גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
פסחים · דף ט.
טעמא דלא חזינא וכו'. עיין במהרש"א עד שיבדקו בפעם אחת עם וכו' כצ"ל:
שם במהרש"א ואפילו חזינא בבית אחד דשקל וכו'. לא ידעתי כוונתו אם ר"ל שראינו נכנס לבית א' וא"י לאיזהו בית בהא ודאי כולם צריכין בדיקה כדאיתא לקמן (דף י' ע"א) צבור אחד של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקים בבאו לשאול בבת אחת ול"ד לבאו לשאול בזא"ז דשם בלא טעם אכלתי' מותר ואם כוונתו דידעינן לאיזהו בית נכנס לא חיישינן שמא גררה לבית השני זה לא הוי חזינן דשקל וגם ממקום למקום מותר בזה דהא במשנה מפורש אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום והיינו אע"פ שיש ודאי חמץ בזויות א' אין חוששין שמא גיררה חולדה לזויות אחרת וה"ה כשהביאה חולדה חמץ לזויות אחת אין חוששין שמא גיררה משם לזויות אחרת דלא גרע בזה במה שהחולדה הכניסה החמץ ולא מצינו בשום מקום לחלק בזה וכ"כ הב"ח סי' תל"ד ס"ק ב' וסי' תל"ח ס"ק א' דכשראינו שנכנס למקום מן המקומות שבבית א"צ לבדוק אלא אותו מקום בלבד ואין חוששין שגררה החולדה או העכבר ממקום למקום ע"ש ומשמע דאפילו הם בחדר א' דמנ"ל לחלק בין בחדר א' ובין בב' חדרים בזה ועוד שהב"ח אינו מחלק כלל בין חדר א' לב' חדרים ועיין במ"א סי' ת"ח ס"ק א' ובא"א שם ודו"ק ואין להאריך בזה כאן וכ"מ ממשנה גופה דקתני אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום דא"כ מבית לבית וכו' ואם יש מקום לחלק בין ממקום למקום למבית לבית היכי שהביא עכבר החמץ למקום א' גם היכי דהחמץ מונח שם כבר נחלק ביניהם ואמאי פסיקא לי' למשנה דא"כ מבית לבית אע"כ דאין חילוק כלל בין ממקום למקום למבית לבית. ובגוף קו' מהרש"א נלענ"ד דהנה לכאורה יש להקשות אעיקר תקנת חז"ל בבדיקה אפילו במקום שחולדה ועכבר מצויין ואמאי נימא אכלתיה אע"כ דלא שייך להקשות כן דודאי יש טעמים למאי שתקנו בדיקת חמץ וכמ"ש התוס' בריש מכילתין וי"ל עוד כמ"ש הרשב"א בטעם בדיקה אחר סרכות הריאה הביאו הפמ"ג ביו"ד בפתיחה לסי' ל"ט שהסירכא ניכרת מיד ויבא לידי מכשול ע"ש וה"נ חשו שמא ימצא תוך הפסח ויעבור על ב"י או יבא לאכול ממנו וא"כ הי' ראוי לתקן שיבדוק כל הבית בפ"א ע"י הרבה בני אדם כל א' בזויות א' מחשש חולדה אלא דא"כ גם מבית לבית נמי דלא שייך לחלק בין מזויות לזויות למבית לבית וכמ"ש ואין לדבר סוף לכן לא ראו כלל לתקן לבדוק מחשש חולדה אבל היכי שקיים תקנת חז"ל בבדיקה ואח"כ שקל עכבר בזה לא הי' תקנה ויש לאוקמא אדינא אי תלינן בעלמא דאכלתיה גם כאן נימא כן וכיוצא בסברא זו כ' הש"ך ביו"ד סי' ל"ט ס"ק מ"ב ע"ש ודו"ק:
שם תוס' ד"ה כ"מ שחולדה וכו' דאין מדורות נכרים בח"ל. עיין במהרש"א עד וק"ק וכו' נ"ל דר"ל דהמקשן דלא אסיק אדעתיה שנויא דרבא ע"כ דייק מהכא דספק מוציא מידי ודאי מדנוקשה אהא דחזינן דשקל וע"כ או דס"ל שגם במדורות הנכרים הוי ודאי או דס"ל דאין חילוק בין ספק לודאי וכל המוציא מידי ספק מוציא גם מידי ודאי לכן דייק דמדמוציא מידי ספק מוציא גם מידי ודאי ודו"ק: