גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
עירובין · דף נט.
רש"י ד"ה היינו הך דהיינו לאחד וכו' כצ"ל נ"ל:
שם ד"ה ושל רבים וכו' רבותא אשמועינן וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד לכאורה ברישא לא שייך לשון רבותא דלשון רבותא היינו היכי דתרווייהו צריכי לאשמועינן אלא דזה רבותא יותר מזה ולכן נקיט התנא מה שהוא רבותא יותר וממילא נדע מה שאינו רבותא כ"כ אבל מה שהוא פשוט לגמרי לא שייך לומר דהתנא אשמועינן הרבותא יותר דודאי לא הוצרך להשמיענו מה שפשוט לגמרי וס"ל לרש"י דלולי דמשמיענו התנא דבעינן שיור ה"א דלעולם לא בעינן שיור והוצרך להשמיענו דעיר של רבים בעי שיור ואשמועינן רבותא דאפילו נעשית של יחיד וא"כ הא דשל רבים אפילו היתה של יחיד בעי שיור והוצרך לומר ברישא דא"צ שיור ובעיר של יחיד והיא של יחיד פשיטא דא"צ שיור ולא הוצרך התנא להשמיענו כלל אכן גם דברי מהרש"א נכונים שכ"כ התוס' לקמן ע"ב ד"ה ולא שבק דה"א דשל רבים והיא של רבים לא מהני שיור ורש"י משמיענו דמהני שיור ומ"מ גם מ"ש נכון דרש"י ס"ל דלולי התנא לא הוי ידעינן דין שיור כלל ודו"ק:
שם ד"ה לחי מכאן וכו' ובשל רבים והרי היא של רבים וכו'. נ"ל דלאו דוקא וה"ה של רבים ונעשית של יחיד אלא דנקיט לשון הברייתא אח"ז היתה של רבים והרי היא של רבים והברייתא רבותא אשמועינן דאפ"ה כשאין לה אלא פתח א' מערבין את כולה ודו"ק:
שם תוס' ד"ה כמאן וכו' דהא מקומן הוא וכו'. היינו לשיטתם לקמן ע"ב בד"ה אבל, אבל לפירש"י שם משמע דכשיש חילוק מחיצה באמצע מסתלקי מרה"ר אפשר דהכא באמת יכולין להסתלק זה מזה ולהניח רה"ר לצד השני ודו"ק: