גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
עירובין
דף ב.
רש"י ד"ה מבוי דכל וכו' שהרי כאן וכו'. משמע דאלו הוי תני מקודם שיעור מבוי הוי שייך למתני פסולה ולפ"ז לפי מ"ש מהר"ם בתוס' ד"ה מבוי לכאורה הוי סברת התרצן בהיפך מסברת המקשן שהקשה דכיון דתני דומיא דסוכה הו"ל למתני פסולה והתרצן השיב דכיון דלא תני מקודם שיעור הכשר מבוי כדי שיהי' דומיא דסוכה לא תני פסולה ויש לכוין קצת דהשיב דאע"ג דתני דומיא דסוכה כיון דעי"ז הי' מוכרח שלא לשנות מקודם שיעור הכשר מבוי לא שייך למתני פסולה ודו"ק:
שם תוס' ד"ה סוכה וכו'. עיין מהר"ם עד ולכך הקשו דלשנא וכו' כצ"ל: (שם) רש"י ד"ה והא כי כתיב וכו' ופתח היכל וכו' עיין במהרש"א עד ולתירוץ קמא וכו'. גם בדברי התוס' שם לעיל מזה ד"ה ואב"א כתבו בשם ריצב"א דפריך היכי שאינו גבוה אלא ה' נימא דאפילו רוחב כ' הוי פתח ומבואר דסברא היא דבשביל הגובה נמעט ברוחב ודו"ק:
שם תוס' ד"ה אשכחן וכו' ותירץ הר' נתנאל וכו'. עיין מהר"ם עד ול"נ דגם זה וכו' לכאורה אינו מובן הא בלא"ה הביא בגמרא לימוד דמשכן אקרי מקדש ונ"ל דמשמע ליה דמקרא זה אין הכרח דאיכא שום נ"מ לדינא ולכן הוכרחו התוס' לומר דהכא ל"צ קרא וכו' וההוא דחולין וכו' ולא כתבו כיון דע"כ איכא קרא ילפינן מינה המסתבר אע"כ דאין מכאן הכרח ולא הביא בגמרא פסוקים אלא לראי' דאפשר לפרש כן הלשון אבל פסוק ושחטו משמע דבא למילף לדינא וילפינן מינה למקדש כיון דאקרי משכן וגם דבר מה למשכן מדאקרי מקדש ודו"ק:
שם ד"ה שלמים וכו' וא"ת וכו'. עיין בתוספות יו"ט פ"ג דתמיד מ"ז ובמהרש"א יומא (דף כ"ט ע"א) בתוס' ד"ה אלא ודו"ק:
שם כדתנן בתמיד (דף ל' ע"ב) כצ"ל ותיבת נשחט (שם ע"ב):
ד"ה בין לרבנן וכו' עיין במהרש"א מצינו ימין שנקרא יד כצ"ל כמו שהוא לפנינו בתוס':
שם גמרא והא כתיב וקומה חמש אמות. נ"ל דלפירוש ראשון דרש"י לא קשה לו מקרא דוקומה חמש אמות דפ' תרומה דאפשר לפרש אשאר ג' רוחות ולא ארוח מזרחית אלא דמקשה מקרא דוקומה ברוחב חמש אמות דפ' ויקהל דקאי אמסך שער החצר ודו"ק:
שם תוס' ד"ה ואב"א וכו' וא"ת מאי פריך וכו'. עיין במהרש"א עד שאני היכל דה"ל אמלתרא וכו' וה"ה שהי' יכול לומר דה"ל צורת הפתח אלא ר"ל דמלבד צה"פ שהי' יכול לומר ארוחב הי' יכול לומר אגובה גם דה"ל אמלתרא אבל בדבור שאח"ז שכ' שאני אולם דאית לי' אמלתרא ע"כ אמלתרא נקיט דמצה"פ פרכינן בגמרא בין ברוחב ובין בגובה ומשני דאליבא דרב קיימינן ולא בא מהרש"א אלא להוסיף אמלתרא ודו"ק:
שם ואין נראה למקשה וכו'. עיין במהרש"א אבל בגובה ואינו נמוך וכו' כצ"ל:
שם גמרא דלתות היכל לצניעותא בעלמא וכו'. לכאורה אינו מובן דמנ"ל דלצניעותא בעלמא עבידן ומה בכך מ"מ לא אשכחן דנקרא פתח במדה זו בלא דלתות ומנ"ל דבלא דלתות נקרא פתח במדה זו ונ"ל דפסיקא להו דמדינא לא צריך דלתות להיכל כמו גבי משכן שלא הי' דלתות אלא לצניעותא עבידן וכן צ"ל דברי התוס' שכתבו דצה"פ לא הוי אלא משום נוי ומדינא לא צריך צה"פ כמו גבי משכן שלא הי' צה"פ וכמ"ש התוס' בד"ה ואב"א דהכלונסות שהיו ע"ג ווי העמודים היו מן הצד אבל ק"ל דמאי הקשו לעיל דשאני פתח החצר דהוה לי' צה"פ דאם פתח החצר הי' לו צה"פ מנ"ל דבפתח היכל הי' הצה"פ לנוי אלא דבלא זה קשה דמשמע מדבריהם דדוקא פתח החצר הי' לו צה"פ אבל לעיל ע"א דמקשה והא במשכן כתיב ניחא להו כפירש"י דנימא דוקא גבוה י' ולא קשה לה שהי' צה"פ דהמסך הי' על העמודים וצ"ל דמשמע להו דכיון דלא כתיב שם ווין לא הי' המסך אלא מכותל לכותל ולא הי' תלוי על העמודים ולא הי' צה"פ ופתח היכל רמי לפתח אהל מועד שבמשכן ולכן אפילו אם הי' בפתח חצר צה"פ מ"מ א"צ צה"פ בפתח היכל אלא שהי' שם לנוי ואפ"ה קרי לה הכתוב פתת אפילו בלא צה"פ ודו"ק:
שם תוס' ד"ה אלא מעתה וכו' הי' לו לעשותו שוה לאולם. ר"ל דהי' להם לעשות מבוי שוה לאולם ובזה יובנו דברי מהרש"א ע"ש ולפי פירושו הפירוש בדברי התוס' דאי אמרינן דמהני צה"פ לגדול ביותר א"כ גם כשהוא שוה לאולם יועיל צה"פ ובאמת פתח אולם אינו קרוי פתח. ויש ט"ס במהרש"א וצ"ל דלא תיהני לי' אמלתרא ודו"ק:
דף ג.
ד"ה אי קלשת וכו' דלמעלה מכ' ללישנא בתרא וכו' כצ"ל. וע"ש במהרש"א עד משא"כ בהוצין אע"ג וכו' כצ"ל:
דף ג:
ד"ה חלל וכו'. עיין במהרש"א עד ואגב דנקט וכו' כצ"ל:
דף ד.
רש"י ד"ה אימא וכו' בת ששה ובלבד שלא יהו מכוונות וכו'. נ"ל שהכל דבור א' עד שוחקות וקאי לפרש דברי ת"ק שאמר ובלבד שלא יהו מכוונות שאין פירושו כמו לרבא שאין מכוונות זו כזו אלא הללו שוחקות והללו עוצבות אלא מכוונות פירושו מצומצמות ודו"ק:
שם תוס' ד"ה גפן וכו' מ"מ מנ"מ וכו'. עיין במהרש"א עד נתמלא מהם והגודש הנעשה וכו' כצ"ל:
שם וי"ל דנ"מ וכו'. כ' מהרש"א ויבא להקל שאין וכו' ע"ש ואינו מובן דאם הכלי נמדד בביצה ומחצה יין והוא יאכל עלין ולולבין כשיעור שיצא מלא כלי זה מים יבא להחמיר ולכאורה נ"ל לפרש דר"ל שהוא אכל עלין ולולבין כשיעור ביצה וחצי וכשימדדנו אח"כ במים ויראה שיצא יותר ממלא כלי זה יאמר שאין כלי זה מחזיק רביעית ואם יאכל אח"כ כשיעור שיצא יין מלא כלי זה יסבור שלא אכל רביעית וזהו מ"ש ויבא להקל שאין זה רביעית [ר"ל שאין כלי זה רביעית] ואינו חייב [ר"ל אינו חייב בכלי זה כלל אפילו כשמפיל יין שיעור כלי זה] וקושטא הוא וכו' אבל לא ידעתי אמאי לא מפרש כפשוטו דהלכתא אתי שלא יבא להחמיר וכשיפיל מים כשיעור כלי זה לא יחייב וכן הוא פשט דבריהם לעיל בשם פירש"י דסוכה דאתי הלכתא דאינו חייב עד שיאכל שיעור שיצא רביעית יין לכן נ"ל לפרש דבריו מ"ש ויבא להקל [ר"ל דהלכתא בא להקל שאין זה רביעית] ואינו חייב [ר"ל כשנשער מה שאכל במים לא יהא רביעית שלם ואינו חייב] וקושטא הוא דהוי רביעית עם מה שנשאר בגודש [ר"ל אם נשער ביין אז יהי' רביעית שלם עם מה שנשאר בגודש] לפי מה שמפיל וכו' [ר"ל שגם כלי ראשונה כשמדדו בביצה וחצי נשאר ג"כ בגודש] אכן מ"ש אח"כ ויבא להקל לומר וכו' ודאי ר"ל שהוא יבא להקל ואתי הלכתא להחמיר ואפשר שלזה דקדק לומר ויבא להקל לומר ר"ל שהוא יאמר כן ולעיל לא כ' אלא ויבא להקל ר"ל שהלכתא להקל בא ודו"ק. ונ"ל דלא ניחא להו להתוס' לומר דשתה יין ורוצה למדוד אם שתה רביעית יפיל הביצה ומחצה ביין ולא במים דפשיטא הוא כמ"ש בהג"ה לקמן לפיר"ת כיון ששתה יין לא ישער אלא ביין ודו"ק. וע"ש במהר"ם ע"ד שפירשו התוס' לעיל כמו וכו' אפירוש התוס' דלעיל וכו' אלא רביעית מים ולכך וכו' כצ"ל:
דף ד:
ד"ה דבר תורה וכו'. כ' בת"י ואי לאו הלכתא ה"א כלו וכ"כ מהר"ם ונ"ל דהיינו לפירוש התוספות אפשר לומר כן אבל לפירש"י ע"כ אדרבה אי לאו הלכתא ה"א אפילו מיעוט שאינו מקפיד ולכן בבשרו דליכא הלכתא לפירושו אפילו שאינו מקפיד חוצץ ודו"ק. ועיין במהרש"א עד ולא ידענא מי הכריחם לכך ולענ"ד דבריהם מוכרחים דרש"י פי' שם דמבשרו במים ילפינן שלא יהא דבר חוצץ וכ"מ מדברי התוס' שם שכתבו דדרשינן בשרו שלא יהא דבר חוצץ וע"כ קשה להו דכיון שיש הל"מ שיעור חציצה וממילא ידענו דחציצה פוסלת למה לי בשרו דחציצה פוסלת והוצרכו לתרץ לבית הסתרים הן אמת דרש"י כ' כאן כל בשרו משמע כל בשרו כאחד משמע דמכל ילפינן חציצה אבל התוס' דהתם אזלו לפירושם דהתם וגם לפירש"י דכאן צריכין אנו לתירוץ התוס' דהתם דקשה למה לי כל ודו"ק:
שם ד"ה מותר וכו' ולא רצה וכו'. כ' מהרש"א מיהו ק"ק וכו' ור"ל אמאי קאמר התלמוד ואב"א דכ"ע קורה משום היכר דמשמע דלאוקימתא קמייתא קורה משום מחיצה הול"ל סתמא ואב"א הכא בהיכר של מטה וכו' ונלענ"ד ליישב דכוונת הגמרא דלאוקימתא קמייתא סתמא אמרו ובין למ"ד קורה משום מחיצה ובין למ"ד משום הכירא א"ש דפליגי אם מותר להשתמש תחת הקורה ואח"כ קאמר ואב"א וכו' דהך אוקימתא א"א אלא למ"ד קורה משום היכר ומ"מ גם דברי רש"י נתיישבו דכיון דלמ"ד קורה משום מחיצה הוכרח לפרש פלוגתתם מדיוק לשון הגמרא דהך אוקימתא קאי למ"ד קורה משום מחיצה לא חש להאריך ולפרש גם למ"ד משום הכירא והתוס' לא הקשו אלא אמאי לא מפרש רק למ"ד משום הכירא שהוא אוקימתא ראשונה (בדף ח' ע"ב) ועוד דקיי"ל כן ואהא תירצו שפיר וממילא נדע דלא חש לפרש למ"ד השני ודו"ק:
דף ה.
רש"י ד"ה בקרן זויות וכו' כזה. הוא הציור שנדפס לעיל ד' טפחים על ד"ט וקו אלכסון מצד א' של טפח על ג"ט וכן מצד השני אותו הציור צ"ל כאן ומה שנדפס כאן ציור ג' כתלים ופס קאי על ד"ה לחי הבולט מדפנו של מבוי:
שם תוס' ד"ה ואי וכו' היינו דאיכא וכו'. עיין במהרש"א עד משא"כ גבי אורך וכו'. וצ"ל לפירוש התוס' דמ"מ ב' חצרות לא משכחת לה דבצד רוחב א"א אלא חצר א' אבל רש"י ניחא לי' לפרש לשיטתו דא"א אפילו פתח א' ודו"ק:
שם):
ד"ה דפתח וכו'. הציור שנדפס בשם רש"ל הוא טעות ודברי מהרש"ל ומהרש"א המה לאחדים וכ"מ להדיא מדברי מהרש"א ע"ש ודו"ק ובציור הג' שנדפס במהרש"ל יש ט"ס וכצ"ל ודו"ק:
(שם ע"כ):
רש"י ד"ה פחות וכו' וד"ה ד' אמות וכו'. שייך לעיל ע"א וכן תוס' ד"ה פחות וד"ה ארבע שייכים שם:
שם תוס' ד"ה אינו דין וכו' וליכא למימר פס ד"א וכו'. כ' מהרש"א דאינו מדוקדק דהול"ל ד"ט ע"ש. ולא הבינותי דפס ד"ט גם גבי מבוי מהני דעד ד"א נידון משום לחי אע"כ פשיטא להו דבחצר כל יותר מד"ט טפי עדיף וגם ד"א מועיל ועל ד"א סובב הולך כל דברי רש"י ותוס' דאל"כ לא שייך כלל להקשות דנילף דיועיל ד"א במבוי שמנה כיון שגם בחצר אינו מועיל אע"כ פשיטא להו דמועיל בחצר ודברי התוס' מדוקדקים ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד ונ"ל וכו' ולפ"ז צריך ביאור לחלק בין תירוץ זה ובין ועוד של התוס' גם מדברי מהרש"א בד"ה ק"ו מבואר שגם היכי שאינו יכול ללמוד בק"ו משום דיו ליכא למימר תוכיח ונ"ל דס"ל למהרש"א דכל דבר שאינו יכול ללמוד מק"ו ליכא למימר תוכיח ודוקא פרצת עשר דשפיר יש ללמדו בק"ו אלא משום היא הנותנת לא ילפינן לה דהיא פירכא כ"ד אמרינן יוכיח ופרכינן מה לחצר שכן פרצתו בעשר משום דהפירכא כ"ד אינו סותר היוכיח וכמ"ש מהרש"א בדבור שאח"ז ע"ש ודו"ק:
שם ד"ה שפרצתו וכו' דגמירי לה מסיני וכו'. עיין במהרש"א עד דהא מבוי מפולש וכו' דפליגי אדר' יהודה וכו' כצ"ל. לכאורה אינו מובן אמאי נקט מבוי מפולש לרבנן דר' יהודה לקמן (דף ו' ע"א) דס"ל דהוי רה"ר ולא משתרי בלחי וקורה אא"כ עשה מצד א' צורת הפתח לת"ק ולחנניה דלת ובפשיטות טפי הי' יכול לומר מבוי שאינו מפולש דאע"ג דמדאורייתא מותר לטלטל בו מ"מ לא הוי כרה"י לחייב הזורק מרה"ר לתוכו וע"י לחי או קורה נעשה רה"י וחייב הזורק מרה"ר לתוכו וחכמים אסרו לטלטל אא"כ נעשה רה"י מדאורייתא לחייב הזורק לתוכו מרה"ר וצ"ל דלרבותא נקט מבוי מפולש דאע"ג דהוי רה"ר דאורייתא מ"מ לאחר שעשה צה"פ בצד אחד נעשה רה"י דאורייתא ע"י לחי או קורה לחייב הזורק לתוכו מרה"ר כנלענ"ד ודו"ק:
דף ו.
ד"ה מצדו וכו'. מ"ש מהר"ם דפחות מד' הוי לבוד אינו מדוקדק דדוקא פחות משלשה הוי לבוד ודברי מהרש"א מדוקדקים יותר ע"ש:
שם ד"ה רב אמר וכו'. עיין מהר"ם עד בא"ד וגבי מבוי וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה ולחי וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי קושייתו דגם לרב שפיר נוכל לומר דשני לחיים של צורת הפתח רחבים ונתמעט האויר מי' ודו"ק:
דף ו:
ד"ה וכי תימא וכו' וקורה מהני מדרבנן וכו'. עיין במהרש"א עד אבל מדרבנן בין וכו' כצ"ל. ומ"ש דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לי"ו ומהני לחי וקורה אינו מדוקדק דמדאורייתא לא בעינן לחי וקורה וכיון דס"ל ב' מחיצות דאורייתא מותר מדאורייתא לטלטל בלא לחי וקורה ומדרבנן בעינן בי"ג לחי וקורה ויותר מי"ג לא מהני גם מ"ש היכי דאין להם ב' מחיצות אינו מדוקדק כ"כ דכשאין להם ב' מחיצות לא שייך לשער הרוחב דהוי הרוחב עד קצה העולם ויותר הי"ל לומר אי אמרינן ב' מחיצות אינו מועיל מדאורייתא כגון לת"ק ודו"ק:
שם ד"ה והאמר וכו'. עיין במהרש"א עד דהוי אליבא דר' יהודה וכו' כצ"ל:
דף ז.
בת"י ד"ה ומיהו וכו' אבל באדם וכו'. ומ"מ צ"ל דחסרון הגלגולת הוי עם קרום העליון דא"א לומר דהוי בלא קרום העליון אלא דטרפותו משום דסוף הקרומים ליפסק ובאדם הקרומים קשים ואין סופם ליפסק דהא ב"ש וב"ה לענין טומאת אהל מיירי ומטהרי בחסרון גלגולת ומיירי בגוונא דטרפה בבהמה וראינו כמה ב"א שניטל מעצם גלגולתם וחיו אע"כ דמיירי עם נקיבת הקרום ומ"מ צריך באדם חסרון גלגולת ומ"מ צ"ל דמ"ד דבנקיבת קרום העליון לחוד טרפה לא ס"ל וכן לטרפה אחסרון גלגולת דלדידי' לענין טרפה בנקיבת קרום כל שהו בלא חסרון גלגולת טרפה ומ"מ לא ניחא להו לומר דלדידי' מחלוקת ב"ש וב"ה בלא נקיבת הקרום דלא אשכחן דפליגי בפירוש דברי ב"ש וב"ה ודו"ק:
שם ד"ה ונהג וכו'. עיין מהר"ם עד דלא הפריש וכו' ועיין בר"ה (דף י"ד) כצ"ל. ועמ"ש שם בעזה"י:
שם רש"י ד"ה ומסיים בה וכו'. מה שמצייר בדפוס כזה הוא טעות דבמבוי מפולש מיירי וצ"ל הציור כזה ועיין מהרש"ל ומהר"ם ודו"ק:
דף ז:
דף ז/ב
תוס' ד"ה דאי וכו' ולא נקט חצר וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה דדברי התוס' כפשטן דל"ל דאיסור דנפרץ לחצר הוא משום מפולש ומשום שנפרץ במלואו דא"כ הוי ניחא טפי למנקט רחבה אבל השתא דנקט חצר ולא רחבה משמע דהאיסור הוא רק משום מפולש ודו"ק:
שם לא הוה קמ"ל רב מידי וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל להוסיף על פירושו דבגמרא (דף ח' ע"א) אמרינן דרב משמיענו דאפילו דרסי בה רבים דהיינו שנפרצה כותל השני דדרסי רבים מרה"ר זו לרה"ר זו ואי הוה פתח גמור גם זה פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא ודו"ק:
שם ד"ה בעירבו וכו'. לא תירצו בימי רבי יוסף וכו' עיין במהרש"א וכוונתו דאין כוונת התוס' דלתירוץ דכאן בעירבו לא שייך מלתא דרב יוסף דודאי שייך בין אליבא דרב יהודה ובין אליבא דרב דשניהם לא אסרו משום פילוש אלא כוונת התוס' דלפירש"י גם אי רב יוסף ס"ל כדס"ד מעיקרא ולא תירצו בימיו תירוץ דכאן בעירבו א"ש לאפוקי לפיר"י לא שייך מלתא דרב יוסף רק לתירוץ דכאן בעירבו ודו"ק. לא מהני לחי אלא לר' יהודה וכו'. נ"ב דהב"ח מחק תיבת אלא ולא הבינותי (דבדף ו' ריש ע"ב) אמר ר' יהודה עושה לחי מכאן ולחי מכאן וכו' ופליגי רבנן עלי' לכן לענ"ד גירסא שמפנים עיקר ודו"ק:
שם והא דלא משני וכו'. נ"ל דר"ל שיתיישב עכ"פ הא דלרב אסור משום פילוש ולרב יהודה מותר אבל הא דלרב אינו אוסר אע"ג דלא עירבו ולרב יהודה אוסר בלא עירבו עדיין לא יתיישב ודו"ק:
שם ור"י מפרש וכו'. יש לדקדק לפיר"י מאי קאמר השתא דא"ל רב ששת וכו' מאי חידש ר"ש דרב מיירי בלא עירבו הא המקשה ידע דרב מתרי טעמי אסר חד דלא עירבו ואידך דהוי פילוש דמיירי בצדי חצר ולא חידש המתרץ אלא דרב יהודה מיירי בעירבו ובכלה באמצע רחבה וזה לא שמעינן מדברי ר"ש כלל ולכאורה הייתי ר"ל דר"ש אשמעינן דטעמא דרב דוקא משום לא עירבו ולא משום פילוש וטעמא דנקט נפרצה חצר כנגדו כמ"ש רש"י לרבותא דשריותא דחצר ויתיישב לשון השתא ס"ד שכתבו התוס' במלתא דרב ויתורץ מ"ש מהרש"א דאין זה מדוקדק דלפ"ז יהיה מדוקדק דלמסקנא לא מיירי משום פילוש אבל אין זה נכון דהכל טעמא מאי הא יכול להעמיד מלתא דרב כדקס"ד כיון דע"כ רב יהודה מיירי בכלה לצדי רחבה כמ"ש התוס' למסקנא א"כ ל"ק דרב אדרב גם לא א"ש מ"ש התוס' לקמן דכיון דתרווייהו מלתא דרב מה שסתם כאן פירש כאן והיינו דבמקום אחר פירש דבכלה לצדי החצר אסור משום פילוש לכן נ"ל דלפיר"י קאי מלתא דר"ש גם ארב יהודה וכאן שעירבו ר"ל רב יהודה מיירי בעירבו וחידש דר"י מיירי בעירבו ודו"ק: (שם) אלא מיירי וכו'. ר"ל דמהא דא"כ הוה כלה לבקעה הי' אפשר לומר דמיירי כאן פחות מסאתים אלא דמתחלה כתבו דע"כ לא דמי ממש לההוא דפ"ב ולא כרש"י שהשוה אותם וא"כ נוכל לאוקמא כאן דאית בה דיורין מדמפליג וכו' ודיורין דרחבה אע"ג דלא הוו דיורין גמורין אסרו דלא גרע מחורבה ולכאורה אפשר לפרש גם ההוא דפ"ב כשיש בה דיורין אלא דהוקפה ואח"כ עשו בה דיורין ולא הוי מוקף לדירה ומ"מ לאסור הוי דיורין ודו"ק:
דף ח.
רש"י ד"ה וכו' כשיש לחיים וכו'. ר"ל כשרוצים בני שני הראשים לתקן וממילא כאן כשבני ראש א' רוצים לתקן צריך לחי בעקמומית ודו"ק:
דף ח:
ד"ה ולרבה וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א והנה בטור וש"ע סי' שס"ה ס"ג כתבו בפשיטות דחצר מותר אפילו נפרץ נגד פרצת המבוי ונ"ל לפרש דמ"ש רש"י בד"ה תרתי ומלתי' דרב וכו' ר"ל אע"ג דמעיקרא קאמר דמברייתא ה"א דוקא זה שלא כנגד זה ורב קמ"ל דאפילו זה כנגד זה מ"מ לרבה דאמר דרב מיירי זשכ"ז ע"כ לא שמעינן מרב דאפילו זכ"ז אלא הא דשרינן החצר אפילו זכ"ז משום דמסתמא מיירי גם זכ"ז א"כ גם מברייתא יש ללמוד כן וה"ה שהי' יכול לומר שגם החצר אינו מותר אלא זה שלא כ"ז כיון דלא נשמע מדברי רב אלא משום דס"ל להלכה דהחצר מותר אפילו זכ"ז אמר כן ואפשר דמשמע לי' כן מדברי רבה דאמר הא דאמרת לאמצע רחבה מותר דקאי אמבוי דלגבי רחבה לא שייך לחלק בין אמצע רחבה לצדי הרחבה ונ"ל שזהו כוונת מהרש"ל ונתיישב קו' מהרש"א עליו מהא דאמר לעיל אי מהתם וכו' ודו"ק:
שם ד"ה כמאן כשמואל וכו'. כ' מהרש"א דהו"מ להוכיח מכאן כרש"י דלרב וכו' ע"ש והנה לפנינו לעיל (דף ו') ברש"י ותוס' לא נמצא חולק על פירש"י לרב ומ"מ התוס' כתבו הוכחות לפירש"י ע"ש אכן הרא"ש שם כ' דר"י חולק על פירש"י וס"ל שגם לרב א"צ כלום בעקמומית והקשה עליו מכאן אבל אח"כ כ' והא ליכא לאקשויי לפיר"י וכו' מבואר דמכאן לא קשה לפיר"י דלרב לא סגי בצ"ה לגדול דמ"מ כל מבואות קטנים הוי עקומים כל א' לחברו ע"ש ודו"ק וע"ש בק"נ אות כ"ג:
שם ד"ה ואידך גיסא וכו'. נ"ב איפכא מסתברא וכו' וא"ש וכו'. אינו מובן לי דלשמואל א"צ צה"פ כלל ואנן לרב קיימינן ולא לשמואל ואלו היו עושין צה"פ בפלושו לר"ה הי' צריך עוד צה"פ למבוי גדול כמו שמסיים א"נ וכו' ואפשר יש איזהו ט"ס בדבריו ודו"ק:
שם ד"ה צדו וכו' כזה ובד"ה אם פחות ובד"ה ארבע צריך להחליף הציורים מזה לזה ועיין במהרש"ל שם הציורים כהוגן אלא שדבורי רש"י מהופכים שד"ה ארבע הוא קודם ד"ה אם פחות ודו"ק:
שם תוס' ד"ה הכל מודים וכו' ומשום היכר. עיין במהרש"א עד כמ"ש התוס' לעיל (דף ה' ע"ב) ד"ה ארבע:
דף ט.
גמרא רב אשי אמר וכו'. עיין במהרש"א עד ומשוכה היינו בגובה וכו' וק"ל דהא רש"י פי' שתלויה היא למעלה מגובה כותלי המבוי וכ"מ לשון תלויה ומשמע נמי בגובה לחוד ולכאורה הי' נראה לומר דלבוד הוי רבותא טפי מחביט כדמשמע מדברי התוס' דרצו לומר דחביט יועיל אפילו ביותר מג' לכן לא הי' אפשר לפרש משוכה שהיא קצרה או תלויה בגובה דהוי זו ואצ"ל זו לכן לא הקשה מהרש"א אלא דיפרש משוכה בגובה או תלויה שהיא קצרה וזהו טעם רש"י בראש העמוד שפירש תלויה שהיא קצרה ולא פירש בגובה שיהי' ק"ו ממשוכה ואע"ג שגם השתא הוי זו ואצ"ל זו דהא אליבא דאמת רחוקה אסור מ"מ המקשה הי' סבר דשוים הם אבל מ"מ אין דעתי נוחה בזה דהא אפשר לומר דאשמעינן דאפילו תלויה בעינן פחות מג' ורש"י הוכרח לעיל לפרש תלויה שהיא קצרה דאכתי לא אסיק אדעתיה כלל לאוקמא בגובה דהא התרצן מתרץ משוכה מרוח אחת ותלויה משתי רוחות דהיינו שהיא קצרה משמע שגם בס"ד מיירי מקצרה אבל לרב אשי דחידש לאוקמא בגובה ניחא לפרש תלויה בגובה כמשמעותה וממילא אפשר לפרש בגובה לחוד ונלענ"ד ליישב קו' מהרש"א כמ"ש רש"י משום ב' רוחות לא אצטריכא ליה וכו' ה"נ משמע ליה לרב אשי דמשום גובה לחוד לא אצטריכא ליה דמ"ש חבוט מלבוד לכן הוכרח לפרש חדא קתני וזה מדוקדק בלשון הגמרא שסיים מהו דתימא וכו' דל"ל זה הא מעיקרא לא הקשה מה קמ"ל אלא דלכאורה לא משמע ליה לפרש משוכה מרוח אחת ותלויה משתי רוחות דל"ל תרווייהו לכך סיים מ"ד מרות אחת אמרינן וכו' ורב אשי לא ניחא ליה בזה כמו שפירש"י ומטעם זה לא ניחא ליה נמי לפרש משוכה שקצרה או תלויה בגובה לכן הוכרח לפרש משוכה והיא תלויה וקמ"ל דאפילו לבוד וחבוט אמרינן ודו"ק:
שם והיכי דמי כגון שנעץ וכו'. ה"ה שהי' יכול לפרש כגון שנעץ קנה באמצע הפתח כמו שפירש"י לעיל בד"ה או תלויה ולעיל היה יכול לפרש כמו כאן ולא ידעתי למה שינה פירושו ודו"ק:
שם ורבא אמר וכו'. נלענ"ד דרבא מייתי ראי' מרב דימי דלא גזרינן בפחות מד' דלמא אתי לאפוקי לר"ה ואביי דחי דהתם מיירי בגבוה ג' אבל בנמוך גזרינן וכמ"ש רש"י וס"ל לרבא דבין לחיים מקום בפ"ע היא ולכן ברחב ד' אסור ובפחות מד' אע"ג דמקום בפ"ע הוא בטל להכא ולהכא ומותר לתרווייהו או למבוי לחוד וכמ"ש הריטב"א בחידושיו ע"ש אבל אי הוי ס"ל דבין לחיים הוא מן המבוי לא שייך לחלק בין רחב ד' לפחות מד' דלא שייך לומר מקום בפ"ע הוא כיון שהוא מן המבוי ובזה יש לפרש דברי התוס' לעיל ע"ב ד"ה הכל מודים דע"כ טעמא דרבא לא משום דס"ל משום הכירא דא"כ רחב ד' נמי מותר דחודו החיצון הוי היכר וכל בין לחיים הוא מן המבוי ולא שייך לומר מקום בפ"ע הוא אע"כ אע"ג דס"ל לרבא משום הכירא אפ"ה לא שייך למבוי ולאו הא בהא תליא וע"כ טעמא דרב חסדא לעיל משום גזירה וגבי לחי גזיר ולא גבי קורה וזהו דעת הגאונים שהביא הריטב"א דמלתא דרבא דהכא לא שייכא במאי דס"ל גבי לחי העומד מאליו לחי משום הכירא ע"ש כנלענ"ד ונתיישב קו' מהרש"א בתוס' שם ודו"ק: (שם) תוס' ד"ה ורבא וכו' ותדע דלאביי וכו'. עיין במהרש"א עד היינו ע"כ וכו' ולא הבינותי דלרבא משמע דבכל בין לחיים שרי ואין חילוק בין גבוה ג' או לא והוי מקום פטור ומותר לתרווייהו או למבוי לחוד והתוס' כתבו ג"כ דהוי כלפנים ודו"ק:
שם ד"ה לרשב"ג וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דכוונתו לרבא דמוקי לדר' יוחנן בפתוח לכרמלית תקשה על ר"י אמאי לא מפרש בפתוח לר"ה ובמשך ארבעה אלא שהי' צריך להאריך לכן סתם וממילא נפרש בפתוח לכרמלית ודו"ק:
דף ט:
ד"ה ולרשב"ג וכו' דסתם מבוי וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו וכו' נלענ"ד דלא ק"ל דה"נ יאסר כל המבוי כמו קורה המונח ע"ג יתידות דפשיטא דכאן כיון דקצת לחי הוא בתוך המחיצות ולחי אין לה שיעור מיעוט לחי שהוא בתוך המחיצות מתיר את המבוי כמו קורה שרחבה ב' טפחים ומונח טפח על כותלי המבוי וטפח בולט לחוד דלא אשכחן שיאסור המבוי משום דחודו החיצון הוא רחוק מן המבוי וע"כ קצה החיצון של טפח הפנימי מתיר את המבוי וה"נ בלחי כל שהוא קצה החיצון של מיעוט אשר בתוך המחיצות מתיר המבוי אלא דמשמע מדברי התוס' דלא קשה להו אלא דאיך יתיר את ר"ה כיון דאורך כתליו שוין אבל אי הוי אורך כותל שכנגדו כמו הלחי המושך כלפי חוץ מכותל זה הוי ניחא להו דמתיר הלחי נגדו עד כותל השני אע"פ שהוא להלן מאורך כותל הזה לכן ק"ל אמאי נתיר להלן מאורך הכותל לזה כ' י"ל וכו' ר"ל דהתם אפילו נימא דחודו החיצון יורד וסותם אכתי חסר משני צדדין וצ"ל שגם משני הצדדין יורד וסותם זה לא אמרינן אבל כאן מן הצד היא דבוקה לכתלים לכן גם חודו החיצון הוי דבוק לכתלים ודו"ק:
שם רש"י ד"ה נראה מבחוץ וכו'. עיין הציורים בקרבן נתנאל אלא שצריכים תיקון קצת והיינו דלפי' הב"י הוי נראה מבחוץ כזה ומ"ש רש"י להלאה מרוחב הכותל ר"ל חוץ לרוחב המבוי ולפי' רמ"א היא כזה ומ"ש
להלאה מרוחב הכותל ר"ל שנמשך להלאה מרוחב הכותל לחוץ לצד אורך המבוי אבל אם לא העמיד הלחי בקצה אורך הכותל אלא מצד הכותל לאחורי המבוי כזה שאינו נראה מבפנים כלל שאינו מוסיף כלל על אורך הכותל גם לפי' הב"י לא מהני ודו"ק:
שם ד"ה בין שכניסתו וכו' ששקע הכותל מאחריו וכו' פי' הט"ז סי' שס"ג ס"ק ו' דמאחריו היינו קצה הכותל שלצד הסתום של המבוי והיינו כזה ומ"ש בד"ה בין שנראה כגון ששקוע הכותל מלפניו ר"ל קצה הכותל של צד הפתח כזה ופירשו התוס' דבריו כשיש ב' מבואות זה אצל זה ר"ל כזה
ודו"ק:
שם תוס' ד"ה כותל וכו' קשה וכו'. עיין במהרש"א עד חוץ כזה ועיין בק"נ אות מ"ד שמישיב קו' זו:
שם דאין זה שייך בחצר. עיין במהרש"א עד כמ"ש התוס' לעיל ר"ל (דף ה' ע"ב) אבל לא הבינותי מ"ש מועיל יותר אם סתמו דזה לא שייך אלא כשריבה ברוחב המבוי ולא לאורך המבוי ודו"ק וצ"ע:
שם וריצב"א וכו'. עיין במהרש"א עד כמ"ש לעיל, ולפי מ"ש הק"נ שם ג"כ יש ליישב ודו"ק ואין להאריך:
דף י:
ד"ה עושה פס וכו'. עיין במהרש"א עד כצורה זו נ"ל דר"ל כזה
():
שם הב' פתחים פתוחים וכו' שהי' מפולש מג' רוחות ובאמצע וכו' כצ"ל. ומשמע מדבריו שלא הי' מפרש דברי התוס' כגירסת מהר"ם אלא על מבוי עקום כ"ד ודו"ק:
שם ד"ה עור וכו' ובה פותח טפח וכו'. ר"ל דמבואר שם דה"ה פחות מטפח והתוס' קצרו ונקטו רישא דמלתא ע"ש:
דף יא.
ד"ה חצר וכו' פשיטא דמהני צה"פ וכו' לא הבינותי דהא לא בעינן צה"פ במחיצה אחת ואפשר דכוונתם במפולש ומ"ש אמחיצה אחת היינו משום דממחיצה ששם הפתח לא מיירי דודאי ניתר בלחי או קורה במבוי ובחצר בשני פסין ולא נשאר אלא מחיצה אמת ומהני בה צה"פ או כוונתם לר' יוסי דבעי לחי רוחב ג' מהני צה"פ אע"פ שאין הלחיין רחבין ג' וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה איפכא ודו"ק. ועיין במהרש"א עד וכה"ג כתבו התוס' לעיל (דף ה' ע"ב):
שם ד"ה מה יתר וכו' שכן פרצתו בארבע וכו'. ר"ל למאן דס"ל כן (בדף ה' ע"ב):
שם ד"ה אילימא וכו' והשר מקוצי וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד גם להשר מקוצי קשה מפסי ביראות ומשיירא אע"ג דלרב יוסף לא מועיל צה"פ לפרוץ מרובה היינו לרב ומ"מ קשה אמתניתין ומ"ש עוד מהרש"א דהרא"ש הקשה בפשיטות לפי המסקנא לכל הפירושים לא הבינותי דלפי' ריצב"א גם למסקנא מיירי דוקא בשתי מחיצות ולק"מ ודו"ק:
דף יא:
ד"ה הכא וכו' והשתא וכו'. נ"ל דלאו דוקא דה"ה אי נימא התם ע"ג הכא מן הצד ג"כ יתיישב גם לר"ל והתם דאמר גם לשבת מיירי על גבן והכא דאמר לשבת לא מיירי מן הצד וא"צ לומר הא דידי' הא דרבי' ודו"ק: (שם) רש"י ד"ה אביי וכו' ל"א וכו'. דלולי פירושא דאביי ה"א דטעמא דרבנן דחוקקין להשלים והוי כנוגעין אבל לאביי דרבנן ס"ל אין חוקקין להשלים ע"כ א"צ נוגעין כ"כ הריטב"א ע"ש:
דף יב.
תוס' ד"ה ור"נ וכו'. בת"י לר' רחבים ג' וכו' כצ"ל:
שם בתוס' אלא כר' אתיא וכו'. ר"ל והא דאמרינן וסבר לה כר' יוסי דוקא רב אדא בר אבימי ס"ל כן אליבא דר' אבל שאר אמוראים ס"ל דר' לא ס"ל כר' יוסי ודו"ק:
שם ד"ה וכי תימא וכו' פירוש למה אטעייה וכו'. נ"ל דר"ל אמאי נקט דבארבעה הוי רוב דופן הא לא צריך לא ארבעה ולא רוב דופן ודו"ק. ובגליון ואם היינו גורסים בבציר מארבעה סגי ר"ל דלא היינו גורסים למה לי ארבעה וכו' אלא בבציר מארבעה סגי ודו"ק:
דף יב:
ד"ה הב"ע וכו' וריב"ן מפרש וכו'. עיין במהרש"א ודבריו אינם מובנים לי דהיכי דלא קיימו מחיצות לא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה כדלקמן (דף י"ז ע"א) וכ"כ מהר"ם ע"ש אכן גם דברי מהר"ם אינם מובנים לענ"ד דהיכי דנשארו גידודי ודאי לא חמיר נפרצה בשבת מנפרצה בע"ש דמה לי אם לא היו מע"ש אלא גידודי גבוהים עשרה ובשבת כיסה אותם המים ומה לי כשהיו מע"ש מחיצות גמורות ובשבת נפרצו ונשאר גידודי גבוהים י' והמים כיסה אותם וכי משום שהיו מחיצות יותר מע"ש גרע אלא נלענ"ד דנפרצה מע"ש לאו דוקא אלא ר"ל דהפירצה יכול להיות אפילו בע"ש אלא דהמים ע"כ מיירי שבאו בשבת ואז אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה כיון דקיימי גידודין ודו"ק:
שם בת"י ואע"ג דהכא אמר דבעשר א"צ כלום והתם בעינן אפילו בעשר וכו' כצ"ל. ור"ל דרב יהודה (בדף פ"ו) ס"ל דאפילו בעשר בעינן שיראו ראשי קנים. ומ"ש דאיכא למיחש וכו' דדוקא בפרצה הוי בעשר כפתח ואיכא היכרא אבל בין שתי חצרות אפילו בעשר חיישינן דלמא אזיל דלי לאידך גיסא. וה"ה שהי' יכול להקשות דהתם המחיצה עשויה לשם מים ואפ"ה בעינן שיראו ראשי קנים ועיין מהר"ם ודו"ק:
שם רש"י ד"ה הכשירו בקורה וכו' בין לקולא בין לחומרא. משמע לכאורה בין שיהי' רה"י לקולא ובין שיהי' רה"י לחומרא אבל אינו מובן דמהו רה"י לקולא הא גם אם אינו רה"י כרמלית הוא ומותר מדאורייתא לטלטל בתוכו ומתוכו לרה"י ומרה"י לתוכו ונ"ל דכוונתו דהמחיצה הרביעית קולא וחומרא דאם אין לו רק ג' מחיצות הזורק מרה"ר לתוכו פטור והוי קולא ואם יש מעט ממחיצה רביעית הוי חומרא דהזורק מרה"ר לתוכו חייב ועיין בריטב"א ודו"ק:
דף יג.
תוס' ד"ה ע"ז וכו' לא שייך וכו'. עיין במהרש"א אכן לקמן (דף ע"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אבל הקשו אמאי אשמעינן דמודו ב"ש ואפשר דמהרש"א מחלק דדוקא בלשון לא נחלקו לא שייך להקשות אמאי דקאמר דמודו ב"ש אבל בלשון בד"א משמע דאשמעינן דין חדש ושייך שפיר להקשות אפילו כה"ג ומ"מ אין דעתי נוחה בזה דמ"מ מנ"ל להתוס' לחלק בזה דהא ראייתם משבת (דף קל"ה ע"א) דפריך הכי והתם קאי אמה שאמר ר"א הקפר שנחלקו ומנ"ל דבלשון בד"א שייך להקשות אפילו אמ"ד לא נחלקו אלא משמע דלא ס"ל כלל חילוק בין מ"ד נחלקו למ"ד לא נחלקו. שוב ראיתי בריטב"א שהביא בשם התוס' קושיא זו על אותו התלמיד וכ' ליישב בשם י"מ דהאי תלמיד אתא לפרש לנו דברי רשב"ג דאמר לעיל (דף י"ב ע"א) דבמבוי פחותה מד"א א"צ כלום דאין ר"ל א"צ כלום ממש, אפילו לב"ה אלא א"צ לחי וקורה לב"ש אבל צריך לחי אלל קורה ולא הבינותי דאכתי רשב"ג גופי' מאי אתי לאשמעינן וע"ק דהא האי תלמיד הוא ר"מ וקשה לומר דר"מ בא לפרש דברי רשב"ג שהי' בדורו כדאיתא בסוף הוריות ומשמע דכשהי' ר"מ תלמיד גם רשב"ג הי' תלמיד וכ"ש דמשום ר' ישמעאל אמר וקשה מאוד דר' ישמעאל בא לפרש דברי רשב"ג ונלענ"ד שבא להורות דלא נימא דדוקא פחות מד"א פליגי ומד"א עד י' מודו ב"ה דבעינן לחי וקורה קמ"ל דאדרבה להיפך משא"כ לקמן (דף ע"ב) א"א לומר דקמ"ל דלא נימא דדוקא בעירוב בא אצלן פליגי דא"כ לא הו"ל לב"ה לומר עירוב אחד לכולן אלא פטורי לגמרי דבית שמניחין בו עירוב א"צ ליתן פת אע"ג דבברייתא שם איתא אם היה עירובן בא אצלן עירוב א' לכולן אפשר לומר דנקיט לישנא דב"ה אבל אב"ה גופא קשה וע"כ דמוליכין עירובן למקום אחר ודאי פליגי לכן הקשו שפיר ובשבת שם אה"נ דמתרץ כן דלמא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ר"ל דאשמעינן דלא נחלקו בחול כפירש"י ודו"ק ועיין בא"מ רפ"ב דנזיר:
דף יג:
ד"ה שיודע וכו' וכי מסיק וכו'. עיין במהרש"א עד שהביא ר"י מדכתיב וכו' כצ"ל:
שם ועוד על ק"ו דרבינא וכו'. עיין במהרש"א עד ומיהו ק"ק וכו' ולא הבינותי דלענין מה אין דם נחש כבשרו הא שניהם אין מטמאין ואם ר"ל דאפילו אי הוי בשרו מטמא מ"מ לא הי' דמו מטמא עדיפא להו להתוס' לומר האמת דשניהם אין מטמאין וכמ"ש הרמב"ם בפירוש ספ"ד מה' אבות הטומאה דטהור מכלום. גם מה שהקשה מהרש"א לעיל דה"מ למימר ומה בהמה שאין מטמא במגע בכעדשה נלענ"ד לתרץ דהי' אפשר לומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמ"מ לא אתי אלא מכח טומאת כעדשה ודיו כטומאת כעדשה דוקא במגע ולא במשא משא"כ דמו כבשרו אי נימא דכזית מטמא במשא גם דמו מטמא במשא וליכא דיו ודו"ק:
שם במשנה כדי לקבל אריח לרחבו. נ"ב ס"א לארכו והוא תמוה דאורך אריח הוא ג"ט כדלקמן בגמרא וגירסא שבפנים עיקר ואולי מ"ש לארכו ר"ל אורך האריח לאורך הקורה ודו"ק:
דף יד.
בת"י ד"ה והר"ח וכו' וא"ל אתנייה רחבה כו' דהלכתא רחבה ובריאה וכו' כצ"ל:
שם ד"ה ועי"ל וכו' וא"כ וכו'. אינו מובן דלרב יהודה לרבנן בעינן בריאה ולר' יהודה לא בעינן ולדידי' ח"ש ההיא מלתא דרב כר' יהודה דר"י לא הזכיר רחבה טפח ונ"ל שצריך לציין אפירש ר"ת שכתבו התוס' והשתא פריך מר' אלעי דמסתמא הוי כרבנן ואהא כתבו ועי"ל דארב יהודה פריך דלדידי' רבנן ס"ל אע"פ שאינה בריאה ור"י ס"ל בריאה וא"כ ההיא מלתא דרב כמאן אתיא ודו"ק:
שם תוס' ד"ה אתנייה וכו' שאינה בריאה במלתייהו דרבנן וכו' כצ"ל נ"ל:
שם ד"ה והאיכא וכו' וקשיא דאין החשבון מדוקדק וכו' ר"ל דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו מעט יותר מג"ט וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ל' סק"ה וא"כ כיון שאין בהיקפו של ס"ת כשהוא נגלל עד תחלתו רק ששה טפחים אין ברחבו ב' טפחים אלא כשנגלל לאמצעיתו וכשנגלל לתחלתו יכול לישב בב' טפחים וגם כאן קשה כיון דבלא"ה יש מעט יותר מן אמה לפי חשבון המדוקדק אלא דלא דק א"כ מה קשה לו אהאי משהו דאפשר לומר שיש עוד יותר משהו ולא דק בי' ודו"ק:
דף טו:
ד"ה מה ספר וכו' בפרק בכל מערבין וכו'. נ"ל דר"ל דה"ה כאן הי' יכול לומר מה ספר שבא מבעלי חיים שגידולם מן הארץ ודו"ק:
שם ד"ה ורבנן וכו'. עיין מהר"ם עד אלא וכתב לבד וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה ע"מ וכו' תימה וכו'. עיין במהרש"א ואין דבריו מובנים לי דממ"נ אי נימא דהיכי דאפשר שלא תהי' אגידא ביה הוי כריתות מאי מתרץ דאפשר שיקנה בית אחר הא אפשר שלא יקנה ואפילו נימא דאכתי יש לחוש שמא יקנה עוד מ"מ הא אפשר שימכור ביתו וימות ואי נימא דבעינן שודאי לא תהא אגידא בי' מאי מקשה ממכר הא שמא לא ימכור ביתו ונ"ל דס"ל דבעינן שודאי לא תהא אגידא בי' והתוס' מקשים דמ"מ לאחר שימות אבי' יחול הגט למפרע דעתה אינה אגידא בי' ושפיר הקשה מהרש"א ממכר ושפיר תירץ דבמכר מ"מ אגידא בי' דשמא יקנה אחר ובת"י תירצו קו' התוספות דבעינן דבשעת הגט לא תהא אגירא בי' ועיין בש"ך יו"ד סי' רי"ו ס"ק י"א י"ב ודו"ק:
שם ד"ה פרוץ וכו' ויש להביא ראי' וכו', עיין במהרש"א ולענ"ד ס"ל להתוס' דכיון שתלי במדידת אדם נקרא בידי אדם וכ"מ מדברי התוס' לעיל (דף ו' ע"א) שהקשו לפי' הר' שמעי' מנמצא מכוון בין שתי עיירות ומשמע דלפירוש א' לא קשה דזה הוי בידי אדם וכן מה שהביאו מפ"ב דחולין במחצה על מחצה אי הוי כרוב אינו מטעם דאדם שחט דבשעת שחיטה ודאי א"א לו לצמצם שישחוט מחצה מצומצם אלא שאח"כ במדידה רואה שהיא מע"מ מצומצם ודו"ק:
דף טז.
ד"ה רש"י גריס וכו' ונראה כגירסת ר"ח וכו'. עיין מהר"ם ולא ביאר יפה אמאי לרש"י ע"כ צריך לביטול ברוב ולפיר"ח א"צ לביטול ברוב ועיין במהרש"ל ומהרש"א בסוכה (דף ט"ו ע"ב) בתוס' ד"ה והא אפשר והעולה מדבריהם דלפירוש מהרש"ל למ"ד מחצה ע"מ כרוב א"צ לביטול ברוב ולפירוש מהרש"א גם למ"ד מע"מ אינו כרוב כיון דקיים התירוץ בנכנס ויוצא א"צ לביטול ברוב וצ"ל דגבי אילן אע"פ שיש סכך כשר רוב מ"מ אינו מונח על רוב משך הסוכה ואין צילתה מרובה מחמתה בלא האילן אבל לפירש"י למ"ד מע"מ אינו כרוב לתירוץ רבא כשאינו מעדיף ע"כ אע"פ שקצה הסכך מונח ע"ג השפודין מ"מ אין צילתה מרובה מחמתה בלא השפודין אלא שוה בשוה שהרי בתוך הסוכה נראה שפודין כמו סכך כשר ולא הוי כרוב צל סכך כשר וע"כ צריך לטעם ביטול כמו גבי אילן ודו"ק:
שם רש"י ד"ה משום דלא דמי וכו'. עיין במהרש"א ולכאורה אין דבריו מובנים דהא ודאי בפחות משלשה אפילו פרוץ מרובה מותר ונ"ל דכוונתו דמ"מ פרצה שלשה דפסול ע"כ צריך נמי לטעם דהוי פרוץ מרובה דאלו הוי עומד מרובה הוי מותר וא"כ פסול דגבי עומד פחות משלשה שהוא בפרוץ שלשה לאו משום דיקור גדי לחוד הוא אלא צריך נמי טעם דלא הוי עומד מרובה על הפרוץ כמו בעומד ג' ותירץ דאע"ג דע"כ צריך ב' טעמים להאי פסול אית לן למתלי טעם הפסול טפי משום דיקור גדי מדכשר פרוץ פחות משלשה אע"פ שמרובה על העומד ודו"ק:
דף יז.
תוס' ד"ה עירב וכו' ועוד דלמסקנא וכו' ק"ל דהא גם למסקנא ע"כ מודה ר' יצחק דלר' יוסי אסור במבוי שנטלו קורותיו או לחייו וקיי"ל הלכה כר' יוסי ולא אמר אלא דדין שלו בשלשה ומת אחד מהם דאסור אתיא גם לר' יהודה אבל לא אמר דהלכה כר' יהודה וא"כ גם עירבן דרך הפתח ונסתם לא שרי לדידי' אלא לר' יהודה וקיי"ל כר' יוסי דאסור ונ"ל דס"ל להתוס' שגם לר' יצחק יש חילוק בין קיימו מחיצות או לא וס"ל דע"כ לא פליג ר' יוסי אלא בלא קיימו מחיצות אלא דס"ל לר' יצחק דליתנהו לדיורין גרע מלא קיימו מחיצות ולכן אפילו ר' יהודה דמתיר בליתנהו למחיצות מודה דבליתנהו לדיורין אסור ומדאמרינן בפרק הדר דנסתם הפתח עדיף מנטלו קורותיו ע"כ דנסתם הפתח נמי איתנהו לדיורין וכיון דאיתנהו נמי למחיצות עדיף מנטלו קורותיו דהתם ליתנהו למחיצות ולכן גם ר' יוסי מודה בנסתם הפתח דמשמע להו להתוס' דסוגיא דהתם אתיא גם לר' יצחק וע"כ גם לר' יצחק יש מעלה באיתנהו למחיצות וממילא י"ל דס"ל נמי סברת רב הונא דמודה ר' יוסי בזה אלא דדוקא באיתנהו נמי לדיורין אבל ריצב"א ס"ל דר' יצחק לא קפיד אמחיצה וע"כ סוגיא דהתם כרב הונא דלר' יצחק אפילו נימא דנסתם הפתח איתנהו לדיורין מ"מ לא עדיף מנטלו קורותיו וממילא א"צ לומר דלמסקנא לא קיימא תסתיים דלעיל אלא דנסתם הפתח הוי ליתנהו לדיורין ועיין מהרש"א ומהר"ם ודו"ק:
דף יז:
ת"י ד"ה ואפשר דדוקא וכו' בריש מסכת וכו'. נ"ל דר"ל (דף ב' ע"ב) בתוס' ד"ה בין לרבנן וכו' ולמדנו מדבריהם אלו דעמודי החצר לא הי' עוביין אמה דא"כ לא הוי אמרינן בהו מדאורייתא אתי אוירא וכו' דדבר עגול עביו כרחבו ועיין במזרחי סוף תרומה פסוק י"ח ד"ה כלה ארכו וכו' ודו"ק::
דף יח.
תוס' ד"ה בור לחוד וכו' אבל שאר תנאים וכו'. כ' מהרש"א דא"כ מתניתין דהא דלא כחנניא ע"ש וק"ל דמ"מ מי דתקנו לכך נימא שגם טעמו של חנני' כר"י בן בבא דבעי חזי לאדם כדלקמן (דף כ"א ע"א) ולא פליג על ריב"ב אלא דר"י ב"ב ס"ל דבאר של יחיד נמי לא דבעינן של רבים דוקא וחנניה ס"ל דאפילו באר של יחיד ותהי' משנתינו גם כחנניה לכן נלענ"ד דרש"י נקט טעם דעבידי דפסקי ששייך גם לר"ע ומ"ש רש"י ומש"ה אסר חנניה היינו משום דאכתי לא אסיק אדעתיה בין בור היחיד לבור הרבים דבשל רבים לא שייך זימנין דמפסקי ובאמת אחר שמסקינן דבשל רבים לא שייך דמפסקי צ"ל טעמו של חנני' דבעינן דחזי לאדם וכמ"ש ודו"ק:
שם גמרא זוני"ת נתקלק"ל וכו'. נ"ל דצ"ל נתקלל היינו מימרא דנתקללה בכל וכו' ולא ידעתי אמאי לא נתן סימן עוד על ב' מימרות כל בית שנשמעין בו ד"ת וכו' ומיום שחרב ב"ה וכו' ואפשר שחסר ב' תיבות ודו"ק:
דף יח:
תוס' ד"ה כל הנשמה פיר"ח וכו'. נ"ל דר"ל הנ' בחירק ואז הש' בדגש כמשפט אתר תנועה קטנה:
דף יט.
ת"י ד"ה חיתית גר' דתחתית וכו'. ר"ל ולא הוי אמר גמרא אלא הי' מביא קרא ועכשיו צ"ל הא דלא אמר גם תחתית דכתיב בקרא דתחתית לאו שם היא אלא משום שהיא מתחת ודו"ק:
שם תוס' ד"ה אם בין וכו' ודלא כפ"ה וכו' ובפרקין וכו'.
הנה בפירש"י שם לא מצאתי מזה ומה שכ' ובפרקין וכו' נ"ל דר"ל דאע"ג דבפרקין אמרינן דבבל יושבת בין שתי נהרות מ"מ בין הנהרות שבגמרא היא מקום אחר לא בבל ועיין בתוס' קידושין שם ד"ה בין הנהרות ודו"ק:
דף יט:
גמרא ה"נ מסתברא וכו'. עיין במהרש"א ולענד"נ לפי מה שפירש"י בד"ה מהו דוקא פשוטין א"כ אפשר לומר דלא קאמר הנ"מ אלא דלאו דוקא פשוטין אלא גם כשמאריך בדיומדין מותר אבל הא פשיטא דלר"מ פשוטין עדיף וברייתא רבותא קתני דאפילו כשמאריך בפסין מותר וע"ז קאמר הנ"מ וא"כ יכול להיות דאביי גופי' אמר הנ"מ ודו"ק:
שם רש"י ד"ה מהו דוקא וכו' אלא מרחיק פורתא וכו' עיין במהרש"א ומ"ש דמיבעי לר' יהודה בהרחיק הרבה לכאורה משמע כן מדברי רש"י בד"ה לר"י שכ' דלא ליתי אוירא דהאי גיסא וכו' דדוקא בהרחיק הרבה מיבעי לי' לר"י אכן מלשון הגמרא יותר משלש עשרה אמה ושליש משמע שגם בלא הרחיק אלא פורתא מבעי לי' לכן נ"ל דפשיטא ליה להגמרא דבין לר"מ ובין לר"י אין חילוק בין הרחיק הרבה ובין מרחיק פורתא ולר"מ דודאי פשוטין עדיף ומבעי לי' אי פשוטין דוקא פשיטא דלא איכפת לן במאי דאתי אוירא דהאי גיסא וכו' וממילא בהרחיק הרבה אי נימא פשוטין דוקא ודאי יעמידם שיהא עשר מאות מכאן ועשר אמות מכאן עד הדיומדין אבל בהרחיק מעט יותר על עשר ואפילו י"א מצומצם או פחות קשה לרש"י דאם יעמידם אצל הדיומדין שיהא עשר אמות עד הדיומד השני לא יהא היכר כלל אלא יהא נראה כמאריך בהדיומד לכן כ' רש"י דע"כ ירחיק פורתא מהדיומד ואפילו לא ישאר עד הדיומד השני עשר משום דליהוי היכרא אבל לר"י משמע מפירש"י דתרוייהו מותרין ולא מבעי לי' אלא הי מנייהו עדיף פירש"י פשוטין עדיפי ליה ומרוחקין מן הדיומדין י"ג אמה ר"ל דאע"פ שמרוחקין דאפשר לומר אתי אוירא דהאי גיסא וכו' אפ"ה פשוטין עדיפי משום היכרא או הארכת דיודמין עדיפי אפשר לומר דמשום דלפעמים הארכת דיומדין עדיפי גם היכי דליכא אוירא דהאי גיסא וכו' אפ"ה הארכת דיומדין עדיפא ליה ואפשר נמי לומר דמחלק בין הרחיק הרבה להרחיק מעט וכ"מ מדברי התו' שכתבו דברחב הרבה פשיטא דהארכת דיומדין עדיפא משמע דמבעי לן באינו רחב הרבה ועיין בריטב"א ודו"ק:
שם ד"ה מאי לאו וכו' דאין עוביו ד' וכו' וגי' הב"ח שלשה ושניהם אינם מובנים לי דשיעור דיומד אמה וצ"ל דלרבותא נקיט דאפילו היכי שבמקום עוביו ליכא אלא ד' או ג' [ומשלים בפסין לשיעור דיומד] אמרינן רואין והגי' הב"ח שהיא שיעור הקטן לענין לבוד ויותר נלע"ד דט"ס היא בהגהות הב"ח וצ"ל ששה שהיא שיעור דיומד ודו"ק:
דף כ.
ד"ה דהדרן וערבן וכו'. הציור העתק ממהרש"ל ולענ"ד יש בו ט"ס דמה שמצייר שנפרץ לר"ה לא משמע כלל מדברי רש"י שלא כ' אלא שנפרצה ביניהן ונלע"ד כוונת רש"י דלא נפרצה לר"ה אלא הכותל שביניהם נפרץ סמוך לפסין שגלוי לכל העוברין בין הפסין שרשות אחת היא וכ"מ בריטב"א ע"ש אלא שיש שם ט"ס מח"ש אלא באותו חצר שנכנס לכותל צ"ל באותו הצד שנכנס הכותל וגם בציור יש שם ט"ס והציור צ"ל כזה ודו"ק:
שפ :
תוס' ד"ה כי אתמר וא. וכו' אי נמי לא קאי אמזיד כצ"ל ושם פירש"י דמ"ש חזרו להתירן הראשון לא קאי אמזיד ומ"ש בין במזיד לא קאי אלא אמה שסיים שכל מחיצה שנעשה בשבת וכו' שמה מחיצה והיינו לזרוק והתו' כתבו שם דחזרו להיתרן הראשון קאי נמי אמזיד אלא דלא לגמרי חזרו אלא דהוו רה"י דאורייתא ונ"ל דר"ל דמותר מדאורייתא לטלטל שם ומ"ש אח"כ שמה מחיצה הוא לחייב הזורק לשם וכאן כתבו התוס' ב' הפירושים ומיהו התוס' כתבו שם ומיהו אספינות לא א"ש וכו' ע"ש ונ"ל דלכן הגי' הב"ח כאן וכן מחצלות ודו"ק. והקשה מהרש"א לפיר"ת דהתם הא הכא קיימו מחיצות וא"כ ל"ל שוגגין אפילו במזיד נמי ע"ש ונלע"ד לתרץ דלפיר"ת ה"פ כאן כי אתמר דר"נ אמזיד אתמר ר"ל בעושה מחיצה במזיד ועושה מחיצה בשוגג מותר אפילו בטלטול וא"כ הכא דקיימו מחיצות הוי מזיד כשוגג וכן פירש הרא"ש שם גבי ספינות ומחצלאות וז"ל וכ"ש הכא דהאי מחיצה אינה באה אלא להתיר וכו' הלכך חזרו להיתרן ואפילו מזידין עכ"ל ורש"י שפירש כאן ד"ה אמזיד אתמר והא דנעשית מאלי' כ"ש דמותר דמשמע דבמזיד אסור לשיטתו שם דלא ס"ל כפיר"ת וס"ל שגם בספינות ומחצלאות דוקא בשוגג ע"ש עוד נ"ל דהא מקרי לא קיימו מחיצות ואע"ג דאמרינן בסמוך בעלמא מחיצה היא היינו מדאורייתא אבל רבנן פסלו מחיצה זו בעלמא לכן הוי מדרבנן כליכא כאן מחיצה משא"כ בספינות ובמחצלאות דהמחיצות הוי מחיצות גמורות אפילו מדרבנן אלא שנאסר מחמת הדיורון ודו"ק:
שם גמרא פשיטא אי לאו וכו'. צ"ל דפשיטא לי' דלא נעשה כרמלית ע"י הפסין אלא אי הוה מחיצה הוי רה"י ואי לא הוי מחיצה הוי רה"ר כמו בין העמודים ועיין במ"א סי' שמ"ה ס"ק י"ב ולמאי דמשני לא צריכא דקא בקעי בה רבים לא קשה פשיטא דהיכי משתרי למלאת דהיא גופא קמ"ל דשרי למלאת ודו"ק:
שם תוס' ד"ה לא יעמוד וכו' ולפי"ז אסור וכו' ר"ל כשהי' רוקו בפיו קודם שרק אבל כשהוציא ראשו ואח"כ העלה רק לפיו מותר:
שם כשובואעה וכו'. וצ"ל שגם צוארו הוציא ודו"ק:
דף כ:
רש"י ד"ה לא ימלא וכו' וע"כ וכו'. לכאורה היא שפת יתר דאיך אפשר לומר דבדנקיט לה נמי אסור אפילו ראשה ורובה בפנים א"כ פסי ביראות למאי אהני ועוד מאי עניינו לכאן ונ"ל דכלפי שאמר דברייתא סתמא מיירי גם כשראשו ורובו בפנים דא"כ נימא שגם בדנקיט לה נמי אסור ואין היתר אלא בממלא ושופך לכן דחה זה דא"כ למה הוצרכו ראשה ורובה בפנים ומדברי מהרש"ל משמע קצת שמפרש דאי נקט לה ואפ"ה אסור משום שלא הכניס ראשו ורובו הא יכול להכניס ראשו רובו ואמאי פסקו ותני אסור ע"ש ולשון למה הוצרכו דחוק לפ"ז ולקמן ד"ה לא תיבעי א"ש בפשיטות ועיין מהרש"ל ומהר"ם שהקשו אמאי לא כתבו רש"י ותוס' דהמשנה והברייתא מיירי תרוייהו בדנקיט לה והמשנה כשראשה ורובה בפנים והברייתא כשאין ראשה ורובה בפנים ולענ"ד ע"כ הוצרכו לזה דאם היה אפשר לפרש הברייתא דאסור משום שאין ראשה ורובה מבפנים נימא דתרוייהו מיירי בלא נקיט לה אבל בדנקיט לה א"צ ראשה ורובה בפנים לכן הוכרחו לפרש דע"כ הברייתא אסרה אפילו ראשה ורובה בפנים וע"כ מיירי הברייתא בלא נקיט לה ומתניתין בדנקיט לה ועיקר בא להשמיענו דמתניתין בדנקיט לה ולא נקיט ברייתא אלא להורות דע"כ זהו החילוק בין ברייתא להמשנה ודו"ק. ומ"ש מהרש"ל ומהרש"א המקשה שבא לדחות הפשיטות הוא מגומגם דאדרבה מ"ד לא דנקיט מנא בא לדחות הפשיטות והמקשה וכי נקט מנא וכו' בא לקיים הפשיטות ואולי ט"ס היא וצ"ל לקיים הפשיטות או כוונתם שבא לדחות דברי התרצן בשביל הפשיטות והיינו לקיים הפשיטות ודו"ק:
שם תוס' ד"ה אמר אביי וכו' ויש ספרים וכו'. נ"ל שאין שינוי בין הגירסות אלא שגירסא הראשונה לא גרסי ומנח ליה לכן פירשו התוס' שאינו מוציא כלל הדלי מבין הפסין על האבוס לראשו אשר ברה"ר אלא אוחז הדלי בידו בין הפסין והגזירה דכשיראה שנתקלקל והדלי בידו ילך עם הדלי אשר בידו לתקן האבוס ולגירסת ר"ח שגרס ומנח ליה היינו שהגזירה היא שמא יוריד הדלי מהאבוס ומנח ליה על ארעא ט"כ צריך לפרש שמוציא הדלי מבין הפסין על האבוס לראשו השני אשר ברה"ר וגזרינן שמא יורידו אח"כ מהאבוס ויניחנו על הארץ ומ"ש התוס' ויש ספרים וכו' דלמא חזי וכו' היא ממש כגירסא הראשונה ואין חילוק בין הגרסאות אלא מה שסיימו ומנח ליה אלא שהכניסו באמצע הדברים הפירוש לפי גירסא זו ומדברי רש"י נראה שלא גרם ומנח ליה לכן כ' בד"ה ודלמא וקא מפיק מבין הפסין לרה"ר ומ"מ מפרש בד"ה הא אתמר ויטלטל הדלי על האבוס וכו' כמ"ש התוס' לגירסת ר"ח והנה יש להקשות לגי' ר"ח מאי מקשה בגמרא וכה"ג מי מיחייב וכו' הא מוריד להדיא מהאבוס שהוא רה"י על הארץ שהוא רה"ר ועיין בזה בריטב"א שתירץ קו' זו ודו"ק:
שם רש"י ד"ה צוארו ארוך ואע"ג וכו'. הוגה בגליון בשם מהר"ם ואי לאו וכו' ובשם מהרש"ל הוגה בסוף הדבור ואהכי בעי ראשו ורובו אע"ג דנקיט לה ונ"ל דמשמע ודאי דר"א אוסר אע"ג דרוב גופו מבפנים דאל"כ מאי פליג את"ק ולגי' מהר"ם בשם ס"א ואי לאו וכו' לא קאי אדר"א אלא אדלעיל שאני גמל הואיל וצוארו ארוך והדיבורים מסורסים דדבור זה צ"ל קודם ד"ה מידי גבי הדדי ורש"ל גורס ואע"ג וקאי אדר"א ומה שסיים ואהכי בעי וכו' ר"ל דמטעם זה דר"א אוסר אע"ג דרוב גופו מבפנים בעי ת"ק רוב גופו מבפנים ודו"ק:
דף כא.
ד"ה דשכיחי מיא וכו' מי גשמים וכו' לכאורה נקט אליבא דשאר תנאים שהתירו גם לבורות של מי גשמים ואפשר דכוונתו דכיון דמי בארות מועטין עד שהצריכו לפעמים לכנוס מי גשמים התירו לבארות פסי ביראות ודו"ק: (שם) תוס' ד"ה אחד וכו' וגם סובר וכו'. וגי' הב"ח ואם סובר וכו'. נ"ל דלגירסא שלנו הוא ענין בפ"ע ואינו מיישב בזה התימה דלעיל אלא הוא קושיא אחרת על הקלירי דמנ"ל דזרת הוא שליש אמה ע"כ סובר דוכל בשליש היינו שליש אמה והוא עצמו יסד בצרדה היכילו ומנ"ל לומר בצרדה ע"כ סובר דבשליש היינו אצבע שלישי וס"ל דאצבע שלישי נקרא צרדה ואח"כ הקשו עוד דביומא קרי צרדה אצבע שאצל אגודל ולגי' הב"ח ואם סובר משמע דר"ל דאם סובר דהיינו שליש אמה לא תקשה התימה דלעיל דבשליש היינו שליש של שטח אמה על אמה ודחו דאינו כן דהוא עצמו מפרש פי' אחר על בשליש ואח"כ הקשו על מה שפירש צרדה היא אצבע שלישי ועיין במהר"ם ונ"ל שיש ט"ס בדבריו וצ"ל ואם סובר וכו' דהיינו שליש אמה וכו' והיינו כגי' הב"ח לכן הגי' שצ"ל שהוא עצמו ואח"כ כ' אבל מצאתי וכו' והיא גירסת תו' שלנו ודו"ק:
דף כא:
רש"י ד"ה ויותר מהמה וכו' שנמסרו וכו'. מדבריו משמע שמפרש לה במה שהוא הלל"מ וצ"ל שגם בהם שייך ופורץ גדר וכו' אכן מדברי התוס' ד"ה מפני משמע שמפרשו בדרבנן ממש ודו"ק:
דף כב:
תוס' ד"ה אלא וכו' עיין במהרש"א עד מודו דלא אתי רבים וכו' כצ"ל:
דף כג.
ד"ה לא שנא וכו'. עיין במהרש"א עד דודאי ממלתי' וכו' כצ"ל: (שם) ד"ה ובלבד וכו' והא נמי א"ל וכו'. עיין במהרש"א עד וכן לפי א"ל וכו' דהא לר"י ב"ב שבעים אמה ושירים היינו דאיכא משהו ג"כ כיון דאיירי בי' אי ליכא משהו לא הוי בית סאתים והוי בכלל פחות וכי איכא משהו הוא דהוי בית סאתים מצומצם ואי נימא דר"ע ס"ל ג"כ דהיכי דאיכא משהו סגי בשומירה לא פליגי כלל וע"כ לר"ע הוי בכלל יתר ולא סגי בשומירה ודו"ק:
שם דמש"ה הוצרך ר"ע לשנות וכו'. עיין במהרש"א עד ועוד נראה וכו'. הנה מ"ש לפרוך ריב"ב היינו ת"ק אפשר לומר דכוונתו דנימא דת"ק נמי דאמר לא אמרו בית סאתים אלא לגינה וכו' ר"ל דהיכי דאיכא בית סאתים מצומצם צריך שומירה אבל מ"ש דר"ע היינו ריב"ב לא הבינותי דהא ריב"ב אמר דבית סאתים מצומצם צריך שומירה ור"ע אמר דלא צריך ודו"ק: (שם) במהרש"א בא"ד א"כ היכי קאמר ר' יהודה וכו' כצ"ל:
דף כג:
רש"י ד"ה אלא אמרה תורה וכו' רצועה של רפ"ג אמות וכו'. הוגה בדפוס וד"ט ולענ"ד הוא מיותר אלא או רפ"ב וד' טפחים כגירסת הב"ח או רפ"ג אמות כגירסת מהרש"א ודו"ק:
שם תוס' ד"ה ר"ע וכו' ועוד דלמא וכו'. עיין במהרש"א עד ולא תקשה להו וכו' ולא הבינותי דהא בפסי ביראות ליכא אלא בור והתירו חכמים לכן לא קשה להו אלא דלמא בעו עכ"פ בור גם מ"ש מהרש"א דא"כ היינו ריב"ב לא הבינותי דהא ריב"ב לא התיר אלא בית סאתים ות"ק דאמרו לו התיר אפילו יותר מסאתים ודו"ק:
שם רש"י ד"ה אבל בית סאתים וכו' הואיל ודחד גברא הוא וכו'. כ' מהרש"א דלא התיר ר"ש בשל תרי גברי אלא היכי דלא נפרצו ע"ש וכ"מ מדברי מהרש"ל (דף כ"ד ע"א) ע"ש והוא תמוה לענ"ד דכולי סוגיא דפרק כל גגות משמע דגגות שנפרצו זה לזה לר"מ ור"ש וחצרות לר"ש לא אסרו אהדדי וכ"פ בא"ח סי' שע"ד ס"ג וס"ד דדוקא כלי בית אסור אבל כלי חצר מותר לדידן דקיי"ל כר"ש וכ"מ בכמה דוכתי והט"ז בסי' שנ"ח ס"ק ד' הגי' אע"ג דלאו דחד גברא והריטב"א פירש דברי רש"י דר"ל דחצר גופיה דחד גברא הוא ע"ש ודו"ק:
שם ת"י ד"ה ונזרע רובו ונראה לר"ת דדוקא קרפף יותר וכו' דמחמיר מכולן מודה וכו' וסהר ומוקצה וכו' כצ"ל נ"ל:
דף כד.
במהרש"א בד"ה סנדל וכו' ואגב וכו'. נראה ששני דבורי התוס' ד"ה סנדל וד"ה אבל היו אחד לפניו:
דף כד:
תוס' ד"ה לא אמרן וכו' אע"ג דגבי בור וכו'. עיין במהרש"א עד ולא מהני ביתר מסאתים מ"מ וכו' קא"ל ר"י וכו' כצ"ל וכוונתו מ"ש דנהי דבור וכו' ר"ל לר"י ואפילו במחיצות גמורות וקשה לכאורה מאי דאמר להו ר"י זו מחיצה ואלו פסין מ"מ קאמרי ליה רבנן וכו' ר"ל דרבנן ס"ל דאפילו פסין שעשויין מעיקרא אפילו לבור דמי לדיר וסהר שעשויין מעיקרא לדירה גמורה כגון בפתח ולבסוף הקיף וא"ל ר"י דאלו פסין ואפילו היו עשויין מעיקרא לדירה גמורה לא הוי מוקפין לדירה אבל ע"י בור וכו' ונ"ל דבזה גם דברי התוס' לא סתרו אהדדי דלעיל מיירי באינו מוקף לדירה ורוצה שיהי' מוקף לדירה ע"י הבור שפיר כתבו שאין לחלק בין מחיצות לפסין אבל כאן דמיירי במוקף לדירה שפיר כתבו מדאמר זו מחיצה ואלו פסין דבמחיצה המוקפת לדירה לא מבטל הבור הדיורין אלא דוקא פסין שאינם מחיצות גמורות מבטל הבור הדיורין ואפשר גם כוונת מהרש"א כן אבל לא ידעתי מנ"ל להתוס' חילוקים אלו. אכן עוד אפשר לפרש דהתוס' לעיל ס"ל דמ"ש ר"י זו מחיצות ואלו פסין ר"ל זו מחיצות ויש שם דירה גמורה ואלו פסין ואין שם אלא בור ואין חילוק בין מחיצות לפסין אלא בין כשיש שם דירה גמורה לבין שאין שם אלא בור ומ"ש התוס' כאן דאפילו ר"י לא אסר במחיצות גמורות ר"ל כשיש שם דירה גמורה וכאן מיירי שיש דירה גמורה אלא דס"ד דהבור מבטל הדיורין ואפשר גם כוונת מהרש"א כן ומ"ש ואהא קא"ל ר"י דזו מחיצה גמורה ר"ל שיש שם דירה גמורה ואלו פסין ר"ל שאין שם אלא בור וע"ז סיים אבל ע"י בור וכו' ר"ל דה"ה דע"י בור במחיצה גמורה נמי לא הוי מוקף לדירה ודו"ק: (שם) רש"י ד"ה היכי ניעביד להתיר וכו' ותהא היא בכולן וכו'. לכאורה ר"ל שתהא היא מותרת לטלטל בשביל ובמבוי אבל קשה דאכתי לא מיירי לטלטל מזה לזה וגם א"כ היל"ל הם בה שהרי ברחבה אין דיורין והיל"ל שדיורי השביל והמבוי יהיו מותרין לטלטל ברחבה לכן נ"ל דצ"ל ותהא היא וכולן מותרות ודו"ק:
שם תוס' ד"ה לעביד צה"פ וכו' והשתא נמי לא חיישינן לשרטון וכו'. עיין במהרש"א ומשמע מדבריו דמתלקט י' מתוך ד"א היינו ד"א ברוחב ובכל דוכתי אמרינן מתוך הילוך ד"א והיינו ד' אמות בשפוע ומ"מ אפשר לומר שגם להילוך ד"א בשפוע צריך רוחב קרוב לג' אמות וד"ט כפי החשבון שכ' התויו"ט במשנתינו ומסתמא לא יהי' כ"כ אכן עדיין ק"ל דשמא לא יעלה השרטון אלא גבוה ה"ט או פחות ואפילו אם לא יהי' רחב אלא ב' אמות לא יהי' מתלקט ולא ישאר גובה עשרה טפחים ועוד ק"ל דמסתמא הגודא אינו שוה לגמרי אלא שהוא מתלקט וכשמוסיף שרטון כל שהוא לא יהיה מתלקט ועוד ק"ל דלעיל (דף ח' ע"א) פירש"י שרטון ומתקצר רוחב הים אבל לא מצינו שיגביה השרטון עד גובה המחיצה ונלענ"ד דע"כ מיירי שהגדודין שמעבר הנהר היו גבוהין עשרה מהגדודין שמצד השביל דאל"כ אלא שמצד השביל גבוה ה"ט ומעבר הנהר גבוה י"ט אכתי לא הוי מחיצה ע"ג מחיצה שהרי אינו דר באויר מחיצות התחתונות אלא בגובה ה"ט וה"ט דר באויר מחיצות העליונות וא"כ אפילו יעלה שרטון לא יגביה אלא יהי' שוה לגידודין שמצד השביל או נמוך מזה ואכתי ישאר גבוה י"ט המתלקט מתוך ד"א כמקדם ודו"ק:
דף כה.
ד"ה אכסדרה וכו' ולא נקט בחצר. ר"ל סמוך לחצר וכמ"ש רש"י (דף צ' ע"ב) ד"ה אכסדרה דבחצר בלא"ה מותרת משום מחיצות החצר ודו"ק:
דף כה:
ד"ה וכי אויר וכו' ונ"מ שאם נפרץ וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א שהאריכו בזה והנה לדברי מהרש"ל ק"ל מ"ש דחצר אוסר אף במבוי הפתוח לו דהא זה דוקא חצר אוסר המבוי משום דדריסת רגלם עליהם אבל פשיטא שאין המבוי אוסר לחצרות כיון שיש להמבוי דרך לר"ה בלא החצר וא"כ אמאי יאסר החצר לקרפף משום דדריסת רגל הקרפף על החצר ואי משום שבני החצר רגילין להשתמש בקרפף לא אשכחן כה"ג דאוסר ומנ"ל דבכה"ג אוסר. והנה המהרש"א הקשה כיון דהנ"מ הוא באין רגילין ושמעתין איירי ברגילין הי' להם לפרש ולכאורה יש להקשות כן גם לפי' מהרש"א דשמעתין איירי בנכנסין כותלי הקרפף לחצר והנ"מ היא באין נכנסין וצ"ל דכוונתו דסברא זו דרגילין או לא לא נזכר כלל בדברי התוס' אבל חילוק דנכנסין הוא מרומז בדברי התוס' שכתבו כדמשמע בפ"ק ושם הטעם משום נראה מבחוץ אכן מ"ש מהרש"א דאין הקרפף נאסר משום יתור אלא היכי דנפרץ גם לר"ה לא משמע כן מדברי הפוסקים והש"ע בסי' שנ"ח סי"ג ופשיטא דאין חילוק בזה בין ר"ש לרבנן אדרבה כ"ש היא כיון דהפוסקים שפסקו כר"ש דרשות אחת הן אפ"ה אויר מייתרו אע"ג דלא נפרץ לר"ה כ"ש לרבנן דשני רשויות הן ולולי דמסתפינא הייתי אומר דדברי הגליון שהביא מהרש"ל נכונים ובענין מ"ש מהרש"א דגיפופין לא מהני שלא יהיה ייתור עיין בזה בריטב"א ובב"י ובב"ח ובתו"ש ודו"ק ואין להאריך: