אלא איבעי לן אי מיחשב עי"ז רה"י או לא ואת"ל דבעשיית מחיצה לא הוי רה"י ע"י בהדי הדדי קאתי דבעינן שיהי' מחיצה מעיקרא אכתי מיבעי בסילוק מחיצה בהדי הדדי אי מיחשב רה"י או בעינן מחיצה גם בסוף וא"כ אביי דפשיטא ליה בסילוק מחיצה דלא הוי רה"י דבעינן מחיצה בסוף כ"ש דבעינן מחיצה מעיקרא ואי לא לא הוי רה"י וה"נ גבי כוורת לא הוי רה"י כיון דלא הוי מח צה מעיקרא. וכ"נ קצת מלשון הרמב"ם פי"ד ה"כ וז"ל בור ט' בר"ה ועקר חוליא מקרקעיתו והשלימו לי' אע"פ שעקירה החפץ ועשיית המחיצה באין כאחת פטור מפני שלא המחיצה י' בתחלה היה הבור י' והשליך בו חוליה ומעטו מי' פטיר שהרי הנחת החפץ וסילוק המחיצה באין כאחת עכ"ל הרי מבואר מלשונו דודאי בהדי הדדי קאתי אלא דלא הוי מחיצה עד שיעמדו בתחלה ובסוף וגם דברי רש"י יתפרשו טפי עד"ז ועמ"ש שם. והנה בגמרא שם באיבעי' ראשונה איתא בהדי הדדי קאתי ומיחייב או לא מיחייב ובאיבעי שניי' איתא בהדי הדדי קאתי מיחייב בלא ו' ונדפס בגליון כצ"ל משמע דגירסא ישנה הי' ומיחייב בו' והמגי' לא ניחא לי' בזה דא"כ משמע דאי אמרינן בהדי הדדי קאתי מיחייב ומשמע לי' דאיפכא מבעי' לי' לכן מחק הו' ומפרש מיחייב דלא אמרינן בהדי הדדי קאתי ולפי מ"ש ניחא גירסא ישנה ור"ל אי אמרינן דבסילוק מחיצה חייב היכי דבהדי הדדי קאתי לא כן נלענ"ד ודו"ק. ומ"מ מלשון הרמב"ם דלעיל משמע דבסילוק מחיצה טעם הפטור הוא כיון דבהדי הדדי קאתי ודו"ק: