אור ברסלב
גן נעול - על הלכות ייחוד פרק יג - שאר הרחקות

גן נעול - על הלכות ייחוד

פרק יג - שאר הרחקות

פרק יב - שומרים המצילים מיחוד

א. לא תלך אשה בשוק ובנה הקטן וצ"ע מהו הגיל שכבר יש לאסור. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רה אות ג) ג"כ כתב שהגיל של קטן בנ"ד אינו מבואר. ובספר דברי סופרים (עמק דבר אות תתסד) כתב שמסתבר שכל שאין הילד צועק לאמו כשאחר לוקח אותו מיקרי קטן ונשאר בצ"ע. מהלך אחריה. וטעם הדבר הוא שמא יחטפוהו רשעים, וכשתלך להשיבו יתפסוה ויתעללו בה איתא בגמ' סנהדרין (יט.) התקין רבי אבהו בציפורי שלא תהא אשה מהלכת בשוק ובנה אחריה משום מעשה שהיה. ופרש"י וז"ל "משום מעשה שהיה שגנבוהו פריצים מאחריה ונתנוהו בבית וכשחזרה ולא ראתהו התחילה צועקת ובוכה בא אחד מהם ואמר בואי ואראנו ליך ונכנסה אחריו ועינו אותה" עכ"ל. וכדבר הזה פירשו ג"כ המאירי והיד רמה (סנהדרין שם). וכ"פ את התקנה הנ"ל הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"א הי"ז) והכל בו (ס' עה) והאורחות חיים (הל' כתובות אות ז) והסמ"ג (לאוין קכו) והטוש"ע והלבוש (ס' כב סע' יד) וערוך השלחן (שם סע' יב) ועוד.

והנה הב"ח (ס' כב ס"ק ט) התקשה מדוע הרמב"ם והסמ"ג לא כתבו דין זה יחד עם תקנת רבי יוסי שנשים ידברו בבית הכסא שמא יבא איש ויתיחד עמהן, (הרמב"ם כתב את התקנה של נשים מספרות בפכ"ב ואילו את התקנה שלא תלך אשה ובנה הקטן אחריה בפכ"א) וכתב שהרמב"ם והסמ"ג לא פירשו את המעשה שהיה כפרש"י הנ"ל אלא שאותם רשעים לא אנסו את האשה אלא התעללו בה בפריצות דרך שחוק ולכן הפרידו תקנה זו וכתבוה בנפרד כי היא גדר של צניעות ולא כתקנה של דיבור בבית הכסא ששם זה שמא יבואו לידי עבירה, עיי"ש בב"ח. ומש"כ הב"ח בהסבר הרמב"ם והסמ"ג דרק התעללו בה דרך שחוק אך לא אנסוה, הנה לשון הרמב"ם "ויתעללו בה הרשעים שתפסוהו דרך שחוק", ולכאורה אפשר שכוונתם שהתעללו בה היינו אנסוה, ומש"כ "דרך שחוק" קאי על האופן שתפסוהו את בנה הקטן, ודו"ק.

ואף שבלשון הגמ' הנ"ל נקטו בנה סתם ולא אמרו דוקא בנה הקטן, מ"מ פרש"י והמאירי דמיירי בבנה הקטן. ואע"פ שהרמב"ם והש"ע (סק כב סע' יד) לא נקטו קטן אלא בנה בסתמא, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רה אות ג) דמסתבר שכן דעת הש"ע דמיירי בקטן. והנה מצאתי בידי אליהו (תיקון פז) שהרמב"ם לא הוצרך לבאר דמיירי בקטן, דממה שכתב שמא יתפסוהו מובן דמיירי בקטן שבו שייך תפיסה, עיי"ש. . ולכן ילך בנה או מלפניה מהא דנקטה הגמ' בסנהדרין (יט.) שלא ילך בנה אחריה, ש"מ מלפניה שרי כיון שרואה אותו. וכן פרש"י והמאירי שלא יהלך מאחריה אלא מלפניה. ואע"פ שהרמב"ם (פכ"א הי"ז) והסמ"ג (לאוין קכו) והש"ע (ס' כב סע' יד) לא נקטו שילך לפניה, מ"מ מהא דנקטו שלא יהלך אחריה, ש"מ לפניה שרי, ובפרט שמרן הש"ע העתיק בב"י (ס' כד) את לשון הרש"י הנ"ל. וכ"כ הפרישה (ס' כב ס"ק כג) שכל הגזירה, שלא יהלך אחריה דוקא אבל לפניה לא גזרו, דלא שייך לומר שמא יגנבוהו, עיי"ש. ונראה כוונתו שדוקא שהאמא אינה רואה אותו והרשעים חטפוהו בלא ידיעתה אזי חיישינן שתלך אחריהם להחזירו, אבל שהבן לפניה לא שייך שמא יגנבוהו כי אם תראה כן לא תלך אחריהם להשיבו לבדה אלא תזעיק עזרה. וכעת ראיתי באפי זוטרי (ס' כב ס"ק כו) שהביא את הפרישה הנ"ל והקשה עליו שאף שלא שייך לומר שמא יגנבוהו כשהוא מלפניה, מ"מ שייך לומר שמא יחטפוהו והיינו בפניה והיא תלך להשיבו ויתפסוה ויתעללו בה, עיי"ש. מיהו לפי מש"כ בדעת הפרישה ליתא לקושיא כלל, שהרי אם תראה שהם חטפוהו, לא תלך אחריהם, ודו"ק. ובפרט שמלשון רש"י והמאירי והרמ"ה משמע שהמעשה שהיה שגנבוהו בלא שתראה וכנ"ל. ותדע שאף האפי זוטרי הסכים לדינא שמלפניה שפיר דמי כיון שכן מוכח מפרש"י. וכן הסכים לדינא בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רה אות ג), וכן עיקר.

ופלא מה שכתב הדברי סופרים (עמק דבר אות תתסו) שמלשון הרמב"ם והש"ע שנקטו "שמא יתפס בנה ותלך אחריו להחזירו" משמע דמיירי שיודעת שהם חטפוהו ואפ"ה חוששין שתלך אחריהם, וא"כ אפי' שהוא מלפניה יש לאסור, וסיים דשמא י"ל שאין דרך לתופסו לפניה, ועוד י"ל שלא גזרו אלא אחריה כמעשה שהיה וצ"ע, עיי"ש. ולענ"ד מהא דנקטו "תלך אחריו להחזירו" אינו מוכרח דהמשמעות דוקא באופן דיודעת שבנה נחטף, אלא שפיר משמע דאינה יודעת שנחטף, וכשנודע לה ע"י הרשעים היכן הוא, תלך אחריו להחזירו. ובפרט שהב"י העתיק את לשון רש"י הנ"ל דמיירי דאינה יודעת שנחטף, א"כ י"ל דזה כוונתו גם בש"ע ודלא כדברי סופרים הנ"ל.

וכעת ראיתי בספר ידי אליהו (תיקון פז) דכתב על הרמב"ם וז"ל "וממה שלא כתב רבינו 'אלא לפניה' נראה דסובר שהתקנה היא שלא תלך אשה בשוק עם בנה הקטן כלל, לפי שלעולם הוא הולך אחריה לחולשת הליכתו ויש לחוש שיתפסוהו. ולכן כתב סתם כלשון הגמ'. ונמצא לפי זה היתה התקנה בהחלט שלא תלך אשה בשוק עם בנה הקטן לפי שלעולם הוא הולך מאחריה", עכ"ל. ולפי דיוקו בלשון הרמב"ם, ה"ה בלשון הכל בו (ס' עה) והסמ"ג (לאוין קכו) והש"ע והלבוש (ס' כב סע' יד) שג"כ כתבו כלשון הרמב"ם הנ"ל. מיהו כבר תפס על הידי אליהו בספר יד אהרון (כרך ג הגב"י ס' כב אות ב) דליתא לדבריו, דמהא דנקט הרמב"ם שאסור אחריה, ש"מ לפניה שרי. ואם איתא שאסור בכלל הו"ל למימר בסתם לא תהא אשה מהלכת בשוק עם בנה, אלא ודאי לפניה שרי, והא דלא הוסיף כן הרמב"ם לישנא דתלמודא נקט, עיי"ש. והנה יש לעיין בהשגת היד אהרון, דהא משמע דמודה הידי אליהו דכל האיסור הוא רק כשהוא מאחריה, אלא דסובר דלעולם הוא מהלך מאחריה מחמת חולשת הליכתו ולכן יש לאסור לעולם. ואולי קא קשיא ליה להיד אהרון דמשמע מלשון הידי אליהו דסוף סוף גזרו דלא תצא לעולם אפי' היכא דתשתדל האם שילך בנה מלפניה, ויל"ע. או שילך מצדדיה ודוקא באופן שיכולה לראות אותו כן כתב המאירי סנהדרין (יט.). והסכים לזה בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רה אות ג) והסביר שהגדר של "אחריה" הוא כל שאינה רואה אותו ולכן בצדדים שלאחריה אסור ובצדדים שלפניה מותר. וכן לפי מש"כ היד אהרון שהבאתי בהערה הקודמת, מהא דנקט הרמב"ם שאסור מאחריה, ש"מ מלפניה שרי, ה"ה יש לדייק שלצדדיה שרי כ"ז שרואה אותו. וכן יש לדייק בשאר הפוסקים שנקטו כלשון הרמב"ם ובכללם מרן הש"ע. וכ"פ שמצדדיה מותר בספר נטעי גבריאל (פנ"א סע' ב). . ונראה שנכון להחמיר גם עם בתה ולא דוקא עם בנה בערוך השלחן (ס' כב סע' יב) כתב על הדין שלא תלך אשה ובנה אחריה בזה"ל "כ"ש דבת לא תלך אחריה דהבת עצמה יש חשש שתיתפס ותאנס", עכ"ל. והנה בשלמא מה שחידש שגם בת אסור שפיר דמי (אף שבזה גופא יש לדון וכדלקמן) אך מה שחידש שיש חשש שהבת תאנס, לכאורה לפ"ז אסור לבת ללכת לבדה בשוק שמא תתפס ותאנס, וגזירה כזו לא שמענו, וצ"ע. ושו"ר בשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' צח) שהעיר על ערוך השלחן הנ"ל ודחה דבריו דאי מיירי בקטנה, אזי אין מתאוים לאונסה. ואי מיירי בגדולה, היא יכולה להתנגד להם. אלא ע"כ הבת הקטנה או הבן הקטן הם רק היכי תימצי לאנוס את האם, עיי"ש. וגם הדברי סופרים (עמק דבר אות תתסה) העיר עליו.

והנה בשו"ת להורות נתן (שם) הסתפק האם יש לאסור לאשה ללכת בשוק אף כשבתה אחריה ולאו דוקא בנה. ואע"פ שאין שום סברא לחלק, מ"מ מצינו במס' שבת (ס.) דגזרינן על סנדל המסומר בגלל מעשה שהיה, ומקשינן אי הכי אפי' בחול נמי ודחינן מעשה שהיה, בשבת היה. הנה אע"פ שיש סברא לגזור גם ביום חול, אפ"ה אזלינן בתר מעשה שהיה, וה"ה הכא אע"פ ששייך לאסור גם על בתה, מ"מ מעשה שהיה, בבנה היה, ומובן מדוע הרמב"ם והש"ע נקטו בנה ולא הוסיפו בתה, אך לדינא נשאר בצ"ע.

ובאמת שזה פלוגתא חכמים ורבי חנניה בן עקיבא אי גזרינן כמעשה שהיה ותו לא או לאו דוקא ויש לגזור על כל כיו"ב. עיין מס' חגיגה (כג.) ויבמות (קטז:). ולעניין הלכתא, מצינו סתירה בדעת הרמב"ם. הנה בהל' פרה אדומה (פ"י ה"ב) פסק כרבנן, ואילו בהל' אבות הטומאה (פי"ב ה"ג) פסק כחנניה בן עקיבא. ועיין בכ"מ מה שתירץ בזה, וע"ע בחזו"א (פרה ס' ה ס"ק כו). ובספר דברי סופרים (עמק דבר אות תתסה) כתב שבנ"ד נראה שאפי' לחנניה בן עקיבא אסור בבתו דאין שום סברא לחלק ונשאר בצ"ע. ולדינא נראה שנכון להחמיר. . וצריך עיון על מה סומכים העולם להקל בזה דוחק לסמוך על לשון הש"ע שנקט בלשון "לא תלך" ולא נקט בלשון "אסור", וכן לשון הרמב"ם שברוב ההלכות בפכ"א נקט אסור ובדין זה נקט "לא תלך". ועיין בהט"ז (יור"ד ס' קפב סס"ק ג) ובהחיד"א בברכי יוסף (אור"ח ס' ב אות ב) ובמחזיק ברכה (שם ד"ה ואל) ולהגר"י רצאבי בשו"ת עולת יצחק (ח"ב ס' רלד אות ז ד"ה להסתכל) ובספרו ש"ע המקוצר (חלק קדושה ס' רג בהערה ט). מ"מ פשטות הדברים בנ"ד דהוי תקנה מדינא ואין להאריך. ובדברי בזה עם הגר"י רצאבי שליט"א, אמר שיש למצוא סינגור על המקילים בזה ע"פ המבואר לגבי העמדת בהמה אצל גויים דהאידנא יש מקילים כיון שמענישים על זה לכן לא חשודין על כך, וכן יחוד ישראל עם גוי החשוד בשפיכות דמים שכיום שיש רשויות המענישות מותר, ועיין בזה לעיל (פ"א סע' טז). וה"ה הכא שכיום אם יאנסו את האשה, אזי יש רשויות המענישות, ולכן לא חיישינן. מיהו כ"ז לסינגור בעלמא, אבל ודאי שיש להקפיד לעמוד בתקנה זו, עכת"ד. ועיין בלשון המאירי שהקדים לתקנת רבי יוסי בזה"ל "לעולם תהא אשה נזהרת בכל כוחה שלא להכשיל את עצמה בפריצים וכו' התקין רבי יוסי וכו"', עכ"ל. ואפשר שלמד המאירי שכל עצם התקנה הינה זהירות בעלמא, ודוחק. וע"ע להגר"י רצאבי שליט"א בשו"ת עולת יצחק (ח"ג) שעתיד לצאת לאור בע"ה שדן בזה שם. ובספר דברי סופרים (עמק דבר אות תתסג) רצה לחדש שכל הגזירה הינה במקום ששכיח פרוצים ובמקום שלא שכיח מותר אך הוסיף דלכאורה לא פלוג, ועיי"ש שהאריך בזה האם החשש הוא דוקא בגויים או ה"ה בישראלים. .

ב. אסור לאלמנה כן נקטו הגמ' והראשונים והאחרונים שנביא בהערה הבאה בלשון "אלמנה" ולכאורה לפי טעם האמור של חשש רביעה, ה"ה פנויה הגרה לבדה וכן גרושה, ולאו דוקא אלמנה, דאין שום סברא לחלק. וכן ראיתי שמצדד בכך הגר"י רצאבי שליט"א בספרו ש"ע המקוצר (חלק קדושה ס' רג ס"ק כה) ועיי"ש שהאריך בזה. מיהו צריך למצוא טעם מדוע נקטו דוקא אלמנה. לגדל כלב כן מבואר בגמ' ע"ז (כב:) וב"מ (עא.) דתני רב יוסף ארמלתא לא תרבי כלבא. ודין זה מוסכם ברוב הפוסקים, וכן הוא בהרי"ף (ע"ז ז:) וכ"פ הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב הט"ז) והש"ע (ס' כב סע' יח).

ובטעם הדבר, כתבו רש"י והר"ן (ב"מ שם) בזה"ל "לא תגדל כלב שמא תקלקל עמו", עכ"ל. ועיין בנימו"י (ע"ז שם) שג"כ מתבאר מלשונו דיש חשש קלקול, עיי"ש. וכ"כ הר"י מלוניל (ע"ז שם) שמא תתאוה ליבעל ותרבענו עליה. מיהו בתוס' (ב"מ שם) פירשו דלא נחשדו ישראל על משכב זכר ובהמה אלא הכא לא תגדל כלב משום לזות שפתיים בעלמא לפי שהולך אחריה, עיי"ש. ועיין בחידושים ובאורים (ע"ז כב:) דכתב שצריך לדחוק בלשון רש"י שהוא כשיטת התוס', עיי"ש. ועיין לעיל (פ"ב סע' טו) שהארכנו בזה האם נחשדו ישראל על משכב בהמה, עיי"ש. והנה הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב הט"ז) נקט בזה"ל "וכן אלמנה אסורה לגדל כלב מפני החשד", עכ"ל. וכיו"ב הוא בלשון הסמ"ג (לאוין קכו) והכל בו (ס' עה). ונראה מדנקטו "מפני החשד" ולא נקטו "מפני חשש עבירה", ש"מ דאין חשש עבירה אלא לזות שפתיים בעלמא.

עכ"פ מלשון הרמב"ם והסמ"ג והכל בו (שם) והש"ע והלבוש (ס' כב סע' יח) וערוך השלחן (שם סע' יד) שנקטו בלשון "איסור", ש"מ דאסור מדינא ולא רק חומרא בעלמא. וכן כתב בפשיטות בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רה אות ז) מהא דשינה הרמב"ם מלשון הש"ס דהתם לא מוזכר לשון איסור וכתב בלשון איסור, ש"מ דהוי איסור מעיקר הדין, עיי"ש. וכן נראה דעת הטור (ס' כב), ואע"ג דהטור נקט בלשונו כלשון הגמ' היינו אלמנה לא תגדל כלב ולא כתב בלשון איסור, מ"מ עיין לקמן (הערה 10) שנבאר את לשונו.

ותדע דאסרו לגדל דוקא כלב ולא שאר בהמות וחיות, ועיין בגמ' ע"ז (שם) ובלשון רש"י והנימו"י. דלשיטה דחיישינן שתרביענו עליו, בשאר בהמות אין חשש זה, כיון דתחשוש שיסרכו אחריה וזה יסגיר את קלקולה, דשאר בהמות וחיות נסרכות רק ע"י רביעה. משא"כ בכלב שנסרך גם מחמת שמאכילים אותו, לכן חיישינן שתרביענו עליה ולא תחשוש שיתגלה קלונה ע"י שנסרך אחריה, דתולה שבנ"א לא יחשדוה אלא יחשבו שנסרך אחריה בגלל שהאכילה אותו. ולשיטת התוס' דפירשו דאין חשש עבירה אלא לזות שפתיים בעלמא וכדלעיל, צריך לומר דכלב נסרך תדיר כמבואר בלשון רש"י דנקט "כל שעתא בתרא" ולכן חיישינן ללזות שפתיים, משא"כ שאר בהמות וחיות.

עכ"פ מהא דאסרו בכלב כיון דנסרך גם בגלל שמאכילים אותו, משא"כ שאר בהמות וחיות, כתב בספר דברי סופרים (אות קנב) דלכאורה ה"ה בחתול שנסרך ג"כ כשמאכילים אותו. וכששאלתי כן להגר"י רצאבי שליט"א, אמר שיש לעיין בזה טובא האם בכלל שייך קלקול בחתול וד"ל, עכת"ד. ועיין בלשון רש"י שנקט שהכלב נסרך "כל שעתא בתרא", ויש לעיין האם כך דרכו של החתול ליסרך כל שעתא בתרא, דאע"פ דחזינן שנסרך כשמקבל מאכל, מ"מ אפשר שנסרך קצת ולא כל שעתא ולא גזרו בזה, ויש לעיין בזה.

ותדע דמסתבר דלא פלוג רבנן ואסרו אף בכלב נכה רגלים וכיו"ב שאינו יכול ליסרך אבתרא כלל, וכן הורה לי הגר"י רצאבי שליט"א.

והנה סתימות הפוסקים דאסור לגדל כלב כלל, ולא שנא אם מגדלתו בתוך ביתה דוקא או בכלוב בחצר ביתה, דסוף סוף כשתהלך ברחוב יסרך אחריה. וכן לשיטת רש"י דחוששים לקלקול הרי יכולה לקלקל עמו בלילה כשתכניסהו לביתה. וכתבתי כן לאפוקי ממש"כ הדברי סופרים (אות קנב) שהסביר בדעת מרן הש"ע דהאיסור היינו דוקא בבית ודייק כן מהלבוש שנקט וז"ל "אלמנה אסורה לגדל כלב בבית מפני חשד רביעה", עכ"ל. ודקדק דדוקא בביתה הוא דאסור אך אם יש לה כלוב מיוחד עבורו חוץ לבית, מותר. ולענ"ד ליתא, ואע"פ שאף הסמ"ג (לאוין קכו) נקט בלשונו "בתוך ביתה" ועיין בהערת המו"ל (הערה 12) מ"מ נראה דאורחא דמילתא נקט ולאו דוקא הוא, דהא לפי התוס' איכא לזות שפתיים כשהולך אחריה, וגם לשיטת רש"י וסיעתו איכא חשש קלקול וכדאמרן. ואפי' אי נימא דדוקא נקטו, מ"מ מלשון הרמב"ם והש"ע משמע דבכל גוונא אסור ולאו דוקא בביתה. וכן הסכים לדינא הגר"י רצאבי שליט"א לאסור אפי' בכלוב חוץ לביתה, וכן עיקר. . ואף במקום צורך, כגון מחשש גנבים אין להקל בזה אלא יכולה לגדל כלבה לאפוקי ממש"כ בנטעי גבריאל (פנ"א סע' ה) שבשעת צורך כגון מפחד גנבים מותר לאלמנה לגדל כלב ורק לכתחילה תקנה כלבה. וטעמו כיון די"א דאין זה אלא חומרא בעלמא, עיי"ש. ולענ"ד אין להקל בזה כלל כיון דלפי הרמב"ם והש"ע ורוב הפוסקים הוי אסור מדינא וכדלעיל (בהערה הקודמת), והכא הרי אפשר לקנות כלבה (אפי' לכתחילה ולאו דוקא מפחד גנבים) וא"כ אין להקל בזה ואם אינה יכולה לקנות כלבה מסיבה כל שהיא תשאל מורה הוראה אם אפשר להקל בזה.

והא דמותר לגדל כלבה, פשוט הוא, דאין טעם לחשד ואין טעם לחשש קלקול. וכן כתב בספר דבר הלכה (הוספות עמ' רא). אלא צריך שלא יהיה זה כלב רע דאסור לגדלו לכל אדם ולאו דוקא לאלמנה, ואין הבדל בין כלב לכלבה ועיין במשנה ב"ק (עט:) ובהרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ה ה"ט) ובש"ע ח"מ (ס' תט סע' ג). וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רה אות ז) ובספר דבר הלכה (שם). וי''א שאין דין זה אלא חומרא בלבד התוס' (ב"מ עא.) נקטו דלא תרבי כלבא, משום לזות שפתיים בעלמא. וכתב הט"ז (ס' כב ס"ק ג) דהתוס' ס"ל דאין זה אלא חומרא בעלמא, עיי"ש. והנה ראיתי בדברי סופרים (עמק דבר אות תתקכה) שבא לדייק שאף הטור סובר דהוי חומרא בעלמא מדשינה מלשון הרמב"ם שכתב בלשון "איסור" והטור כתב בלשון אלמנה "לא" תגדל כלב, עיי"ש. ולענ"ד אין הטור חולק על הרמב"ם כלל ולשון "לא" ג"כ אפשר דהוי איסור, וכדוגמא עיין בטור (שם) שנקט לא תקנה אשה עבדים זכרים אפילו קטנים מפני החשד, וכתב ע"ז הב"י וז"ל "ומה שכתב לאסור אפי' קטנים וכו"' עכ"ל. אלמא אע"פ שהטור נקט בלשון "לא", למד הב"י דהוי איסור מדינא ולא חומרא. והא דדייק הדברי סופרים מהא דשינה הטור מלשון הרמב"ם, אינו מוכרח. דהנה בדין לדור בחצר אלמנה כתב הרמב"ם (פכ"ב הט"ז) בלשון "אסור". וכן בדין אפוטרופוס (הט"ו) כתב בלשון "אסור", והטור שינה הלשון ונקט בלשון "לא" והב"י לא כתב דאיכא בזה פלוגתא, וגם בנ"ד לא ציין הב"י שחיבורו על הטור גופא דהרמב"ם והטור פליגי בזה ונ"מ טובא. ועוד דאם איתא דהטור בא לחלוק על הרמב"ם היה לו להביא דעת הרמב"ם ואז לחלוק. וכעת מצאתי באפי זוטרי (ס' כב ס"ק כעח) שכתב לדייק בדין של לא ימנה אדם אפוטרופוס על ביתו וכו' שכתב מהא דהטור והש"ע שינו מלשון הרמב"ם שנקט בלשון "איסור" וכתבו בלשון "לא" ש"מ פליגי על הרמב"ם וכו' עיי"ש. אלא שכבר תפס עליו בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רה אות ה) וכתב דאינו כן וגם לשון "לא" שנקטו הטור והש"ע משתמע לאסור וכו', עיי"ש. .

ג. אסור לאיש לישון בחדר שאיש ואשתו ישנים שם ואפילו בזמן שהאשה נדה כן מבואר בגמ' עירובין (סג:) "אמר רב ברונא אמר רב כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ואמר רב יוסף אפי' באשתו נדה", ע"כ. והביאו גמ' זו הרי"ף והרא"ש (פ"ו ס' ד) והטור בקיצור פסקי הרא"ש (שם) ורי"ו (נתיב כג ח"א) והדרכי משה (ס' תרלט ס"ק ג) וכ"פ בקיצור ש"ע (ס' קנב סע' יז) וערוך השלחן (ס' רמ ס"ק נב) והכה"ח (ס' רמ אות מא), ובש"ע המקוצר (ח"ו ס' רא סע' יב). והנה הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ג ס' נח) נשאל בנ"ד והשיב דשריותא ליכא, מדאיתא בגמ' כאילו עומד בכריסה של אשה וכו', עיי"ש. ועיין בשו"ת יבי"א (ח"ב יור"ד ס' טז אות ז) שהעיר עליו מדוע לא הזכיר את הגמ' דעירובין הנ"ל, עיי"ש.

וטעם הדבר פרש"י (עירובין שם) שהם בושין ממנו. וכשהיא נדה ואין כאן מניעת תשמיש, פירש רבינו יהונתן (על הרי"ף דף יט.) שהאשה בושה לשכב שם, ודברי צניעות שבין איש לאשתו אינו יכול לומר אותם ומצטערים שניהם, ועוד שדרך כבוד הוא לאשה ששוכבת אצל מטת בעלה, עיי"ש. ואף המהרש"א (שם) הביא את פירוש רבינו יהונתן הנ"ל, וכיו"ב הסביר ערוך השלחן (שם).

והנה רבינו יהונתן פירש התם שקילעא היינו חדר, והוא כפרש"י, וכן כתב להדיא רי"ו. וכן הוא בקיצור ש"ע (ס' קנב סע' יז), עיי"ש. אך הביא שם די"א דקילעא היינו וילון, וא"כ דוקא בתוך הוילון שבו האיש והאשה ישנים יש לאסור, משא"כ חוץ לוילון מותר, אפי' באותו חדר. . ויש אומרים שאין זה איסור אלא ממידת דרך ארץ בלבד הנה הרמב"ם והש"ע השמיטו דין זה לגמרי, וכבר תמה ע"ז בהגהות על הרי"ף (עירובין סג: דף יט מדפי הרי"ף), עיי"ש. ומצאתי בשו"ת פני מבין (יור"ד ס' שכט) שנשאל על השמטה זו והשיב שאין זה דין גמור אלא ממידת דרך ארץ וכיו"ב השמיט הרמב"ם הרבה, עיי"ש. , מ''מ כשהאיש והאשה מבקשים ממנו לישון עמהם באותו חדר [באופן שיש צניעות] מותר כן נראה פשוט לפי הטעמים שהתבארו לעיל (הערה 11). ולכן אם הבעל והאשה מוחלים ומבקשים ממנו לישן עמהם, מותר. וכן כתב בפשטות המשנ"ב בשער הציון (ס' רמ ס"ק לד) והביאו בהסכמה בספר שערים המצוינים בהלכה (ס' קנב ס"ק יט). וכעת ראיתי בספר נטעי גבריאל (פרק נא ס"ק ט) שכתב כנ"ל בשם לקט יושר (יור"ד עמ' כג) שבעל תרומת הדשן נתן רשות למשמשו לישון בחדר שישן הוא ואשתו, עיי"ש. והנטעי גבריאל העיר ע"ז דאפי' שנתן לו רשות, סוף סוף מידי הרהור לא יצאנו, עיי"ש. ופשוט שכל מה שהתירו שאם נתנו לו רשות לישן בחדרם דשרי, מיירי רק שאותו איש יודע בעצמו שלא יהרהר, אך אם יודע בעצמו שיגיע לידי הרהור, ודאי שיש לאסור לו, דהרהורי עבירה קשים מעבירה. וכעת ראיתי בספר ראשית חכמה (שער הקדושה פ"ח אות כד) שכתב ע"פ המבואר בגמ' (ע"ז כ.) דאסור להסתכל בבגדים צבעוניים של אשה, אמרינן (שם כ:) שאפי' הבגדים שטוחין על הכותל אם מכיר בעליהן, אסור, וז"ל הראשית חכמה "ומברייתא זו אתה למד שכיון שאסרו בגדי אשה השטוחין על גבי הכותל במכיר האשה, כל שכן שיהיה אסור להסתכל במיטה שאיש ואשתו ישנים בה אם מכירן, כי זה יעורר את תאוות היצר יותר ויותר", עכ"ל. .

ד. אסור למסור תינוק ולגבי תינוקת עיין לקמן (הערה 18 ד"ה וא"כ) דזה תלוי בטעמים של האיסור. ולגבי גיל התינוק לא מצאתי מבואר בפוסקים ועיין לקמן (הערה 18) דלכאורה זה תלוי בטעמי האיסור. וכעת מצאתי בבן איש חי (ש"ש פרשת מסעי סע' יב) שכתב שהאיסור בקטן היינו שלא הגיע לגיל שלש עשרה שנה, ועם כל זה יש להזהר כל זמן שעדיין אין לו חתימת זקן, עיי"ש. לנכרי ולגבי הדין למוסרו לנכרית ללמדו ספר או לישראל אפיקורוס, עיין לקמן (הערה 18) דזה תלוי בטעמים של האיסור. כדי שילמדו ספר או אומנות וכל כיוצא בזה וזה כולל כל החוגים למיניהם, שחיה, נגינה וכד'. ועיין בשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' צא אות ו) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ה) והבאתי לשונו לקמן (הערה 18). . ונאמרו בזה כמה טעמים. א- כיון שהנכרים חשודים על שפיכות דמים זה מוסכם לכ"ע דחשודים על שפיכות דמים ואסור להתייחד עמהן, ואפי' גדול ולאו דוקא תינוק, וכמבואר במשנה ע"ז (כב.) ונפסק בהרמב"ם (הל' רוצח פי"ב ה"ז) ובטוש"ע (יור"ד ס' קנג סע' ב), ועוד. מיהו אפי' היכא דלא שייך חשש שפיכות דמים, כגון שמפחדים מהרשויות וכמבואר לעיל (פ"א סע' טז) או שישנם שם ישראלים נוספים כמש"כ הדרישה (ס' כד ס"ק א), אפ"ה אסור למסור קטן לנכרי מהטעמים האחרים. וכן כתבו הח"מ (ס' כב ס"ק ו) והב"ש (שם ס"ק ז) והדרישה (שם ס"ק א) והחכ"א (כלל פט סע' יב). . ב- כיון שיש סכנה שהנכרי ימשכנו למינות וכפירה. ג- כיון שהנכרים חשודים על משכב זכר הנה דין זה מקורו בברייתא ע"ז (טו:) ובתוספתא (שם פ"ג תוס' א), וכ"פ הרי"ף והרא"ש (פ"א ס' יז) והרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"ה) ומרן הש"ע (ס' כב סע' ד). והטעם פרש"י וז"ל "ואין מוסרין להם תינוק דמשכי ליה למינות ועוד משום משכב זכור והן מוזהרין עליו דכתיב ודבק באשתו ולא בזכור", עכ"ל. וכלשון הזה פירש הר"ן (דף ה מדפי הרי"ף). וכן המאירי והרבינו יונה (שם) כתבו את ב' הטעמים הנ"ל. וכן כתבו האחרונים, עיין בהדרישה (ס' כד ס"ק א) ובערוך השלחן (ס' כב סע' ה).

מיהו ישנם דלא נקטו הני תרי טעמי אלא חד מנייהו, הנמוקי יוסף נקט רק טעם של מינות, וע"ע בחכ"א (כלל פט סע' יב) דהיכא דאין חשש שפיכות דמים, יש טעם של מינות. והרמ"א (יור"ד ס' קנג סע' א) כתב רק טעם של מינות, ובביאור הגר"א (שם ס"ק ג) הסביר דכיון דאינם חשודים כיום על משכב זכר, לכן נקט הרמ"א טעם של מינות. וע"ע בהדרישה (יור"ד ס' קנג ס"ק א). ומאידך הרמב"ם (שם) וכל בו (ס' עה) נקטו רק את טעם של משכב זכור, וכן כתב הלבוש (ס' כב סע' ד), ולכאורה אפשר דזהו הטעם של הש"ע שנקט את הדין הזה בהל' יחוד, והיינו שמא יגיעו למשכב זכר ולא משום מינות.

ובפשטות נראה שהרמב"ם וסיעתו שנקטו טעם של משכב זכר, לא סוברים את הטעם של משכי למינות. וא"כ נ"מ טובא בין הפירושים. דהנה כתב החכ"א (כלל פט סע' יב) דהיכא דליכא חשש שפיכות דמים, אסור משום מינות וז"ל "ונראה לי דהוא הדין דאסור למוסרו לישראלים האפיקורסים דגריעי טפי מן הגויים, דאפיקורס ישראל ממשיכים יותר", עכ"ל. וטעם זה שייך רק במינות אבל בטעם של משכב זכר לא נחשדו ישראל על זה. ואפי לפי מש"כ מרן הש"ע (ס' כד) שכיום שרבו הפרוצים יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר וכמבואר לעיל (פ"ב סע' טו), מ"מ נ"מ במקום שלא נחשדו בזה שמרן הש"ע לא אסר, וא"כ יהיה מותר למוסרו לאפיקורס ישראל ללמדו אומנות. ועוד נ"מ למסור תינוק לכותית, משום מינות איכא ומשום משכב ליתא, דהא אין ביאתו ביאה ורק בזכר אסור דעובר על לפני עיוור לא תתן מכשול (ועיין בשו"ת להורות נתן ח"ז ס' צא). ואפשר דיש עוד נ"מ למסור תינוקת לנכרי, דלטעם של מינות אסור, ולטעם של משכב זכור, אין לאסור, דאין כאן לפני עיוור לא תתן מכשול. ועיין בהתוס' ע"ז (כו. ד"ה עובדת) ובשיירי כנה"ג (יור"ד ס' קנג אות ג). ולכאורה גם נ"מ לגיל של התינוק, שלגבי משכב זכר כשהוא גדול קצת אין כ"כ חשש, שלא יניח לו לעשות כן ויצעק ויתנגד. אך לגבי הטעם של מינות, נראה דאסור אפי' שהוא קצת גדול. ועיין להגר"ח פלאג'י בספרו ראה חיים (פרשת וישב) שהביא מגמ' עירובין (סב.) שאפי' בגדול, כל שדר עמו יחיד, יש חשש שילמד ממעשיו. (ועיין בשו"ת להורות נתן שם). וכן נ"מ היכא דאינם חשודים על משכב זכור, ועיין בביאור הגר"א (יור"ד ס' קנג ס"ק ג) דהאידנא אינם חשודים על זה, א"כ יש להתיר, אך לטעם של מינות אכתי אסור וע"ע באפי זוטרי (ס' כב ס"ק י).

מיהו נראה אפי' היכא דליכא חשש למשכב זכר, אך יש חשש מינות אף הרמב"ם יאסור, ואפי' שאין זה מדין הברייתא דע"ז הנ"ל. דהא ודאי שאסור לשלוח תינוק ישראל למקום שילמדוהו מינות וכפירה. אלא אכתי יש נ"מ בסתם גוי דידוע שלא ישמכהו למינות, דלפי המפרשים דמינות זה הטעם מהברייתא, א"כ אכתי יש לאסור, דלא פלוג רבנן. אך להרמב"ם שרי, (מיהו עיין בנימו"י ע"ז טו:).

ולכאורה יש לנקוט לדינא דלבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א דיש להחמיר ולחשוש להנך תרי טעמי היכא דליכא שפיכות דמים, דהא הרמ"א פסק כטעמא דמינות, ובביאור הגר"א כתב דהרמ"א השמיט טעמא דמשכב זכור כיון דאינם חשודים. ולפ"ז היכא דכן חשודים על משכב זכר, אף הרמ"א מודה דחיישינן לזה, ובפרט בדור שלנו דפריצי טפי, ועיין מש"כ בשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' צא אות ו) וז"ל "אולם צ"ע אם גם בזמנינו שייך לומר דלא חשידי על משכב זכר כיון דפריצי טפי", עכ"ל. וע"ע במרן הש"ע (ס' כד) והבאתי דבריו לעיל (פ"ב סע' טו), וע"ע בשיירי כנה"ג (ס' קנג אות ב).

וא"כ לבני אשכנז יש להחמיר לא לשלוח אפי' תינוקת ולאו דוקא תינוק, וכן לא לשלוח לנכרית ולאו דוקא לנכרי, וכן יש לאסור לשלוח לאפיקורס ישראל, ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ה) שלאחר שהביא את החכ"א האוסר למסור לאפיקורס ישראל כתב וז"ל "וזה תוכחה מגולה להמוסרים בניהם לעבודה כשאין הבעה"ב בדוק להם בדעותיו, ואפי' אם הבעה"ב מאמין ושומר התורה, מ"מ אם ישנם שם עוד עובדים גוים או אפיקורסים שיש חשש לפריצות או משיכה דמינות ג"כ אסור. ובעו"ה כי הרבה אין נזהרין בזה", עכ"ל. וע"ע בשו"ת דברי יואל שהובא בשו"ת להורות נתן (שם) שכתב דמוטב ללמד תינוק ישראל ע"י עכו"ם במקום הצורך משילמדנו ע"י ישראל אפיקורס דגריעי טפי, עיי"ש.

ולבני ספרד היכא דלא חיישינן למשכב זכר וגם אין ודאי מינות וכפירה, לכאורה יש להתיר למסור תינוק לנכרי או לישראל שדעותיו משובשות כשאין חשש שימשכנו למינות, או אפי' סתם ישראל שלא בדוק לנו (אך היכא דודאי ידעינן שיטיף ארס ומינות, פשוט דאסור). וה"ה באופנים הנ"ל שרי למסור תינוק או תינוקת לנכרית דאין חשש משכב זכור. מיהו, לענין מעשה אין לעשות כן לא למוסרו לנכרי ולא לישראל שאינו שומר מצוות כי כמה תקלות יכולות לצאת מזה, ולא צריך לזה ראיות והוכחות. ועכ"פ הרוצה לעשות מעשה בשעת הצורך, יעשה שאלת חכם כיון שהגדרים דקים ביותר מתי יכול למושכו למינות ועוד שאר חששות, ואכמ"ל בזה. . וכשישנו טעם אחד כבר יש לאסור, אפילו ששאר הטעמים אינם.

ה. אין למנות אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר עיין בסע' הבא מהו הגדר של שומר שאז יש לאסור. בחצר שיש בו נשים בין עריות ובין פנויות (טהורות). ואע"פ שמקור הדין לפי כמה פוסקים יוצא מהירושלמי כתובות (פ"א ה"ח) והתם אמרינן דאין ממנין אדם אפוטרופוס לעריות (ויש שגורסים לא כך וכדלקמן בסע' הבא הערה 22) מ"מ הרמב"ם ושאר הפוסקים שהבאתי בהערה הבאה נקטו בסתם שאין ממנין שומר בחצר שיש בו נשים. ונקטו נשים בסתמא ולאו דוקא עריות. ואע"פ שסיימו דאין אפוטרופוס לעריות, מ"מ זה רק הטעם לאיסור ואין זה הסבר באיזה נשים אסרו. וכיו"ב מצינו דאמרו בגמ' קידושין (פא.) שבדרך צריך ג' אנשים שמא יצטרך אחד לנקביו ונמצא זה מתייחד עם הערווה, ובשו"ת מהר"י וויל (ס' נה) כתב דלאו דוקא ערווה, אלא ה"ה נשים שאינם ערווה. ועיין בזה לעיל (פ"ד סע' יט). ואע"פ שיש שפירשו שם ערווה בדוקא, מ"מ הכא הרמב"ם ושאר פוסקים נקטו נשים בסתמא וש"מ כל סוגי הנשים ולאו דוקא עריות. אע''פ שהוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב הט"ו) כתב וז"ל "אין ממנין אדם נאמן וכשר להיות שומר חצר שיש בה נשים אע"פ שהוא עומד בחוץ שאין אפוטרופוס לעריות", עכ"ל. וכ"פ הטוש"ע והלבוש (ס' כב סע' טו) ועוד. והמ"מ כתב דמקורו של הרמב"ם לדין זה הוא מהירושלמי כתובות (פ"א סוף הל' ח) וכן כתב העין משפט בירושלמי הנ"ל, ועיין בביאור הגר"א (ס' כב ס"ק כא). והנה המהר"י עייאש בספרו לחם יהודה (על הרמב"ם שם) כתב וז"ל "כתב המ"מ ירושלמי וכו', יש מי שכתב דנפקא ליה לרבינו מעובדא דרב עמרם חסידא (קידושין פא.) והרב המגיד לא ניחא ליה ללמוד משם אע"ג דהוא תלמודא דידן משום די"ל דדרך מקרה הוא, ועוד דממונה שאני כיון דנתמנה מהבי"ד או מהזקנים לא מרע נפשיה, ועוד דבירושלמי מפורש גוף הדין דכתב רבינו וק"ל", עכ"ל.

ובפשטות דין זה מיירי אפי' דליכא איסור יחוד וכלשון הפוסקים הנ"ל דאפי' שהוא עומד בחוץ. והיינו דכאן גדרו חז"ל גדר והרחקה כיון דאין אפוטרופוס לעריות. ועיין בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) שכתב שמלשון הרמב"ם "אין אפוטרופוס לעריות", ש"מ שהוא על דרך חשש רחוק, עיי"ש. ועוד דאם איתא דמיירי ביחוד א"כ פשיטא ומאי קמ"ל בזה, הרי להרמב"ם והש"ע אין איש מתייחד אפילו עם מאה נשים ומדוע הביאו כן הרמב"ם והש"ע, אלא ודאי כדאמרן. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רה אות ד) דזה גזירה מיוחדת ואינו ענין לכללי יחוד, עיי"ש. אלא שבגזירה זו גופא נחלקו באיזה אופן גזרו, ונבאר זאת בסעיף הבא בס"ד.

והנה מלשון הב"ח (ס' כב) משמע דמיירי באופן שיש בו יחוד, שכתב וז"ל "להרמב"ם ניחא דאפילו בג' וד' נשים או טובא איכא משום יחוד באין אשתו עמו וכן הוא לר"ת, אבל לפרש"י דאיש אחד עם ג' נשים וכ"ש טפי מג' אין חוששין משום יחוד, קשה דהא חצר שיש בו נשים סתמא קאמר אפי' טובא ואפילו הכי אסור. וי"ל דהכא כיון דשומר ביום ובלילה אפי' רש"י מודה דאיכא חששא דילמא אדניימו מקצתן אזיל ועביד איסורא, ולא שרי לרש"י בג' נשים אלא דוקא ביממא וכ"כ הב"י ע"ש הראב"ד דמחלק בין יחוד דביום ליחוד דבלילה, נ"ל", עכ"ל. ולכאורה משמע מלשונו דמיירי שהאיש נמצא ביחד עמהן. מיהו זהו דוחק. חדא, מאי "אע"פ שהוא עומד בחוץ" דנקטו הפוסקים, ועוד אמאי בעינן טעמא דאין אפוטרופוס לעריות תיפוק ליה משום יחוד. אלא נראה שכוונת הב"ח ג"כ שכעת ליכא יחוד אלא כל זה משום חשש ליחוד שמא השומר יכנס ויתייחד, ועל זה הקשה הב"ח בשלמא להרמב"ם ניחא אך לרש"י קשיא וכנ"ל.

עכ"פ עולה לפי הב"ח דכל האיסור לשיטת רש"י, דוקא כששומר בלילה אבל כששומר ביום אין בזה איסור כלל אלא לשיטת הרמב"ם ור"ת. ועוד מתבאר שכל החשש דאסרינן ליה להיות שומר היינו חשש מגדרי יחוד ולכן אם יש מישהו המציל מן היחוד כגון שאשתו עמו או שהנשים בעליהן בעיר וכל כיו"ב המציל מן היחוד, לשיטת הב"ח שרי להיות שומר. ואף בערוך השלחן (ס' כב סע' יג) משמע דאיסור דידן הוא מגדרי יחוד, עיי"ש. ועיין בערוגת הבושם (ס"ק כד) דכתב דאם אשתו עמו שרי אלא דהוסיף דאפשר דגרע טפי כשהוא בקביעות ואיכא למיחש שתלך אשתו לצרכיה והוא מתייחד עמהן, עיי"ש.

והנה יש לבאר את קושית הב"ח על שיטת רש"י. דהנה הב"ח התקשה כיון דלפי רש"י איש אחד מתייחד עם ג' נשים ויותר, א"כ מה החשש בנ"ד. והנה בדין פנימי וחיצון דחיישינן שמא יפרוש איש לבין הנשים, הקשו התוס' על שיטת רש"י דאפי' אם יפרוש איש לבין הנשים, מ"מ ישנן שם נשים הרבה ואין בזה יחוד לשיטתו א"כ אמאי חיישינן בפנימי וחיצון. ואע"פ שיש שתירצו דמיירי שישנן רק ב' נשים ואז אסור לכ"ע, א"נ מיירי באנשים שעסקם עם הנשים ואף רש"י מודה לאסור בכה"ג, מ"מ הב"ח לא קיבל תירוץ זה דמיירי בב' נשים וכתב לחלק דלדעת רש"י רק כאשר האיש נמצא עם הנשים בחדר אחד וכולן יודעות שהוא שם אזי מותר להתיחד עמהן כשהן הרבה, והטעם כיון שאינו יוכל לבעול את כולן וכן אי אפשר שלא יתגלה. אבל בשני חדרים נפרדים כפנימי וחיצון, אף רש"י מודה לאסור אפי' שישנן נשים הרבה, כיון שחוששין שמא יפרוש איש אחד לבין הנשים בהחבא ויזנה עם אחת מהן ושאר הנשים לא ירגישו שהוא נכנס אליהן, עיי"ש בב"ח.

והנה לפ"ז בנ"ד כשהשומר בחוץ, מודה רש"י לאסור אפי' שישנן נשים הרבה, דזה דומיא פנימי וחיצון, דחיישינן שימצא זמן להיכנס פנימה בהחבא ולא ירגישו בו שאר הנשים ויזנה עם אחת מהן. וא"כ יש לעיין מה קושית הב"ח אפרש"י, אדרבא, לפירושו אתיא שפיר וכנ"ל. וכדי לישב יש להקדים ולברר כוונת הב"ח בתירוצו את שיטת רש"י בדין פנימי וחיצון. הנה ביאר שלפי רש"י חוששין שיכנס בהחבא והנשים לא יראוהו ויוכל לזנות עם אחת מהן. וע"כ צ"ל דמיירי בחדר גדול עם זויות נסתרות, דאל"כ כיצד יזנה ולא יראוהו. והשתא מאי שנא אם בא מבחוץ בהחבא דבזה מודה רש"י לאסור, לבין אם נמצא עמהן יחד מתחילה. הרי גם בכה"ג יוכל למצוא זוית נסתרת ולזנות עם אחת מהן. אלא צ"ל כיון שהנשים כבר יודעות שהוא עמהן, א"כ כשיראו לפתע שהוא נעלם, יעלה חשד בליבם ויחפשוהו ויתפסוהו בקלקלתו (ואע"פ שיכולות לתלות שיצא) אבל כשהוא במקום אחר, חיישינן שיכנס בהחבא ויזנה עם אחת מהן וכנ"ל, ולא שייך שיתפסוהו, כך נראה כוונת הב"ח. ולפ"ז ניחא בדין שומר, שהרי כל הנשים יודעות בהמצאותו של השומר מבחוץ, וכחדר אחד דמי, שאם לפתע יראו שהוא איננו, יחפשו אחריו ויתפסוהו בקלקלתו. והשתא שפיר יש להקשות על שיטת רש"י כמו שהקשה הב"ח, וע"ז תירץ הב"ח כיון שהוא שם בלילה, חיישינן שמא כשהנשים ישנות, ילך ויזנה, כנלע"ד בדעת הב"ח.

והנה הח"מ והב"ש (ס' כב ס"ק יז) הסבירו בדעת רש"י דלא כשיטת הב"ח. הנה הח"מ כתב שאף לרש"י אסור כיון דהכא הוא שומר בקביעות, ובסוף דבריו הדגיש דהכא חמור מיחוד דעלמא (שהרי אסרו אפי' כשעומד בחוץ) כיון שהוא אפוטרופוס וממונה עליהן עיי"ש. והב"ש כתב רק דהכא חמור טפי כיון שהוא שומר בקביעות ולא ציין דהוא אפוטרופוס וממונה עליהן. עכ"פ מדבריהם עולה שאין החומרא לשיטת רש"י כיון ששומר בלילה כמש"כ הב"ח אלא סיבות אחרות. ולפ"ז אסור לו להיות שומר אפי' ביום. וכן מורה סתימות הפוסקים, הרמב"ם והטוש"ע ועוד, שנקטו בסתמא דאין ממנין שומר, ש"מ בין ביום ובין בלילה. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (שם) מש"כ בזה. .

ו. י''א שהאיסור למנות שומר בחצר נשים הוא כששומר שם דרך קבע, ואפילו שהוא אינו ממונה ואחראי על הנשים ששם והן אינן כפופות לו כתב הרמב"ם (פכ"ב הט"ו) וז"ל "אין ממנין אדם נאמן וכשר להיות שומר חצר שיש בה נשים אע"פ שהוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות", עכ"ל. וכיו"ב הוא לשון הכל בו (ס' עה) והטור (ס' כב) והש"ע והלבוש (שם סע' טו) ועוד. ופשטות לשונם דאסור למנות שומר אפי' שאינו אפוטרופוס עליהן דלא הזכירו שאסור דוקא באופן שהשומר ממונה ואחראי עליהן, אלא סתם שומר חצר (ואע"פ שלא הזכירו גם שאסור רק באופן קבע, מ"מ נראה דמיירי באופן קבע, דהא הלשון "אין ממנין שומר" הפירוש הוא לתפקיד שומר ולא לחד יומא, דבזה לא שייך כ"כ הטעם דאין אפוטרופוס לעריות, וכן יתבאר מהאחרונים לקמן).

ואע"פ דאיתא בירושלמי כתובות (פ"א ה"ח) "אמר רבי זעירא מתניתא אמרה אפילו כשירין מזנין דתני אפילו חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפוטרופוס על עריות", ע"כ. והמ"מ והבאר גולה (ס' כב אות ד) והגר"א (ס"ק כא) כתבו דהמקור של ההלכה דידן הינה מהירושלמי הנ"ל וא"כ מוכח שכל האיסור הוא דוקא למנותו אפוטרופוס, והיינו שהוא אחראי וממונה על הנשים והן כפופות לו וכדלקמן בהערה הבאה, ולפ"ז סתם שומר מותר אפי' בקביעות, שהרי אינו אפוטרופוס שלהן. מיהו המעיין יראה שישנם גרסאות אחרות בירושלמי הנ"ל, ואע"פ שהגר"א הביא ב' גרסאות ובתרוויהו מבואר שכל האיסור הינו למנותו דוקא אפוטרופוס, מ"מ כתב המגיד משנה בזה"ל "אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר וכו' ירושלמי פ"ק דכתובות אמר רבי זעירא מתניתא אמרה אפילו כשרים מזנין דתני אפי' חסיד שבחסידים אין ממנין אותו, אין אפוטרופוס לעריות" עכ"ל.

ואין לדחוק ולפרש שהרמב"ם והש"ע נקטו שומר וכוונתם לאפוטרופוס וכלשון הפסוק במגילת אסתר (פ"ג פס' ג) "אל יד הגא סריס המלך שומר הנשים" והתם היה ממונה עליהן לסדר כל צרכיהן וכמו שאכן ראיתי בדברי סופרים (אות קלח) שכך רצה לפרש בדברי מרן הש"ע, ולענ"ד זהו ליתא. דאם איתא דרוצה לומר אפוטרופוס היה נוקט בפשטות לשון "אפוטרופוס" כמו שאכן הרמב"ם כתב באותה הלכה של שומר וז"ל אין ממנין אדם נאמן וכשר להיות שומר וכו' ואסור לאדם למנות אפוטרופוס על ביתו וכו"', עכ"ל. וכן כתב מרן הש"ע בסע' שאחרי נ"ד (סע' טז) והוא כלשון הברייתא בברכות (סג.) דלא ימנה אדם אפוטרופוס וכו', ואם איתא שהרמב"ם והש"ע גרסו בירושלמי הנ"ל כלשון הגר"א, היינו שאין למנות שומר דוקא שהוא אפוטרופוס, היו נוקטים כלשון הירושלמי וכמו שנקטו לשון הברייתא דברכות הנ"ל, ופשוט.

ומצאתי בעוד אחרונים שפירשו שהגריעותא בשומר בחצר נשים כיון שנמצא שם בקביעות. הנה הב"ש (ס' כב ס"ק יז) הסביר דהכא גרע טפי אפי' לשיטת רש"י דמתיר להתייחד עם הרבה נשים כיון שהוא שומר בקביעות עיי"ש בלשונו, ולא הזכיר מאומה דהוא אחראי וממונה עליהן כמו שאכן הזכיר הח"מ (ס"ק יז), וכן כתב בערוך השלחן (שם סע' יג) דהגריעותא היא שהוא שומר תמידי, וכן באפי זוטרי (שם ס"ק כז) משמע דהגריעותא דהוא נמצא שם תדיר (מיהו משמע קצת מלשונו דהן לבו גס בו והוא בהן, אך לפני כן כתב שאין לו עסק עמהן ולא מיקרי עסקו עמהן) והדברים מבוארים היטב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) שכתב וז"ל "אסור למנות איש לשמור חצר שיש שם נשים אע"פ שהוא עומד בחוץ וכו' וע"כ צ"ל דאיירי כגון שהוא עומד בחוץ ברחוב במקום שאין שייך יחוד והחשש הוא שמא יכנס לפנים אך שם י"ל הטעם שכיון שעומד שם בקביעות יש לחוש שבהמשך הזמן ימצא לו אופן להתקרב לאיזה אשה בחצר", עכ"ל. ולכאורה אפשר לומר שכן סובר הב"ח שאין כאן גריעותא של אפוטרופוס אלא רק קביעות דאם איתא דמיירי בממונה עליהן והן כפופות לו א"כ מדוע הקשה על שיטת רש"י שמתיר יחוד עם הרבה נשים הרי הכא שאני, ויש חילוק גדול דהכא הוא אפוטרופוס אלא אפשר דג"כ למד דלא מיירי באפוטרופוס אלא בשומר דעלמא ולכן הקשה על שיטת רש"י וכנ"ל, ויש לפלפל.

עכ"פ העולה מן האמור דאסור למנות שומר בחצר נשים, ולכאורה לאו דוקא שנמצא שם כל היום אלא אפי' בשעות הבוקר אבל באופן קבוע יום יום ג"כ נכלל באיסור, וא"כ צריך לעיין על מה שנוהגים כיום בסמינרים ובביה"ס של בנות שיש שומר קבע מבחוץ, והנה אם היה זה מצד חשש יחוד אפשר היה לישב שישנן מורות שבעליהן בעיר ועוד פ"פ וכו' ואז אתיא שפיר כדעת הב"ח וערוך השלחן שהבאתי לעיל (סע' ה הערה 21) שביארו את האיסור בנ"ד כחשש יחוד, מיהו עיי"ש שכתבתי שפשטות הלשון אינה מורה על חשש יחוד אלא הרחקה מעריות ואפי' היכא דליכא חשש יחוד, וא"כ אכתי יש לעיין על מה סומכים היום להתיר. . וי''א שדוקא כשהוא ממונה ואחראי עליהן והן כפופות לו, יש לאסור כן מתבאר מהירושלמי כתובות (פ"א ה"ח) לפי הגירסא שלפנינו דאין למנות אפוטרופוס על עריות וכן לגירסת הגר"א (ס' כב ס"ק כא). והנה הח"מ (שם ס"ק יז) ג"כ הסביר את הגריעותא של השומר במה שהוא ממונה עליהן. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רה אות ד) הביא את לשון הירושלמי דדוקא אפוטרופוס אסור, שהנשים נכנעות תחת ידו ועיי"ש מה שכתב לדייק מדברי הט"ז והש"ך ביור"ד (ס' רסז סע' יט) עיי"ש. וע"ע בברכי יוסף (שם אות ז) ובדבר הלכה (ס' יד סע' ב). .

ז. אף הנשים חייבות לזרז את עצמן וללמוד היטב הלכות יחוד כדי שלא יכשלו באיסור חמור זה פשוט. וכ"כ בש"ע הגר"ז (הל' ת"ת פ"א סע' יב) שאע"פ שנשים פטורות מתלמוד תורה, מ"מ חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן כגון נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד, עיי"ש. .

ח. אסור כן מבואר במס' ע"ז (כב:) ובמס' ב"מ (עא.) דתני רב יוסף ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא. וכ"פ הרמב"ם (פכ"ב הט"ז) וז"ל "אסור לת"ח לשכון בחצר שיש בה אלמנה אע"פ שאינו מתיחד עמה מפני החשד", עכ"ל. וכן הוא בכל בו (ס' עה) וכ"פ הש"ע (ס' כב סע' יז) ועוד. והפוסקים הנ"ל נקטו בלשון "אסור" ומשמע מדינא. ואע"פ שהטור והלבוש (ס' כב סע' יז) נקטו בלשון "לא ידור ת"ח" מ"מ נראה דהיינו הך, דהב"י לא העיר בזה מאומה ופשוט. (אך עיין באפי זוטרי ס' כב ס"ק כה). ועיין להנצי"ב במרומי שדה ע"ז (שם) דעמד על הא דמלשון הגמ' משמע שהאיסור על האלמנה ואילו בלשון הפוסקים הנ"ל משמע שהאיסור על הת"ח, עיי"ש. לתלמיד חכם יש לעיין האם ת"ח בדוקא הוא דאסור או ה"ה שאר אנשים. הנה לשון הגמ' בע"ז (כב:) "לא תשרי בר בי רב", והיינו ת"ח. וכן משמע מפרש"י התם דפירש אגב דצניע לה וכו' והיינו שת"ח צנוע ולא יספר בשוק אם יעשו עבירה, וכלשון הרש"י הנ"ל מבואר ג"כ ברבינו חננאל ובנימו"י. והנה אף הרמב"ם (פכ"ב הט"ז) והכל בו (ס' עה) והסמ"ג (לאוין קכו) והטוש"ע והלבוש (ס' כב סע' יז) ועוד, נקטו בלשון תלמיד חכם ובפשטות משמע בדוקא, דלא נקטו "אף" ת"ח דהוי רבותא, וכן מתבאר להדיא בשו"ת הראנ"ח (ס' צא) ובשו"ת פרח מטה אהרון (ח"ב ס' צה) עיין בלשונם. וכן כתב המגדל עוז (על הרמב"ם שם). וע"ע להחיד"א בברכי יוסף (יור"ד ס' רסז אות ז) דג"כ אפשר קצת לדקדק מלשונו דדוקא בר בי רב, עיי"ש.

והנה ראיתי בספר דבר הלכה (ס' טו סע' ט) שכתב שמהמהר"י וויל (ס' נה) משמע דלאו דוקא ת"ח אלא ה"ה כל אדם, והביאו גם בש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג בהערה כה) וכן כתב הדברי סופרים (עמק דבר אות תתקד) בשם המהר"י וויל. ולענ"ד אין שום הכרח, דהנה המהר"י וויל רצה ליתן ראיה בנידונו שיחוד פנויה חמור טפי מערווה דאורייתא, וכראיה הביא את הדין דתני רב יוסף דאלמנה לא תשרי בר בי רב וכתב וז"ל "אלמא שאסור להיות דר אצל אלמנה אפילו בלא יחוד מה שאין כן בערוה דאורייתא", עכ"ל. וכנראה דייק הדבר הלכה מהא דהמהר"י וויל השמיט שדוקא לת"ח אסור לדור עם אלמנה וכתב בסתמא, וש"מ דלכל אדם אסור ולאו דוקא לת"ח, מיהו אין הכרח לכך, כיון שסך הכל בא ליתן ראיה שיחוד פנויה חמור וכנ"ל, לא דק כולי האי וסמך על פשט לשון הגמ' שהביא לפני כן דתני רב יוסף בר בי רב וכו'.

מיהו מצאתי במאירי (ב"מ עא.) שכתב וז"ל ":. ומטעם זה הזהירו לאלמנה שלא תאסף בביתה שום אדם אפילו בר בי רב הבא ללמוד תורה", עכ"ל. הנה נקט "אפילו" בר בי רב, ומשמע דלמד המאירי הא דנקטו בגמ' "בר בי רב" לרבותא וכ"ש סתם אינשי אסור. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רה אות ו) ג"כ כתב תחילה בפשטות דדוקא בת"ח אסור דזה מתכסיסי ת"ח להזהר מן החשד, ושוב כתב שמצא במאירי לא כך אלא נקט ת"ח לרבותא וכנ"ל, עיי"ש.

והנה לענ"ד אפשר לדחוק ולפרש דלאו דוקא ת"ח אף בשיטת הרמב"ם וסיעתו, דהא הסבירו שכל האיסור הינו משום חשד ולא שמא יעבור עמה עבירה וכדלקמן (הערה 32), ובזה אפשר דלרבותא נקטו ת"ח וכ"ש שבסתם אדם איכא חשדא. (אף דגם זה דוחק בלשון כל הפוסקים הנ"ל שנקטו ת"ח והיה להם לסתום ולכתוב אסור "לאדם" וזה כולל את כולם, א"נ היו כותבים אסור "אף" לת"ח ודו"ק). מיהו בלשון רש"י והר"ח והנימו"י שמשמע מלשונם שהאיסור הוא לא משום חשד אלא שמא יזנה עמה והיא לא חוששת שיפרסם כי הוא צנוע, א"כ בסתם אינשי אין איסור כיון דאינו צנוע, כן חוששת שיפרסם את הדבר. ושו"ר שכן דייק ברש"י הנ"ל הגר"י רצאבי בש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג הערה כה) דמוכח דדוקא ת"ח מיהו בשו"ת שבט הלוי הנ"ל דחק בזה, עיי"ש.

וכעת מצאתי בדברי סופרים (עמק דבר אות תתקד) שכתב דמוכח מגוף הסוגיא דלא דוקא ת"ח אלא ה"ה שאר אינשי, שהרי בלשון הגמ' איתא "ארמלתא לא תשרי בר בי רב באושפיזא". הרי להדיא שאף על האלמנה יש איסור, ואילו האיסור היה רק בת"ח שעליו להזהר מחשדות טפי, הגמ' היתה צריכה להזהיר את הת"ח שלא ידור בחצר אלמנה ולא להזהיר את האלמנה שלא ידור אצלה ת"ח, והשתא אם האיסור עליה, לא שנא אם זה ת"ח או שאר אינשי, עיי"ש. ויש להעיר על דבריו. חדא, כל זה דוקא אי נימא שכל האיסור הוא מחמת חשד, אבל אי נימא שהאיסור הוא שמא יבא עליה וכיון שצנוע הוא, היא אינה חוששת שיספר, א"כ בפשטות משמע דוקא ת"ח וכדמשמע מרש"י ועוד וכדלעיל. ולפ"ז מובן דנקטו בגמ' שהאיסור על האלמנה ולא על הת"ח דעליו לא חיישינן כ"כ, אך עליה חיישינן בנ"ד ודומיא דאלמנה לא תגדל כלב דאמר רב יוסף בחד מחתא את שני הדינים הללו, ובגידול כלב פרש"י שמא תרביענו (ועיין בזה לעיל סע' ב הערה 8) וא"כ ה"ה דחיישינן בנ"ד שמא תפתה את הת"ח לבא עליה, וכן כתב הנצי"ב בספרו מרומי שדה ע"ז (כב:) דחיישינן שתרגיל את הבר בי רב עליה, עיי"ש.

מיהו נראה דאפי' למפרשים שכל האיסור בנ"ד הוא מחמת חשד אין הכרח שהגמ' התכוונה דלאו דוקא ת"ח וכמו שרצה לדייק הדברי סופרים הנ"ל, ואף שסובר שפשט לשון הגמ' מורה כן מדהזהירו את האלמנה וכנ"ל. מ"מ מאידך גיסא, פשט לשון הגמ' דנקטה "בר בי רב" משמע ת"ח בדוקא. ואע"פ שאפשר דלרבותא נקטה כן וכפירוש המאירי שהבאתי לעיל, מ"מ כבר כתבתי שסתימות הרמב"ם והכל בו והסמ"ג והטוש"ע והלבוש דנקטו ת"ח ולא חידשו רבותא, והיה להם לכתוב "אף ת"ח" או לכתוב שאסור לאדם לשכון וכו' וזה כולל את כולם. וא"כ בפשטות משמע שלמדו ת"ח בדוקא וכסתם לישנא דגמ'. והא דהקשה הדברי סופרים שהיה לגמ' לנקוט האיסור על הת"ח ולא על האלמנה, כבר עמד בזה הנצי"ב בספרו מרומי שדה ע"ז (כב:) שלשון הגמ' משמע שהאיסור על האלמנה ומאידך לשון הפוסקים שהאיסור על הת"ח ובתוך דבריו כתב שהגמ' נקטה שהאיסור על האלמנה ללמד שאסור דוקא באופן קבע, ואם היתה כותבת הגמ' דאסור לת"ח, היה משמע שאסור אפי' עראי, עיי"ש בדבריו. וכן בחדושים ובאורים (ע"ז שם) כתב הא דנקטה הגמ' שהאיסור על האשה אגב רישא נקטה כן היינו אגב הדין של "ארמלתא לא תרבי כלבא". ולפ"ז כבר אין הכרח שפשט הגמ' משמע שה"ה שאר אינשי, ובזה סרה טענת הדברי סופרים הנ"ל שהעיר על מש"כ בשו"ת פרח מטה אהרון והמגדל עוז דדוקא ת"ח, והעיר עליהם שדבריהם תמוהים, דמוכח מהגמ' שלא כמותם. ולפי מה שכתבתי אתיא שפיר, ואכמ"ל.

מיהו בהא יש לדון אם יש כיום דין ת"ח, ונחלקו בזה הפוסקים טובא. תחילה עיין בשו"ת יחוה דעת (ח"ד ס' טז) שאסף כגורנה דעת הפוסקים ומתוך דבריו נראה שכיום יש דין ת"ח. ועיין להגר"י רצאבי בש"ע המקוצר (ח"ו ס' רב הערה נה) שדן בזה וציין לש"ע המקוצר (ח"ה יור"ד ס' קפ הערה מו) ושם הביא בשם המשנ"ב (ס' תקמז סע' ג בשעה"צ ס"ק ד) דאין ת"ח היום לענין הספד קודם הרגל שלושים יום, מיהו הביא שם הרבה שעשו מעשה, דסברי דיש ת"ח, עיי"ש. וע"ע בחזו"א באגרת הבטחון (פרק ג) שכתב וז"ל "תלמיד חכם היינו אדם גדול בהלכה היודע את עומק המשא ומתן של ההלכה ע"פ המקובל בידינו מדור דור ולמד רוב מקומות התלמוד ואם אינו חכם בזה אף שלומד אגדה וספרי יראה כל שאינו יודע לישא וליתן בהלכה ברוב מקומות התלמוד ע"פ הפוסקים אינו בכלל תלמיד חכם", עכ"ל. ועיין להרה"ג משה לוי זצ"ל בספרו ברכת ה' (פ"ג הערה 81) שהביא את החזו"א הנ"ל לענין ברכה על חכם, ונשא ונתן בזה ובתוך דבריו כתב שאפי' שלא למד את כל המקומות בתלמוד ואף לא רובם, אבל כשתבוא לפניו שאלה ידע ללמוד את כל הסוגיא השייכת לה בתלמוד ולישא וליתן ביושר בדברי הפוסקים כדי להורות הלכה למעשה ובקי היטב בדברי הטור והש"ע והנושאי כלים בעניינים הנוגעים הלכה למעשה בזמנינו, יש לברך עליו וכו' עיי"ש. אך כעת מצאתי במגדל עוז דכתב (באחד מהסבריו) על הרמב"ם דכוונתו לתלמיד חכם גדול הנקרא צורבא מרבנן דומיא דאביי ורב ששת שהיו גדולים ומלמדים תורה ברבים שצריכים להיזהר מהחשד יותר וכו', עיי"ש.

עכ"פ חזינן דאפי' אם יש ת"ח בזמנינו לפי החזו"א, לא כל אברך נכלל בזה ואף לפמש"כ בזה בספר ברכת ה' אין כולם בכלל, מיהו ישנם שאכן נכללים בזה. והגר"י רצאבי שליט"א בספרו ש"ע המקוצר (ח"ה ס' קפ הערה מו) העלה שת"ח אינו צריך שיהא בקי בכל התלמוד אלא כל ששואלים אותו באחד המקומות ומשיב, וגם אין צריך שישיב מיד אלא אע"פ שממתין ומשיב אחר העיון וכמבואר בשו"ת פעולת צדיק (ח"ג ס' כז), עיי"ש. ולדברי הגר"י רצאבי שליט"א האיסור בנ"ד הוא גם להרבה מבני ישיבות ולאברכי כולל, וכן כתב עוד בספרו ש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג הערה כה). לגור לגור דוקא באופן קבע אבל עראי מותר, וכן משמע מהמ"מ (פכ"ב הט"ז) וכן מתבאר בח"מ (ס' כב ס"ק יט) ובב"ש (שם ס"ק יח) וכ"כ הט"ז (שם ס"ק י) והחכ"א (כלל קכו סע' יא) וערוך השלחן (ס' כב סע' יד) וכן כתב במרומי שדה (ע"ז כב:). ובפירוש שם טוב על הרמב"ם (שם) כתב טעמא דאם זה אינו קבוע יאמרו אנשים כיון דלא הוי ליה מלון הוא מתאכסן בחצר ולכן לא שייך שום חשד כשזה עראי, עיי"ש.

ותדע דכאשר זה באופן עראי שרי אפי' בתוך ביתה ולאו דוקא בחצר כל זמן שאין איסור יחוד, כן כתב החכ"א (שם) להדיא וכן מבואר במ"מ (שם) והביא ראיה ממס' עירובין (נג:) דאמר רבי יהושע פעם אחת נתארחתי אצל אלמנה אחת וכו' וכן הוא במס' חולין (ו:) וכו' עיי"ש. (ולפנינו בעירובין איתא דהיה זה רבי יהושע בן חנניא "פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא" וא"כ לכאורה אין ראיה שהיתה אלמנה. מיהו במס' דרך ארץ פרק ו' איתא "ומעשה ברבי יהושע שנתארח אצל אלמנה אחת, הניחה לפניו מעשה אילפס". ובהגהות הגרי"ב אות א ציין לעירובין נג: ונראה דהוא הוא המעשה, ואע"פ דהכא מבואר דהניחה לפניו אילפס ובעירובין איתא שעשתה לו פולין, עיין בנוסחת הגר"א במס' דרך ארץ דה"נ גרסינן עשתה לו פולין וגם מגוף המעשה עצמו מוכח דהוא הוא). והנה בהגהות שי למורה (ס' כב סע' יז) הקשה מהא דאליהו הנביא התגורר אצל אלמנה כמבואר בספר מלכים, עיי"ש. ונדון בזה לקמן (הערה 34), בס"ד. בחצר בספר שער היחוד (דרכי אלישיב אות ג) הסתפק האם האיסור דוקא בחצר או ה"ה בבנין משותף שייך האיסור הנ"ל, עיי"ש. והגר"י רצאבי שליט"א בש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג סע' יב) כתב שה"ה בבנין משותף ואפי' שגרים בקומות נפרדות, ובמקורות כתב דפשוט הוא, עיי"ש. וצ"ל שמה שנקטו חצר, כיון שלא היה מצוי בזמנם בנין קומות. שיש בה הנה לשון הרמב"ם (פכ"ב הט"ז) "אסור לת"ח לשכון בחצר שיש בה אלמנה", וכן כתבו עוד פוסקים. ולכאורה אפשר לדייק דאסור אפי' שישנם עוד דיירים באותה חצר ולאו דוקא שהאלמנה גרה לבדה, שהרי נקטו "בחצר שיש בה אלמנה" משמע כל שיש בה אלמנה אסור ולא שנא אם ישנם דיירים נוספים. מיהו נראה דאין הדקדוק מוכרח ואפשר דגזרו לאסור דוקא כשהם לבדם דאז יש מקום יותר לחשד ומנין לחדש יותר מכך.

ואפשר דבנ"ד יש לצרף את הסוברים שכיום אין ת"ח וא"כ לא שייך דין זה, ואפי' אם יש דין ת"ח שמא דין זה אינו אלא חומרא בלבד וכדלקמן (הערה 35). וכעת ראיתי בפירוש שם טוב על הרמב"ם שכתב לדקדק מלשון הרמב"ם שכתב שאסור לשכון בחצר סתם, ומהסתימות משמע אפי' שישנם עוד אנשים הדרין בחצר אסור כיון דסוף סוף יחשדו בהם כאשר אין אשתו עמו עיי"ש, וצ"ע. אלמנה עיין להגר"י רצאבי שליט"א בש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג הערה כה) שמצדד דלאו דוקא אלמנה אלא ה"ה גרושה ופנויה דאין סברא לחלק, עיי"ש. מיהו לפ"ז יש לעיין אמאי נקטו דוקא אלמנה. , אפילו שאינו מתייחד עמה כן לשון הרמב"ם (פכ"ב הט"ז) והטוש"ע (ס' כב סע' יז) ועוד. ופשוט הוא, דאל"כ תיפוק ליה דאסור משום יחוד ולא מטעמא דחשדא. ועיין במרכבת המשנה (על הרמב"ם שם) שכתב שהרמב"ם נקט "חצר" כיון דבבית תיפוק ליה משום יחוד, וכיו"ב כתב הגר"א (ס' כב ס"ק כג). מפני שהדבר מביא לידי חשד כן מבואר ברמב"ם (פכ"ב הט"ז) דהטעם הוא משום חשד, וכן הוא בכל בו (ס' עה) ובסמ"ג (לאוין קכו) וכן כתבו הרי"ף (ע"ז דף ז: בדפי הרי"ף). והר"ן (שם) ג"כ כתב "שמא יחשדוה עליו" וכן דעת המאירי (ב"מ עא.) וכן הוא בטוש"ע ובלבוש (ס' כב סע' יז), ועוד. ובפשטות הכוונה מפני חשד בעלמא ולא שיש חשש עבירה, וזה לכאורה דלא כמהריט"ץ (בחידושיו לפרק איזהו נשך שהודפס בסוף שו"ת מהריט"ץ ח"ב) שכתב בדין אחר של הרמב"ם שנקט חשד והסביר היינו דחושדים שיהיה עבירה, עיי"ש. ואפשר שיסבור שה"ה בכוונת הרמב"ם ושאר פוסקים שהבאתי בנ"ד. אך בפשטות מיירי בחשד בעלמא. מיהו מלשון רש"י (ע"ז כב: ב"מ עא.) משמע דזה חשש לעבירה גופא ולא חשד בעלמא וכן הוא בלשון רבינו חננאל (ע"ז שם) ובנימו"י בחידושיו לע"ז (שם). . ואם אשתו עמו, מותר הרמב"ם (פכ"ב הט"ז) והכל בו (ס' עה) והסמ"ג (לאוין קכו) והטוש"ע והלבוש (ס' כב סע' יז) ועוד. ויש לעיין האם דוקא אשתו עמו מצילתו מן החשד או דילמא ה"ה בתו וכיו"ב משאר שמירות המצילות אף מיחוד. ומפשטות הלשון של הפוסקים הנ"ל דנקטו כולם שאם אשתו עמו מותר, משמע דוקא אשתו דאז ליכא חשד דהא אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה ועומדת על המשמר שפיר ושוב ליכא חשד, ואינו דומה לאשתו משמרתו מיחוד דהתם אע"פ שנקטו "אשתו" למדו הפוסקים דה"ה בתו וכו' דשם הוי מדין יחוד ומתבייש לזנות אף ליד בתו וכו' אבל הכא חשד בעלמא ודוקא אשתו מהני, וצ"ע. ותדע שאין צריך שאשתו תהיה עמו כל רגע ממש אלא סגי במה שדרה עמו בקביעות שם ומהני אפי' שלפעמים נעדרת מן הבית, כ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פכ"ד אות ב). . וי''א שכל האיסור דוקא להתאכסן בתוך בית האלמנה [אפילו באופן שאין יחוד] אבל לגור בחצר עמה מותר כן כתב הראב"ד בהשגות על הרמב"ם (פכ"ב הט"ז) וכן נראה מלשון המאירי (ב"מ עא.) וז"ל "ומטעם זה הזהירו לאלמנה שלא תאסף בביתה שום אדם וכו"', עכ"ל. ומדנקט בביתה ש"מ בבית הוא דאסור הא בחצר שרי. וכעת ראיתי שכן דקדק במאירי הנ"ל בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פכ"ד אות ד) ופשוט. ועיין באפי זוטרי (ס' כב ס"ק כט) שתמה מדוע הרמ"א לא הביא דעת הראב"ד בשם יש אומרים, עיי"ש.

ומצאנו מחלוקת אחרונים בדעת הראב"ד הנ"ל אי אוסר רק באופן קבע אך באופן עראי שרי, או שאוסר אפי' באופן עראי. הנה החכ"א (כלל קכו סע' יא) והנצי"ב בספרו מרומי שדה (ע"ז כב:) כתבו דלהראב"ד שרי בדרך עראי התאכסנות בבית אלמנה (כ"ז שאין יחוד), עיי"ש. מיהו מלשון המ"מ (הל' איסו"ב פכ"ב הט"ז) משמע שהראב"ד אוסר אפי' בדרך עראי וכן משמע מהח"מ (ס' כב ס"ק יט) שהביא את המ"מ הנ"ל.

ויש לכאורה לשאול על שיטת הראב"ד דאוסר לדור עם אלמנה בביתה מהא דאיתא בעירובין (נג:) שרבי יהושע נתארח אצל אלמנה אחת וכו' וכן בחולין (ו:) דמהכא הביא המגיד משנה ראיה לדברי הרמב"ם, ומוכח דשרי להתאכסן בבית אלמנה. והנה לסוברים שהראב"ד מתיר באופן עראי ניחא, דכל זה לא היה אלא דרך מקרה, ואכן כך כתב לישב המרומי שדה (עז כב:) את שיטת הראב"ד מהסוגיות הנ"ל, אך לשיטת המ"מ והח"מ שהראב"ד אסר אפי' דרך עראי מאי איכא למימר. וכנראה מכח הראיות הנ"ל הוצרך הט"ז (ס' כב ס"ק י) לחדש שכל האיסור לפי הראב"ד הוא שהאלמנה נותנת לו מקום לכבדו ולהאכילו משלה דרך קירוב הכנסת אורחים אבל דירה שיש לו משלו ואין צריך לה אין בזה קירוב כלל כשהוא מתארח אצלה, ולא קשה מההיא דרבי יהושע שנתאכסן אצל האלמנה דזה היה בדרך, שאכל ושתה משלו ושילם שכר הפונדקי כנהוג בבית הפונדקי ואין כאן קירוב, דזהו דרך מחייתה אצל כל אדם, עיי"ש בט"ז. והאחרונים נמשכו אחר חילוק הט"ז הנ"ל היינו שכל האיסור הוא דוקא כשאוכל משלה כן הסכים הב"ש (ס' כב ס"ק יח) והבה"ט (ס"ק יא) וערוך השלחן (שם סע' יד). מיהו הנצי"ב בספרו מרומי שדה (ע"ז כב:) לא הסכים לחילוק של הט"ז הנ"ל, עיי"ש.

וראיתי בספר דברי סופרים (עמק דבר אות תתקיד) שהעיר דצ"ע כיצד יודעים בני אדם אם זה בחינם או בשכר ולכן נראה דדוקא במקום העומד לכך כגון פונדקי אבל בביתה שאינו עומד לכך אסור אפי' בשכר, אך מהב"ש משמע דאפי' בביתה שרי ונשאר בצ"ע, עיי"ש. והיא הערה חמורה. ובנוסף ראיתי באפי זוטרי (ס' כב ס"ק כט) דהעיר דאם יש כאן חשד יש לחוש בשכר כמו בחינם (והיינו אפי' אם רואים אנשים שמשלם יש לאסור) ועוד שאם יש לחלק בין בחינם לבין בשכר, מה הראיה שמביא המגיד משנה מהני רבנן שהתאכסנו אצל אלמנה, דילמא התם שרי כי היו פורעים לה שכרה, אבל בחינם אסור. אלא ודאי ליתא, ולהראב"ד אסור משום חשדא בין בשכר ובין בחינם, עיי"ש באפי' זוטרי. מיהו הדבר ברור שהאפי זוטרי לא ראה את הט"ז במקורו אלא כתב שראה שהב"ש כתב בשם הט"ז שכל האיסור הוא כשאוכל משלה אבל אם משלם שרי, ועל זה תמה האפי זוטרי דא"כ מה ראיית המ"מ וכו'. אך הט"ז גופא כתב לחלק כן כדי לישב את שיטת הראב"ד מראיות המ"מ א"כ אדרבא כל החילוק הנ"ל הוא אך ורק לסדר שיטת הראב"ד א"כ מה מקום יש לתמיהת האפי זוטרי, ודו"ק. וההערה הראשונה של האפי זוטרי שכתב שאם יש חשד אין מקום לחלק בין בשכר לבין בחינם, הנה בט"ז מבואר טעמא במילתא שאם מקבלת שכר אין כאן קירוב והרי דרכה לעשות כן עם כל אדם, עיי"ש. מיהו עדיין יש לישב את הערת הדברי סופרים הנ"ל דמנין לבריות לדעת אם שילם לה או זה בחינם. ולענ"ד כוונת הט"ז אינו משום חשד אלא משום קירוב שמא יגיעו לעבירה וכשיטת רש"י וסיעתו לעיל (הערה 32) וא"כ אפי' כשהבריות לא יודעים כלל שרי, דהרי לא משום חשדא נגעו בה אלא סייג לעבירה וכל שמשלם אין כאן קירוב ביניהם ולא יבואו לידי עבירה.

וכעת נשאר לבאר את הערת השי למורה (ס' כב סע' יז) דכתב דצ"ע מהא דאליהו התגורר עם האלמנה כמבואר בספר מלכים, והתם אכל משלה, וציין לפרקי דר"א על הא דדרשו על הפסוק כי באת אלי בתשמיש המטה, עיי"ש. והנה כוונתו על הא דמבואר בספר מלכים (א' פרק יז) דאליהו דר אצל האלמנה אמו של יונה הנביא, ומבואר שלאחר שבנה מת לקחו אליהו אל העליה ויאמר (פסוק כ) הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה וכו' ובתרגום איתא די אנא דר עמה, עיי"ש. ומשמע דר באופן קבע ועיין בפסוקים לעיל מיניה שהאלמנה היתה בתחילה מאכילה את אליהו משלה. ונראה דמכאן בא השי למורה להקשות, והא דהוסיף השי למורה שאליהו אכל משלה, נראה שבא לרמוז דקושיא זו אתיא אף אליבא שיטת הט"ז הנ"ל שכל שמשלם בעבור האוכל אין בזה איסור ורק בחינם אסור והכא אכל משלה.

מיהו בפרקי דר"א (הוצאת חורב פל"ב) איתא בזה"ל "ומפתו ומשמן יצהרו היו אוכלין ושותין הוא והיא ובנה שנא' ותאכל היא והוא בזכות אליהו אכלו", ע"כ. ומוכח דכיון שבזכות אליהו היו אוכלים (כמבואר גם במלכים יז פס' יד) נקרא פתו ושמנו שלו. ולפ"ז אכן נחשב שאכל משלו ואדרבא גם נתן לה לאכול משלו ואפשר גם להחשיב זאת כתשלום לינה, וא"כ לפי שיטת הט"ז הנ"ל ליכא קושיא מאליהו. ואף שבילקוט שמעוני (מלכים יז אות רט) שהביא מהפרקי דר"א הנ"ל, גרס בזה"ל "מפתן ומשמנן ומיצהרן היו אוכלים היא והוא" ולא גרס "מפתו ומשמן יצהרו" ומשמע שהיה אוכל משלה, מ"מ בהמשך שם איתא "א"ר לוי הוא והיא כתוב בזכות אליהו אכלו הוא והיא" ע"כ, וא"כ אפשר דכיון דבזכותו אכלו שפיר מיקרי כתשלום.

ועוד איתא בפרקי דר"א ובילקוט שמעוני (שם) "ולאחר הימים האלה חלה בן האשה ומת שנא' ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה וכו' אמרה לו האשה באת אלי בתשמיש המטה והזכרת עוני עלי ומת בני אלא טול כל מה שהבאת לי ותן לי את בני", ע"כ. והנה הא דאמרה באת אלי בתשמיש המטה פירש המ"א בפירושו זית רענן לילקוט שמעוני (אות יג) דמתוך צערה אמרה כך וכו', ועיי"ש שרצה לישב ג"כ שהיה מייחד לו את האשה כדאיתא ביבמות וכו'.

מיהו הרד"ל בהגהותיו על פרקי דר"א כתב להסביר הא דאמרה כן, דאולי יש לפרש כמש"כ בב"מ דף עא. ארמלתא לא תשרי בר בי רב באושפיזא משום חשדא וזה שאמרה האלמנה כי יאמרו הבריות לחשדנו כי באמת באת אלי ובעוון זה מת בני, וזה שאמרה מה לי ולך איש האלוקים כלומר אין ראוי בהתחברות יחד לגור כי אני אלמנה ואתה איש אלוקים דצנוע ויש לחוש לחשדא ולכן בע"כ תחיה את בני להוציאנו מידי חשד. ואמר אליהו צדקו דבריה כי הואיל ואני מתגורר עמה ודאי יבואו לחשדנו וזו רעה רבה שגרם לה ציוויך אלי להתגורר עמה, עיי"ש ברד"ל. ולכאורה אפשר היה לפרש בפשטות דכל זה היה לפני הגזירה שלא ידור ת"ח אצל אלמנה ולכן אליהו עשה כן. מיהו סוף סוף כיון דסברא איכא שיש בזה חשד לא היה לאליהו לעשות כן אפי' דהיה זה לפני הגזירה. ואכן לפי הרד"ל אליהו הודה לדבריה דהואיל ומתגורר עמה יבואו לחשדו אך איסור לא היה כיון דאכתי לא גזרו על זה. וע"ע לגבי המדרש הנ"ל בהרשב"א (מגילה טו.) על הא דאמרה אסתר כאשר אבדתי אבדתי דכתב דאין משיבין על דברי הגדה, ואפשר דה"ה בנ"ד, ואכמ"ל. וע"ע בספר הזכרון סכותה לראשי לזכרו של הגרא"מ שך זצוק"ל (ח"ב סוגיא דקידושין פ.) שהגר"א הורוויץ זצ"ל בעל ספר דבר הלכה ג"כ האריך בסוגיא דאליהו והאלמנה. , וי''א שכל זה אינו אלא חומרא בלבד ואינו אסור מן הדין כן כתב הט"ז (ס' כב ס"ק י) בדעת התוס' (ב"מ עא.), ודקדק כן מהא דלגבי הדין דאמר רב יוסף שאלמנה לא תגדל כלב וכתבו התוס' דהוי משום לזות שפתיים בעלמא, ולמד הט"ז דהוי חומרא, א"כ ה"ה המשך דברי רב יוסף דארמלתא לא תשרי בר בי רב הוי חומרא בעלמא, ועיי"ש בט"ז עוד הכרחים שכתב להשוותם, וסיים דלפ"ז נראה שאין להרהר עכשיו במה שדרין אפי' ת"ח בחצר שיש שם אלמנה וכ"ש בהגדות הלב (אפשר דצ"ל בהלנה בלבד דברי המגיה) בבית אלמנה שיש לסמוך על התוס', עיי"ש בט"ז.

והנה עיין בב"ש (ס' כב ס"ק יח) ובבה"ט (שם ס"ק יא) ובערוך השלחן (שם סע' יד) שהעתיקו את תחילת דברי הט"ז שביאר שכל האיסור בנ"ד זה כשאינו משלם לאלמנה אך כשמשלם שרי, מיהו את סוף דברי הט"ז היינו שלפי התוס' זה חומרא ושאין להרהר אחר המקילין כדעת התוס', השמיטו האחרונים הנ"ל ולא העתיקוהו. ובפשטות נראה דסוברים דכיון דרוב הפוסקים אוסרים ושכן דעת הרמב"ם והש"ע וכן הרמ"א שתיק למרן הש"ע א"כ קיי"ל לאסור ואין לסמוך על התוס' בזה ובפרט שאין כל הכרח להסבר הט"ז בדעת התוס'. וע"ע מש"כ בכנה"ג (בכללי הפוסקים אוץ טז) בזה"ל "מקובלני מפי אבא מרי שאין לסמוך למעשה על דברי התוס' אם לא שבארו בהדיא שדבריהם הלכה למעשה וכו"', עכ"ל. ואכמ"ל. . והלכה כדעה ראשונה כיון שכן דעת רוב הפוסקים ושכך פסקו הרמב"ם והש"ע ואף הרמ"א שתיק ליה, הכי נקטינן לאסור בזה לכתחילה. וכ"פ הגר"י רצאבי בש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג סע' יב) . ובשעת הדחק המיקל לגור עמה בחצר, יש לו על מה לסמוך בספר דבר הלכה (הוספות עמ' קסו) הביא את הדין המבואר בגמ' קידושין (יב) דחתן לא ידור בבית חמיו ופירשו רש"י והתוס' דהוי משום חשד (דלא כהרמב"ם הל' איסו"ב פכ"א הט"ו). והנה הראנ"ח (ס' צא) כתב טעם להקל וז"ל "וכבר זכורני שראיתי בדברי הראשונים שהיו נותנים טעם על מה שאין נזהרים באיסור חתנא דדייר בבית חמוה מצד דוחק הבתים", עכ"ל. וחזינן מהכא דאיפה שאסרו משום חשד יש צד להקל מפני דוחק הבתים ולפ"ז לכאורה ה"ה בנ"ד יהיה מותר לדור בחצר אלמנה כאשר יש דוחק דיורין, והוסיף שם הדבר הלכה שהגרי"י קניבסקי זצוק"ל פסק שיש לסמוך על הט"ז ולהקל מאחר דהוי מילתא דרבנן, עיי"ש.

וכעת ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פכ"ד) שדן בזה והעלה להקל, והנה כתב שם לחזק את דעת הט"ז דסובר דדין זה הוי חומרא בעלמא, והביא את דברי המאירי דסובר שהאיסור אינו רק לת"ח אלא אף לשאר אינשי, והגמ' נקטה ת"ח לרבותא והבאתיו לעיל (הערה 26) ולפ"ז כתב הציץ אליעזר וז"ל "ויוצא לנו לפ"ז דבכלל אין לנו מכאן דין מיוחד לת"ח, וכולהו שוין בהך דינא. ואם מתירים לשאר אינשי, צריכים להתיר בפשיטות גם לת"ח", עכ"ל. ויש לתמוה טובא על דבריו, דהא משיטת המאירי מוכח דדין זה אינו חומרא אלא איסור מדינא ואפי' לשאר אינשי, והיא שיטה מחמירה. ועד שמביא מדבריו סיוע להקל לת"ח כמו לשאר אינשי, יש להביא מדבריו סיבה לאסור לא רק לת"ח אלא אף לשאר אינשי.

וסיים הציץ אליעזר בזה"ל "עכ"פ יש לפנינו יסודי היתר מוצקים להתיר מדינא גם לת"ח לשכון בחצר שיש בו אלמנה, ובפרט בימינו שיש קושי רב בהשגת מקום מגורים מתאים. ועל אחת כמה וכמה שאין כל מקום לחומרא במקרה שבשעה שהת"ח נכנס לשכון בחצר, עוד לא היתה אלמנה ורק אח"כ נתאלמנה, ואינו מחויב כלל וכלל ליכנס בטורח רב זה בגוף ובממון של החלפת מקום מגורים", עכ"ל. הנה מש"כ שעכ"פ יש לנו יסודי היתר מוצקים להתיר מדינא (אפי' לא בשעת הדחק דזה הוסיף רק בהמשך) הרואה יראה שאין כאן יסוד מוצק מלבד דעת הט"ז, וכנגדו עומדים רוב הפוסקים ובראשם הרמב"ם ומרן הש"ע האוסרים מדינא. ועוד נראה מסתימות הרמב"ם והש"ע שפסקו שאסור לדור בחצר שיש בה אלמנה מפני החשד, לא חילקו מי בא להתגורר קודם, ואפשר דאפי' כשהוא בא קודם, איכא חשד ויש מקום לאסור. אלא דאפשר לדינא, כיון שאכן יש בזה טירחא בגוף וממון והוי שעת הדחק אולי אפשר להקל בזה. וע"ע לעיל (פ"ד סע' ב) מחלוקת אחרונים האם קיבלו בני ספרד את הוראות הש"ע בשעת הדחק, עיי"ש. וא"כ אפשר דה"ה בנ"ד. ובפרט דאיכא ב' צדדים להקל בזה. חדא, שמא הלכה כהט"ז דאין זה אלא חומרא בעלמא. ואפי' אי נימא דאסור מדינא, שמא כיום אין לנו דין של ת"ח. ולפי כל הנ"ל, כיון דהוי מילתא דרבנן, בשעת הדחק המיקל בזה י"ל על מה לסמוך. .

ט. מותר מעיקר הדין לשני בחורים רווקים לישון יחד תחת כיסוי אחד איתא במשנה (קידושין פב.) רבי יהודה אוסר לרווקים לישון תחת טלית אחת וחכמים מתירים, והלכתא כחכמים כמש"כ הרמב"ם (פכ"ב ה"ב) והטור (ס' כד) והתוס' (קידושין פא.) והרמ"ה (שם פב.) והמ"מ (הל' איסו"ב פכ"ב) והר"ע מברטנורא והתפארת ישראל (על המשניות) וכ"פ הש"ע (ס' כד) שלא נחשדו ישראל על משכב זכור וממילא משמע דשרי לשני רווקים לישון תחת טלית אחת כדעת חכמים.

והנה היש"ש (קידושין פ"ד ס' כד) כתב וז"ל "ומותר לכתחילה לייחד עם הבהמה ולשכב עם הזכר בקירוב בשר", עכ"ל. ובערוך השלחן (ב' כד סע' ו) כתב בזה"ל "ומ"מ יש למנוע בכל מקום שלא ישנו יחד שני רווקים ואין נוהגין כן, וח"ו מעולם לא שמענו לחוש לזה והנזהר תבא עליו ברכה", עכ"ל. , והמחמיר תע''ב אע"פ שהיש"ש (קידושין פ"ד ס' כב) כתב שהבא להחמיר בזה מיחזי כיוהרא מ"מ כבר העיר עליו טובא החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) והבאתיו לעיל (פ"ב סע' טו הערה 47) באורך, עיי"ש. וכן כתב ערוך השלחן (ס' כב סע' ו) דהחמיר בזה תע"ב. . וי''א שאסור לעשות כן וצריך למחות ביד הנוהגין כן הח"מ (ס' כד ס"ק א) כתב דדוקא יחוד בעלמא שרי בזכרים אבל לשכב יחד, ומכ"ש שני רווקים יחדיו בכל מקום צריך להתרחק ולמחות ביד העושים כן. והסכימו לו הב"ש (ס"ק א) והבה"ט (ס"ק א). והגר"ח פלאג'י בספרו תוכחת חיים (פרשת ויצא) כתב כנ"ל ודקדק בלשונו וכתב "אסור", וציין להח"מ ולהב"ש הנ"ל, עיי"ש. ואע"פ שהח"מ והב"ש כתבו צריך להתרחק ולא כתבו בלשון "אסור", מ"מ כיון דכתבו שצריך למחות ביד העושים כן, ש"מ דאסור לעשות כן.

והנה מוכח מלשונם דאסור לא רק לרווקים אלא ה"ה לנשואים. שהרי כתבו "כ"ש לרווקים". מיהו רבי יהודה שאסר במשנה (קידושין פב.) נקט בלשון "לא ישנו שני רווקים בטלית אחת", ומשמע דוקא רווקים וכן כתב הנתיבות לשבת (ס' כד) שרבי יהודה אסר רווקים בדוקא. ויש לעיין כיון דקיי"ל כרבנן שהתירו, מנין לחדש ולאסור בזה.

ועוד יש לדקדק דהנה הפוסקים הנ"ל שאסרו, משמע מלשונם דאפי' לשיטת הב"ח דסובר שכל מה שמרן הש"ע אסר יחוד עם זכרים זה דוקא במקומו של מרן אבל במקומו של הב"ח שלא פרצו במשכב זכור מותר לזכרים להתייחד, ועל זה העיר הח"מ שדוקא יחוד אבל לשכב ביחד בכל המקומות אין לעשות כן וצריך למחות בהם. והנה מוכח שהחמירו בזה אפי' במקומות שלא פרצו במשכב זכור. ושו"ר שעמד בזה הפני משה (ס' כד) וכתב לישב דהח"מ והב"ש דברו בזמן הזה שפרצו במשכב זכור (וא"כ אף לרבנן אסור, וכמו שפסק מרן אליבא רבנן ואפ"ה במקום שפרצו אסר) אלא דסוברים שרק לגבי יחוד יש לחלק בין המקומות היינו לאסור יחוד זכרים רק היכא שפרצו בזה והיכא שלא פרצו מותר. אך לשכב יחד כיון שפרצו במקום אחד אסור כבר בכל מקום. , והלכה כדעה ראשונה כיון דקיי"ל כרבנן וכמבואר לעיל (הערה 38) הכי נקטינן. . מכל מקום במקום שרבו הפרוצים והחשודים על משכב זכר, אסור פשוט, כמו שמרן הש"ע (ס' כד) אע"פ שפסק כרבנן דלא נחשדו ישראל על משכב זכור אפ"ה במקום שרבו הפרוצים כתב דצריך להתרחק מלהתייחד עם הזכר, ועיין בזה לעיל (פ"ב סע' טו) באורך שאסור מדינא. א"כ כ"ש לשכב יחד דחמיר טפי אע"פ שלא נחשדו בזה ישראל מ"מ במקום שרבו הפרוצים אסור. ועיין לעיל (פ"ב סע' טו הערה 48) מה הגדרים בזה מ"מ דיינו אם נאסור בזה רק במקום שפרצו דומיא מה שכתב הש"ע לגבי יחוד ולא להחמיר ולאסור בכל מקום, והמחמיר בכל מקום תע"ב.

ותדע שכל האיסור הוא לשכב תחת כיסוי אחד וכמו שאמר רבי יהודה במשנה שלא ישנו תחת טלית אחת ולא נקט שלא ישנו במטה אחת. ומשמע שבאותה מטה שרי ורק תחת אותה שמיכה אסור, ויש לעיין. .

י. ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה היינו שיפרוש מהעריות והביאות האסורות, דכל זה הוא לשון הרמב"ם (פכ"ב ה"כ) וקאי על מש"כ הרמב"ם לעיל מיניה (הי"ח יט) דאין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש מן העריות והביאות האסורות. ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להנצל מהן. ויזהר מן היחוד שהוא הגורם הגדול. גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי עיין לעיל (פ"א סע' יג הערה 35 ד"ה וגדולה מזו) מש"כ בזה. כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן היחוד וע"ע בגמ' קידושין (פא:) שאביי מכלליה מכולה דברא והיינו כשהיה הולך בשדה בגירסא ליחוד היה מונע הבהמות מכל השדה, עיין בפרש"י. וע"ע במעשה דרב ששת שם בגמ', עיי"ש. ופירשו התוס' דהני אמוראי חומרא בעלמא קא עבדי, (ועיין ביד אהרון כרך ג ס' כד הגב"י מש"כ בזה). .

יא. וכן ינהוג להתרחק מן השחוק בפרקי אבות (פ"ג משנה יג) איתא שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה. מגיד משנה. ומן השכרות ומדברי עגבים כתב הגר"א (ס' כה ס"ק ו) דעגבים הוא קלות ראש דאמרי בפרקי אבות דמביא לערווה. ועיין בפרישה (שם ס"ק ד) דהפירוש הוא העוסקים בכינור ועוגב. וכיו"ב כתב הב"ח. ובפירוש שם טוב על הרמב"ם (פכ"ב הכ"א) כתב וז"ל "דברי עגבים ענינו, דברי חשק ותאות זנות", עכ"ל. שאלו גורמין גדולים הם, והם מעלות של עריות. ולא ישב בלא אשה עיין בש"ע (ס' א סע' א ח). וכתב המגיד משנה דאיתא ביבמות (סב:) כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שלום שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. שמנהג זה גורם לטהרה גדולה יתירה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה כמבואר בקידושין (ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע. מגיד משנה. וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה כדאיתא כל הנותן דברי תורה על לבו, מבטלין ממנו כל הרהורי יצר הרע והרהורי אשת איש. וכל שאינו נותן דברי תורה על לבו, נותנין לו כל הרהורי יצר הרע והרהורי אשת איש. (גר"א ס' כה ס"ק ח). ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד רמב''ם הל' איסו''ב פכ''ב הכ''א.

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כעאן

תם ונשלם שבח לבורא עולם

היום ט' תשרי עיוה"כ התשס"ח

תוכן העניינים

גן נעול - על הלכות ייחוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה