אור ברסלב

גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך

יומא

ראש השנה

דף ב.

תוס' ד"ה וחכ"א וכו' כי מסתמא וכו' הקשה מהרש"א דא"כ גבי אשה נמי נימא הרבה כהנים ימצאו שיש להם נשים ע"ש והנה בת"י ד"ה שמא יש ב' פירושים אם מתה אשתו אם מעכב וצריך כהן אחר או לא ומעתה אם התוס' שלפנינו ס"ל דצריך כהן אחר ודאי דתקשה קו' מהרש"א ונ"ל דהתוס' שלפנינו ס"ל דלא מעכב ולא יצטרך כהן אחר כיון שאין פסולו בגופו ומ"מ לא יהי' כפרת כל ישראל מן המובחר כנלענ"ד:

שם ת"י ד"ה מפרישין וכו' שהי' לדורות באלעזר. נ"ל דתיבת לדורות מיותר וכן אח"כ שכתבו בכ"ה לדורות לרב נ"ל דתיבת לדורות מיותר ור"ל דשחיטה כשרה לשמואל בזר ומקבלה ואילך מצות כהונה וממילא באותה של משה הי' באלעזר ולדורות בכ"ה או בכ"ג לכל מר כדאית ליה ורב ס"ל דשחיטה בשל משה באלעזר ולדורות בכ"ה או בכ"ג לכל מר כדאית לי' ומקבלה ואילך גם באותה של משה סגי בכ"ה ע"ש בגמרא ותוס' ובת"י (דף מ"ב ע"א) ד"ה ורב חד ודו"ק:

שם ד"ה מטמאין וכו' וא"כ לכל הפחות לאחר הזאה וכו'. ר"ל בין הזאה לטבילה:

שם רש"י ד"ה כאשר עשה וכו'. עיין במהרש"א עד קרב אל המזבח וכו' כצ"ל:

שם ד"ה דלפני עשיי' וכו'. שייך לע"ב:

שם תוס' ד"ה אלא אימא וכו' ה"א זה פרה וכו'. לכאורה קשה דהא בפרה לא כתיב עשיי' אלא ביוה"כ כתיב ויעש וצ"ל דלעשות לא הוי דרשינן על דבר שנאמר בו עשיי' דוקא אלא על ענין מעשה ויכול להיות מעשה פרה אלא השתא דכתיב לכפר והוי לעשות מיותר להורות דדוקא בדבר דכתיב בו לשון עשיי' דהיינו יה"כ ולאפוקי כפרה דקרבנות כנ"ל:

דף ב:

ד"ה ואימא וכו' וי"ל דה"פ וכו'. עיין במהרש"א עד די"ל וכו' ק"ל דא"כ אחר שמתרץ דנין צוה דלפני עשיי' וכו' וע"כ צוה זה פרה אמאי הקשה אח"כ ואימא כפרה דקרבנות נימא דא"כ לעשות למה לי וא"ל דאע"ג דעדיף לדון צוה דלפני עשי' מצוה דלפני עשי' מ"מ היכי דליכא למילף מצוה דלפני עשי' דנין מצוה דלאחר עשי' וא"כ אי לאו לעשות הוי עדיף טפי לומר דצוה ולכפר תרוייהו איה"כ קאי ולמעוטי קרבנות ולא הוי משמע לדרוש צוה לרבות פרה דא"כ לא תירץ המתרץ כלום דהא עיקר קו' המקשן לא היה אלא דאימא מרבינן גם קרבנות ולפי תירוצו עדיין קשה קו' זו ומה הרויח בתירוצו דנין צוה דלפני עשי' וכו' ולא משמע כלל לומר דלא הרויח אלא משמעות דורשין דעדיף לומר צוה זה פרה מצוה דיה"כ וק' אימא כפרה דקרבנות לא מיתרצה אלא במה שמתרץ אח"כ מי ידעינן וכו'. והנלענ"ד דהמקשה דפריך ואימא צוה דיה"כ ר"ל ואז ע"כ לכפר היינו כפרה דקרבנות ולא שייך הנך תירוצי דלקמן וע"כ נילף פרישת שבעה לשבעה כיון דליום א' לא צריך ואח"כ כשמתרץ דנין צוה דלפני עשי' וכו' וע"כ צוה זו פרה מקשה אכתי אימא כפרה דקרבנות אע"ג דאפשר לומר כפרה דיה"כ מ"מ מנלן לומר כן אימא כפרה דקרבנות ע"ז משני שפיר דנין וכו' כיון דאפשר לומר כן ואפשר לומר כן עדיף לומר כפרה דיה"כ וממילה מיתרצה קו' מהרש"א דהמקשה לא רצה להניח סברת המתרץ דצוה זה פרה דהי' מתרץ לו דנין פרישת שבעה וכו' לכן מקשה אימא צוה דיה"כ וע"כ לכפר כפרה דקרבנות ולא שייך דנין פרישת שבעה וכו' ואח"כ כשמתרץ דנין צוה וכו' וע"כ צוה זה פרה פריך אימא מ"מ נימא כפרה דקרבנות ומשני שפיר דנין פרישת שבעה וכו'. עוד צריך לבאר דהמקשה דפריך ואימא צוה דיה"כ ונרבה גם קרבנות כמ"ש התוס' לא תקשה דמנ"ל לומר כן ולרבות גם קרבנות דצ"ל דהיינו מסברת התוס' שכתבו אח"כ דכיון דע"כ מרבינן גם פרה אע"ג דלא דמיא כולי האי למלואים מסתבר לדרוש באופן שנרבי גם קרבנות משא"כ לעיל דפריך ואימא כולי קרא ביה"כ כתיב כיון דאפשר לדרשו כולו ליה"כ הכי עדיף טפי. עוד צריך לבאר דמ"ש התוס' דמלכפר הוי נפקא לן יה"כ וקרבנות וכ"כ בדבור דלעיל דאי לא כתיב אלא לכפר ה"א כפרה דקרבנות היינו קודם דמשני דנין פרישת שבעה וכו' וכמ"ש מהרש"א דהשתא ס"ל כסברת המקשה דלקמן או אפשר דדוקא אחר דכתיב לעשות ואפשר לדרשו למעט קרבנות וכמ"ש התוס' בדבור דלעיל ואפשר לדרשו לרבות וכמ"ש התוס' אח"ז אמרינן מסברא דדנין פרישת שבעה וכו' דנדרשי' למעט קרבנות אבל אי לא הוה כתיב אלא לכפר הוי דרשינן ממשמעותי' יוה"כ וקרבנות ולא הוי ממעטינן קרבנות מסברא דדנין פרישת שבעה וכו' כנלענ"ד:

שם א"נ י"ל וכו'. עיין במהרש"א עד ודע עוד וכו' ולענ"ד זה תלוי בזה דכיון דס"ל השתא דמלכפר לא מרבינן אלא יה"כ לא צריך צוה למעט קרבנות ודרשינן מצוה לרבות פרה:

עם :

דאידי ואידי פרישה לקדושה וכו'. עיין במהרש"א דלא ניחא להו השתא לומר דה"א צוה זה פרה ויה"כ וצריך להוסיף דלעיל הוכרחו לומר דהוי משמע פרה ויה"כ דאל"כ למה לי לעשות אבל צריך לבאר סברת המקשן גופי' אמאי ניחא לי' לעיל דמצוה הי' נשמע פרה ויה"כ ולא הוי אמרינן דוקא יה"כ דפרישתו לקדושה וכאן משמע דוקא יה"כ ונ"ל דקודם שידע חילוק בין צוה דלפני עשי' לצוה דלאחר עשי' לא הוי משמע לי' דמטעם פרישתו לקדושה נימא דדוקא יה"כ כיון דלא מסברא ילפינן אלא מלשון צוה הוי אמרינן כל מה שנכתב אצלו צוה בכלל אבל אחר שמחלק בין צוה דלפני עשי' לצוה דלאחר עשי' ע"כ אפילו אי לא הוי כתיב לעשות לא נלמד שניהם כיון. שהם ב' דברים שאינם שוים והוי אמרינן דהכתוב מסרו לחכמים לפרש איזהו מהם נלמד והוי ילפינן יה"כ כיון דפרישתו לקדושה. ונ"ל עוד דמטעם דהוי צוואה דלאחר עשי' לא משמע להו דהוי אמרינן דדוקא יה"כ דל"ד דביה"כ כתיב ויעש כאשר צוה א"כ קאי כאשר צוה על עשי' הקודם לו והוי לאחר עשי' ממש אבל כאשר עשה ביום הזה צוה אע"פ שנכתב אחר כאשר עשה מ"מ לא משמע דקאי על כאשר עשה הקודם לו אלא על מה שיעשה בזמן אחר והוי יכולין לומר דנגמר מיני' צוואה דלפני עשי' כיון דבאמת קאי על מה שיעשה אח"כ וגם הוי יכולין לומר דנגמר מיני' צוואה דלאחר עשי' כיון שנכתב אחר כאשר עשה והוצרכו לומר משום דהוי פרישתו לקדושה ולא כתבו אח"כ דכיון דלא הוי כתיב לעשות הוי צוואה דלאחר עשי' אלא דנוכל לומר דהוי צוואה דלאחר עשי' ולאפוקי דלא נימא דהוי דוקא צוואה דלפני עשי' ונתיישבה קו' מהרש"א שכ' מיהו לפי מ"ש וכו' ע"ש כנלענ"ד: (שם) ואי לא הוי כתיב אלא לעשות לכפר וכו'. עיין במהרש"א עד גם קשה וכו' ולכאורה אין דבריו מובנים דהא לעיל קאי כפי תירוצם הראשון דלכפר הוי משמע יה"כ וקרבנות וכאן קאי לאי נמי דלכפר לא משמע אלא יה"כ ונ"ל דכוונתו דהיאך לפרש לפי אי נמי הא דפריך לעיל אימא כולי קרא ביה"כ כתיב אכן לענ"ד אפשר לפרש דבאמת מקשה כן דמלעשות נילף קרבנות ומלכפר יה"כ ולא אמר כולי קרא אלא לאפוקי פרה ולפי מ"ש לעיל בעזה"י דדוקא אחר דכתיב לעשות משמע מלכפר דוקא יה"כ ניחא גם להא"נ כפירושם דלעיל דאי לא הוי כתיב לעשות הוי דרשינן מלכפר יה"כ וקרבנות ודו"ק וכמ"ש התוס' אח"ז א"נ ה"א וכו' ור"ל דמלכפר לחוד הוי דרשינן יה"כ וקרבנות ומחולקים בזה ב' תירוצי התוס' דכאן ודו"ק. וצ"ל במהרש"א אלא כפרה דקרבנות וכו':

שם ד"ה הנ"מ וכו' כי הכא הנ"מ היכי דליכא וכו' כצ"ל:

שם ת"י ואימא צוואה וכו' ור' פי' דאייתר ליה לכפר על כפרה דקרבנות ואח"כ פריך ואימא צוואה דקרבנות וכו' יוה"כ והפסוק וכו' כדמפרש בסמוך כצ"ל:

שם ד"ה אבל וכו' ובפ"ב דיבמות וכו'. לפנינו בפ"ב דיבמות משני ג"כ כי הכא וכמ"ש התוס' ע"ש:

שם ד"ה ואימא כפרה וכו' וכן י"ל כל הקושיות שלמעלה ר"ל מה שמקשה ואימא צוה דקרבנות ג"כ ר"ל גם דקרבנות ומלשון כל הקו' משמע דר"ל גם מה שמקשה ואימא צוה דיה"כ היינו גם דיה"כ וגם דפרה וצ"ל ע"כ דלכפר היינו קרבנות או דבאמת מקשה ל"ל לכפר כיון דמצוה נפיק יוה"כ ופרה כנ"ל:

שם תוס' ד"ה דנין וכו' אע"ג דשבת וכו'. ר"ל דלפעמים חל שבת לפניו ואפ"ה צריך פרישה:

דף ג.

ת"י ד"ה פז"ר וכו' כל חד דסברי'. נ"ל דר"ל סברא השנית דלרש"י קשה דליחשב גם לינה ודחיית שלשים וכן לר"ח ולר"ת ויותר נ"ל דצ"ל דחברי': (שם) ד"ה דנין וכו' דהא מדפריך בסמוך וכו'. ר"ל מדפריך אראב"ש דאמר שני אילים הם ע"כ דלא מיירי מפר ואיל שלו אלא מפר א' ואיל א' דמוספין ולראב"ש יש עוד איל א' דכתיב בפ' אחרי מות ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה וא"כ איירי בשל צבור אלא אח"כ חידש ר' אבהו דדנין פר ואיל שלו ומ"מ לולי דפריך אראב"ש הי' אפשר לומר שגם עתה יליף פר ואיל שלו אלא דלא אסיק אדעתי' דשל צבור לא ילפינן משלו אע"ג דע"כ ידע דשלו לחוד ושל צבור לחוד דאל"כ הוי ביה"כ שני פרים ושני אילים אפילו לר' מ"מ סבר דנוכל למילף בין משלו לחוד ובין משל צבור לחוד ור' אבהו חידש דשל צבור לא ילפינן משלו אבל מדפריך אראב"ש ולא תירץ דמשלו ילפינן ע"כ סבר השתא דמשל צבור ילפינן:

שם והאיל האחד שוין הן לחטאת. ס"ל דאיל המילואים חטאת הוי ורש"י בחומש פי' דשלמים הוי:

שם גם מאשר לאהרן ומאשר לבניו משלהם כצ"ל:

שם א"כ צורך אהרן וכו'. ר"ל וא"כ גם מאשר לאהרן ומאשר לבניו היינו משל צבור. ולפ"ז צ"ל הא דמשני אח"כ אבל בהנך פרושי קא מפרש דשלך הוא וכו' ר"ל וה"ה מאשר לאהרן ומאשר לבניו או אפשר דמסקנא זו באמת יליף מקח לך דשמיני דע"כ משלו הם ויליף פר ואיל דיה"כ מעגל ואיל דמילואים ולא קרי להו לעיל פר ואיל אלא למ"ד דמאשר לאהרן היינו משלו: (שם) אבל השתא סובר וכו'. ר"ל השתא דס"ל פר ואיל דמוסף יה"כ ס"ל שגם פר ואיל דפ' תצוה משל צבור הם:

דף ג:

ד"ה קח לך וכו' אח"כ ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו וכו' כצ"ל נ"ל. ומ"ש שלא נכתב לקוחין בשל ישראל ר"ל שלא נכתב לשון הלקיחה שיהי' משל ישראל כמ"ש אח"כ:

שם גמרא ריב"ל מתני תרתי. עיין במהרש"א עד בשמעתין דרשב"ל לא יליף וכו' כצ"ל ור"ל שהי' גירסא לפניו רשב"ל מתני תרתי והוכיח שצ"ל ריב"ל דהא ר"ל יליף מסיני:

שם רש"י ד"ה אלא מר וכו' קודם כניסתו וכו' כצ"ל:

שם תוס' ד"ה ר' יהודה וכו' וי"ל למאי דפרישית לעיל וכו' כצ"ל:

דף ד.

רש"י ד"ה מכל חטאות וכו' ואני שמעתי וכו'. משמע דלפ"ז אותו שניתן בחיל לא הי' למשמרת והא דכתיב למשמרת היינו באותו של משה דוקא ונ"ל דמ"מ מודה שהיו מניחין אפר מכל פרה שעשו שהיו מזין ממנו על כ"ג דיו"כ ועל השורף את הפרה אלא דס"ל דזה אין נקרא למשמרת ולפעמים כלה אפר מקצת פרות והיו מזין עליהם מהנשארים רק אותו של משה לא כלה והיינו למשמרת ודו"ק וצ"ע:

דף ד:

גמרא מ"ד בששה וכו' עיין במהרש"א עד הכא למ"ד בו' נתנה וכו' בז' לפרישה וכו' כצ"ל:

שם ת"י ד"ה הא אסתלק וכו' אלא לכסות את ההר וכו' כצ"ל:

שם רש"י ד"ה קול לו וכו' נמשך הקול נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד באהל מועד וכו':

שם גמרא מיתיבי' קול וכו'. משמע לי' מלשון משה וכל ישראל עומדין וכו' שכולן שמעו. והנה פסוק ויקרא אל משה שהביא משמע דהיינו קרא דסוף משפטים ויקרא אל משה ביום השביעי דמיירי ודאי בסיני ואם נפרש ואב"א אידי ואידי בסיני אינו מובן דבסיני ודאי שמעו אנכי ולא יהי' לך וגם כשכלל מתחלה כל עשרת הדברות בדבור א' וא"ל דקול הקריאה לא שמעו וקול הדבור שמעו דהא ויקרא אל משה דאמרן משה וכל ישראל עומדין מיירי מקול הקריאה וצ"ל ואב"א גם באהל מועד הי' בזה כסיני ששמעו קול הקריאה אלא שקול הדבור לא שמעו באהל מועד וא"כ לא אתיא כמדרש שכ' רש"י ר"פ ויקרא יכול ישמעו את קול הקריאה דמשמע שגם קול הקריאה לא שמעו באהל מועד וע"ש ברא"מ ובג"א וצ"ל דהמדרש הזה אתיא כתירוצא קמא דהכא דבאה"מ לא שמעו כלום ודו"ק:

דף ה.

תוס' ד"ה סמיכה וכו' ובחטאת כתיב וכו' לפי מ"ש מהרש"א דר"ל בצוואת חטאת דמילואים צ"ל ואת כל הדם תשפוך וצריך לציין שמות כ"ט אכן לענ"ד אפשר לפרש מ"ש התוס' ובחטאת כתיב ר"ל בחטאת דורות והוא בויקרא ד' בפר העלם כתיב ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה ובחטאת יחיד כתיב ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח וכוונתם להביא שגם לדורות מצוה לשפוך ליסוד ולא מעכב ופסוק ונתת על קרנות המזבח שמביאין אח"כ היא בצוואות המילואים שמות כ"ט:

שם ואינן מעכבין לדורות וכו' כצ"ל:

שם וגבי מילואים נמי כתיב וכו'. לא נמצא כן בפסוק אלא והיה לך למנה דלמשה הי' כדכתיב בפ' צו למשה הי' למנה ומ"ש בפ' תצוה והיה לאהרן ולבניו קאי על חזה ושוק של שלמים לדורות כמ"ש רש"י שם ונ"ל דלאו דוקא נקטו והי' לאהרן ולבניו וכוונתם על פסוק והיה לך למנה: (שם) ת"י ד"ה סמיכה וכו' דהא לא שייך אהרן וכו'. נ"ל דר"ל דעיכובא דמילואים יליף לקמן מועשית לאהרן ולבניו ככה ולא שייך אלא על עשי' דשייך בה אהרן:

דף ה:

תוס' ד"ה להביא וכו' מפיק מיתה במחוסר בגדים וכו' כצ"ל:

שם רש"י ד"ה אביי מפרש וכו' שהרי הן קודמין וכו' לא הבינותי דמה בכך שהן קודמין אכתי צריך לפרש אם הלביש תחלה אהרן ובניו המכנסים בבת אחת ואח"כ לאהרן הכתונת והמצנפת או הלביש קודם לאהרן המכנסים והכתונת והמצנפת ואח"כ לבניו וצ"ל דמשמע ליה דאין קפידא במכנסים אם ילבישם בבת אמת או בזא"ז רק שילבש לכל אחד קודם שאר בגדיו וממילא לבש אותם אחר שלבש לאהרן המצנפת כמ"ש רש"י (דף ו') ד"ה לא צריכא ודו"ק וצ"ע:

שם תוס' ד"ה בכתנת וכו' ומכנסים לא כתיבי וכו' נ"ל דר"ל דודאי לא הלביש המכנסים לכל אחד אלא קודם הכתונת שלו אלא לפי דלא הוי חד טעמא עם כתונת ומצנפת דהתם הטעם משום דבין בצוואה וכו' וטעם זה לא שייך במכנסים לכן לא נקט להו בהדי אינך:

דף ו.

ד"ה אמר לך וכו' וילפינן בג"ש וכו'. הלשון מגומגם קצת דהא דשל כה"ג הי' של כלאים א"צ ג"ש כיון דמפורש היא גבי עשיי' אלא ר"ל דילפינן גז"ש דאותו רוקם דכתיב בו דהוי של כלאים מיירי באותו רוקם דכתיב בצוואה דמיירי בשל כה"ג כנ"ל:

שם ת"י ד"ה מביתו וכו' דהא נמי אהרן וכו'. משמע להו השתא דהפרישה הי' למחנה שכינה ובעל קרי מותר במחנה לוי' וכשהי' המשכן מפורק אכתי הי' מחנה לויה ולפה"ק הפרישה הי' למחנה לויה ובעל קרי מותר שם ומ"ש וקשה וכו' קאי לשני הפירושים:

שם ומדקאמר תשבו וכו'. לכאורה אינו מובן דפשיטא דלשון תשבו שייך במחנה ישראל ג"כ ונ"ל דכוונתם דמדכתיב פתח אוהל מועד ילפינן שלא היה במחנה ישראל ומ"ש ומדקאמר תשבו ע"כ מחנה לויה הי' ר"ל ולא מחנה שכינה אע"פ שאין זה צורך לקושייתם מ"מ ביארו ג"כ אגב דבריהם שלא היה במחנה שכינה ומ"ש וא"כ פירש מאשתו כיון שהי' עכ"פ במחנה לויה: (שם) הי' מפרקו ומעמידו מיד. השתא ס"ל דכשהי' המשכן מפורק בטל קדושת המקום לגמרי כמו שמסקו לקמן לכן הוצרכו לומר השתא בקושייתם שהי' מעמידו מיד כדי שיהא תמיד במחנה לוי' יומם ולילה כדכתיב בקרא ומ"ש אבל אם נפרש וכו' הוא תירוץ לקושייתם ור"ל דע"כ צריך לפרש כן:

דף ו:

תוס' ד"ה סיפא וכו' דמסיפא גופא פריך וכו'. עיין במהרש"א עד אלא דלא נחית הכא וכו' ר"ל דהמקשן לא הזכיר אלא מאי לאו לטבילתן והתרצן דלעיל אמר לא לטומאתן ניחא ליה לתרץ בחד מהנך ולא לבקש דרך אחר לשנויי למחנותם והא דלא קאמר התרצן דלעיל לא למחנותם דפשטא משמע לטומאתן לולי קושיא דהאי טומאת ז' כתיב בה וכו' לכן נקיט לי' כאן ושם אלא דכאן הוסיף לטבילתן להקשות למ"ד טבילתו בלילה ושם הוסיף למחנותם למ"ד דבעל קרי משתלח משתי מחנות. ומ"ש עוד מהרש"א דה"מ לשנויי התם לטבילתן לענ"ד בלא"ה לא רצה התם כיון שלא תקשה למ"ד טבילתו בלילה:

שם וכיון דדמי לטבילה וכו'. נ"ל דלפ"ז ה"ה כאן לא הי' יכול לשנויי למחנותם דא"כ ה"ה לטבילתן ותקשה לרב שימי:

שם ד"ה שמטמא וכו' בועל נדה יוכיח וכו'. כ' מהרש"א ק"ק וכו' ע"ש ולענ"ד נראה לתרץ דכיון דבאמת הי' יכול ללמוד מזב לטומאה חמורה לולי מיעוטא דהזב ולא הי' יכול להתחיל הק"ו מבועל נדה דהוי קשה אמאי לא נילף מזב לטומאה חמורה וע"כ צריך להתחיל מזב נקיט אח"כ בלשון יוכיח: (שם) ת"י ד"ה זב וזבה וכו' שיכול לטבול ליל שמיני אך וכו' כצ"ל: (שם) וההוא דנדה מיירי בזבה קטנה וכו'. וה"ה שהיו יכולין לומר דמיירי בליל שביעי אלא דהאמת קאמרו דמיירי התם בזבה קטנה משום דספירת לילה לאו ספירה היא וממילא ה"ה בזבה גדולה בליל שביעי: (שם) לא טובלת עד הלילה. וטעמא שאין טובלת ביום מפורש בנדה (דף ס"ז ע"ב) ומ"מ למדנו דמותרת לטבול בליל שמיני:

דף ז.

תוס' ד"ה פרים וכו' כלל דומיא דיחיד וכו' כצ"ל:

שם רש"י ד"ה בין בצבור וכו' ומה בין יחיד לצבור וכו'.. עמ"ש בעזה"י בחידושי פסחים (דף ע"ח ע"א) בתוס' ד"ה הא לא קשיא:

דף ז:

תוס' ד"ה אם עון וכו' ועוד קשה על פירש"י אמאי וכו' כצ"ל גם במהרש"א:

שם וכי אית כפרה וכו' כצ"ל:

שם ת"י ד"ה אלא תמיד וכו' וקשה לר"ת וכו'. משמע ליה דמש"ה הי' לובשו אפילו בשעת סעודה כדי שירצה דאי לאו כדי שירצה הי' אסור ללבשו אי נימא דבגדי כהונה לא נתנו ליהנות מהם:

שם ומ"מ שמעינן שפיר וכו'. ר"ל אע"ג דלא שייך לאוקמי אהיתר בכל שעה כיון דלא פשוט איסור בשאר בגדי כהונה מ"מ שפיר שמעינן גם היתר בכל שעה ולא אמרינן דלא אתי אלא שלא יסיח דעתו ממנו:

שם ולר"ש נמי וכו'. ר"ל אי נימא דשאר בגדי כהונה אסור ליהנות מהם לא אמרינן דתמיד אתי דמותר ליהנות ממנו ומנ"ל דתמיד מרצה אבל לא קשה להו מנ"ל שלא יסיחו דעתו לר"ש ואפילו לר"י אי בגדי כהונה אסור ליהנות מהם משום דלא נמצא בפירוש דס"ל כן ואי ס"ל צ"ל ג"כ דתרתי שמעינן מיניה ודו"ק:

דף ח.

ד"ה ותסברא וכו' הותרה בקבע זמן וכו' כצ"ל:

שם ד"ה ור' יוסי וכו' כדקתני הוא יתחטא בו ביום וכו' אמרת שוב שלישי וכו' אמרת שוב השביעי אם למד שביעי סמוך לשלישי וכו' כצ"ל נ"ל:

דף ח:

תוס' ד"ה תנן התם וכו' כאן במדה דקה וכו'. ר"ל ותרווייהו בנחתום חבר ולא ידעין וכו' ומסיק דר"י אמר כאן בעושה בטהרה. ומתניתין בנחתום שמוכר לחבר וכו' כצ"ל ותיבת חבר מיותר ור"ל דבדין הוא שא"צ הנחתום להפריש כלום דדוקא במוכר לע"ה צריך להפריש אבל מוכר לחבר א"צ להפריש ומתניתין במוכר לחבר וא"כ די שהחמירו שיפריש תרומת מעשר וחלה אבל לכל הפחות לא החמירו עליו כ"כ שיפריש גם מעשר שני כנ"ל לפרש דברי התוס' ועיין בר"ש פ"ב דדמאי מ"ד ובפירוש פני משה. על הירושלמי ודו"ק:

דף ט.

ובירושלמי דמאי פ"ה פריך וכו'. ר"ל על משנה וברייתא דהתם דתני הלוקח מן הנחתום מפריש תרומת מעשר גם על החלה. דמפליג התם הכי ר"ל בפ"ק ה"ג.

שטרח להביא גבל שעושה בטהרה ר"ל ועדיף מגבלה במי פירות ומודו רבנן דאמרינן מסתמא ודאי תקון. א"נ איכא לשנויי כר"א ר"ל שאינו מחלק בין עושה בטהרה לעושה בטומאה. והנה דברי התוס' אלו הם דברי ר"ש רפ"ה דדמאי ולא הבינותי דמשמע כאן דלר' יוחנן בעושה בטהרה דוקא על החלה נאמן ובפ"ב ה"ד שהביאו התוס' לעיל משני ר' יוחנן דבעושה בטהרה הנחתום מפריש ומשמע דסומכין עליו על כל הפת לענין תרומת מעשר וחלה ואפשר דבחלה סומכין עליו גם לענין מע"ש והא דתנן אין חייבין להפריש מע"ש היינו משאר העיסה ועיין בפי' פ"מ ברפ"ה שהקשה קו' אחרת ותירץ דבלא"ה לא קאי אוקימתא זו ואפשר לומר גם לענין קו' זו כן ואין להאריך:

בת"י ד"ה ולא אטרוחינהו וכו' מחולל אפילו לכתחלה בזה"ז וכו' כצ"ל: (שם) דלשנויא אחרינא דחי לה התם. ר"ל דבגיטין שם איכא שנויא אחרינא דלא מיירי בזה"ז אלא בעציץ שאינו נקוב ונוכל לומר דבזה"ז אה"נ דלא בעינן הערמה:

שם ד"ה ולא שמשו וכו'. ושמא לא האריכו ימים. ר"ל והם בכלל השלש מאות כהנים:

שם תוס' ד"ה ולא שמשו וכו' קרוב לג' מאות וכו' בגמרא איתא יותר מג' מאות ואפשר דחוץ משמעון הצדיק ויוחנן כ"ג וישמעאל בן פאבי לא היו אלא קרוב לג' מאות:

שם דעזרי' לא הי' בימי שלמה וכו', ולפ"ז צריך לגרוס י"ב כהנים כמ"ש בת"י או אפשר שצריך לחשוב ששה דורות קודם צדוק ואין זה אותו צדוק שהי' בימי שלמה ועיין בפי' ד"ה י"א ה' פסוק ל"ו:

דף ט:

רש"י ד"ה מהשתרע וכו' ריע אחד. תיבת אחד אין לו מקום בנוטריקון ונ"ל שהוא מיותר:

שם גמרא כארס בכעוס. פירש"י (דף ס"ב ע"ב) נחש כעוסה:

דף י:

ת"י ד"ה דלמא וכו' וי"ל דמ"מ וכו'. תירוצם אינו מובנת לי ובדוחק נ"ל לפרש דס"ל דדוקא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו תרומתו תרומה דתרווייהו לא מיחייבי מדאורייתא כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' מעשר הא"ב אבל מדבר שלא ראה פני הבית דפטור מדאורייתא אדבר שראה פני הבית דחייב מדאורייתא אין תרומתו תרומה ומ"ש דרך גגות וקרפיפות ר"ל כשהסוכה עומדת בחצר והחצר גופא קובע למעשר לכן כתבו שהביאו לחצר דרך גגות וקרפיפות ומשם לסוכה דרך הפתח [תיבות אז הביאה אינו מובן לי] דס"ד כל שיסברו שחייב מן התורה כיון שאסור אפילו באכילת עראי ויבא להפריש ממנו על אותן שהכניס לבית ורוצה לאכלו אכילת קבע ומ"ש שהכניס במוץ הוא לרבותא דאפילו אם הכניס במוץ יש מכשול שגם זה אסור באכילת קבע מדאורייתא וכ"ש אם יפריש על אותו שהכניס לבית בלא מוץ שיהי' יותר מכשול ודו"ק:

שם ד"ה ה"ג ב"ק וכו' מחייב כל ז' מדרבנן. לא הבינותי דהא זה כבר דחה בגמרא וכ"ת מדרבנן וכו' וגם א"צ כלל לתירוצם לומר מדרבנן לכן נ"ל דתיבת מדרבנן מיותר:

שם דאמאי לא פריך ליה רבא וכו'. ר"ל דרבא דמקשה אמאי פטרי רבנן ולא ניחא לי' לומר דתרי רבנן נינהו הו"ל לומר בהדיא:

שם אך בזה י"ל וכו'. ר"ל והוי אמרינן דברייתא דר"י מחייב בעירוב ובמזוזה ובמעשר לא מיירי בגווני דמתניתין אלא דמתניתין מיירי בשאר ימות השנה ולא מחייב במעשר וברייתא מיירי בחג:

שם ויש ספרים וכו'. ר"ל ואסוכה קאי ובשאר ימות השנה וצ"ל נמי דברייתא לא קאי אמתניתין ולפי פירושים אלו צ"ל דהא דתנא בברייתא ר"י מחייב הוא לאו דוקא דהא בחג גם רבנן מודו ודו"ק:

שם ד"ה ור"י לטעמי' וכו' אלמא שכולן הם שוין וכו' ר"ל דלא נחלקו אלא כיצד יהי' קביעותו אבל כיון דהוי קבע לכל מר כדאית לי' תו אין חילוק ביניהם לשאר דברים כמו למ"ד דירת עראי כולהו שוין לשאר דברים: (שם) ד"ה ר"י סבר וכו' דלא נחלקה ירושלים לשבטים. הוא לאו דוקא ור"ל דמ"מ מקום מקדש לא נחלקה לשבטים כדלקמן (דף י"ב ע"א):

שם וי"ל וכו'. ר"ל וע"כ ס"ל דאי הוי בה דירה לא הוי שייך לפטרו משום דלא נתחלק לשבטים כיון דכל דירת העיר חייבין מיחלף בשאר דירות א"נ כמו ביהכ"נ שיש בה דירה לחזן אע"כ דפטר לי' מטעם דדירה בע"כ לאו שמה דירה ומשום שמא יאמרו מחייב לי' וע"ל (דף י"א ע"ב) ד"ה דתניא בה"כ ודו"ק:

שם ומוקי לה וכו'. נ"ל דר"ל דדירה גמורה לא הי' בהר הבית אלא הלשכה שהי' דירה בע"כ ופליגי אי שמה דירה אבל מטעם דלא נתחלקה לשבטים לא פטר לי' אע"ג דמקום המקדש לכ"ע לא נתחלקה ושאר לשכות שהי' בהם דירת עראי פשיטא דלא מיחייבי ודו"ק:

שם תוס' ד"ה רבנן סברי גזרינן ור"י וכו' אע"כ אביי ורבא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה דכוונת התוס' דדוקא לסברת המקשה דלעיל וכ"ת מדרבנן דלר"י אין חילוק בין סוכה ללשכת פרהדרין וכמ"ש התוס' לעיל ע"א ד"ה וכ"ת הוי שייך לומר לרבנן סברת התוס' שם דסוכה שאני דבקל יכול להיות שהוא יוצא ממנה ור"י לא ס"ל סברא זו לכן ס"ל דשוים הם ולא הוי סברת ר"י היפך מסברת חכמים אבל השתא לסברת אביי דלשכת פרהדרין קיל לר"י מלרבנן דבשאר ימות השנה רבנן מחייבי ור"י פוטר וגבי סוכה הוי להיפך דר"י מחייב וחכמים פוטרין אפילו בחג פשיטא לי' לרבא דלזה ודאי לא מועיל סברא זו שכתבו התוס' שם דמ"מ אמאי סברת ר"י היפך מדרבנן לכן הוכרח לומר דסוכה טעמא לחוד ולולב טעמא לחוד ודו"ק:

שם ונ"ל כל הסוגיא וכו'. לפירוש זה לא שייך כלל להקשות לאביי לא ר"י אדר"י ולא רבנן אדרבנן דשניהם שוין בין בלשכה ובין בסוכה לרבנן כל ז' חייב מדאורייתא ובשאר ימות השנה פטור ולר"י בתרווייהו בין בז' ובין בשאר ימות השנה חייב משום גזרה ולא יכולתי להבין מ"ש מהרש"א דאביי ורבא נמי מצי סברי דסוכה טפי פטור מלשכה משום דדירת עראי הוא ואי כוונתו אהא דמקשה רבא והא סוכת חג בחג קתני ולא הוי ניחא ליה לומר דסוכה קל מלשכה ולכן פטרי רבנן אפילו בז' לזה כתב דלעולם ס"ל סברא זו ומ"מ מקשה לאביי אמאי דקאמר דבז' לא פליגי א"כ ק' אמאי לא תירץ רבא כן ודו"ק:

דף יא.

רש"י ד"ה בארטבין שם האיש וכו' כצ"ל:

שם ת"י ד"ה ואקרא דכובי וכו'. נ"ל דצ"ל ואאקרא דכובי וכן הי' גירסתם בגמרא ור"ל דמקשה על אבולי דניבעי מזוזה משום דנכנסין דרך שם לאקרא דכובי וכפירש"י אבל יש ספרים דגרסי ואקרא דכובי ומשמע דמקשה על אקרא דכובי גופה אבל אין נ"ל דהחילוק בין הגירסאות היא בין גופה לגופי':

שם רש"י ד"ה ושהנשים ניאותות וכו' שהנשים רוחצות בהן כצ"ל. והס"ד ואח"כ מתחיל דבור בפ"ע ובית הטבילה אע"פ שהוא בגמרא קודם ושהנשים ניאותות ואפשר שכוונת רש"י ללמדנו דושהנשים ניאותות לא קאי אבית הטבילה:

שם ת"י ד"ה לדידי נמי וכו' דכי דחי במתקשטות לא ס"ל. ר"ל דרב כהנא לא ס"ל לאוקמא הא דתנא סתמא ויש מחייבין במתקשטות וה"ה דלא ס"ל לאוקמא הא דתני סתמא פטורה ברוחצות:

שם ד"ה יכול שאני וכו' חייבין במזוזה מיירי בפתוחין לבית וקשה דמדתלי להו בבית שער ולא בבית משמע וכו' לגינה אבל קשה דא"כ וכו' כצ"ל:

שם אמאי פטורין ממזוזה וכו'. ר"ל הנך דאביי דלא היו כאכסדרא רומיתא אמאי פטורין אי הוי פתוחין לבית אע"כ דלא היו פתוחין לבית וא"כ מאי פריך לישני דברייתא מיירי בפתוחין לבית:

דף יא:

ד"ה יצאו אלו וכו' דאלו לרבנן חייבת וקשה אמאי וכו' ולקמן פרשתי דלא כר"י מיתוקמא כצ"ל ור"ל דלקמן (דף י"ב ע"א) הא בתי כנסיות כתבו דמ"ד לר' יהודה מפני שהן קודש לא ס"ל טעמא דדירה בע"כ לא שמיה דירה א"כ לפי מה דאמרן לעיל דטעמא דר"י משום דירה בע"כ לא אתיא הך ברייתא כר"י א"נ ר"ל דאוקימתא דדירה בע"כ לא שמה דירה לא מיתוקמא כר"י ודו"ק:

שם ד"ה הכל מודים וכו' לטלטל בתוכו ומשמע דהיינו וכו' ה"ק ובעינן הנחה ע"ג מקום דע"ד ודלא כרב חסדא וכו' י"ל שסתם חורי וכו' כצ"ל: (שם) והא דקאמר התם וכו'. ר"ל אין פירושו דלית בהו ד' ולא הוי רה"י דהא מ"מ הוי רה"י כיון דמפולשין לרה"י והוי חורי רה"י אלא דבעינן הנחה ע"ג מקום ד':

שם דלא בעי התם וכו'. ר"ל (בדף ז' ע"א) נעץ קנה ברה"י וכו' ועיין בה"ה פי"ד הי"ז:

שם וא"ת לוקי הך משנה וכו'. לפי מה שתירצו לעיל מדקתני סיפא וכו' נתיישבה גם קו' זו וכן בתוס' כאן ובשבת (דף ז' ע"ב) ד"ה והלכה ונחה תירצו גם קושיא זו בתירוץ זה וכאן באו לומר דקו' זו בלא"ה אפשר לתרץ:

שם ד"ה דתניא בה"כ וכו' מנגעים למזוזה וכו'. לכאורה הול"ל ממזוזה לנגעים ונ"ל דנקטו בלשון זה משום קושייתם שהקשו ממ"ש לעיל (דף י' ע"ב) ד"ה ור"י סבר דאע"ג דאין מטמא בנגעים לא פטור ממזוזה ה"ה כאן אפילו הברייתא דס"ל שאינה מטמאה בנגעים יכול לסבור שחייב במזוזה ועמ"ש שם בעזה"י:

שם תוס' ד"ה שאין בו וכו' גבי אביי ורבא וכו' א"ל רבא לאביי וכו'.

הוגה בגליון רבה אכן בגמרא שם איתא רבנן ואביי וכו' א"ל רבנן לאביי ונ"ל דכצ"ל גם כאן. ועיין במהרש"א עד י"ל דהתם כצ"ל:

דף יב.

ד"ה במאי וכו' וכ"ש בתי כנסיות וכו' ואע"ג דבדבור דלעיל כתבו דירושלים לא קדישא כב"כ היינו שיש כמה דברים שבתי כנסיות קדושים יותר מירושלים אבל לאכילת קדשים קלים ומע"ש ירושלים קדוש יותר וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי לי':

שם רש"י ד"ה אלא מקום מקדש בלבד וכו' כצ"ל:

שם ת"י ד"ה הא ב"כ וכו' וא"ת כל זמן דקיימינן וכו' ר"ל לאפוקי ממה דמשני מקום מקודש דכל בתי כנסיות אינם מטמאין בנגעים משום דהפקר הם ממילא ה"ה בית המקדש:

שם ולכן ממעט ירושלים. ר"ל דירושלים אינו בכלל שהם קודש ומטמא בנגעים:

שם אבל אין נראה לומר כן דאי משום וכו' כצ"ל:

דף יב:

תוס' ד"ה אלא לאו וכו' א"כ לימא דהא א"ב וכו'. לכאורה לפי אוקימתא זו דמיירי ביה"כ א"כ אין מניחין תפילין ולא ציץ בעת שמשמש בד' בגדים והי' יכול ללבוש מגבעות רחבה וקושייתם לא שייכא אלא לאוקימתא לא לעולם בשאר ימות השנה אלא דלא מסתבר להו לומר שהיה שנוי בכה"ג במצנפת בין יוה"כ לשאר ימות השנה וגם בקרא כתיב מצנפת גם ביוה"כ ולא מגבעות לכן הקשו על המוקדם בגמרא:

שם):

רש"י ד"ה אינו ראוי וכו' ככהן הדיוט. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מתחיל דבור בפ"ע ושייך (לדף י"ג) (שם) תוס' ד"ה כ"ג וכו' ותימה וכו'. ר"ל דהא ודאי דטעמא בקודש אינו מועיל דנימא דעי"ז יהא ראוי להיות כ"ג מדאורייתא דאם לא יהי' לא כ"ג ולא כ"ה ג"כ אין איסור משום מעלין בקודש דאין חיוב להעלותו דוקא אלא שלא יורידוהו וע"כ דבלאו האי טעמא הוא כ"ג מדאורייתא וא"כ למה צריך טעם דמעלין בקודש שלא יהי', כ"ה הא אסור לו לשמש בבגדי כ"ה:

שם ת"י ד"ה שני וכו' עבודתו משל מי. ר"ל הפר והאיל:

פר ואיל של וכו' כצ"ל:

משלי יהו קריבין. דברים אלו עד לאו אהא כ"ג ליתא בירושלמי לפנינו ונ"ל פירושו שבקש מהמלך שיהו משלו יהי' גם אח"כ כ"ג:

ואם משל כהן שעבר. ר"ל להכ"ג קרא כהן שעבר כיון שעבר ולא עבד היום א"כ לא יהי' אח"כ כ"ג. משמע דכיון דקיי"ל דראשון חוזר לעבודתו והשני אינו כ"ג אח"כ יש לו לפר ואיל [כצ"ל] להיות קרבין משל כהן שעבר ר"ל משל הכ"ג:

שם מיהו אומר רבינו וכו' משלו או משל כ"ג וכו' כצ"ל. ור"ל וכיון דקרבו משלו רצה להיות אח"כ כ"ג בקביעות וע"ז השיב לו דאע"פ שקרבו משלו לא יהי' אח"כ כ"ג וא"כ משלו קריבין:

שם ואמאי נקט שעבר וכו'. ר"ל דמשמע דכהן המשמש מביאו ולא כהן שעבר ולפי' ריב"א צריך לפרש דכהן המשמש היינו כ"ג וכהן שעבר היינו זה שנתמנה תחתיו אמאי קרא לי' שעבר הא עדיין לא עבר אלא יעבור אחר יו"כ אלא משמע דכהן המשמש היינו השני שנתמנה ומשמש תחתיו ושעבר היינו הראשון שעבר היום ולא שימש:

שם איתא בכל זמן אפילו וכו' כצ"ל. ור"ל דלעולם כהן שעבר היינו השני והא דקרי ליה שעבר לומר דאפילו אחר יו"כ שכבר חזר ראשון לעבודתו והשני עבר אין ביניהם אלא דברים אלו דאי הוי נקט שיעבר ה"א דדוקא כ"ז שלא חזר ראשון עדיין לעבודתו אין ביניהם אלא דברים אלו אבל שחזר ראשון לעבודתו והשני עבר יש חילוק הרבה ביניהם:

שם וכפי' ריב"א משמע וכו' כצ"ל נ"ל. ור"ל מדקתני זה וזה שוים בעבודת יוה"כ משמע דאפילו בזמן שכהן שעבר עושה עבודת יוה"כ אפ"ה הפר הוא של כהן המשמש והתם פשיטא להו דכהן המשמש היינו הראשון ושעבר הוא השני דהא נקט שם גם עשירית האיפה שמקריב בכל יום גם אחר יו"כ ואחר יו"כ פשיטא דהשני נקרא שעבר דהא ראשון חוזר לעבודתו:

שם כשרות הן בו כמו בכהן וכו'. ור"ל דהתם מיירי ביו"כ אחר שהכ"ג טהור ועובד העבודה ואפ"ה אם עבד גם השעבר מקצת עבודות כשרות ואז פשיטא דהפר הוא של הראשון:

דף יג.

ד"ה הלכה וכו' דאפילו מכשירי מילה דאיכא וכו' כצ"ל:

שם א"י לתרץ כלום. ר"ל ולא משום שהוא הלכתא למשיחא לא השיב אלא שלא ידע להשיב:

שם תוס' ד"ה הלכה וכו' וי"ל דאיכא נ"מ וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה ליישב דנ"מ דאע"ג דנוהגין כבוד בשני מ"מ אין נוהגין בו כמו בפרנס ראשון אבל לר"מ דשני הוי כ"ג גמור נוהגין בשני כמו בראשון וכן בר"ג וראב"ע דרש ר"ג תלתא שבתא וראב"ע שבת אחת ולר"מ צריך לחלק דדוקא לדרוש ממש שייך אתי לקנאויי אבל כ"ג ופרנס ע"כ א"א אלא אחד והראשון חוזר לעבודתו במה שנוהגין כבוד בשני כמו בראשון לא שייך אתי לקנאויי ומ"ש מהרש"א מתוס' פרק ד' מיתות לא ידעתי משמעות שם דשם לא כתבו אלא דנ"מ לפרנס שעבר מחמת אונס ויכולין לפרש כמ"ש:

שם אלא מעתה כל שחיטת קדשים וכו' כצ"ל:

שם ת"י ד"ה מיתה וכו' ודלמא אדמיבם חד וכו' וי"ל דלמיתה דזמן וכו' כצ"ל:

שם ד"ה למיתה וכו' הא ר"מ דחייש למיתה הא וכו' בכפרה מיהו למאי וכו' כצ"ל נ"ל וע"ש בגמרא:

שם ד"ה דעבדינן וכו' דמתקינן לו כהן וכו' כצ"ל:

שם ד"ה ע"מ שלא תמותי וכו' מאותה שעה. ר"ל מתחלת יוה"כ עד שתמות: (שם) תוס' ד"ה דמגרש וכו' כלומר היכי בעיא וכו' כצ"ל:

שם ד"ה ע"מ שתמות וכו'. עיין במהרש"א עד ולשני' לא אמר כלום ר"ל שלא נתן לה גט כלל:

דף יג:

ד"ה אלא וכו' דלמא לא עיילא וכו' כצ"ל נ"ל, ועיין במהרש"א עד דקא בעי למימת ולהקדים וכו' כצ"ל:

שם ת"י ד"ה כי חזי וכו' דהתם קיימתה לתנאה וכו'. ר"ל כיון שהיא קיימת יש להגט על מי לחול משא"כ כשהיא מתה אין להגט על מי לחול ודו"ק ועיין בריטב"א:

דף יד.

ד"ה אטרודי וכו' בעינן וצ"ל לדבריו דהכי פריך וכו' כצ"ל:

שם תוס' ד"ה שאינו עובד וכו' [ונדפס בסוף ע"ב לעיל] ולא הוי מצי לשנויי וכו'. נ"ל דר"ל דלא הוי מצי לשנויי דכל היום אאינו אוכל קאי אבל בלילה אוכל ות"ק סבר בלילה נמי לא אוכל דבין אם נפרש איום מיתה הא ס"ל לר"י דאנינות לילה דיום מיתה דאורייתא ובין אם נפרש איום קבורה וס"ל לת"ק דאינו אוכל מדרבנן הא ר"י נמי ס"ל דאנינות לילה דיום קבורה אסור מדרבנן ולא ידעתי אמאי פירש מהרש"א דאי קאי איום קבורה קאמר ר"י דאוכל מדאורייתא ולא קשה אלא אליבא דת"ק ע"ש: (שם) רש"י ד"ה כדתנן נתכוין וכו' דלא נתכוין לו וכו' נ"ל דר"ל דהאדם הזה בעצמו הוא הצריך הזיה ואפ"ה אינו יוצא בהזיה זו כיון דלא נתכוין לו אלא דלא נפסל מה שיש באזוב כיון שהזה על דבר המקבל טומאה ומה שנדפס תיבת לו בין חצאי עיגול הוא טעות וגם במהרש"א חסר תיבת לו: (שם) תוס' ד"ה למזה וכו' א"נ י"ל וכו'. לא ידעתי היאך לפרש לפ"ז הא דאמר לעיל ק"ו אם על הטמא טהור וכו' הא גם הטמא צריך טבילה והערב שמש ושפיר אמר ר"ע גם בטהור כן וצ"ל דודאי בזה צריכין לפרש כתירוץ ראשון ולא הוסיפו בתירוץ ב' אלא לומר דבאמת נוכל לומר במזין עליו שטהור גמור:

שם ת"י ד"ה דאי ר"ע וכו' כל שבעה ומשום הכי וכו' היכי אתיא דלא כר"ע כצ"ל:

שם ד"ה רש"י גריס וכו' יכול אפילו קרשו וכו' כצ"ל:

שם לפי שהאדם טמא וכו'. ר"ל כיון שבשעה שהגביה האזוב היה כוונתו על הבהמה נטמא אז במשא משא"כ לפירש"י דבשעה שהגביה האזוב היה כוונתו על האדם לא שייך לומר שנטמא כמ"ש התוס' לעיל והוכרח לומר שנפסל במלאכה:

שם דאפילו אחר לא ישנה. ר"ל אפילו רוצה אדם אחר להזות באזוב זה לא ישנה שנפסלו המים:

שם ד"ה ומאי מזה נושא. נ"ל דצ"ל נוגע:

שם ד"ה ועוד מזה וכו' אין להעמיד כזה בנוגע ור"ל דא"ל דומזה קאי אנוגע ללמוד דנוגע בעי שיעור הזיה:

שם לא מוקמינן מזה בנוגע משום דליכא כיבוס בגדים בנוגע וכו' ולנושא כאוכל וכו' דלמא בעי נוגע שיעור וכו' העמידו בנוגע שהנושא הוא בכלל מזה ולא נוגע אבל וכו' והוי מוקמינן בנוגע כיון וכו': (שם) ואומר ר' וכו'. נ"ל דר"ל דאי הוי פריך מקרא דלא כתיב כיבוס בגדים בנוגע היינו אומרים אדרבה נימא דמזה היינו נוגע ונילף דבעינן שיעור וגם טעון כיבוס בגדים אלא דפשיטא לי' להש"ס דלא טעין כיבוס בגדים וע"כ מזה לאו היינו נוגע:

שם דלמא בעי נוגע שיעור. ר"ל אע"פ שאינו טעין כיבוס בגדים כמו נוגע בנבלה:

שם שהנושא הוא בכלל מזה. ר"ל דכל מזה ע"כ הוא נושא אבל אין מוכרח שיגע משא"כ אוכל אין הכרח שישא כמו שאין הכרח שיגע כגון שתחב לו חברו לבית הבליעה:

שם אך תימה וכו'. נ"ל דר"ל ומזה נילף דקאי דוקא אנושא ודו"ק: (שם) והוי מוקמינן ליה בנושא. ר"ל אבל נוגע לא הוי ידעינן כלל: (שם) ומעתה אצטריך להעמיד בנוגע. ר"ל אי הוי כתיב נוגע ונושא ובאוכל לא הוי כתיב כיבוס בגדים הי' מוכרח לאוקמי שיעור אכילה לנוגע אע"פ שהוא היפך הסברא. כנ"ל פירוש דבריהם ומ"מ לא ביארו מהיכן פשיטא לי' להמשנה גופא דנוגע במי חטאת לא צריך שיעור ולא כיבוס בגדים ודו"ק:

דף יד:

ד"ה אביי אמר. צ"ל אמר אביי:

שם תוס' ד"ה אמר אביי וכו' והא דלא קתני וכו'. כ' מהרש"א ובתמיד לא קשיא להו וכו'. ר"ל דהוי ניחא להו לעיל בקושייתם לומר דמתניתין דתמיד בחמש נרות ולא הוי קשה לן דא"כ אמאי לא תנא נמי הטבה דבתר הקטרתו:

שם ד"ה ההוא וכו' דפליג אמתניתין דיומא וכו'. ר"ל וכיון דפליג אמתניתין דיומא נמי דפליג נמי בדישון מזבח הפנימי כמו ר"ש איש המצפה בתמיד דלא שמעינן לי' דפליג אסדר קטורת ונרות אפ"ה אמרינן דפליג נמי בהא ואהא תירצו לבסוף דדוקא ר"ש איש המצפה דתני בי' משנה בתמיד אמרינן דפליג אכל סדר התמיד:

דף טו.

ד"ה אימא סיפא וכו' וי"ל וכו'. כ' מהרש"א וצ"ל דר"פ לא קים לי' דבעי הפסקה בנרות ור"ל כיון דדם התמיד קודם לדישון מזבח הפנימי שהוא קודם לחמש נרות וקטורת לאחר שתי נרות א"כ אין לנו במה להפסיק ולענ"ד אפשר לומר דר"פ ס"ל דדם התמיד ודישון מזבח הפנימי לאחר חמש נרות הם וגם ההוא דמי שוחט וכו' בהטבת שתי נרות מיירי:

שם ד"ה אורויי וכו' וה"פ וכו'. ר"ל דפי' אורויי בעלמא דקא מורי היינו דקא מורי מה שעשה הכ"ג ולכן לא תנא הטבת ה' נרות שלא עשה הכ"ג כמ"ש לעיל ע"ב ד"ה אמר אביי:

שם ת"י ד"ה כמנגדנא וכו' בין אחת לשבע שכאן וכו' כצ"ל:

שם ד"ה הזה וכו' הי' בספר ר"ח וכו' כצ"ל:

דף טו:

רש"י ד"ה ברישא וכו' כפתח כניסת הבית כצ"ל נ"ל:

שם תוס' ד"ה ניתיב דרומית וכו' פגע בקרן דרומית מזרחית וכו'. הנה לפי סברת המקשה הזה שהקשה ניתיב דרומית מזרחית צריך ליתן גם צפונית מערבית נמצא כי קאי בצפון פגע ברישא בצפונית מערבית ואח"כ בדרומית מזרחית אלא התוספות קאי השתא לפי המקשה הזה שלא הקשה דניתיב ברישא בהך דלצד מערב וניחא ליה שצריך להתחיל בצד מזרח לכן כתבו דבהנך דמזרח פגע בקרן דרומית מזרחית. והנה מלשון התוס' שהתחילו דומיא דחטאת וכו' משמע דקושיות אלו לא קאי אלא לר"ש איש המצפה וכ"מ יותר בדבור שאח"ז שכתבו דכיון דבעיא מעשה חטאת וכו' ואח"כ כתבו ס"ל לר"ש איש המצפה וכו' וכ"מ מלשון הגמרא שהרי עד השתא לר"ש איש המצפה איירינן ואח"כ וממאי דבעולה וכו' לר"ש איש המצפה קאי וצריך טעם אמאי לא הקשה קושיות אלו לכ"ע אמאי דוקא מזרחית צפונית ואח"כ מערבית דרומית ולא יתורץ למ"ד דצפון הוא דוקא כנגד המזבח הא פגע ברישא בקרן מערבית דרומית ואפשר דלת"ק כיון שאין טעם לומר דעדיף ליתן דרומית מזרחית או מערבית דרומית ברישא ניחא לי' כמ"ש רש"י ד"ה ברישא כיון שבחטאת שניתנה וכו' ומה שלא נתן בקרן דרומית מזרחית משום דלא הוה לי' יסוד אבל לר"ש איש המצפה משמע לי' להמקשה דבתמיד כיון דבעינן דומיא דחטאת לא משגחינן ביסוד וגם מוטב ליתן מערבית דרומית ברישא דהוי כמעשה חטאת ולא מזרחית צפונית דלא הוי אלא כיון שבחטאת וכו' ה"נ בכל הדמים כנלענ"ד:

שם ת"י ד"ה הממונה וכו'. והכי נמי דתמיד. נ"ל שהוא מיותר: (שם) רש"י ד"ה שתים בקודש וכו' שבית המוקד וכו' כצ"ל נ"ל:

שם ת"י ד"ה מבדילין וכו' בעזרת ישראל ומיהו וכו' כצ"ל. ולפנינו בגמרא לא נזכר ראשי פספסין בין עזרת ישראל לעזרת כהנים והוא במשנה פ"ב דמדות מ"ו ואולי הי' בגירסתם כאן בגמרא משנה זו:

תוכן העניינים

גנזי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה