גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
פסחים · דף מג.
רש"י ד"ה מאן תנא וכו' ותכשיטי נשים וכו'. לא ידעתי אמאי נקיט תכשיטי נשים דליתא אלא לר"א טפי הו"ל למנקט זומן ועמילן וקולו כמ"ש לקמן בד"ה ת"כ דר"י וצ"ע:
שם תוס' ד"ה ואלו נוקשה וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד משום דהתם לא נחית וכו'. ולענ"ד אפשר עוד לומר דבברייתא דלעיל דאייתי ר"נ דקתני על חמץ דגן גמור ענוש כרת משמע דוקא חמץ דגן גמור ולא תערובות ונוקשה וא"כ כבר שמעינן דאין בה כרת ואח"כ אשמעינן דאפילו תערובות בלאו כ"ש נוקשה וה"ק כרת אינו חייב אלא על חמץ דגן גמור ולא על תערובות ונוקשה ובלאו עובר אפילו על תערובות וכ"ש על נוקשה ודו"ק: (שם) גמרא לכדתניא מחמצת אין לי וכו'. נדפס תיבת מחמצת בין חצאי עיגול דמשמע לי' דלשון מחמצת משמע נתחמץ ע"י דבר אחר כמ"ש בגליון אכן מדברי מהרש"א ברש"י ד"ה לענין כרת מבואר דגרס מחמצת ויליף מזה דלא מלשון מחמצת יליף ע"ש ולדבריו צ"ל דמ"ש רש"י (בדף כ"ח ע"ב) ה"ג חמץ אין לי הוא לאו דוקא אלא ר"ל דמקרא קמא הייתי אומר דוקא נתחמץ מאליו וה"ה אם הי' כתיב מחמצת מעיקרא או לא הי' כתיב אלא מחמצת הייתי אומר כן וצ"ל דמ"ש רש"י בד"ה ור"א מדאפקיה בלשון מחמצת היינו לענין עירובו ומ"ש אח"כ בד"ה ההוא לנתחמץ מחמת דבר אחר לאו ממשמעותיה הוא והוא דחוק אלא משמע שדעת רש"י כדעת הר"ן והבעה"מ ויותר נ"ל דס"ל דחמץ משמע חמץ גמור ונתחמץ. מחמת עצמו אבל מ"מ אינו מיעוט גמור אלא ר"ל דלא נוכל למילף מיניה אלא בעין ונתחמץ מחמת עצמו אבל לשון מחמצת משמע גם תערובות ונתחמץ מחמת ד"א ומ"מ אי לא הוי כתיב אלא מחמצת הוי מוקמינן ליה בדדמי לבעין ונתחמץ מחמת עצמו ומעתה ל"ק מה שהקשה מהרש"א מהא דפריך לקמן ומאי חזית וכו' דלשון חמץ אינו מיעוט גמור אלא אע"ג דמלשון חמץ לא נוכל למילף תערובות מ"מ כשיש ריבוי נוכל לרבות תערובות וגם קושיית התוס' א"ש כנ"ל כוונת רש"י ותוס' ואפשר גם כוונת הבעה"מ והר"ן כן ודו"ק ואין להאריך:
שם תוס' ד"ה ההוא כל וכו' תימה לר"י וכו'. היינו למסקנא דגמרא דהיכי דליכא לריבויי אוכלין מרבה נאכלין א"כ האי כל השני דליכא לרבות בו אוכלין נרבה נאכלין:
שם ד"ה כמאן כר"א וכו' לא כאביי ולא כרבא וכו' ר"ל דתרוייהו לא מפרשי מקצתו להיתר מצטרף לאיסור אבל לפי' התוס' דזעירי יליף מעירובו יכול להיות שגם רבא מפרש כן וכמ"ש התוס' לעיל: