גנזי יוסף· רבי יוסף בלוך
ביצה · דף לו:
תוס' ד"ה אלא וכו' ולר"ש מותר וכו'. נ"ל דמשמע להו מפירש"י דלר"ש מותר מדכתב בד"ה פשיטא כיון דאית לי' לר"י וכו' משמע דאי הוי מוקמינן כר"ש באמת היה מותר ולא ניחא להו לפרש דאי הוי מוקמינן כר"ש ג"כ הי' אסור אלא דלא הי' קשה פשיטא דקמ"ל דמודה ר"ש בפסיק רישי' דמשמע להו שגם זה לא הוצרך בברייתא להשמיענו דלהברייתא הי' זה פשוט אלא אביי ורבא שהיו מהאמוראים הוצרכו להשמיענו זה אע"כ ס"ל לרש"י דאין זה פסיק רישי' ובאמת מותר לר"ש לכן הקשו אמאי ועיין מהרש"א ומהר"ם ודו"ק ועיין בא"ח סי' שט"ז בפרישה וב"ח וט"ז ס"ק ג' ואין להאריך:
שם ד"ה שופך ושונה למה דס"ד לעיל דאיירי וכו' כצ"ל: