גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
יומא · דף סד.
סד/א
ד"ה דחייתן וכו' שהעריפה היא כשחיטה והשיב לו ר"י דהא קתני וכו' כצ"ל:
שם דאי לאפוקי ממ"ד דחייב וכו'. ר"ל וקמ"ל דאיכא מ"ד דחייב: (שם) א"נ מאן דפטר וכו'. נ"ל דר"ל דלא ס"ל כן לא בדחייה לצוק ולא בעריפה וא"כ לא משום שחיטה שאינה ראויה פטר ליה אלא דס"ל דלא הוי שחיטה כלל ומזה לא מיירי במתניתין התם:
שם תוס' ד"ה התם וכו' דהתם משעה שהקדישה וכו'. עיין במהרש"א ומשמע שמפרש מ"ש התוס' דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה קאי אמחוסר זמן ולענ"ד קאי על הקדיש חציה משא"כ במחוסר זמן שאסור להקדישה כלל או כוונתם דבהקדיש חציה היתה דחויה משעה שהקדישה וע"י שהקדישה נדחית משא"כ מחוסר זמן דלא משעה שהקדישה היתה דחויה אלא מעיקרא היתה דחויה ולא ע"י שהקדישה וכעין זה כתבו התוס' בפסחים (דף צ"ח ע"א) ד"ה ש"מ דשאני מחוסר זמן דלא אתחזי לעולם לשום קרבן ומ"ש שם אח"כ וזמן קבוע להיות ראוי ליום השמיני הוא כמו תירוץ אחר ע"ש ודו"ק:
שם ד"ה ואידך וכו' דרשא דר' יוחנן. נ"ב צ"ל אליעזר ולענ"ד גירסא שלפנינו נכון ור"ל דלא מייתי התם דרשא דר"י דהא כל דחויין וכו' רק הא דעבר מומם ירצו והא דע"י תערובות ירצו וע"ש בתוס' ד"ה ורבנן אבל אח"כ שכתבו דדרשא דר' יוחנן מה"י הגי' מהרש"א שפיר דר"א כדאיתא שם בגמרא וכוונתם דכיון דלא מייתי אלא הני תרתי דרשות של רב א"צ לומר מה"י ע"ש:
שם ת"י ד"ה מי דמי וכו' ולא הוצרך לטעמא וכו'. ר"ל כיון דלא צריך אלא לדחות אליבא דרב די בזה אבל לר"י מימעיט מבם:
שם ד"ה דיליף וכו' והוי כמו בע"מ עובר. ר"ל דאע"פ שנראה ונדחה חוזר ונראה:
שם ד"ה הא ע"י תערובות וכו' אפילו בדיעבד אם נתערבו אחד באחד וכו'.
נ"ל דכ"ה הגירסא הנכונה ולא כמו שהוגה בדפוס הני תיבות אם נתערבו א' בא' בין חצאי עיגול וכוונתם דהא ודאי פשיטא דחד בתרי בטל מדאורייתא כמו בכל התורה כולה וא"צ לרבות דע"י תערובות ירצו וע"כ דמרבה אפילו חד בחד וע"ז כתבו התוס' דודאי גם חכמים מודים לזה דאל"כ הו"ל למיסר אפילו בדיעבד מדאורייתא והואיל וכן וכו' ר"ל שהיה לנו לאסור מדרבנן בדיעבד אפילו ברוב כיון דקיי"ל דדבר שבמנין לא בטל הול"ל דעשאוהו כמו חד בחד דלא בטל מדאורייתא אבל אי אמרינן דשרי מן התורה ע"י תערובות אפילו חד בחד סברא היא למשרי בדיעבד ע"י ביטול אפילו מדרבנן אבל בלא ביטול כגון חד בחד אסור מדרבנן אפילו בדיעבד ודו"ק:
שם ואייתר בם לדרשא וכו' לא מזכיר אלא דרשא דמבם דבהם דקאי על ר"א לדרוש וכו' שבא לדרוש כל התיבות וכו' כצ"ל:
שם לא היו קשות וכו'. נ"ל דר"ל דלפי מ"ש לעיל דלא אצטריך לימוד דר"א אלא בחד בחד אבל ברוב בלא"ה בטל אע"ג דתירצו לעיל הנך ב' קושיות דמ"מ מדרבנן בעינן קרב ראשו של א' מהם עדיין היה קשה חד בחד נמי וגם היכי ילפינן מינה לטבעת של ע"א ש"ה דאיכא תרתי דרבנן דחד בחד נמי אינו אלא מדרבנן משא"כ בטבעת דליכא אלא חד דרבנן דחד בחד אסור מדאורייתא ונצטרך לדחוק דלגבוה חמיר מלהדיוט וכמ"ש התוס' בזבחים (דף ע"ד ע"א) ד"ה רב דאמר א"נ דקרב חמיר מנפל לים לכן לא שרינן בקרב ראשו של אחד מהם אלא בתרתי דרבנן ורב למד לטבעת של ע"א להדיוט ובנפל לים בחד דרבנן מלגבוה ועלה בתרתי דרבנן דשקולים הם אבל אם היינו יכולים לומר דלימוד דר"א לרוב אצטריך ולא הוי ברוב אלא חד דרבנן אע"ג דלא הוי מטעם אחד דשריותא דאורייתא בטבעת הוא משום בטול ברוב ובראשים משום דשרי בהו רחמנא מ"מ אידי ואידי חד דרבנן הוא הוי א"ש כנ"ל לפרש דבריהם אכן לפ"ז מ"ש אפילו חד בחד ותרי בתרי אינו מובן לכאורה וצ"ל דסברתם דאע"ג שגם חד בחד בטל מדאורייתא מ"מ כיון דבלאו קרא גם חד בתרי לא היה בטל ולמדנו בפ"א חד בחד וחד בתרי לא הוי חד בתרי אלא חד דרבנן ולא רצו להתיר אלא בגוונא דבטל מדאורייתא בכל דבר כנלענ"ד:
שם ודוקא באותו ענין וכו' לר"י וכו'. כן דעתם דלר' יהודה יבש ביבש בטל ועיין בזה בתוס' זבחים (דף ע"ג ע"א) ד"ה ר' יהודה אומר:
שם ד"ה דבעידנא וכו' אבל כאן וכו', נ"ל דלא ניחא להו כפירש"י דממת המשתלח דחי דלא הוי שעיר של שם ראוי עדיין עד שישחט הפר דדלמא מיירי שמת לאחר שחיטת הפר לכן פירשו דממת של שם דחי דהא ודאי רב בכל ענין קאמר בין במת המשתלח ובין במת של שם ובמת של שם ונשאר המשתלח ודאי לא הי' ראוי להשתלח עדיין עד שעת מתן דמים או עד שעת וידוי כדלעיל (דף מ') ודו"ק:
נ"ל דרב פפי ורב שימי דלעיל (דף ס"ב ע"א) תרווייהו מצי סברי או בעלי חיים נדחין או בע"ח אין נדחין דאי בע"ת אין נדחין פשיטא דניחא דנחלקו אי ראשון עדיף כר' יוסי או גמר בו כפרה עדיף ואי ס"ל בעלי חיים נדחין אפשר לומר דהתם כיון שנעשה קצת כפרה בראשון לא נדחה וממילא ר' יוחנן דהכא מצי סבר התם כרב פפי שמצוה בראשון והיינו היכי שלא נדחה משא"כ כאן שנדחה אבל רב לא מצי סבר כרב שימי דמה הכא שנעשה בשני כל הכפרה ס"ל שמצוה בראשון כ"ש התם שגמר בו הכפרה וכן רב שימי לא מצי סבר כרב דכאן מצוה בראשון אלא ס"ל דמצוה בשני כיון שנעשה בו הכפרה ולפ"ז הי' יכול לומר דרב, ור"י תרווייהו ס"ל בע"ח אין נדחין ופליגי אי מצוה בראשון או בשני ואפשר מדלא פליגי לעיל אלא כאן ע"כ דבבע"ח נדחין פליגי ולכן הרמב"ם שפסק בפ"ה הט"ו כרב לא הזכיר מחלוקת רב פפי ורב שימי כיון שכאן מצוה בראשון כ"ש התם וע"ש בלח"מ ודו"ק: