גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
חגיגה · דף יח:
רש"י ד"ה ואסור לזרים בלאו משמע שבא לתרץ שלא תקשה כיון שחייבין עליהן מיתה וחומש פשיטא שאסורין לזרים לכן פי' דקמ"ל שהוא בלאו ועיין בפי' הרע"ב במשנה שם ובפ"ק דחלה מ"ט:
שם תוס' ד"ה הא בנהמא וכו' וה"ה דמ"ל וכו'. אע"ג דאי הוי מוקי הא באכילה הא בנגיעה הוי מוקים ככ"ע והשתא ע"כ מתניתין דמשא"כ במעשר כר"מ דע"כ רבנן אוסרים באכילה דפרי דמעשר מ"מ כיון דע"כ משנתינו מיירי באכילה דנהמא מדאוסר אפילו בחולין עדיפא לי' לאוקמי מתניתין דמשא"כ במעשר אפילו באכילה דפרי וכר"מ ודו"ק:
שם ד"ה כאן לחולין וכו' ותירץ וכו'. עיין במהרש"א עד ואין חילוק כלל בין תרומה למעשר בין לא נתכוין וכו'. ר"ל דבין בתרומה ובין במעשר אין חילוק בין לא נתכוין כלל ובין נתכוין רק לחולין דנימא דכשלא נתכוין כלל פוסל אפילו בנגיעה וכשנתכוין לחולין אין פוסל בנגיעה ולא אסור אלא באכילה דא"כ הוי צריכי תרי בבי דהוחזק לחולין אינו אסור אלא באכילה במעשר ובתרומה וכשלא הוחזק כלל הוי כאלו לא טבל ואסור אפילו בנגיעה והתוס' לקמן (דף י"ט ע"א) ד"ה לא כאלו דחקו לתרצם בע"א אע"כ אפילו לא הוחזק כלל מותר בנגיעה ודו"ק: