גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
עירובין · דף לב.
ד"ה רב ששת וכו' אלא לישב דברי רב וכו'. צ"ל דמה שיפסול הפסח שנשחט לא חשיב בא לידי עבירה ולכן חיישינן דלמא פשע ולא טביל ויפסול הפסח וכן מחוסר כפורים לולי דרב שמעי' הוי חיישינן דלמא פשעו הכהנים ולא יקריבו הכפרה ויגידו לו שלא יאכל ויפסול הפסח לכן צריך דרב שמעי' ודו"ק:
שם רש"י ד"ה עראי וכו' תרומה גדולה וכו'. משמע דאלו הוי דמאי לא היה צריך להפריש תרומה גדולה כדין כל דמאי וכמ"ש הרמב"ם רפ"ט מה' מעשר אכן בדבור שאח"ז כ' דמאי יפריש ויאכל הוא בעצמו וכו' ולא כתב ולא תרומה גדולה שיהיה הפוכא דרישא ומשמע לכאורה דכאן שאני משאר דמאי שהכין לעצמו לא חשידי על תרומה גדולה משא"כ באומר לחברו שמא לא הפריש כלל דסמך שחברו יפריש או שאינו חושש בלפני עור וכמ"ש רש"י בד"ה בע"ה ואפשר דרש"י קמ"ל רבותא בכל אחד בודאי קמ"ל דאפילו תרומה גדולה צריך להפריש ובדמאי קמ"ל דאפילו במעשר גופי' יש חילוק בין זה לודאי שא"צ ליתן המעשרות ללוי ולעני אלא יאכלם בעצמו ולפ"ז צ"ל דמ"ש ואינו חושש בלפני עור הוא לאו דוקא דהא גם הוא בעצמו חשוד על המעשרות ודו"ק:
שם גמרא אמר רבינא וכו'. ולא ניחא ליה לאוקמא רישא ג"כ שאמר לע"ה וחבר שומעו דמ"מ ק' למה לי' לברייתא לצייר כן כיון שאין נ"מ כלל במה שאמר לע"ה לכן אוקמא בפשיטות דאמר לחבר אבל ק"ל למה אוקמה רבינא לסיפא דחבר שומעו הא בודאי אפילו ע"ה ציית וכמ"ש מהרש"א וי"ל שרצה לפרש גם לרבי דאמר שא"צ לעשר כלל אפילו דמאי לכן צריך לאוקמא דחבר שומעו ובקושייתו רצה להקשות גם לרשב"ג לכן לא היה יכול להקשות מי ציית ולכן אמר לרבי. אותו חבר אוכל ולרשב"ג אמר סתם לא יאכל דאפילו ע"ה לא יאכל ואפשר עוד לומר דאע"ג דלא רצה להקשות מי ציית דשמא בודאי ציית ועדיפא מקשה מ"מ אליבא דאמת לא ניחא ליה לומר כן אלא ע"ה סמך שהחבר תרם שלא מן המוקף ואוכל אפילו לרשב"ג ולא ציית ודו"ק: