פרק י - אשתו משמרתו
א. איש שאשתו נמצאת עמו, מותר לו להתייחד עם אשה זרה כיון שאשתו משמרתו במשנה קידושין (פ:) מבואר שבזמן שאשתו של אדם עמו, מותר לו להתייחד. מיהו נחלקו הראשונים בגירסת המשנה האם ההיתר הנ"ל אתיא רק אליבא דר"ש או אף לרבנן. הנה לגירסת הרי"ף והרא"ש (ס' כא, ס' כד) והתוס' (שם ד"ה ר"ש) משמע שההיתר הוא אף אליבא דרבנן, וכתב הב"י שהרמב"ם ג"כ גרס כנ"ל וכן הוא דעת הרמ"ה ופסקי הרי"ד (קידושין שם). מיהו להר"ן (דף לב: מדפי הרי"ף) נראה דההיתר אתיא כר"ש בלבד וכן נראה מהמ"מ (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ד) וכן כתבו התוס' ע"ז (כה:) ועיין ברש"ש (שם) מש"כ על התוס' הנ"ל, וע"ע להחיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ד) שהאריך בגירסאות הנ"ל. עכ"פ אין נ"מ לדינא, דאפי' לסוברים דאתיא כר"ש בלבד, מ"מ קיי"ל כוותיה להלכה וכמבואר בב"י (ס' כב), וכדמוכח בגמ' ע"ז (כה:). וכתב הב"ח (ס' כב) שבדין זה אין חולק ושכן פסקו כל הפוסקים, עיי"ש. (מיהו עיין במקנה קידושין פ: ד"ה בתוס' ר"ש, וע"ע במרומי שדה קידושין שם) וכן פסק הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ד) והש"ע (ס' כב סע' ג) והכי נקטינן.
והטעם שמותר להתייחד כשאשתו עמו, כיון שהיא משמרתו. ונראה להסביר ע"פ מש"כ הרמב"ם בזה"ל "אבל לא תתיחד ישראלית עם הגוי אע"פ שאשתו עמו שאין אשתו של גוי משמרתו ואין להן בושת", עכ"ל. ונראה מלשונו דאיכא ב' טעמים, חדא, דאינה משמרתו, והיינו דאינה מקפדת, ועוד שאין להם בושת. ולפ"ז להתיחד עם ישראל שאשתו עמו דשרי, נמי איכא תרתי, גם שמקפדת וגם האיש בוש מאשתו. והנה נראה לדקדק מהרא"ש (קידושין פ"ד ס' כז) שהטעם הוא שהאיש בוש מאשתו, שהסביר שאיש שעסקו עם הנשים, יש אוסרים לו להתייחד עמהן אפי' שאשתו עמו כיון שאינו בוש מאשתו, עיי"ש. ומשמע שבאיש שאין עסקו עמהן מותר כיון שבוש מאשתו. וכן כתב להדיא החכ"א (כלל קכו סע' ב). וע"ע בעוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ה) שכתב שהאיש ודאי לא יזנה בפני אשתו, עיי"ש. ובפשטות כוונתו שלא יעשה כן מפני הבושה.
ועיין בלבוש (ס' כב סע' ג) שכתב שכאשר אשתו עמו מותר לו להתייחד עם אשה אך לישראלית אסור להתיחד עם כותי אפי' כשאשתו עמו "שאין הגויה משמרתו שאינה מקפדת", עיי"ש. ומשמע שבישראלית מהני לא בגלל שהבעל בוש אלא בגלל שאשתו מקפידה על כך ולא תניחהו לעשות כן. וכיו"ב תמצא להחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) שכתב בתוך דבריו שאשתו מועילה כשמירה כיון שאשה מתקנאת בירך חברתה וזהירה מאוד על המשמר, עיי"ש. וכעת מצאתי שכן אפשר לדקדק מלשון רש"י (ע"ז כה:) שהסביר מדוע עכו"ם אין אשתו משמרתו כיון דלא קפדה דאיהו בקרי ואיתתא בבוציני, עיי"ש. ומשמע שבישראל אשתו משמרתו כיון שמקפדת שלא יזנה, ואפשר גם מצד האיש, שבגוי הוא פרוץ ואינו בוש מאשתו, אך הישראל בוש מאשתו.
ומצאתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ד) שכתב בזה שני טעמים. האחד, כיון דיש לו פת בסלו, אינו מתאווה לנשים אחרות. (וכן כתב כטעם הזה בשו"ת יד יצחק גליק, ח"ג ס' רכ והובא בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו ס' מ פי"ג אות ה), וטעם שני כיון שדרך אשה לקנא לאחרות ומחשבתה עליה תמיד, עיי"ש. הנה משני טעמיו משמע שאין הבושה של הבעל גורמת לשימור. ויש להעיר על הטעם הראשון לחדש דהוי פת בסלו ואינו מתאווה לאחרות, שהרי ידוע מאמר חז"ל דמים גנובים ימתקו. וכיו"ב העיר הציץ אליעזר (שם) והוסיף שלא תמיד האשה טהורה ואין לו פת בסלו. ועוד מלשון הפוסקים שנקטו אשתו משמרתו, אין המשמעות שהשמירה באה מהא דלא יתאווה לאחרות, עיי"ש. (אלא מה שהקשה הציץ אליעזר שאין כן משמעות הלשון שהשמירה מכוחו, עיין לעיל שאפי' שנקטו הפוסקים בלשון אשתו משמרתו, אפ"ה דקדקנו מכמה ראשונים שהשמירה מכחו שהוא בוש מאשתו). וכעת ראיתי בספר מנחת איש (פרק ט סע' א) שכתב שלדעת הט"ז (יור"ד ס' רמה סע' כא ס"ק ז) היתר אשתו משמרתו מיחוד כיון דיש לו פת בסלו וחז"ל שערו דהבעל לא שביק היתרא ואכיל איסורא, עיי"ש. ואחר המחילה אינו נכון, דהט"ז כתב טעם של פת בסלו דמהני להציל את הבעל שמלמד תינוקות מהרהור נשים ולא מיירי כלל מיחוד, עיי"ש ודו"ק.
כתב היפה ללב (ח"ז ס' כב אות ב) הא דאמרינן אשתו משמרתו, דוקא מסתם אשה אבל להתיחד עם גרושתו לא, דיודעת רמיזותיו ואין אשתו משמרתו ממנה, וה"ה חלוץ עם חלוצתו, עיי"ש. והנה יש להעיר ודאי לפי הטעמים שכתבתי לעיל מהני אף עם גרושתו, דודאי לא יזנה בפני אשתו וכו'. וכ"ש שגרושתו שם אזי תעמוד על המשמר טפי. מיהו נראה דסובר דיש חשש שירמזו להדדי ואז יזנו בפעם אחרת. אך עיין לעיל ביסודות ביחוד (אות ו) האם יחוד אסור מחשש ביאה באותה פעם דוקא או דחיישינן אפי' לביאה בפעם אחרת. .
ב. אשתו עמו שמשמרתו אין צריך שתהיה עמו יחד באותו חדר אלא אפילו בחדר אחר באותו בית או בקומה שניה או בחצר הבית כן מבואר בשו"ת משנה הלכות (תנינא ח"ב ס' שב) שכתב שאם אשתו נמצאת בקומה שניה, נקרא אשתו משמרתו, עיי"ש. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק יב אות יב) דכ"ע מודו שאם אשתו באותו בנין, מועיל. וכן מתבאר בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז ס' ו). והנה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א ס' תשעה) דן לגבי אשה ההולכת לביקור רופא בביתו הפרטי, ואשת הרופא עמו בבית דלדעת הרבה פוסקים מותר וזה דעת הש"ע והרמ"א והלבוש והחכ"א, עיי"ש. ובפשטות מיירי שאשת הרופא עמו בבית אך לא דוקא באותו חדר. וכן מצדד בספר חידושים וביאורים (קידושין ס' יא בדינים העולים אות יז).
וכעת מצאתי שאפשר לדקדק כן מלשון המאירי (קידושין פ:) שכתב וז"ל "ומ"מ אף באשה אחת מותר בזמן שאשתו עמו בבית מפני שאשתו משמרתו", עכ"ל. והנה נקט שאשתו עמו בבית מהני ולאו דוקא באותו חדר. ואע"פ שמבואר באליה רבה (ס' א סע' א ס"ק ד) בשם הליקוטי מהרי"ל דכלל הוא בכל הש"ס היכא דמוזכר בית, הפירוש הוא חדר, עיי"ש. מ"מ אין זה ראיה ללשון המאירי, דאפשר דרק בש"ס אמרינן הכי, ואפי' אם מצינו לשון כנ"ל בפוסקים וכמ"ש הטור (ס' כב) דנקט בדין פנימי וחיצון "שני בתים" והתם הכוונה חדרים, מ"מ במאירי הנ"ל א"א לומר כן, דהמאירי כתב להסביר את שיטת האוסרים לאיש שעסקו עמהן להתייחד עם הנשים אפי' שאשתו עמו וז"ל "מפני שאין אשתו יכולה לשומרו תמיד כל כך", עכ"ל. ואם איתא דאשתו משמרתו דוקא שהיא עמו באותו חדר, כיצד הוא שאינה יכולה לשומרו כ"כ, אלא ודאי דאפי' אינה עמו באותו חדר מיקרי אשתו עמו ופשוט. וכיו"ב מצאתי להר"י מלוניל (קידושין פ:) שכתב על המשנה "בזמן שאשתו עמו, בבית", עכ"ל. ובפשטות אתא לאשמועינן דלא בעינן עמו ממש אלא סגי בבית. וכן מוכח שכן כוונתו שהרי גם הוא הסביר הטעם שאם עסקו עמהן אסור אפי' אשתו עמו, דאינה יכולה לשומרו תמיד וכו', וכנ"ל כמ"ש במאירי.
והנה הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ב ה"ד) כתב וז"ל "ומי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני אמותיהם הבאות אצל בניהם. וכל אשה לא תלמד תינוקות מפני אבותיהם שהם באים אצל הבנים" עכ"ל. וביאר הכ"מ וז"ל "ומה שכתב וכל אשה, כלומר ואפי' נשואה. דבשלמא גבי איש כיון דאשתו עמו היא משמרתו לפי שדרכה להיות תמיד בבית אבל אין דרך האיש להיות תמיד בביתו וגו"', עכ"ל. ובספר מעשה רוקח (הל' ת"ת שם) הביא את דברי הכ"מ הנ"ל שכתב שאשתו עמו מהני והביא קושיא דמוכח מהרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב הי"ג) שכתב להדיא שאין צריך המלמד שתהיה אשתו עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו, וא"כ אמאי נקט הכ"מ דבעינן אשתו עמו, וכתב בתירוצו הראשון דכוונת הרמב"ם שנקט והיא בביתה היינו שאין צריכה להיות עמו בבית הספר ממש אבל אה"נ צריך שתהיה עמו בחצר בית הספר, וסיים שכן כתב בספר בני חיי, עיי"ש. והנה נראה שיש מכאן ראיה דסגי שאשתו בחצר בית הספר וכבר מהני כשמירה. מיהו אחר העיון יש להעיר בזה. דהנה הרמב"ם (הל' איסו"ב שם) נקט וז"ל "מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים. וכן אשה לא תלמד קטנים מפני אבותיהן שהן באין בגלל בניהם ונמצאו מתייחדים עמה. ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו" עכ"ל. הנה באיש המלמד לא נקט שהחשש הוא משום יחוד אלא גירוי בנשים ורק באשה מלמדת נקט חשש יחוד. והנה על חשש גירוי כתב המעשה רוקח הנ"ל דמהני שאשתו בחצר בית הספר וכבר משמרתו מגירוי היינו שאם יתקפנו יצרו ילך אצל אשתו. ואה"נ אם היה נידון של יחוד אפשר דיסבור המעשה רוקח דבעינן שתהיה עמו ממש. מיהו נראה דאכן מיירי ביחוד, שהרי המעשה רוקח המשיך בלשונו וכתב תירוץ נוסף לקושיא על הכ"מ הנ"ל וז"ל "ועוד אפשר דכוונת מרן היא דבאיש כיון דאשתו עמו בעיר היא משמרתו מלחטוא כיון דדרכה להיות תמיד בבית כדאשכחן פרק מציאת האשה גבי רבא שהיה בבית המדרש ובאה לפניו אשה וכו' והלך רבא לביתו ותבע את אשתו וכו' הרי דע"י נשמר מן החטא ואין לך משמרתו גדול מזה", עכ"ל. והנה מדכתב הסבר זה בהמשך בתירוץ שני, ש"מ דבתירוץ ראשון לא מיירי בשמירה מן החטא היינו מגירוי נשים אלא מיחוד, ואפ"ה כתב דמהני כשאשתו בחצר בית הספר. אלא דעדיין יש לעיין דהא בסוף התירוץ השני כתב להדיא שבאשה מלמדת אין חשש גירוי אלא יחוד, עיי"ש. וש"מ שבאיש לא מיירי ביחוד. אך אפשר דנקט כן רק לפי התירוץ השני אבל אה"נ לפי התירוץ הראשון גם גבי האיש מיירי ביחוד. וא"ת כיצד אפשר לפרש דמיירי ביחוד, הרי הרמב"ם נקט גירוי, י"ל שלמד המעשה רוקח שהרמב"ם שנקט גירוי, רבותא קמ"ל, היינו אפי' היכא דליכא חשש יחוד, מ"מ יש חשש נוסף של גירוי, וכמו שאכן למד הב"ש (ס' כב ס"ק כא). ועוד עיין דהב"ש (שם ס"ק כב) למד שהכ"מ התיר אשתו בעיר אפי' ביחוד, עיי"ש. וכן למד החיד"א בברכי יוסף (יור"ד ס' רמה) דמיירי באיסור יחוד, עיי"ש. ולכן נראה שאכן יש להוכיח מהמעשה רוקח והבני חיי דמהני אשתו עמו אפי' שהיא בחצר בית הספר, ועיין.
וע"ע בהפרישה (יור"ד ס' רמה ס"ק כ) שכתב על הא דנקט הרמב"ם גבי איש המלמד דאין צריך שתהיה אשתו עמו וז"ל "והטעם כיון דאשתו עמו בעיר מירתת תמיד דשמא פתאום תבא אצלו דדרך האשה לבא תדיר אצל הבעל", עכ"ל. ונראה קצת מלשונו דג"כ למד דמיירי באיסור יחוד. ואפי' אי נימא דמיירי בגירוי נשים, מ"מ מהטעם המבואר שחושש שמא אשתו תבא לפתע פתאום, נראה דיועיל אפי' לאיסור יחוד, ועיין כיו"ב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז ס' ו אות ג). אלא דיש לדחות ולחלק דדוקא גבי גירוי מהני החשש שמא האשה תתפסנו, דהא הם אינם ביחוד והיצר לא כ"כ תקיף משא"כ ביחוד, ויש לעיין.
והנה ראיתי בלחם יהודה (הל' ת"ת פ"ב ה"ד) דמשמע שצריך שתהיה בבית אך בחצר לא מועיל, עיי"ש. אך אפשר שבחדר אחר מהני, וצ"ע. וכעת ראיתי שכן אפשר להוכיח מהחיד"א דלא בעינן שתהיה עמו ממש, דהא בברכי יוסף (יור"ד ס' רמה אות ה) הבין שאיסור מלמד הוא משום יחוד, עיי"ש. וקאי על מרן הש"ע, והרי הש"ע באבהע"ז (ס' כב סע' כ) כתב לגבי מלמד דלא בעינן שאשתו תהיה עמו בבית ספר, עיי"ש. וע"ע בסוף ההערה הבאה שכן יתבאר שסובר בשו"ת אג"מ, עיי"ש.
ולכאורה יש להוכיח שאפי' בחדר אחר או בחצר מהני מהא דאמרינן שכאשר אשתו עמו מותר לו אפי' לישון עם אשה אחרת כיון ששנתה של אשתו מתנדדת מאימתה של האשה הזרה, דאין אשה מתקנאת אלא בירך חבירתה וכדלקמן (סע' ט), הנה אם כל הלילה שנתה מתנדדת אפי' שעייפות נוחתת עליה, וכל זה מאימתה של האשה השניה, כ"ש כשהיא ערה אך בחדר אחר או בחצר, שעיניה פקוחות על הנעשה אצל בעלה. . ויש מחמירין הנה בעזר מקודש (ס' כב סע' ה) נקט בלשונו "ובאיש שאשתו עמו משמע שלא מהני עיר אחת ובעינן עמו דוקא ממש", עכ"ל. ולכאורה מדנקט "עמו דוקא ממש" פירושו באותו חדר, אלא שאפשר לדחות דכוונתו לאפוקי דלא מהני שאשתו בעיר, ויש לעיין. והנה בספר עוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ה) כתב שהטעם שאשתו משמרתו וז"ל "שודאי לא יזנה בפני אשתו", עכ"ל. ופשטות כוונתו כיון דאשתו עמו ממש אזי לא יזנה בפניה, וא"כ צריך שתהיה עמו ממש. ואף בדבריו אפשר לפרש דכיון שהיא בחדר סמוך היא משמרתו ולא יזנה כיון שיכולה להגיע תיכף ולא יזנה בפניה, וצ"ע. וכעת מצאתי בדברי סופרים (סע' כ בבירור הלכה ד"ה אלא היא בביתה) שכתב לדקדק מלשון הרא"ש והתוס' שמצריכים שאשתו תהיה עמו ממש באותו חדר, עיי"ש. ואין דבריו מוכרחים למעיין בפנים. ובספר זכרון עקידת יצחק (פרק ד) משמע שצריך שתהיה עמו ממש באותו חדר, עיי"ש.
ובשו"ת אג"מ (ח"ה ס' סה אות ו) כתב דלא מהני שהאשה בעיר אלא בעינן עמו ממש, עיי"ש. אך אין נראה כונתו דבעינן עמו ממש, שהרי סובר האג"מ (שם אות ד) דפתח פתוח לרה"ר מיירי אפי' בדלת נעולה אם זה בזמן שדרך בני אדם לבא לבקר, כיון שאם ידפקו בדלת יצטרך לפתוח, עיי"ש. ולפ"ז כ"ש שאשתו שם, שחושש שתדפוק שם שאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה. .
ג. ההיתר של אשתו משמרתו מועיל אפילו שהבעל נמצא עם אשה אחרת בחדר נעול ואין לאשתו מפתח פשוט. דאם יש לה מפתח או שהחדר אינו נעול, נראה דמועיל לכ"ע מדין פתח פתוח. כן מתבאר בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"ב אות יב) לגבי יחוד אשה עם רופא בביתו הפרטי, שאשתו של הרופא עמו בבית דמועיל אפי' שהרופא נועל את הדלת כיון דחושש מאשתו שתעקוב אחרי מעשיו. וכן כתב בפשטות בספר דבר הלכה (ס' ו ס"ק ד). וכן אפשר לדקדק מהגרי"י נויבירט (הובא בנשמת אברהם ס' כב סוף אות ד), עיי"ש ודו"ק בדבריו. וכ"ש שיש להתיר אפי' נעול לפי מש"כ בשו"ת אג"מ (ח"ב ס' סה אות ד), עיי"ש. . ויש מחמירין כשאין לאשתו מפתח נטעי גבריאל (פל"ט סע' ד). .
ד. י''א שאיש שאשתו בעיר ויודעת היכן נמצא בעלה, והבעל אינו בטוח שאשתו לא תתפסנו לפתע, נחשב שמשמרתו ומותר לו להתייחד עם אשה זרה כ"כ הב"ש (ס' כב ס"ק כב) לדייק מדברי הכ"מ (הל' ת"ת פ"ב ה"ד) דאיש שאשתו בעיר מהני להצילו מאיסור יחוד, עיי"ש בלשונו שהקשה דאם מבואר שאפי' אין אשתו עמו זה מועיל הרי לא שייך הטעם של אשתו משמרתו, וכתב בזה"ל "ואפשר דסבירא ליה אפילו אין אשתו שרויה עמו בבית הספר מ"מ בכל עת תבא אליו ושייך לומר היא משמרתו וגו"' עכ"ל. ועיין בלשון ערוך השלחן (ס' כב סע' טו).
והנה יש שרצו לדייק בדברי הב"ש הנ"ל דמיירי באופן שהבעל נמצא במקום עבודתו הקבוע או בביתו, ודרך אשתו לבא אליו תדיר כמש"כ הב"ש בתוך לשונו, ועיין בהערה הבאה שכן דייקו כמה אחרונים. מיהו לענ"ד אינו מוכרח לדייק כך, דהא הב"ש לא נקט שאשתו משמרתו אפי' שהיא בעיר בזה"ל "מפני שבכל עת באה אליו" אלא נקט בלשון "שבכל עת תבא אליו" היינו שהסביר הב"ש את חשש הבעל שבכל עת תבא אליו ולא הסביר את המציאות שבכל עת אכן באה אליו.
וכעת מצאתי בשו"ת דובב מישרים (ס' ה) שנקט בתוך דבריו שהב"ש התיר אשתו בעיר כמו בעלה בעיר, עיי"ש. והנה מדנקט שהב"ש התיר אשתו בעיר כמו בעלה בעיר, ש"מ לאו דוקא באופן שבאה אליו תדיר למקום עבודתו אלא כל שחושש שמא תתפסנו דומיא דבעלה בעיר. וכן ראיתי בשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' צד אות ב) שג"כ כתב שהב"ש התיר אשתו בעיר ועיי"ש שלא חילק בזה חילוקים, והוסיף שאפשר שכן דעת התוס' דמה שאמרו אשתו עמו אין הכוונה עמו ממש אלא סגי שהיא בעיר. וכן מתבאר ממש"כ בשו"ת דבר יהושע (ס' יב אות טז) דמתוך לשונו משמע שהב"ש התיר בכל גוונא דלא כדעת האמרי יושר שיובא בהערה הבאה.
והנה מצאתי בהפרישה (יור"ד ס' רמה ס"ק כ) שכתב לגבי מלמד שאין לו אשה שלא ילמד תינוקות וז"ל "וכתב הרמב"ם וכו' דאין צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו. וכ"כ רבינו באבהע"ז והטעם כיון שאשתו עמו בעיר, מירתת תמיד דשמא פתאום תבא אצלו, דדרך האשה לבא תדיר אצל הבעל", עכ"ל. משמע מלשונו שטבעה של האשה לבא אצל בעלה תדיר ולאו דוקא שזה מקום עבודתו הקבוע, אלא אפי' נמצא במקום אחר שהיא יודעת היכן הוא, יש לבעל פחד שמא תבא אליו למקומו כיון שדרך האשה לבא תדיר אצל הבעל. ואע"פ דאפשר שהפרישה מיירי בהצלה מגירוי נשים ולא מיחוד, שיש לחלק בזה, מ"מ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז ס' ו אות ג, ד) למד בהפרישה הנ"ל דמיירי גם ליחוד, עיי"ש. וכן הבין בהפרישה הנ"ל בשו"ת משנה הלכות (תנינא ס' שב). וע"ע בישכיל עבדי (שם אות ט).
ולכאורה נ"ד יש לתלות במחלוקת מ"ט מהני בעלה בעיר, לסוברים דהוי אימה טבעית, בנ"ד לא מהני כיון דרק לאשה יש אימה טבעית מהבעל, אך לסוברים דהוי מפני שחוששת שמא יתפסנה בעלה, לכאורה ה"ה בנ"ד, שאף הבעל חושש להיתפס ע"י אשתו. וכן כתבו בתחילה לדמות נ"ד למחלוקת הנ"ל בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ד) ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק ט). אלא שיש לחלק בין הנושאים. דאפי' למ"ד שבעלה בעיר מהני מפני שחוששת שמא יתפסנה, יסברו דבכה"ג שאשתו בעיר לא מהני. חדא, האשה יודעת שאם תתפס, תאסר על בעלה עולמית משא"כ הבעל אם יתפס. (וכן כתב סברא זו המגיה בשו"ת מהרש"ם ח"ד ס' קמח). ועוד יצרו של איש גדול משל אשה כמבואר בתשובת הרשב"א (ח"א אלף קעח) וא"כ כיון שיצרו גדול, אפשר שהחשש שמא יתפס לא ימנע בעדו מלבצע תאוותו משא"כ באשה. ועוד האשה חוששת שאם תתפס בקלקלתה, אפשר שהבעל יכה אותה מתוך כעסו משא"כ איפכא, וכן יש להוסיף מש"כ הלבוש (ס' קיט סע' יא) שזנות לאשה הוי גנאי טפי מאשר זנות לאיש. וכן יש לה בושת גדולה יותר וכמבואר במנורת המאור (נר א כלל ב ח"ג פ"ו).
וכעת ראיתי בספר שער היחוד (חלק הארוך עמ' פו) שכתב שהב"ש מעולם לא כתב ע"פ הכ"מ להתיר יחוד כשאשתו בעיר ולא היו דברים מעולם, ויש להצטער על התולה בב"ש את ההיתר הנ"ל והאריך להסביר דברי הב"ש. והנה מוכח שלא כדבריו בהרבה אחרונים הלא הם בשו"ת אמרי יושר (ח"ב ס' ט אות ח) ובשו"ת דבר יהושע (ס' יב אות טז) ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק ט) ובספר דבר הלכה (ס' ו סע' ב) דברי סופרים (אות מ) ובנטעי גבריאל (פרק מא סע' א) ובשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' צד אות ב), ועוד. ואע"פ שבדעת הכ"מ עצמו אין הכרח לפרשו כמו שלמד הב"ש וכמבואר בשו"ת ציץ אליעזר (שם) וכן משמע מהמעשה רוקח (הל' ת"ת פ"ב ה"ד) והבני חיי (שהובא במעשה רוקח), מיהו בהבנת הב"ש הדבר ברור הוא שהתיר יחוד כשאשתו בעיר ע"פ הכ"מ.
מיהו יש להעיר טובא מלשון המשנה (קידושין פ:) שנקטה שאשתו עמו מהני, אך לגבי בעלה מבואר בגמ' בלשון בעלה בעיר, וא"כ מוכח דדוקא בבעלה מועיל כשהוא בעיר ולא באשתו. ואפשר לדחוק ולפרש דלעולם כל שאשתו בעיר ויודעת היכן בעלה, פשוט שלא יזנה כיון שחושש שמא תתפסנו אשתו, וכמש"כ בשו"ת דבר יהושע (ס' יב אות טז, יז) שבפרט בדורות שלנו שיש חרם דרבינו גרשום שלא לישא אשה שניה, האשה מקפידה ביותר על זנות בעלה שלא ימאס עליה, משא"כ בדורות קודמים שנשאו כמה נשים, לא הקפידה כ"כ דממה נפשך הוא בועל נשים אחרות מלבדה ואין איכפת לה כ"כ אם זה בהיתר או באיסור, עיי"ש. והנה כיון דהאידנא מקפידה טפי, חושש שמא תחפש אחריו ותתפסנו. והשתא אפשר דמה שנקטה המשנה "אשתו עמו" אתא לאשמועינן שכאשר היא עמו ממש מותר אפי' לישון עם אשה אחרת, וכלשון המשנה "ובזמן שאשתו עמו ישן עמהן בפונדקי". משא"כ שהיא בעיר אסור לו לישון אלא רק להתייחד וכדאמרינן.
ומש"כ הפוסקים הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ד) והטור (ס' כב) ועוד, שמותר לאיש להתיחד כשאשתו עמו, ובפשטות דוקא עמו ולא בעיר, והכא א"א לתרץ כדאמרינן לעיל, דהא לא הזכירו שיכול אפי' לישון וכנ"ל במשנה, י"ל דנקטו כן אגב סיפא, היינו בסיפא כתבו שבגוי אפי' אשתו עמו אסור לישראלית להתייחד עמו. ולכן נקטו ברישא אשתו עמו ואה"נ אפי' בעיר מהני, וכ"ז דוחק.
והנה בשו"ת דבר יהושע (ס' יב אות טז) ג"כ עמד על ההערה הנ"ל דלגבי הבעל אמרינן בעלה בעיר ובאשתו אמרינן עמו. והסביר שהבעל משמר את אשתו כשהיא בעיר אפי' שאינם דרים יחד באותו בית וכגון שמרד בה והלך לו, דמהני כל זמן שלא התגרשו. אך אשתו משמרתו כשהיא בעיר דוקא שהיא חיה עמו בביתו והשלום שורר ביניהם. אבל השמירה מהני אפי' שהיא בעיר, עיי"ש.
ועוד יש להעיר מלשון הרמב"ם (שם) והש"ע (ס' כב סע' ה) שכתבו שאסור לאשה להתייחד אפי' אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם. והנה הלשון שתהיה אשתו שם היינו שם ממש ולא בעיר. ויש לחלק דהתם מיירי שמצילה גם את האשה השניה ואת האנשים, ולכן צריך שתהיה שם ממש ולא סגי בעיר, ואה"נ בשביל להציל את בעלה בלבד, סגי שתהיה בעיר. (וא"ת סגי שתציל את בעלה כשהיא בעיר ואז ממילא השניה לא תזנה, נראה דזה ליתא. דהא הב"י ס' כב כתב שאותה אשה חוששת שזאת ובעלה יגלו סודה, היינו דוקא מאיש ואשתו יחד חוששת שיספרו ולא רק מהאיש). א"נ יש לישב כשיש יחוד עם עוד נשים ואנשים לא סגי שתהיה אשתו בעיר אפי' בשביל הצלת הבעל לחוד, שמא יחלו לזנות האחרים ויצרו יתקפנו, דיצרו של איש גדול, משא"כ שהוא מתייחד עם אשה לבדה דמהני אפי' שאשתו אינה עמו אלא בעיר, וצ"ע בכל זה.
והנה כעת ראיתי דהרי"ף שינה מלשון המשנה גבי מלמד תנוקות, דבמשנה איתא "רבי אלעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים". והרי"ף גרס "אף מי שאין 'עמו' אשה לא ילמד סופרים". ובשו"ת לחם רב (ס' ד) הסביר שרבי אלעזר מצריך שהאשה תהיה באותה עיר של בעלה ולא בעינן עמו ממש, עיי"ש. וא"כ מוכח דשייך למימר "עמו" והכוונה עמו בעיר ולא עמו ממש. ואע"פ דחזינן דהר"ן נראה דגרס בהרי"ף כמו במשנה דידן, היינו "מי שאין לו אשה", וכן הב"ח הגיה על הרי"ף דבמקום "עמו" י"ל "לו", עיי"ש. מ"מ הרא"ש (פ"ד ס' כו) והיד רמה והמאירי ופסקי הרי"ד, כולהו גרסו "עמו", וכנ"ל. וע"ע בדברי סופרים (סע' כ בבירור הלכה ד"ה אלא היא בביתה). . וי''א שכל זה דוקא כשמתייחד בביתו או במקום קבוע אחר, ודרכה של אשתו לבא למקומו באופן תדיר, אבל כשמתייחד בסתם מקום, אפילו שאשתו יודעת את מקומו, אלא שאין דרכה לבא לשם, אינו מועיל בשו"ת אמרי יושר (ח"ב ס' ט אות ח) הביא את השואל דנסתפק בדין אשתו בעיר, ושכבר ראה את דברי הב"ש בשם הכ"מ דמתיר בזה, וכתב האמרי יושר דצע"ג על היתר זה דהא במשנה איתא שאשתו עמו, ורק בבעלה נקט בעלה בעיר וסיים וז"ל "ואולי י"ל דלעולם לגבי איש נמי מהני אף שאין אשתו בביתו דמסתמא תבא תיכף לביתה דכל כבודה בת מלך פנימה ואין דרכה לסובב בשווקים ומסתמא אף שהיא בעיר מיקרי אשתו עמו אבל באיש שדרכו תמיד כל היום מחוץ לבית בזה מקרי בעלה בעיר ושרי משום דאימת בעלה עליה, ובאשה כה"ג שהיא כאניות סוחר ודרכה תמיד לסובב בשווקים י"ל דאסור יחוד לבעלה, רק מן הסתם באשה כיון שדרכה לבא לביתה תמיד מיקרי אשתו עמו וכן מורה לשון הכ"מ", עכ"ל. הנה אף האמרי יושר התקשה מלשון המשנה שנקטה דוקא אשתו עמו ומחמת כן כתב לבאר דההיתר הוא דוקא באשה שתיכף תשוב לביתה, וסיים שכן מורה הכ"מ. (וצ"ע אם פירש כן בדעת הב"ש ג"כ או רק בכ"מ, ועיין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו ס' מ פ"ט, שהבין שהאמרי יושר הסביר את הב"ש, מיהו בלשון שו"ת דבר יהושע ס' יב אות טז לא משמע כן).
וכעת ראיתי בספר דבר הלכה (ס' ו ס"ק ד) שכתב שאף הב"ש בשם הכ"מ לא התיר אלא בגוונא שכתב האמרי יושר, שדוקא שדרכה של האשה לבא תדיר אבל כשאין דרכה לבא תדיר למקומו, אינו מועיל אפי' שיודעת היכן הוא, ועיין בהערה קודמת שכתבתי שאין הכרח לפרש כך אלא אדרבא מדברי הב"ש משמע דשרי בכל גוונא. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (תנינא ס' שב) שאסף את שיטות הפוסקים בזה, וסיים שאף המתירים זה בגוונא שצריכה לשוב תיכף לביתה וכו', עיי"ש. ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ט) העלה לדינא כאמרי יושר הנ"ל. וע"ע בנשמת אברהם (ס' כב אות ד) שכתב לו הגרש"ז אויערבעך זצ"ל דפשוט הדבר שגם להכ"מ אין להשוות לגמרי אשתו בעיר לבעלה בעיר וגם לכ"מ אין להקל אם היחוד הוא בידיעת האשה, עיי"ש. והנה כעת ראיתי בספר שארית יעקב על קידושין (ס' ד) דכתב וז"ל "אשתו עמו הרי זה מותר וכו' ואפי' יצתה לצרכיה או כיוצ"ב אם דעתה לחזור מיד מסתבר דשרי וכמ"ש בסע' ה אבל אם יצתה לזמן רב נראה דאפי' היא נמצאת בעיר אסור ודוקא בבעלה בעיר התירו שאימתו עליה", עכ"ל. וע"ע בשערים המצוינים בהלכה (ס' קנב ס"ק ז). . וי''א שכל שאשתו אינה עמו אלא בעיר, אינו מועיל כלל ואסור לו להתייחד פשטות לשון המשנה בקידושין (פ:) שנקטה "אשתו עמו" משמע דוקא כשהיא עמו ולא בעיר וכן דקדקו מלשון המשנה הנ"ל בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות ו) ובשו"ת שרגא המאיר (ח"ג ס' עה) ועוד. וכן הוא סתימות הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ד) והכל-בו (ס' עה) ורי"ו (ח"א נתיב כג) והטוש"ע (ס' כב סע' ג) ועוד, שנקטו ג"כ בלשון אשתו עמו (ועיין לעיל בהערה 6 מש"כ לגבי הדקדוקים הנ"ל, מיהו זה רק לישב את שיטת המתירים אבל פשטות הלשון עמו בדוקא).
והנה המאירי (קידושין שם) נקט וז"ל "מ"מ אף באשה אחת מותר בזמן שאשתו עמו בבית מפני שאשתו משמרתו", עכ"ל. וכן הוא לשון הר"י מלוניל "בזמן שאשתו עמו, בבית". ומוכח דדוקא בביתו מהני. וכן מוכח מלשון היש"ש (קידושין פ"ד ס' כז) דדוקא עמו בבית, עיי"ש. וכ"כ העזר מקודש (ס' כב סע' ה) ובשו"ת מהרש"ם (ח"ד ס' קמח). וכן בספר בית משה (ס' כב סע' כ) שאשתו בעיר לא מהני להצילו מיחוד.
והנה נראה מלשון הרא"ש (פ"ד ס' כז) דכתב דלפי ר"ת איש שעסקו עמהן לא יתיחד עם הנשים אפי' אשתו עמו והסביר וז"ל "הואיל ועסקו עם הנשים לבו גס בם ואינו בוש מאשתו", עכ"ל. אלמא טעמא דבעלמא אשתו עמו מהני כיון דבוש מאשתו, וא"כ מיירי שהיא עמו ולא בעיר. וכן יש לדייק כנ"ל בלשון החכ"א (כלל קכו סע' ב) דג"כ כתב טעמא דבוש מאשתו. וע"ע בלשון העוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ה) דנקט שלא יזנה בפני אשתו, (וע"ע בספרו חוקי הנשים פרק 44 דמוכח דבעינן עמו ממש). ודוחק דמיירי שהיא בעיר וחושש שתבא לפתע ואז הוא יתבייש.
ולכאורה כן הוא לשון הרמב"ם (פכ"ב ה"ד) דכתב שכאשר אשתו עמו מותר לו להתיחד והוסיף וז"ל "אבל לא תתיחד ישראלית עם הגוי אע"פ שאשתו עמו שאין אשתו של גוי משמרתו ואין להן בושה", עכ"ל. אלמא בישראלית מהני כיון שמשמרתו ויש להן בושה. מיהו מהא ליתא ראיה, דמשמע מלשונו דאיכא תרתי, דהא נקט גבי הגוי דגם אינה משמרתו וגם דאין להן בושת, ש"מ בישראלית היא משמרתו וגם יש להן בושה. ואפשר כוונתו דמשמרתו אפי' שהיא חוץ לביתה כיון שתשוב תיכף, וכשהיא עמו יש להן בושה, וצ"ע.
והנה בספר ארץ צבי תאומי צביה (ס' כב ס"ק כט) השיג על דברי הב"ש (שם ס"ק כב) שדייק מהכ"מ להתיר בזה כמובא לעיל (הערה 6) וכתב לדחות את הדיוק מהכ"מ והעלה שאף הכ"מ אינו מתיר אלא שאשתו עמו בתוך ביתו, עיי"ש. ואף לפי המעשה רוקח (הל' ת"ת פ"ב ה"ד) שכתב לישב דברי הכ"מ והעלה שאשתו בחצר מהני ושכן כתב הבני חיי. ואף מדבריהם משמע דדוקא בחצר אבל לא בעיר. וכן מתבאר בספר לחם יהודה (הל' ת"ת שם) שלדברי הכ"מ צריך שתהיה עמו בבית, עיי"ש. וגם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק ט) כתב שאין הכרח להבנת הב"ש בדעת הכ"מ, עיי"ש. ואף בשו"ת אבני ישפה (ח"ב ס' פו ענף ו) הביא דעת המתירים ותמה על זה ושאין להקל אפי' ביחוד דרבנן, עיי"ש. וכן פסק בשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות לג) שלכתחילה אין לסמוך על זה ובשעת הדחק יעשה שאלת חכם. וכ"כ הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' תרנג) דאין לסמוך על אשתו בעיר, ועיין לקמן (הערה 11) מש"כ הגר"מ שטרנבוך בספרו האחר ההלכה במשפחה. וכן הלכה ואין להקל כיון שכן פשטות המשנה והפוסקים וכ"כ המאירי והר"י מלוניל להדיא ועוד שכן מתבאר מהרבה פוסקים וכמבואר בהערה הקודמת, לכן הכי נקטינן ואין להקל. . והרוצה להקל בשעת הדחק ביחוד האסור מדרבנן כגון שמתייחד עם ב' נשים דהוי איסור דרבנן כדלעיל (פ"א סע' יט) או שמתייחד עם פנויה טהורה כדלעיל (שם סע' ה). ולסמוך על דעה אמצעית, ישאל מורה הוראה עיין בשו"ת דובב מישרים (ס' ה) שכתב כשמתייחד עם ב' נשים דהוי יחוד האסור מדרבנן, יכול לסמוך כשאשתו בעיר. ועיין לעיל (הערה 6) שדקדקנו שלמד שאשתו בעיר מועיל כשיטה ראשונה שבסעיף זה, היינו אפי' לא באופן שדרכה לבוא תדיר למקומו, עיי"ש. וע"ע בשו"ת דבר יהושע (ס' יב אות טז, יז) שכתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על אשתו בעיר וג"כ למד כשיטה ראשונה בסעיף זה, ובנידונו שם מיירי ביחוד עם כותית דאינו אסור אלא מדרבנן. מ"מ לדינא נראה שאין לסמוך על שיטה ראשונה שבסעיף זה אפי' בשעת הדחק ואפי' ביחוד האסור מדרבנן כיון שאין כן משמעות הגמ' והפוסקים. מיהו ביחוד האסור מדרבנן ובשעת הדחק לכאורה יש יותר מקום לומר דאפשר לסמוך על שיטה אמצעית ולסמוך על הב"ש והכ"מ ועוד. ושו"ר שכן העלה להל' הגר"מ שטרנבוך בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו סע' כו) ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה ס' שלא אות ז) שכתב שביחוד האסור מדרבנן אפשר להקל כאשר אשתו בעיר והוא בביתו והיא עלולה להגיע כל רגע, עיי"ש. וכן העלה בספר נטעי גבריאל (פרק מא סע' א, ב, ג), עיי"ש. אך לדינא נראה לענ"ד שהעיקר לאסור בזה אפי' ביחוד דרבנן כיון דפשטות המשנה והראשונים דבעינן עמו ממש ובפרט שכן כתבו המאירי והר"י מלוניל, והרוצה להקל בשעת הדחק, ישאל מורה הוראה. .
ה. איש שאשתו עמו, מותר להם ללכת עם אשה וה"ה עם יותר נשים, ואדרבא קיל טפי כדלקמן (הערה 14) בדברי הפני יהושע, עיי"ש. נוספת אפילו היינו אפילו שבדרך צריך שומר נוסף כדלעיל (פ"ד סע' יז), הכא לא צריך. בדרך כ"כ בפשטות הבית משה (ס' כב ס"ק ט), ובהגהות הרד"ל (קידושין פ:). והטעם, כיון שמאשתו מירתת טפי, עיי"ש. וכ"פ בשו"ת פרח מטה אהרון (ח"א ס' צה) וכן משמע מהזכור לאברהם (אות יחוד) והביאו הפ"ת (ס' כב ס"ק ב). וכן מצדד להתיר בספר חידושים וביאורים (קידושין ס' יא בסיכום דינים אות יח). וכ"פ בשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות לג).
והנה הפני יהושע (קידושין פ: ד"ה תוספות) כתב לבאר את המשנה שר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו, וז"ל "דר"ש מילתא דפסיקא קאמר דבשתי נשים בכל עניין מותר להתייחד בזמן שהשלישית אשתו ואז מותר לגמרי בכל עניין אפילו בדרך, דבלא אשתו עמו ודאי אסור בשלשה נשים דעלמא, דאיכא למיחש שמא תצטרך א' מהם לנקבים ונמצא מתייחד עם שתי נשים שנוחין שתיהם להתפתות משא"כ באשתו עמו שרי בכה"ג דאכתי מירתת. ועוד כשתצטרך לנקבים, ילך בעלה עמה ולא תניחו להתייחד כיון שמשמרתו וכו"', עכ"ל. הנה מתחילת לשונו משמע שבדרך מהני אשתו עמו כאשר ישנם עמהם שתי נשים, אבל עם אשה אחת לא מהני אפי' אשתו עמו בדרך. והנה בשלמא לפי הטעם הראשון שכתב שהאיש מפחד מאשתו, יש לחלק שכאשר נמצא עם שתי נשים מבלעדי אשתו, ואשתו תצא לנקבים, י"ל שמפחד כיון שהאחת לא תתרצה אא"כ יבעל אף את השניה כדי שלא תספר, ודבר זה לוקח זמן מרובה ולכן שפיר יש לומר דבכה"ג חושש מאשתו שמא תחזור ותתפסנו, אבל עם אשה אחת בנוסף לאשתו, אינו חושש כ"כ עד כדי כך שימנע מלבעול את האשה כאשר אשתו תצא לנקבים, כיון שיכול לבעול מהרה. אך לפי הטעם השני שכתב, שאשתו תקחנו עמה א"כ אין כל מקום לחלק כאשר ישנם עמהם אשה אחת או שתים, וא"כ קשה אמאי נקט בלשון דמשמע שדוקא עם שתי נשים מועיל. ואחר העיון אפשר לישב שכאשר נמצאת עמהם אשה אחת נוספת בדרך, לא תקחנו אשתו עמה, דלא תרצה להשאיר את האשה לבדה, ותלך לנקבים ותסמוך על זה שבעלה חושש ולא יזנה, אך כאשר ישנם שתי נשים, תקחנו עמה. ושו"ר בספר דבר הלכה (ס' ו ס"ק ט) שדן בלשון הפנ"י וכתב דלשטתו ה"ה אפי' עם אשה אחת מהני דאין מקום לחלק, דסברות ההיתר דכתב מהני אף עם אשה אחת בדרך, עיי"ש מה שהסביר בזה. ולפי מה שפירשנו, שפיר יש מקום לחלק. .
ו. אף מי שיש לו כמה נשים, כל אחת מנשותיו כאשר היא עמו, היא משמרתו כן מתבאר מהחיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ג סד"ה פש) עיי"ש.
ודין זה מצוי אצל בני העדה התימנית, דאע"פ שרבינו גרשום גזר חרם שלא לישא אשה נוספת על אשתו, מ"מ לא פשטה תקנתו כי אם אצל בני אשכנז אך לא אצל בני ספרד וקהילת תימן וכמבואר כל זה באורך בש"ע המקוצר (חלק קדושה ס' קצח סע' ד) ובשו"ת יבי"א (ח"ח ס' ב אות ג) עיי"ש. ופשוט שאין להסיק מכאן לישא אשה שניה בלי ליטול היתר מגדולי הדור (ש"ע המקוצר שם).
ונראה דקמ"ל דמותר, דלא תימא דכיון שהבעל בלאו הכי נמצא עם נשים אחרות זולתה, שהרי יש לו נשים נוספות שנשוי להן א"כ אינה מקפידה כ"כ אף אם יזנה עם אשה נוספת שאינה מכלל נשיו, דמה לי בהיתר ומה לי באיסור, קמ"ל. וכעת ראיתי בשו"ת דבר יהושע (ס' יב אות יז) שכתב לחדש שבדורות קודמים לא היתה אימת אשה על בעלה כיון שהיה מותר להם לקחת נשים רבות והיו רגילים בכך, וממילא לא הקפידה האשה גם על זנות בעלה דמה איכפת לה אם זה באיסור או בהיתר, אבל לאחר שגזר רבינו גרשום שלא לישא יותר מאשה אחת ודאי האשה מדקדקת על זנות בעלה וכו', עיי"ש. ולדבריו יוצא דאה"נ אם יש לו כמה נשים, אינה משמרתו. מיהו יש לדחות כיון דהדבר יהושע מיירי באשתו בעיר אך לא עמו ממש, דאז אפשר שכן תקפיד ואפי' לפני גזירת רבינו גרשום לא היתה מניחתו לעשות כן בפניה ממש כשהיא עמו, ואכמ"ל. עכ"פ לדינא שרי וכמ"ש החיד"א וכנ"ל. .
ז. י''א שאם אשתו סומא, אינה משמרתו אפילו כשהיא נמצאת עמו כן כתב האפי זוטרי (ס' כב ס"ק ח) דפשוט דאם אשתו סומא, כמאן דליתא דמיא, עיי"ש. ועיין לעיל (פ"ט סע' יז הערה 45) שהיעב"ץ הסתפק האם בעלה בעיר מועיל כשהבעל סומא, עיי"ש. ואפשר שה"ה בנ"ד יסתפק אם מועיל כשאשתו סומא. מיהו יש לחלק דדוקא התם שהוא בעיר ואינו עמה בבית יש להסתפק, משא"כ בנ"ד שאשתו עמו בבית אפשר דפשיטא ליה דמותר. , ויש מתירים וכן עיקר כן נראה פשוט לפמש"כ החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) דאשתו משמרתו כיון שמתקנאה בירך חברתה היא זהירה מאוד לעמוד על המשמר, עיי"ש. ופשוט שאף סומא מתקנאה בירך חברתה ותעמוד על המשמר, ובפרט שיודעת את חסרונה שהיא סומא ולכן תשגיח טפי על בעלה ותעמוד על המשמר ביתר שאת.
וכן לפמש"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ד) שאשתו משמרתו משני טעמים, חדא דיש לו פת בסלו ואינו מתאווה לאחרות ועוד שדרך האשה להתקנאות באחרות ומחשבתה על האשה האחרת תמיד, עיי"ש. והני טעמי שייכי גם בסומא.
וכעת מצאתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק יד אות ו) שכתב על האפי זוטרי שהחמיר בזה (שהובא בהערה הקודמת) דמנלן פשוט לו שאסור, והעלה להתיר, והסביר שחושש שאשתו תקרא לו והוא עסוק בעבירה, עיי"ש. וע"ע בדבר הלכה (ס' ו סע' ח) שכתב לפקפק על האפי זוטרי ונראה מתוך דבריו שנוטה ג"כ להתיר, עיי"ש.
ונראה שכן יסבור שמותר בהגהות הרד"ל (קידושין פא.) שכתב שבעלה בעיר מועיל אפי' סומא כיון שהסומא מרגיש מה נעשה בבית והביא ראיה מיולדת, עיי"ש. וא"כ ה"ה שאשתו בבית והיא סומא שהיא מרגישה מה נעשה וזה פשוט. וכ"פ להקל בספר נטעי גבריאל (פרק מ הל' י) וכן עיקר. .
ח. כשאשתו עמו מותר לאיש להתייחד עם אשה אפילו באופן קבוע כ"כ בשו"ת פרח מטה אהרון (ח"ב ס' צה), והוכיח כן בסכינא חריפא בכמה אנפין, ושכן מוכח מלשון הרמב"ם, שכתב שכל אשה שאסור להתייחד עמה, כשאשתו עמו מותר, והנה ההיתר של אשתו עמו זה דומיא הרישא דאסור, היינו כמו שאסור להתייחד עם אשה בין יחוד קבע בין יחוד עראי, כשאשתו עמו מותר בין יחוד קבע בין יחוד עראי, עיי"ש. והגר"ח פלאג'י בספרו החפץ חיים (ס' לח אות כט) והיד אהרון (כרך ד' הג"ט ס' כב אות יא) הביאו בשתיקה את הפרח מטה אהרון הנ"ל ומשמע דמסכימים לו. ואף הזכור לאברהם (אות יחוד) הביא את דברי הפרח מטה אהרון הנ"ל בתוך דבריו, עיי"ש. וכ"פ בספר דבר הלכה (ס' ו סע' י) וכתב שכן סובר בשו"ת ראנ"ח (ס' צא), עיי"ש. והנה אף בספר תעלומות לב (ח"ב בדיני נשואין ס' ג) התיר בנ"ד ואף הביא בתוך דבריו את הפרח מטה אהרון הנ"ל, וכ"פ בשו"ת עין יצחק בתשובה מבן המחבר (ס' עז אות ה) ע"פ הפרח מטה אהרון הנ"ל, וכן מתבאר בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז ס' ו) ע"פ נידון שאלתו ותשובתו שם עיין בדבריו. וע"ע בשו"ת יד יצחק (גליק ח"ג ס' רכ אות ב).
והנה יש לדקדק שכן סובר להתיר החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) שנשאל לגבי בחור המתייחד עם אלמנה, וכשיצא על זה רינון, לקח לו בית והביא את אמו לשם וטען שכעת אין בזה יחוד עם האלמנה, והביאה אל ביתו לדור יחד, והאריך בזה החיד"א שאמו לא מצילתו בכה"ג אלא רק באופן של אשתו עמו, עיי"ש. ש"מ שאפי' לדור בבית באופן קבוע מותר כשאשתו עמו. וכ"פ להתיר בשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות לג) ובספר נטעי גבריאל (ס' לט סע' ג). והנה אף בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק יג) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' יא אות ד) ג"כ העלו לדינא דאין בזה יחוד, אך האם לנהוג כן הלכה למעשה, עיין בהערה הבאה.
והנה בשו"ת מהר"י וויל (ס' נה) נשאל מאיש שהכניס אלמנה לשרת צרכי הבית ובנה עמה בבית, וכתב דכיון דהוי בתדירות אי אפשר שיהא הבן תמיד בבית דלפעמים הולך לשוק, ונמצא שמתייחד האיש עם האלמנה, עיי"ש. הנה למדנו דאע"פ שלא היה יחוד בנידונו, אפ"ה אסר דירה באופן קבע כיון דא"א להימלט שלא ישארו לבד ויתיחדו, ולכאורה יש ללמוד לנ"ד, כיון דהוי בתדירות, א"א שלא תלך אשתו לשוק ונמצא מתיחד עם האשה. מיהו יש לדחות דרק התם חיישינן שהבן ישאיר את אמו לבדה, אבל בנ"ד אין אשה מתקנאת אלא בירך חבירתה ולכן תדאג שלא ישארו לבדם, ותעמוד על המשמר ואם תצטרך לצאת, תדאג שלא ישארו ביחוד ותפתח את הפתח שיהיה פ"פ וכל כיו"ב. ועוד יש לציין שהמהר"י וויל הנ"ל הוסיף בתוך דבריו דכיון שהשואל היה רווק, יש להחמיר עליו טפי, עי"ש. ובנ"ד מיירי בנשוי. וכתבתי כן לאפוקי ממש"כ בספר דברי סופרים (עמק דבר אות קצא) שנראה מדבריו שע"פ המהר"י וויל הנ"ל יש לאסור גם באשתו עמו כשמתייחד באופן קבע והעלה שלכתחילה יש להחמיר בזה, ואף שהביא שהדבר הלכה ג"כ כתב לחלק כמו שכתבתי דאשתו משמרתו טפי, כתב ע"ז דהוי סברא דחוקה מאוד, עיי"ש. מיהו נראה שהסברא אינה דחוקה אלא סברא אלימתא היא, ואפי' אי נימא כדבריו, מ"מ אפשר שהחמיר כן דוקא מחמת שהיה רווק וכנ"ל. ובפרט שע"פ האחרונים לעיל ובכללם הפמ"א היד אהרון הזכור לאברהם החיד"א והגר"ח פלאג'י ועוד שהתירו בזה, אין להחמיר מדין יחוד אלא מדין צניעות בעלמא וכמו שמבואר בהערה הבאה. . מכל מקום למעשה יש להחמיר בזה כיון שהדבר קרוב לעריות ויש בזה פירצה בצניעות בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ד) כתב שאע"פ שמעיקר הדין משמע שיש היתר להתייחד באופן קבע כשאשתו עמו, מ"מ חלילה להקל בזה דאין זה אלא יצרא דעריות, ועכ"פ לא ימלט מלעבור על לא תתורו וגו' אחרי עיניכם זו זנות, וסיים שהמיקל בזה ראוי להענישו ועתיד ליתן את הדין, עיי"ש. ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק יג) הביא בשם ספר וישב אברהם (קריספין, מערכה י אות ו) שלאחר שכתב את ההיתר בנ"ד ע"פ הפרח מטה אהרון, סיים שבדור הזה יש לאסור, עיי"ש. והוסיף הציץ אליעזר שאף הפרח מטה אהרון והתעלומות לב שהתירו לעשות כן הלכה למעשה (שהובאו בהערה הקודמת) לא התירו אלא באופן שנשאלו היינו שהיתה קירבה משפחתית והיצר תקיף פחות ולכן התירו אף למעשה, אבל בזוגות דעלמא נראה שיש לאסור, אך לא מדין יחוד אלא פירצה הקוראת לגנב, ושכן משמע מרש"י (סנהדרין פו. ד"ה של בית פלוני) עיי"ש. הנה מש"כ שהפרח מטה אהרון לא התיר למעשה אלא בקירבה משפחתית כבר הבאתי בהערה הקודמת שהגר"ח פלאג'י והיד אהרון הביאו דבריו להלכה שמותר אפי' באופן קבע בסתמות, עיי"ש. עכ"פ פשיטא דכן יש לנהוג להחמיר בזה מדין צניעות, והרוצה להקל ישאל מורה הוראה. . והרוצה להקל בזה ישאל מורה הוראה.
ט. היתר של אשתו עמו מועיל גם בלילה איתא במשנה (קידושין פ:) בזמן שאשתו עמו ישן עמהן בפונדקי. וכתב המאירי וז"ל "ולא סוף דבר ביום ובבית שלה אלא אף בלילה בזמן שאדם ישן וגו"', עכ"ל. ורי"ו (ח"א נתיב כג) כתב בסתימות שבזמן שאשתו עמו, ישן עמהן, עיי"ש. ובפשטות מיירי בכל גוונא בין ביום ובין בלילה, ובפרט שנקט "ישן" וסתם שינה הוי בלילה. וכן סתימות הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ד) והש"ע (ס' כב סע' ג) שסתמו שבזמן שאשתו עמו מותר לו להתייחד ולא חילקו בין יום לבין לילה. וכן מתבאר מכל הפוסקים שהבאתי בסע' הקודם דמתירים אפי' לדור באופן קבע עם אשה נוספת כשאשתו עמו, עיי"ש. וכן עולה מהחזו"א (ס' לד אות ג) ועוד, לגבי חתן שכלתו פירסה נדה דהיא משמרתו, והתם הוי לילה, עיי"ש. . אך י''א שאין היתר זה מועיל לישון עם אשה זרה בחדר אחד אפילו שאשתו עמו האפי זוטרי (ס' כב ס"ק ח) כתב שאין היתר לישון בלילה בחדר אחד עם אשה אחרת ואפי' שאשתו עמו, כיון שאשתו ישנה, אין מי ששומרו וראיה לזה מדתנן במתניתין (קידושין פ:) בזמן שאשתו עמו ישן עמהן בפונדקי, משמע דוקא בפונדק התירו אבל לא בחדר אחד דאין אפטרופוס לעריות, עיי"ש. ומשמע שלמד שפונדק היינו חדרים נפרדים והתנא נקט פונדק לאשמועינן דדוקא בכה"ג שרי, לאפוקי בחדר אחד. ובספר דבר הלכה (ס' ו ס"ק י) כתב שכן סובר לאסור בלילה עם אשה אחרת אפי' שאשתו עמו במחצית השקל, עיי' 'ש.
ועיין בספר קול סופר (על המשניות ס' א אות תשי) שכתב וז"ל "פעם אחת בא לפני שאלה, שלנו איש עם אשתו ועוד שתי נשים על הארץ תחת וילון אחד והגידה האשה אשר בעלה עמה על אשה אחת שזינתה בלילה עם בעלה והאשה הכחישה מתחילה, ואח"כ אומרת נאנסה. ואמרתי שלא התירו במשנה רק בפונדקי ולא תחת וילון דהוי כאש בנעורת. ולבסוף הודית שהבעילה היתה ברצונה וגו"', עכ"ל. והנה אין הכרח שאוסר להתייחד בחדר אחד, ואפשר שכוונתו לאסור תחת וילון אחד היינו שיש קירוב טפי, אך במיטות נפרדות אפשר דמתיר, אלא מה שכתב שלא התירו אלא בפונדק ולא תחת וילון, לכאורה לא משמע כן, ועיין. ובספר זכרון עקידת יצחק (פ"ד) הבין ג"כ בדעת הקול סופר הנ"ל שכל מה שאסר הוא דוקא במטה אחת אבל כשיש ריחוק מיטות, מותר, עיי"ש.
והנה ראיתי ביוסף אומץ (יוזפא, פרק הנהגת האדם עם בני ביתו) דכתב גבי בעל בית שיש לו משרתת, שלא ישאירנה לבדה וכו', וכשבני ביתו ישנים, אם הוא קם ללמוד הוי מצוה הבאה בעבירה דיש בזה איסור יחוד וכו', עיי"ש. ומשמע שאין אשתו מצילתו כשהיא ישנה והוא נמצא עם המשרתת בחדר אחר באותו בית. ויש מתירים וכן עיקר סתימות לשון המשנה (קידושין פ:) שבזמן שאשתו עמו, ישן עמהן בפונדקי, ומשמע בכל גוונא אפי' בחדר אחד. והנה לשון המאירי "ולא סוף דבר ביום ובבית שלה אלא אף בלילה בזמן שאדם ישן ובבית אחד (נראה דצ"ל "אחר") כגון פונדקי הוא ישן עמהם הואיל ואשתו עמו בפונדקי שאשתו משמרתו ששנתה מתנדדת מאימתה של זו, שאין האשה מתקנאה אלא בירך חברתה", עכ"ל. הנה משמע מלשונו דהתנא נקט "פונדק" לא למעט חדר אחד כמש"כ האפי זוטרי שהובא בהערה הקודמת, אלא רבותא קמ"ל דלא רק בבית האשה היא משמרת את בעלה אלא ה"ה חוץ לבית בפונדק משמרת את בעלה (לגבי הרבותא עיין מש"כ בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו ס' מ פי"ג, ויש להעיר ע"ד), וא"כ עולה שהתנא סתם שישן עמהן בכל מקום, ובפשטות מיירי אפי' בחדר אחד. וכן רי"ו (ח"א נתיב כג) כתב שישן עמהן והשמיט את המלה "בפונדק" וכתב כן בסתמא. וכן נראה סתימות לשון הר"י מלוניל (שיטת הקדמונים קידושין פ:) וז"ל "וישן עמהן בפונדק אחד מפני שאשתו משמרתו ואינה יכולה לישון מפני פחדתה על זה, דאין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה" עכ"ל.
ובפרט לפי הטעם שכתבו המאירי והר"י מלוניל הנ"ל וכן הרמ"ה (קידושין שם) דהטעם דמהני בשינה כיון שאשתו, שנתה מתנדדת ולא שולטת בה השינה, עיי"ש. וטעם זה שייך גם באותו חדר, ואדרבא כ"ש דבכה"ג כמעט ולא תירדם כלל. וכטעם הנ"ל ביאר ג"כ הפני יהושע (קידושין שם). וכן מתבאר להדיא בהגהות הרד"ל דמהני בחדר אחד לישון כשאשתו עמו, וע"ע בעזר מקודש (ס' כב סע' ה) שכתב שהאיש לא סומך על זה שרואה את אשתו ישנה אפי' בעומק, שחושש שברגע אחד תקיץ כיון שדעתה עליה תמיד וגם חושש שעושה את עצמה ישנה כדי לנסותו וגו', עיי"ש. ולפ"ז נראה פשוט דמהני אפי' באותו חדר ממש. (ואע"פ שסיים בצ"ע, נראה שדעתו נוטה להקל, עיי"ש בסוף סע' ה), וכן העלה להתיר בספר חידושים וביאורים (קידושין ס' יא דינים העולים אות ז) וכ"פ הדבר הלכה (ס' ו סע' י). ותדע שהיתר זה מהני אפי' שישן עם אשה בחדר אחד ואשתו בחדר סמוך, כ"כ הדבר הלכה (ס' ו ס"ק ט), מיהו סיים שאולי מצד הרהור אין לעשות כן. וכן מתבאר דשרי בכה"ג לפי הטעמים הנ"ל וכ"ש בנידון כה"ג שלא תירדם כלל ותפקח עיניה טובא. אך הרד"ל בהגהותיו (שם) כתב שהתנא נקט "ישן עמהן" להשמיע שאשתו תהיה עמו באותו חדר, עיי"ש. ולדינא נראה ודאי שאין לישון יחד עם אשה זרה בחדר לבד ואשתו בחדר אחר, ולא מדין יחוד אלא מדין פירצה בגדרי הצניעות. . אך שומר נפשו ירחק מזה כן נראה פשוט, דיכול להכשל בהרהורים אסורים. ועיין לקמן (פי"ג סע' ג). .
י. אם אשתו נרדמה ואינה יודעת שנמצאת אשה נוספת עם בעלה, וכגון שבאה האשה הזרה לאחר שאשתו נרדמה, אינו מועיל לבעל להתייחד עמה הנה לפמש"כ המאירי (קידושין פ:) וז"ל "שאשתו משמרתו ששנתה מתנדדת מאימתה של זו, שאין האשה מתקנאה אלא בירך חברתה", עכ"ל. והרמ"ה נקט בלשון "דאשתו מגו דדעתה לנטוריה לא שלטה בה שינה", עכ"ל. והר"י מלוניל נקט בלשון "שאשתו משמרתו ואינה יכולה לישון מפני פחדתה על זה, דאין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה", עכ"ל. ומוכח מהני ראשונים שכל ההיתר הנ"ל הוא דוקא באופן שיודעת אשתו שנמצאת אשה נוספת עם בעלה ומחמתה אינה שוקעת בשינה ושנתה מתנדדת. ש"מ שאם אינה יודעת מכך, אין שנתה מתנדדת ושולטת בה השינה ואינו מועיל וזה פשוט. וכלשון הנ"ל ראיתי שכתב ג"כ בערוגת הבושם (ס' כב ס"ק יג) וז"ל "שאינה ישנה כל הלילה כדי לשמור את בעלה שלא יבא לידי איסורא", עכ"ל. ודבר תימה ראיתי בספר מנחת איש (פרק ט סע' ו) שכתב שאף להמאירי הנ"ל י"ל דמהני אפי' שאשתו אינה יודעת שנמצאת אשה נוספת מאחר שהבעל יודע שאשתו מתקנאה, הוא בוש ממנה שמא תקיץ ותשגיח בו, עיי"ש. ודבריו דברי תימה, דמנין לקח סברא זו במאירי, ואף הוא לבסוף הרגיש שזה דוחק, עיי"ש.
והנה אף לפמש"כ העזר מקודש (ס' כב סע' ה) שאשתו ישנה מהני כיון שחושש שמא תיכף תקיץ כיון שדעתה עילוה תמיד וגם חושש שעושה את עצמה כדי לנסותו, עיי"ש. ונראה שהסבר זה שייך דוקא שיודעת אשתו שנמצאת אשה נוספת עם בעלה דאז דעתה עליה. דאל"כ למה תקיץ פתאום בלא סיבה וכן מדוע יחשוש שעושה עצמה כישנה כדי לנסותו בלא סיבה. , ויש מתירים אפילו שאשתו אינה יודעת שנמצאת אשה זרה עם בעלה הרד"ל בהגהותיו כתב על המשנה קידושין (פ:) דתנינן דישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו וז"ל ":. לאשמועינן דלא חיישינן שמא תישן אשתו ונמצא מתיחד עמהם, וכמ"ש הראב"ד בבעלי הנפש דבעינן בלילה ג' כמו בדרך מהאי טעמא. ולפ"ז מוכח נמי לענין דרך דאם אשתו עמו מותר להתלוות עם אשה אחרת בדרך ולא חיישינן שמא תצטרך אשתו לנקביה וכדלא חיישינן לגבי שינה במתניתין (וצ"ל טעמא דמאשתו מתיירא יותר וכו') ", עכ"ל. ולכאורה מדנקט טעמא דלא חיישינן בלילה משום דמאשתו מתיירא יותר, ש"מ דלא שנא אם נרדמה אשתו לאחר שבאה אשה זרה או לפני כן, דסוף סוף מתיירא מאשתו ביותר שמא תתפסנו בקלקלתו. והא דנקט תחילה דלא חיישינן "שמא תישן אשתו", אין הכוונה שלא תישן כפשוטו, דהא במשנה איתא להדיא דישן עמהם, אלא כוונתו דלא חיישינן שבעת שתישן נמצא מתיחד כיון דמתיירא מאשתו וכנ"ל. כן נראה לפום ריהטא. והרה"ג נתן בן סניור שליט"א העיר בזה"ל "מבואר מדבריו (של הרד"ל) דחידוש המשנה הוא דלא חיישינן שמא תישן אשתו. אבל אם היא כבר ישנה לפני שבאה אשה אחרת לחדר של בעלה מנלן דשרי. אע"ג דכתב בסוגריים דטעמא שהבעל מתיירא מאשתו יותר, י"ל דהוא דוקא כשאשתו יודעת שיש כאן אשה דומיא דהולכים בדרך ואשתו הלכה לעשות צרכיה דלא חיישינן משום דמתיירא מאשתו והוא דוקא באופן שאשתו יודעת שהוא נמצא יחד עם אשה אחרת. אבל כשאין אשתו יודעת מזה כלל ונרדמה מנלן שאין כאן יחוד משום דמתיירא שמא תתעורר אם ערבה שנתה. יוצא דלפי הרד"ל מותר לישון עם אשה אחרת בחדר כשאשתו עמו משום דלא חיישינן שתישן שינה עמוקה, כמו כן יכולים לצאת לדרך ולא חיישינן שמא תצטרך לנקביה ויהיה מצב של יחוד משום דהוא מתיירא, ולכן התירו היציאה לדרך, וכמו כן התירו ההמצאות יחד בלילה כשאשתו ערה, אבל יותר מזה אין לנו", עכ"ל.
ונראה שיועיל בנ"ד לפי אחד הטעמים שכתבו בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ד) ובשו"ת יד יצחק (גליק ח"ג ס' רכ) שאשתו משמרתו כיון דהוי פת בסלו, עיי"ש. ולפ"ז ה"ה בנ"ד. (אך עיין בהמשך ההערה מש"כ בדעת שבט הלוי). אלא שעל סברא זו כבר הקשה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"ג אות ה), והובא לעיל (סע' א הערה 1) עיי"ש.
וכעת ראיתי בנטעי גבריאל (פמ"א סע' ד) שהעלה להתיר בנ"ד ע"פ הסברא הנ"ל של פת בסלו שכתבו היד יצחק והשבט הלוי הנ"ל. ואחר המחילה אינו נכון לדינא, חדא כיון דמהראשונים שהבאתי בהערה הקודמת משמע דאינו מועיל, (ואף הנטעי גבריאל כתב בהגהות שלפי המאירי לא יועיל ואפ"ה פסק להתיר), ועוד שאף על סברא זו של פת בסלו יש להעיר וכמש"כ בשם הציץ אליעזר. ובפרט שהיד יצחק הנ"ל כתב בנידונו הרבה סניפי היתר, וחלקם אינם שייכים בכל גוונא, עיי"ש. וכן השבט הלוי כתב ב' טעמים, והטעם השני הוא שדרך האשה לקנא באחרות ומחשבתה עליה תמיד, עיי"ש. ולטעם זה אינו מועיל בנ"ד אא"כ יודעת שנמצאת אשה זרה, ואפשר שהשבט הלוי מצריך את שני הטעמים, ועיין לעיל (פ"ג סע' יז הערה 41) כשפוסק כותב ב' טעמים האם בעינן תרוויהו. וכעת מצאתי בספר מנחת איש (פרק ט סע' ו) שכתב להקל בנ"ד, ושכן מועיל לפמש"כ הפני יהושע שהבעל מירתת מאשתו טובא, עיי"ש. ופלא על דבריו שהתעלם מתחילת דבריו של הפני יהושע שכתב בזה"ל "דלענין שינה בפונדק אה"נ אפי' טובא אסור משא"כ באשתו עמו שרי דודאי לא תשתקע אשתו בשינה כיון שמשמרתו, ועוד דמירתת טובא", עכ"ל. הנה מוכח דלא סמך על הסברא שהבעל מירתת טובא אלא בנוסף למש"כ תחילה היינו שאשתו ודאי לא תשתקע בשינה. וכבר ביארנו שסברא זו שאשתו לא תשתקע בשינה שייכת דוקא כשיודעת שנמצאת אשה נוספת. ועוד הוסיף המנחת איש הנ"ל סניף להקל בזה לצרף דעת הב"ש וסיעתו דסוברים דמהני אשתו בעיר ואפי' שאינה יודעת שנמצאת אשה נוספת עם בעלה, וה"ה בנ"ד, עיי"ש. ולענ"ד אינה ראיה, דהתם הבעל חושש שמא אשתו כל רגע תבא, שהרי היא צריכה לשוב לביתה בודאי, רק דאינו יודע מתי ולכן חושש טובא. משא"כ שאשתו הלכה לישון שנת לילה, ואין לה שום סיבה להתעורר, שהרי אינה יודעת שנמצאת אשה נוספת, ואע"פ שפעמים קורה שהאשה מתעוררת בלא סיבה, מ"מ חששו של הבעל קטן מאוד לעומת אשתו בעיר, ואפי' שכאן אשתו עמו ממש. ואף שיש לדחות, מ"מ אין הכרח לדמות בין הנושאים. וכן פסק להתירא בנ"ד הגרי"ש אלישיב הובא דעתו בספר תורת היחוד (פ"ו ס"ק י), וע"ע בלשון החידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות ח). אך העיקר לאסור בזה ואפי' שאיסור בכה"ג הוא מדרבנן כיון שזה עם ב' נשים כדלעיל (פ"א סע' יט) אא"כ נאמר כיון שנרדמה אשתו והוא נשאר עם אשה לבד הוי דאורייתא ועיין לעיל (פ"ז סע' יא הערה 29) מש"כ בזה. מ"מ מוכח מהראשונים דאינו מועיל בנ"ד וכמבואר לעיל (הערה 24). והכי נקטינן לכתחילה להחמיר, ובדברי בזה עם הגר"י רצאבי שליט"א הסכים שיש להחמיר בזה לכתחילה ע"פ הראשונים הנ"ל. . ועיין בהערה אע"פ שנראה לפום ריהטא שאין להקל בזה כלל אפי' בשעת הדחק, שהרי מהראשונים מוכח שאסור וכדלעיל, מ"מ הורה לי הגר"י רצאבי שליט"א שבשעת הדחק המיקל לא הפסיד, עכת"ד. ופשוט שטוב יותר להעיר את אשתו ולהודיע לה שנמצאת אשה נוספת בבית אך יבדוק היטב שאכן אשתו התעוררה ואינה בתוך שנתה ואז שפיר דמי לכ"ע, וכן ראוי לעשות. .
יא. אם אשתו לקחה כדור שינה ונרדמה, אסור לו להתייחד עם אשה אחרת אפילו שאשתו עמו כ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ד) וכתב שנראה דכ"ע מודים בכה"ג, עיי"ש. . ויש מקילים בספר נטעי גבריאל (פרק מא הערה ח) הביא את דעת השבט הלוי שהובא בהערה הקודמת וכתב שיש לפקפק על זה דסוף סוף מפחד אולי תקום, ואפשר לומר שיש לו בושה טבעית שלא לזנות כשאשתו עמו ושבכל אופן מותר ושכן קיבל מרבותיו. .
יב. כלה שפירסה נדה קודם בעילת הבעל, שאסור לבעלה להתייחד עמה כדלעיל (פ"א סע' יא). , י''א שאינה משמרתו ואסור לו להתייחד עם נשים אחרות אפילו שאשתו עמו כן כתב המהרי"ט בחידושיו לכתובות (ד.) דלא אמרו דאשתו משמרתו אלא באשתו המותרת לו, עיי"ש. והביאו את המהרי"ט הנ"ל בכנה"ג (ס' כב הג"ט אות ז) ובבה"ט (שם ס"ק ו) והחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) והפני משה (ס' כב ס"ק ח), והסכימו לדין זה. והפני משה (שם) כתב דדין זה מילתא דפשיטא הוא, ואף הרמב"ם סובר כן, עיי"ש. וכ"פ בספר חדרי דעה (יור"ד ס' קצב על הש"ך ס"ק יד) עיי"ש ודו"ק כלשונו.
והנה היד אהרון (כרך ג ס' כב הג"ט אות יא) לאחר שהביא את הדין הנ"ל דאשתו משמרתו דוקא כשהיא מותרת לו, כתב שכן מוכח מדברי המגיד משנה שפירש על הא דפסק הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ח) דנשים הרבה ואנשים הרבה אין חוששין ליחוד, דמקורו מהא דפירסה אשתו נדה דהיא ישנה בין הנשים והחתן ישן בין האנשים, עיי"ש במ"מ. והשתא אי נימא דאשתו משמרתו אפי' כשהיא אסורה לו, א"כ אין ראיה מדין כלה שפירסה נדה לנשים דעלמא, שהרי התם שרי כיון דאשתו משמרתו, אלא ודאי מכאן מוכח דסברי דאין אשתו משמרתו כיון דאסורה לו, עיי"ש. ולפי האמור עולה שכן דעת הרמב"ם, דהא המ"מ כתב דבריו כפירוש להרמב"ם וכ"כ הלחם יהודה (למהר"י עייאש על הרמב"ם פכ"ב ה"ח) בהסבר המ"מ, עיי"ש. ולפי האמור נראה שיש לדקדק כן בדעת הרדב"ז (ח"ג ס' תפא) שג"כ כתב שמקור הרמב"ם להתיר לנשים הרבה עם אנשים הרבה הוא מסוגיא דכתובות הנ"ל לגבי חתן שפירסה כלתו נדה, וכן באר הגולה (ס' כב ס"ק ל) ציין מקור לדין זה של הש"ע (שם סע' ו) מהא דכתובות הנ"ל. וא"כ מוכח שאף הם למדו דאין אשתו משמרתו וכמש"כ בשם היד אהרון וכנ"ל, וכן נראה שלמד הסדרי טהרה (יור"ד ס' קצב ס"ק יג) בדעת הש"ך והב"ח, עיי"ש. ועיין בשו"ת שבט הקהתי (ח"ו ס' תכ אות ו), וכן כתב שעיקר לאסור בזה הגר"ע יוסף שליט"א בטהרת הבית (עמ' תצו).
והנה מה שיש לשאול על שיטה זו, דכיצד יתכן דאין אשתו משמרתו. ומצאתי להחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) שכתב להסביר את דעת המהרי"ט, דדוקא אשתו שנהג בה מנהג אישות היא משמרתו דמתקנאת ומשגחת עליו, אבל זו שפירסה נדה אינה בסוג אשתו משמרתו כיון דעדיין לא נהג בה מנהג אישות, עיי"ש. והלחם יהודה (שם) כתב וז"ל "כיון שעדיין לא בא עליה ביאה ראשונה, אינה בכלל אשתו משמרתו דאכתי לא גייסא ביה, ובושה ממנו" עכ"ל. ולכאורה קשה להבין את הסברא שכתבו, דמה לי שעדיין לא בא עליה, וכי האשה הלזו תניח לבעלה לזנות בפניה, ובפרט לפי מש"כ לעיל (סע' א הערה 1) לדייק מהרא"ש שטעם אשתו משמרתו הוא כיון שהבעל בוש מאשתו, עיי"ש. ומסתברא מילתא דמכלתו החדשה ג"כ בוש ממנה, ובפרט בתחילת דרכם היעלה על הדעת שיעשה מעשה כזה בפניה. וכעת מצאתי בספר פרדס רימונים (יור"ד ס' קצב) שג"כ הקשה על דין זה מסברא, ולבסוף כתב להסביר באופן אחר, דחוששים שמא יצרה של הכלה יגבר עליה והיא תשמש עם בעלה בנידותה ותניח לבעלה לזנות עם האשה השניה כדי שאותה אשה לא תספר סודם, ודפח"ח. . ויש אומרים שאשתו כן משמרתו אפילו שאסורה לו איתא בגמ' (כתובות ד.) "מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים", ע"כ. ונחלקו הראשונים האם צריך ב' שמירות היינו גם שהחתן ישן בין האנשים וגם שהכלה תישן בין הנשים או שבשמירה אחת סגי, והא דקתני הוא ישן והיא ישנה, או או קתני.
הראב"ד בספרו בעלי הנפש (שער הפרישה) כתב דבעינן שתי שמירות יחד, והסכימו לו רי"ו (נתיב כו חלק רביעי דף רכד) והרמב"ן (הובא בב"י יור"ד ס' שמב), והשיטה מקובצת לדעת רש"י (כתובות ד.) והרשב"א בתורת הבית (הובא בב"י יור"ד ס' קצב). וכן שה"ג (כתובות דף א: מדפי הרי"ף אות ג) הביא את הראב"ד הנ"ל בשתיקה. וכן משמע מסתימות הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"א) דבעינן ב' שמירות ולא סגי באחד.
והנה הרא"ש (כתובות ס"א ס' ה) לכאורה מסכים להראב"ד הנ"ל, שהרי בדין של כלה שפירסה נדה דאמרינן היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים, הביא את הראב"ד בשתיקה, וא"כ ש"מ דמסכים לו. וכן הבינו הקרבן נתנאל (שם ס"ק י) והשיירי כנה"ג (יור"ד ס' קצב). וכן נראה מהרא"ש בתוספותיו לכתובות שהביא את הראב"ד הנ"ל בשתיקה. מיהו מצינו דהרא"ש חלק על הראב"ד הנ"ל ולא מצריך ב' שמירות אלא סגי בחד. דהנה הרא"ש במו"ק (פ"ג ס' לו) בדין של אבילות, דמבואר שאם מת אביו של חתן או אמה של כלה, שהחתן בועל בעילת מצוה ואז יושב באבל, ובאותם ימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, והרא"ש הביא את דעת הראב"ד דמצריך ב' שמירות וחלק על דבריו. והנה נמצא דלכאורה הרא"ש סותר עצמו. וראיתי בכנסת הגדולה שכתב לחלק בין דין חתן לבין דין אבלות, שבחתן הרא"ש מסכים להראב"ד אך באבילות חלק עליו. והקרבן נתנאל כתב לישב שהרא"ש מסכים לדין הראב"ד לגמרי בין בחתן ובין באבילות, ומה שחלק עליו הרא"ש, זה בדין אחר לגמרי, עיי"ש. מיהו בשלטי הגיבורים (דף יג. מדפי הרי"ף) נראה שלמד שהרא"ש חלק על הראב"ד גם לגבי ב' שמירות ודלא כקרבן נתנאל הנ"ל. כן מבואר להדיא בטור (ס' שמב) ובקיצור פסקי הרא"ש. והבית יוסף (יור"ד ס' קצב) כתב שאין לחלק בין אבילות לבין חתן ובתרוויהו סובר הרא"ש שמספיק שמירה אחת. והוסיף שכן דעת הטור דסגי בשמירה אחת (ועיין בטור ס' שמב). וכן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) העיר על הכנה"ג הנ"ל שכתב לחלק בין חתן לבין אבלות, עיי"ש. וכן כתב החזו"א (אישות ס' לד אות ג) שאין לחלק בין אבילות לבין כלה שפירסה נדה, עיי"ש. וכעת מצאתי שכן הרמ"א בדרכי משה הארוך כתב שאין לחלק בזה וכמש"כ הב"י, עיי"ש. וע"ע בשו"ת באר שבע בקונטרס באר מים חיים (ס' טו) מש"כ בזה. ובנוסף להרא"ש ולטור שסוברים שמספיק שמירה אחת, יש להוסיף שכן סוברים בספר התרומה (סוף הל' נדה ס' קט) והרז"ה (השגות הראב"ד שער הפרישה אות ה) והסמ"ג (לאוין קיא) והמרדכי (שבועות פ"ב ס' תשמא).
והנה לכל הפוסקים הנ"ל מוכח שאשתו משמרתו אפי' שהיא אסורה לו, דאל"כ כיצד מהני שאשתו תישן בין הנשים ותו לא, הרי אסור לו להתייחד עם כמה נשים, ובפרט להמרדכי והסמ"ג וסה"ת דסגי באשה אחת עם הכלה. אלא נראה דסברי דאשתו משמרתו, שלא יזנה עם האחרת, ואז האחרת נהפכת לשומרת לגבי אשתו, וכן כתב להדיא החזו"א (אישות ס' לד אות ג) לדייק כדאמרינן בדעת הרא"ש, עיי"ש. ולפי הדיוק הנ"ל, גם הלבוש (יור"ד ס' קצב סע' ד) סבירא ליה הכי, דנקט התם דסגי בשמירה בצד אחד. והנה אף המקנה (קידושין פ: ד"ב אמר רב יהודה, וד"ה עוד י"ל) סובר להדיא דאשתו משמרתו בכה"ג.
ובהערה הקודמת הבאתי בשם כמה אחרונים להוכיח מדברי המגיד משנה דסובר דאשתו אינה משמרתו מהא דכתב שמקור הרמב"ם להתיר נשים הרבה עם אנשים הרבה ואין לחשוש ליחוד הוא נלמד מהא דחתן שפירסה כלתו נדה, ומוכח דאשתו לא משמרתו, עיי"ש. והנה אכן הח"מ (ס' כב ס"ק ט) ובחידושי רבי יעקב מלובלין ורבי העשיל מקראקא (ס' כב) ובחידושי הרד"ל (קידושין פא. ד"ה שאני) הקשו על המ"מ הנ"ל וכתבו דאין משם ראיה להתיר בעלמא כיון ששם אשתו משמרתו. (מיהו הח"מ סיים שאף שאפשר לחלק בין כלה לאשה אחרת וכו', עיי"ש. משמע דאף הוא לא ברירא ליה כולי האי, אך נראה קצת מלשונו שכן דעתו נוטה). והנה הגר"א (ס' כב ס"ק טו) כתב על האי דפסק מרן הש"ע (שם סע' ו) דנשים הרבה עם אנשים הרבה, שמקורו מהגמ' בקידושין (פא:) ולא ציין כמו המ"מ ובאר הגולה שהמקור הוא מכתובות מחתן שפירסה אשתו נדה, ואפשר שנטה ממקור זה כיון דסובר דהתם אשתו משמרתו וכנ"ל, ואינו מוכרח.
וכן מתבאר שאשתו משמרתו בתורת השלמים (יור"ד ס' קצב ס"ק ח) ואף שג"כ סיים בלשון שיש לחלק והיינו בין כלה שפירסה נדה לבין אשתו משמרתו, מ"מ נראה מלשונו שנוטה יותר דמהני, ואף מחצית השקל (שם ס"ק יד) שהביא את תורת השלמים, משמע שלמד בו דמתיר, ודו"ק בלשונו. ובמחצית השקל (יור"ד שם) הביא את הכרתי ופלתי שביאר בב"ח (וה"ה בש"ך) דמועיל אשתו משמרתו אפי' שהיא אסורה לו. (אלא שכתב דבלילה לא מהני אשתו משמרתו). וכן העלה להקל בספר מחנה לויה (ס' מח) וכן נראה עיקר בדעת החזו"א (אישות לד אות ג, ה) וכן מדוקדק מלשון העצי ארזים (ס' כב ס"ק ט) דמהני בכה"ג במה שכתב לבאר את הסוגיא בגיטין, עיי"ש. ולפ"ז כן יתבאר בדעת המרומי שדה (קידושין פ:), ודו"ק. וכ"פ בספר נטעי גבריאל (פרק מ סע' ז).
וראיתי לנכון להעיר ע"ד כמה אחרונים אחר המחילה הרבה מכת"ר, דהנה בספר תורת היחוד (פ"ב ס"ק יא) ובספר דברי סופרים (עמ' סט בביה"ל ד"ה או בלילה) ובנטעי גבריאל (פ"מ סע' ז) ובספר שער היחוד (חלק הארוך ע"מ עח) שכתבו שמצאו בהראב"ד בבעלי הנפש שנדפס מחדש, שיש בו תוספת מנוסחאות ישנות ומוכח להדיא מלשונו דאשתו משמרתו אפי' כשהיא נדה ואסורה לו, עיי"ש בדבריהם. ולא זכיתי להבין כיצד למדו כן בהראב"ד, הנה ז"ל הראב"ד בשער הפרישה "ושלשה כשרים נמי דאמרינן לענין יחוד, לאו כשרים כי האידנא, דהא אפילו רב ורבי יהודה לא חשבו נפשייהו כשרים, כדאיתא בקידושין (פא.) מיהו הכא לענין הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים לא דייקינן בהו כשרים כולי האי מפני שהוא שומר את אשתו מהם והיא נשמרת בהם ממנו הואיל ואין להם רשות להקל בה את ראשם כך נראה לי" עכ"ל. הנה מוכח מלשונו דהבעל משמר את אשתו מהאנשים שעמו אפי' שאינם כשרים כולי האי, ואף האשה עצמה נזהרת מהם מפחד בעלה, דהא אין להם רשות להקל בה ראשם, ולכן חוששת מבעלה ונזהרת. אבל פשוט וברור שאין כוונת הראב"ד לומר שאשתו משמרתו ג"כ. דלא כתב "והיא שומרת אותו מהן" אלא "נשמרת בהם ממנו", ופשוט, וצ"ע על האחרונים הנ"ל. . ולענין הלכה לכתחילה ראוי לאסור בזה, אך המיקל בשעת הדחק לא הפסיד כיון שהראשונים שדייקנו מהם דמהני בכה"ג הוא מחמת הסוברים דסגי בשמירה אחת, מ"מ קי"ל דלית הלכתא כוותיהו אלא כדעת הרמב"ם (פכ"ב ה"א) דמשמע שצריך ב' שמירות וכן פסק מרן הש"ע (ס' כב סע' א) וכמ"ש בשו"ת באר שבע (קונטרס באר מים חיים ס' טו) דקיי"ל כהראב"ד שצריך ב' שמירות, וכמבואר לעיל (פ"ב סע' יט). ולכן לדינא אי אפשר לסמוך עליהם להתיר בנ"ד. ואע"פ שישנם עוד פוסקים שמתירים בזה מראיות אחרות, מ"מ עדיין מדוקדק מהרמב"ם לפי המ"מ דאינו מועיל וכן דעת הש"ע לפי באר הגולה, וכמבואר באורך בהערות הקודמות. לכן לכתחילה יש לאסור בזה. וכן העלה לאסור בנ"ד הגר"ע יוסף שליט"א בספרו טהרת הבית (ס' ט סע' י עמ' תצו), עיי"ש. מיהו בשעת הדחק המיקל י"ל ע"מ לסמוך על כל הפוסקים שמתירים בנ"ד, ובפרט אי נימא דיחוד בכה"ג הוי מדרבנן. .
יג. גם בישראל פרוץ עיין לעיל (פ"ד סע' ה והלאה) מהו הגדר של פרוץ. יש היתר של אשתו משמרתו איתא במשנה ע"ז (כב.) לא תתייחד אשה עמהן (עם העכו"ם), ובגמ' שם (כה:) מקשינן מה הרבותא דלא תתיחד עם עכו"ם, דאי מיירי עם נכרי אחד, הרי אפי' עם ישראל אסור לה להתיחד. ואי מיירי בשלשה נכרים (ה"ה שנים-רש"י) הרי עם ישראל פרוצים ג"כ אסור לה להתיחד. ומתרצינן דמיירי באשתו של נכרי עמו, דנכרי אין אשתו משמרתו ואסור ובישראל אשתו משמרתו ושרי, עיי"ש בגמ'. ואם איתא שבישראל פרוץ לא מהני אשתו עמו, הגמ' היתה מקשה אף על אוקימתא זו, אלא ודאי דמהני אשתו עמו בישראל פרוץ, וזה פשוט. וכן כתב החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ג) שזה פשטות הגמ' (ועיין לקמן הערה 37 מה שפירש החיד"א) וכן דייקו להתיר מהגמ' הנ"ל בעצי ארזים (ס' כב ס"ק יג) והמקנה (קידושין פב.) ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"ז). וכ"כ להתיר בשו"ת חקרי לב (ס' יט) והב"ח (יור"ד ס' קנג) והט"ז (שם ס"ק ד) ועיין בש"ך (שם ס"ק ד) שנקט שבישראל פרוצים מותר, עיי"ש. והנה נקט בלשון רבים, היינו פרוצים, וא"כ אין ראיה להתיר בנ"ד דאפשר שסובר כמש"כ החיד"א לקמן (הערה 37) דדוקא שני פרוצים עם נשותיהם שרי. מיהו מדציין הש"ך שם לס' כב סע' ה, והתם מבואר שאשה אחת לא תתייחד עם אנשים הרבה אא"כ אשתו של אחד מהם שרי. ולפ"ז נראה דמועיל אף שאשתו של פרוץ אחד שם ולא בעינן שני פרוצים עם שתי נשותיהם, ואף הבה"ט (שם ס"ק ג) הביא את הש"ך הנ"ל וש"מ דמסכים לו. וע"ע במסגרת השלחן (ס' קנב ס"ק ו). וכ"פ בערוגת הבושם (ס' כב ס"ק ו).
ובפשטות זוהי ג"כ דעת הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ד) והש"ע (ס' כב סע' ג) ועוד שכתבו בסתימות שאם אשתו עמו מותר ולא חילקו. ובפרט לפי מה שסוברים דליכא כשרים היום, דהא המשנה התירה להתייחד עם ב' אנשים כשרים והרמב"ם והש"ע אסרו אפי' עם הרבה אנשים כיון דאין כשרים היום כדלעיל (פ"ד סע' א הערה 4), וכיון דסוברים שאין כשרים היום א"כ כולם נחשבים כפרוצים ואפ"ה כתבו היתר של אשתו משמרתו, ש"מ אף בפרוץ מהני. ואע"פ שבשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' כב ס"ק יא) כתב בדין של נשים הרבה ואנשים הרבה שבפרוצים אסור, ואע"פ שלדעת הרמב"ם והש"ע ליכא כשרים, מ"מ יש הבדל בין סתם אינשי שאנו דנים אותם כפרוצים לבין פרוצים ממש, עיי"ש. ולפי דבריו א"א לדייק כדאמרן בדעת הרמב"ם והש"ע. מיהו העצי ארזים (ס' כב ס"ק יא) והבית משה (שם ס"ק טו) ובשו"ת חקרי לב (ס' יט) אכן למדו בהרמב"ם דכיון שאין כשרים א"כ כולם פרוצים וה"ה פרוצים ממש, עיי"ש. ולפ"ז שפיר יש לדייק שמועיל אשתו עמו אפי' בפרוץ ממש, ובפרט שבדין זה מוכח מהגמ' הנ"ל דמועיל אשתו עמו אפי' בפרוץ כמש"כ בתחילת ההערה, וא"כ אף שבט הלוי הנ"ל נראה שיודה בזה. ועיין לעיל (פ"ד סע' ב הערה 10) דהחיד"א ג"כ סובר שיש הבדל בין פרוץ ממש לבין מוחזק כפרוץ לפי הרמב"ם, (בדין של נשים הרבה ואנשים הרבה) מיהו בנ"ד אף החיד"א כתב שפשט הסוגיא בע"ז דמהני אפי' בפרוץ, ועוד שאף בנידונו שם שכתב החיד"א שיש הבדל, מ"מ הודה שמהסתימות של הרמב"ם והש"ע משמע דמיירי אפי' בפרוצים ממש. וע"ע בב"ח (יור"ד ס' קנג) שכתב שכן דעת הטור. וע"ע במאירי (סוף פ"ב דיבמות בד"ה משנה שניה) ובשו"ת שואל ונשאל (ח"א ס' ג). וכעת מצאתי בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א ס' תשעה) שכתב ג"כ שבפרוץ מועיל אך הוסיף שבספר פתח הבית הביא בשם הגר"נ קרליץ דאם הוא פרוץ ממש, דינו כגוי דאינו מועיל ונשאר בצ"ב. וכעת נדפס שו"ת תשובות והנהגות (ח"ה ס' שלא אות ו) דכתב שפושעי ישראל המופקרים שבזמנינו שאין להם חלק בדת ישראל וחיים כבהמות, ראוי לדונם כעכו"ם ולהחמיר באיסור יחוד אפי' שאשתו עמו, עיי"ש. . ואפילו אם גם אשתו פרוצה דבר הלכה (ס' ו סע' ז) עיי"ש הוכחתו. וכעת ראיתי בספר נטעי גבריאל (פרק מ סע' יב) שהעלה לאסור בזה, ובהערה שם הביא את הדבר הלכה שהתיר בזה ותמה עליו דאדרבא כיון שהיא פרוצה, היא אינה מקפידה שבעלה יזנה ויכולה להסית אותו, עיי"ש שהאריך קצת בזה. ולענ"ד יש לתמוה על דבריו טובא, הרי הכלל שאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה כולל גם פרוצה (אא"כ נדע בודאות שהיא פרוצה מאוד כגויה ולא איכפת לה, ובזה לא קא מיירי) ופשוט שאכפת לה שלא יזנה ועוד בפניה ומנלן לחדש שהיא תסית אותו לכך.
ויש להוכיח דמהני אפי' שאשתו פרוצה, דהנה להרמב"ם והש"ע ליכא כשרים כיום, ולמדו האחרונים (הובאו בהערה הקודמת) דכיון שאין כשרים א"כ דינם כפרוצים ממש ואין לחלק בין מוחזק לפרוץ לבין פרוץ בפועל. ולכאורה נראה לבאר דכשם שאין כשרים כיום, אזי אין ג"כ כשרות. דדוחק לפרש דכשרים בעינן כרב פפי וחבריו וליכא. ואילו נשים, סתם נשים דעלמא כשרות, ועיין ברבי אליהו מעכו (השואל בתשובת הרשב"א ס' אלף קעח) שבשאלתו שם כתב לגבי כשרים, אברהם ויצחק. וכנגדם כתב לגבי כשרות, שרה ורבקה. ועיין לעיל (פ"ט סע' מב הערה 112) מש"כ בזה. וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' צג) שכתב דלא מצינו בפוסקים גריעותא בנשים פרוצות טפי מכשרות, עיי"ש. וא"כ בנ"ד ודאי מהני, (אלא שכבר הערתי על דבריו דמוכח מהרמ"ה קידושין פ: שיש גריעותא בפרוצות). . ויש אוסרים בישראל פרוץ אפילו אשתו עמו עד שיהיו לפחות שני פרוצים עם שתי נשותיהם כ"כ החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' א) לדעת ר"ת דאוסר לאיש שעסקו עם הנשים להתייחד עמהן אפי' שאשתו עמו, וכתב החיד"א שפרוץ שווה לכשר שעסקו עם הנשים ואסור אפי' אשתו עמו אא"כ יהיו שני פרוצים עם נשותיהם עמהן, וכתב שאף הרא"ש והטור הסכימו לר"ת, והוסיף שכן דעת הר"ש אלגאזי בספרו לחם סתרים, עיי"ש. (אך עיין בשו"ת חקרי לב ס' יט מש"כ בדעת ר"ת, ובנווה שלום חידושי דינים ס' כח מש"כ בהסבר הלחם סתרים). מ"מ נראה דהחיד"א פירש כן אליבא ר"ת וסיעתו אבל לדינא נראה שמודה דמותר דהא בס' ג כתב בתוך דבריו וז"ל "והרי אפילו בפריצי לרוב הפוסקים נראה דאמרינן בהו אשתו משמרתו וכפשט השמועה פרק אין מעמידין דף כה", עכ"ל. הנה מודה החיד"א שכן דעת רוב הפוסקים ושכן פשטות הגמ', ולכן נראה דכל מה שטרח לכתוב שאינו מועיל אא"כ הם שני פרוצים עם שתי נשותיהם אינו אלא אליבא דר"ת וסיעתו. מיהו הנוה שלום (חידושי דינים ס' כח) לאחר שהקשה על הלחם סתרים והשער יוסף הנ"ל וכתב שאין לנו אלא פשט השמועה שגם בפרוץ אין לחשוש שאשתו עמו, סיים וז"ל "אכן במי שפרוץ לגמרי וסני שומעניה וכבר נחשד באיזה פעם באיזה כיעור, ראוי לחוש לדברי השער יוסף הנ"ל, דבכה"ג אסור להתייחד עמו אפי' כשאשתו עמו שכבר הורה זקן", עכ"ל. הנה משמע שלמד שהחיד"א סובר כן לדינא שיש לאסור בפרוץ אפי' אשתו עמו. מיהו לענ"ד אין זה מוכרח ונראה יותר שהחיד"א יסבור כדאמרינן. ובפרט לפמש"כ החיד"א שאיש שעסקו עמהן שווה לפרוץ, והרי הרמב"ם (פכ"ב ה"ח) והש"ע (ס' כב סע' ז) התירו להדיא לאיש שעסקו עמהן להתיחד כשאשתו עמו, וה"ה שיתירו בפרוץ, ומסתברא דלא יפסוק החיד"א היפך פשט השמועה דע"ז הנ"ל והיפך רוב הפוסקים. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"ז). .
יד. גם איש שעסקיו עם הנשים עיין לעיל (פ"ג סע' ה והלאה) מהו הגדר של עסקיו עם הנשים. מועיל לו להתייחד עמהן כשאשתו עמו כן כתב הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ח) דאיש שעסקו עם הנשים, אסור לו להתייחד עמהן, כיצד יעשה יתעסק עמהן ואשתו עמו, עיי"ש. וכיו"ב כתב הכל-בו (ס' עה) וכן נראה עיקר דעת המאירי (קידושין פ:), וכ"פ הש"ע והלבוש (ס' כב סע' ז), ונראה שכן דעת הרמ"א (שם) מדלא הגיה מאומה על מרן הש"ע, ש"מ דמסכים לו. וכן משמע בט"ז (שם ס"ק ו) שהרמ"א לא חשש לאסור בזה, וכן הבין הפני משה (ס' כב ס"ק ט) וכ"כ וכן בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א ס' תשעה) ובשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' צד אות ב) דהרמ"א מודה להש"ע. וכ"פ הכנה"ג (ס' כב הגב"י אות ז) בשם שארית יהודה (ומה שהעתיק הכנה"ג בשם השארית יהודה שכן משמע בהרשב"א, עיין בשו"ת שער יוסף ס' ד) וכ"כ העצי ארזים (ס' כב ס"ק יג) וכ"פ בערוך השולחן (ס' כב סע' ה) ובשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות יד) וכן יש לדקדק בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"ב אות יב), עיי"ש. וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א ס' תשעה).
וכדי להוכיח שכן סוברים עוד הרבה ראשונים שמותר לאיש שעסקיו עם הנשים להתייחד עמהן כשאשתו עמו, יש להקדים ולבאר את הסוגיא דלקמן.
איתא במשנה (קידושין פ:) "לא יתייחד אדם עם שתי נשים", ותו איתא במשנה (שם פב.) "כל שעסקיו עם הנשים, לא יתייחד עם הנשים". ונחלקו הראשונים מה הרבותא של המשנה דכל שעסקיו עם הנשים לא יתייחד עמהן, הרי במשנה לעיל מיניה מבואר שכל אדם לא יתייחד עם הנשים, ומאי קמ"ל באיש שעסקיו עמהן, ועוד דמשמע דדוקא אם עסקיו עמהן אסור הא איניש דעלמא שאין עסקיו עמהן שרי, וא"כ נמצא דהמשניות סתרי אהדדי. ומצינו כמה שיטות בראשונים שביארו באופן שונה, ונ"מ לנ"ד.
רבינו חננאל (הובא ברא"ש פ"ד ס' כז) ורבינו אלחנן (הובא במרדכי ס' תקמ וברמ"ה ובתוס' ר"פ קידושין שם) והמאירי (קידושין שם) כתבו דהיה ה"א להתיר לאיש שעסקיו עמהן כיון שטרוד בעבודתו, קמ"ל דאסור כמו שאר אינשי דעלמא. ורבינו חננאל כתב ה"א נוספת כיון דקשה לו להזהר ביחוד אזי נתיר לו, קמ"ל. והנה למדו הראשונים הנ"ל שעסקיו עם הנשים אינו גרוע מאיש שאין עסקיו עמהן אלא אדרבא, היה מקום להקל לו טפי כיון שטרוד בעבודתו או שאינו יכול להזהר, קמ"ל.
והנה הרמב"ם (פכ"ב ה"ח) כתב וז"ל "אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים, אסור לו להתייחד עם הנשים", עכ"ל. ומדנקט "אפילו" משמע שג"כ סובר דהיה מקום להתיר לו, וקמ"ל דלא. והסכים לו המ"מ (שם). והב"י והב"ח (ס' כב) והט"ז (שם ס"ק ו) שייכו שיטת הרמב"ם כשיטת הר"ח הנ"ל, היינו דהיה מקום להתיר לו כיון דבעבידתיה טריד וכו', קמ"ל. וכן כתב הר"ש אלגאזי בספרו תאווה לעיניים (קידושין ס' שלב) בדעת הרמב"ם. אלא שהגר"ח פלאג'י בספרו ראה חיים (פרשת וישב) תפס להעיר עליהם דלא ראו את הרמב"ם בפירוש המשניות (שם) שכתב וז"ל "מה שאמר כל שאומנותו בין הנשים לא יתייחד עם הנשים רוצה לומר שאינו מותר בשביל פרנסתו בשום פנים", עכ"ל. הנה מבוא מהרמב"ם דאע"פ דסובר כוותייהו שהיה מקום להתיר לו יותר מסתם איש, וקמ"ל דאסור, מיהו אין זה מטעמם של הר"ח ורבינו אלחנן הנ"ל אלא מטעמא אחרינא, עיי"ש בספר ראה חיים. וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' צד אות א). עכ"פ לשיטה זו, איש שעסקיו עם הנשים אינו גרוע מאיניש דעלמא, ולכן כמו שלאדם רגיל מותר להתייחד כשאשתו עמו, ה"ה לאיש שעסקיו עם הנשים מותר, וכן כתב בדעתם בספר שארית יהודה (הביאו החיד"א בשו"ת שער יוסף ס' ד).