פרק יב - שומרים המצילים מיחוד
א. אשה שבעלה בעיר שמותר להתיחד עמה, כדלעיל (פ"ט סע' א). , שומרת מאיסור יחוד. ולכן מותר לאיש להתיחד עם אשה כאשר נמצאת שם אשה שבעלה בעיר דין זה יש לתלות במחלוקת ראשונים. הנה בטעם שאין איש מתיחד עם שתי נשים כיון שדעתן קלה (קידושין פ:) פרש"י וז"ל "מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה", עכ"ל. וכן כתבו הר"ן (דף לב: מדפי הרי"ף) והתוס' ר"י הזקן והנימו"י (קידושין שם). וכתב בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות יד) שדעת הרמב"ם ור"ת היא כטעמו של רש"י, (אך סיים שאולי סוברים הרמב"ם ור"ת כטעמו של הריטב"א שנביא בהמשך ההערה, אלא שנראה מלשונו שעיקר סברתו שהם כשיטת רש"י, עיי"ש).
ולפ"ז משמע, שכל שאשה אחת מהשתים לא תזנה מסיבה כלשהיא, אף חבירתה לא תזנה, שתחשוש שתספר קלונה. ולפ"ז מותר לאיש להתיחד עם שתי נשים כאשר בעלה של אחת מהן בעיר והיא לא תזנה.
אך לפי מה שכתב לבאר הריטב"א שנשים דעתן קלה ומחפות זו על זו ולא מכספי אהדדי, א"כ פשט דבריו שדרכן לחפות זו על זו ואפי' זו שאינה מזנה. וכן הבינו בדעת הריטב"א והרש"י הנ"ל בשו"ת בצל החכמה (ח"ב ס' ע) והדבר הלכה (ס' ח ס"ק יב) והדברי סופרים (אות נג) ובספר דבר משה (קידושין פ:). ועיין לעיל (פ"א סע' כד הערה 67) שהארכנו בביאור הריטב"א האם הבנה זו הכרחית.
ולפ"ז אפי' אם אשה אחת לא תזנה מסיבה כלשהיא, עדיין אסור לאיש להתיחד עמהן שמא יזנה עם האחרת והשניה תחפה עליה, וא"כ אינו מועיל להתיר לאיש להתיחד עם שתי נשים אפי' שבעלה של אחת מהן בעיר והיא לא תזנה.
ושוב ראיתי בהגהות הרד"ל (קידושין פא.) שתלה דין זה (יחוד עם שתי נשים שבעלה של אחת מהן בעיר) בטעמים הנ"ל, וכדאמרן. וע"ע בשו"ת פאת שדך (ח"א ס' קמח) שג"כ תלה דין זה במחלוקת ראשונים.
והנה מלבד הראשונים הנ"ל שעולה מהם להתיר בנ"ד, נראה שכן הוא דעת הרדב"ז (ח"ה ס' רז) שכתב בתוך דבריו שאשה שבעלה עמה הוא משמרה שלא תזנה, א"כ אף האשה האחרת לא תזנה כיון שבושה להבעל בפניה שלא תגלה סודה, עיי"ש. ואע"פ ששם מיירי שבעלה של השניה עמה ממש, מ"מ נראה שאפי' אינו עמה אלא בעיר, מועיל, שהרי חד טעמא הוא, שהרי הסביר הרדב"ז שאותה אשה בושה מהאשה שלא תזנה ולא כתב שהיא בושה מהבעל של אותה אשה, וא"כ ה"ה שבעלה של אותה אשה בעיר והיא לא תזנה אזי השניה בושה ממנה. והא דנקט הרדב"ז שבעלה עמה, כי כן היתה השאלה באנשים הרבה עם נשים הרבה ובעלה של אחת מהן שם. כיו"ב יש לדקדק בדעת הב"ש (ס' כב ס"ק ח), ונראה שבשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות ח) מסכים להב"ש הנ"ל, שהביאו בתוך דבריו וביארם ולא חלק עליו.
וכן נראה לדקדק מהגר"א (ס' כב ס"ק ט) שסובר שהאיסור לאיש להתייחד עם שתי נשים, וכן לאשה עם שני בנ"א (לפי הרמב"ם והש"ע שסתם בנ"א פרוצים הם) הוא כפרש"י על המשנה שכתבתי לעיל, אך כשיש שם מאן דהו שלא יזנה, מועיל כשמירה. וכן נראה שסובר העצי ארזים (ס' כב ס"ק יד) שכל שיש אחת שלא שלא תזנה, אף השניה יראה מלזנות פן יפורסם הדבר, ועוד כתב שכן סובר הב"י בדעת הרמב"ם (לאפוקי הטור בהבנת הרמב"ם שסובר שאינו מועיל), עיי"ש. וקצת יש להעיר, דאין כל הכרח שכן יסבור הב"י, וכמו שאבאר לקמן (הערה 4).
וע"ע מה שכתב בשו"ת בית שלמה (מסקאלה, אור"ח ס' מח) שלפי הרמב"ם והש"ע שכל שאשה אחת לא תזנה מאיזה סיבה שלא תהיה, נעשית שומרת ואף האשה השניה לא תזנה (והתם מיירי בדין האם אמו של הבן משמרתו והעלה שהמיקל י"ל על מה לסמוך, והתם לא הקל לכתחילה כיון שחשש לזכור לאברהם וכו'). עכ"פ מוכח שלמד שכן דעת הרמב"ם והש"ע. וכן נראה בספר המקנה (פ: על תוס' ד"ה ר"ש, וד"ה אמר רב יהודה) שלפי הרמב"ם כל שאשה אחת לא תזנה הוי שימור לאחרים, וכן כתב המקנה בספרו נתיבות לשבת (ס' כב אות ד), עיי"ש. (ועיין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו ס' מ פ"י ביאור נרחב בנתיבות לשבת הנ"ל).
וכן צידד מסברא הגר"מ מאזוז שליט"א הובא בשו"ת מגיד תשובה (ח"ג ס' ד), שכל שמותר להתיחד עמה הוי שמירה.
וכ"פ להיתרא בחכ"א (בבינת אדם אות כז), וכן נראה דעת החות יאיר (ס' קח) שכתב שאמה של הנערה משמרת אותה מיחוד עם נכרי, והסביר בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז ס' עג) שכונת החו"י הנ"ל שאמה משמרתה כיון שבעלה בעיר, עיי"ש. ואע"פ שדברי החו"י הנ"ל אפשר לפרשם בפשטות שאמה משמרתה כיון שהיא עמה והבת לא תזנה בפניה, ואפי' אין בעלה של האם בעיר, (ועיין לקמן סע' ד הערה 15 שכתבנו שכן הבין הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"א ס' טז שזוהי כוונת החו"י להתיר כיון שאמה משמרתה) מ"מ מתבאר עכ"פ שכן סובר המנחת יצחק. וכן כתב בערך שי (ס' כב סע' ט). וכ"פ בנתיבות השלום (נתיב ט ד"ת ס"ק ה).
ועוד העלו להיתרא בספר טהרת ישראל (ס' כב אות כ) ובשו"ת ציץ אליעזר (שם) והגר"מ שטרנבוך בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו ה"ל). וכ"פ בספר נטעי גבריאל (פל"ה סע' ח). והדברי סופרים (אות לט) והדבר הלכה (ס' ח סע' ב), ובספר פתח הבית (פ"ט סע' ג). ובשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות כח) כתב שרוב האחרונים התירו בזה. ובשו"ת ציץ אליעזר (שם) כתב שכן יועיל לפי הרמב"ם והש"ע, ועיין לקמן (הערה 4) מש"כ בזה. וכן נראה שסובר בספר חידושים וביאורים (קידושין ס' יא אות יב, יד). וכעת ראיתי שכן העלה לדינא הרה"ג משה לוי זצ"ל בשו"ת תפילה למשה (ח"ו כת"י), וכן עיקר למעשה ובפרט שיחוד עם שתי נשים הוי מדרבנן וכדלעיל (פ"א סע' יט). , ודוקא אם האשה האחרת יודעת מכך שבעלה של האשה השניה בעיר שהרי אם אינה יודעת מכך, לא תפחד לעשות עבירה כיון שחושבת שאף חבירתה תעשה כמותה. כן נראה פשוט. ופלא הוא שלא ראיתי בפוסקים מי שמזכיר תנאי זה ואולי פשוט להם הדבר. . ויש אוסרים כן נראה דעת הריטב"א (קידושין פ:) שכתב בטעם שאסור לאיש להתייחד עם שתי נשים כיון שמחפות אחת על השניה ולא מתביישות אחת מחבירתה ועיין לעיל (הערה 2). ולפ"ז אפי' אם האשה שבעלה בעיר ודאי לא תזנה, סוף סוף חבירתה לא תירא לזנות כיון שתחפה עליה.
וכן כתב העצי ארזים (ס' כב ס"ק יד) שכן סובר הטור בדעת הרמב"ם. וכן כתב בהגהות הרד"ל (קידושין פא.) שכן סובר הרמב"ם, שנשים דעתן קלה עליהן לשתוק ואפי' שרק אחת מזנה. ולפ"ז כתב שאשה שבעלה בעיר אינה מצילה, עיי"ש. וכעת ראיתי באור שמח (פכ"ב הל' איסו"ב הי"ב) שבתחילה כתב שנראה פשוט מדעת הרמב"ם שאינו מועיל אשה שבעלה בעיר כשמירה לאחרות, ודקדק מהא שכתב הרמב"ם (פכ"ב ה"ח) לא תתייחד אשה עמהן עד שתהיה אשתו של אחד מהן שם, ומדוע בעינן שתהיה שם, הרי סגי באשה שבעלה בעיר (כאן לשונו קצת קשה להבנה, שכתב וז"ל "ולמה בעינן שתהא האשה ובעלה עמהן הלא יש כאן אשה שבעלה בעיר וכו"', עכ"ל. ומשמע מלשונו שהדבר ידוע שיש אשה שבעלה בעיר, ומניין לו זאת, ואכן בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו ס' מ' פ"י הקשה על דבריו, עיי"ש. ולענ"ד נראה כוונת האור שמח שהתקשה מדוע צריך שיהיו הבעל ואשתו עמהן, הרי סגי שהבעל לא יהיה ממש עמה אלא בעיר, ואין כוונתו שידוע שיש שם אשה שבעלה בעיר, ואף שזה קצת מגומגם בלשונו, עיי"ש). מ"מ נראה שדעתו מצדדת יותר לחומרא דאינו מועיל, וכן מתחילת דבריו נראה שיותר פשוט לו שאינו מועיל, אלא שלא הכריע כן בסכינא חריפא, עיי"ש.
ובשו"ת ציץ אליעזר (שם) הקשה על האו"ש שסובר בדעת הרמב"ם שאשה שבעלה בעיר אינו מועיל כשמירה, מאי שנא מהא דמותר לאשה להתייחד עם הרבה אנשים כשאשתו של אחד מהם שם, והסביר הב"י וז"ל "כיון דאשתו של זה לא תזנה מפני בעלה שהוא שם, חבירתה ג"כ לא תזנה שתירא שזאת ובעלה יגלו סודה", עכ"ל. ולכאורה ה"ה באשה שבעלה בעיר שם שחבירתה לא תזנה. וכתב לתרץ, דהתם הם שנים, איש ואשתו, ויש חשש גדול יותר שהקול יופץ ביותר ולא יוכלו להכחיש, אבל מאחד וכ"ש אשה אחת (זו שבעלה בעיר) לא יפחדו לזנות לידה כי יהא קל להכחישה, והעולם, וכן בעלה של האחרת לא יאמינו ללעז של אשה אחת בידעו טבע של נשים שדעתן קלה ואפי' על מה שנדמה להן, אומרות שראו, עיי"ש שכתב עוד הסבר.
ולענ"ד יש להעיר על ההסבר הנ"ל, שא"כ מדוע מותר להתייחד עם שתי יבמות או שתי צרות כמבואר בש"ע (ס' כב סע' י). אדרבא, לפי ההסבר הנ"ל יש מקום יותר לאסור, מלבד זה שיכולה להכחישה שהרי רק אשה אחת מעידה, ועוד שהעולם וכן בעלה של האחרת לא יאמינו כיון שיודעת שיש שנאה ביניהן.
ולענ"ד החילוק הוא פשוט, והבדל גדול יש בין דברי האור שמח לבין דברי הב"י הנ"ל, שאפשר שהרמב"ם והב"י סוברים כדעת הריטב"א, שנשים דעתן קלה ומחפות אהדדי ואפי' שרק אחת מזנה, וכמ"ש הרד"ל בהבנת הרמב"ם, ולכן כשיש אשה שבעלה בעיר אינו מועיל כשמירה, אבל אם בעלה של האשה נמצא עמה ממש, יראה האחרת לזנות כיון "שהיא ובעלה יגלו סודה" שהאשה תגרר אחר בעלה ויספרו הסוד, לכן דקדק הב"י בלשונו "שהיא ובעלה יגלו סודה" ולא כתב שהיא תגלה סודה, ואכמ"ל.
והטור (ס' כב) הקשה על הרמב"ם שהתיר לאשה להתייחד עם אנשים הרבה כאשר אשתו של אחד מהם שם, והקשה מדוע זה מועיל הרי יש לחשוש שאחרים יזנו, עיי"ש. ולכאורה מוכח שסובר שאפי' אם מאן דהו מהנמצאים לא יזנה אין זה שמירה לאחרים, וא"כ ה"ה אם נמצאת שם אשה שבעלה בעיר שלא יועיל כשמירה. מיהו לפי מה שכתב הפרישה (שם ס"ק יא) שהטור אמר דבריו אליבא הרמב"ם דליכא כשרים וא"כ הוו פרוצים, אבל אה"נ לטור גופא דאיכא כשרים, שפיר דמי דמהני.
ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות א) שבעיירות גדולות אין להקל ובסתם עיירות, צ"ע לדינא, עיי"ש. ולכאורה נראה לדקדק מהחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) שכתב שאין הצלה ליחוד מלבד אשתו עמו או שתי נשים השונאות זו את זו או תינוקת. ולכן כתב שאינו מועיל לאיש להתייחד עם אשה כשאמו עמו, עיי"ש. ולפ"ז ה"ה שאסור להתייחד כאשר נמצאת שם אשה שבעלה בעיר. .
ב. י''א שאמו, בתו, או אחותו אינן שומרות אותו מלהתייחד עם אשה אחרת הנה בעזר מקודש (ס' כב סע' א) נשאר בספק בדין זה. (ועיין בספר זכרון עקידת יצחק פ"ג שתחילה כתב שאמו אינה משמרתו אך נשאר בצ"ע לדינא). אך מאי דמספקא ליה להעזר מקודש, פשיטא ליה להחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו), דכתב לדקדק לאסור מהא דאמרו בגמ' ובפוסקים שאשתו משמרתו ולא אמרו אמו משמרתו (הנידון בשאלה היה בשמירת אמו), והטעים את הדבר שאשתו מתקנאת בירך חברתה וזהירה לעמוד על המשמר, אבל אמו אינה זהירה וישנה ואינה משגחת, ועוד שאמו מחפה עליו. ועוד דקדק ממשנתנו דתנן "ובזמן שאשתו עמו ישן עמהן בפונדקי" ואי נימא שאף אמו משמרתו, היה לתנא להשמיע רבותא ולשנות בזמן שאשתו או אמו עמו ישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו או אמו משמרתו, וסיים שאף שיש לדחות את הראיה, מ"מ הדבר ברור דאין שמירה אלא אשתו, עיי"ש.
והנה הטעם הראשון שכתב, שכיון שאשתו מתקנאת בחברתה וזהירה וכו' עיין לעיל (פ"י סע' א הערה 1) שכתבנו דלפי הרא"ש, הטעם שאשתו משמרתו הינו כיון שבוש מאשתו ולא מטעם שהאשה זהירה לעמוד על המשמר, ולפ"ז אפשר שהאיש בוש מאמו ובתו ואחותו, ומילתא דמסתברא שאיש אפי' פרוץ יתבייש לזנות מול אמו או בתו. וכן מה שסיים לדקדק מלשון המשנה, דאם איתא שאמו משמרתו, היה לתנא להשמיע ולשנות ובזמן שאשתו או אמו עמו ישן עמהן בפונדקי, יש לכאורה לדחות שהמשנה באה להשמיע היתר יחוד אפי' כשישנים, וזה אינו אלא באשתו, ששנתה מתנדדת מאימתה של זו, וכמבואר לעיל (פ"י סע' ט הערה 22) ולכן לא יכול היה לשנות באופן הנ"ל. אבל אה"נ שלא בשעת שינה אפי' אמו משמרתו.
ומה שכתב שאמו תחפה עליו, הנה אי נימא שהוא בוש מאמו, א"כ אין על מה לחפות, דהוא לא יזנה לפני אמו ובתו. אכן מה שהעיר שהגמ' והפוסקים לא נקטו שמירה אלא אשתו או חמש נשים השונאות וכו', קצת משמע דאינו מועיל בנ"ד. אא"כ נימא שהוא בוש מהן וכנ"ל ואז לפי מש"כ בשם הרא"ש דאשתו משמרתו היינו שבוש ממנה, א"כ ה"ה בנ"ד, דאפשר דסמכו הפוסקים דחד טעמא נינהו.
ועוד הוסיף החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (שם) לדקדק מהבאר שבע שמשמע שאף הוא אינו מתיר, עיי"ש. וכן כתב הפתחי תשובה (ס' כב ס"ק ב) בשם הזכור לאברהם (אות י יחוד) שבתו או נכדתו אינן שומרות אותו, ומדלא פליג עליה הפ"ת משמע דמסכים לו. (וצ"ע אם ה"ה אמו, דאפשר שממנה בוש טפי). ועוד בזכור לאברהם הנ"ל כתב ששאל על רגל אחת להרב כמהרח"ם והשיב לו דמה שנראה לכאורה שהבן מהני לשמור על אמו כי מקפיד על זנות אמו משא"כ אב עם בתו שהבת אינה מקפדת על זנות אביה כן אמר לפום ריהטא אלא דצריך לעיין בשרשן של דברים, עיי"ש. והנה החילוק הנ"ל קצת קשה, וכן ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"ד אות ו) שכתב ע"ז שהחילוק הנ"ל הוא בלי יסוד ויש לפקפק עליו, עיי"ש. וכעת ראיתי לבעל שו"ת משנה הלכות בספרו דרך ישרה, שהוא פירוש על ספר אורחות חיים להרא"ש, שכתב על הא דכתב הרא"ש (ס' צז) בזה"ל "אל תתיחד עם שום אשה ואפי' עם שתי נשים חוץ מאשתך ואמך ובתך", וכתב להסביר מה הרבותא של הרא"ש שנקט "שום אשה", והסביר שבא להורות שיחוד עם אשה אסור אפי' כשבתו עמו וכמו שכתב הפ"ת בשם הזכ"ל, עיי"ש. ולענ"ד אין כל הכרח שהרא"ש רמז דין זה בדברים כ"כ נסתרים ואין לבנות ע"ז הלכות.
והנה בשו"ת מעשה אליהו (מני ס' קז) כתב דלא מצינו שבתו משמרתו, ואדרבא יש בזה גריעותא, שמחמת מורא האב הוא לא יחשוש לזנות בפניה כי היא לא תספר מחמת המורא. ועוד פסקו לאסור בנתיבות לשבת (ס' כב אות ד), ובשו"ת שער שמעון אחד (ח"ה ס' ח). וכ"פ בספר טהרת ישראל (ס' כב אות ו). וכן דעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל לאסור בזה וכדעת החיד"א הנ"ל (כן שמעתי מתלמידו, הרה"ג נתן בן סניור שליט"א). וכ"פ הרה"ג משה לוי זצ"ל בשו"ת תפילה למשה (ח"ו כת"י). , ויש חולקים ומתירין לכאורה יש לדקדק כן משיטת רש"י והתוס' ר"י הזקן והנימו"י (קידושין פ:) והר"ן (דף לב מדפי הרי"ף) שפירשו שהאיסור לאיש להתייחד עם שתי נשים, כיון שאחת לא תירא לזנות שאף חברתה תעשה כמותה, עיי"ש. ולפ"ז משמע שאם אחת ודאי לא תזנה, כגון שהוא עם אמו או אחותו, אף השניה לא תזנה, וכמבואר לעיל (סע' א הערה 2) גבי אשה שבעלה בעיר, עיי"ש. ושוב ראיתי שכן כתב לדקדק משיטת רש"י בשו"ת אג"מ (ח"ב ס' טו), עיי"ש.
ושיטת האוסרים שהובאו בהערה הקודמת, סבירא להו דמשם אין ראיה, דאיכא למימר שהאם מחפה על בנה, א"כ האשה לא תירא לזנות כיון שיודעת שהאם תחפה על בנה וממילא תחפה אף עליה. ואין לומר שעדיין תחשוש לזנות, שמא האם תחפה על בנה לבד, אבל עליה תספר בשוק. זה אינו, כדמוכח מרש"י שאוסר לאיש שעסקו עמהן להתייחד עם הרבה נשים כיון שכולן מחפות עליו ואע"פ שאינו יכול לבעול את כולן. ואם נאמר שהחיפוי הוא רק על האיש הבועל, א"כ סוף סוף אף אשה לא תזנה עמו כיון שתחשוש שיחפו עליו אבל עליה יספרו, וא"כ מדוע אסור להתייחד עם הרבה נשים, אלא ודאי שכיון שיחפו על הבועל, יחפו אף על הנבעלת, והטעם נראה שאם יספרו על הנבעלת, אפשר שיתגלה מיהו הבועל והשותף לעבירה. וה"ה באם שתחפה על בנה, תחפה אף על האשה שנבעלה.
והנה לפי מה שכתבנו בשם הרא"ש ועוד לעיל (פ"י סע' א הערה 1) שהטעם שאשתו עמו מועיל לאיש להתייחד עם אשה, מהטעם שבוש מאשתו, נראה דה"ה שהאיש בוש לזנות לפני אמו או בתו וכיו"ב. ועיין בט"ז (ס' כב ס"ק ט) שכתב שהאיש בוש לפני שומר, עיי"ש. ולפ"ז יש לומר כיון שאמו לא תזנה אזי יבוש הוא לזנות בפניה.
ולכאורה יש לדקדק להתיר בנ"ד מהמשנה בגיטין (עג.) דאיתא התם גבי איש שגירש את אשתו על תנאי דלא תתיחד עמו אלא בפני עדים אפי' ע"פ עבד וכו' חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה, עיי"ש. ובפרש"י איכא דלחד מ"ד הוי משום יחוד פנויה, וכן הביא את פרש"י הרמב"ן (כתובות כז:). והנה מדנקטה המשנה חוץ משפחתה, ש"מ שאר קרובים ג"כ מהני כגון בתו או אמו, שהרי אין לבה גס בהן כמו בשפחתה ותתבייש להיבעל בפניהם. ועיין לקמן (סע' ה הערה 16) שהרמב"ן דייק כיו"ב מהא דנקטה המשנה שפחתה, ש"מ בנה ובתה מהני, ויותר מכך כתב הרמב"ן שם בזה"ל "אבל לעניין יחוד ודאי לא בעיל איניש באפי אינשי ואפי' באפי בריה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה משא"כ בבניה", עכ"ל עיי"ש. וה"ה אנן נדייק דבפני בתו ואמו ודאי לא בעיל ושרי.
והנה בתוספתא (גיטין פ"ה תוס' ד) גבי המגרש את אשתו על תנאי וכמבואר במשנה גיטין הנ"ל, איתא בזה"ל "לא תתיחד עמו אפילו [ע"פ] בנה הקטן (עמה) לפי שאינה בושה לשמש כנגדו", ע"כ. והביאה הרי"ף (גיטין לה: בדפי הרי"ף) והרמב"ם (הל' גירושין פ"ח ה"ב) והרא"ש (גיטין פ"ו ס' ד). ולכאורה יש לדקדק בתוספתא הנ"ל דדוקא בפני בנה הקטן אינה בושה לשמש אך לפני שאר אינשי, לא תשמש כנגדם, וא"כ ה"ה בתו ואמו, דהא התוספתא לא מיעטה אלא בנה הקטן. ולפ"ז ה"ה בלשון מרן הש"ע (ס' קמח סע' ב) יש לדקדק כנ"ל והבאתי כ"ז לקמן (סע' ה הערה 16), עיי"ש. ועיין בהתוס' רא"ש (קידושין פ:) שגרס בלשון התוספתא הנ"ל שאשה מתיחדת עם שני אנשים וכו' "חוץ מקטן שאין בושים לשמש לפניו", (וע"ע בשיירי מנחה), ומשמע דבעלמא שניהם בושים ולא רק האשה. וכן משמע מהרשב"א בגיטין (עג:) דהאיש בוש מלשמש בפני עבד ושפחה חוץ משפחתה. והשתא לפני בנה הקטן אינם בושים אך לפני אמו ובתו, הסברא נותנת שהאיש יתבייש לבעול בפניהם.
והנה מצאתי להגר"ח פלאג'י בשו"ת החיים והשלום (ס' יט), שהביא את דעת החיד"א שאוסר (שהובא בהערה הקודמת) ודחה דבריו והעלה להתיר. אלא ששוב ראיתי להגר"ח פלאג'י בספרו החפץ חיים (ס' לח אות מ) שהעתיק את דברי החיד"א שאוסר ושתק לו, וש"מ דמסכים לו. אלא שנראה פשוט שעיקר דעתו להלכה היא כמ"ש בשו"ת החיים והשלום להתירא. חדא, כפל דברי היתרו בספרו האחר ראה חיים (פרשת וישב) ואף שם דחה דברי החיד"א. ועוד שספר החפץ חיים ששם העתיק את דברי החיד"א בשתיקה, נראה שנכתב לפני שו"ת החיים והשלום ששם דחה דברי החיד"א. שהרי שו"ת החיים והשלום ח"ב נדפס בשנת תרל"ב ואילו הספר החפץ חיים היה קיים כבר בשנת תר"א כמבואר בהקדמה שם שזה הספר ניצול בשריפה בשנת תר"א. מ"מ יש להעיר שהדרשה שבספר ראה חיים ששם דחה דברי החיד"א נאמרה בשנת תקפ"ד, היינו לפני שנת תר"א. וצריך לומר שהספר החפץ חיים, היה לפני כן כתוב היינו לפני שנת תקפ"ד. ובפרט לפי מש"כ הגר"ח פלאג'י בשער הספר החפץ חיים על מהות הספר וז"ל "הרי זה לקט הזכרונות וכו', גירסאי גירסא דינקותא וכו", עכ"ל. א"כ ודאי דבהאי סיפרא לא נחית לעומקא דדינא כמו בשו"ת, ועוד דהוי גירסא דינקותא. וכעת ראיתי שכתב שם בהקדמה בזה"ל "מודעא רבה לאורייתא דלא מיבעיא דלעניין דינא לא יסמוך איש עלי לפסוק דין, לא להלכה ולא למעשה אם אינו רואה בעיניו הדברים במקומם", עכ"ל. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"ד אות י) שג"כ כתב שעיקר דעת הגר"ח פלאג'י להתיר. וכן פסק המהר"י וויל (ס' נה) והביאו הגר"ח פלאג'י בשו"ת החיים והשלום (שם). ובשו"ת בית שלמה מסקאלה (אור"ח ס' מח) תלה דין זה במחלוקת הטור והרמב"ם, שלפי הרמב"ם מועיל ולפי הטור אינו מועיל, וסיים שכיון שמרן הש"ע אזיל בתר הרמב"ם א"כ מותר בכה"ג, אלא כיון שהנתיבות לשבת והזכור לאברהם אוסרים (כמבואר בהערה קודמת) אינו מורה לא לאסור ולא להתיר ובשעת הדחק המקל לא הפסיד, עיי"ש. ומשמע שסובר שמעיקר הדין מותר אלא מחמת חששו לדעת הנתיבות לשבת והזכור לאברהם אינו מורה להתיר לכתחילה אלא בשעת הדחק. ועכ"פ מוכח שלדעתו הרמב"ם והש"ע מתירים.
ובשו"ת ציץ אליעזר (שם) העלה לדינא להתיר בכל צורך שהוא, ואע"פ שבתחילה צידד להתיר רק באיסור דרבנן, מ"מ נראה שבסוף תשובתו התיר בכל גוונא, עיי"ש. ובספר דבר הלכה (ס' ח סע' ד) כתב שכן פסק החזו"א וכן דייק שכן הוא דעת הראנ"ח, ושכן הוא פשטות הגמ' בכתובות, עיי"ש באורך. ושוב ראיתי בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות ח) שכתב להתיר להתייחד עם אשה כאשר אחותו או אמו או בתו עמו כיון שהאיש, שמסתמא שומר מצוות, בוש לזנות לידם, ועוד אף האשה בושה לזנות לפני אנשים, והניף ידו שנית (ח"ב ס' טו) שהאריך והסיק להקל, עיי"ש. וכן משמע שמתיר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' תרנח) שכתב שאחותו מצילתו מיחוד, וכן בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו ה"ל) פסק להדיא שאמו, בתו או אחותו מצילות מיחוד. (מיהו כעת אתא לידי ספרו של הגר"מ שטרנבוך אורחות הבית מהדורה חדשה ושם פי"ד סע' ל כתב שאין להקל באמו משמרתו בלילה, ובהערה כתב "דלא כמ"ש במהדורות קודמות", עיי"ש. ואפשר דרק גבי לילה חזר בו).
וכ"כ להתיר בספר חידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות יב, יד), וכ"פ בספר פתח הבית (פ"ט סע' ד). ובספר תורת היחוד (פ"ח סע' ג) כתב דמותר והמנהג להקל ביום דסגי בשמירה אחת. וכן דעת הגר"מ מאזוז שליט"א הובא דעתו בשו"ת מגיד תשובה (ח"ג ס' ד) דהכי נקטינן דאחותו משמרתו ושכן הורה למעשה גדול הדור האחרון החזו"א שידוע שהיה מחמיר ומיראי הוראה, עיי"ש. ונראה שהסכים עמו הרה"ג בוגיד סעדון במגיד תשובה (שם ס' ה).
ושוב ראיתי בשו"ת משנה הלכות (תנינא ח"ב ס' שג) שדן בזה והעלה שבאופן עראי אפשר להקל אבל בדרך קבע יש להחמיר, ולענ"ד יש להקל אפי' בקבע (זולת ממידת צניעות וקדושה) כל שיש צורך בדבר וכדאמרן. . ונראה שבשעת הצורך אפשר לסמוך על המתירין כיון שרבו המתירים, ועוד שהבית שלמה כתב לדקדק שכן הוא דעת הש"ע, נראה שאפשר לסמוך עליהם, ובפרט שיחוד כה"ג אסור מדרבנן כדלעיל (פ"א סע' יט). מיהו, לכתחילה יחוש לדעת האוסרים, ורק בשעת צורך אפשר להקל, וכמו שאכן כתב הציץ אליעזר כמבואר בהערות הקודמות. . והוא הדין נכדתו כן כתב בשו"ת אבני ישפה (ח"ב ס' פו) ע"פ המבואר שבתו משמרתו, א"כ ה"ה נכדתו. והסכים לו בעל הספר דבר הלכה (הובא באבני ישפה שם ס' פז). וכן העלה הרה"ג בוגיד סעדון זצ"ל בשו"ת מגיד תשובה (ח"ג ס' ה).
ונראה שלפי הטעם שכתבנו לעיל (הערה 6) שהאיש בוש מלזנות לפניהן, אפשר שלא כל נכדה מהני לשמירה, דיש שהסב אינו מתראה עמה רק לעיתים רחוקות והיא כזרה בעיניו, ואינו בוש ממנה כלל, ולכאורה דינם כשתי נשים דעלמא דאסורים ביחוד. מיהו לפי הטעם שכתבנו בשם רש"י וסיעתו שכל שאשה אחת אינה מזנה, אף השניה אינה מזנה, מהני כל נכדה, וצ"ע. .
ג. יש שצידדו להקל לאב ובנו להתיחד עם אשה ואפי' לבני ספרד דאזלינן בתר מרן הש"ע דאין שני אנשים מתיחדים עם אשה אחת אפי' שהם כשרים זולת בשעת הדחק וצורך גדול כמבואר לעיל (פ"ד סע' א ב), וכן לבני אשכנז דאין אנשים פרוצים מתיחדים עם אשה אחת כמבואר לעיל (שם), בנ"ד כתבו שאפשר שיהיה מותר בשעת צורך וכמו שיבואר בהערה הבאה. אפילו שהם פרוצים ושיש לעשות בזה שאלת חכם, אלא שהעיקר לאסור בזה ולדונם כשני אנשים זרים הנה הגר"ח פלאג'י בספר החפץ חיים (ס' לח אות מ) הביא את דעת החיד"א שאיש המתיחד עם אשה כשאמו עמו אינה משמרתו כיון שמחפה עליו, וכתב הגר"ח פלאג'י שלפ"ז ה"ה איש המתיחד עם אשה כשאביו עמו שלא יועיל כיון שאביו יחפה על בנו. ושוב דחה סברא זו וכתב שדינם של אב ובנו אינו שונה משני אינשי דעלמא וכשהם כשרים, מותר להם להתיחד עם אשה, עיי"ש. וא"כ חזינן שאין קרבתם מעלה או מורידה כלל, ולכאורה כשהם פרוצים יש לאסור לכ"ע, ובכשרים יש לאסור לבני ספרד וכנ"ל בהערה הקודמת.
אלא שהגר"ח פלאג'י עצמו בספרו האחר ראה חיים על התורה (פרשת וישב) הביא שוב את דעת החיד"א הנ"ל שכתב שאיש המתיחד עם אשה כשאמו עמו שאינה משמרתו, ודחה דבריו והעלה שאמו כן משמרתו, וסיים בזה"ל "ונראה דודאי דעם אביו מותר להתיחד עם אשה, דמלבד דמאביו יש לו מורא יותר, זאת ועוד דקיימא לן דאשה אחת מתיחדת עם שני אנשים כשרים לכ"ע וא"כ כשהאב והבן שניהם כשרים מותר לכ"ע", עכ"ל. והנה לפי הנימוק הראשון שכתב שמאביו יש לו מורא יותר, נראה שלאו דוקא כשרים, ורק לפי הנימוק השני כתב שאם הם כשרים מותר לכ"ע. שאל"כ מדוע הביא את הנימוק הראשון, הרי אי התם מיירי בכשרים, אין המורא של הבן מהאב מעלה או מוריד שאפי' שני אנשים זרים מותרים להתיחד עם אשה כשהם כשרים. מיהו יש לדחות, כיון שלפני כן הביא דעת החיד"א שאוסר לאיש להתיחד עם אשה כשאמו עמו מפני שמחפה על בנה, לכן כתב כאן שמאביו יש לו מורא יותר היינו אפי' לדעת החיד"א יש להתיר מחמת המורא, שלא נאמר שאב ובנו אפי' כשרים דינם גרוע מאינשי דעלמא, שהאב יחפה על בנו (לשיטת החיד"א, כמו באמו) קמ"ל. וא"כ שוב אין ראיה להתיר יחוד של אב ובנו כשהם פרוצים ודיינו אם נשאיר את דינם כאינשי דעלמא. ולענ"ד כן נוטה הלשון של הגר"ח פלאג'י להתיר דוקא בכשרים. ושו"ר בספר נטעי גבריאל (פרק יז הערה ה) שכתב ע"פ הגר"ח פלאג'י הנ"ל, שאפשר שאב ובנו מותרים להתיחד אפי' לשיטת הרמב"ם (היינו שסובר שכולם פרוצים), עיי"ש. ומשמע שאף הנטעי גבריאל לא ברירא ליה כולי האי הדיוק הנ"ל וכתב רק על דרך אפשר. וכשדנתי בנידון לפני הגר"י רצאבי אמר לי שהלשון של הגר"ח פלאג'י יותר נוטה להיתר אך משמעות הפוסקים אינה כן. ולכן הרוצה לעשות מעשה ולהקל, ישאל מורה הוראה.
מיהו לאחר זמן בא לידי ספר יפה ללב לרבי יצחק פלאג'י בנו של הגר"ח פלאג'י הנ"ל, ושם (ח"ה ס' כב אות ג) לאחר שהביא דברי החיד"א, הביא דברי אביו בספר ראה חיים ובספר החפץ חיים הנ"ל וכתב בזה"ל "ושפיר הדברים אמורים בכשרים דהרי אמרינן בב"מ דף פג: שאב ובנו בעלו נערה וכו"', עכ"ל. ומוכח שלמד שכל היתר הגר"ח פלאג'י מיירי בכשרים וכן נראה עיקר. וכעת ראיתי להגר"ש גרינמן בספר זכר שמואל דדעתו נוטה לאסור בזה כשהם פרוצים. . וכן שני אחים דינם כשני אנשים זרים פשוט, דלא שייך טעמא דמורא שכתבנו בהערה הקודמת לגבי אב ובנו, ודינם כאינשי דעלמא. וכ"פ בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב ס' סח אות א). .
ד. איש המתייחד עם אשה כשאחותה או אמה או בתה עמהם וה"ה סבתא או נכדה. , דינם כאיש המתייחד עם שתי נשים דהיינו שקרבה זו לא מעלה ולא מורידה, ואין לומר שלא תזנה בפניהם, שנשים דעתן קלה ואפשר שיתפתו שתיהן. וכן משמע מסתימות המשנה (קידושין פ:) שאסרו עם שתי נשים, והתירו בגמ' (שם פא:) רק באופנים שנזכרו שם, דהיינו שתי צרות, שתי יבמות, אשה וחמותה וכו' כדלעיל (פ"ז), והטעם מפני ששונאות זו את זו ולא יחפו, אבל עם אמה או בתה וכד', אינן שונאות זו את זו, ושתיהן יתפתו, ואף אם רק אחת תתפתה, אפשר שהשניה תחפה עליה, וכן משמע בשו"ת בית יהודה (ס' יג) שהתייחס לאם ובתה כשתי נשים דעלמא ולא כתב שום היתר מצד זה שהם אם ובתה. וכן בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) התייחס לאם ובנותיה כנשים דעלמא, עיי"ש. והפ"ת (יו"ד ס' קצב ס"ק ז) כתב בשם הבאר שבע, שכלה שפירסה נדה, ונהגו שאם הכלה שוכבת אצל בתה, זהו איסור גמור, ומשמע שהפ"ת הסכים לבאר שבע, ואע"פ שנקט שוכבת, דהיינו שינה, נראה מלשונו שהגריעותא לא בגלל השינה אלא שלוקחים את אם הכלה כשומרת במקום קטן או קטנה, עיי"ש בלשונו. וכן כתב הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (ח"א ס' טז) שאשה ואמה הוי כשתי נשים דעלמא, עיי"ש. ונראה שה"ה אשה ואחותה. וכן אפשר לדקדק לאסור מדברי החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) עיי"ש היטב.
וכן נראה להוכיח שכן סובר בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז ס' עג) שכתב להסביר את החוות יאיר שביאר שנערה שהיתה מתייחדת עם נכרי כשאמה עמה, שטעם ההיתר כיון שבעלה של האמא היה בעיר, עיי"ש. והנה לא הסתפק בכך שעצם זה שהיא אמה מועיל כשמירה. (ועיין בהערה הבאה מש"כ להסביר את החוות יאיר הנ"ל דלא כמנחת יצחק). כמו שמבואר לעיל דאסור לכ"ע כדלעיל (פ"ג סע' א). . וי''א שכאשר בתה או נכדתה נמצאות עמהן, מותר להתייחד כ"כ בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סד) וז"ל "ונכון מה שאמר לך ר' מרדכי שליט"א בשמי, שיחוד עם אמה ובתה ועם אמה ובת בתה או בת בנה פשוט דליכא איסור, ויחוד עם שתי אחיות פשוט שאסור", עכ"ל. ועיין בחזו"א (אישות ס' לד ס"ק ג).
ושוב ראיתי בשו"ת חוות יאיר (ס' קח) שמבאר בתוך תשובתו לגבי צעירה שהיתה הולכת לפרנסת אביה לנכרי, והיתה הולכת עם אמה הזקנה כדי שלא יהא יחוד, ומשמע מלשונו שאמה היתה מצילתה מאיסור יחוד, עיי"ש. מיהו בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי עג) הסביר שכוונת החוות יאיר הנ"ל, שאמה של הנערה מצילתה מאיסור יחוד כיון שבעלה היה בעיר (היינו אביה של הנערה), עיי"ש. אך נראה שפשט לשונו אינו כן, אלא סגי בשמירת האם שעמה, שהרי לא הזכיר מאומה שבעלה של האמא היה בעיר. ושו"ר להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (ח"א ס' טז) שהבין בדברי החו"י הנ"ל כדאמרן, היינו שהתיר כיון שאמה משמרתה, והקשה על דבריו, עיי"ש. עכ"פ מוכח שאף הוא למד בחו"י דלא כהמנחת יצחק הנ"ל.
ולכאורה ישנה ראיה להתיר בנ"ד מהמשנה בגיטין (עג.) דאיתא התם גבי איש שגירש את אשתו על תנאי, דאסור לה להתיחד עמו אלא בפני עדים אפי' ע"פ עבד וכו' חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה, עיי"ש. ובפרש"י איכא דלחד מ"ד הוי משום יחוד פנויה, וכן הביא את פרש"י הרמב"ן (כתובות כז:). והנה מדנקטה המשנה חוץ משפחתה, ש"מ שאר קרובים ג"כ מהני כגון בתה או אמה או אחותה. וכן ראיתי להרמב"ן (כתובות שם) שג"כ דייק כנ"ל דנקטה המשנה שפחתה, ש"מ בנה ובתה מהני, עיי"ש. ועיין בסע' הבא (הערה 16 ד"ה וכן מדוקדק) שיש לדקדק כן מלשון מרן הש"ע. וע"ע שם מה שיש לדקדק מהגמ' בכתובות. .
ה. מותר להתייחד עם אשה כשנמצא עמה אביה, או בנה או אחיה הנה בגמ' כתובות (כז:) איתא גבי אשת כהן שנאסרה עליו מפני ששבויה היתה, דאם יחד לה בית בחצרו, כשהיא יוצאה, יוצאה לפני בניה. וכשהיא נכנסת, נכנסת לפני בניה. וטעמא מפני היחוד כמבואר ברש"י ובראשונים שם. וא"כ מוכח שבפני בנה שרי להתיחד. ודוחק לפרש דמיירי רק בבניה קטנים, וההיתר להתיחד הוא מדין שמירת קטנים כדלעיל (פי"א סע' א). והנה הקשה הרמב"ן (כתובות שם) על הא דבניה יהיו עמה וליכא יחוד, דהא בנה ובתה אין מעידין עליה, ותירץ וז"ל "לאו מילתא היא דאע"ג דאינם נאמנים דמשום אימייהו אתו ומשקרי וכגופה דמו ואין אדם נאמן ע"י עצמו. אבל לעניין יחוד ודאי לא בעיל איניש באפי אינשי אפי' באפיה בריה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה משא"כ בבניה וכו"', עכ"ל. וכן כתב הרשב"א (כתובות שם) דאע"פ דאינם נאמנים להעיד עליה, מיהו בפני בניה מותרת להתיחד כיון דאינה מתעסקת בפניהם דבושה היא מפני שאין לבה גס בהן, עיי"ש. וכיו"ב כתבו הנימו"י והשיטה מקובצת בשם הרא"ה, עיי"ש. וא"כ מוכח דהיא לא תבעל בפני בנה.
ואע"פ שיש שפירשו את הסוגיא הנ"ל דהוי חומרא וחסידות כיון דאין כאן יחוד בחצר וכו' וכמ"ש לעיל (פ"ח סע' ב הערה 5), מ"מ העיקר דלא כוותיהו אלא יש כאן איסור יחוד, עיי"ש. וא"כ בפשטות ישנה ראיה דבנה מצילה מיחוד. מיהו יש קצת לדחות דהא אפי' אם תכנס לפני בניה וכי איזה יחוד יש כאן הרי הפ"פ ובניה יכנסו מיד אחריה, וכבר כתבנו לעיל (שם) דאפשר דהכא החמירו טפי מיחוד דעלמא כיון דלבם גס אהדדי ומכירים את הרמיזות של בן הזוג, ולכן אסרו חכמים משום יחוד. ולפ"ז אפשר דהקלו בשמירה כל דהו והתירו בפני בנה כיון דאין כאן יחוד ממש רק דהחמירו עליהם, משא"כ יחוד גמור דעלמא, דהתם לא יועיל בנה עמה. ועוד אפשר דהתם בגמ' אע"פ שהתירו יחוד בשבויה כשבנה עמה, אפ"ה אסרו לעשות כן בכהן עם גרושתו, וש"מ דבניה אינם שמירה מעלייתא והקילו רק בשבויה, וא"כ אפשר דבעלמא ג"כ לא מהני. אך אינו מוכרח דאפשר דהני מילי לגבי ליחד לה בית בחצרו כפרש"י שם דהוי דירה קבועה, אך גבי יחוד מהני בניה אפי' בכהן וגרושתו, ועוד דלפי הטעם שכתבו הרמב"ן והרשב"א דהיא לא תבעל בפניהם, משמע דאפי' בעלמא מועיל וצ"ע בכ"ז, והדעת נוטה להקל.
והנה יש לדקדק להתיר בנ"ד מהמשנה בגיטין (עג.) דאיתא התם גבי איש שגירש את אשתו על תנאי, דאסור לה להתיחד עמו אלא בפני עדים, אפי' ע"פ עבד וכו' חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה, עיי"ש. ובפרש"י איכא דלחד מ"ד הוי משום יחוד פנויה, וכן הביא את פרש"י הרמב"ן (כתובות כז:). והנה מדנקטה המשנה חוץ משפחתה, ש"מ שאר קרובים ג"כ מהני כגון בנה או אביה או אחיה. וכן ראיתי להרמב"ן (כתובות שם) שג"כ דייק כנ"ל דנקטה המשנה שפחתה, ש"מ בנה ובתה מהני, עיי"ש.
וכן מדוקדק להתיר בנ"ד מלשון מרן הש"ע (ס' קמח סע' ב) דפסק את המשנה דגיטין הנ"ל דלא יתיחד עמה אלא בפני עד וכו' חוץ משפחתה ובנה הקטן מפני שאינה בושה לשמש בפניהם, עיי"ש. דדוקא בפני שפחתה או בנה הקטן אסור להתייחד, וש"מ בפני בנה הגדול שרי, וכן בפני אביה או אחיה, שמרן לא מיעטם. והנה מה שהוסיף מרן דה"ה בנה הקטן, כן הוא בתוספתא (גיטין פ"ה ד) והביאה הרי"ף (גיטין לה: בדפי הרי"ף) והרמב"ם (הל' גירושין פ"ח ה"ב) והרא"ש (גיטין פ"ו ס' ד) וכ"כ הגר"א (שם אות ג) שכן הוא בתוספתא. וכן כתב בח"מ (ס' ז ס"ק א), דבנה הגדול מהני לגבי יחוד דהיא בושה לשמש בפניו, עיי"ש.
והנה המהר"י וויל (ס' נה והובא בדרכי משה ס' כב) והחכ"א (כלל קכו סע' יג) כתבו שאין לאדם ליקח משרתת עם בנה, כיון שא"א להישמר תמיד מיחוד, שהרי הבן פעמים אינו נמצא, ונמצא מתייחד עם אשה, עיי"ש. ומשמע שבנה מועיל כשמירה. אלא דלכאורה יש לדחות דהתם אין זה מדין בנה עמה, אלא כיון שבני אשכנז מתירים לאשה להתייחד עם שני אנשים, בנה לא גרע מאיניש דעלמא. מיהו ראיתי להגר"ח פלאג'י בספרו ראה חיים (פרשת וישב) שלמד בדעת המהר"י וויל שהבן משמר את אמו מפני הבושה, עיי"ש. וע"ע להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (ס' יט) דלמד מהמהר"י וויל היתר לאיש להתייחד עם אשה כשאמו עמו, עיי"ש. ומשמע דלמד שהטעם של המהר"י וויל, אינו מהטעם שאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים, אלא שהבן משמר את אמו, וה"ה שהאם משמרת את בנה. ומצאתי בשו"ת משנה הלכות (חי"ב ס' דש) שג"כ כתב דמוכח מהמהר"י וויל הנ"ל שבן שומר את אמו מיחוד. והנה אף הח"ח בספרו נדחי ישראל (פכ"ד אות י) הביא את דין המהר"י וויל בסתמא, וא"כ יש לדקדק בו כנ"ל. (ועיין ביפה ללב ח"ט ס' כב אות ג). ובשו"ת בצל החכמה (ח"ב ס' עא) כתב שהמהרי"ל דיסקין (ח"ב קונ"א ס' ה אות כא) סובר שבנה של האשה שומר, עיי"ש. וטעם ההיתר כיון שהאשה בושה מלשמש לפניהם, וכמדוקדק מלשון מרן הש"ע (שם), שבפני בנה הקטן ושפחתה אסור כיון שאינה בושה לפניהם, ש"מ שלפני אביה וכו' היא בושה מלשמש.
ונראה להוסיף טעם, שנראה פשוט שאפי' לא היתה בושה בפניהם, אביה לא היה מניח את בתו מלזנות. (ולגבי אח ובן, הכל לפי העניין, שהדבר תלוי בגילם וכד'). וכ"פ הגר"מ שטרנבוך בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו ה"ל) שאביה או אחיה מצילים מיחוד. וכ"פ הדבר הלכה (ס' ח סע' ו) ובספר פתח הבית (פ"ט סע' ה). וכעת ראיתי שכן העלה להקל הרה"ג משה לוי בשו"ת תפילה למשה (ח"ו כת"י) שהאב משמר את בתו. , ואפילו הם פרוצים כיון שטעם ההיתר הינו שהאשה בושה מלשמש בפניהם, כמבואר בהערה הקודמת, א"כ אפי' הם פרוצים היא בושה מלשמש בפניהם, וכן פסק הדבר הלכה (ס' ה סע' ו) ועיי"ש בס"ק ו שהאריך להוכיח כן. וכ"פ הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו ה"ל). מיהו דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א הובא דעתו בתורת היחוד (פ"ח ס"ק ד) שאחיה ועוד איש פרוץ, אסורים ביחוד, דאין אחיה הפרוץ משמרה, עיי"ש. ולדינא נראה שאפשר להקל ע"פ הפוסקים המתירים כיון דהוי יחוד דרבנן. , ויש מחמירים כ"פ הזכור לאברהם (אות י, הובא בפ"ת ס' כב ס"ק ב), ועיין להחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) שקצת יש לדקדק מדבריו שאסור, עיי"ש. וכ"פ בספר דברי חכמים (פ"ז סע' כא). .
ו. בנוכחות זוג מאותן נשים השונאות זו את זו היינו אשה וצרתה, אשה ויבמתה, כלה וחמותה, כלה ובת חמותה, אשה ובת בעלה. ופרטיהן מבואר לעיל (פ"ז). , מותר לאיש להתיחד עם אשה עיין לעיל (סע' א) שהעלנו שמותר להתיחד עם אשה בנוכחות אשה אחרת שבעלה בעיר, דכיון שהיא לא תזנה אזי השניה תפחד לזנות שלא תספר סודה, עיי"ש. וה"ה בנ"ד, כיון שאותן נשים השונאות זו את זו אינן מזנות כשהן יחד וכמבואר לעיל (פ"ז סע' א) א"כ האשה האחרת תחשוש לזנות בפניהן שלא יגלו סודה. והדבר מתבאר היטב לפי מש"כ בשו"ת בית שלמה (מסקאלא, אור"ח ס' מח) דלפי הרמב"ם והש"ע, כל שנמצאת שם אשה שלא תזנה מסיבה כלשהיא, הוי שמירה לאחרת (ובנידונו שם חשש לאוסרים והעלה שהמיקל בשעת הצורך לא הפסיד. עכ"פ חזינן שכן סובר בדעת הרמב"ם והש"ע).
וכ"ש בנ"ד שיש לצרף דעת רש"י וסיעתו שסוברים שמותר לאיש להתיחד עם ג' נשים דעלמא, שבנ"ד שרי, ושכן פסק הרמ"א כדלעיל (פ"ג סע' ד). ותדע שפסק זה אתיא לבני ספרד, שאסור לאיש להתיחד עם הרבה נשים, ובנ"ד שרי. אך לבני אשכנז קיי"ל שמותר לאיש להתיחד עם ג' נשים בעלמא, ובלאו הכי מותר גם כשאינן מהני חמש נשים השונאות. , וכל זה בתנאי שאותה אשה יודעת מקרבתן של הזוג פשוט. שאם אינה יודעת מכך, לא תחשוש לזנות בחושבה שאף שאר נשים יעשו כמותה. ועיין לעיל (סע' א הערה 3) שכיו"ב כתבנו לגבי יחוד בנוכחות אשה שבעלה בעיר. אך נראה דלבני אשכנז אפי' אינה יודעת מקרבתן, שרי. דהא לבני אשכנז איש מתיחד עם ג' נשים כ"ז שאין עסקיו עמהן כדלעיל (פ"ג סע' ד), עיי"ש. . ואם האיש עסקו עמהן עיין לעיל (פ"ג סע' ה והלאה) מהו הגדר של עסקו עם הנשים. , לבני אשכנז אסור כדלעיל (פ"ג סע' ד) דבני אשכנז קיבלו את הוראות הרמ"א שפסק כרש"י שאיש מתיחד עם ג' נשים ומעלה, אך כשעסקו עם הנשים אסור, דמתוך שצריכות לו מחפות על העבירה, והיינו אפי' הנשים שאינן מזנות, עיי"ש. וא"כ בנ"ד שעסקו עמהן, אע"פ שאותן זוג נשים השונאות זו את זו לא יזנו, מ"מ יכול לזנות עם האחרת והן יחפו על העבירה. ולבני ספרד מותר דלבני ספרד אין את החומרא של עסקו עמהן, ולהרמב"ם והש"ע לא גרע איש שעסקו עמהן מאיש דעלמא וכמבואר לעיל (פ"י סע' יד הערה 39). וא"כ אין לנו להוסיף חומרא שאינה מבוארת בגמ', דכל אחד מהראשונים למד דין "עסקו עמהן" לשיטתו בלבד ואינו מודה לשאר שיטות וכמבואר לעיל (שם). ולפ"ז אפי' שעסקיו עמהן מותר וכנ"ל בתחילת הסעיף. .
ז. באופן שאסור לאשה להתייחד עם אנשים דהיינולבני ספרד, דאסור לאשה להתייחד עם סתם אנשים זולת בשעת הדחק וצורך גדול. ולבני אשכנז האיסור הוא דוקא עם פרוצים, וכמו שמבואר לעיל (פ"ד סע' א ב). , אם נמצאת שם אשתו של אחד האנשים, מותר להתייחד כתבהרמב"ם (פכ"ב מהל' איסו"ב ה"ה) וז"ל "לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם", עכ"ל. וכ"פ הכל בו (ס' עה) והסמ"ג (לאוין קכו) וכן הסכים המ"מ (שם) וכן הסכים בפשטות הרדב"ז (ח"ה ס' אלף תקעא) וכ"פ מרן הש"ע והלבוש (ס' כב סע' ה), ובספר יפה ללב (שם אות ח) נראה שהסכים ללבוש, וכן משמע בשו"ת נחפה בכסף (ח"ב ס' יא) וכן הוא בחכ"א (כלל קכו סע' ב). ויש לצרף לשיטת המתירים, את הפוסקים שסוברים שאשה שבעלה בעיר מצילה מיחוד מהטעם שהאשה השניה תתבייש לזנות כמבואר לעיל (סע' א), וא"כ ה"ה בנ"ד.
ותדע, דהא דמותר מיירי אפי' בפרוצים, שהרי הרמב"ם וסיעתו סוברים שאין כשרים היום, ואסרו לאשה להתייחד עם אנשים הרבה, ומשמע שסתם אדם דינו כפרוץ, ואפ"ה פסקו שאם אשתו של אחד מהם שם, מותר, (ולדינא אין לחלק בין איש שדינו כפרוץ לפרוץ במציאות וכדלעיל פ"ה סע' ב הערה 10), וכן מוכח מהב"ח ובארץ צבי (ס' כב) והמקנה (קידושין פ: בתוס' ד"ה ר"ש) שלמדו שהרמב"ם מתיר אף בפרוצים.
וטעם ההיתר בנ"ד, כתבו הב"י (ס' כב) והלבוש (שם סע' ה) שהאשה לא תזנה עם האנשים כיון שתחשוש שהאשה ובעלה יגלו סודם. והרדב"ז (שם) משמע מלשונו שהאשה לא תזנה כי חוששת שהאשה השניה תגלה סודה (ולא מבעלה). ומור"ש (הובא בפרישה ס' כב ס"ק יא) כתב שהשמירה מכח האיש והאנשים. דהיינו, כיון שהאיש לא יזנה, א"כ שאר האנשים יתביישו ממנו ולא יזנו, עיי"ש. וכן כתב הכנסת הגדולה (הגהות ב"י אות ג) בשם הבנימין זאב, ועיין בערוך השלחן (ס' כב סע' ז).
אך יש להעיר על שיטת מור"ש והכנה"ג הנ"ל, כיון דמיירי אפי' בפרוצים וכמבואר לעיל, א"כ פרוצים אינם בושים זה מזה, וכמבואר להדיא בגמ' (קידושין פ:) ופסקוהו הפוסקים, ויש לעיין. ושוב מצאתי שדיבר בזה הר"ש אלגאזי בספרו תאוה לעיניים (ס' שלב) וז"ל "ואפשר עוד דכיון דבעלה של זאת לא יזנה מפני אשתו שמשמרתו, אחרים יראו ויראו שזה האחד לא יגלה סודם, דדוקא כשכולם ראויים לעבור עבירה לא מיכספי מהדדי כמו שאמר שם רב יוסף בגמ'. תדע לך דהא מתחברי בי עשרה וגנבי כשורא ולא מיכספי, דהיינו שכולם נושאים הכשורא", עכ"ל. הנה עולה מדבריו שאפי' פרוצים מתביישים ורק שיכולים כולם לזנות, אינם בושים מהדדי, ואכמ"ל.
וראיתי בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' תרנח) שיש לעיין אם אפשר להאמין לפרוץ שטוען על אשה שהיא אשתו, (ובנדונו מדובר באשה הנוסעת עם איש ואשתו ברכב) עיי"ש. ולכאורה אף בנ"ד יש לעיין, כאשר אשה נצרכת להתייחד עם אנשים פרוצים, וישנה שם אשה נוספת, ואחד הפרוצים טוען שהיא אשתו, האם אפשר להאמין לאותו פרוץ. ולכאורה דוקא אם אותו פרוץ יודע את ההלכה שאם יטען שהיא אשתו אז אין איסור יחוד ולכן יש להסתפק אולי משקר כדי שאותה אשה תסכים להתייחד עמהם.
מיהו נראה שבנידון דידן אין מה להסתפק, שהרי אם אינה מאמינה לפרוץ אזי אסור לה להתייחד, ואם היא מאמינה, אזי אין כאן חשש עבירה כיון שחושבת שאותה אשה היא אכן אשתו ולא תזנה כי תחשוש שילכו לגלות סודה. (אא"כ נאמר שהשמירה רק מכח האיש והאנשים וכדעת מור"ש והכנה"ג לעיל דאז אכן יש להסתפק בזה) ואף שהיה מקום לומר כיון שלפי האמת היא אינה אשתו, סוף סוף איסור יחוד יש כאן, מ"מ ראינו שכתב הגרש"ז אויערבאך (בהסכמה לדבר הלכה) לגבי אשה שטועה וחושבת שבעלה בעיר ולפי האמת הוא אינו, שדעתו נוטה שמותר לכתחילה להתייחד עמה שסוף סוף אימת בעלה עליה, (ואע"פ שלא כתב כן בהחלט, מ"מ משמע שדעתו נוטה להתירא) עיי"ש וה"ה בנ"ד.
אכן היה מקום להחמיר ולומר שאפשר שהלה משקר כדי שתכנס עמהן ליחוד ואז יחלו לזנות עם האשה שעליה העיד שהיא אשתו, ורק אז ינסו לפתות אף את האשה הכשרה, ויצרה תקיף טפי בעת שהחלו בעבירה, ונשים דעתן קלה. מ"מ מסתבר להקל בזה כיון שאין היחוד בכה"ג אלא מדרבנן כדלעיל (פ"א סע' יט), ורוב פרוצים אינם יודעים הל' יחוד ולכן אין לתלות שמשקר שהרי אינו מרויח כלום, ואפי' אם יודע הל' יחוד ואפשר שמשקר, מ"מ אין זה ודאי והוי ספק דרבנן לקולא, ועוד, שברגע שהאשה הכשרה תראה ותבין שאכן האשה השניה אינה אשתו, אפשר שמיד תצא החוצה, וצ"ע. ועיין לעיל (פ"י סע' כז) מש"כ בזה. . וי''א שאסור אם האנשים מוחזקים כפרוצים הטור (ס' כב) הביא את דעת הרמב"ם שהתיר לאשה להתייחד עם אנשים הרבה כשנמצאת שם אשתו של אחד מהם, וכתב עליו בזה"ל "ואיני מבין דבריו כיון שאוסר אשה אחת עם אנשים הרבה מאי נפקא מינה שאשתו של אחד מהם שם אכתי איכא למיחש לאחריני", עכ"ל. הנה מוכח שאפי' שהאיש והאשה הנשואים לא יזנו, מ"מ אין זה שמירה לאחרים. מיהו הטור החמיר דוקא בפרוצים וכמבואר בב"ח ובפרישה (ס' כב ס"ק יא). .
ח. באופן שאסור לאיש להתייחד עם נשים כדלעיל (פ"ג). , אם נמצא שם הבעל של אחת הנשים, מותרים בייחוד פשוט לפי מאי דקיי"ל שמותר להתיחד עם נשים כאשר בעלה של אחת מהן בעיר שהיא משמרת את כולן וכדלעיל (סע' א) ושכן דעת הרמב"ם והש"ע, עיי"ש. וכ"ש בנ"ד שבעלה של אחת מהן עמה ממש.
ואע"פ שמרן הש"ע כתב וז"ל "וכן לא יתייחד איש אחד אפי' עם נשים הרבה", עכ"ל. ולא הוסיף "עד שיהיה שם בעל של אחת מהן", כמו שאכן הוסיף ברישא של ההלכה לגבי יחוד אשה עם אנשים הרבה שאסור עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם, מ"מ נראה פשוט שסמך על כך שהיא אותה סברא בדיוק, כיון שהוא ואשתו לא יזנו, אזי אף אחת מהנשים לא תזנה עם האיש השני מפני שחוששות שהזוג יגלה סודן וכמו שכתב הב"י לגבי אשה המתייחדת עם אנשים הרבה ואחת מהן היא אשתו. וכן מבואר להדיא בחכ"א (כלל קכו סע' ב). .
ט. באופן שאסור לאשה להתייחד עם אנשים עיין לעיל (פ"ד). , אפילו אם נמצאים עמהם גוי ואשתו אסור להתייחד ולא אומרים שכמו שאם נמצאים שם זוג נשוי ישראלים היחוד מותר כדלעיל (סע' ז) אף זוג גוים מציל מאיסור, דלפי הטעמים שכתבנו לעיל (שם הערה 22) שההיתר להתייחד כשיש שם זוג נשוי ישראלים הוא כיון שהאיש ואשתו לא יזנו, תירא האשה שילכו לגלות סודם וכמבואר בב"י, עיי"ש. אך בזוג גוים, אין אשתו משמרתו והוא מזנה לפניה כדלעיל (פ"י סע' יח), לכן הגויה לא תספר בשוק, וכן לפי הטעם שכתב הרדב"ז דהיתר יחוד כשנמצאים שם זוג ישראלים נשואים, שהאשה חוששת רק מהאשה השניה שלא תזנה, כאן שונה כיון שבעלה הגוי ג"כ מזנה בפני אשתו הגויה לכן לא תספר (שאם אומרים שהגויה תספר, א"כ מדוע אסור להתייחד עם גוי כשאשתו עמו, אלא פשוט שאינה מספרת, ועיין לקמן סע' יא בהערה 38 שכתבנו לחקור מדוע אינה מספרת). וכן שאר הטעמים שכתבנו שם אינם תקפים כאשר הזוג הוא גוי. . והוא הדין איש המתייחד עם נשים, ונמצאים שם גויה שבעלה עמה אסורים להתייחד על פי מה שבארתי בהערה הקודמת. .
י. ההיתרים המבוארים לעיל בסע' א, היינו אשה שבעלה בעיר שמצילה אחרות. סע' ב, אמו או בתו עמו שבשעת הצורך מצילות אותו. סע' ה, אביה או בנה עמה. סע' ו, שנמצאות שם זוג נשים השונאות. (אלא ששם העלינו שלבני אשכנז אינו מועיל כאשר האיש עסקו עמהן, עיי"ש). סע' ז, אשה עם אנשים הרבה שאשתו של אחת מהן שם. סע' ח, הרבה נשים שאחת מהן בעלה עמה. , מועילים להתייחד אפילו עם פרוץ, או עם איש שלבו גס בהן או עם איש שעסקו עמהן כן עולה לפי הטעמים שכתבנו בכל הסעיפים הנ"ל. וכ"פ בספר דבר הלכה (ס' ח סע' ה). .
יא. ההיתרים המבוארים בסעיפים א, ה, ו, ח בסע' א, היינו אשה שבעלה בעיר שמצילה אחרות. סע' ה, כשאביה או בנה עמה. סע' ו, שישנן שם חמש נשים השונאות. סע' ח, הרבה נשים כשאחת מהן בעלה עמה. , מועילים אף להתייחד עם גוי כן נראה לפי הטעמים שבארנו בהערות שם. . אך ההיתר בסע' ב בסע' ב, היינו להתייחד עם איש כשאמו או בתו או אחותו עמו, שבשעת צורך אפשר להקל. נראה שזה דוקא בישראל אבל עם גוי אינו מועיל, ונכון לשאול חכם הנה טעמי ההיתר שכתבנו כשאמו או בתו או אחותו עמו הם שנים. האחד, האיש בוש לבעול לידם. והשני, כיון שהשומרת לא תזנה, אזי הישראלית ג"כ לא תזנה כיון שחוששת שתלך לספר בשוק. והנה כשמדובר בגוי שאמו או בתו או אחותו עמו, יש לדון האם ההיתרים הנ"ל תקפים. הנה לגבי בושה, נראה שאצל גוים אין בושה, וכמו שכתב הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"ד) לגבי יחוד עם גוי כשאשתו עמו, שאין אשתו משמרתו "ואין להם בושה", ונראה שכמו שאינו מתבייש מאשתו, אינו מתבייש מאמו או בתו.
ואף שיש קצת לחלק, שדוקא מאשתו אין לו בושה כיון שרגילים במעשה אישות. ועוד שבוגדים אחד בשני בריש גלי וכעין מה שכתבנו לעיל (פ"י סע' יח הערה 94) בשם הר"י מלוניל, דהן בוגדות בבעליהן ואינן מקפידות שהבעלים בוגדים בהן, עיי"ש. אבל בפני אמו יש לו בושה, מ"מ הסברא נותנת שאם אדם פרוץ כ"כ שיכול לבעול ליד אשתו, אבדה תקנתו. וכן משמע מלשון הסמ"ג (לאוין קכו) וז"ל "שהגוים אינם בני בושת", עכ"ל.
והנה לגבי הטעם השני, שהישראלית חוששת שהשומרת תספר בשוק, הנה מצינו שאסור לישראלית להתייחד עם גוי כשאשתו עמו, ומוכח שלא אומרים שמותר כיון שתחשוש שהגויה תספר. אכן יש לעיין מדוע הגויה לא תספר בשוק. אפשר שכיון שהם רגילים בפריצות, אין בזה חידוש לספר, ולפ"ז ה"ה אמו בתו ואחותו לא יספרו, ואסור לישראלית להתיחד בפניהן, או אפשר שרק בגלל שזה בעלה אינה מספרת על מעלליו, אך אמו ובתו או אחותו אפשר שכן יספרו, ואז מותר לישראלית להתיחד עמו בפניהן, וצ"ע. ולדינא, כיון שאין ראיה מהפוסקים כיצד לנהוג למעשה, ומה שכתבנו זה רק סברות, לכן יעשה שאלת חכם. .