גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
יבמות · דף ו.
בא"ד מהכא דדחי כדפרכינן לעיל וכו' כצ"ל. ועיין במהרש"א עד למילף הכא מהא וכו' כצ"ל:
שם ד"ה ניגמר וכו' ועשה דבת כהן וכו'. עיין במה הרש"א לענ"ד נראה ליישב קושייתו לפי מ"ש התו' בדבור דלעיל דאע"ג דילפינן דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת מ"מ א"א שידחה ל"ת ועשה לכן קשה להו למאי דיליף מבת כהן דבעלמא דחי לכן ה"א דדחי איסור שבת והא ע"כ שבת הוי עשה ול"ת והאיך ה"א דדחי ליה ולכן הוכרחו לומר דעשה דבת כהן תמורה מעשה דשבת כנ"ל:
שם וא"ת מנלן וכו'. עיין במהרש"א עד דהאי עשה מעולה לא דחי וכו' גרידא דיליף מכלאים וכו' כצ"ל:
שם ד"ה שכן וכו'. עיין במהרש"א עד בעלמא עשה דוחה את ל"ת שאין בו כרת כיון דאינו וכו' דהכא סובר דבשום וכו' דאתא קרא לגופיה בשחיטה וכו' כצ"ל:
שם ואולי שהרא"ם סובר וכו'. נ"ל דר"ל דלפ"ז גם בהוכשר מצוה ליכא למילף בעלמא מכיבוד או"א דדחי ומיושבים קו' התו' לפירש"י:
שם ונראה לר"י וכן פי' ר"ח וכו'. וצ"ל שגם בנין ביהמ"ק לא מקרי עוסק בגוף המצוה דבשעה שבונה וסותר עדיין לא נגמר הבנין ואפשר דלא נקרא גוף המצוה אלא כשעובד העבודה. והנה התו' לעיל ד"ה טעמא וב"ד ניגמר נקטו סברת הכשר מצוה לקולא והיינו כפירושם כאן וצ"ל לפירש"י מ"ש בד"ה טעמא דמפסח ומילה ותמיד לא אתי היינו משום דאדרבה נילף ממקדש והבערת בת כהן ומ"ש בד"ה ניגמר מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפילו לאו גרידא היינו משום דא"צ קרא לזה שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום וקרא לא אתי אלא דבעלמא דחי בהכשר מצוה ה"נ אפשר לומר דסד"א דכיון דהכשר מצוה היא דחי קמ"ל דאפ"ה לא דחי וכיון דשמעינן דלא מועיל סברת הכשר מצוה ממילא לא דחי משום שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום והיינו אפילו לאו גרידא כלענ"ד: