אור ברסלב
גנזי יוסף ראש השנה

גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך

ראש השנה

פסחים

דף ב.

תוס' ד"ה לשטרות וכו' והשתא משמע וכו'. ר"ל מדצייר רש"י שהשטר נכתב בכסלו וההלואה נעשה בתמוז דעכשיו דניסן הוא ר"ה הוי מאוחר וכשר משמע דלולי זאת הוי פסול. ונ"ל דמ"מ הוצרכו לומר שהודו המלוה והלוה שהלואה אחת היא דאל"כ לא היינו פוסלין השטר כשאין שם מקום לספק לא יהא אלא שלא ראו כלל נתינת המעות ומה שראו אח"כ נתינת מעות בתמוז אין מזה ראי' לומר שלא הלוה בכסלו. כ' מהרש"א ק"ק לפ"ז א"נ וכו' ע"ש והנה מ"ש לפ"ז נ"ל דאין כוונתו לפ"ז דפסלינן מספק דודאי גם לפי' התוס' אינו טורף מספק כיון דמ"מ לא נפסל השטר דדוקא לפסול השטר כתבו דלא פסלינן מספק אלא ר"ל לפ"ז דחיישינן לטעות ב"ד שישכחו מתי עמד המלך. ובעיקר קושייתו אמאי לא אמרינן נ"מ להא עיין בריטב"א שהקשה כיוצא בזה נימא נ"מ לב' שטרות שנדע איזהו קודם לגוביינא וע"ש מ"ש לתרץ ועמ"ש סוף ד"ז מזה:

שם וא"ת אכתי וכו' בכ"ט באדר כשיגיע וכו' כצ"ל ומ"ש בשנה ראשונה למלך הוא מיותר ואח"כ צ"ל בכ"ט באדר בשנה ראשונה למלך ונמצא וכו' ובחנם ציינו בדפוס כאן הני ג' תיבות ולעיל הו"ל לציינם. ועמ"ש מהרש"א לעיל מזה דאם נחוש שיטעו הב"ד תקשה מ"ש התוס' כאן אכתי אתי לידי תקלה ומשמע דכוונתו דבב"ד לא שייך תירוץ התוס' מיד שיגיע לאחד בניסן וכו' דדוקא הסופר רגיל לכתוב בכל יום שטרות ולא הב"ד ולענ"ד הוא דחוק קצת שגם לפני הב"ד רגילין להביא בכל עת שטרות ויותר נ"ל דהב"ד כשבאו השטרות לפניהם והמלוה צווח שאינו מוקדם רגילין לחקור היטב ויתברר הדבר מתי עמד המלך דאין סברא שישכחו כל העולם אפילו יום אחד דדוקא הסופר שהוא יחידי יטעה ביום א' ודו"ק:

שם ומלתא אחריתי הוא וכו'. נ"ל דר"ל לפי פירושם דלא חיישינן שמא ישכחו מתי עמד המלך אין זה טעם אמאי קבעו יום קבוע לר"ה למלכים משא"כ לפירש"י הוי זה טעם מספיק דלא ידעו אם שט"ח קדים או שטר מכירה קדים וה"ה ב' שט"ח איזהו מהם קדים וכמ"ש הריטב"א דאה"נ היו יכולין לומר כן ע"ש:

דף ב:

רש"י ד"ה ומלך בן מלך וכו' וטעמו של דבר וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דלא ניחא לי' לפרש דהאי וטעמו של דבר קאי אס"ד דאמאי ס"ד דכיון דמלך בן מלך הוא עדיף דהוא משום דהמלכות ירושה היא דא"כ הו"ל לרש"י לכתוב זה קודם קמ"ל אע"כ שהיא נתינת טעם אליבא דאמת אמאי לא נימא באמת דכיון דאיכא תרתי נימנו לי' מקמייתא לזה כתב דכיון דירושה היא ושייך לבנו הבכור הא דאימנו עלי' לאו כלום הוא ולא נשאר אלא מה שהוא מלך בן מלך והוי חדא כנלענ"ד:

דף ג.

תוס' ד"ה תניא וכו' דה"א דלשלמה וכו' עיין במהרש"א ונלענ"ד לתרץ דהנה לעיל ע"ב בד"ה מקיש הקשה מהרש"א ודלמא שני לחדשים ונלענ"ד דמשמע להו מדסמיך החדש השני ולמלך שלמה משמע דלמלכות שלמה מנה ואע"פ שרש"י כ' דאשנה הרביעית קאי משמע להו שגם החדש השני למלכות שלמה מנה וא"כ כאן דלא סמיך בחדש השני למלכותו אפשר לומר דשני לחדשים וצריך ייתור של בשני כנלענ"ד:

דף ג:

ד"ה למנינא וכו' ותני עלה וכו'. עיין במהרש"א ומפירושו נראה דהא דאמרינן אינו עולה מן המנין היינו דבלא שנת המבול הי' לו ת"ר שנה אבל אח"כ עולה למנין שנותיו והוא פלא גם לא משמע לכאורה כן לקמן (דף י' ע"ב) דאמר דבאחת ושש מאות שנה יום א' הוא דעייל ועיין בירושלמי ובמפורשים וגם פירושם קשה להולמן ע"ש ודו"ק וצ"ע:

שם תפתר כר' אלעזר דאמר כל שנה וכו' כצ"ל וע"ל (דף י' ע"ב): (שם) ד"ה שנת וכו' לר"א דאמר מניסן מנינן כמלכי ישראל וכו' כצ"ל. ור"ל דאמר דכורש משום דמלך כשר הי' מנינן לי' מניסן כמלכי ישראל: (שם) כורש ראשון של פקודת. ר"ל שנתן פקודה מתחלה שיעלו לארץ ישראל ואח"כ כתבו התוס' המלך דריוש וכו' וכוונתם דהפסוק מתחלק לשנים דשנת עשרים לארתחשסתא הוא כורש הראשון ומ"ש אח"כ המלך יין לפניו הוא המלך דריוש בן אסתר ותיבת הביא הוא מגומגם קצת ואולי הוא מיותר או ר"ל דנחמי' הביא יין לפניו:

שם ומיהו יש לפרש וכו'. כ' מהרש"א דלא מיתרצה קו' שני' ע"ש ונלענ"ד דלא חשו לקושיא ב' משום דמעשה דושיציא ביתה דנא הי' בשנת שש למלכותו קודם למעשה דנחמי' שהי' בשנת עשרים ניחא לי' להביא מושיציא ביתה דנא:

שם ד"ה באותו הזמן וכו' וכתיב ויבא ירושלים וכו' וכתיב באחד לחדש הראשון. ר"ל מדכתיב אחר שעשו הפסח דבאחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה שהתחיל לעלות וע"כ היינו בניסן של שנה הבאה ומקרא דויבא ירושלים בחדש החמישי היא שנת השביעית נשמע שהי' עדיין שנה השביעית וע"כ דלא מנינן מניסן דא"כ הי' ניסן שעשו הפסח שנה שביעית וניסן הבא שהתחיל לעלות שנה שמינית:

דף ד.

ד"ה שלשה וכו' ומתניתין דניסן וכו'. נ"ל דר"ל דלא תקשה היאך מוקמינן משנתינו כר"ש הא ר"ש פליג בסיפא וע"כ ת"ק לאו ר"ש הוא לכן כתבו ומתניתין דניסן ר"ה ר"ש היא ור"ש לא פליג אלא על אחד באלול אבל רישא דאחד בניסן ר"ש הוא כדאמרינן לקמן (דף ז' ע"ב):

שם ד"ה צדקות וכו' ואין לפרש וכו' כדאשכחן באחריני וכו'. נ"ל דר"ל כדאשכחן באחריני דעובר בעשה קודם שעובר בלאו ונימא דבצדקה עובר בעשה לאלתר אבל בלאו אינו עובר עד ג' רגלים ע"ז כתבו דא"כ וכו' דאם ילפינן ללאו מקרבן דהיינו בג' חדשים ה"ה לעשה נילף מקרבן ונימא עד דעבר עלי' רגל אחד אע"כ לא ילפינן מקרבן וא"כ גם לאו עובר קודם ג' רגלים ואין לנו זמן ליתן לכן עובר מיד ודו"ק:

שם ד"ה ומעשרות וכו' כשנתמרח בכרי וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו קשה וכו' ולא הבינותי דמ"ד ברגל א' היינו כשעבר עליו רגל א' וכן בג' רגלים בעינן שיעברו שלמים וכמ"ש המש"ל פי"ד מה' מה"ק הי"ג ע"ש וא"כ אינו עובר עד שיעברו ז' ימי הפסח ובשנת הביעור עובר בערב פסח ודו"ק: (שם) דקתני חייב ולתרומה ולבכורים. ר"ל דקתני חייב במעשרות והוי בכלל גם תרומה ובכורים:

דף ד:

ד"ה פז"ר וכו' זמן לעצמו רגל לעצמו קרבן וכו' כצ"ל וכ"ה בתוספתא:

דף ה.

רש"י ד"ה ות"ק ור"ש וכו' דאלו ראב"ש וכו'. נ"ל דהא דלא מקשה לעיל כשמקשה לר' מאיר ולראב"י בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשי בי' גם לראב"ש בחג המצות ובחג השבועות מאי דריש בי' דידע לתרץ תשלומין ולא קשה לו אלא לר"מ ולראב"י וליקש לחג הסוכות אבל לראב"ש אצטריך בחג הסוכות לבל תאחר ודו"ק:

שם ד"ה אמרה וכו' ועוד נראה דהכי יליף וכו'. הלשון משמע דלפ"ז לא קשה קו' הר"ר משלם ואינו מובן ונ"ל דצ"ל דהכא יליף וכוונתם שיש ראי' דיליף מחדש דלקמן (דף י' ע"ב) יליף שנה מחדש ואמרינן התם ג"כ וחדש למנוייו ושנה למנוייו לכן משמע שגם כאן יליף מחדש וע"כ כמו שדחו התוס' לעיל קו' ה"ר משלם ודו"ק:

שם ד"ה שלמי וכו' וניחא השתא וכו'. ר"ל אבל אי נימא דשלמי פסח דפרק כל הפסולין היינו חגיגת י"ד קשה דמנ"ל דמותר הפסח נאכל ליום ולילה:

דף ו.

תוס' ד"ה חד דאמר וכו' והעשוי דקראי וכו' כצ"ל וכן במהרש"א ותיבת אנדבה מיותר:

שם ד"ה על מנת וכו' לא דמי וכו'. ולא ביארו הטעם ונ"ל שהוא מטעם יכולין השומרים להתנות שיהיו פטורים מהאחריות כדאיתא בח"מ סי' רצ"ד ס"ה וסי' ש"ה ס"ד ועיין בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק ל"ז:

דף ו:

רש"י ד"ה מיום ליום וכו' בט"ו בניסן. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד נתעברה וכו':

דף ז.

גמרא ומאי שביעי שביעי לאייר הקשה מהרש"א הא בעינן אביב ולענ"ד משמע להגמרא דרב חסדא הדר משנויא דלעיל ולא בעי קרא דלעיל לזה:

שם תוס' ד"ה שמא וכו' וקצת תימה וכו'. משמע דלא קשה להו אלא על המקשן אבל על מאי דבאמת לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ל"ק להו דשמא אתיא כתנא דס"ל גם התם דלא חיישינן אבל על המקשן שפיר קשה להו דשמא קמ"ל דלא כתנא דס"ל דחיישינן ולפי תירוצם צ"ל דאתיא דתנא דס"ל התם דחיישינן קמ"ל דכאן לא חיישינן אבל למאן דס"ל התם דלא חיישינן פשיטא דכאן ודאי לא חיישינן ודו"ק:

דף ז:

ד"ה והרי רגלים וכו' והא דפירש כאן וכו'. וצ"ל לפירושם דמ"ש רש"י והי' לו להקריבו מערב הרגל ר"ל דודאי אין פירוש רגלים דמיחייב להביא הקרבן בהרגלים דהא גם מערב הי' ראוי להקריבו ובל תאחר אינו עובר עד אחר הרגל אלא פירושו שאם נדר בתוך הרגל אינו עולה למנין וכמו שסיימו התוספות ומשמע דהמקשן שהקשה והרי רגלים דלא חייל מאורתא סבר דלענין בל תאחר היינו בסוף ג' רגלים שיעבור בבל תאחר וכמ"ש התוס' בריש דבריהם דאפילו ביום לא חיילא עד יום שני והתרצן שהשיב כיון שצריך לאתויי מעיקרא מיחייב וקאי היינו בתחלה בשעת הנדר וכן צריך לפרש באוקימתא דרב שישא דהמקשה הי' סבר דרגלים הוי מידי דתלי במעשה שיעבור בבל תאחר בסוף ג' רגלים והתרצן שהשיב ממילא חייל היינו בתחלה בשעת הנדר ולשני האוקימתות צריך לפרש לדברי המקשן דחייל בל תאחר בשעה הראוי' להביא קרבן היינו שחל עליו אז חיוב הקרבה שאם לא יקריב יעבור בבל תאחר כנלענ"ד:

דף ח.

ד"ה לבשו וכו' ובכאן לא פירש כן. ולכאורה סוגיא דהתם כר"א ור"ש וכאוקימתא דר' יוחנן אכן לענ"ד נראה דסוגיא דהתם א"ש גם לר"מ וכאוקימתא דרבא דהכא דהא לכ"ע עכ"פ מיעוטם מזדווגות בניסן והיינו אותם שלא נזדווגו באדר וממילא כשנבראו בניסן נזדווגו בניסן ולאפוקי בתשרי שאין מזדווגים כלל ודו"ק:

שם ד"ה לתקופות וכו' וזה טעם וכו'. דבריהם מבוארין למעיין בטור ובפר"ח א"ח סי' תכ"ח ואכתוב בקיצור מה שצריך לביאור דברי התוס'. הנה חודש הלבנה הוא כ"ט ימים י"ב שעות תשצ"ג חלקים ועולה לי"ב חדשי השנה שנ"ד ימים ח' שעות תתע"ו חלקים ושנת החמה שס"ה ימים ששה שעות נשאר יתירה שנת החמה על שנת הלבנה י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים ועולה היתרון לכל מחזור של י"ט שנה ר"ו ימים י"ח שעות תרל"ו חלקים ויש ע"ז בכל מחזור ז' עיבורים של כ"ט י"ב תשצ"ג עולה ר"ו ימים י"ז שעות קנ"א חלקים נשאר יתרון שנות החמה בכל מחזור שעה ותפ"ה חלקים ואלו הי' מולד החמה והלבנה שוה בעת תלייתם הי' צריך להיות רחוק תקופת ניסן ממולד ניסן בראש כל מחזור שעה ותפ"ה חלקים לכל מחזור כמנין המחזורים שעברו מימות בריאת עולם ואם עברו כמה שנים בתוך המחזור הי' צריך לחשוב לכל שנה היתרון י' כ"א ר"ד ולנכות עיבורים שעברו מראש המחזור לכל עיבור כ"ט י"ב תשצ"ג וכזה צריך להיות רחוק התקופה אחר המולד בראשית השנה שהוא ניסן ר"ה לתקופות ואין הדבר כן אלא מנכין ז' ט' תרמ"ב. עד"מ שנה זו שאנו בה שנת תרנ"ד לפ"ק עברו רצ"ז מחזורים ועשרה שנים אלא דתשלום שנת העשר של התקופה לא יהי' עד ניסן הבע"ל ויהי' עד ניסן היתרון לרצ"ז מחזורים י"ז ימים כ"ב שעות ת"ה חלקים ולעשרה שנים מאה ושמנה ימים י"ט שעות תתק"ס חלקים ויש ע"ז ד' עיבורים עולים קי"ח ימים ב' שעות תתרי"ב חלקים נמצא יש יותר ט' ימים ז' שעות נ"ב חלקים תנכה זה מי"ז כ"ב ת"ה הנ"ל נשאר ח' ימים ט"ו שעות שנ"ג חלקים וכזה הי' צריך להיות תקופת ניסן אחר המולד וכפי החשבון שלנו יהי' מולד ניסן רפ"ט חלקים ביום ו' והתקופה ו' שעות ביום ז' ולא יהי' התקופה אחר המולד רק יום א' ה' שעות תשצ"א חלקים נמצא חסר מח' ט"ו שנ"ג ז' ט' תרמ"ב וע"כ שהי' בעת בריאת עולם התקופה קודם המולד ז' ט' תרמ"ב: (שם) דרגילים לומר וכו'. ר"ל לפי שהיתה נזופה לא התחילה מהלכה עד שהלכה החמה ו' ט' תרמ"ב ולכן קדים לה החמה ז' ט' תרמ"ב:

שם ובשעה תשיעית נצטוה. ר"ל בתחלת שעה תשיעית מהיום:

דף ח:

בתחלת שעה ט"ו וכו'. ר"ל שעה ט"ו מתחלת הלילה שהיא שעה ג' מתחלת היום והסימן וי"ד דהיינו בסוף שעה י"ד מתחלת הלילה:

שם שאתה צריך להשליך וכו'. ר"ל ששנת הלבנה שנ"ד ח' תתע"ו וש"נ ימים עולה בשבתות שלימות נשאר ד' ח' תתע"ו לשנה נמצא לחצי שנה ב' ד' תל"ח ולמולד תשרי שלפניו צריך להשליך עוד ב' ד' תל"ח נמצא ב' ה' ר"ד:

שם אלא צ"א יום וכו'. ר"ל וצ"א יום עולה בשבתות שלימות ונשאר שנמשך תקופה מחברתה ז' שעות ומחצה ול"ב תקופות ט"ו שעות:

שם ונמצא דקדמה וכו'. ר"ל דמסתמא כשנוצר אדם הראשון כבר הי' תקופת חמה של יישוב וכיון שהתקופה הי' ביום ד' בט"ו שעות וקדמה את המולד שהי' ביום ו' י"ד שעות יום אחד כ"ג שעות ותקופת ניסן שהי' קודם תשרי קדמה את המולד ז' ט' תרמ"ב דהחצי שנה [כצ"ל] עודפת התקופה על המולד ה' י' תרמ"ב שהוא החצי מן י' כ"א ר"ד וכשתצטרף יהי' ז' ט' תרמ"ב וע"כ שהתקופה הי' בתחלת ליל ד' שנתלו המאורות והמולד הי' בד' שאחריו ט' תרמ"ב:

שם והרי עכשיו נוהגין וכו'. ר"ל וא"כ ע"כ הא דמונין לתקופה מניסן היינו מניסן של תהו ולכן מונין מולד תשרי בהר"ד דהיינו תשרי של תהו וס"ל שנתלו המאורות בתחלת ליל ד' בניסן של תהו אע"פ שלא שמשו עדיין והמולד אין תלוי בתליית המאורות והי' המולד ז' ט' תרמ"ב אחר שנתלו המאורות והמעיין בטור ובפר"ח שם וברמב"ם פ"ט מה' קידוש החודש ימצא הדברים מבוארין. וע"ל (דף כ"ז ע"א) ד"ה כמאן מצלינן ומ"ש שם בעזה"י: (שם) ודבר תימה וכו'. ר"ל דלמאן דס"ל בתשרי נברא העולם הי' אז המולד וי"ד ומולד ניסן הקודם לו ד' ט' תרמ"ב כמ"ש התוס' לעיל ולמאן דס"ל בניסן נברא העולם הי' אז המולד וי"ד ועיין בפירוש ה' קידוש החודש להרמב"ם פי' דרך אחרת ויתבאר משם שגם למ"ד בניסן נברא העולם הי' המולד ד' ט' תרמ"ב וכ"כ רש"י (דף י"ב ע"א) ד"ה חכמי ישראל [ולדידי' לא קדמה התקופה את המולד אלא ט' תרמ"ב] ויתיישב קו' התוס' אכן בדברי התוספות הפירוש כמ"ש ודו"ק:

שם רש"י ד"ה שהחודש וכו' לרחוקים וכו'. דברים אלו אינם מובנים לי לפי מה דאמרינן לקמן (דף כ' ע"ב) כ"ד שעי מיכסי סיהרא וכו' ונמצא שי"ב שעות מיכסא לכ"ע א"כ לא הי' לו להזכיר לרחוקים ואם כוונתו לאחר שנתחדשה ונעשה המולד דאז קובעין ר"ח לא הי' לו להזכיר אלא ערבית לבני מזרח דשחרית אין נראית כלל ואם כוונתו אהנך י"ב שעות דמיכסא עתיקתא מבני מערב למה לו להזכירם דהא בהם אין קובעין ר"ח עד שתראה החדשה ויותר הי' טוב לפרש שאין נראית כלל בהנך י"ב שעות דמיכסא סיהרא וצ"ע:

דף ט.

תוס' ד"ה וקציר של שביעית פי' הריב"א וכו' ולפירש"י דהתם ניחא. ר"ל דלפירש"י דספיחין אינם אסורים אלא אחר הביעור י"ל דיליף כאן דאסורין בסחורה ושצריך שיהיו הפקר אפילו קודם הביעור ועיין בפסחים שם בתוספות:

שם ד"ה וקציר של שביעית היוצא וכו' אין קוצין אותה במוקצה וכו'.

כ"ה במשנה ומ"ש בגליון בשם מהרש"א לענ"ד מהרש"א שלל גירסא אחרת שהי' לפניו וא"צ להגי' בתוספות:

שם תוס' ד"ה כ"מ שנאמר שבות ואתא לרבות שביעית וצ"ל דאע"ג דשביעית מצינן למילף מהלכה מדאיצטריך למשרי ילדה מ"מ כיון דעכ"פ צריך קרא ממילא ילפינן גם שביעית והלכתא לא צריך אלא למשרי ילדה:

שם ד"ה ור"ע וכו' וק"ק וכו'. משמע מדבריהם שאינה קושיא גמורה דאפשר לומר דגמרינן תוס' על חשכה ודאי והתוספות הזה הוא קצת מבין השמשות אבל שאר ביה"ש מותר אלא דלא ניחא להו לומר דספקה מותר ותוספות אסור ודו"ק:

שם יתכן לפרש הלכתא כר"ע וכו'. נ"ל דצ"ל לר"ע ולכאורה אין דבריהם מובנים דמדאמר התם דר"ג סבר כר' ישמעאל דיליף מהלכתא ודוקא בזמן שביהמ"ק קיים ולא אמר דסבר כר"ע וקרא דוקא בזמן שביהמ"ק קיים משמע דקרא ודאי סתמא כתיב ולא שייך לומר דמיירי דוקא בזמן שביהמ"ק קיים וא"כ כ"ש דלא שייך לומר דמיירי דוקא בזמן שאין ביהמ"ק קיים ונ"ל לפרש הלכתא לר"ע בזמן שביהמ"ק קיים עד פסח ועצרת וקראי אפילו בזמן שאין ביהמ"ק קיים עד ל' יום ור"ג וב"ד שבטלו לכאורה הי' יכול לומר דס"ל כר"ע אלא דרבנן גזרו גם בזמן שאין ביהמ"ק קיים עד פסח ועצרת ובטלו והעמידו על ד"ת עד ל' יום אלא דמשמע דר"ג וב"ד בטלו לגמרי ומותר עד ר"ה לכן הוצרך לומר דס"ל כר"י אבל לרבי ע"כ הלכתא לר"י וקראי לר"ע והכל בזמן שביהמ"ק קיים ורבנן גזרו גם בזמן שאין ביהמ"ק קיים ובטלי ומותר עד ר"ה וע"ש בגמרא ודו"ק:

דף ט:

ד"ה מקרא וכו' משום דבעלמא נמי וכו' נ"ל דר"ל אלו לא הי' לא ריבוי ולא מיעוט סתמא הי' משמע כן אלא כיון דכתיב מיעוט צריך לכתוב גם ריבוי ואוקי מיעוטא בדדמי דהיינו לפניו ודו"ק:

שם ד"ה מבריך וכו' לצד אחר רחוק מעט וכו' כצ"ל:

שם ד"ה ומותר וכו' אבל אי לא"ה וכו'. ר"ל דלכאורה הי' אפשר לומר דדוקא בנוטע בשביעית יעקר אבל בנוטע קודם שביעית יקיים לכן כתבו דהא מדינא גם בנוטע בשביעית מותר לקיים אלא דר"מ גזר הואיל ונחשדו א"כ קודם שביעית הי' לו לגזור אי הוי אסור לכתחלה אע"כ דמותר לכתחלה:

דף י.

רש"י ד"ה פעמים שברביעית וכו' לפני שבט עדיין וכו' ערלה ואסורין וכו' כצ"ל:

שם

תוס' ד"ה הא אמר יום א' וכו' כצ"ל:

שם ד"ה בן כ"ד חדש וכו' וכל אותן ל' יום אין וכו' כצ"ל נ"ל: (שם) ד"ה שנים וכו' וי"ל דדחיק אזבה ביממי וכו'. הקשה מהרש"א הא גם לפי מאי דמשני ע"כ צריכין למיחשב ראיות דלילה ע"ש ולכאורה אינו מובן דאע"ג דחשבינן ראיות דלילות שלא יעלה תחלת היום לספירה מ"מ נעשה זה ע"י ראיות דימים ונ"ל דכוונת מהרש"א לפי מאי דקיי"ל באמת שגם ע"י ראיית לילה נעשה זבה א"כ בלאו ראיות דיום היא זבה ע"י ראיות דלילה ואכתי זבה דיממי שלא תעשה זבה אלא ע"י ראיות היום היכי משכחת לה ונלענ"ד לתרץ דכוונת התוס' דמדאצטריך קרא בסוף נדה דבלילה נמי הויא זבה ע"כ דהוי משכחת זבה ביממי אפילו אי הוי אמרינן דע"י ראיות דלילה לא נעשה זבה וע"ז פריך היכי משכחת לה ומשני בשני ימים בין השמשות דאפילו אי הוי אמרינן דע"י ראיות דלילה לא נעשה זבה מ"מ מועיל ראיות דלילה שלא נחשב תחלת היום לספירה ותהי' זבה ע"י ראיות היום ודו"ק:

דף י:

בפלגי דיומא אידך פלגי וכו' כצ"ל:

שם ד"ה שלשים וכו' פי' דלא איירי וכו'. ר"ל דלא משמע כלל במשנה שיצטרך שום זמן לשביעית חוץ מזמן הקליטה שהרי לא איירי בה ולא הזכירה כלל ודו"ק:

שם רש"י ד"ה ושניהם ר"מ ור' אלעזר כצ"ל נ"ל. דהוא בר פלוגתי' דר"מ וכ"ש אי גרסינן לקמן מכלל דתרוייהו ס"ל בניסן נברא העולם ע"כ לאו היינו ר' אליעזר:

דף יא.

רש"י ד"ה נולדו אבות וכו' וד"ה נפקדה וכו'. נ"ל דהני שני דבורים שייכי לעיל ע"ב וס"ל שגם לר"א בפסח נולד יצחק ודו"ק:

דף יא:

ד"ה ואזדו וכו' שהרי אותו חדש שביעי סיון היה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה ליישב דכוונת רש"י להוכיח שתלוי זה בזה וטעמא דר"א שמנה למבול מתשרי משום דעולם נברא בתשרי דאי אין תלוי זה בזה ואפשר לומר דס"ל לר"א דבניסן נברא העולם ואפ"ה מונה למבול מתשרי א"כ הוי חדש השביעי בשנת תר"א דע"כ חדש השביעי הוא סיון לפי מה שמונה למבול מתשרי אע"כ זה תלוי בזה ומה שמונה למבול מתשרי משום דבתשרי נברא העולם ודו"ק:

שם תוס' ד"ה יום וכו' ואין הסדר כן וכו'. נ"ל שדעת רש"י שעולה היינו שעולה מתחת הקרקע למעלה ושוקע היינו ששוקע מעל הקרקע למטה מן הקרקע לכן כ' שבאייר מזל כימה שוקע ביום ר"ל הולך לשקוע עד שבסוף היום שוקע לגמרי ובמרחשון עולה ר"ל שהולך לעלות עד שבסוף היום עולה לגמרי ודעת התוס' שעולה היינו שהוא למעלה מן הקרקע ומשמש שם אע"פ שהולך לשקוע ושוקע היינו שהוא למטה מן הקרקע אע"פ שהולך לעלות לכן כתבו שבאייר עולה ובמרחשון שוקע ונ"ל דרש"י ס"ל שהמזל אינו עושה פעולתו אלא בעת עלייתו מתחת לקרקע למעלה מן הקרקע לכן לר' יהושע הוצרך לשנות סדר בראשית שאין דרכו לפעול פעולתו כיון שאינו עולה מתחת הקרקע אע"פ שהוא מכבר למעלה מן הקרקע ולר"א א"צ לשנות כיון שעולה בסוף היום מתחת הקרקע והתוס' ס"ל שכל זמן שהוא למעלה מן הקרקע הוא עושה פעולתו לכן לר"א הוצרך לשנות כיון שאינו עולה למעלה מן הקרקע עד סוף היום ולר' יהושע א"צ לשנות כיון שהוא כל היום למעלה מן הקרקע ודו"ק:

שם עם חלק א' משלשים בשעה. נראה דכוונתם דהיאך מדלג משלשים בניסן עד א' באייר המשך עליית מזל שלם לכן כתבו דבכל יום מדלג חלק משלשים עד שבא' באייר נשלם דילג מזל שלם אבל הוא תמוה דאם שוהה יותר מב' שעות א"כ בב' שעות לא עלה המזל בשלימותו ובשלשים יום נחסר עליית מזל שלם והול"ל שבאייר עולה דגים שקודם טלה וצריך לומר ששוהה ב' שעות פחות חלק שלשים ונמצא עולה בב' שעות יותר ממזל א' ובשלשים יום עלה מזל שלם יותר לכן באייר עולה שור שהוא אחר טלה וכבר תמה בזה בת' חות יאיר סי' רי"ט ע"ש באריכות. ועיין במהרש"א ונראה שגורס בשוה ור"ל עם חלק משלשים במזל בכל היום שהוא י"ב מזלות והוי לכל מזל חלק א' מש"ס במזל וצ"ל דמ"ש התוס' אח"כ אחריו שור ב' שעות היינו ג"כ עם חלק ש"ס במזל וכן כולם ודו"ק:

שם היינו שבט וכו'. נ"ל דאין זה ענין להא דלעיל אלא הוא מקושיא שהקשו בפרק המקבל שם על פירש"י ע"ש ומ"ש ולפי זה הסדר ר"ל לפי הסדר של עש"ת סא"ב מע"ק גד"ד בין לפירש"י ובין לפי' התוס' דכאן ודו"ק: במהרש"א צ"ל בא"ד ומפצי וכו':

בפירוש שבסוף המסכת נ"ל להגי' את העולם פעמים בין היום ובין הלילה וכו' ובסופו צ"ל בשלמא לר' אליעזר היינו דשינה וכו' אלא לר' יהושע מאי שינה וכו':

דף יב.

תוס' ד"ה למבול כר"א אע"ג וכו'. משמע מדבריהם דמה שמונין לתקופות כר"י הוא משום דס"ל דבניסן נברא העולם ואז נברא אדם אכן לעיל (דף ח') ד"ה לתקופות כתבו דאע"ג דס"ל דבתשרי נברא העולם מ"מ מונין לתקופות מניסן של תהו ע"ש ודו"ק וצ"ע:

שם ד"ה תנא וכו' משקין דקדשים בתרומה וכו' כצ"ל:

דף יב:

ד"ה התבואה וכו' הענבים והבאשים. כ' מהרש"א דל"ג הענבים ע"ש ולפנינו בסדר המשנה במשניות ובגמרא ובירושלמי איתא הענבים והבאשים:

דף יג.

ד"ה ולא קציר וכו' ומ"מ דייק התם פיר וכו'. נ"ל דכוונתם דבגמרא דייק שם דישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא נכרי והשתחוה לה אסרה מדאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בע"א וכי אתו נכרים שליחותא דידהו עבדי ולפי מ"ש התוס' שיש לו במה שזרע אין ראי' דהא אשרות נטעו בעצמם והוי שלהם. לזה תירצו ומ"מ דייק התם שפיר שיכולין לאסור אשרות של ישראל משום אשרות שמדורות הראשונים ור"ל דלפ"ז משום אשרות שנטעו הם אין לאסור דכיון שהם שלהם הוי ע"ז של נכרי דבביטול בעלמא סגי כדאמרינן התם אלא משום אשרות שמדורות הראשונים ואברהם זכה בהם ובמה שעבדו להם קודם שנתנה לאברהם לא נאסרו דהוי ע"ז של נכרי ובביטול סגי כדאמר התם ובמה שעבדו אח"כ לא אסרו אותם שאינה שלהם אלא במה שעבדו אותם אחר שעשו ישראל את העגל ובשבילם אסרו הכל דמאן מוכח כדאמרינן התם וצ"ל דכשמקשה מכאן ואילך נשתרי ה"ה שהי' יכול להקשות אותם שנטעו הם נשתרי אלא דחדא מנייהו נקט ובספר פרשת דרכים דרוש ט' הגי' ומ"מ דחי התם וע"ש מ"ש בביאותם והנלענ"ד כתבתי ודו"ק:

דף יג:

יוסף על ראש השנה דף יג/ב

רש"י ד"ה פול המצרי וכו' ודרכו לזורעו לירק ולזרע וכו'. נ"ל דלירק היינו לאוכלן קודם שנתייבשו ואז אוכלן עם העלים שעליהם ולזרע היינו להמתין עד שיתייבשו ואז אין אוכלין אלא הזרעים ולא העלים וצ"ל והזורע לאכול זרעו וכו'. ועיין ברע"ב פ"ד דמעשרות מ"ה וברמב"ם פ"ב מה' תרומות ה"ה:

שם תוס' ד"ה מתוך וכו' דאורייתא הוא ודינם וכו' כצ"ל:

שם ד"ה פול המצרי וכו' סיפא דההוא וכו'. ק"ל הא בההוא אמרינן בטעמא שבשנה אחת משרשת כל השדה וכאן אמר מקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו לאחר ר"ה ואפשר דהתם לא אמרינן אלא דרוב משרשת בשנה אחת אבל פעמים מזדמן שאין משרשת בפעם אחת או אפשר דכאן מיירי שזרע חצי שדה ביום אחד וחצי השני ביום אחר וכ"מ מדאמר אין תורמין ומעשרין מזה על זה משמע אלא מזה בפ"ע ומזה בפ"ע ומשמע שאם רוצה יכול לחלקם אלא שאם אינו רוצה לטרוח צובר גרנו לתוכו וכמ"ש רש"י בד"ה כיצד הוא עושה ואי מיירי כשזרע ביחד ואפ"ה לא השרישו ביחד מסתמא הם מעורבין וא"א כלל לחלקם ואע"פ שאין זה מוכרח כ"כ מ"מ אפשר לומר כן וצ"ע:

שם ד"ה אחר גמר פרי וכו' ואין לקיטתן כאחד וכו'. לא כתבו טעם אלא על שאין הולכין אחר לקיטה אבל לא על שאין הולכין אחר השרשה דמסתמא גם ההשרשה כאחד כיון שנגמר כאחד וגם לא פליגי במציאות משום דלשמואל אין הולכין בשום דבר אחר השרשה לכן לא צריך טעם שלא הלכו בזה אחר השרשה אלא על שלא הלכו בו אחר לקיטה כירק ודו"ק:

דף יד.

ד"ה הוה אמינא וכו' וטפי לי' לשמואל וכו'. נ"ל דר"ל אע"פ שכתבו לעיל דאחר גמר פרי אינו אחר לקיטה מ"מ קרוב הוא ללקיטה טפי מלהשרשה ויותר מזדמן שישריש בשנה אחת ויגמור בשנה אחרת משיגמור בשנה אחת וילקוט בשנה אחרת וטפי הו"ל למימר הלכה כרבנן ולא לגמרי ודו"ק:

שם בתר השרשה ולית וכו' כצ"ל:

שם רש"י ד"ה איכא בינייהו וכו' חיובן למעשר כלפני ר"ה וכו' כצ"ל נ"ל:

שם תוס' ד"ה באחד בשבט וכו' וכל החנוטים וכו'. ר"ל דכל החנוטים קודם זמן הזה לא הועיל להם עדיין גשמי שנה זו לחוד אלא גם גשמים שקודם תשרי ואח"כ כתבו והא דלא אזיל וכו' ר"ל דניבעי שיחנטו לגמרי קודם תשרי ואמאי די במה שסייע להם קצת גשמים שקודם תשרי כנ"ל:

שם רש"י ד"ה שני עישורים מע"ש כשנה שניי' ומ"ע כשנה שלישית וכו' כצ"ל:

שם תוס' ד"ה ונהג בו וכו' לא הי' מתוקן וכו'. אינו מובן דאמאי יהי' בזה דין המרבה במעשרות הא כל המעשרות הפריש במדתם וממ"נ אחד הוא כדינו דאם שנה שניי' הוא הרי הפריש מע"ש כדינו ומה מזיק שנתן מעשר עני משלו לעניים ואם שלישית הוא מעשר עני לעניים ומה מזיק שאכל עוד מפירותיו בירושלים ונלענ"ד שמעשר הראשון שהפריש חל עליו שם מעשר הראוי וממ"נ אם נתן הראשון לעניים שמא הוא מע"ש והעניים יאכלו אותו חוץ לירושלים ואם העלה הראשון לירושלים שמא הוא מ"ע ונמצא גוזל עניים ואע"פ שנתן להם אח"כ מעשר אחר אין ראוי לר"ע לגזול ולשלם ועיין בפירוש בני משה ומראה הפנים על הירושלמי ודו"ק:

דף יד:

ד"ה הכסיל בחושך הולך אפילו יודע וכו' נ"ל דר"ל כיון דאפילו כשיודע כמאן הלכה אפ"ה עושה כשניהם הוי כסיל בחושך הולך אבל אם אינו עושה כשניהם אלא כשא"י כמאן הלכה לא הוי כסיל בחושך הולך:

דף טו.

ד"ה או שבט וכו' או בקמייתא בו' בסיון וכו'. לא ידעתי אמאי קרי לי' קמייתא ולא נשנה במשנה כלל אלא בברייתא (דף ז' ע"ב) ותני קודם לו בט"ז בניסן ר"ה לעומר ויותר תמהתי מה ענין שתי הלחם או עומר לסיון או ניסן דתקופה הא פשיטא דעומר בפסח ושתי הלחם בשבועות והם נמנים ללבנה וגם קושייתם ממעשר בהמה ל"ק לענ"ד דהאיבעי' הוא לפי שבישול הפירות הולך אחר החמה כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז ולכאורה הו"ל למנקט לנטיעה ולירקות ונ"ל דל"ק להו מנטיעה וירקות שם בא' בתשרי שנקרא ראשית השנה לכן לא הקשו אלא מא' באלול ולענ"ד גם מא' באלול לא קשה וכמ"ש ועיין במהרש"א שבת"י אין קושיא זו וצ"ע:

שם ד"ה יד הכל וכו' לא הוי צריך לטעם זה וכו'. לא הבינותי דאם הפירוש אחר חנטה לשביעית גם לענין שיפטור ממעשר תקשה רישא בת ששית אמאי פטורה מן המעשר ואם נפרש לשביעית דוקא לאיסור סחורה ולביעור אבל לענין שיפטור ממעשר אזלינן בתר לקיטה תקשה סיפא בת שביעית אמאי פטורה ממעשר וע"כ צריך לטעם דהפקר הוא וכמ"ש רש"י לקמן ע"ב ד"ה ורבותינו ע"ש ודו"ק וצ"ע:

דף טו:

ד"ה ורבותינו וכו' וג' מחלוקת בדבר. נ"ל דר"ל ר"א ואבטולמס ורבותינו שבאושא ולכאורה ד' נינהו דהיינו רשב"י משום ר"ש דלעיל גם הריטב"א מנה רשב"י לדעה בפ"ע ולדעת התוס' צ"ל דאזלי לפי תירוץ ראשון בתוס' לעיל ע"א ד"ה שאין לך דרשב"י מודה דלשאר דיני שביעית אזלינן בתר חנטה וכאן כתבו שיש ג' מחלוקת אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה בכל ענייני שביעית ומעשר ודו"ק:

שם ד"ה בנות שוח וכו' כבנות שבע וכו' שבנות שבע. נדפס תיבת שבע בין חצאי עיגול ואינו נכון דמשמע שגירסת התוס' שלנו התם שבע: (שם) והוו סברי דלא אזלינן בהו בתר חנטה ולא בתר לקיטה וכו' כצ"ל לענ"ד וכ"ה בתוס' ע"ז (דף י"ד ע"א) ד"ה בנות שוח ור"ל דהוו סברי דכי אזלינן באילן בתר חנטה ובירק בתר לקיטה דוקא בפירות דדרכן ליגמר בשנה שנחנטין אלא שנשתהו לשנה שני' אבל באותן שאין דרכן ליגמר בשנה שנחנטין ואי אפשר כלל לחנוט וליגמר בחיוב לא חייבה תורה כלל שביעית כנלענ"ד וגירסא שלפנינו אלא בתר לקיטה אע"פ שכן הוא בר"ש ריש דמאי ובמהרש"א כאן אינה מובנת לי כלל חדא שהי' להם לנהוג בו שביעית בתר לקיטה ועוד מה טעם שלא ליזל בתר חנטה ככל אילנות ודו"ק:

שם לפי שתולין הקלקלה במקולקל. ר"ל אע"ג דעיקר בנות שוח שאכל אדה"ר טובות היו קראו להרעות על שמן שתולין הקלקלה במקולקל:

דף טז.

רש"י ד"ה להבא וכו' במסכת נדרים וכו'. לכאורה לכל הפירושים שם הפירוש ור"ח להבא ששייך עם ימים הבאים ולא עם ימים שעברו ואפשר גם כאן הפירוש כן שנקרא להבא לפי ששייך לימים הבאים עתה ודו"ק: (שם) ד"ה שתי הלחם וכו' לטעמי' אזיל דאמר בסנהדרין וכו' כצ"ל:

דף יז.

יכבוש עונותינו יכרעו בו.

ר"ל שיעשה ע"י כבישה שיהיו עונותינו מוכרעים שיכריעו אותם הזכיות:

שם גמרא תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכו'. מפירש"י משמע דקאי לפרש דברי ב"ה היכי מטי כלפי חסד ולפ"ז פשיטא דעון עצמו אינו נמחק דאם נמחק אכתי לא ידענא אם הוא מחצה על מחצה בלא אותו עון היכי עביד וצ"ל דרבא אינו אלא מפורש דברי תנא דבי ר' ישמעאל מה שהוא מוכרח לפרש כן ואינו מחדש כלום ולפירוש הרי"ף אפשר לומר דתנא דבי ר' ישמעאל הוא ענין בפ"ע ולא קאי לפרש דברי ב"ה וא"כ לולי דברי רבא ה"א דעון עצמו נמחק אבל לרבא אפשר לפרש בזה דברי ב"ה ע"ש ודו"ק ואין להאריך:

שם ע"ב):

תוס' ד"ה שלש עשרה מדות וכו'. נ"ל דלפירוש ר"ת ארך אפים נמנה לאחת ונוצר חסד לאלפים לאחת ולפי' מגלת סתרים ארך אפים לאחת ונוצר חסד לאלפים לשתים ולפי' הג"ה ארך אפים לשתים ונוצר חסד לאלפים לאחת וביתר הפרטים שוים כולם כמו שנמנה בהג"ה:

דף יח.

רש"י ד"ה אף אנן נמי תנינא וכו' מדנסב תנא דידן וכו'. נ"ל דמגופא דקרא אין ראי' דאפשר לפרש שיוצר כלי הלב יחד ולא קאי כלל על מחשבות שבתוך הלב ולא מיירי כלל מעת הדין אבל כיון דנסב התנא תלמודא למלתיה מפסוק זה הרי שמפרש לי' בשעת הדין וע"כ קאי על מחשבות הלב אלא שהי' אפשר לפרש דלבייהו מייחד כהדדי ורואה שכלבו של זה כך לבו של זה אלא דחזינן דלאו הכי הוא אלא לאו וכו' כצ"ל:

שם ד"ה ועל אלול וכו' וע"כ הולכין אחר רוב שנים וכו'. משמע מלשונו שלא היו עושין ר"ה ב' ימים והוא תמוה דהא אפילו בב"ד עשו ב' ימים ועיין בתוס' ודו"ק. וע"ל (דף י"ט ע"ב) ברש"י ד"ה והא קמיקלקלא ומ"ש שם בעזה"י:

דף יח:

יח/ב

ד"ה דאמר וכו' מדקתני וכשהמקדש קיים וכו' משמע דמדקתני על אב מפני התענית לא מוכח ולא ידעתי למה ונ"ל דכוונתו דלכאורה קשה מנ"ל להמקשה דמיירי בזה"ז ומקשה תמוז וטבת נמי דלמא מיירי בזמן הבית וקשה ת"ב נמי לא והי' לו להקשות ממ"נ במאי מיירי ולא בפשיטות אתמוז וטבת דוקא לכן פירש דע"כ מתניתין בזה"ז קא מיירי ודו"ק:

שם תוס' ד"ה זה ת"ב וכו'. עיין במהרש"א עד דנשרף בשבעה וכו' כצ"ל:

דף יט.

ד"ה ותיפוק לי' וכו'. עיין במהרש"א עד בזמן שב"ה קיים לא הו"ל למימר וכו' כצ"ל. אכן לענ"ד א"צ להגי' בתו' דשפיר אפשר לפרש דאי הוי אמרינן דלמ"ד בטלה מגילת תענית היינו קודם החורבן הוי פליגי גם בצום גדלי' דלמ"ד בטלה מגלת תענית בטל אז גם ששון ויום טוב של צום גדלי' אבל כיון שלא בטלה מגלת תענית אלא לאחר חורבן ואז לכ"ע צום גדלי' יום צום הוא לא פליגי בצום גדלי' גם אפשר לומר דקאי אעיקר התירוץ הב"ע בזמן שב"ה קיים ומגלת תענית לא בטלה אלא לאחר חורבן ודו"ק: (שם) ד"ה יהודה בן שמוע וכו' וקשיא כיון וכו'. ר"ל כיון דטומאה קדמה לאבר ואז לא הי' כלי מתכות מה מועיל אבר המעמידו אח"כ שיחשב למפרע כלי מתכות שיחזור לטומאתו הישנה וכ"ה בריטב"א ע"ש:

שם א"נ רבנן דהכא וכו'. נ"ל שלא חזרו ממ"ש דבתוספתא משמע כלשון אחרון שבקונטרס דלא לגמרי מטהרין דאי נימא דבכלי זכוכית מטהרין לגמרי אין טעם דבכלי אבן מטמאין דמ"ש זה מזה ואי נימא דבכלי אבן נמי מטהרין לגמרי הי' לו לשנות בתוספתא ג' מחלוקת אע"כ כפי' הקו' דלמא לגמרי מטהרין בכלי זכוכית. ועיין במהרש"א עד גם קשה וכו' דאיהו גופיה מדרבנן ואינו מובן לי כלל דמשמע מדבריו שפי' מ"ש התוס' משום כלי זכוכית היינו גזרה אטו כלי זכוכית ולענ"ד אין הפי' כן אלא ר"ל שנתנו עליו דין טומאת כלי זכוכית דפשוטיהן טהורים ואם נשברו וחזר ועשה מהם כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא ולא למפרע כדאיתא במשנה רפ"ב דכלים והוי כלשון הבגד מטמא משום ה' שמות בפכ"ז דכלים ע"ש ולר' יהודה בן שמוע דינו ככלי מתכות דפשוטיהן טמאין ואם נשברו אחר שנטף לתוכן האבר וחזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתן הישנה כדאיתא בר"פ י"א דכלים ע"ש גם מ"ש אבל בכלי זכוכית מטהרין לגמרי לא הבינותי דמשמעות התוס' דבכלי זכוכית שלא רצו לשנותן מטומאתן נשאר עליהם תורת טומאת כלי זכוכית וכפי' הקו' בלשון אחר וכמ"ש לעיל ולא באו ליישב פי' ר"ש ודו"ק:

שם דבהדיא פליגי עלי' בתוספתא וכו'. כ' מהרש"א בנסתם בזפת ובתוספתא שלפנינו מיירי בשולי המחציון ששיפן ועשאן כלים [ואיתא שם ר' מטמא ומיהו בתוספות שבת (דף ט"ז ע"א) הביא ר"מ מטמא] והיינו דפליגי אי אמרינן כיון שטיהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם ע"ש:

דף יט:

ד"ה מימות עזרא וכו' דמאז לא היו נוהגין בו. נ"ל דר"ל שלא מצינו בגמרא מנהג זה שלא להתענות בא"ח כ"ש בימי אנשי כנה"ג שלא הי' מנהג זה:

שם רש"י ד"ה והא קמיקלקלא וכו' דנמצא וכו'. משמע מלשונו שלא עשו בני הגולה אלא יום א' ר"ה ואזיל לשיטתו לעיל (דף י"ח ע"א) ד"ה ועל אלול ועמ"ש שם בעזה"י והתוס' שכתבו דמיקלקלא שיעשו ב' ימים ר"ה לשיטתם שם ע"ש. ונ"ל לדעת רש"י דאע"פ שבב"ד לפעמים היו עושין שני ימים היינו כשראו שלא באו עדים עד המנחה אבל הרחוקים שלא ראו היו סומכין על רוב שנים ולא היו עושים אלא יום א':

דף כ.

תוס' ד"ה מאי טיבותא עבדינן וכו'. נ"ל דתיבת עבדינן מיותר וקאי על הקושיא מאי טיבותא ודו"ק:

דף כ:

ד"ה צריך וכו' ה"מ וכו'. משמע מלשונם דכשהמולד הי' בתחלת הלילה אע"פ שלא נראית הלבנה הישנה בלילה זו דהא מיכסי סיהרא לבני בבל שית ולבני א"י תמני סרי מעתיקא אפ"ה שוב אין מקדשין ביום הזה אבל רש"י כ' דאם נראית הישנה בלילה וכ"כ אח"כ בד"ה חצות לילה וכו' אם נראית הישנה וכו' אפילו נראית הישנה וכו' משמע דוקא כשהמולד הי' אחר שעה י"ח מהיום שנראית הישנה בלילה אין מקדשין באותו יום אבל כשהמולד הוא עד שעה י"ח מקדשין באותו יום וע"ל בדבור שאח"ז:

שם ד"ה חצות לילה וכו' ויותר הי' נראה וכו'. והיינו כפירושם בדבור שלפ"ז וכמ"ש שם בעזה"י ולפ"ז צ"ל הא דמחלק בין נולד קודם חצות לנולד אחר חצות היינו דוקא לאכחושי סהדי דאם נולד קודם חצות עדי אמת הם ואם נולד אחר חצות עדי שקר הם ובין כך ובין כך אין מקדשי אלא יום מחר ולפירש"י שכתבתי שם היינו כהמנהג שכתבו התוס' כאן:

שם וי"א דצריך וכו' והיינו דאבוה וכו'. כ' מהרש"א דלפירוש זה מלתא חדא שלח ר' זירא ע"ש ונ"ל דאין כוונתו מלתא חדא ממש דודאי תרי מילי נינהו דצריך שיהא לילה ויום מן החודש היינו אם נתקדש היום נתקדש מתחלת הלילה שעברה ואם נתקדש יום מחר מתחיל מתחלת לילה הבאה אבל לא מיירי כלל באיזהו ענין מקדשין היום ובאיזהו ענין מקדשין יום מחר ואבא אבוה דר"ש מלמדנו דאם נולד קודם חצות נתקדש היום ואם נולד אחר חצות נתקדש יום מחר ולא נלמד מזה שנתקדש מתחלת הלילה והתוס' דנקטו בפירושא דצריך שיהא לילה ויום וכו' קודם חצות ואחר חצות היינו לפי האמת שפי' כן אבא אבוה דר"ש אלא כוונת מהרש"א דמ"מ שייכים זה לזה וצריכים זה לזה דמדברי אבא אבוה דר' שמלאי נלמד הפירוש של צריך שיהא לילה ויום מן החודש באיזה ענין נתקדש היום ובאיזהו ענין נתקדש יום מחר משא"כ לפירש"י אינם ענין זה לזה כלל ודו"ק:

דף כא.

ד"ה לוי וכו' ומתוך התחום בא. ר"ל דכיון דלבני בבל הוי יו"כ אע"פ שהוא ידע שבא"י לא הי' יו"כ עדיין אסור לו לנהוג מנהג חול אע"פ שעדיין לא ידע מאי דאסקי לקמן דשייך גם לבני בבל אתם אפילו שוגגין היינו להקל להתיר לאכול ביו"כ של בני א"י אבל להחמיר לאסור ביו"כ של בני בבל ידעו שפיר ומשמע להו דלוי ידע דלבני בבל יו"כ היום כנ"ל: (שם) ויוה"כ דההיא שתא שבתא וכו' כצ"ל:

שם משום דלא שייך אלא ביום ל' וכו'. לכאורה משמע שמחלקים בין קידוש החודש לעיבור שנה דלא שייך בו אתם וכו' אבל יותר נראה לפרש דכוונתם דכיון דעכ"פ זמן קביעות הוא לכן אפילו עושין שלא כדין או ע"פ עדות שקר הוי שפיר קביעות אבל עיבור שנה ביום שלשים של אדר דלאו זמן עיבור הוא כלל לא שייך לומר כן כנלענ"ד. עוד נלענ"ד דבההוא דפרק ג"ה היו יכולין לומר דהוי יוה"כ רחוק ב' או ג' ימים מעיקר זמנו דלא שייך לומר שוגגין ומוטעין כ"כ אלא ניחא להו לתרץ אפילו לא נדחה אלא יום א' ודו"ק:

דף כא:

ד"ה על ניסן וכו' ודבר תימה פי' וכו'. נ"ל דהא ל"ק להו דהא ע"כ צריכין לילך שיהיו מועדות בזמנם דאם לא יקדשו הב"ד אלא באחד בשבת יהי' זמן המועדות בא' בשבת דאין לנו מועדות אלא מה שמקדשין הב"ד לכן לא הקשו אלא שיהי' צריך לדחות גם מא' בשבת וזה א"א לדחות מיום ל"א ואח"כ כתבו דאע"פ שלא יהי' חשש על המועדות כשיקדשו ב"ד החודש שלא בזמן חידוש הלבנה מ"מ ראוי לעדים לחלל עליהם שבת שיקדשוהו ביום חידושו וצ"ל דאפילו למ"ד לעיל (דף כ' ע"א) דמאיימין על העדים שיאמרו שראו אע"פ שלא ראו וא"כ כשחל יום ל' אלול בשבת ודאי יאיימו ב"ד ויקדשו החודש בלא ראיית הלבנה כדי שלא ידחה ר"ה על יום א' מ"מ נכון שיחללו את השבת שיקדשוהו ע"י ראיית הלבנה והוא בכלל מ"ש התוס' ודחינן לי' משום ערבה והיינו שדחינן לי' למפרע על שבת וע"כ צריכין לבא שיקדשוהו ע"י ראיי' ודו"ק:

דף כב.

ד"ה אלו הן וכו' פירות שביעית גבי וכו' כצ"ל נ"ל ותיבת לע"ה מיותר דלא מיירי שם ממכירה לע"ה וגם אין כוונתם אלא דמותר למכור ואינו בכלל סחורה ודו"ק:

דף כב:

רש"י ד"ה אחד משלנו ולא הכירוהו. משמע דר"ל שהבייתוסים לא הכירוהו לכן שכרו אותו ומ"מ אינו מובן לי דלמאי נ"מ מפרש רש"י דעת הבייתוסים ונ"ל שצ"ל אחד משלהם ולא הכירוהו וכוונתו לפרש שלא תקשה איך קבלו הב"ד עדות מבייתוסי אע"פ קבלו עדות מכל אדם היינו משלנו לכן כ' רש"י שלא הכירוהו וסברו שהוא משלנו כנ"ל:

שם תוס' ד"ה סהדא וכו' וקאי פירכא וכו'. עיין במהרש"א עד אך קשה וכו' ולענ"ד נראה לתרץ דהספק הוא שמא יכירוהו הב"ד בעצמם:

דף כג.

גמרא ונחית בר אמוראי. מדברי רש"י גיטין (דף ס"ז ע"ב) ד"ה ולימוד שמביא ראי' מזה דולימוד היינו ישוט משמע דגריס אמודאי כגירסת הערוך שהובא בגליון הש"ס:

דף כג:

תוס' ד"ה כמה הוו וכו' וצ"ל דרצועה נפקא וכו'. כ' מהרש"א עד פרת בתוך בבל וכו' נ"ל דכוונתו דפרת הי' באמצע מדינת בבל ועד אותו מקום שהי' פרת באמצע מדינת בבל הי' מהלך ט"ו יום וזה שסיים ור"ל מחוץ חוץ לגבול וכוונתו שהי' רחוק יותר מחוץ לגבול א"י ולענ"ד אפשר לפרש דרצועה נפקא מא"י מצד אחד שאינו צד בבל עד פרת ושם הוא מהלך ט"ו יום ומ"ש התוס' חוץ מבבל ר"ל חוץ מאותו צד שהולך לבבל ודו"ק:

שם ד"ה לא היו וכו' נותנין קרפף לעיר וכו'. משמע דממה שמודדין התחומין מחוץ לעיר לא קשה להו דפשיטא להו דעיר שלן בה לא דמי ליוצא חוץ לתחום אלא ממה דס"ל לר"מ שנותנים גם קרפף משמע להו לכאורה דאפשר לדמותו ליוצא חוץ לתחום דהא גם בקרפף לא לן ונ"ל שזה כוונת מהרש"א שכ' על ראי' מנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר וז"ל בת"י זו הראי' אינה ודו"ק ור"ל דשם מיירי בנותן עירובו בבית העומד בתוך עיבורה של עיר דזה הוי כעיר ממש ואין ראי' משם ודו"ק:

שם ד"ה שיהו וכו' משום דבהך וכו'. עיין במהרש"א עד ויש מגיהין משום דבהנך וכו' ונ"ל דר"ל דבהנך אפילו אי לא הוי אמר עולא טעמא דהתירו סופן משום תחלתן לא הוי קשה לן אמאי התירו שהרי יש לכל א' טעם אחר לכן הוכרח עולא להשמיענו שאין הטעם אלא משום דהתירו סופן משום תחלתן אבל בהך דהכא הוי קשה לן מאיזהו טעם התירו וע"כ הכל יודעין דמשום דהתירו סופן הוא ולא הוצרך להשמיענו ודו"ק:

שם ד"ה או דלמא וכו' וקשיא וכו'. נ"ל דלא משמע להו לפרש דמבעי לי' אי נקרא יעזק ע"ש הריוח שהי' להם או יזק ע"ש הצער שהי' להם ופשיט מסעודות גדולות שלא הי' להם צער דא"כ מאי דחי דלמא תרתי הוו עבדי בהו אם ר"ל שהי' להם צער מצד אחד וריוח מצד אחר הול"ל דלמא תרתי הוי להו וע"כ פירשו דמיבעי לי' אם היו עושין להם צער לעכבם בתוך החצר או לא ופשיט שלא היו עושין להם צער לכן הקשו הא ע"כ וכו' ודו"ק: (שם) י"ל כיון וכו'. ר"ל כיון דקודם שנפרצו בה פרצות היו מותרין בכל העיר גם אחר שנפרצו אע"פ שאסורין בכל העיר מ"מ מותרין בכל המבואות והחצרות הפתוחין להחצר זו ודו"ק:

שם רש"י ד"ה כיצד בודקין וכו' אין נראית להם בדרום. ר"ל כשהחמה בדרום דאז עדיין בגבורתה אין הלבנה נראית אז דאלו הי' נראית אז הי' הלבנה במזרחה או במערבה כמ"ש רש"י אח"כ:

דף כד.

גמרא כמה הי' גבוה וכו'. עיין במהרש"א עד פגימותיה מאחוריה וכו' ר"ל שדרך הילוכה נקרא מלפניה וצד השני נקרא מאחוריה וכיון שהיא מהלכת מדרום לצפון נמצא פניה לצד צפון ושם היא צד המאיר שבה ואחוריה לצד דרום ושם הם פגימותיה אבל הישנה שהיא נראית במזרח ומהלכת מצפון לדרום היא להיפך פניה לצד דרום ואחוריה לצד צפון ושם פגימותיה והעולה מדבריו דבחידושה לעולם צריך להיות פגימותי' לדרום ואינו מובן לי דלפי מ"ש רש"י דבימות הגשמים הלבנה בצפונה של החמה ואם יהי' אז פגימותיה לדרום יהי' כנגד החמה אכן מדברי התויו"ט ד"ה ולאין הי' נוטה שכ' ואם הלבנה בנטויה הצפונית וכו' ואם הלבנה בנטויה הדרומית וכו' משמע דפעמים נוטה פגימותיה לצפון ומשמע דתלוי בהא דלצפונה או לדרומה דמחלק בגמרא בין ימות החמה לימות הגשמים אלא דלמעלה דברנו מגוף הלבנה אם היא לצפונה וממילא פגימותיה נילוזים לצפון ואם היא לדרומה נילוזים לדרום ואפ"ה שואלין שתיהם לחקור העדים יפה ואין זה ענין ללפני החמה כמ"ש התוס' ולפ"ז יש ליישב פיסקא דגמרא דכיון דזה תלוי בזה מביא גם סיפא דלאן היה נוטה ומפרש רישא וסיפא יחד ואח"כ מפרש המציעתא דכמה היה גבוה והתנא דמתניתין לא חש ומפסיק ביניהם בכמה היה גבוה כיון דמ"מ ב' שאלות הם ולא פירוש וכמ"ש ואפשר דדוקא שואלים את העדים כן שלא ירגישו שזה תלוי בזה ודו"ק:

שם תוס' ד"ה תני חדא וכו' פגימותיה שגלגל הלבנה וכו' כצ"ל נ"ל. וכוונתם בקושייתם דמשמע להו שהחמה והלבנה הם בגלגל אחד וכיון שכדור השמים הוא עגול ממילא בימות הגשמים שהחמה שוקעת במזרחית דרומית כשהלבנה קודמת לה הוי הלבנה במערב והחמה במזרח וכשפגימת הלבנה למזרח הוא כנגד החמה אבל לתירוצם שהם בשני גלגלים יכולת להיות ראיית הלבנה ר"ל צד המאיר בה לפני החמה ואין החמה רואה פגימותיה שגלגל הלבנה למטה ר"ל קרוב לנו וגלגל החמה למעלה אצל השמים וממילא כשהם במערב גלגל החמה שהיא סמוך לשמים הוא יותר קרוב למערב מגלגל הלבנה שהיא קרוב לנו וחלק המאיר של הלבנה שהיא כנגד החמה היא במערבה ופגימותיה נוטים למזרח אלא שפעמים נילוזה לדרום ופעמים לצפון ועיין במפרש לה' קידוש החודש פ"ב ה"ד וכשהלבנה קודמת היא נילוזה לצפון וכמ"ש לעיל ודו"ק:

דף כד:

על ראש השנה דף כד/ב

ד"ה לא תעשון וכו' א"נ אם מצא וכו'. ר"ל וס"ל דמוצא מותר ודלא כר' יהודה ודו"ק:

שם גמרא התם חותמו בולט הוי ומשום חשדא וכו'. משמע דעד עתה דאסרינן משום עשיי' אפילו שוקעת אסור ובברייתא אמרינן חותמו בולט מותר לחתום בה משמע דמותר לעשות צורה שקוע ועיין בר"ן פרק כל הצלמים ובפוסקים ביו"ד סי' קמ"א ודו"ק ואין להאריך:

שם תוס' ד"ה והא ר"ג וכו' וי"ל וכו'. לפ"ז הא דאמר התם חותמו בולט הוי אין צורך לתירוץ הקושיא דבקיצור הי' יכול לתרץ התם משום חשדא ובר"ג לא שייך חשדא אלא דהאמת אמר דבצורות שגופם בולטות לא שייך חשדא אלא כשהצורה בולטת ודו"ק:

דף כה.

רש"י ד"ה עדי שקר וכו' ונ"ל דעל החדשה העידו וכו'. נ"ל דהסימן אם היא החדשה או הישנה אם היא גופה לפני החמה בעת שצריכה החדשה להיות לאחר החמה ישנה היא ואם היא לאחר החמה כדרכה חדשה היא וע"ל (דף כ"ד ע"א) ברש"י ד"ה כאן בימות החמה ובתוס' יו"ט מ"ו ד"ה ולאן הי' נוטה ובמ"ש לעיל בעזה"י ברש"י ודו"ק היטב:

שם ד"ה וליל שלשים וכו'. ר"ל ליל שאחר יום שלשים ודו"ק:

שם תוס' ד"ה לאורתא וכו'. עיין במהרש"א עד קיימת הכא וכו' כצ"ל:

תוכן העניינים

גנזי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה