גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
פסחים · דף קה.
רשב"ם ד"ה קובעת לקידוש שאסור לטעום וכו'. לכאורה משמע דרב חנניא ותלמידי דרב שרצו להפסיק היינו משום דס"ל כר' יהודה דלעיל (דף ק' ע"א) ורב המנונא השיב להם דכיון שאסור לטעום עד שיקדש א"צ להפסיק ומשמע דהם הי' ס"ל שמותר לאכול קודם קידוש אלא שלא יהי' סעודת שבת ולכן רצו להפסיק כדי שיהא סעודת שבת ומשמע שגם ר' יהודה ס"ל כן ולפ"ז יכולין לאכול משתחשך ולהפסיק אח"כ ויאכל גם אחר ההפסקה ומדברי התוס' לעיל ד"ה ר' יוסי לא משמע כן שכתבו משמע דא"צ לעשות סעודה לשם שבת דאי צריך וכו' תיפוק להו דאי צריך היינו ר' יהודה וע"כ דס"ל דלר' יהודה אסור לאכול עד שיפסיק ויקדש ואפשר דס"ל דאע"ג דלר' יהודה מותר לאכול מ"מ מצוה להפסיק מיד ובזה אפשר לפרש הא דאמר כאן סבור מינה כי היכי דקבעה לקידוש כך קבעה להבדלה דוקא לרב המנונא ולא לדידהו גם לא לעיל (דף ק') לר' יהודה ורב יהודה א"ש דלא אסיק אדעתיה טעמא דאסור לאכול אלא דמצוה להקדים עצמו לסעודת שבת וזה לא שייך בהבדלה אכן מדברי התוס' (דף ק"ב ע"ב) ד"ה מניחו מבואר דלר' יהודה גם להבדלה מפסיקין ומשמע דה"ה לרב חנניא וצ"ל להיפך דלר' יהודה ס"ל שהוא מטעם שאסור לאכול ופשיטא להו דה"ה בהבדלה אבל לרב המנונא שהוא מטעם קבעה נפשה מסקינן דלהבדלה לא ודו"ק:
שם ד"ה ולא אמרן אתחולי לא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד הוכרח רשב"ם לפרש כן דאי קאי על אבל בשתי' לא והיינו דבשתי' צריך להפסיק וע"ז אמר לא אמרן דצריך להפסיק אלא בחמרא ושכרא אבל מיא א"צ להפסיק א"כ קשה הא טעמא דבשתי' צריך להפסיק דלאו דבר חשוב הוא וא"כ כ"ש מיא וגם לשון לית לן בה לא א"ש ואי הטעם במיא משום דאין איסור לשתות אין שוה לטעם שא"צ להפסיק בסעודה ועוד דלפ"ז אין חילוק בין להתחיל ובין שלא להפסיק: