גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
פסחים
דף ב.
רש"י ד"ה אור לארבעה עשר גרסינן כ' מהר"ם לאפוקי אור י"ד וכו' ע"ש ונ"ל דלשון אור י"ד או לאור י"ד משמע לילה שאחר י"ד כמו לקמן ע"ב לאור עיבורו אבל אור לי"ד משמע לילה שקודם י"ד וכמ"ש רש"י (דף ג' ע"א) ד"ה אור לשלישי ע"ש:
שם תוס' ד"ה אור וכו' וקשה לר"י וכו'. נ"ל דלא קשה לו אגוף הדין שהצריכו חכמים ביעור דפשיטא לי' שחשו שמא לא יבטל בלב שלם או שמא יבא לאכלו ובזה גם רש"י מודה אבל לבדוק מספק חמץ לא משמע לי' לחוש שמא יש חמץ ושמא לא יבטל דהוי ס"ס ועוד דכיון שא"י כלל שיש חמץ ודאי יבטל בלב שלם אלא משום שמא יבא לאכלו כיון דלא בדיל מיניה החמירו יותר ונ"ל דרש"י ס"ל להיפך דשמא יבא לאכלו כיון שצריך מעשה לא החמירו ושמא לא יבטל בלב שלם וממילא יעבור יש לחוש טפי ודו"ק ועיין פ"י:
שם ד"ה והא קיי"ל וכו' ב' חלקי מיל שהוא לפי הנראה וכו'. נ"ל דר"ל דאחר כלות ב' חלקי מיל אחר שקיעת החמה עדיין יש שעה גדולה עד צ"ה וכאן אמרינן דלא מקרי לילה עד צ"ה וה"ה דקשה להו למ"ד ג' רבעי מיל אלא דלמ"ד ב' תלתי מיל קשה טפי דהוי זמן קדים וס"ל השתא דב' חלקי מיל מתחלת השקיעה היא דאי מסוף השקיעה א"כ צ"ה קדים טפי ואהא תירצו דאין אנו בקיאין בצ"ה ולעולם מסוף השקיעה חשבינן וקצרו התוס' כאן וסמכו, אמ"ש בשבת (דף ל"ה ע"א) ד"ה תרי תלתי וכו' ע"ש ומדברי מהרש"ל משמע שמפרש דהמשך זמן ב' חלקי מיל הוא שעה גדולה ואינו מובן לענ"ד ועיין במהרש"א ודו"ק:
דף ב:
ד"ה אי פשיטא וכו' אומר ר"י וריב"א וכו'. עיין במהרש"א עד דהא מספק נמי וכו' משמע מלשונו דלרש"י בשאר כל אדם בעינן דוקא ברור שבא על עסקי נפשות ולא הבינותי דא"כ מה בין אב על בנו לאדם אחר דפשיטא שגם באב על בנו כשהוא ברור שבא על עסקי נפשות ניתן להצילו בנפשו ונלענ"ד דכוונת רש"י דבאדם אחר מסתמא הוי כודאי בא על עסקי נפשות לכן ניתן להצילו בנפשו ובאב על בנו בסתמא מספקא לן אם בא על עסקי נפשות ואין הורגין אותו מספק ואפשר דהתוס' ס"ל דהיכי שהוא ספק אם הוא בא על עסקי נפשות הוי ספק נפשות אצל הנרדף וניתן להצילו בנפשו דלא משגחינן על נפשו של הרודף לכן באדם אחר גם אי הוי ספק אם בא על עסקי נפשות הוי ניתן להצילו בנפשו לכן ניחא להו לפרש הרישא דאי פשיטא לך וכו' באב על בנו דכשמספקא לך מסתמא לא בא על עסקי נפשות שוב ראיתי בתוס' סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) דמשמע כדברי מהרש"א כאן וע"ש במהרש"א ודו"ק: (שם) רש"י ד"ה לאור עיבורו וכו' ליל שלשים ואחד קרי אור עיבורו וכו' כ"ה גירסת מהרש"א וגירסת הגליון יום שלשים קרי יום עיבורו והכל אחד דיום שלשים הוא יום עיבורו שבו נעשה החודש מעובר וליל שלשים ואחד הוא אור עיבורו דהיינו הלילה שאחר יום עיבורו וע"ש ברש"י ר"ה (דף כ"ב ע"ב):
דף ג.
גמרא רב פפא אמר תשע וכו' נ"ל דמה שלא חשב רב פפא ו' דטהור כיון שהיה יכול לכתוב טהר בלא ו' א"כ במאי שלא רצה לכתוב טמא לא עקם אלא ט' אותיות ומה שהוסיף הכתוב ו' ע"כ טעם אחר הוא ורבינא ס"ל דכיון דאלו היה כתיב טמא לא היה מקום לו' וע"י שלא רצה לכתוב טמא כ' טהור וכתיב מלא מאיזהו טעם שיהיה מ"מ ע"י מה שלא כתיב טמא בא הדבר שכ' י' אותיות ודו"ק:
שם תוס' ד"ה שהרי וכו' אם ר"ל וכו'. נ"ל דאפילו נימא כן נלמוד דמרכב אין מגעו מטמא בגדים כמושב מבוהנוגע בו יטמא עד הערב דע"כ קאי על מרכב וכמ"ש רש"י בחומש ע"ש:
דף ג:
ד"ה רכבת וכו' דכל היכא וכו'. עיין מהרש"א ברש"י עד והתו' שכתבו וכו' נ"ל לפרש דבריו דאין כוונת התו' דדוקא ישב בלא ו' לדרשא אתי ע"כ א"א לכתוב ישבת בלא ו' אבל רכבת בלא ו' לא אתי לדרשא וע"כ יכול לכתוב בלא ו' ודלא כפירש"י שפירש שגם רכבת אתי לדרשא ללמדנו שנתפוס לשון קצרה אלא כוונת התו' דמזה דדרשינן ולוט ישב ממה שכ' חסר גלי לן דהיכי דליכא דרשא צריך לכתוב מלא בו' ממילא גם כאן כיון דליכא דרשא הי' צריך לכתוב יושבת מלא אם לא ללמדנו לתפוס לשון קצרה לכן כתיב רכבת חסר ללמדנו דאפילו לשון מגונה נתפוס אם הוא קצר וכפירש"י ודו"ק:
שם ד"ה שמץ פסול פר"ח וכו'. הנה לפירש"י פסול חלל ניחא שלא בדקו אותו אלא כשהיה רוצה להתחנך לכהונה וכשמצאוהו כשר לא בדקו אותו יותר דא"א שיתקלקל אח"כ ועל פסולים אחרים לא בדקו וכשמתרץ שחץ פסול ע"י דבור גרם שבדקו אחריו ומצאו שנתקלקל אח"כ במעשיו אבל לפיר"ח שמץ פסול דבר ע"ז קשה ממ"נ אם לא בדקו אותו. אלא כשהיה רוצה להתחנך ואח"כ העמידוהו על חזקתו מאי פריך והא תנן וכו' אפשר נתקלקל אח"כ ואם היו בודקים בכל יום אם לא נתקלקלו מאי משני שחץ פסול הא בדקוהו בכל יום וצ"ל לפיר"ח דאע"פ שבדקו אותו בכל יום אם לא נפסל ע"י ע"א מ"מ לא בדקו אותו אם לא נפסל ע"י שחץ והא דמשני ואב"א וכו' ניחא טפי לפיר"ח דהיו מעמידים אותם על חזקתם וע"י דבורו בדקו אחריו ומצאו שנפסל בע"ז אבל לפירש"י צ"ל דמעיקרא לא בדקו יפה ודו"ק:
דף ד.
גמרא א"ל אייבו קיים וכו'. עמ"ש בגליון הש"ס בדפוס ועיין תוס' מ"ק שם ודו"ק:
שם וכי תימא זריזין מקדימין למצות וכו'. כ' מהרש"א דלגי' הרי"ף מייתי מקרא דסדום ע"ש ותמהני דלפי מ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה שנאמר דהיכי שהלך מאליו דרך להשכים יותר מזריזין המקדימין למצות היכי מצי למילף כאן מקרא דסדום דזריזין מקדימין שמא למצות א"צ להשכים כלל ובסדום כיון שהלך מאליו השכים בבוקר ולא קודם לזה שלא ילך יחידי בלילה וע"כ דמקרא דעקידה ילפינן דלולי המצוה לא היה הולך וכמ"ש מהרש"א ואפשר להוסיף עוד שלא רצה לילך קודם המצוה שיהא מצווה ועושה ואפ"ה השכים בבוקר ודו"ק:
שם תוס' ד"ה על המשכיר וכו' ואין אדם יכול לבטל וכו'. וצ"ל לפ"ז הא דאמר או דלמא על השוכר דאיסורא ברשותיה קאי ר"ל והמשכיר אפקר ליה והקנהו לשוכר ונ"ל דכל זה לשיטתם ריש (דף ב') דבדיקת חמץ הוא שמא יבא לאכלו אבל לשיטת רש"י נוכל לפרש דחמירא דידיה היא ויעבור בבל יראה או דלמא הקנהו לשוכר וכו' ודו"ק:
שם ד"ה אם וכו' ומפרש ר"י וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דלפ"ז ה"ה כשהקנה בקנין ולא מסר המפתח על המשכיר לבדוק ועיין בט"ז ר"ס תל"ז ודו"ק:
(עם ע"ב):
ד"ה לאו משום וכו' מהימני מגו וכו'. משמע דאם אמרו לא נבדק ודאי נאמנים להצריך בדיקה וצ"ל דמיירי בקטן חריף ואיכא רגלים לדבר וכמ"ש רמ"א ביו"ד סי' קכ"ז סס"ג אלא דעדיין יש להקשות אי חזקתו בדוק אפילו עד כשר לא יהא נאמן להצריכו בדיקה דע"א אינו נאמן היכי דאתחזק התירא להרבה פוסקים אם לא משום הודאת בעל דבר כמבואר ביו"ד שם ס"א וס"ג וכאן מיירי בליתי' לפנינו ולכאורה הי' אפשר לומר דכיון דליכא חזקת היתר ממש על הבית אדרבה הא ודאי אינו בדוק היה מעיקרא אע"ג דאמרינן מסתמא בדקו מ"מ לענין זה אמרינן דהוי לא אתחזק לא איסור ולא היתר דנאמן ע"א לאסרו וכן להתירו אי הוי אמרינן אין חזקתו בדוק ולפ"ז משכחת לה שפיר שאינו בחזקת איסור ולא בחזקת היתר ואפ"ה מותר וע"א נאמן לאסרו כגון אי אמרינן חזקתו בדוק ויתיישב קו' הש"ך ביו"ד שם ס"ק כ"ו על רמ"א עוד אפשר לומר דמיירי שרוצה העד להוכיח שהלך בעל הבית קודם זמן בדיקה ולא בדק כמ"ש רמ"א שם רס"ג והרבה יש לעיין בזה ואין כאן מקומו ודו"ק:
שם רש"י ד"ה שבעת ימים וכו' אפילו שעה אחת וכו'. לכאורה אינו מובן דלפ"ז מאי מקשה ואימא לרבות לילי ט"ו לביעור הא כיון דמרבה לילה לאיסור א"א לבער בלילה שישהה שעה אתת בלילה קודם הביעור ועיין מ"ש הפ"י בזה והנלענ"ד דלפירש"י מ"ש לרבות לילי ט"ו לביעור היינו שיבער קודם כניסת ליל ט"ו שבליל ט"ו יהי' מבוער אבל אי לא אתי לרבות לילי ט"ו אי אפשר לפרש אך ביום הראשון תשביתו שישבית קודם כניסת יום ראשון דא"כ קרא למה לי דמפסוק שבעת ימים נפקא וע"כ או שבא לומר שלא יבער אלא אחר כניסת היום או שבא להוסיף לאיסור עוד זמן אחד וכיון דא"א לומר שלא יבער עד אחר כניסת זמן איסורו שהרי ישהה בו שעה אחת ע"כ שבא להוסיף יום י"ד ומקשה ואימא דלעולם שצריך לבער קודם כניסת זמן איסורו ולא בא לרבות אלא לילי ט"ו וכן מה שמקשה ואימא לרבות ליל י"ד ואימא מצפרא היינו לבער קודם כניסת זמן איסורו לפירש"י ולפ"ז מתורץ קו' הצל"ח שהקשה דמשמע דלפירש"י לא מחמת ייתורא דריש וא"כ מאי מקשה ואימא וכו' ע"ש ולפי מ"ש גם לפירש"י מייתורא דריש דבלא הייתור לא הוי מרבינן שום דבר אבל הייתור ע"כ בא להורות או להוסיף עוד זמן או שלא יבער עד אחר כניסת זמן איסורו וכמ"ש ודו"ק:
שם תוס' ד"ה וכתיב וכו' ואין נראה לר"י וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד קושיא זו היא ממש קו' התוס' לקמן (דף י"ב ע"ב) ד"ה אימתי שהקשו על פירש"י ועוד דהא מנותר יליף ר' יהודה וכו' ע"ש ודו"ק:
דף ה.
ד"ה דהא וכו' ומהכא לא מצי למילף וכו'. ר"ל דנילף איסור חמץ בי"ד מדאתקש להשבתה אבל יש להקשות מנ"ל להקיש להשבתה נקיש למצות אכילת מצה שאינה אלא בלילה ואפשר שהוא מטעם דלחומרא מקשינן ומשמע מכאן דלחומרא מקשינן הוא ודאי ולא ספק ועיין בפ"כ ח"א אות י' ומש"ש בעזה"י:
שם רש"י ד"ה אך חלק התיר וכו' דאי לאו אך וכו'. עיין במהרש"א עד ואי אית ליה דביום וכו' והיינו לפי מ"ש התוס' לעיל דמביום כתיב אימעט נמי ליל ט"ו אבל לפי מ"ש מהרש"ל שם לא אימעט מביום רק ליל י"ד ולא ליל ט"ו אכן פירש"י דכאן עולה כפיר"י שהביאו התוס' לעיל ד"ה וכתיב אך דסמך לעיל אהא דדרשינן אך חלק אבל לפירש"י דלעיל לא שייך אך חלק דמיום הראשון תשביתו לחוד משמע דמקצתו מותר וצ"ל דר' יוסי דכאן לא ס"ל כן אלא דוקא מאך חלק דריש חציו מותר ולא מיום הראשון תשביתו משא"כ לעיל לא ניחא לי' לומר דסמך אאך חלק שמביא אח"כ ודו"ק:
דף ה:
גמרא והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור. הוגה בגמרא אח"כ בשם מהר"ם ולא יראה לך חמץ אכן בפסוק כתיב בהיפך ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך ולכן צריך להגי' כן בגמרא ובמהר"ם וכן הוגה בגליון בשם הילקוט בסיפא שאור במקום חמץ והי' לו להגי' ברישא חמץ במקום שאור כמו שהוא בפסוק וכ"ה בילקוט פ' בא רמז ר"ג אכן באמת א"צ להגי' כלל דדי בולא יראה לך שאור בכל גבולך דמחמץ לא דריש כלום:
שם רש"י ד"ה איפוך וכו' ולא כתב לא תמצא וכו' הוכרח לזה לפרש דמתחלה אמר ת"ל לא ימצא אין לי וכו' ומשמע דאחר דכתיב לא ימצא עדיין אין לי אלא וכו' מה מוסיף אח"כ ת"ל לא ימצא ולעיל בברייתא אינו מפורש כלום כיון דעדיין לא נתפרש אין לי אלא בנכרי שלא כבשתו וכאן מפרש לה לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית ליה:
שם ד"ה ופרכינן לרבא וכו' ואם אינו ענין וכו'. הוכרח לזה לפרש מה שסיים הברייתא ת"ל לא ימצא ומפרש דדריש באם אין ענין ללא יראה תנהו ללא ימצא:
שם תוס' ד"ה משום וכו' וקשה לרשב"א וכו'. נ"ל דר"ל מגז"ש דשאור שאור וא"כ אמאי סיים הברייתא ת"ל לא ימצא הול"ל ת"ל לך לך תרי זימני ויליף שאור שאור כמו שסיים אח"כ בברייתא:
שם אבל ע"ק לו וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש אלא יתורא דלך אתי להתיר בגבולין הטמנה לא הבינותי איך נילף מלך היתר הטמנה והול"ל רק קבל פקדונות וא"כ אפשר לומר דהתוס' ס"ל דכמו דיכול יטמין היינו מקרא דלא יראה לך בלא יתורא גם יקבל פקדונות היינו מגוף הפסוק דלא יראה לך בלא יתורא גם עיקר קושייתו לא הבינותי דהתוס' לא כתבו דלא אצטריך גז"ש דודאי אצטריך גז"ש לאסור בגבולין הטמנה וקבל פקדונות כמ"ש מהרש"א אלא דלא אצטריך להברייתא לומר ומה שאור האמור בגבולין וכו' למילף התירא בבתים שאתה רואה של אחרים ושל גבוה ודו"ק. שוב מצאתי כן בצל"ח:
שם):
הקשה ר"ת וכו'. ולענ"ד נראה לתרץ דדוקא לענין שיעבור הישראל ע"י שהם מופקדים בידו שייך לחלק בין כבשתו ושרוי עמו בחצר או לא אבל לענין שיתחייב בהמתו בבכורה ועיסתו בחלה לא משמע להו לחלק בכך וא"צ תרי קראי ודו"ק:
דף ו.
יוסף על פסחים דף ו/א
ד"ה יחד לו בית פ"ה וכו' וקשה לר"י וכו'. ולענ"ד נראה ליישב פירש"י דהפקידו אצלו היינו שקבל עליו לשומרו ממילא קבל עליו אחריות אבל יחד לו בית שאמר לו הרי הבית לפניך הניחו באחת מן הזויות ולא קבל עליו ממילא אחריות וכדאיתא בח"מ סי' רצ"א ס"ב ועיין בח"י סי' ת"מ ס"ק א' ודו"ק ואין להאריך כאן:
שם רש"י ד"ה עושה לו מחיצה וכו' ומיהו ההוא דלעיל וכו' ומשום חד יומא וכו'. משמע שעושה ב' חילוקים א' דלעיל לא אפשר במחיצה וכאן אפשר במחיצה ועוד דלעיל הוא לחד יומא וכאן הוא לכל שבעה ועיין במ"א סי' ת"מ ס"ק ה' ודו"ק ואין להאריך:
שם ד"ה אפילו מר"ה וכו' וכשראהו וכו'. עיין במהרש"א וצריך להוסיף בביאורו דלרבותא נקיט רש"י שיעבור בבל יראה דאפשר לו שיבא לידי איסור דאורייתא אם ישכח לבטל ואה"נ אם לא ישכח ויבטל מ"מ איכא למיחש שמא יאכלנו כמו עושה ביתו אוצר ומ"ש שלא יעבור עד שיבא לביתו היינו משום דמקמי הכי אונס הוא כיון דא"א לו לבער ולא לבטל בפסח משא"כ כשיבא לביתו חיישינן שמא יתעצל קצת כמ"ש מהרש"ל ומש"ה באין דעתו לחזור כיון דקודם ליום הלך שלא הי' חל עליו חיוב הבדיקה אפילו אם ישכח אח"כ לבטל לא יעבור על ב"י דאנוס הוא וכמ"ש ודו"ק ועיין פמ"ג סי' תל"ו בא"א סק"א:
דף ו:
גמרא דאלת"ה וכו', עיין במהרש"א עד המקורבים בענין אחד וניחא וכו' כצ"ל. וצריך להוסיף על דבריו דודאי מדת כלל ופרט ופרט וכלל נמסר מסיני וע"כ דפעמים יש מוקדם ומאוחר בתורה היכי דאינו מוכח שלא נכתב כסדר ואמרינן מסברא דהיינו במקורבין למר ובענין אחד למר דשייך בי' כלל ופרט ופרט וכלל ודו"ק:
שם תוס' ד"ה ודעתי' וכו'. עיין במהרש"א ופ"י וצל"ח והעולה דדעת רש"י דאע"ג דמבטלה ואינו רוצה לזכות בה מ"מ שייך לומר דחס עלי' לשרפה ודעת התוס' דכשאינו חס עלי' ומבטלה לא שייך לומר דחס עלי' לשרפה ועיין בט"ז סי' תל"ד ס"ק ג' הקשה הצל"ח לפי' התוס' אמאי פריך וכי משכחת ליה לבטלי' ליפרך וכי משכחת ליה לשרפנו וע"ז לא שייך תירוץ דלמא משכחת ליה לבתר איסורא ע"ש ומ"ש דהחשש הוא שמא ימצאנו בז' של פסח לא משמע כן לשון הגמרא דאמר דלמא משכחת ליה לבתר איסורא משמע דס"ד דמשכחת ליה קודם איסורא מדלא אמר בקיצור דלאו ברשותי' קיימא דליבטלי' וא"כ משמע שגם התרצן שהשיב דלמא משכחת לי' בתר איסורא היינו בע"פ [גם מ"ש שם דמדברי רש"י בע"א ד"ה כופה משמע דס"ל דכשלא ביטל מותר לשרוף ביו"ט דרש"י לא כ' אלא דהא דכופה כלי הוא משום שלא יאכלנו ולא כדי שלא יעבור בב"י דבלא"ה לא עבר דהא ביטלה וה"ה שהי' יכול לומר דכפיית כלי לא מהני לענין ב"י אלא האמת אמר דליכא ב"י כלל אבל לא נזכר שם שאם לא ביטל מותר לבערו ביו"ט] ונלענ"ד שגם התוס' ס"ל שיש חשש שמא לא ישרפנו מיד ולא מטעמא דחס עלי' כפירש"י דזה שייך גם בביטול לשיטתם ולכן הוכרחו לפרש ודעתי' עליה בפירוש אחר אלא ס"ל שיש חשש שלא יהי' לו פנאי לשרפה מיד וזה לא שייך בביטול ולכן המקשה אע"ג דס"ל החשש שימצאנו קודם זמן איסורו לא הקשה שישרפנה דשמא לא יהי' לו פנאי עד אחר זמן איסורו ולכן לא הקשה שיבטלנה תיכף וע"ז השיב התרצן שמא ימצאנה אחר זמן איסורו ודו"ק:
דף ז.
רש"י ד"ה א"ה פשיטא וכו' דמסתמא ודאי בדקה וכו'. נ"ל שדקדק ונקיט האי טעמא לחוד ושביק טעמא דסתם תיבות נוטלין ראשון ראשון כמ"ש בד"ה בהר הבית דמשום הא לא הוי פשיטא דשפיר אצטריך לאשמעינן סברא זו ולא עדיף משוקי ירושלים שעשויין להתכבד דאשמעינן במתניתין דאזלינן בתר בתרא ולא קשה ורבה בר ר"ה מתניתין אתי לאשמעינן דבמתניתין לא מפורש בהדיא אלא מדיוקא שמעינן לה ואפשר לומר דרבה בר"ה דיוקא דמתניתין קמ"ל או אפשר דהוי אמינא דזה גרע מהא דשוקי ירושלים עשויין להתכבד אבל משום טעמא דודאי בדקה הוי פשיטא ועדיף דשוקי ירושלים עשויין להתכבד וכמ"ש התוס' בד"ה עשויין דבדיקה עדיף מכיבוד ולא אצטריך לאשמעינן ודו"ק:
שם גמרא הב"ע כגון שנשתמשו וכו'. עיין במהרש"א עד ולכך הוצרך לאוקמי וכו'. ר"ל ותו לא שייך לאוקמי שנשתמשו בה צבורין צבורין דבפסח ליכא חמץ ולכן מקשה פשיטא ודו"ק:
שם תוס' ד"ה בלבער וכו' אלא במקום שהעושה המצוה וכו', עיין במהרש"א ונ"ל דמ"מ צריך לטעם דלעיל דלא על זאת הנעשה עכשיו מברך דאע"פ שהמברך אינו העושה המצוה מ"מ אין לו לשקר בברכתו ודו"ק:
דף ז:
ד"ה על הטבילה וכו' דלמא משום בעתותא וכו'. וצריך לחלק בין דלמא ממנע מעצמו ולא טביל דחיישינן ובין דלמא מיקלקלא דלא חיישינן כדאמרינן בגמרא ודו"ק:
שם ד"ה ונרות וכו'. עיין במהרש'"א ומ"ש כדמשמע לקמן לתנא דבי ר' ישמעאל נ"ל דנקט בלשון ואומר ומ"מ לשון כדמשמע הוא לאו דוקא דהא כל הני קראי נקיט בלשון ואומר אע"ג דצריכי זה לזה אלא ר"ל דאפשר לפרש כן. ונ"ל דמתחלה לא הקשו התוס' ל"ל קרא דחיפוש נרות דניחא להו כמו בכל דוכתי דלא מקשה למה לי קרא קמא ולכן לא הקשו אלא אמאי אמר ונרות מנר אלא אחר שתירצו דאותן נרות מנר וע"כ דלא נשמע מקרא קמא הוצרכו לסיים בטעמא דצריך לאיתויי לי' ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד אלא א"ה דכתיב וכו' כצ"ל:
דף ח:
גמרא היכא דשכיח היזיקא שאני. משמע דעקרב לא שכיח היזיקא:
שם ור' יוחנן אמר וכו'. כ' מהר"ם ר"ל כזה:
ד כצ"ל:
שם והא חיצונות קתני וכו' כצ"ל נ"ל:
דף ט.
טעמא דלא חזינא וכו'. עיין במהרש"א עד שיבדקו בפעם אחת עם וכו' כצ"ל:
שם במהרש"א ואפילו חזינא בבית אחד דשקל וכו'. לא ידעתי כוונתו אם ר"ל שראינו נכנס לבית א' וא"י לאיזהו בית בהא ודאי כולם צריכין בדיקה כדאיתא לקמן (דף י' ע"א) צבור אחד של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקים בבאו לשאול בבת אחת ול"ד לבאו לשאול בזא"ז דשם בלא טעם אכלתי' מותר ואם כוונתו דידעינן לאיזהו בית נכנס לא חיישינן שמא גררה לבית השני זה לא הוי חזינן דשקל וגם ממקום למקום מותר בזה דהא במשנה מפורש אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום והיינו אע"פ שיש ודאי חמץ בזויות א' אין חוששין שמא גיררה חולדה לזויות אחרת וה"ה כשהביאה חולדה חמץ לזויות אחת אין חוששין שמא גיררה משם לזויות אחרת דלא גרע בזה במה שהחולדה הכניסה החמץ ולא מצינו בשום מקום לחלק בזה וכ"כ הב"ח סי' תל"ד ס"ק ב' וסי' תל"ח ס"ק א' דכשראינו שנכנס למקום מן המקומות שבבית א"צ לבדוק אלא אותו מקום בלבד ואין חוששין שגררה החולדה או העכבר ממקום למקום ע"ש ומשמע דאפילו הם בחדר א' דמנ"ל לחלק בין בחדר א' ובין בב' חדרים בזה ועוד שהב"ח אינו מחלק כלל בין חדר א' לב' חדרים ועיין במ"א סי' ת"ח ס"ק א' ובא"א שם ודו"ק ואין להאריך בזה כאן וכ"מ ממשנה גופה דקתני אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום דא"כ מבית לבית וכו' ואם יש מקום לחלק בין ממקום למקום למבית לבית היכי שהביא עכבר החמץ למקום א' גם היכי דהחמץ מונח שם כבר נחלק ביניהם ואמאי פסיקא לי' למשנה דא"כ מבית לבית אע"כ דאין חילוק כלל בין ממקום למקום למבית לבית. ובגוף קו' מהרש"א נלענ"ד דהנה לכאורה יש להקשות אעיקר תקנת חז"ל בבדיקה אפילו במקום שחולדה ועכבר מצויין ואמאי נימא אכלתיה אע"כ דלא שייך להקשות כן דודאי יש טעמים למאי שתקנו בדיקת חמץ וכמ"ש התוס' בריש מכילתין וי"ל עוד כמ"ש הרשב"א בטעם בדיקה אחר סרכות הריאה הביאו הפמ"ג ביו"ד בפתיחה לסי' ל"ט שהסירכא ניכרת מיד ויבא לידי מכשול ע"ש וה"נ חשו שמא ימצא תוך הפסח ויעבור על ב"י או יבא לאכול ממנו וא"כ הי' ראוי לתקן שיבדוק כל הבית בפ"א ע"י הרבה בני אדם כל א' בזויות א' מחשש חולדה אלא דא"כ גם מבית לבית נמי דלא שייך לחלק בין מזויות לזויות למבית לבית וכמ"ש ואין לדבר סוף לכן לא ראו כלל לתקן לבדוק מחשש חולדה אבל היכי שקיים תקנת חז"ל בבדיקה ואח"כ שקל עכבר בזה לא הי' תקנה ויש לאוקמא אדינא אי תלינן בעלמא דאכלתיה גם כאן נימא כן וכיוצא בסברא זו כ' הש"ך ביו"ד סי' ל"ט ס"ק מ"ב ע"ש ודו"ק:
שם תוס' ד"ה כ"מ שחולדה וכו' דאין מדורות נכרים בח"ל. עיין במהרש"א עד וק"ק וכו' נ"ל דר"ל דהמקשן דלא אסיק אדעתיה שנויא דרבא ע"כ דייק מהכא דספק מוציא מידי ודאי מדנוקשה אהא דחזינן דשקל וע"כ או דס"ל שגם במדורות הנכרים הוי ודאי או דס"ל דאין חילוק בין ספק לודאי וכל המוציא מידי ספק מוציא גם מידי ודאי לכן דייק דמדמוציא מידי ספק מוציא גם מידי ודאי ודו"ק:
דף ט:
ד"ה ספק וכו' דאי איכא פותח טפח וכו'. ר"ל דפותח טפח מביא את הטומאה לבור ונטמא הכהן דשמא בשעה שהציץ בבור האהיל על התור במקום שנכנס לבור ולכאורה אינו מובן דכיון שהוא ר"ה יכול להיות דאיכא פותח טפח ואפ"ה טהור דשמא לא האהיל במקום פתח החור וצ"ל דהבור גופי' ודאי הוי רה"י כמו שמסקו לעיל דצ"ל דספק גררוהו הוי ספק הרגיל ומשמע להו השתא דספק אכלוהו לא הוי ספק הרגיל לכן הי' קשה להו דאע"ג דגררוהו מהבור לחור שמא הוא תחת רגליו והוצרך ר"י לומר דרגלי הכהן היו בר"ה או שגם ספק אכלוהו הוי ספק הרגיל ודו"ק:
שם ד"ה בשלשה עשר וכו'. מדברי התוס' נראה שמפרשים לא משיירא אלא אוכלת הכל ולכן קשה להו דא"כ כי חזינא דשקל נמי ופירשו לפי דרכם אכן מדברי רש"י ד"ה בשלשה עשר שכ' ואינה חוששת לשייר משמע שמפרש לא משיירא לא מצנעה ומ"מ אינה אוכלת הכל אלא מניחה המותר במקומו ולפירושו אין זה ענין להא דאמרינן לעיל ספק אכלתיה ול"ק קו' התוס' ודו"ק:
שם ד"ה היינו תשע וכו' ולהכי נמי גזרינן וכו'. עיין במהרש"א עד בנמצא משום שאין האיסור ידוע. נ"ל דצ"ל שהאיסור ידוע ואע"פ שאפשר לדחוק וליישב הלשון מ"מ נ"ל כמ"ש ודו"ק. ובעיקר דבריו נלענ"ד דאפשר לומר דדעת התוס' שלפנינו דקבוע דרבנן כשנולד הספק במקום הקבוע דמי לקבוע דאורייתא כשלא נולד במקום הקבוע שהרי לא תירץ בקיצור דש"ה שנולד הספק במקום הקבוע וע"כ ניחא לי' בזה סברת המקשן דקבוע דרבנן כשנולד הספק במקום הקבוע דמי לקבוע דאורייתא כשלא נולד במקום הקבוע ולכן הוכרחו לומר דטעמא דגזרינן התם שמא יקח מן הקבוע הוא כיון שאין האיסור ידוע ודו"ק:
שם ד"ה היינו שתי וכו' לא אתי כר"ל וכו'. ר"ל דר"ל ס"ל דאפילו בדרבנן בעינן דוקא רבו ע"ש:
דף י.
ד"ה הלך וכו' ואם נגעו שניהם באחד וכו' כצ"ל:
שם ד"ה ספק על וכו'. עיין במהרש"א עד גם הר"ש וכו' ועדיף הכא בספק על מ"ב בתים וכו' כצ"ל. ובעיקר דבריו משמע דבאד"א כשנפל לב' קדרות וא"י לאיזהו נפל כשבאו לישאל בזא"ז מעמידין כל א' אחזקת היתר וכן כשספק אם נפל אד"א לקדרה או ספק אם לקדרת היתר נפל או לקדרת איסור מעמידין הקדרה בחזקת היתר ולא משמע כן ביו"ד סי' קי"א ע"ש דמבואר דבאד"א כשלא נתבטל מדאורייתא אסרינן מספק ומ"ש בשם התוס' פרק הערל נ"ל שהוא מ"ש (בדף פ"ב ע"א) ד"ה שתי קופות ע"ש אבל מ"מ כתבו שם דבסאה אחת אפילו ר"ל שרי בלא רביי' דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ע"ש ולא כתבו דאפילו בתרומה דאורייתא שרי בין לר"י ובין לר"ל וע"כ דבתרומה דאורייתא לא סמכינן אחזקה זו גם הר"ש פ"ז דתרומות מה"ו אלא דגבי שבילין אמרינן תרי שאני אומר משום דאוקימנא גברא בחזקת טהרה אבל מ"מ עיקר הטעם משום דהוי ספק טומאה בר"ה והארכתי בעזה"י במקום אחר בטעמא דלא מוקמינן באד"א בחזקת היתר דאפילו בספק נפל ע"כ מיירי כשיש מקום להסתפק וממילא איתרע חזקת היתר וכאן אין מקום להאריך בזה ועיין בטור וש"ע סי' תל"ט ס"א מבואר בט' צבורים של חמץ וא' של מצה דכשלא ביטל צריך לחזור ולבדוק ולהרמב"ם אפילו ביטל ולא מוקמינן הבית בחזקת בדוק ועיין פ"י לעיל ע"ב ד"ה היינו תשע שהאריך במ"ש התוס' שם דגבי תשע חניות ליכא חזקת היתר וכ' שלא כתבו כן אלא דרך קושיא מנ"ל להגמרא לומר בפשיטות היינו תשע חניות וגם כאן נלענ"ד דס"ל להתוס' דמיירי כשביטל ומ"ש אוקמא אחזקת בדוק ר"ל דע"כ שבבדק איירי וכמ"ש התוס' שם ודו"ק:
שם ד"ה ספק ביאה וכו' ונראה לר"י וכו'. עיין במהרש"א עד וק"ק וכו' ולענ"ד אפשר לומר כוונת התוס' לעיל ספק ביאה מר"ה דטהור לרבנן פ"ו דטהרות מ"ב או דס"ל דספק ביאה טומאה לשם קיל וצ"ע בזה ודו"ק: (שם) ד"ה חולין וכו'. עיין במהרש"א עד בתחלה ומ"ש בחנם וכו' כצ"ל:
דף י:
רש"י ד"ה לאחר המועד וכו' עד שתחשך. עיין במהרש"א וכוונתו דס"ל דכל זמן שלא מצא לא שייך בל יראה כיון שא"י כלל אם יש לו חמץ בביתו [עמ"א סי' תל"ד סק"ה] לכן כ' ביו"ט גופי' למה יבדוק משום בל יראה שלא יעבור כשימצא החמץ עד שיבערנו שע"י נמי כשימצאנו יעבור בב"י עד שיבערנו וא"א לו לבטל אז דאם הי' אפשר לבטל הי' לנו לתקן ביטול עכ"פ ואפשר גם בדיקה כדי שיזכור לבטל והביטול יהי' קודם הבדיקה או שהביטול יכול להיות מיד כשימצא וכמ"ש בעזה"י (דף ו' ע"ב) בתוס' ד"ה ודעתי' אבל משש עד הלילה בודק ומבער קודם הלילה דאז אינו עובר בב"י כדי שלא יעבור על ב"י במועד ולפ"ז צ"ל מ"ש רש"י שם ד"ה ודעתו דכשמשהה אפילו רגע עובר עליו היינו כשישהה בלילה. ומ"ש מהרש"א וכן מוכח כפירש"י צ"ל בפירש"י ור"ל ימ"ש (בדף י"ב ע"ב) דמשבע עד הלילה הוא שעת ביעורו וע"כ שאינו עובר אז בב"י שאם הי' עובר הי' צריך לבער קודם שלא יעבור ודו"ק:
דף יא.
תוס' ד"ה אבל לא וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד למה אסרו קצירה בשאר מקומות ולא הבינותי דקצירה בשאר מקומות אסור מדאורייתא דממקום שאתה מביא אי אתה קוצר ולא שייך להתיר משום פסידא. גם מ"ש להקשות על מהרש"ל ועוד דלא אצטריך וכו' ק"ל דא"כ מנ"ל באמת דר"י ס"ל טעמא דמשום עולי רגלים שמא אינו מתיר קמת וקלי אלא ע"י שינוי וע"כ דפשיטא להו דלאביי אין חילוק בין ע"י שינוי או לא ודו"ק:
דף יא:
גמרא אחד אומר בשנים וא' אומר בשלשה וכו' אחד אומר בשלשה וכו'. ע"ש בתוספות יו"ט אמאי לא נקט בסיפא א' אומר בשנים ואחד אומר בארבעה וכן צ"ל גבי שעות ולענ"ד אפשר לומר גבי שעות דלרבותא נקיט ברישא א' אומר בשנים אע"ג דאלו דייקינן הוי קודם הנץ החמה כמ"ש התוס' אפ"ה עדותן קיימת ובסיפא נקיט א' אומר בשלשה אע"ג דלשניהם הוי אחר הנץ החמה אפ"ה עדותן בטלה ואפשר דלכן נקיט גם גבי ימים בסדר זה:
דף יב.
תוס' ד"ה אלא וכו' וא"ת וכו' עיין במהרש"א עד נמי נימא דזה וכו' כצ"ל. ולענ"ד נראה לתרץ קושייתו דלאביי ללישנא בתרא פשיטא להו דאין לתלות הטעות בשניהם מדקא יליף דלר"י אדם טועה שעה ומשהו וממאי שמא אין אדם טועה אלא חצי שעה ומשהו ומעשה הוה בפלגא דארבעה אע"כ ס"ל לל"ב דאביי דאין שניהם טועים אלא לרבא לא משמע להו לכאורה דס"ל סברא זו עד תירוצם ודו"ק:
שם ד"ה לר' מאיר וכו' שהרי אותו וכו'. משמע דאלו היו שניהם אומרים בג' לא הוי עדות מוכחשת אע"פ שכתבו לעיל ד"ה אא"ר דאין לתלות טעות בשניהם היינו לומר שכל א' טעה טעות אחר אבל בטעות אחד אין חילוק בין שנים ליחיד וס"ל השתא דבעדים ומזימין תלינן באלו טעות א' ובאלו טעות אחר ואור"י שגם בעדים ומזימין לא תלינן ב' טעותים. ועיין במהרש"א ולענ"ד ס"ל להתוס' דאם היינו יכולים לתלות הטעות בשניהם אע"ג דודאי לא הוי קטלינן לי' מספק מ"מ לא הי' נקרא מוכחשת אלא ספק ונקטו בכה"ג דאע"פ שהם מוכחשים מ"מ מוזמים לא יהיו ודו"ק:
דף יב:
פסחים דף יב/ב
ד"ה ולהך לישנא וכו' אפילו טעה וכו'. עיין מהרש"א ומהר"ם מה שהקשו וע"ע במהר"ם עד והמקשה אאי הכי דפריך בתר הכי סמיך ונ"ל דר"ל דמקשה לרבא אליבא דר"י א"ה בה' נמי נוכל והוצרך לתרץ גם אליבא דרבא חמץ לכל מסור אכן לענ"ד משמעות הגמרא דלרבא לא ידעינן סברא זו דחמץ לכל מסור עד שתירגמא אביי אליבי' ורבא גופי' לא ניחא לי' בסברא זו ותירץ בע"א ולאביי דס"ל סברא זו לר"י אליבא דרבא לא מסתבר שיפלגו ר"מ ור"י בסברא זו דלא אשכחן דפליגי אלא בשיעור השעות וא"כ ע"כ גם ר"מ ס"ל כן וא"כ מאי משני לר"מ בה' חמה במזרח ובז' חמה במערב ובשית הוצרך לומר משום דיומא בקרנא קאי ואמאי לא סגי לי' בטעמא דחמץ לכל מסור ונלע"ד דאע"ג דאליבא דר"י ודאי ידע סברא דבחמש חמה במזרח ובז' במערב דאיהו אמרה בברייתא מ"מ אליבא דר"מ לא ידעי דס"ל סברא זו ומה שהקשה אח"כ לרבא אליבא דר"י בד' לא ניכל הוא כעין קושיא אחת עד א"ה בה' נמי ניכל והוי כמו ממ"נ ואפשר שזהו ג"כ כוונת מהר"ם במ"ש והמקשה אאי הכי וכו' ר"ל המקשה דפריך לרבא אליבא דר"י בד' נמי לא ניכל וחסר איזה תיבות בדבריו ודו"ק:
שם ד"ה אימתי וכו' ועוד שעת ביעורו וכו'. נ"ל דר"ל לעיל (דף י' ע"ב) ובשעת הביעור ומסתמא גם שעת ביעורו דברייתא דהכא פירושו כן: (שם) רש"י ד"ה משום שינויא דשנינן וכו' לכל מסור הוא א"נ וכו'. עיין מהרש"ל ולפי פירושו משמע דצ"ל א"כ במקום א"נ ולענ"ד נראה דמ"ש רש"י אלא משום דחמץ לכל מסור רמז אליבא דאביי דצ"ל כן ואע"ג דהקושיא לא הזכיר אליבא דאביי קיצר בדבר וחדא נקיט ומ"מ בהתירוץ כ' גם אליבא דאביי וא"נ קאי אליבא דרבא ודו"ק:
דף יג.
יג/א
תוס' ד"ה מאי לאו וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א ונלענ"ד ליישב דגבי אלמנה ודאי תרתי קשה להו אבל גבי יתמי לא מצינו אלא דבב"ד יכול ליקח לעצמו אבל למכור לאחרים שלא בב"ד לא מצינו לכן א"א להקשות אלא חדא דבב"ד יכול ליקח לעצמו לכן תירצו דאלמנה דמוכרת שלא בב"ד משום חינא אבל ביתמי אה"נ דאסור למכור שלא בב"ד ואח"כ כתבו וגבי כיסתא דיתמי וכו' ר"ל דקושיא זו גם גבי כיסתא דיתמי קשה ועל שניהם תירצו דהיינו דוקא בדיעבד ואח"כ כתבו א"נ וכו' ותירוץ זה שייך גבי פקדון דוקא אבל גבי אלמנה ע"כ נבא לתירוץ א' או אפשר שגם נכסי יתומים שביד האלמנה הוי כאלו הב"ד הפקידו בידה וקאי תירוץ זה ג"כ לשניהם:
דף יד.
ד"ה דאיכא משקין וכו' ולפירושו צ"ל וכו' נ"ל דר"ל דבלא פיר"ת הייתי אומר דשפיר אסיק אדעתי' שאוכל מטמא אוכל מדרבנן אלא דס"ד דשלישי דרבנן על שני דאורייתא לא הוי הוספה והמתרץ השיב שגם זה הוי הוספה והקשה מהרש"א דהי"ל להקשות לפי סברא דהשתא אמתניתין בתרומה ונ"ל דר"ל דבלא פיר"ת ל"ק דהא ודאי פשיטא ליה דטומאה דרבנן על טהורה לגמרי הוי הוספה אבל לפיר"ת דס"ד דלא מקבל טומאה אפילו מדרבנן היה יכול להקשות אתרומה ודו"ק:
דף יד:
ד"ה ואלו הכא וכו' כדמסיק ר"י וכו'. לקמן (דף י"ח ע"ב):
שם ד"ה אפילו וכו' ופסקינן בהקומץ רבה וכו'. אכן הרמב"ם פ"ט מה' טומאת אוכלין פסק דלא כר"ש שזורי וע"ש בכ"מ ובש"ך יו"ד סי' רע"ו ס"ק ז' ובהגמי"י פ"א מה' תפילין א"ק ס' ובת' ב"ח סי' קי"ג ודו"ק: (שם) ד"ה התם פסול וכו' תדע וכו'. עיין מהר"ם ודבריו אין מובנים לכאורה ונ"ל לפרש דבריו דבקושיא כ' ר"י כדקמדמי בסמוך וכו' דפשיטא ליה להגמרא דאיסור דרבנן כפסול דרבנן וא"צ לימוד לזה וגם לא נלמד זה מדבריהם כלל וע"ז כתבו אח"כ תדע דלא אמרינן דילפינן מדבריהם דאיסור כפסול ואיכא שום לימוד לילף כן מדבריהם וע"ז שפיר מקשינן התם פסול וטמא וכו' ודוקא אד"א כפסול ולא אד"ר דא"כ גם ר' יוסי אע"ג דס"ל דוולד הטומאה דאורייתא וליכא למילף דמותר לעשות משלישי דרבנן שני דרבנן דאפשר דוקא משלישי דאורייתא מותר לעשות שני דרבנן מ"מ לילף דאיסור כפסול ועכ"פ מותר לעשות מאיסור דרבנן שלישי דרבנן דלא מוסיף מידי (ומ"ש מהר"ם מאד"ר שלישי דרבנן משום ר' יוסי נקט הכי דלדידי' ליכא למילף להוסיף על איסור ופסול ושלישי דרבנן אבל לר"מ אה"נ דילפינן גם להוסיף] אע"כ דלזה א"צ לימוד כלל ולא נלמד מדבריהם דאיסור כפסול אלא פשיטא הוא והדרא קו' ר"י לדוכתה וע"כ כתירוץ ר"י דבא למילף דמותר לקלקל בדרבנן כמו בדאורייתא והא ליכא למילף לר' יוסי ואח"כ כ' מהר"ם דאל"כ ר"ל אם לא נפרש דבריהם כן אלא שכתבו תדע דא"א למילף דרבנן אדרבנן מדאורייתא אדאורייתא מדלא יליף כן לר' יוסי הא לר' יוסי ליכא למילף כלל והוא כקושיית מהרש"א ומה שסיים להקשות דהוי כמו תדע מן הקושיא ר"ל דאין זה ראי' אחרת רק כקושייתם לר"מ ומה לי לר"מ ומה לי לר' יוסי ועיין במהרש"א שהרגיש בזה ודו"ק:
שם בטבול יום דבית הפרס וכו'. עיין במהרש"א מה שהקשה ונלענ"ד ליישב דר"ע מיירי אליבא דאמת בכל בית הפרס בין דאורייתא בין דרבנן אבל אם ירצה להוכיח מדר"ע נוכל לומר דבט"י דאורייתא מיירי ולכן לא יכול לומר דהא הוסיף ר"ע דא"כ הי' לו לפרש בהדיא ודו"ק:
דף טו.
ד"ה ולד טומאה דרבנן וכו' ולפירש"י וכו'. נראה דלא מסתבר להו לומר דר"מ מוקי לר"ח באופן אחר מר' יוסי אלא במה דמוקי לה ר"מ ע"כ פשיטא להו דבהכי מיירי דאל"כ ליכא למילף מידי דדלמא לא מיירי בהכי וע"כ גם ר' יוסי מוקי לה בהכי וכלי שנטמא במשקין לכ"ע דרבנן ואמאי לא יליף ר' יוסי ג"כ מדר"ח אע"כ ס"ל דאין למדין איסור מטומאה ודו"ק: (שם) הקשה ר"י וכו'. עיין במהרש"א עד ולא ניחא להו למימר וכו' נ"ל דר"ל דלכאורה לא ניחא להו לומר כן עד דמתרץ ר"י אח"כ דנטמא בעצים ולבונה והיינו כתירוץ רש"י שם וכמ"ש מהרש"א שם ע"ש. וע"ע במהרש"א עד ולר"מ ל"ק להו דשלישי דרבנן וכו' כצ"ל משמע דר"ל דר"י מוקי לה ע"י משקין ור"מ מוקי בלא משקין אלא ע"י אוכלין וק"ל דאם נבא לומר דר' יוסי מפרש דבריהם באופן אחר מדר"מ א"כ לא היו צריכין לומר לעיל לפירש"י דר' יוסי לא יליף איסור מטומאה אלא דר' יוסי לא מפרש דבריהם בכלי שנטמא במשקין וע"כ פסיקא להו דר"מ ור' יוסי פשיטא להו במאי מיירי דבריהם ולכן הוכרח רש"י לקמן לומר דמדבריהם מדברי ר"א ור' יהושע ולא ניחא לי' לומר דר"מ מפרש שלישי דרבנן ע"י אוכלין אבל כאן דקיימינן דמדבריהם היינו מדר"ח קשה ושוב מצאתי בצל"ח שעמד בזה] ודוחק לומר דאע"ג דלא משמע להו לעיל לומר דר"מ מוקי בכלי שנטמא במשקין ור' יוסי מוקי כשנטמא בטומאה דאורייתא מ"מ כאן ניחא להו לאוקמא לר' יוסי ע"י משקין ולר"מ בלא משקין דמקרי גוונא חדא ויותר נ"ל דכוונת מהרש"א דלולי דברי ר' יוסי לא הוי ק"ל לר"מ אבל כיון דע"כ צריך לאוקמא לר' יוסי ע"י משקין באמת גם לר"מ קשה טפי דהוי שני דרבנן ולפי התירוץ שכתבו ע"י עצים ולבונה צ"ל דר"מ ס"ל דלא מהני בהו חיבת הקודש למימני בי' ראשון ושני מדאורייתא אבל רש"י לקמן לא ניחא לי' לומר דפליגו בזה לכן כתב דמדבריהם מדברי ר"א ור' יהושע ודו"ק: (שם) ד"ה דמדאורייתא וכו' מ"מ בטומאה דרבנן וכו'. ר"ל ומ"מ ראי' צריך דמותר לעשות מטומאה דרבנן שהוא טהור מדאורייתא טומאה דאורייתא משא"כ למ"ד אין אוכל מטמא אוכל וכמ"ש מהרש"א:
שם וי"ל וכו'. ר"ל ור"מ יליף משניהם מר"ח יליף דמקולקל דרבנן מותר להוסיף עליו קלקול יותר דזה לא נוכל ללמוד מר"ע דמיירי בפסול דאורייתא וכמ"ש התוס' בד"ה התם פסול ואח"כ יליף מר"ע דאין חילוק בין פסול לשלישי דכיון שמותר להוסיף על מקולקל דרבנן אין לחלק בין דרבנן לדאורייתא:
שם דד"ה ולד טומאה דאורייתא וכו' וצ"ל דלא נגזרה וכו'. עיין במהרש"א ונלענ"ד ליישב דלר"מ נוכל לומר ג"כ כמו לר' יוסי ובאמת הוי לדידי' שלישי דרבנן ויכול ללמוד מדר"ח ומה שהוצרך לומר דמדבריהם הוא מדר"א ור' יהושע היינו משום דמספקא לי' לריש לקיש שמא מועיל חיבת הקודש למנות ראשון ושני ומיירי כאן ע"י עצים ולבונה ודו"ק:
דף טו:
תוס' ד"ה נימא וכו' משום דס"ל ולד טומאה דאורייתא. ר"ל דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא כדמוקי לקמן וממילא הוי ולד טומאה דאורייתא אבל אין סברא לומר דר' יוסי מוקי פלוגתייהו באופן אחר מדר"מ וכמ"ש לעיל בעזה"י:
שם רש"י ד"ה ור' יוסי לטעמי' וכו' ומאי מדבריהן וכו'. עיין במהרש"א עד דר"י מודה בז' וכו' כצ"ל. וע"ש עוד עד אלא ע"י עצים ולבונה ר"ל וס"ל דמונין בהם ראשון ושני וע"ש עוד עד אפילו לר"י דאית לי' וכו' ר"ל אע"ג דבלא"ה א"א לאוקמה ע"י משקין דא"כ לא הוי לר"מ ולד טומאה דאורייתא וע"כ מיירי בחד גוונא בין לר"מ ובין לר"י וכמ"ש בעזה"י לעיל ע"א מ"מ ניחא לי' לומר שגם לר"מ א"א לאוקמי כן. ונ"ל דלא ניחא לי' לרש"י לומר דרבינא מפרש ולד הטומאה דרבנן ומדבריהם מדר"ח דא"כ נצטרך לומר דר"י ס"ל דאין למדין איסור מטומאה ופליג גם בז' ודלא כר' יוחנן ורש"י בא כאן לפרש דרבינא ג"כ יסבור כר' יוחנן וגם ר' יוסי ס"ל דלמדין איסור מטומאה ולא ניחא לי' לומר דנעשה שלישי ע"י עצים ולבונה ור"מ ס"ל דאין מונין בהם ראשון ושני מדאורייתא ומדבריהם מדר"ח יר' יוסי ס"ל מונין דלא משמע לי' דפליגי תנאי בזה וכמ"ש לעיל בעזה"י:
דף טז.
גמרא מי אמר שמואל וכו'. עיין במהרש"א עד לר"מ מ"מ השלישי וכו' כצ"ל:
שם רש"י ד"ה ותלושין וכו' אבל אשאר משקין וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד אפילו נימא דכל סיפא דקרא דוכל משקה אשר ישתה קאי אטומאה מ"מ פשיטא לי' לרש"י דא"א לומר דשמואל ס"ל דשאר משקין אין מכשירין דמשנה שלימה שנינו בפ"ו דמכשירין מ"ד דשבעה משקין מכשירין ולא מצינו חולק וע"כ אי קרא דוכל משקה קאי אטומאה יש לימוד אחר ע"ז ולא שייכי אלא בתלושין ודו"ק:
דף טז:
ד"ה על הדם וכו' ולא שיהא בשר טמא וכו' ר"ל דלהכשיר הקרבן כמו גבי דם לא בעינן ריצוי ציץ דאפילו נאבד הבשר כשר הקרבן וה"ה שהי' יכול לפרש כן על חלב דג"כ כשנאבדו אחר זריקה לא נפסל הקרבן וכדלקמן (דף נ"ט ע"ב) ופשיטא שלא יקטירם כשהם טמאים אלא לר' יהושע דאמר אם אין בשר וחלב אין דם דעכ"פ אחד מהם בעינן ומשכחת לה כשנאבד הבשר והחלב נטמא דמרצה ציץ וזורק את הדם ומש"ה הוצרך רב פפא לקמן לאוקמה בקמצים ולא בחלב דג"כ לאו ד"ה היא וכמ"ש רש"י לקמן ד"ה לא טומאת קמצים ולפי מ"ש התוס' ד"ה אל הבשר דאתי גם כר' אליעזר צ"ל בחלב דמרצה לאקבועי בפגול אבל לאפוקי מידי מעילה לא שייך בחלב ודו"ק:
דף יז.
תוס' ד"ה רביעי וכו' ומפר"ת וכו' וצ"ל לפיר"ת דהא דאמרינן בשלמא לרב היינו דכתיב ארבעה אואל כל מאכל דסיפא דקרא ואכנפו דרישא סמיך ולא חשיב אין אלו שבין הראשון לאחרון:
שם ונקט סדר וכו'. לכאורה אינו מובן דממ"נ אי מדאורייתא הא אין משקה מטמא אחרים כלל וע"כ מדרבנן וא"כ אוכל מטמא אוכל וצ"ל דאע"ג שכבר נגזרה דמשקה יטמא אחרים מ"מ עדיין לא נגזרה שיהא אוכל או משקה עושה כיוצא בו ומ"מ מ"ש מהרש"א דבכנפו נגע משקה אינו מוכרח די"ל עצים ולבונה ודו"ק:
דף יז:
רש"י ד"ה אבל דם וכו' דטומאה דידיה דאורייתא וכו'. מהרש"א כ' דרש"י מחולק עם התוס' ולא ידעתי מנ"ל הא ואפשר גם כוונת רש"י אדם בע"מ או זבח שנפסל וכדברי התוס' אלא שסתם ולא ביאר והוסיפו התוס' לבאר ויש ט"ס במהרש"א וצ"ל לדעת רש"י דלא אמרינן דלא אתקש וכו'. ומ"ש התוספות כגון דם חולין לכאורה אינו מובן דהא בקדשים מיירי ובחולין גם מים טמאים וצ"ל דכוונתם דגם בחולין מטמא מדאורייתא אבל מים אפילו בחולין אינו מטמא אלא מדרבנן כיון שהוא רביעית בקרקע ודו"ק:
שם ד"ה כר' מאיר דאמר לא מטמאו וכו' כצ"ל:
דף יח.
תוס' ד"ה הא בשרה וכו' מה שסופו לטמא וכו'. הוגה בגליון בשם מהר"ם מה שטימא לטמא ולענ"ד ט"ס הוא במהר"ם וצ"ל מה שטימא טומאה וכו': (שם) ד"ה לא מצינו וכו' ואית ספרים דל"ג לקמן וכו' מהרש"א מפרש דלא גרסי לקמן כל האי סוגיא אבל מהר"ם כ' דלרבינא ילפינן מיטמא גם לפי' התוס' וסוגיא דלקמן לפי' התוס' הוא לרבינא וע"כ צ"ל דגרסינן סוגיא דלקמן וצ"ל דמ"ש התוס' דל"ג לקמן ר"ל דל"ג ברש"י תיבת לקמן וצ"ל דל"ג נמי דלהכי קרינן יטמא למימר אלא כדאמרינן דהוא טמא וכו' והיינו כדאמרינן לעיל (דף י"ד ע"א):
שם ד"ה ומה כלי וכו' אבל מה שאין אוכל וכו'. עיין במהרש"א וסברתו צריך ביאור ונ"ל דסברתו דכיון דכאן כיון דעיקר דינא הוא דמה אוכל עצמו אינו מטמא אוכל משקה הבאה מחמת אוכל לא כ"ש ודאי איכא למימר דטעמא דאין אוכל מטמא אוכל לא משום דקיל אלא משום דאינו עושה כיוצא בו משא"כ משקה הבא מחמת אוכל שפיר מטמא אוכל אבל לקמן ע"ב בגמרא דקאמר ומה משקה דחמירי דמטמא אוכל אינו מטמא כלי אע"ג דלא הוי כיוצא בה אוכל דקיל דאינו מטמא אוכל כ"ש דאינו מטמא כלי אע"ג דאיכא למימר דאוכל לא קל כלל ממשקה וטעמא דאין מטמא אוכל משום דאין עושה כיוצא בו מ"מ כיון דאין זה עיקר דינא הוי שפיר ק"ו דמ"מ חזינן דקשה לטמא כלי מאוכל אע"ג דמה שאין אוכל מטמא אוכל הוא משום שאין עושה כיוצא בו ואלו לא הוי כיוצא בו הוי מטמא ליה מ"מ לא עדיף בשביל זה ממשקה דמטמא ג"כ אוכל כיון שאינו כיוצא בה ואפ"ה לא מטמא כלי כנ"ל ודו"ק. אכן הבעה"מ שהביא המהרש"א אח"ז נראה דלא ס"ל סברת התוס' אבל לתירוץ התוס' ודאי נתיישבה קו' הבעה"מ דהתם נמי עיקר דינא הוא ואפשר לומר דהא דאין משקה מטמא משקה משום דאין עושה כיוצא בו אבל אוכל מטמא ובאוכל איפכא והמהרש"א השיב דאפילו לס"ד דתוס' בקושייתם לא קשה להו קו' הבעה"מ דהאי ק"ו דאין הבא מכחו עדיף ממנו עדיף ולא נדחית לכן לא הקשו אלא בכה"ג דהבא מכחו לא יהא עדיף ממנו. אכן לענ"ד נראה ליישב דברי הבעה"מ דלא קשה לי' מעיקרא דמשקה לא יטמא אוכל דא"כ יטמא יטמא במאי נוקים לכלי לא אפשר שלא יהא הבא מכחו חמיר ממנו ומשקה הבאים מחמת שרץ לא כתיבי ודיו כמשקה הבא מחמת כלי לכן לא הקשה אלא אוכל והיינו אוכל הבא מחמת שרץ דכתיב ולא שייך שלא יהא הבא מכחו חמיר ממנו וא"כ מנ"ל לגמרא לדרוש שיטמא משקה ולא כלי מק"ו הא האי ק"ו נוכל לדרוש שלא יטמא משקין ואימא דאינו מטמא משקין אלא כלי וע"ז השיב דא"כ משקה נמי לא יטמא אוכל מהאי ק"ו וא"כ אין מטמא כלום ר"ל דכלים פשיטא שאין מטמא שלא יהא הבא מכחו חמיר ממנו וע"כ דאין מטמא כלום וא"כ גם אוכל אין מטמא כלום דהני ק"ו שקולים הם ועוד דהשתא כשנעשה ק"ו אאוכל נימא ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא לא משקה ולא כלי כ"ש אוכל שאינו מטמא אוכל ואזיל ליה מדרש יטמא יטמא מאוכל וממשקה ומסיק הבעה"מ אלא כל היכי דאיכא תרי ק"ו דסתרי אהדדי לא דרשינן ולא חד מינייהו ואתי לי' בתורת טעמא שאין טמא עושה כיוצא בו ודרשינן להו גבי כלים ע"ש ודו"ק:
שם רש"י ד"ה ואי ס"ד וכו' דהכתיב לקמי' מהאי קרא וכו' כצ"ל:
דף יח:
תוס' ד"ה ולאו מק"ו וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד דהא תלמודא לא עביד האי ק"ו ר"ל ואי לא אפשר למילף בלא האי ק"ו לא הוי שתיק תלמודא מניה:
שם במהרש"א פרש"י בד"ה משקה שמטמא וכו' אלא וכו' כצ"ל, וע"ש עד ומהרש"ל לא הבין מפרש"י כן ולענ"ד גם כוונת מהרש"ל כן ור"ל דהכא א"א לסיים כמו במשקה דהא אוכל הבא מחמת שרץ כתיב ויש ט"ס במהרש"ל וצ"ל הבא מחמת שרץ מי כתיב ומהרש"א לא הוסיף אלא אפילו לטמא אחרים ואפשר גם כוונת מהרש"ל כן ע"ש:
שם גמרא ההוא חומרא דמשקין הוא וכו'. לכאורה קשה מזה אמ"ש מהרש"א לעיל בשם בעל המאור דאפשר ללמוד ק"ו דמשקה לא יטמא אוכל ומה אוכל שמטמא משקה אינו מטמא אוכל וכו' הא הא דאוכל מטמא משקה משום חומרא דמשקין הוא וצ"ל דס"ל לבעה"מ דהיכי שצריך להזכיר בהק"ו דמשקה אין מטמא משקה לא שייך לומר דחומרא דמשקין הוא דהא לא מהני לקבל טומאה ממשקין וכקו' התוספות ד"ה ומהו ולא קאמר בגמרא דחומרא דמשקין הוא אלא אהק"ו דגמרא שאינו מזכיר הא דאין משקה מטמא משקה ודו"ק: (שם) תוס' ד"ה וכי תימא וכו' ה"מ למילף וכו'. עיין במהרש"א וצ"ל מ"ש התוס' בדבור שאח"ז ולעיל דיליף וכו' עדיפא מזה כתבו דלא מצי למילף כלל ודו"ק:
שם ד"ה ומה מחוסר כפורים וכו' דמחוסר כפורים כשלישי וכו'. עיין במהרש"א עד דמחוסר כפורים אינו רק כשלישי ולא הבינותי דלר"ע לפי מה דבעי לומר דחמישי פסול בקודש אמרינן נמי דרביעי פסול בתרומה וע"כ מחוסר כפורים הוי ולדידי' רביעי מדאינו פוסל בתרומה אע"ג (דבדף י"ט ע"א) כ' מהרש"א ברש"י ד"ה א"ל אם דאע"ג דלא הוי בשלישי רק שלישי הוי ילפינן חמישי בקודש היינו לפי האמת דר"ע לא יליף ק"ו מט"י מ"מ צריך לפירכא דמה למחוסר כפורים שכן אב הטומאה למ"ד דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו ולמ"ד דאמרינן דיו אפילו מיפרך ק"ו באמת א"צ לפירכא זו ובלא"ה אין חמישי בקודש משום דיו אבל למאי דבעי למילף שיש חמישי בקודש ולא פריך שכן אב הטומאה ע"כ יש רביעי בתרומה מק"ו דט"י ודו"ק: (שם) ד"ה למדנו וכו' וה"מ למדרש וכו'. עיין במהרש"א עד וצ"ל לשיטת רש"י וכו' נ"ל דמה שהכריחו לומר כן דאל"כ למה לו לומר למדנו שלישי בקודש מן התורה נימא מק"ו דט"י אע"כ אי הוי אתי מק"ו דט"י הוי אמרינן דיו אע"ג דמיפרך ק"ו ולא הוי אתי רביעי בקודש ודו"ק:
דף יט.
רש"י ד"ה א"ל אם איתא וכו' וס"ל טומאה עושה כיוצא בה וכו'. עיין במהרש"א עד כמו שכתב ותדע וכו' כצ"ל:
שם ד"ה פסל וכו' דא"כ הו"ל ששי ושביעי וכו'. המ"ל שהרי טבול יום אינו מטמא אלא פוסל וא"י לטמא אחרים וחדא מינייהו נקיט:
שם ד"ה אלמא קסבר וכו' דגחלים ולבונה וכו'. וצ"ל דמ"ש מהרש"א (דף ט"ו ע"ב) ברש"י ד"ה ור' יוסי דמשכחת לה שלישי דאורייתא ע"י עצים ולבונה היינו שחזר בו רש"י מדבריו דכאן וכמ"ש התוס' שהוגה בפירושו אבל קודם חזרה ע"כ הי' צ"ל התם כר' ירמי' ואכתי לא נגזר דמשקין יהיו תחלה. ומדבריהם מדברי ר' חנינא א"נ שנטמא בכלי שנטמא במשקין כמו שפירש"י אליבא דר"ל ור' יוסי ס"ל דאין למדין איסור מטומאה ופליג גם בז' ודלא כר' יוחנן ודו"ק:
שם ד"ה שאין טומאת וכו' א"כ מאי פריך וכו'. נ"ל דר"ל דלמא גזירה דכל הפוסל קודם גזירת כלים נשנו והא דתנן הספר והידים וכו' הוסיפו גם ידים של היסח הדעת ביום שגזרו על הכלים ובתירוצם ס"ל דע"כ הך דכל הפוסל דהיינו שנגעו בשני אחר בו ביום נשנה דכשנגעו בראשון דמי להיסח הדעת ונגזר בפעם אחת וע"כ דכשנגעו בשני נגזר אח"כ וכמ"ש מהרש"א ע"ש:
דף יט:
ד"ה ונימא וכו' וי"ל דר"ע וכו'. ותמהני מאור דאי לא ניחא לי' לומר שתקנו שיהיו דכן משום טומאת כלים לחוד וכמ"ש מהרש"א א"כ ס"ל דבאמת מטמאין כלים וא"כ מאי פריך ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש הא באמת יש טומאת כלים במקדש ועוד ק"ל דתקשה ליה אמאי הסכין טהור לכן נ"ל דקושייתם הא כבר העיד על משקה בית מטבחיא דכן ומאי אשמעינן ר"ע ותירצו דר"ע לא ס"ל כלל עדות זו לכן הוצרך להשמיענו זה ואין נראה לו לומר שגם ר"ע ס"ל עדות זו לענין טומאת כלים ולכן לא הוצרך להשמיענו ודו"ק:
שם וגזירה דידים לקודש וכו'. ר"ל ידים של היסח הדעת או כשנגעו בראשון גזר בהו שלמה לקודש ובו ביום הוסיפו לתרומה ואין זה מ"ש בדבור שלפני זה כל הפוסל את התרומה מטמא ידים לקודש דהיינו שנגעו בשני דההוא ודאי אח"כ נגזר וכמ"ש לעיל:
שם וא"ת מנא לי' וכו'. נ"ל דר"ל דמה שאמר ר"ע זכינו שאין טומאת ידים במקדש לא יליף מעדותו של ר"ח סגן הכהנים שהוא הי' קודם י"ח דבר ואי מעדותו היינו יכולין לומר דבי"ח דבר גזרו על ידים גם במקדש אלא ר"ע מעצמו משמיענו זה שלא גזרו גם בי"ח דבר על הידים במקדש לכן הקשו שמא על הכלים גזרו באמת בי"ח דבר גם על הכלים:
שם וי"ל דאם איתא וכו'. עיין במהרש"א עד שכתבו כאן ומ"מ ר"ע וכו' כצ"ל. ומ"ש שם דאימא ר"ע קודם י"ח דבר הוי הלשון מגומגם דפשיטא דר"ע הי' אחר שמאי והלל שגזרו י"ח דבר אלא שהקשו דלמא הך גזירה לא הי' בי"ח דבר אלא אחר ר"ע ותירצו דידוע שהי' בי"ח דבר וי"ח דבר קדמו לר"ע וכוונת מהרש"א שיתרצו לעיל דאי נימא דגזירת כלים אחר ר"ע הי' ה"ל למתני בשום מקום דהשתא אחר גזירה הסכין טמא ותירץ דקושטא היא וכו' דיכול להיות דקושטא הוא שגם אחר ר"ע כשגזרו על הכלים לא גזרו במקדש והסכין טהור ומ"מ ר"ע לא נקיט כלים שבימיו גם בחוץ היו טהורים לכן הוצרכו לתירוצם דלעיל:
שם גמרא אמר רב אשי וכו' נ"ל דלפ"ז צ"ל הא דאמר ר"ע זכינו שאין טומאת ידים במקדש לא מהא יליף אלא ענין בפ"ע היא ונ"ל דזהו כוונת רש"י שכ' לעיל זכינו זכות וטובה וכו' [ועיין פ"י מ"ש בזה] דלכאורה משמע דלשון זכינו היינו שלמדנו מהא דלעיל כמו בכ"מ זכינו לדין ולפ"ז לא א"ש מסקנא דהכא לכן פירש זכינו זכות וטובה וכו' וזה שייך אפילו למסקנא דהכא ולית ליה דרבא דאמר הנח לטומאת סכין דמשמע דמפרש דר"ע מהא דלעיל למד וכמ"ש התוס' בד"ה אין כלי דרבא לית לי' דר"י ונ"ל דלפי, אוקימתא זו לא קשה כלל ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש דאפשר דבאמת ס"ל יש טומאת כלים במקדש ואפילו ס"ל אין טומאת כלים במקדש כיון דלאו מהכא יליף אטו כי רוכלא ליחשב וליזל כל טומאות שלא גזרו במקדש או דס"ל השתא שגם לר"ע העיד יוסי בן יועזר דמשקה בית מטבחיא דכן מלטמא כלים ולא הוצרך להשמיענו ועמ"ש בעזה"י בתוס' ד"ה ונימא ודו"ק:
דף כ.
גמרא האי בשר דאתכשר במאי וכו'. כ' מהרש"א [לעיל ע"ב ושייך לכאן] כ' מהרש"ל מפי אחרים וכו' וליתא במהרש"ל ולפנינו הוא ברש"י כאן: (שם) תוס' ד"ה לא דיין וכו'. עיין במהרש"א עד ה"מ נמי לדחויה מהא דמשקי וכו' ר"ל דמשמע תרתי מים ודם ע"ש מאי משקי משקי דעלמא וכו' ר"ל ולעולם דוקא מים תלושין ולהיפך ממה. שתירץ (בדף ט"ז) ודו"ק: (שם) רש"י ד"ה ואוכלין מטמאין וכו' וה"ה דמצי למתני וכו' ותרווייהו לא מצי למתני וכו'. עיין במהרש"א מ"ש בא"ד הוא ט"ס וצ"ל בד"ה ואוכלין מטמאין וכו'] עד אבל למאי דאסיק אדעתי' וכו' גם לפי מאי דאסיק אדעתי' השתא דתני רביעי ודריש יטמא יטמא אפילו באוכלין או משקין שנטמאו בכלי שנטמא במשקין מ"מ לא מצי למתני תרווייהו דא"כ יהי' חמישי אלא דלשון רש"י שכ' דהו"ל שלישי עושה רביעי היינו לפי האמת דלפי מאי דאסיק אדעתיה השתא הו"ל למימר דהו"ל רביעי עושה חמישי ודו"ק:
שם תוס' ד"ה ובשעה וכו' ואומר ר"י וכו'. ומ"מ צ"ל דעדיין משקה טופח דאל"כ ודאי א"א לקבל הכשר בחיים:
דף כא.
גמרא לימא מתניתין דלא כר' יהודה וכו'. נ"ל דלא ניחא ליה לומר דאתיא כר"י ואע"ג דמותר בשאר הנאות אסור להאכיל לבהמה ולחיה משום דמשיירא דא"כ גם מבערב יהא אסור כמו גבי חולדה אע"כ לא חיישינן בבהמה וחיה במאי שמשיירה מטעם שכתבו התוס' וא"כ בה' נמי ולא ניחא ליה לחלק בין ה' לקודם ה' ולפ"ז נתיישבה קו' מהרש"א ברש"י ד"ה כל שעה דמאי דעביד צריכותא היינו דה"א דאסור מבערב ודו"ק. ועיין בפ"י:
שם תוס' ד"ה ואי אשמעינן וכו' ויש לחלק וכו'. נ"ל דכוונתם דלכאורה הי' אפשר לחלק ולומר דחיה מיירי שגדילה בשדה ותלינן דמה שמשיירא תוליך לשדה אבל באמת לא משמע כן מלשון הגמרא דאמר אבל חיה דאי משיירא קמצנעה אימא לא ואי מוליכה המשויר לשדה אמאי אימא לא א"ו משמע דמשיירא בבית לכן כתבו דאפ"ה יש לחלק ביניהם דחיה לא מצנעה כולי האי לכן יש לתלות דמשכח לה ויבער הנותר אבל חולדה טומנת בחורין וסדקין ולא ימצא הנותר ודו"ק:
דף כא:
ד"ה עבר זמנו וכו' ונראה וכו'. עיין במהרש"א עד משום דלאחר שש אסור וכו' כצ"ל:
דף כב.
ד"ה חולין וכו' ואי לענין איסור אכילה וכו'. ק"ל דיותר היה להם להוכיח משם דמדאורייתא מותר לכתחלה לשחוט חולין בעזרה דאל"כ אכתי תקשה איך הקרבן נשחט ודו"ק וצ"ע:
שם רש"י ד"ה ור"מ וכו' ומשום דאין מפורש וכו' הקשה בגליון הש"ס מ"מ נילף איסור הנאה מכל שתיאבתי לך כדאיתא בחולין (דף קי"ד ע"ב) גבי בב"ח ולענ"ד לק"מ דיש שם כמה תנאי ואמוראי דילפי בב"ח מקרא אחר ולית להו דרשא דכל שתיאבתי לך ואפילו לרב אשי דאית ליה כל שתיאבתי לך נ"ל דזה דמי לחורש. בשור וחמור וחוסם פי פרה שהרי השחיטה גופה אין בה איסור אלא המקום ולא הוי אלא גרמא וע"ש ברש"י (דף קט"ו ע"א) ד"ה הני ודו"ק:
שם ד"ה היא וחלבה וכו' ל"ש נבלה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כאן בלא"ה לא שייך לומר דכשנשחטה אסור הגיד בהנאה וכשנתנבלה מותר אבל בתוס' ד"ה מה מים גבי דם היה שפיר שייך לומר דדם חולין מותר בהנאה ודם קדשים אסור הוצרכו לומר כיון דמשמע קרא וכו' ודו"ק:
שם תוס' ד"ה ור"ש וכו' הקשה ריב"א וכו'. עיין במהרש"א עד בע"ז הביאו מפ"ק דע"ז כצ"ל:
שם הקשה הר"י דאורלינש וכו'. מ"ש בגליון הש"ס הא ע"כ לגר אשר בשעריך לא קאי אגיד לק"מ לענ"ד דאע"ג דא"א ליתן הגיד לגר ולא למכור לנכרי משום ל"ע לת"מ לר"י ולגר אשר בשעריך קאי אבשר מ"מ כיון שהותר הבשר בהנאה ששייך בו הותר גם הגיד עמו בהנאה ששייך בו ומה שתמה על קו' התוס' לק"מ דלא ניחא להו לומר דתנא אחר הוא וס"ל בחדא כר' יהודה ובחדא כר"ש וכה"ג אשכחן טובא ודו"ק:
שם ד"ה מועלין וכו' ואמתניתין קאי וכו' אמאי לא פירשו אברייתא ומדאורייתא לכ"ע ע"ש ולענ"ד נראה דלא ניחא להו לפרש אברייתא ולאחר שיצא לנחל קדרון דא"כ לא צריך קרא דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וכ"מ התם דאמרינן ר' יוחנן אמר א"ק כי הדם הוא בנפש יכפר לפני כפרה כלאחר כפרה וכו' ע"ש משמע דלאחר כפרה פשיטא מטעם דאמר התם אח"ז שאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו ולפ"ז גם ביומא ע"כ אלפני כפרה קאי ואמתניתין סמיך אע"פ שלא הביא מתניתין כנ"ל לפרש דברי התוס' דהכא אבל בתוס' מעילה שם ד"ה מ"ט כתבו דגרסינן ע"כ ל"פ אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין מנא הני מילי משמע דקאי אברייתא ולאחר שיצא לנחל קדרון וכ"נ מדברי התוס' יומא שם ד"ה ע"כ ל"פ שכתבו דאי מדאורייתא לא יצא מידי מעילה היאך נמכרין לגננין לזבל ע"ש משמע שפירשו אלאחר שיצא לנחל קדרון וצ"ל לדבריהם דהתם דלאחר שיצא לנחל קדרון לא נפקא מהא דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו דהוי כפנים חדשות והוי כלפני כפרה ודוקא לאחר כפרה בעודו במקדש פשיטא מטעם שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ודו"ק וצ"ע:
דף כב:
ד"ה ואמ"ה וכו' לכתחלה בחנם נמי וכו' כצ"ל:
שם חשיב כמו לא אפשר וכו'. ק"ל דא"כ אפילו נימא צער בע"ח לאו דאורייתא מ"מ הוי אפשר ולא מיכוון דמותר לאביי וללישנא בתרא היינו פלוגתייהו דר"י ור"ש וקיי"ל כר"ש דמותר וכן פסקו הפוסקים ביו"ד סי' קמ"ב ונ"ל דאי לאו דאורייתא לא הוי אלא משום איבה כדאיתא בגמרא שם וכיון דיי"נ הוא אפשר לו להשמט וליכא איבה לכן אסור ולפי מ"ש התוס' לקמן (דף כ"ה ע"ב) ד"ה לא אפשר דהיכי דאיכא פסיק רישא אסור א"כ אפשר לומר ללישנא בתרא דבלא אפשר מודה ר"י דשרי א"כ גם פ"ר שרי ואם כן אפשר לומר דגבי יי"נ הוי פ"ר לכן אי צב"ח לאו דאורייתא דהוי אפשר אסור ואי דאורייתא דהוי לא אפשר מותר אבל לל"ק דפליגי ר"י ור"ש בלא אפשר וכמ"ש התוס' שם משמע דבפ"ר אפילו בלא אפשר אסור ואפשר דמ"מ קיל בלא אפשר ומותר אפילו בפ"ר ודו"ק וצ"ע:
שם ד"ה לכם וכו' הקשה הר"י מקורבל וכו'. עיין במהרש"א עד ויש להגי' על דבריו וכו' וכוונתו דמ"ש מהרש"ל דאי לא הוי כתיב אלא ב' ערלים ולכם הייתי אומר לכם בא לנטוע לרבים אין כוונתו דמשום דכתיב ב' ערלים הייתי אומר דלכם בא לנטוע לרבים אבל אי לא הוי כתיב אלא חד ערלים לא הייתי אומר דאתי דלא נימא לכם כתיב ולכם אתי לנטוע לרבים אלא דלכם אתי להתיר דאין הדבר כן אלא דאפילו אי לא הוי כתיב רק חד ערלים הוי אתי לכם לנטוע לרבים אלא דהשתא ר"ל אי לא הוי כתיב אלא חד ערלים ניחא לן טפי למימר הכי דלא הוי ידעינן נמי איסור בצביעה דהוי אמרינן דההוא חד ערלים אתי לאיסור הנאה דלא נימא דלכם אתי להתיר הנאה ולכם לנטוע לרבים ומהרש"ל קאמר דאי הוי כתיב ב' ערלים הוי ידעינן צביעה ולא הדלקה ומהרש"א מיישב דאע"ג דאי לא הוי כתיב רק לא יאכל ולכם ה"א דאתי להתיר הנאה ולא הוי ידעינן דאתי לנטוע לרבים אבל אי הוי כתיב חד ערלים או תרי ערלים דע"כ ידעינן דלכם אתי לנטוע לרבים אין לנו לומר דפסוק א' לא אתי לשום דרשא אלא לגלות על לכם דאתי לנטוע לרבים אלא כיון דנתגלה לנו דלכם אתי לנטוע לרבים נשאר לא יאכל וחד ערלים והוי ב' פסוקים ואתי להנאה ולצביעה ועם ב' ערלים הוי ג' פסוקים וידעינן נמי הדלקה אע"כ מדצריך ג' ערלים משמע דאי לא כתיב ג' ערלים ה"א דבאמת לא אתי לכם לנטוע לרבים אלא להפקיע ממשמעות דלא יאכל ולא הוי אלא תרי קראי [וה"ה אי לא הוי כתיב אלא חד ערלים לא הוי אלא חד קרא] לזה הקשה שפיר הר"י מקורביל דאפילו אי לא הוי כתיב אלא ב' ערלים ע"כ הוי ידעינן דלכם אתי לנטוע לרבים והוי ג' קראי לאיסור דאל"כ לא לכתוב אלא לא יאכל וחד ערלים ויש חסרון במהרש"א וצ"ל לא לכתוב לכם ולא חד וכו']. ומ"ש מהרש"ל לחזקיה נימא דע"כ מדשני קרא לכתוב לא יאכל לא אתי לכם אלא לנטוע לרבים ול"ל ג' ערלים ע"ש לכאורה יש להקשות כן גם לר' אבהו דאע"ג דלא יאכל נמי איסור הנאה משמע מ"מ אפשר לומר דלכם מפקע ממשמעותיה אבל כיון דשני קרא לכתוב לא יאכל מגלה דלא יפקע לכם ממשמעותו אכן לקמן (דף כ"ג ע"ב) דאמר א"ב וכו' משמע דלר' אבהו אין חילוק כלל בין לא יאכל ללא יאכל צ"ל דס"ל להגמרא דשינוי זה אינו ייתור ומ"מ משמע הלשון איסור הנאה ויכולין לומר דלכם מפקע מהמשמעות ודו"ק:
שם וערלים לשום דרשה וכו'. עיין במהרש"א עד כיון דאוקי לאוקמא באיסור צביעה ר"ל דכיון דלא יאכל לאיסור אתי מסתבר לאוקמא גם ערלים לאיסור ומ"ש וכן בתרי ערלים אפילו לפי סברתם דהשתא וכו' ר"ל דמלא יאכל הוי משמע כולהו ולכם ממעט כולהו א"א לאוקמא ערלים לשום דרשה דתרווייהו ודאי א"א לאוקמא לשום דרשה וכדמסיק וע"כ חד לגופיה ע"כ גם השני לגופיה כנ"ל לפרש דבריו אבל לא ידעתי מי דחקו לפרש כן דברי התוס' דהא אפשר לפרש דכל זמן שיש דרשה בגופיה לא מוקמינן לשום דרשה ולכן אי לא הוי כתיב לכם רק לא יאכל וערלים הוי אסרינן מלא יאכל כולם וע"כ ערלים לשום דרשה אבל באם מלא יאכל לא משמע אלא איסור הנאה אין לנו לומר דערלים לשום דרשה אלא לצביעה ולהדלקה וכן לפי סברתם דהשתא דמלא יאכל משמע לאסור כולם כיון דכתיב לכם להתיר כולם אין לנו לומר ערלים לשום דרשא אלא חד לאיסור הנאה וחד לצביעה ולכם לא אתי לנטוע לרבים אלא שלא נאסר מלא יאכל גם הדלקה אבל השתא דכתיב ג' ערלים ע"כ לכם לנטוע לרבים ואם היינו מפורשים דבאמת מ"ש באם מלא יאכל לא נפקא רק איסור הנאה לית לן לאוקמא ערלים לשום דרשה היינו כיון שיש דרשה בגופי' לא הי' צריך אח"כ לומר כיון דחד מינייהו לגופי' דתרתי שום דרשא לא ידעינן ובתלתא ערלים לא ידעינן שום דרשא בכולהו וכו' ודו"ק:
דף כג.
רש"י ד"ה מערבין וכו' הואיל ואי מיתשל וכו'. עיין במהרש"א ונלענ"ד דס"ל לרש"י דלמאי דמסקינן אליבא דסומכס הואיל ואי מיתשל גם ת"ק ס"ל כן בנזירות אלא דסומכס ס"ל דבתרומה לא שייך זה דהא כי מיתשל עליה הדרא לטיבלא ואסור להפריש תרומה אפילו בין השמשות דגזרו על השבות ביה"ש לכן אוסר לישראל בתרומה ות"ק ס"ל שלא גזרו על השבות ביה"ש ומותר לשאול ולהפריש ביה"ש תרומה אחרת ודו"ק:
שם תוס' ד"ה נזרו וכו' ואינו מגלח על נזירת אביו. הקשה בגליון הש"ס הא ר"י ור"מ ס"ל דבכל ענין מגלח על נזירות אביו ע"ש והיינו לפי פי' התוס' שם ד"ה ת"ש ע"ש ולענ"ד י"ל דלספרים שגרסו כן י"ל דס"ל כפירש"י שם דר"מ ור"י ס"ל דכשהי' נזיר בחיי אביו אינו מגלח על נזירות אביו אבל הא קשיא לי דשם מבואר דהלכה היא בנזיר ואם נפרש דהלכה היא דבן מגלת על נזירות אביו איך אתי נזרו ומפקע מיניה ואם הלכה היא דבת אינה מגלח ל"ל נזרו וצ"ל דס"ל דקרא דנזרו ממעט סתם והלכתא אתי דמגלח למר כשהיה נזיר בחיי אביו ולמר כשנזר לאחר מיתת אביו ולמר בן ומה שנשאר שלא נתרבה מהלכה נתמעט מנזרו דהיינו למר כשנזר לאחר מיתת אביו ולמר כשהיה נזיר בחיי אביו ולמר בת ודו"ק: (שם) רש"י ד"ה וצריכי דאי כתב וכו'. כ"ה בגמרא ביצה (דף ז' ע"ב) אכן התם עביד צריכותא על האיסור אבל כאן דמיירי מלך שבא להתיר דשל אחרים אתה רואה הול"ל בהיפך דאי כתב שאור משום דאינו ראוי לאכילה ואי כתב חמץ משום דאין חימוצו קשה וצ"ל דרש"י נקט לשון הגמרא דהתם וממילא נדע לומר כאן בהיפך.
וצ"ל דכיון דגלי קרא בשאור שאין חילוק בין כבשתו או לא ה"ה בחמץ וכמ"ש התוס' (דף ה' ע"ב) ד"ה משום ע"ש:
דף כג:
ד"ה חלבה וכו' וגבי נוגע בנבלתה וכו'. לפי אוקימתא זו ניחא דלר"י הגלילי לא צריך קרא לענין טומאה אבל לפי אוקימתא דלעיל צריך טעם דלא צריך לריה"ג קרא דטהורה ועיין מהרש"ל ומהרש"א בתוס' ד"ה ומה חלב ודו"ק:
שם תוס' ד"ה ומה חלב וכו' דלטומאה וכו'. עיין במהרש"א עד דלרי"ה לא הוי וכו' כצ"ל. ומ"ש אין זו ראי' לדבריהם כוונתו דלכאורה הביאו התוס' ראי' לדבריהם דחלב הוא בכלל נבלה מדלא צריך קרא לטומאה וכמ"ש לעיל (דף כ"ב ע"א) ד"ה והרי לזה כ' מהרש"א דאינו כן דהיא גופא קשה מנ"ל דלרי"ה א"צ קר לטומאה אע"כ דאין זו ראי' לדבריהם והנה לא ביאר מהרש"א מנ"ל באמת לרי"ה דחלב טהור כיון דמסתמא טמא וקרא לא אתי לטהר אלא להיתר הנאה ועיין במהרש"ל מ"ש לתרץ אמאי לא נימא דקרא אתי לטהר ונ"ל דממילא נשמע גם לטהר דהא כתיב יעשה לכל מלאכה ומשמע שאינו מטמא עכ"פ בחולין וכדברי ר"ע וכיון דס"ל דממילא אין חילוק בין גבוה להדיוט ממילא טהור גם לגבוה ועוד אפשר לומר דכיון דע"כ קרא אתי להיתר הנאה לגבוה ולהדיוט וכמ"ש מהרש"ל ע"כ שהוא טהור דהא משמע שמותר לעשות בו מלאכת גבוה ועכ"פ דברי מהרש"ל הם לנו קילורין לעינים בזה ולא ידעתי אמאי כ' מהרש"א דמהרש"ל הבין הסוגיא בע"א ודו"ק: (שם) גמרא ותיפוק ליה מנבלה וכו'. עיין במהרש"א ואזיל לשיטתו לעיל ע"א דמיהיו לא משמט אלא לכתחלה אבל לפי סברת מהרש"ל שם אי לאו לכם הוי אסרינן מיהיו אפילו נזדמנו דא"א לומר דא"כ הו"ל למכתב לא יאכל כמ"ש מהרש"ל לעיל דהא השתא אמרינן דאין חילוק בין לא יאכל ללא יאכל ודו"ק:
דף כד.
תוס' ד"ה הקישא וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד וק"ק וכו' והנה מדברי רש"י בד"ה מקרא קמא משמע דמדר"א נפקא לן איסור לאו גם להנאה דאכל מה דנפיק איסורא מבאש תשרף אתיא לאו מדר"א ומה דאמר ר"א על אכילתו הוא לאו דוקא ה"ה הנאה. ועוד נראה מדבריו בד"ה לא ביערתי ובד"ה הקישא דמלא תוכל לחוד לא נפקא אלא דלא תוכל מגלה דלא ביערתי אתי ללאו ולא לוידוי לחוד ולכן צריך הקישא קודש למעשר. עוד אפשר לומר בדעת רש"י דס"ל דאין לוקין על שום הנאה וכדעת הרמב"ם פ"ח מהמ"א הט"ז ועמ"ש בעזה"י בפ"כ ח"ג אות ב' ולכן א"צ כלל לאו להנאה ודו"ק:
דף כד:
ד"ה אמרת וכו' הקשה הר"י דאורלינ"ש וכו'. נ"ל דכוונתו דכשנילף מנותר לחומרא לא נצטרך לק"ו ותירצו דחולין מחולין עדיף מלחומרא וצריך ק"ו דנדע לילף מקדשים לחומרא או מנותר או מקדשים שיצאו חוץ למחיצה דאין חילוק כיון דע"כ צריך הק"ו ודו"ק:
דף כה.
ד"ה מה לכלאי הכרם וכו' ואומר ר"י וכו'. נ"ל דדוקא בב"ח קשה להו נילף במה מצינו כיון דלא כתיב אכילה בגופו אדנילף מנבלה נגמר מכ"ה אבל חמץ ושור הנסקל דכתיב אכילה בגופו לא שייך למילף לחייב שלא כדרך הנאתו ודו"ק: