גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
פסחים · דף עז.
תוס' ד"ה סד"א וכו' לא קאי אשבת וכו'.
הקשה מהרש"א הא מוספי שבת בהדיא כתיב בתורה ע"ש ולכאורה הי' אפשר לומר דמ"ש לא קאי אשבת ר"ל שיקריבם בטומאה אלא דלא אשכחן לקמן דמצריך קרא אשבת לחוד:
שם ד"ה שכן יש בהם וכו' פר"ת וכו'. נ"ל דלא ניחא לי' לפרש כפשוטו דתמיד תדיר וכליל ופסח ענוש כרת דס"ל דבעינן פירכא שוה בשניהם ועיין תוס' כתובות (דף ל"ב) ד"ה שכן יש בהם וצ"ל שלא היה בגירסתם כאן בגמרא תמיד תדיר וכו' וע"ש בתוס' סוף הדבור:
שם אומר ריב"א וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה שגם הקטרת בזיכין לא צריך קרא דדחי שבת דהקטרת בזיכין בשעת סילוק מערכה ישנה והערכת מערכה חדשה הי' וקרא צריך לטומאה ומ"ש התוס' דמשמע אפילו בשבת לאו דוקא ור"ל אפילו בטומאה אלא משום דבכ"מ מרבה שבת וטומאה ביחד נקטו הראשון שבהם ומ"מ עיקר קרא לטומאה צריך ויותר נראה דקרא להקטרת בזיכין בשבת צריך דלא נימא שיקטירם בע"ש ומה דיליף מתמיד ר"ל דבעינן שיהי' תמיד על השלחן ואי מקטיר להו מע"ש והערכתן בין לחם ובין בזיכין צריך להיות בשבת א"כ יהי' השלחן מע"ש עד שבת בלא בזיכין ואח"כ כתבו ובת"כ וכו' ר"ל כמו דילפינן שם מתמיד דכתיב גבי הקרבה דדחי שבת ה"ה הכא מלפני ד' תמיד דילפינן דבעינן שיהי' תמיד לפני ד' ילפינן דדחי שבת ודו"ק. עוד כ' מהרש"א ואין להקשות וכו' די"ל כדפרכינן בשמעתין וכו' ע"ש ולא הבינותי דמה ענין זה להאי פירכא דשמעתין דכל הקרבן בא להתיר חדש אבל הא דבזיכין מתירין לחם הפנים לא משמע דקרא בא להתיר דהוי דומיא דכל קרבן דהדם מתיר האימורין למזבח ובקרבנות הנאכלין בא להתיר הבשר לכהנים ולא מקרי בשביל זה בא להתיר ומה שהקשה אמאי לא ילפינן כלהו מבזיכין ה"נ יש להקשות אמאי לא ילפינן כלהו ממוסף שבת אע"כ או שגם הוא מקרי תדיר או דלא ילפינן ממה שעיקר זמנו דוקא בשבת ה"נ מהאי טעמא לא ילפינן מבזיכין כנלענ"ד: (שם) רש"י ד"ה ודכ"ע וכו' וקמצים ואימורין. מהר"ם מחק ואימורין ולא ידעתי טעמו הא אימורין לאו אכילות הם וצ"ע:
שם תוס' ד"ה נימא מתניתין וכו' לא אתיא מתניתין כוותי' וכו'. נ"ל כר"ל ככל הנך תנאי דפליגי אדר' יהודה ור"א וס"ל טומאה דחויה בצבור ואין הציץ מרצה על אכילות. הקשה מהרש"א האיך מצינו אם אין דם אין בשר הא הציץ מרצה על הדם ע"ש ולכאורה הי' נראה לתרץ דאע"ג דהציץ מרצה היינו אם עבר וזרק אבל לכתחלה לא יזרוק כדמשמע לקמן (דף פ' ע"ב) דלא נחלקו אלא אם זרק במזיד ומשמע דלזרוק לכתחלה ודאי לא ומ"מ התוס' לקמן ע"ב ד"ה קסבר שפיר הקשו אאם אין בשר אין דם דמשמע להו דכיון דדיעבד הרצה לא מקרי אין בשר ויכולין לזרוק הדם ואע"פ שאח"כ לא יקטיר האימורין מ"מ בשעת זריקה ראוים היו כיון דאם העלם הרצו וכשלא העלם אח"כ הו"ל כאלו נאבדו אחר זריקה אבל אם אין דם אין בשר שפיר דכיון שאסור לזרוק הדם ע"כ נאבד הבשר אכן לקמן (דף ע"ח ע"א) בתוס' ד"ה הא ל"ק משמע דמדאורייתא זורק לכתחלה וקשה איך יפרשו הסוגיא (דדף פ' ע"ב) וצ"ל דכיון דעכ"פ מדרבנן אסור לזרוק שייך לומר כשזרק במזיד לא הורצה לרבינא ועמ"ש לקמן בעזה"י ודו"ק:
שם):
ד"ה דם וכו' תימה לרשב"א וכו'. ולפי מ"ש התוס' בדבור שאח"ז דר"א לית לי' חומרא דשתי אכילות אפשר לומר שגם חומרא דכליל לית ליה ורשב"א לשטתו לקמן דס"ל דר"א אית ליה חומרות אלו או אפשר דס"ל להתוס' דחומרא דכליל אשכחן בכמה דוכתי וכ"ע מודו בה גם כאן ודו"ק: