פרק ט - יחוד עם אשה שבעלה בעיר
א. אשה שבעלה נמצא באותה עיר עיין לקמן (סע' ז) מהו גדר של עיר. ודע שכל ההיתר הוא דוקא עם איש שאין לבו גס בה, וכדלקמן (סע' ל). שהיא נמצאת, אין איסור להתייחד עמה איתא בגמ' קידושין (פא.) "אמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד" ע"כ. וכתבו התוס' (שם ד"ה בעלה) דמותר לכתחילה, וכ"פ בתשובות הגאונים שערי צדק (ח"ג שער ב' ס' ט) והרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב הי"ב) והסמ"ג (לאוין קכו) והכל-בו (ס' עה) והאו"ז (הל' יבום וחליצה ס' תריח) והיד רמ"ה והמאירי והריטב"א והאגודה והתוס' ר"פ (קידושין שם) וכן דעת הרי"ף והרא"ש (ודלא כמפרשים שהרי"ף והרא"ש אוסרים וכדלקמן הערה 5) וכ"פ הטור (ס' כב) ורבינו ירוחם (ח"א נתיב כג), והתה"ד (ס' מד) והסמ"ק (ס' צט). והרדב"ז (ח"ג ס' תפא) כתב שכן דעת רוב המפרשים.
וכ"פ מרן הש"ע (ס' כב סע' ח), וכן העלו האחרונים, הלבוש (ס' כב סע' ח) וכן פסק בשו"ת הרמ"א (ס' יב). והיש"ש (קידושין פ"ד ס' כב) כתב שכן דעת רוב המפרשים ומסתמא מסכים להם. וכ"פ הפרישה (ס' כב ס"ק כו) והט"ז (שם ס"ק ז) והקיצור ש"ע (ס' קנב סע' ד) ובשו"ת דובב מישרים (ס' ה) וכן הוא בערוך השלחן (ס' כב סע' ו), ובספר דבר הלכה (ס' ז סע' א) כתב שכן פסק החזו"א, וכ"פ בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות ז). (וע"ע בחכ"א כלל קכו סע' ו שפסק להתיר, אך בבינת אדם אות יז כתב שבייחוד דאורייתא יש לחוש לדעת האוסרים).
והנה החיד"א בברכי יוסף (ס' כב סע' ה) הביא ראיה לשיטת רש"י שאוסר להתייחד עם אשה אפי' שבעלה בעיר וכדלקמן (הערה 5). ומכאן הסיק בספר אפי זוטרי (ס' כב ס"ק יח) שאכן החיד"א העלה לאסור. מיהו לענ"ד האפי זוטרי לא ראה מש"כ החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' צז) ובספרו שיורי ברכה (ס' כב) דמשמע להדיא דסובר לדינא שמותר. וכן כתב החיד"א בספרו רוח חיים (דרוש טו ע"מ רלח) וכן עיקר בדעת החיד"א. ומכאן יש להעיר על מה שכתב בהגהות רוח חיה (הודפס על הרוח חיים בסוף) שהעיר שמש"כ החיד"א שמותר להתייחד עם אשה שבעלה בעיר זה רק אליבא התוס' אך החיד"א סובר כרש"י שאסור, עיי"ש. ולפי האמור ליתא, דהחיד"א סובר דשרי כשיטת התוס' וכמבואר בשו"ת יוסף אומץ ובשיורי ברכה הנ"ל.
ובנוסף יש לצרף שיש מפרשים בדעת רש"י (וסיעתו) שאוסר וכדלקמן (הערה 5) דאינו כן אלא אף רש"י מתיר בזה. וכך פירשו הט"ז (ס' כב ס"ק ז) ובשו"ת אורי וישעי (ס' ח) ובספר אור חדש (קידושין פא.) וכ"כ בספר פני שלמה (מחבר הקיצור ש"ע) וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ד). מיהו יש לעיין כיצד נטו האחרונים הנ"ל לפרש ברש"י דשרי, והרי הראשונים כתבו להדיא דרש"י אוסר. וכן מבואר דרש"י אוסר בתוס' (קידושין פא. ד"ה בעלה) ותוס' ר"פ ותוס' רא"ש (קידושין שם) ותוס' רבינו שמואל בר יצחק (שיטת הקדמונים).
ועוד יש להעיר על האחרונים הנ"ל דלכאורה מוכח דרש"י אוסר להתייחד עם אשה שבעלה בעיר מסוגיא דמס' סוכה (כה:) דאיתא התם דחתן ושושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה. ומקשינן התם שיעשו סוכה בחופה ומתרצינן אביי אמר משום יחוד ורבא אמר משום צער חתן, עיי"ש. ופרש"י וז"ל "דסתם סוכה היו עושין בגגותיהן ואין דרך ביאה ויציאה שם לרבים תמיד מפני הטורח ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתייחד אחר עם הכלה" עכ"ל. לכאורה אינו מובן, דאפי' אם יתייחד מאן דהו עם הכלה, הרי בעלה בעיר, אלא ודאי אתיא שפיר אליבא דרש"י דאוסר אפי' שבעלה בעיר.
מיהו אפי' בלא פרש"י כתב החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ג) דמהסוגיא הנ"ל יש ראיה לאוסרים יחוד אפי' שבעלה בעיר, וכן כתב בשו"ת בית דוד (טעביל, אבהע"ז ס' כה). וא"כ לכאורה מכאן קשיא לכל הראשונים המתירים.
והנה בשו"ת בית דוד (שם) כתב לדחות את הראיה מהסוגיא דסוכה הנ"ל, דהתם החשש הוא שמא השושבינין, חד מנייהו יתייחד עמה, והרי מסתמא השושבינין גייסי בה, והרי כשגס בה אינו מועיל היתר בעלה בעיר וכדלקמן (סע' ל). ואה"נ בסתם אדם שרי כשבעלה בעיר. אלא שהחיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ג) כתב שא"א לישב בכה"ג כיון דאביי סתם ואמר דאסור משום יחוד ולא ביאר דמיירי בגס בה. ועוד הגמ' שאלה מאי בנייהו (בין אביי ורבא) ולא תירצה הגמ' דאיכא בנייהו שאין שם מישהו שגס בה, עיי"ש. אלא שכנגד זה ראיתי להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (ח"ב ס' פא) שכתב לדחות את דחיית החיד"א הנ"ל וכתב כיון דמיירי בשושבינין, וסתם שושבינין לבם גס בכלה א"כ אין זה חסר בגמ'. ועוד הוסיף הגר"ח פלאג'י לתרץ את המתירים ביחוד כשבעלה בעיר, דכיון דמבואר שם בברייתא שהחתן והשושבינין ובני החופה פטורין מהתפילה ומהתפילין ופרש"י משום דשכיחי קלות ראש ושכרות, א"כ י"ל שהחמירו ביחוד אפי' כשבעלה בעיר אבל היכא דליכא קלות ראש ושכרות, אה"נ שרי. ומיהו יש להעיר על הפירוש השני שכתב הגר"ח פלאג'י, היינו כיון דאיכא קלות ראש ושכרות אזי החמירו ביחוד, דזה ודאי חסר מן הספר. בשלמא גבי גס בה, כיון דזה דינא דגמ' דבגס בה אינו מועיל, אפשר דסמכו על הא דסתם שושבינין גייסא בה. אבל גבי שכרות וקלות ראש היכן מצינו דאסורים ביחוד בכה"ג והיכן גזרו כן.
ולגבי תירוצו הראשון של הגר"ח פלאג'י, והיינו שהעמיד את הישוב של הבית דוד הנ"ל דמיירי ביחוד עם שושבינין שלבם גס בכלה ולכן לא מהני בעלה בעיר, תירוץ זה אתיא שפיר לכל הראשונים המתירים וכנ"ל. מיהו עדיין קשיא על האחרונים שביארו דרש"י ג"כ מתיר בזה, דלשיטת רש"י דוחק לפרש שכל החשש של אביי זה מיחוד עם שושבינין, דהא רש"י נקט בלשונו "ויתייחד אחר עם הכלה" ולא נקט "ויתייחד חד מהשושבינין עם הכלה", ומדנקט אחר, ש"מ לאו דוקא שושבין. (ודוחק לומר שנקט אחר כן לאפוקי את בעלה, ולעולם מיירי בשושבינין).
ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ה אות יא) כתב לישב דעת המתירים ביחוד כשבעלה בעיר, דהכא מיירי בכלה חדשה שהרי מדובר בשבעת ימי משתה, ולכן עדיין אין אימת בעלה עליה ואסור ביחוד אפי' שבעלה בעיר, עיי"ש. ותירוץ זה אתיא שפיר אף לאחרונים שהסבירו דרש"י מתיר, שבנ"ד אסור לכ"ע כיון דאין אימת בעלה עליה. וכעין תירוץ זה כתב הצפנת פענח (הל' איסו"ב פכ"ב סע' יב). אלא שהחיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ג) כתב דאין לחלק בין כלה לאשה דעלמא בדין בעלה בעיר, עיי"ש. והתירוץ הנ"ל נפל לבירא עמיקתא.
והנה לכאורה אפשר לישב דעת הראשונים המתירים וכנ"ל, דיפרשו דחיישינן שמא החתן ילך לדרכו ולא לצרכיו, והיינו ילך לדרכו מחוץ לעיר ואז יתייחד אחר עם החתן. וכן כתב הלבושי שרד (אור"ח ס' תרמ ס"ק יא) שהחשש הוא שמא החתן ילך לדרכו, ואתיא שפיר.
מיהו זה אתיא שפיר לשאר ראשונים המתירים, אבל אליבא האחרונים שפירשו דרש"י מתיר בזה בנ"ד אכתי קשיא, דרש"י להדיא נקט דחיישינן שמא יצא החתן לצרכיו ולא לדרכו. ונראה ליישב את האחרונים הנ"ל ע"פ המבואר במס' סנהדרין (יט.) דבית הכסא של זמנם היה בשדות מחוץ לעיר. והשתא אתיא שפיר דחיישינן שילך החתן לצרכיו, היינו צרכים גדולים ויצא מחוץ לעיר. וע"ע בשו"ת דובב מישרים (ס' ה) ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב במפתחות ס' עו) מה שפירשו בסוגיא זו, ולפי דבריהם אין ראיה מהסוגיא הנ"ל לאסור ואדרבא יש ראיה הפוכה, ועיין עוד לקמן (הערה 5). כיון שאימת בעלה עליה טעם זה, היינו דאימת בעלה עליה מבואר בלשון הרמב"ם (פכ"ב הי"ב) והכל בו (ס' עה) והסמ"ג (לאוין קכו) והש"ע (ס' כב סע' ח) ועוד. , וגם יש חשש שמא בעלה יגיע לפתע פתאום ביד רמ"ה (קידושין פא.) כתב שהטעם כיון שחושש האיש המתיחד שמא הבעל יבא. וע"ע בחכ"א (בבינת אדם ס' יז) בהסבר רש"י. והר"י מלוניל כתב דהאשה חוששת שמא יבא בעלה. ונ"מ בין הטעם הזה לטעם המבואר בהערה הקודמת, עיין לקמן (סע' ט וסע' יא). . וי''א שאין היתר כלל להתייחד עם אשה אפילו שבעלה בעיר הנה בגמ' קידושין (פא.) אמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד ופרש"י וז"ל "להלקות דמסתפי מבעל השתא אתי", עכ"ל. וכן פירשו הר"ן והנימוקי יוסף. ובלשון דומה איתא בתוס' ר"י הזקן.
וכתבו התוס' (ד"ה בעלה) והתוס' רא"ש ותוס' ר"פ (קידושין שם) ותוס' רבינו שמואל בר יצחק (הובא בשיטת הקדמונים קידושין) דמשמע מפרש"י דאין חוששין להלקות אבל איסור יחוד יש כאן. וכן הבין הב"ח (ס' כב) בדעת רש"י. וכן הבינו הב"ש והח"מ (שם ס"ק יב) ועיין לעיל (הערה 2) שיש אחרונים שרצו לפרש ברש"י לא כך אלא שאף רש"י מתיר. וע"ע בספר מרומי שדה (קידושין שם) מה שפירש ברש"י. וכן עיין בשו"ת בית יהודה (עייאש אבהע"ז ס' עח) ובהחיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ג) מה שפירשו ברש"י (ובשו"ת מהר"י מינץ ס' ו מתבאר שלא כדבריהם) ואכמ"ל.
והנה הב"ח (ס' כב) הכריע להלכה לאסור כשיטת רש"י והר"ן דלכתחילה אסור להתייחד אפי' בעלה בעיר. (ועיין נחלת צבי ס"ק יא), וכן העלה בערוגת הבשם (שם אות יח). וכן משמע שמצדד לאסור בספר עוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ו, אך בספרו חוקי הנשים פרק 44 התיר להדיא). וע"ע באפי זוטרי (ס' כב ס"ק יח) שכתב שכן החיד"א אוסר, אך כבר הוכחנו לעיל (הערה 2) שהחיד"א מתיר בזה.
והנה הח"מ (ס' כב ס"ק יב) כתב וז"ל "אשה שבעלה בעיר אין חוששין עיין ברש"י קידושין וכו' ובתוס' שנחלקו אם אפילו לכתחילה או דוקא דיעבד, ועיין ב"ח" עכ"ל. ולכאורה מדסיים דבריו "עיין ב"ח" נראה שמצדד להכריע כמותו והיינו לאסור בזה. וכיו"ב כתב הבאר היטב (ס"ק ח) בסוף דבריו "עיין בב"ח", וצ"ע.
וע"ע בדרישה (יור"ד ס' רמה ס"ק ד) בשם רבו משמע דאוסר בזה וע"ע בכתונת פסים (הובא בהגה בדרישה ס' כו ס"ק כו). וכבר כתבתי לעיל שהחכ"א (בבינת אדם ס' יז) כתב שביחוד דאורייתא יש לחוש לפרש"י.
וראיתי בכסא אליהו (ס' כב סע' א והובא גם בהחיד"א בשו"ת יוסף אומץ ס' צז ובשיורי ברכה ס' כב) שכתב שאף הרי"ף והרא"ש סוברים כשיטת רש"י לאסור בנ"ד. וטעמו, כיון שהרי"ף והרא"ש השמיטו את הדין שאיש שלבו גס בה שאסור לו להתייחד עמה אפי' שבעלה בעיר, וכדמוכח בגמ' וכדלקמן (סע' ל) וא"כ ע"כ סוברים שאסור לכל איש להתייחד עם אשה שבעלה בעיר ולכן השמיטו את החילוק של איש שלבו גס בה. מיהו הכסא אליהו עצמו סיים שזה דוחק, דאיך הרמב"ם שהתיר לא השגיח בדברי הרי"ף רבו, והטור שהתיר לא השגיח בדברי אביו הרא"ש, עיי"ש. וכעת מצאתי בשו"ת בית יהודה (עייאש אבהע"ז ס' יג) שג"כ כתב לפרש שהרי"ף והרא"ש סוברים כרש"י לאסור, עיי"ש. ויש להעיר ע"ז כמש"כ הכסא אליהו בעצמו, וע"ע ביד מלאכי (כללי הפוסקים, כללי הרמב"ם אות כט וכללי הטור אות כג). ובפרט שהטור בקיצור פסקי הרא"ש (קידושין ס' כד) כתב וז"ל "בעלה בעיר או פ"פ לרשות הרבים, אין בו משום יחוד" עכ"ל. הרי מבואר שהטור למד באביו הרא"ש שמתיר בזה לכתחילה. וגדולה מזו מצאתי ברא"ש עצמו בתוספותיו (קידושין פא.) שלא סבר כשיטת רש"י, ואדרבא חלק עליו וכתב להדיא שאין חוששין לאיסור אפי' לכתחילה, עיי"ש. וא"כ נדחו בזה דברי הכס"א והבית יהודה.
וראיות לשיטה זו האוסרת, עיין לעיל (בהערה 2) לגבי הראיה ממס' סוכה. והנה בהגהות הרד"ל (קידושין שם) כתב שיש ראיה לפרש"י מסוגיא במס' תענית (כג:) במעשה דאבא חלקיה שהיו עמו שני ת"ח, וכשהיה בדרכו לביתו אשתו יצאה לקראתו. וכשהגיעו לכניסת הבית, נכנסה אשתו ראשונה ואח"כ אבא חלקיה ולאחר מכן שני הת"ח. ושאלוהו הת"ח מדוע נכנסו בסדר הזה וענה להם שלא ידע אם הם כשרים או פרוצים (עיי"ש בפרש"י). והבין הרד"ל שאבא חלקיה חשש להכנס ראשון משום יחוד, שמא יתייחדו עם אשתו בחוץ, ואע"פ שהוא היה בעיר וזה כפרש"י. ואחר המחילה לא זכיתי להבין את הראיה, דסוף סוף בעלה צמוד אליהם, והדלת פתוחה או עכ"פ אינה נעולה והוי פ"פ, ואיזה יחוד שייך בזה. וכעת ראיתי במהרש"א שפירש באופן אחר, והיינו ששאלוהו מדוע נתן לאשתו להכנס לפניו הרי אסור לאדם להלך אחר אשה אפי' היא אשתו והיה לך להכנס אתה ואח"כ אנחנו ואח"כ האשה, וענה להם שלא ידע אם הם כשרים או לא כדי שהאשה תלך עמהם בקירוב, עיי"ש. ולפ"ז אין הטעם משום יחוד כלל.
עוד כתב הרד"ל להביא ראיה נוספת לפרש"י ממס' דרך ארץ (פ"ד) דאמרינן התם דבעל הבית לעולם יכנס לפני האורח, וביציאה יצא האורח תחילה ואח"כ בעל הבית, והבין הרד"ל שהטעם משום יחוד, שאם יכנס האורח תחילה וכן אם יצא בעל הבית תחילה נמצא האורח מתייחד עם האשה, עיי"ש ברד"ל. וגם בזה יש להעיר טובא וכנ"ל. ובפרט יש לדחות את הראיה דאין הטעם משום יחוד, דהנה מבואר במחצית השקל (אור"ח ס' רנו על המ"א ס"ק ב) שהטעם שבעל הבית יכנס תחילה וכו' הוא משום חשד, עיי"ש. ומדנקט משום חשד, דקדק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד ס' צד אות ה-ז) דמשום חשד איכא ולא משום יחוד, ופשוט.
עוד כתב הרד"ל, דמבואר במדרש בבראשית רבה (פרשת וירא) שהמלאכים שבאו לבשר לשרה על פקידתה מבואר במדרש שהיה שם חשש יחוד (יש מפרשים שהיה חשש יחוד עם המלאך ויש מפרשים אחרת, עיי"ש במפרשים. ועיין ביפה תואר שהקשה הרי היה פ"פ ותירץ שאוהל שרה היה מסוגר מכל כיוון, ועיין להחיד"א בספרו פני דוד פרשת וירא אות יד). מ"מ למד הרד"ל דאפי' שאברהם אבינו היה שם, אפ"ה היה חשש יחוד, וזה כשיטת רש"י.
מיהו ראיה זו יש לדחות ע"פ המבואר בשדי חמד (מערכה א, אות צה, צז) דאין למדין הלכה מן המדרש. ויש סוברים דאפי' שאין המדרש סותר את התלמוד, אפ"ה אין למדין. ואפי' למאן דסבירא דכן ילפינן מהמדרש הלכות כאשר אינו סותר את התלמוד, מ"מ בנ"ד לכ"ע דלא ילפינן, דהא כל הראשונים שלמדו שמותר לכתחילה להתייחד עם אשה שבעלה בעיר, למדו כן בתלמוד דידן, וא"כ המדרש בא לסתור התלמוד ולא ילפינן מיניה. (וע"ע בב"י אור"ח ס' כה [לגבי דין אחר] שהאגור הביא מדרש תנחומא המבאר כשיטת ר"ת ודלא כרש"י, ואפ"ה פסק מרן הש"ע כרש"י).
ובספר המקנה (קידושין פא.) כתב להביא ראיה לפרש"י מהא דאיתא במס' מגילה (יד.) שדבורה הנביאה ישבה תחת תומר, ומבואר בגמ' שישבה שם משום חשש יחוד. וכתב דמסתמא היה בעלה בעיר ואפ"ה חששה ליחוד, עיי"ש. ויש לדחות את הראיה הנ"ל, דמלבד מה שפירש הבן יהוידע (מגילה שם) שדבורה הנביאה נהגה מדת חסידות וכן מתבאר בשו"ת מהרש"ם (ח"ב ס' עו במפתחות), ועיין לעיל (פ"ח סע' ח הערה 19) שדקדקתי מלשון התד"א שאכן נהגה דבורה מנהג חסידות בעלמא. מ"מ אפי' אי נימא שאכן נהגה מעיקר הדין, עדיין אין כל ראיה. דהנה מבואר בילקוט שמעוני (שופטים רמז מב) בשם התנא דבי אליהו, שבעלה של דבורה עם הארץ היה ודבורה אמרה שהיא תעשה פתילות והוא ילך לשלה לבית המקדש עם הפתילות, עיי"ש. וא"כ מבואר שבעלה לא היה בעיר. וכן כתבו הבנין ציון (ס' קלח) ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ז אות ב) לדחות את הראיה מדבורה הנביאה. וע"ע להחיד"א בספרו ראש דוד (ריש פרשת בשלח).
והחיד"א בברכי יוסף (ס' כב סע' ה) כתב להביא ראיה לשיטת רש"י מהירושלמי (תרומות פ"ח ה"ה), מ"מ סיים שם שלפי פירוש היפה מראה אין שום ראיה, עיי"ש. ואפי' אי נימא שהיה מקום להביא ראיה משם, אין מכאן קושיא על המתירים בנ"ד, שהם למדו שהבבלי מתיר בזה, וא"כ הירושלמי סותר הבבלי וקיי"ל כבבלי כמבואר ביד מלאכי (כללי שני תלמודים כלל ב), עיי"ש.
ולשיטה זו כשבעלה בעיר שיש איסור, כתב הגרא"מ שך זצ"ל בספרו אבי העזרי (איסו"ב פכ"ב הי"ב) דהוי איסור דאורייתא, עיי"ש. (ועיין הערת החזו"א בגליון שם). מיהו החכ"א (בבינת אדם ס' יז) כתב דאסור מדרבנן בלבד.
ושיטה מחודשת מצאתי בספר צפנת פענח (פכ"ב הי"ב) שכתב לדקדק מלשון הרמב"ם שנקט בזה"ל "אשת איש שהיה בעלה בעיר אינה חוששת ליחוד מפני שאימת בעלה עליה ואם היה זה גס בה וכו' לא יתייחד עמה ואע"פ שבעלה בעיר. וכן כל המתייחד עם אשה והיה הפתח פתוח לרה"ר אין חוששין משום יחוד" עכ"ל. הנה הרמב"ם כתב כשבעלה בעיר בלשון "אינה חוששת ליחוד", ומשמע שרק לאשה אין איסור אבל למתייחד אסור, עיי"ש בצפנת פענח. (ובפרט שבהמשך כתב הרמב"ם בדין פ"פ בלשון "אין חוששין משום יחוד" הרי שינה לשונו שבפ"פ לשניהם מותר).
מיהו יש להעיר, שהרי הרמב"ם כתב שאם היה גס בה לא יתייחד עמה אע"פ שבעלה בעיר. הנה להדיא מוכח שכאשר לא גס בה, מותר אף לאיש. דאם איתא דלאיש אסור לעולם בין גס בה ובין לא גס בה, א"כ כאשר גס בה, הרמב"ם היה צריך להדגיש שכעת אסור אפי' לאשה, והרי לא כתב כן הרמב"ם אלא על האיש, וזה פשוט. וכעת מצאתי בגירסת הרמב"ם כת"י (אוקספורד גירסא 590) שכתב בלשון "אין חוששין", והוא כדאמרינן. והנה מרן הש"ע (ס' כב סע' ח) כתב ג"כ בלשון "אין חוששין" ובבאר הגולה (ס"ק ס) ציין שזה מהרמב"ם. וכן הבין הב"ח (ס' כב) בדעת הרמב"ם שכאשר בעלה בעיר אין חוששין שניהם משום יחוד. ואולי גירסא אחרת היתה לפני הגאון הצפנת פענח. , והלכה כדעה ראשונה פשוט, כיון שכן דעת רוב הראשונים וכ"פ הש"ע, הכי נקטינן, ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רג אות א) דכתב דאין ספק שהלכה כהתוס' ושאר ראשונים שמתירים בזה, עיי"ש. . ואדם כשר וצנוע טוב שימנע מלהתייחד עם אשה אפילו שבעלה בעיר כ"כ הרמ"ה (קידושין פא.) ורי"ו (ח"א נתיב כג). ועיין בשו"ת אור שמח (ס' ג) שאלה נוראה שבאה לפניו, ומשם יש ללמוד כמה צריך להזהר. .
ב. ארוסה [מקודשת דוקא מקודשת לאפוקי המנהג כיום, שהאירוסין הנעשים זמן מה לפני הנישואין אינם כלום, ובחופה עושים גם אירוסין וגם נישואין. ולכן באירוסין כיום, אפי' לבעלה לעתיד אסור להתייחד עמה, דדינם כמשודכים בעלמא כדלעיל (פ"א סע' י). ] שהארוס שלה בעיר, יש היתר של בעלה בעיר איתא בגמ' (סוטה כה.) איבעיא להו עוברת על דת, צריכה התראה להפסיד כתובתה או אינה צריכה, ובעינן למיפשט מארוסה ושומרת יבם דאינן שותות ואינן נוטלות כתובה אבל מקנין להן. ואמאי מקנין להן, ע"כ להפסיד כתובתן וש"מ שעוברת על דת בעי התראה. ודחינן התם אביי אמר צריך התראה כדי לאוסרה על בעלה. ובתוס' שאנץ הקשה וא"ת למ"ד שאוסרים על היחוד (עיין לעיל פ"א סע' כו שלכאורה אין מ"ד שאוסרין על היחוד) למה ליה למתניתין למימר דמהני קינוי לאוסרה על בעלה ה"ז פשיטא. ותירץ דאיצטריך למימר אפי' היכא דאין כאן איסור יחוד כגון פ"פ וכו' א"נ כגון שבעלה בעיר כדאמרינן בקידושין שבעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד, עיי"ש. ומבואר להדיא מדברי התוס' שאנץ דמועיל בעלה בעיר בארוסה. וכן מוכח שסובר בהגהות חשק שלמה (המודפס בסוף המס'), ושו"ר שכן יש לדקדק בשו"ת רעק"א (ס' צט), עיי"ש. וכ"פ הדבר הלכה (ס' ז סע' ט). וכן כתב בספר אשר למלך על הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ד). . ויש אוסרים בנתיבות לשבת (לבעל ההפלאה, ס' כב ס"ק ה) הקשה על הגמ' בסוטה (כה.) דבעי למילף לעוברת על דת שצריכה התראה דהא כיון שבעלה בעיר אינה עוברת על דת כשנסתרת עם איש זר, ותירץ דמסתמא כיון דלא נכנסה עדיין לרשות הבעל ואינה יראה שמא יבא א"כ שפיר הוי עוברת על דת אפי' שבעלה (הארוס) בעיר, עיי"ש. ומשמע מדבריו דכיון שאינה ברשותו, אינו מועיל שמירת הארוס, וכן הבין הדבר הלכה (ס' ז ס"ק ט) בהבנת הנתיבות לשבת הנ"ל, ועיין בהמשך ההערה מש"כ הנתיבות לשבת בספרו ההפלאה.
ובספר צפנת פענח (הל' איסו"ב פכ"ב הל' יב) ציין לגמ' במס' סוכה (כה:) דהתם יש איסור יחוד עם כלה אפי' שבעלה בעיר (עיין בסע' הקודם הערה 2 בסוגיא זו) ותירץ דשאני התם דאין אימת בעלה עליה כעין דאמרינן בהך סוטה גבי ארוסה, עיי"ש. הנה מוכח מדבריו דלא רק בארוסה לא מועיל הארוס בעיר אלא אפי' בנשואה אלא שהיא כלה חדשה אינו מועיל בעלה בעיר דאין לה אימת בעל. מיהו יש להעיר דמפשט הגמ' בסוטה (כה.) משמע שיש לארוסה אימת בעל. דהגמ' מנסה לפשוט דאם עוברת על דת צריכה התראה או אינה צריכה. ותחילה בעי למילף מארוסה ושומרת יבם, ודחינן. ושוב מאלמנה לכה"ג ודחינן. ולבסוף פשטינן ממי שנתחרש בעלה או נשתטה או בבית אסורים. ומקשינן מדוע מעיקרא הני אמוראים לא ילפי מהכא, ומתרצינן דסברי דמשם אין ראיה, דהתם שאני דדילמא לית ליה אימתא דבעל כלל, עיי"ש בגמ'. ומוכח דסברי דלארוסה כן יש אימת בעל, שהרי מארוסה כן רצו ללמוד. וכן משמע מדברי התוס' (סוטה כה. הודפס בדף כד: ד"ה "שאני") עיי"ש היטב. ומלבד זאת מוכח מדברי התוס' שאנץ שהבאתי בהערה הקודמת דכתב להדיא דמהני בארוסה בעלה בעיר.
וכעת ראיתי בספר דברי סופרים (ח"ב ס' כא) ובספר מנחת איש (פרק ח סע' לא) שכתבו שבעל הנתיבות לשבת הנ"ל שהעלה לאסור בנ"ד, כתב בספרו ההפלאה (קונטרס אחרון ס' קטו ס"ק יא) שכן מועיל בארוסה בעלה בעיר, ולכן אין לעשות סתירה בדבריו, ודחקו לפרש שהנתיבות לשבת לא כתב כן לאסור אלא דרך משא ומתן, עיי"ש. ולענ"ד דבריהם מרפסין איגרין ודחוקים. דאין ראיה שההפלאה חזר להתיר יחוד עם ארוסה שבעלה בעיר, ואפשר שכוונתו שם או מדין פ"פ או שנמצאת עם שני אנשים, ודו"ק וקיצרתי. (ומש"כ שם המנחת איש שבספר צפנת פענח מתיר, לא הבנתי דבריו, דהא מוכח שהצפנת פענח אוסר בנ"ד). .
ג. היתר יחוד עם אשה שבעלה בעיר הוא אפילו שמתיחדים במקום נעול ואין לבעל מפתח הנה זה פשוט דלשיטת החיד"א וסיעתו המתירים להתיחד עם אשה שבעלה בעיר אפי' באופן שיודעת בוודאות שהבעל לא יבא כיון דיש עליה אימה טבעית כשהבעל בעיר ואינה מזנה וכדלקמן (סע' יא), כ"ש בנ"ד דשרי. אלא נראה דאפי' הסוברים שכל ההיתר של בעלה בעיר הוא שמא יתפסנה בעלה, ג"כ בנ"ד יש להתיר, דחוששת שמא יבא הבעל וימצא הדלת נעולה ויבקש לפתוח, ותהיה חייבת לפתוח. והנה אם יש לבעל מפתח, אזי מותר מדין פ"פ לר"ה, ודומיא מש"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פכ"ג) שאם יש לבני הבית מפתח, הוי פ"פ לר"ה, וכיו"ב כתב בשו"ת מנחת יצחק (ליקוטי תשובות ס' קמח) ובשו"ת דובב מישרים (ס' ה).
והנה סתימות הרמב"ם (פכ"ב הי"ב) שנקט כשבעלה בעיר "אינה חוששת ליחוד" ומרן הש"ע (ס' כב סע' ח) שנקט "אין חוששין להתיחד עמה" משמע דמיירי בכל אופני יחוד היינו אפי' במקום נעול ואין לבעל מפתח. והנה בשו"ת אורי וישעי (ס' ח) כתב שבעלה בעיר מיירי ביחוד גמור היינו בפתח נעול וכמבואר בש"ס ופוסקים, עיי"ש. ואף בחכ"א (בינ"א אות יז) ג"כ כתב שבעלה בעיר מיירי בחדר מסוגר, עיי"ש. וכונתו לנעול ופשוט. ונראה כונתם דאין לבעל מפתח, דאל"כ הוי פ"פ לר"ה וכנ"ל.
וראיתי להגרי"ח בספרו חוקי הנשים (פרק 45) שכתב להדיא שהיתר בעלה בעיר מועיל אפי' במקום נעול ואין לבעל מפתח, עיי"ש. וכ"פ בספר דבר הלכה (ס' ז ס"ק ב), וכן הוא בספר פתח הבית (פ"ז סע' ב). וע"ע בספר אום אני חומה (ה"ג אות נא, ד), עיי"ש היטב בלשונו. , ויש אוסרים כשאין לבעל מפתח שו"ת שער שמעון אחד (ח"ה ס' ה), וכן משמע בספר זכרון עקידת יצחק (פ"ה). ועיין בהגהות הרד"ל (קידושין סוף דף פב.). .
ד. בהיתר יחוד עם אשה שבעלה בעיר, אין הבדל בין יום ללילה ובכל אופן מותר הנה זה פשוט דלשיטת החיד"א וסיעתו המתירים להתיחד עם אשה שבעלה בעיר אפי' באופן שיודעת בוודאות שהבעל לא יבא כיון דיש עליה אימה טבעית כשהבעל בעיר ואינה מזנה וכדלקמן (סע' יא), כ"ש בנ"ד דשרי. אלא נראה דאפי' הסוברים שכל ההיתר של בעלה בעיר הוא שמא יתפסנה בעלה, ג"כ בנ"ד יש להתיר, דהא ישנה אפשרות מציאותית שיתפסנה, ואפי' שכעת הוא ישן. (דאם אין אפשרות מציאותית שיתפסנה, אזי אפי' ביום לא מועיל לשיטה זו). והנה מלבד שכן משמע מסתימות הפוסקים שנקטו שבעלה בעיר אין חוששין ליחוד ולא חילקו בין יום ללילה, ומשמע דמהני בכל גוונא כ"ז שיש אפשרות שיתפסנה בעלה וכנ"ל, ובנוסף מצאתי שכ"כ להדיא הר"י מלוניל (שיטת הקדמונים קידושין פא.) שכתב וז"ל "בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד אפילו בלילה דמסתפיא מבעלה ואמרה דילמא השתא אתי השתא אתי", עכ"ל. ונראה דמיירי גם כשישן, דסתם לילה הוי לשינה. וכ"פ דמהני כשהבעל ישן בספר נטעי גבריאל (פל"ה סע' א) ע"פ הר"י מלוניל הנ"ל. וכ"כ בספר דברי סופרים (הקדמה אות מח). וע"ע בשו"ת שער שמעון אחד (ח"ה ס' ו) ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז ס' ו אות ג), ובשו"ת ברכות שמים (ס' לח). , וי''א שבלילה [כשהבעל ישן] אין היתר להתיחד עם אשה אפילו שבעלה בעיר כן משמע מהכרתי ופלתי והובא בסד"ט (יור"ד ס קצב ס"ק יג) ובמחצית השקל (שם ס"ק יד) שכתב שבעל שאשתו פרסה נדה, אפ"ה הוא משמרה אך כשישן בעינן שומר נוסף, עיי"ש. וכן משמע מהחדרי דעה (שם). וכן נראה דעת ערוגת הבשם (ס' כב סע' ה אות יג). .
ה. נכון ביותר שלא לסמוך על היתר בעלה בעיר כאשר יש שכרות וקלות ראש במקום כן כתב הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (ח"ב ס' פא), וכתב כן כדי להסביר את הסוגיא במס' סוכה (כה:) דאמרינן התם חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה, ולדעת אביי הטעם משום יחוד. ופרש"י וז"ל "וסתם סוכה היו עושים בגגותיהן ואין דרך ביאה ויציאה שם לרבים מפני הטורח. ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתייחד אחר עם הכלה" עכ"ל. וכבר התקשו המפרשים הרי סוף סוף בעלה בעיר ואין בזה יחוד, אלא לכאורה מכאן סייעתא לפרש"י וסיעתו שסוברים שאפי' בעלה בעיר יש איסור יחוד כדלעיל (סע' א). וכבר ביארנו סוגיא זו בהרחבה והבאנו כמה שיטות באחרונים לישב, עיין לעיל (שם הערה 2). והנה דעת הגר"ח פלאג'י להסביר ע"פ המבואר בברייתא בגמ' (שם) "ת"ר חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפילה ומן התפילין וחייבין בק"ש", ע"כ. ופרש"י שטעם הפטור כיון דשכיחא שכרות וקלות ראש, עיי"ש. והסביר הגר"ח פלאג'י אם פטורין הם ממצוות עשה דאורייתא משום שכרות וקלות ראש, החמירו גם ביחוד אפי' שבעלה בעיר, עיי"ש. ובספר נטעי גבריאל (פרק לו סע' טז) פסק כן להלכה ע"פ הגר"ח פלאג'י.
והנה בהל' נקטנו בלשון "נכון ביותר שלא לסמוך על היתר בעלה בעיר וכו"'. ולא נקטנו בלשון "אסור". חדא, לפי הרבה אחרונים יש לישב סוגיא דסוכה הנ"ל באופן אחר והובאו לעיל (שם) ולדבריהם אין זה הטעם של אביי שאסר משום יחוד. ובפרט לפי מה שכתב המהרש"ם (במפתחות אבהע"ז ס' עו) שאף אביי לא אמר כן לאיסורא אלא שע"י זה לא תהיה דעת החתן נוחה עליו ויבא לידי חשד, עיי"ש. ועוד עיין בחידושים וביאורים (קידושין ס' יא אות יג) שג"כ הסביר שאין זה אסור מהדין, עיי"ש. ואע"פ שפשט לשון הגמ' ורש"י אינו כדבריהם, מ"מ עולה לשיטתם דאין בזה איסור. וא"כ אין ראיה מהסוגיא דהתם לאסור יחוד בבעלה בעיר כיון ששכיח שכרות וקלות ראש. ויש להוסיף שיש שפסקו כרבא, היינו דחתן פטור מסוכה לא בגלל יחוד והבאתים לעיל (פ"ח סע' יג הערה 40). ועוד יש להעיר על פירוש הגר"ח פלאג'י, דהנה הברייתא שפטורין מתפילה ותפילין, מקומה אחרי מחלוקת אביי ורבא לגבי חתן ושושבינין בטעם שפטורים מסוכה. ודוחק גדול לפרש שאביי אמר שהטעם משום יחוד אפי' שבעלה בעיר, ולא הסביר הטעם הנ"ל, וסמך על ברייתא אחרת, ואין זכר לדבר.
עכ"פ כיון שסברא אלימתא היא (אע"פ שלהרבה פוסקים אין מקור בגמ' לאסור מן הדין וכדלעיל) כתבתי בלשון נכון ביותר להחמיר, כיון שאם ח"ו יגיע קצת לשכרות וקלות ראש (שזה גופא אין לעשותו) אזי יורגלו לערווה, ואימת הבעל נשכחת ופירצה קוראת לגנב, ודי בזה. וע"ע בדברי סופרים (עמק דבר אות תקפ). .
ו. היתר יחוד עם אשה שבעלה בעיר תדע דסעיף זה מיירי שהאשה אינה יודעת היכן בעלה אלא רק יודעת שהוא בעיר. אבל כשיודעת בודאות שהוא במקום מרוחק בעיר, הדבר נתון במחלוקת כדלקמן (סע' יא). אפילו בעיר גדולה מאוד בעזר מקודש (ס' כב סע' ה) כתב שאפי' עיר גדולה כאנטוכיה מועיל בעלה בעיר, דלא פלוג חז"ל בזה, עיי"ש. (ועיין בסע' הבא הערה 18 מש"כ העזר מקודש בהגהות כסף הקדשים). וכן כתב בספר ערוגת הבושם (שם ס"ק יח) שאפי' בעיר גדולה כנינוה אין איסור יחוד, דאין לחלק דאם תאמר שבעיר גדולה יש איסור כשבעלה בעיר א"כ נתת דבריך לשיעורין ומה נקראת עיר גדולה ומה עיר קטנה, עיי"ש.
והחזו"א (הובא בדבר הלכה ס' ז סע' כא) פסק לגבי ת"א שכל שכונותיה הרחוקות נחשבות כעיר אחת, וכך פסק הגר"ע יוסף (הובא בספר מצוות הנשים ס' לז הערה 11) וכ"פ הדבר הלכה (שם) וכן הוא בשו"ת דברי יציב (אבהע"ז ס' מב אות ד) וכן דעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל (הובא בספר דברי חכמים מהדורה חדשה פ"ה סע' יד).
וכן יש לדקדק בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות ז) שכתב לגבי העיר ניו-יורק שאם האשה יודעת כשבעלה בקצה העיר וכו' אסור ביחוד, עיי"ש. וש"מ שאם אינה יודעת היכן הבעל, מהני אפי' בעיר גדולה כניו יורק. וכיו"ב יש לדקדק בשו"ת שבט הלוי (ח"ג ס' קפ) שכתב שבעיר גדולה כלונדון וניו יורק יש להחמיר כשיש שתי גריעותות. שנמצא במקום רחוק ועובד במפעל בקביעות, עיי"ש. ש"מ דבלא הני תרי חומרות שרי וכנ"ל. והעירוני דזה סברא פשוטה דמהני, דהא היא אינה יודעת היכן הוא ואפשר דהוא ממש קרוב לביתו וא"כ מה איכפת לן דהעיר גדולה, ודפח"ח.
ולכאורה כל הנ"ל זה דלא כמו שצידד בתחילה בספר שערים המצוינים בהלכה (ס' קנב אות ד) שהביא בשם שו"ת תשובה מאהבה, דיותר מיב' מיל אינו בכלל עיר אלא בכלל דרך, אלא דחזר בו מחמת העזר מקודש דכתב דאפי' עיר גדולה כאנטוכיא מהני דלא פלוג חז"ל, עיי"ש. ויש שהעירו דהתם מיירי דיודעת שהבעל רחוק ממנה וכמ"ש בלשונו השערים מצויינים בהלכה "וכשהעיר גדולה והבעל רחוק ממנה וכו"', ולכן רצה ללמוד מהתשובה מאהבה דמהני רק עד יב' מיל, אבל אה"נ כשאינה יודעת היכן בעלה, מודה דמהני בעיר גדולה. אך יש להקשות ע"ז, דא"כ אמאי חזר בו ממש"כ העזר מקודש, דהא העזר מקודש מיירי דאינה יודעת היכן הוא, שהרי כתב שאם הבעל מודיע לה שמפליג, צ"ע אי מהני, וא"כ ע"כ מה שכתב דלא פלוג וכו' מיירי דאינה יודעת היכן הוא, ויל"ע.
וכעת מצאתי דבר פלא בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה ס' שלא אות ג) שכתב שאין "שם עיר" גורם את הפחד וכו' וכתב לחדש שהיתר בעלה בעיר הוא דוקא שהבעל במרחק נסיעה של עשרים דקות מביתו ואולי בזמן חז"ל סתם עיר היתה בגודל הנ"ל, עיי"ש. ופלא כיצד התעלם מכל האחרונים הנ"ל, העזר מקודש וערוגת הבושם ועוד, שכתבו להדיא דאפילו בעיר גדולה מהני, לכן נראה לדינא דאין הלכה כדבריו. .
ז. מהו הגדר של עיר שנחשב כבעלה בעיר להתיר יחוד? עיין בהגהות כסף הקדשים (לבעל העזר מקודש, על חו"מ ס' רלא ס"ק כז) שהסתפק בנידונו מה הגבול שנחשב כעיר, האם כל הסמוך ונראה נדון כאותה עיר או תחום שבת או שבעים אמה ושריים כתחומין או אחרי שם העיר כל שאין לה שם ליווי וכו', ולבסוף כתב שאת הספיקות הנ"ל יש להסתפק אף בדין בעלה בעיר, והוסיף שלכאורה שאפשר שלדין בעלה בעיר תלוי באומדנא ששייך השתא אתי, ואפשר שאפי' בבית שכנו הקרוב, שידוע שיש לו עסק שם ולא יבא לביתו מיקרי בעלה לא בעיר, אלא שסיים "וצלע"ע כל הפרטים הנ"ל היטב", עיי"ש בלשונו. וע"ע בשו"ת פאת השדה (יור"ד ס' מז) מש"כ בזה. י''א כל שנקרא עיר בפי הבריות כ"כ בספר תורת היחוד (פרק ז ס"ק ט) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שהעיקר הוא מה שנקרא בפי הבריות, היינו כל שנקרא בפי הבריות לשתי ערים אין דינו כבעלה בעיר, ואם נקרא כעיר אחת נחשב בעלה בעיר, עיי"ש. (ועיין בספר מעשה איש על החזו"א ח"ה עמ' קיג שכתב מפי אחד מתלמידי החזו"א שאמר לו שבני ברק ורמת גן נחשבות לשתי עיירות לעניין יחוד ואפילו ב' דירות סמוכות זו לזו, כיון שאצל בני אדם נחשב לב' עיירות, עיי"ש. מיהו פשוט שאין לסמוך על דברים אלו להלכה וכמבואר ג"כ בהקדמת הספר מעשה איש). וכן מסתבר, כיון דאמרינן לעיל שהיתר בעלה בעיר להרבה פוסקים הוא מאימת בעלה עליה, וזה דבר טבעי הנמצא באשה, נראה שכל שיודעת בשכלה שבעלה בעיר זה מפיל עליה את האימה. וה"ה לסוברים שחוששת השתא אתי כשלא יודעת בודאות היכן הוא, שזה דוקא באותה עיר. אבל כשנקרא בפי הבריות עיר אחרת, אפי' שהיא עיר צמודה אין לה את האימה הטבעית הנ"ל, וכן אינה מעלה על דעתה שמא יבא אלא מסיחה דעתה ממנו. ותדע, שאם נמצא בעיר אחרת אבל חוששת שמא יבא ויתפסנה עיין בסע' הבא שיש מתירין בזה. ובנ"ד מיירי שאינה יודעת אם יכול לבא כעת או לא, אלא בסתמא ובזה אנו דנין האם מהני או לא.
והנה לשיטה זו, פשוט שב"ב, ת"א, ר"ג ופ"ת כל חד הוי עיר בפני עצמה אך יש לדון לגבי ת"א ויפו, שפעמים שגור בלשון בנ"א שאומרים "ת"א יפו" ביחד. ואע"פ שהם מיעוט, מ"מ בכל המסמכים שנשלחים לתושבי ת"א ויפו, וכן בשילוט וכל כיו"ב כתוב יחד "ת"א יפו" כיון שרשות אחת מנהלת את שתיהן, ואפשר לפ"ז שאפי' שהוא ביפו עדיין אימתו מוטלת על האשה ומותר לה להתייחד אפי' בת"א כיון שהאשה רואה זאת כעיר אחת, וצ"ע. . וי''א כל שרשות אחת מנהלת את אותם איזורים כ"כ הגר"מ שטרנבוך בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו סע' כג) שכל שרשות אחת מנהלת את האזור, נחשב כבעלה בעיר. וכעת ראיתי להגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה ס' שלא אות ג) שכתב לחדש שבערים גדולות המורכבות מרובעים או משכונות גדולות שיש להם רשות מונציפלית המנהלת עניניהם כמו בלונדון או ניו יורק יש ליתן לשכונה או לרובע דין עיר, עיי"ש. ואין הדברים נראים, דכיון דהוי אימת בעל עליה, כל ששם עיר חד הוא, מהני. ומנלן לחדש חילוק זה, ואזיל לשיטתו שאין שם העיר גורם את הפחד. ועיין בסע' הקודם (הערה 17).
והנה החזו"א (הובא בספר דבר הלכה ס' ז ס"ק ג) נשאל לגבי יחוד עם אשה בת"א כאשר הבעל בפ"ת או ר"ג, והעלה לאסור, דלא מיקרי בעלה בעיר, עיי"ש. מיהו לא מבואר טעמו של החזו"א שהעלה לאסור, אך ראיתי בספר הליכות בת ישראל (פרק ח הערה כז) ובספר דברי חכמים (פרק ה סע' יד) שהסבירו שהחזו"א הנ"ל סובר שכיון שרשות אחת מנהלת כל איזור לבדו, אזי כל חד מיקרי עיר בפני עצמה, עיי"ש. ולענ"ד אחר המחילה, אלו דברי נביאות. דמנין להם שזוהי סברת החזו"א, ואפשר שסובר כמש"כ בהערה הקודמת בשם הגרי"ש אלישיב, שכל שבפי הבריות נקרא עיר אחת, מועיל בעלה בעיר, ועיי"ש מש"כ בשם ספר מעשה איש עדות מתלמיד החזו"א. דהא נ"מ טובא, דשם הסתפקנו מה הדין לגבי ת"א ויפו, ולשיטה זו שכל שרשות אחת מנהלת את האזור, פשוט שת"א ויפו מיקרי עיר אחת שהרי רשות אחת מנהלת את שתיהן. ועוד אפשר שדעת החזו"א שפסק שת"א ר"ג ופ"ת לא מיקרי עיר אחת, סובר כמש"כ בהערה הבאה, עיי"ש שכן ביאר הגר"י נויבירט. . וי''א כל שהעיירות צמודות זו לזו ואין הפסק ביניהן, נחשב כעיר אחת הגרי"י קניבסקי בקריינא דאגרתא (ח"ב ס' קכב) נשאל לגבי אשה המתייחדת בבני ברק כשבעלה עובד בת"א, ולאחר שדן בדין פתח פתוח לרה"ר הוסיף וז"ל "ובפרט שיש לה בעל העובד בת"א, אשר כמעט ברור שכהיום ב"ב ות"א עיר אחת ממש מכמה שנים [שאין ביניהן הפסק לחלקו לשתי עיירות] וא"כ הו"ל בעלה בעיר. ובפרט בזמנינו שיכול לבא ממקום עבודתו בשעה קלה ע"י טקסי, נראה דודאי נקרא בעלה בעיר, אך א"צ לכ"ז כי מצד פתח פתוח לרה"ר כבר נתבטל היחוד", עכ"ל. הנה משמע מלשונו שב"ב ות"א מיקרי עיר אחת כיון שאין הפסק ביניהן לחלקן. והחזו"א (הובא בהערה הקודמת) שפסק שת"א ופ"ת ור"ג לא מיקרי עיר אחת, מצאתי להגר"י נויבירט (הובא בנשמת אברהם ס' כב הערה 107) שהסביר שבזמן שהחזו"א אמר כן, בשנת תשי"ג, השטחים לא היו בנוים והיה שטח פנוי ביניהם ולכן החשיב זאת כשתי עיירות, עיי"ש. ולפ"ז בימינו שהכל בנוי ברצף, אף לחזו"א מיקרי עיר אחת, ועיין בנטעי גבריאל (פרק לח הערה ג) שכתב כיו"ב בדעת החזו"א. מיהו כבר הערתי בהערה הקודמת, שכיון שהחזו"א לא גילה טעמו, אין הכרח שהיה מודה שכיום מיקרי עיר אחת ויסביר שכל שבפי הבריות נחשב כשתי עיירות, לא מהני בעלה בעיר. א"נ אזלינן בתר רשות המנהלת את האיזור.
עכ"פ חזינן שדעת הגר"י קנייבסקי והחזו"א לפי הבנת הגר"י נויבירט והנטעי גבריאל, שכל שאין הפסק ביניהן הוי עיר אחת.
וכעת מצאתי בנשמת אברהם (ס' כב סע' ח) שהעיר שאמר לו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל וז"ל "וכן בזמן הזה ת"א, ר"ג ופ"ת כולם נחשבים כעיר אחת מכיון שנמצאים כהמשך אחת ואפשר ללכת גם בשבת מאחת לשניה" עכ"ל. והיינו כל שאין הפסק שימנע מלילך בשבת מעיר לחברתה, מיקרי עיר אחת, ועיין בנטעי גבריאל (פרק לח סע' ב) שכתב שב' עיירות קטנות שיש להם שמות נפרדים נחשבים כשתי עיירות, אבל אם היו בתוך שבעים אמה ושני שלשים (כ 41, 34 מטר) זה לזה, חשובים כעיר אחת לענין בעלה בעיר, עיי' 'ש. . ולעניין הלכה לכתחילה יש להחמיר כדעה ראשונה, שכל שבפי הבריות נקרא עיר, זהו הגדר של בעלה בעיר, ולכן ת''א, ב''ב, ר''ג ופ''ת אך לגבי ת"א ויפו, עיין לעיל (בהערה 19) מה שהסתפקנו בזה שאפשר שמועיל אפי' לשיטה זו. ואפי' אי נימא שלא מועיל, נראה שאפשר להקל כיון שלדעה אמצעית היינו שהדבר תלוי ברשות המנהלת את האיזור, אזי ת"א יפו מנוהלות ע"י רשות אחת, וכן לדעה אחרונה שאין הפסק ביניהן, מועיל. לכן נראה שבת"א יפו אפשר להקל. דינם כעיירות שונות. אך במקום צורך גדול אפשר לסמוך על המקילים שכל שהעיירות סמוכות ואין הפסק ביניהן, נחשב כעיר אחת ובפרט ביחוד האסור מדרבנן אע"פ שהגר"י רצאבי בספרו ש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג הערה יד) כתב שעיירות סמוכות מסתבר שנחשבות לשתי עיירות, מ"מ שהצעתי לפניו את המשא ומתן הנ"ל, הסכים עמי שאע"פ שלכתחילה ראוי להחמיר וכנ"ל, אך הורה לי שבשעת צורך גדול, אפשר לסמוך על המקילים ובפרט ביחוד האסור מדרבנן. .
ח. אשה שבעלה נסע מחוץ לעיר אך כעת עבר זמן מה וישנה אפשרות מציאותית שהוא כבר חזר לעיר ועלול לשוב לביתו לפתע פתאום, וכגון שיודעת האשה שבעלה בעיר אחרת המרוחקת כשעה נסיעה וכעת עברו כשלש שעות ואפשר שכבר שב לכיוון ביתו וחוששת שמא יתפסנה, י''א שמותר להתייחד עמה ואע"פ שאינה יודעת בודאות שכעת בעלה בעיר יש הסוברים דמותר כיון דסוף סוף חוששת שמא יתפסנה וכן משמע מהחזו"א שהובא דעתו בספר דבר הלכה (ס' ז ס"ק ג) שנשאל ע"י בחור שאביו האלמן נשא אשה והם גרים בת"א ופעמים האבא הולך לעבוד בעיר אחרת האם מועיל בעלה בעיר וענה החזו"א שאינו מועיל ושוב נשאל מדוע אינו מועיל הרי סוף סוף יכול לשוב לפתע פתאום ענה החזו"א שיש משך זמן שבטוחים שלא ישוב לביתו, עיי"ש. ומשמע מהחזו"א דאינו מועיל כיון דיש זמן שודאי לא יגיע, וש"מ שאם זה זמן שכבר יכול להיות שיגיע, מועיל ואע"פ שנמצא בעיר אחרת וכנ"ל. ושו"ר ראיתי בספר דברי סופרים (עמק דבר אות תקלד) שכתב הא דנקטו בש"ס ופוסקים בעלה בעיר לאו דוקא ואורחא דמילתא נקטו, ואה"נ ה"ה כשהוא מחוץ לעיר, אבל האשה חוששת שמא יתפסנה וכנ"ל שפיר מהני והביא ראיה מהחזו"א הנ"ל (בעמק דבר אות תקלז) אך לדינא נשאר בצ"ע, עיי"ש. ויש אוסרים הגר"מ שטרנבוך בספרו ההלכה במשפחה (פרק טו הערה 51) כתב שאינו מועיל בנ"ד כיון שכל מידות חכמים בלא חילוק הם, עיי"ש. וכן עיקר כן הורה לי הגר"י רצאבי שליט"א לאסור בזה, דמסתברא דדוקא שיודעת בודאות שבעלה בעיר מהני ולא בספק. .
ט. י''א שהיתר בעלה בעיר מועיל אפילו שהבעל אינו יודע היכן אשתו נמצאת בספר ידי אליהו (תיקון פח עמ' מח) תלה דין זה בטעם ההיתר של בעלה בעיר, לסוברים שהטעם הוא דחוששת שמא הבעל יבא ויתפסנה, א"כ בנ"ד אינו מועיל, דהא אינו יודע היכן היא. אך הסוברים שאשה אימת בעלה עליה, אזי מועיל אפי' שאינו יודע היכן היא. (כיון שזוהי הרגשה טבעית של האשה כשבעלה בעיר, יש לה אימה ממנו, עיין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו ס' מ פרק ה אות ה, ובשו"ת להורות נתן ח"ז ס"ס צה ובספר ש"ע המקוצר ס' רג סע' ז בהערה אות יד).
ולפי הידי אליהו הנ"ל עולה דהרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב הי"ב) והכל-בו (ס' עה) והריא"ז (קידושין פ"ד ה"ד אות ח) והסמ"ג (לאוין קכו) והמאירי (קידושין פא.) והטור (ס' כב) שכולם נקטו את הטעם של אימת בעלה עליה, יסברו שמותר אפי' שהבעל אינו יודע היכן אשתו.
וכן האחרונים שג"כ כתבו הטעם הנ"ל ובכללם הש"ע (ס' כב סע' ח) וערוך השולחן (ס' כב סע' ו) הפרישה (שם ס"ק כו) הקיצור ש"ע (ס' קנב סע' ד) הלבוש (ס' כב סע' ח) ג"כ יתירו כנ"ל. (אך עיין בחכ"א כלל קכו סע' ו שהובא ג"כ בפ"ת ס' כב ס"ק ז שנקט טעם של אימת בעלה עליה ואפ"ה אסר כשהיא בבית אחר, ואתיא שפיר לפי הכס"א שהבאתי בריש ההערה הבאה).
והנה אף החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' צז אות ב) ובספרו שיורי ברכה (ס' כב אות א) כתב שכל שבעלה בעיר מותר לה להתייחד ושזה דין פסוק בגמ' ופסקוהו הראשונים ואין לנו לחלק חילוקים מדעתנו בדין זה, עיי"ש. ולדבריו כל הראשונים מתירים ולית מאן דפליג לאסור.
ובדבר הלכה (ס' ז סע' ב) כתב לדקדק שכן סובר התוס' שאנץ ועוד, ושכן פסק החזו"א, עיי"ש. וכ"פ בספר חידושים וביאורים (קידושין ס' יא אות יב בדינים העולים אות ט) וכן פסק בספר פתח הבית (פ"ב סע' ב) ושכן סתימות לשון הפוסקים, עיי"ש. ובספר מנחת איש (פרק ח סע' ב) כתב בשם ספר עלהו לא יבול (ח"ב עמ' קפד) שהגרש"ז אויערבאך זצ"ל כתב שבבריסק, אע"פ שבדר"כ מחמירים, בנ"ד הם מקילים כיון שבגמ' כתוב בעלה בעיר אזי בכל ענין מותר אם הבעל בעיר שיש עליה מורא טבעי ואפילו שאין הבעל יכול להגיע באותה שעה, עיי"ש. ולכאורה אפשר לדקדק שכן סובר הגרש"ז אויערבאך עצמו, שהביא דעתו בספר נשמת אברהם (אבהע"ז ס' כב) שגם אם היא יודעת שבעלה בקצה השני של העיר, מועיל, עיי"ש. ולכן נראה אפי' שאינו יודע היכן היא, דחד טעמא דאימת בעלה עליה בטבע ולא משום החשש שמא יתפסנה, ואולי יש לחלק בזה.
וכ"פ בספר ילקוט יוסף (אוצר דינים לאשה ס' לז סע' מ) ובש"ע המקוצר (ס' רג סע' ז בהגהות אות יד). וכעת מצאתי בספר נטעי גבריאל (פרק לז סע' א) שכתב להביא ראיה מהאור זרוע (הל' יבום ס' תריח) שדן שם בדין גרושה שנשאת לאחר שאסור לה ללכת לגרוש לגבות חוב אלא תעשה כן ע"י שליח, ואפי' שבעלה בעיר, אין זה מועיל כיון שהגרוש שלה לבו גס בה, עיי"ש. ודייק מדבריו שאילולא היה גס בה היה מועיל בעלה בעיר, ודוחק לפרש דמיירי בגוונא שיודע בעלה היכן אשתו, עיי"ש בנטעי גבריאל. ולענ"ד יש להעיר בזה דאין משם ראיה אלא שאין להאריך. וכן הזדמן לידי לראות בספר שארית יעקב (קידושין ס' ד ס"ק ג) שהביא דעת החכ"א שיובא בהערה הבאה שאסר בנ"ד כשהבעל אינו יודע היכן אשתו וכתב עליו וז"ל "אכן מלשון הש"ס והפוסקים משמע שלכאורה דכל יחוד שרי בה ולכן אפשר דאף בלשון רש"י יש לומר דמפחדת מבעלה תמיד דילמא השתא אתי, וכשלא ימצאנה בביתו יחקור וידרוש וירגיש בדבר ובכל אופן אימתו עליה" עכ"ל.
ונראה שכן מצדד להיתרא בשו"ת דברי יציב (אבהע"ז ס' מב) וכתב טעם נוסף שאפשר שכאשר בעלה בעיר אזי יש לאשה פת בסלה ולא תבא לבגוד בנאמנותה עליו ואף שדעתה קלה לגבי מורא שמים מ"מ לא תמעול מעל באשה ובפרט שחוששת שאם יתפסוה בקלקלתה, תיאסר עליו עולמית, וגם חוששת שתתרגל לעבירה ואז לא תוכל להסתיר ותתפס ביתר קלות, עיי"ש. ולענ"ד משום שיש לה פת בסלה אין להתיר, הרי כלל גדול בידינו מים גנובים ימתקו, ועוד שבזמן נדתה אין כאן פת בסלה כ"כ ודו"ק ואכמ"ל. ושו"ר שכן הקשה הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (ח"ב ס' עה) ע"ד השואל שם שג"כ כתב האי טעמא של פת בסלה, עיי"ש. . ויש אומרים שאם הבעל אינו יודע היכן אשתו נמצאת, אינו מועיל בספר כסא אליהו (ס' כב אות א) הביא את דעת הידי אליהו (שהובא בהערה הקודמת) וחלק על דבריו והעלה שכל שאינה בביתה אינו מועיל, ואפי' הרמב"ם וסיעתו שכתבו הטעם של אימת בעלה עליה, הפירוש הוא שחוששת שמא יתפסנה, עיי"ש.
ולכן כל שאינו יודע היכן אשתו, אינו מועיל היתר בעלה בעיר, ולפ"ז אף הרמב"ם והכל-בו והסמ"ג וסיעתם שהובאו בהערה הקודמת, יאסרו בנ"ד. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (ח"ב ס' א) שהביא דברי החיד"א (שהובא בהערה הקודמת) שכתב שאין לחלק חילוקים בדין בעלה בעיר, והגר"ח פלאג'י חלק עליו דכיון דמלתא בטעמא אמרו, ואין זה חוקה וגזירה בלי טעם, אלא כל שטעם החשש של האשה נעלם, אסור. ואין זה נחשב שאנו מחלקים חילוקים מדעתנו. (ועיין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו ס' מ פרק ה אות ה).
וכ"פ החכ"א (כלל קכו סע' ו) שדוקא כשהיא בביתה מועיל בעלה בעיר, והסכימו לחכ"א הפ"ת (ס' כב ס"ק ז) ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה ס' סב וע"ע בח"ב ס' יח). וכן סובר הגרש"ק בספר נדרי זרוזין (ח"ב תשובה בסוף הספר דף עו), וכ"כ בספר מאורי אור (הובא בשו"ת יוסף אומץ ס' צז אות ב), וכ"פ הנתיבות לשבת (ס' כב ס"ק ד, ה) ובשו"ת ויען דוד (אבהע"ז ס' קפו) ובספר ושמו יצחק (הובא באוצה"פ ס' כב ס"ק לא אות ב). וע"ע בשו"ת אורי וישעי (ס' ח) שלפי הטעם שהסביר, לכאורה בנ"ד יש לאסור אף לרמב"ם עיי"ש. וכ"פ לאסור בספר זכרון עקידת יצחק (פרק ה). וע"ע באפי זוטרי (ס' כב ס"ק יח) ולרבינו יוסף חיים בספר חוקי הנשים (פרק 44).
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רג אות א) כתב בתוך דבריו שאימת הבעל על אשתו יתכן שצריך לזה מידת מה של צניעות והכנעה ומי אמר דשייך זה בכל הזמנים ובכל המצבים ובכל הנשים וכו' ובסוף דבריו העלה שיש להחמיר בזה כדעת החכ"א, עיי"ש (ומש"כ שמי אמר ששייך זה בכל הזמנים וכו', עיין בדברי סופרים אות תקעד ובספר נטעי גבריאל פל"ז סע' א שהעירו על דבריו). וכ"פ לאסור החפץ חיים בספרו נדחי ישראל (פרק כד סע' ו) וכן הוא בספר טהרת הקודש לרבי אהרן ראטה (פרק שמירת הברית יא). ובספר מנחת איש (פרק ח סע' ב) כתב ששאל בזה את הגרי"ש אלישיב שליט"א בנ"ד וענה לו לאסור, עיי' 'ש.
ותדע דהא דנקטו הנך פוסקים דבעינן שהאשה תהיה בביתה, אין הפירוש דוקא בביתה אלא שידע הבעל היכן נמצאת, וכל שיודע היכן היא (ואשתו יודעת מכך שבעלה יודע) מועיל אפי' להנך שיטות, כיון דכל טעמם שאסרו, שאם אינה בביתה אזי אינו יודע הבעל היכן היא והיא אינה חוששת שמא יתפסנה. איברא דראיתי להגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (שם) דמשמע מלשונו שאפי' אם הבעל יודע היכן אשתו אלא שאינה בביתה, אינו מועיל דין בעלה בעיר כיון שאין רגילות הבעל לילך אצלה, עיי"ש. ולענ"ד הוי חומרא יתירא עד מאוד. ומלבד שלדעת הרדב"ז (ס' תתקיט) מוכח שמועיל בכה"ג והביאו גם הגר"ח פלאג'י שם, כן מוכח מלשון החכ"א (כלל קכו סע' ו) שכתב וז"ל "ונראה לי דדוקא בביתה אין בה משום יחוד, דחוששת שמא יבא בעלה אבל כשתלך היא לבית אחר, אם כן אין אימת בעלה עליה, שהרי בעלה אינו יודע היכן היא וגו"' עכ"ל. וכן כתבו עוד פוסקים בהאי לישנא. והנה מוכח מדבריו שאינו מועיל כשהאשה נמצאת בבית אחר כיון שאינו יודע היכן היא, ש"מ כשיודע היכן היא מועיל אפי' בבית אחר כיון דחוששת שמא יתפסנה, ובפשטות מיירי בכל מקום שיודע היכן היא ואפי' שאין לו רגילות לבא לשם, דעדיין חוששת היא. וכן מתבאר ממש"כ בשו"ת ויען דוד (ס' קפו) שכאשר הבעל אינו יודע היכן אשתו אינו מועיל, ש"מ כשיודע מועיל ולא שנא היכן היא. וכן מתבאר מהאג"מ (ח"ד ס' סה אות כא) שנביאו בסע' הבא, ודון מינה ואוקי באתרין בדין כ"ש, עיי"ש. וכן מתבאר מלשון הגרש"ק בנדרי זרוזין (שם) דכתב בתוך דבריו "דאטו מי ידע באיזה מקום נתייחדה שיבא לשם", עכ"ל. ומשמע דאם יודע, שרי אפי' בבית אחר. . ולעניין הלכה נכון להחמיר ובשעת הצורך אפשר לסמוך על המתירים הנה נקטנו בלשון "נכון להחמיר" כיון דנראה דמעיקר הדין אפשר לסמוך על הרבים המקילים בזה וכנ"ל בהערה 27. אך נכון לחוש לאוסרים בזה זולת במקום צורך. ובחוברת להל' יחוד של הרה"ג זאב בוגרד (פ"ב הערה 23) כתב שהגר"נ קרליץ שליט"א פסק שבשעת הצורך אפשר להקל, עיי"ש. מיהו היכא דאפשר לפתוח את הדלת ודאי יש לעשות כן. וכן אם יכולה האשה להודיע לבעלה היכן היא נמצאת, יש לעשות כן, (אך לא תודיע לו שהיא עמו ביחוד כיון דאז מיקרי שמתייחדת ברשות בעלה שאף בזה רבו האוסרים כדלקמן סע' יט). . וכאשר היחוד אסור מדרבנן, אפשר להקל כיון דהוי מחלוקת בדרבנן, אפשר להקל כעיקר הדין אפי' שלא בשעת צורך. .
י. אם הבעל אינו יודע כרגע היכן אשתו נמצאת, אך היא נמצאת במקום שרגילה לשהות שם באופן שאם הבעל יחפשנה בביתו ולא ימצאנה, יבין שנמצאת במקום שרגילה לשהות שם, הרי זה נחשב שהבעל יודע היכן אשתו ואפשר לכתחילה לסמוך על היתר בעלה בעיר בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות כא) כתב על דברי החכ"א שהחמיר שדוקא שהאשה בביתה מועיל היתר בעלה בעיר בזה"ל "ומש"כ החכ"א דדוקא בביתה ליכא איסור יחוד אבל כשתלך לבית אחר איכא איסור יחוד נמי הוא דוקא כשהלכה למקום שאין רגילה ללכת לשם. אבל אם רגילה ללכת לשם, דכשלא ימצאנה בבית יש לו להבין שהלכה לשם, הוא כיודע המקום שהלכה לשם ואין לאסור. ואולי זה מובן מתוך דבריו שמסיק הטעם שהרי בעלה אינו יודע היכן היא דכשתלך למקום שהיא רגילה, הוא כיודע היכן היא", עכ"ל. והסכים לזה בספר נטעי גבריאל (פרק לז סע' ה). .
יא. י''א שהיתר בעלה בעיר מועיל אפילו שהבעל נסע למקום מרוחק בעיר והאשה יודעת מכך ובטוחה שלא ישוב בספר ידי אליהו (תיקון פח) כתב לדקדק מלשון הראשונים, שכתבו שטעם ההיתר של בעלה בעיר משום שחוששת שמא יבא, אזי אינו מועיל אלא בביתה אך כשהלכה לבית אחר אינו מועיל דאינה חוששת שמא יתפסנה, והראשונים שכתבו טעם ההיתר של בעלה בעיר כיון שאימת בעלה עליה מתירים אף בכה"ג והבאתי כ"ז באריכות לעיל (סע' ט הערה 27).
ובפשטות יש ללמוד מדבריו שהסוברים שהטעם הוא מחמת שאימת בעלה עליה והתירו אפי' שהאשה בבית אחר, אפי' שאינה חוששת שמא יתפסנה, יתירו אפי' בנ"ד כשיודעת שהבעל הפליג רחוק ובטוחה שלא ישוב, ונראה שכן הבין הכסא אליהו (ס' כב סע' א) בדעת הידי אליהו, שכתב על דבריו בזה"ל "אשר לפי דבריו תורה יוצאה דכל שהוא בעיר לדעת הרמב"ם ורבינו הטור וגם מרן ז"ל שנקט כלשונם אפילו אם יודעים שהוא מפליג, מותר. ולדעתי לא ידעתי אמאי לא כתב דאיכא גם נפקותא זו לענין דינא וגו"', עכ"ל הכסא אליהו. הנה מוכח שלמד הכסא אליהו בדעת הידי אליהו דכיון שסובר שמותר אפי' שהלכה לבית אחר ואינה חוששת להתפס ה"ה בהפליג הבעל ואינה חוששת להתפס. (והכסא אליהו חלק עליו ונביאו בהמשך ההערה ובההערה הבאה). עכ"פ עולה דכל הראשונים שנקטו את הטעם של אימת בעלה עליה, יתירו בנ"ד, ובכללם הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב הי"ב) הכל-בו (ס' עה) והריא"ז (פ"ד ה"ד אות ח) והסמ"ג (לאוין קכו) המאירי (קידושין פא.) והטור (ס' כב). וכן הוא לשון מרן הש"ע (ס' כב סע' ח) והאחרונים שנקטו האי לישנא, הלבוש (ס' כב סע' ח) וערוך השלחן (שם סע' ו) והפרישה (שם ס"ק כו) והקיצור ש"ע (ס' קנב) ועוד.
והנה החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' צז אות ב) ובספרו שיורי ברכה (אבהע"ז ס' כב אות א) הביא דעת הידי אליהו הנ"ל שעשה מחלוקת בין רש"י שנקט טעם של השתא אתי לבין הרמב"ם שנקט טעם של אימת בעלה עליה, ושוב הביא את הכסא אליהו שחלק עליו וכתב שלכ"ע ההסבר הוא שמא יתפסנה אף לרמב"ם וסיעתו, וכתב על זה החיד"א בזה"ל "אמנם לדעתי הקצרה כשבעלה בעיר אין בו משום יחוד, מילתא פסיקתא דהכי אמרו בש"ס ופסקוהו הפוסקים ראשונים ואחרונים, ומנין לנו לחלק חילוקים אלו מדעתנו ואין ראיה מיור"ד סימן קכט, דאימת בעלה אלים כל שהוא בעיר ובכל אופן שרי", עכ"ל.
הנה מוכח מלשונו שסובר שכל שבעלה בעיר בכל אופן שרי ואין לחלק חילוקים מדעתנו כלל. וא"כ ה"ה בנידון דידן שרי ואפי' כשיודעת בודאות שלא יגיע וכגון שדיברה עמו בטלפון שיש שיחה מזהה ויודעת שמיקומו מרוחק ואינו יכול להגיע בזמן הקרוב. ונראה שהטעם בזה, דיש לאשה אימה טבעית מבעלה שהקב"ה נתן בה, שכל זמן שהוא בקרבת מקום, היינו באותה עיר שהיא נמצאת בה (אפי' עיר גדולה) נופל עליה אימה ואפי' שיודעת בשכלה שהבעל אינו יכול להגיע בודאות. וכן הבינו בדברי החיד"א הנ"ל כדאמרינן בספר נטעי גבריאל (פרק לז סע' א) ובספר דבר הלכה (ס' ז סע' ד) ובספר דברי סופרים (אות פו בעמק דבר תקסט) והגר"מ שטרנבוך בספר ההלכה במשפחה (פרק טו). והנה גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ג ס' קפ) הבין בדעת החיד"א שמקל בכל גוונא, ויותר מכך כתב שלפי הסוברים שהרמב"ם פליג ארש"י בטעם בעלה בעיר כמש"כ הידי אליהו שהבאתי בתחילת ההערה, כ"ש כשהאשה דיברה עם בעלה בטלפון ויודעת שהוא במרחקים, לרש"י וסיעתו שסוברים שההיתר הוא שמא יבא בעלה פשוט שאינו מועיל, אבל לרמב"ם שסובר שהטעם שאימת בעלה עליה, א"כ כ"ש שיועיל שהרי היא שומעת קולו, בעלותו עליה ביתר שאת. והניף ידו בשנית בשבט הלוי (ח"ה ס' רג אות ג) אלא שלדינא צידד לחלוק על מהלך זה ולא הקל וכדלקמן בהערה הבאה. (ומיירי אפי' שבטלפון יש "שיחה מזהה" היינו שיודעת בודאות מהיכן מתקשר ושזה רחוק מהבית, ואפ"ה מהני מהאי טעמא, וכ"כ בנטעי גבריאל פרק לח סע' ד, שלשיטה שיש אימה טבעית, מועיל אף בכה"ג). והנה בשו"ת דברי יציב (ס' מב אות ד) כתב תחילה שאם דבר עמה בטלפון אפ"ה מועיל אפי' שהוא במקום רחוק, שבכל זאת מקוננים בליבה ספקות וחששות שונות שמא הבעל בקירוב מקום אלא שרוצה לנסותה, עיי"ש. ומשמע שם שהסבר זה גם בדעת החיד"א הנ"ל. וא"כ משמע מדבריו שאם ישנה "שיחה מזהה" היינו שיודעת בודאות שהוא אינו בקירוב מקום אינו מועיל. מיהו נראה שדעתו נוטה שיועיל בכל גוונא, ולא כתב כן אלא לרווחא דמילתא, ואף שכתב לפני כן שהאשה חוששת לחששות רחוקות שימלך בדעתו לשוב לביתו וכו', מ"מ בדברי יציב (ס' מג אות ז) חזר והביא דעת החיד"א והוסיף שיש לסייע מלשון סתימות הש"ס והפוסקים להתיר כשבעלה בעיר ולא כתבו דוקא באופן שיכול לשוב לביתו. ובפרט שיכול להתקשר לחברו ולשולחו לביתו לראות את הנעשה שם והאשה חוששת, עיי"ש. (ונראה שחוששת לכך שישלח שליח, דוקא אם יודע היכן היא). עכ"פ אין לשונו ברור כ"כ ויש לעיין.
איברא שמצאתי להגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ב ס' עה) שהשואל שם חיבר קונטרס על הלכות יחוד ובדין בעלה בעיר הסיק שמותר וסיים בזה"ל "אפילו כשיודעת בבירור שנמצא במקום רחוק מביתו ולא יוכל לשוב לביתו עד זמן מסוים" וכן כתב "ואף בזמנינו שמצוי הטלפון ויודעת בבירור שנמצא במקום רחוק מביתו ולא יוכל לשוב לביתו עד זמן מסוים, מ"מ אין הפחד הטבעי מרפה ממנה" עכ"ל השואל. והגרי"ש אלישיב ענה לו, כיון שכל יסוד ההיתר הוא מדברי החיד"א, לאחר העיון בדבריו נראה שאין ללמוד ממנו היתר זה שיודעת בבירור שהבעל לא יוכל לשוב, שהרי החיד"א כלל בדבריו אף את דברי רש"י, והרי רש"י הסביר טעמא דבעלה בעיר משום דמיסתפי השתא אתי, אלא ע"כ כוונת החיד"א שהבעל הודיע לאשתו שהוא מפליג, ואף שע"פ רוב אין חשש שישוב, הכא חוששת שמא ישוב מהפלגתו ויתפסנה, אבל ללמוד מהחיד"א שאפי' שיודעת בבירור שלא ישוב זה אי אפשר, עיי"ש. והנה הגרי"ש אלישיב שדא ביה נרגא בכל הבנין שבנו האחרונים מדברי החיד"א להתיר אפי' כשיודעת בבירור שלא יבא. מיהו לענ"ד יש לדון טובא בהבנת הגרי"ש אלישיב הנ"ל. הנה דברי החיד"א הינם תשובה למחלוקת בין הידי אליהו שסובר שנחלקו רש"י והרמב"ם בטעם בעלה בעיר לבין הכסא אליהו שסובר שלא נחלקו רש"י והרמב"ם, ואף הרמב"ם שכתב אימת בעלה עליה, כוונתו כדברי רש"י, שהאימה הינה מהחשש שמא יתפסנה, וע"ז ענה החיד"א, וכמו שהובא לעיל.
אכן כדי לדקדק האם כוונת החיד"א כדברי הגרי"ש אלישיב או כדברי האחרונים שהובאו לעיל, יש להעתיק תחילה את דברי הידי אליהו והכסא אליהו, אף על אריכות הדברים.
ז"ל הידי אליהו (תיקון פח) "ואגב אורחין יש לנו ללמוד מדברי רש"י שכתב דמסתפי מבעל השתא אתי, דהא דאין חוששין בבעלה בעיר היינו דוקא כשהיא יושבת בביתה, דשייך טעמא דמסתפה דילמא השתא אתי בעל אבל כשאינה בביתה והלכה עראי בבית אחר, מהיכא תיתי לומר דמסתפה השתא אתי, ופשיטא דאיכא משום יחוד וסברא אלימתא היא. אבל מדברי רבינו (הרמב"ם) שכתב מפני שאימת בעלה עליה נראה שאפילו בכל מקום זולת ביתה, כל שבעלה בעיר אימתו עליה שלא לזנות וכן כתב הריב"ה ז"ל מפני שאימת בעלה עליה ולכן ליכא משום יחוד" עכ"ל. ובא הכסא אליהו (ס' כב ס"ק א) וחלק על הידי אליהו וז"ל "אשה שבעלה בעיר וכו' מפני שאימת בעלה עליה. מסתמיות דברי הפוסקים נראה דבכל גוונא התירו כל שבעלה בעיר אפילו אם היא יודעת שהוא מפליג ומתעכב במקום שהלך, ולא ידעתי מאי שנא מיחוד גוי ביין דקיי"ל שאם יודע הגוי שהוא מפליג, אסור. דלא מירתת ויודע הוא שיתעכב במרחץ או בבית הכנסת בזמן התפילה כדאיתא ביור"ד ס' קכט סע' א, ואפשר לומר דלרוב פשיטותו לא הזכירוהו דודאי ליכא אימת בעלה עליה שמא יבא ויתפסנה אלא היכא דאינה יודעת אם הוא מפליג אבל ביודעת פשיטא דליכא אימה וכו'. וחזיתיה להרב ידי אליהו ז"ל דף מח שעשה מחלוקת בין רש"י והרמב"ם ז"ל דלרש"י שכתב דילמא אתי משמע דוקא אם היא בביתה ולהרמב"ם ז"ל שכתב אימת בעלה עליה כל שהיא בעיר אפילו אם היא אינה בביתה שרי. אשר לפי דבריו תורה יוצאה דכל שהוא בעיר, לדעת הרמב"ם ורבינו הטור וגם מרן ז"ל שנקט כלשונם אפילו אם יודעים שהוא מפליג מותר. ולדעתי לא ידעתי אמאי לא כתב דאיכא גם נפקותא זו לענין דינא. ולישרי לן מר דאיני מודה לו בזה, דכל כי הא היה להם להפוסקים לפרש שחלוקים הם בטעמם רש"י והרמב"ם ז"ל ונפקא מינה טובא. אלא דלענ"ד גם הרמב"ם ורבינו הטור סברי מרנן כדעת רש"י ז"ל דהאימה היא שלא יבא ויתפסנה כגנב, ולפי זה כולהו ס"ל דדוקא אם היא יושבת בביתה מותר דאיכא אימה דילמא אתי הבעל אבל בבית אחר אסור וכו' והיכא דיודעים שהוא הפליג אסור וגו"' עכ"ל. והנה בא החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' צז אות כ) והביא את הכסא אליהו כלשונו וסיים החיד"א בזה"ל "אמנם לדעתי הקצרה כשבעלה בעיר אין בו משום יחוד מילתא פסיקתא דהכי אמרו בש"ס ופסקוהו הפוסקים ראשונים ואחרונים ומנין לנו לחלק חילוקים אלו מדעתנו, ואין ראיה מיור"ד ס' קכט דאימת בעלה אלים, כל שהוא בעיר ובכל אופן שרי", עכ"ל. (ולגבי הראיה מיין נסך, עיין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו ס' מ פרק ו אות ג).
הנה בפשטות נראה מלשון החיד"א שסיים "כל שהוא בעיר ובכל אופן שרי" שאכן מותר בכל גוונא אפי' שיודעת בבירור שלא יכול לבא. ועוד שכתב לפני כן שאין לנו לחלק חילוקים מדעתנו. מיהו לדעת הגרי"ש אלישיב יש לומר שכוונת החיד"א שכל שיש אפשרות שהבעל יבא, אפי' רחוקה ביותר, על זה אמר החיד"א שאין לחלק ובכל אופן שרי אבל שאינו יכול לבא בודאות, ע"ז פשיטא שאינו מועיל אף להחיד"א. והנה מהא דהוכיח כן הגרי"ש אלישיב מזה שהחיד"א כלל בדבריו אף את שיטת רש'י, (דהרי דיבר החיד"א על הידי אליהו והכסא אליהו שהביאו את רש"י) והרי לרש"י א"א לפרש אימה טבעית דהא נקט השתא אתי. יש לדחות שאין כוונת החיד"א על רש"י כלל, ואפי' שנקט על דין בעלה בעיר מילתא פסיקתא דהכי אמרו בש"ס ופסקוהו הפוסקים ראשונים ואחרונים, פשיטא שאין כוונתו לרש"י, שהרי רש"י אוסר לאשה להתייחד עם אשה שבעלה בעיר בכל גוונא וכמבואר לעיל (סע' א הערה 5) וא"כ אין כוונת החיד"א לכלול את רש"י. ואע"פ דמשמע מהידי אליהו דרש"י מתיר, אפשר שלמד כדעת כמה אחרונים שלמדו שרש"י ג"כ מתיר והובאו לעיל (שם הערה 2) אך בהחיד"א א"א לפרש כן שהרי גילה דעתו להדיא שסובר שרש"י אוסר בספרו ברכי יוסף (ס' כב אות ה) וכן בספרו ראש דוד (פרשת בשלח) שנקט שרוב פוסקים מתירים אך רש"י והר"ן אוסרים, עיי"ש. א"כ כוונת החיד"א לפסוק לדינא הלכה למעשה שזה דין פסוק ופסקוהו הפוסקים, אבל אין כוונתו שכל הראשונים כולל רש"י אכן פסקוהו. ובפשטות נראה יותר דלא כדעת הגרי"ש אלישיב, ונראה שאכן החיד"א התיר בכל גוונא. ועוד שהנה הכסא אליהו נקט תחילה בלשונו שנראה שמותר בכל גוונא "אפילו היא יודעת שהוא מפליג ומתעכב במקום שהלך", ולא נקט חושבת שמתעכב, אלא דיודעת שמפליג ומתעכב, ואף הבין שכך התיר הידי אליהו אליבא הרמב"ם, ועל זה הקל החיד"א וכתב דאין לחלק כלל אלא בכל גוונא שרי, היינו אותו אופן שבו דיברו הכסא אליהו והידי אליהו וזה באופן שיודעת שמתעכב שם ולא רק חושבת שמתעכב שם.
וכן יש להוכיח מהא דהכסא אליהו תמה על הידי אליהו מדוע לא כתב נפקא מינה להלכה בין רש"י להרמב"ם כאשר הבעל מפליג וכתב רק נפקא מינה בין רש"י להרמב"ם שהאשה לא בביתה. והשתא אי נימא שמדובר שהבעל מפליג אבל עדיין חוששת שמא יחזור בו הבעל ויתפסנה, א"כ זוהי נפקא מינה חלשה יותר מאשר כאשר הבעל לא יודע כלל היכן אשתו, דהא במפליג הוא יודע היכן היא בודאות, ובמציאות יש אפשרות שישוב לפתע, אפי' שע"פ רוב לא ישוב, מ"מ אימתו עליה בכה"ג אלים טפי מאשר שאינו יודע כלל היכן היא, ואפי' שיש לה חשש בלב אולי ראה אותה להיכן הלכה, מיהו הכא זה רק אולי ראה אותה. אלא ודאי כוונת הכסא אליהו שאפי' באופן שהפליג ויודעת בודאות שמתעכב, אפ"ה התיר הידי אליהו אליבא דהרמב"ם ולכן תמה על הידי אליהו, כיון שזה נפקא מינה אלימתא טפי מהיכא שהבעל אינו יודע היכן אשתו.
והנה יש להוכיח כנ"ל, דהנה החיד"א בא להקל גם על הידי אליהו שעשה מחלוקת בין רש"י להרמב"ם כאשר הבעל אינו יודע היכן אשתו, (ולפי הבנת הכסא אליהו ה"ה כאשר הבעל הפליג) ואי אמרת בשלמא שלמד בידי אליהו בדעת הרמב"ם שזה אימה טבעית ואפי' שבמציאות לא יוכל לתופסה, מובן מדוע עשה מחלוקת בין רש"י לרמב"ם, דלרש"י ודאי לא מהני. אבל אם הבין שאימת בעלה עליה דכתב הרמב"ם, טמון בזה שחוששת שמא נודע לו היכן היא (כמש"כ הגרי"ש אלישיב) אף שזה חשש רחוק (ולפי הכסא אליהו ה"ה בהפליג שחוששת שמא חזר בו ויש אפשרות שיתפסנה), א"כ מה ההכרח לעשות מחלוקת בין רש"י להרמב"ם הרי שניהם סוברים שטעם ההיתר כיון שחוששת השתא אתי. אלא ודאי הפשט שלמד ברמב"ם שיש לאשה אימה טבעית ואפי' בטוחה שלא יבא עכשיו ויתפסנה. ולכן ע"כ חולקים רש"י והרמב"ם וכנ"ל.
ושוב ראיתי להגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (אבהע"ז ח"ב ס' א) שהבין דלא כמש"כ הגרי"ש אלישיב, שלאחר שהגר"ח פלאג'י הביא דברי החיד"א הנ"ל שכתב דדין בעלה בעיר מילתא פסיקתא ומנין לנו לחלק חילוקים מדעתנו כתב עליו בזה"ל "אחרי המחילה הרבה לא זכיתי להבין דבריו, דהן אמת דבש"ס הכי איתמר מילתא פסיקתא בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד, אבל דבר זה לאו חוקה היא וגזירה בלי טעמא, וטעמא בצידה דהוא משום אימת הבעל וכמ"ש רש"י והראשונים והאחרונים, וכיון דדבר זה מילתא בטעמא, כשיהיה באופן דאזדא ליה אימה זו מאיזה צד ואופן שבעולם אז אסרינן ליה משום יחוד וגו"' עכ"ל. ואי איתא שלמד בחיד"א כמש"כ הגרי"ש אלישיב, קושיתו על החיד"א מעיקרא ליתא, דהא אף החיד"א מודה שאם אין שום חשש כלל דיש לאסור, והתיר כיון שסובר שעדיין חוששת. אלא ודאי שלא למד אלא כשאר אחרונים שהבאתי לעיל שדעת החיד"א להתיר אפי' דליכא חשש שמא יבא, ואכמ"ל.
אם כן עולה שלפי הידי אליהו, דעת הרמב"ם וסיעתו מתירים בכל גוונא, וכן עולה מדברי החיד"א הנ"ל דמילתא פסיקתא היא ושרי בכל גוונא, ובספר דבר הלכה (ס' ז סע' ד) כתב שכן פסק החזו"א שמותר בכל גוונא. וכן הבין בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה ס' שלא אות ד) שהחזו"א מתיר בזה, אך דעתו שראוי להחמיר בזה אא"כ הדלת לא נעולה, עיי"ש. ולכאורה יש לדקדק שכן יסכים בספר ש"ע המקוצר (ס' רג סע' ז בהערה יד) שהסביר דאנן אזלינן בתר הטעם שזה אימה טבעית ולא רק חשש שמא יתפסנה, עיי"ש. ובספר נשמת אברהם (ס' כב) הביא משמו של הגרש"ז אויערבאך וז"ל "ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שלא מצינו חילוק בחז"ל בין עיר קטנה וגדולה. וממילא גם אם היא יודעת שבעלה נסע לקצה השני של עיר גדולה כגון לונדון או ניו יורק, מותר", עכ"ל עיי"ש. והנה מדנקט שאפי' יודעת שהוא בקצה השני מהני משמע אפי' יודעת בודאות ולא רק חושבת.
ושו"ר שיש להוכיח מדברי ערוגת הבושם (ס' כב אות יח) שכתב על דין בעלה בעיר דמשמע דמותר לכתחילה ואין זה אסור כלל, מיהו צ"ע על דין זה דמה בכך שבעלה בעיר וכי לא משכחת לה שיש לבעלה איזה עסק או מלאכה בעיר שיודעת בודאי שיתעכב שם שעה או יותר ולא מסתפי ממנו שיבא תוך אותו זמן וכו' וכתב שאין לחלק בין עיר גדולה לקטנה, ואולי מחמת קושיא זו פרש"י דאיסורא איכא, עיי"ש. ומשמע שלפי התוס' וסיעתו דפוסקים שמותר לכתחילה, מיירי אפי' בעיר גדולה וכשבטוחה שבעלה מתעכב והיא אינה חוששת שיבא ויתפסנה. ובספר מנחת איש (פ"ח סע' ד) קיבץ כמה מהמקילים בזה וסיים שכן הורה לו הגר"ע יוסף שליט"א, עיי"ש. ובספר ועלהו לא יבול (ח"ב עמ' קפד) כתב בשם הגרש"ז אויערבאך, שבבריסק אע"פ שבדרך כלל מחמירים, בזה הם מקילים ואומרים שמכיון שבגמ' כתוב בעלה בעיר, אז בכל ענין מותר אם הבעל בעיר, שיש עליה מורא טבעי ואפילו אין באפשרות הבעל להגיע באותה שעה, עיי"ש.
ותדע שהארכתי בכל הנ"ל כיון שראיתי בכמה מספרי פוסקי דורנו שלענ"ד עירבבו בזה מקרים שונים והפכו אותם לחד, ולפ"ז דייקו מכמה פוסקים לקולא. דהנה בספר מנחת איש (פרק ח' סע' ד-ו) ובספר דבר הלכה (שם) כתבו לדייק כנ"ל דמהני אפי' שבטוחה שלא ישוב (כך משמע מלשונם בגוף ההלכה) בשו"ת בית דוד (טעביל ס' כה) וכן בשו"ת אמרי יושר (ח"ב ס' ח) ועוד, ולענ"ד מדבריהם אין שום זכר להתיר כאשר יודעת בודאות שלא ישוב. שהנה הבית דוד משמע שמתיר כשהבעל מפליג דומיא דמס' סוכה, ומהתם אין ראיה להתיר בנ"ד, דהתם מיירי שהחתן יורד לעשות צרכיו, עיי"ש. והנה שם אינה יודעת בודאות שלא ישוב ואפשר דחוששת דילמא רוצה לבודקה. וכן בשו"ת אמרי יושר הנ"ל, סך הכל ביאר בדבריו שדרך הבעל להיות כל היום בחוץ ומהני משום דאימתו עליה, עיי"ש. ומכאן ועד להוכיח שמותר אפי' שיודעת בודאות שלא ישוב, הדרך רחוקה. והוסיף למתירים את העזר מקודש (ס' כב סע' ה) וזה אינו דהא נקט מפורש העזר מקודש שאפי' שאמר לה הבעל שמפליג חוששת שמא יבא פתאום, א"כ אין ראיה לנ"ד, ועוד שהוסיף העזר מקודש שאם הבעל מודיע לה שמפליג, צ"ע, עיי"ש. ושוב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק ו) שדן בסוגי הפלגה, וג"כ כתב תחילה מכמה פוסקים דמהני שמפליג למקום שמתכוון להיות שם כל היום וכו' אך אין מעכב בעדו מלשוב לביתו, והשני שאין לו אפשרות לשוב מיד לביתו אם לא ע"י דרך ארוכה או שיש לו אפשרות ע"י דרך קצרה אך הוא ברשות אחרים ואין הדבר בידו להבטל, וסיים שבאופן הראשון שיש אפשרות בידו לבטל התכנית שלו ולשוב, כ"ע מודו שאין זה מפליג ודינו ממש כדין בעלה בעיר, עיי"ש. וזהו בעצם כמ"ש הגרי"ש אלישיב שהבאתי לעיל בהערה שיש הבדל כשמודיע לה שמפליג לבין שיודעת בודאות שלא ישוב לביתו.
עוד רגע אדברה במה שנודע לי שמקרוב הומצא דבר חדש, שיש אפשרות לאיש להיות סמוך לביתו או בכל מקום אחר, ואפ"ה שמתקשר למקום פלוני שיש לו שיחה מזוהה, יראה מקבל השיחה שיחה מזוהה של מקום אחר. וכך הדבר עובד, ישנה מרכזיה של חברה מסוימת, שכל העובדים מקבלים אפשרות שיחות בחינם, אך כדי שהשיחות ירשמו ע"ש אותה חברה, חייבת השיחה לעבור דרך המרכזיה, ובמכשיר השיחה המזוהה של מקבל השיחה יופיע מס' המרכזיה, ולא המספר האישי של המתקשר. ואף שכרגע דבר זה אינו ידוע אצל כולם, מ"מ יש לדון שבעתיד זה יהיה ידוע, א"כ לעולם האשה לא תהיה בטוחה שאכן בעלה רחוק, ותמיד יקונן פחד בליבה שאכן הוא נמצא בקרבת מקום, והשיחה המזוהה שהיא רואה הינה של המרכזיה. ולפ"ז לעולם מהני בעלה בעיר. . וי''א שאינו מועיל אלא אם כן יש לה חשש שמא ישוב לפתע פתאום בספר כסא אליהו (ס' כב סע' א) העלה דדין בעלה בעיר הוא דוקא דחוששת שמא יבא בעלה אבל כשיודעת שהפליג ומתעכב, אינו מועיל, והבאתי לשונו בהערה הקודמת. ואף הגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (אבהע"ז ח"ב ס' א) חלק על המקילים וכתב שכל שהלכה לה האימה שמא בעלה יבא, אינו מועיל. וכן מתבאר באפי זוטרי (ס' כב ס"ק יח) ובשו"ת אג"מ (ח"ד ס' ס"ה אות ז) וכן מתבאר מהמקנה כמו שהסבירו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק ו אות ג) שאפי' שהפליג חוששת שמא יחזור בו וישוב לביתו, עיי"ש. וש"מ כשיודעת בודאות שלא ישוב כגון שדיברה עמו בטלפון ממקום רחוק, לא מהני. וכן העלה בשו"ת דברי שלום (ס' קמח אות ב) שנכון להחמיר ובפרט באשת איש. וכ"כ בתשובות הרצ"ה (הובא באוצה"פ ס' כב ס"ק לא אות ד) וכ"כ בספר מאורי אור (ס' צה אות יב) וכן מתבאר ממש"כ הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ב ס' עה) והבאתיו בהערה הקודמת. וכן משמע בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז ס' ו אות ג). ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ט ס' קמב א) נשאל לגבי אשה שבעלה עובד במקום עבודתו ורק לעת ערב בא לביתו האם מהני בעלה בעיר, ובתשובתו הביא דעת החזו"א שהקל בזה, אך סיים שאם הפתח סגור ואינו נעול, ודאי יש להקל, עיי"ש. ומשמע דדוקא בצירוף פ"פ הקל בזה, ובלי זה יש להחמיר. וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רג א) כתב להחמיר ואין להקל רק בצירוף הטעם של חשש שמא יתפסנה, וע"ע בשבט הלוי (ח"ג ס' קפ). וכן החמיר בספר זכרון עקידת יצחק (פרק חמישי) ובשו"ת ויען דוד (ס' קפו), וע"ע לרבינו יוסף חיים בספרו חוקי הנשים (פרק 44) שאפשר לדקדק מלשונו שבנ"ד לא יועיל, עיי"ש. וכן נראה שסובר בשו"ת אורי וישעי (ס' ח) ואפי' לדעת הרמב"ם, עיי"ש. . ולהלכה נכון להחמיר, ובשעת הצורך אפשר לסמוך על המתירים הנה נקטנו בלשון "נכון להחמיר" כיון דנראה דמעיקר הדין אפשר לסמוך על הרבים המקילים בזה וכנ"ל בהערה 32. אך נכון לחוש לאוסרים בזה זולת במקום צורך. ובחוברת להלכות יחוד של הרה"ג זאב בוגרד (פ"ב הערה 23) כתב שהגר"נ קרליץ פסק בנ"ד שבשעת הצורך אפשר להקל, עיי"ש. ונראה שאם אפשר לפתוח את הדלת שיש לעשות כן. . וכאשר היחוד אסור מדרבנן, אפשר להקל כיון דהוי מחלוקת בדרבנן, אפשר להקל כעיקר הדין אפי' שלא בשעת צורך. .
יב. אשה שבעלה נמצא בבית האסורים שבאותה עיר שהיא נמצאת, יש מתירין להתייחד עמה כדין כל אשה שבעלה בעיר לכאורה פשט דברי החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' צז אות ב) שכתב בדין של בעלה בעיר דמילתא פסיקתא היא ומנין לנו לחלק חילוקים מדעתנו ובכל אופן שרי ואפי' באופן שבטוחה שבעלה לא יבא ויתפסנה, והבאתי לשונו בסע' הקודם (הערה 32). א"כ ה"ה כשהבעל בבית האסורים שאימתו עדיין מוטלת עליה, דאין לנו לאסור ולחלק חילוקים מדעתנו, דהא יש עליה אימה טבעית ולא מחמת שמא יתפסנה. מיהו עיין בהערה הבאה שאפשר שאף להחיד"א בנ"ד אסור.
הנה לעיל (שם) הבאתי בשם שו"ת דברי יציב (ס' מב) שהאשה חוששת מסיבות רחוקות ומקרים רחוקים מחמת האימה שאופפת אותה כשבעלה באותה עיר, ועוד שחוששת שמא ישלח שליח או יתקשר לחבר וישלחנו לראות את שלום ביתו, עיי"ש. ולכאורה כ"ש בנ"ד שתחשוש לשמא ישלח חבר לבדוק את שלום ביתו, דהא שניהם יודעים שהיא ברשות עצמה וכעת וזה יגרום לבעל לחשוש ולחשוד. א"נ תחשוש חשש רחוק שמא קיבל חופשה בלתי צפויה מבית האסורים.
ולכאורה נראה לדקדק שכן מתיר בנ"ד בשו"ת רעק"א (ס' צט), דהנה בגמ' מס' סוטה (כה.) מיבעיא האם עוברת על דת צריכה התראה כדי להפסיד כתובתה או לא, ובעינן למיפשט מארוסה ושומרת יבם ודחינן ושוב בעינן למיפשט מאלמנה לכה"ג ודחינן ולבסוף פשטינן מהא דאמרינן אלו שבית דין מקנין להן, מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין, ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ש"מ בעי התראה ש"מ, עיי"ש בגמ'. ובשו"ת רעק"א הנ"ל הקשה בתוך דבריו וז"ל "מנלן לש"ס בסוטה למיפשט דעוברת על דת בעי התראה, דלמא מיירי בנסתרה בהיתר כגון שבעלה בעיר או שהפתח פתוח לרה"ר, דלגבי קינוי הוי סתירה משא"כ בלא הקינוי לא היתה עוברת על דת כיון שבדרך היתר נסתרה ויש לישב", עכ"ל. הנה מדהקשה דילמא היה זה כשבעלה בעיר, ש"מ שבעלה בעיר מועיל אפי' שהוא בבית האסורים. ואולי יש לדחות ולפרש דהא דסיים דיש לישב, והיינו הישוב הוא דאינו מועיל בעלה בעיר בכה"ג, ואף דזה אינו ישוב אלא גבי בעלה בעיר ולא גבי פ"פ, מ"מ גבי פ"פ יש לישב אחרת. א"נ אפשר הא דנקט בעלה בעיר קאי רק על נתחרש בעלה או נשטתה, ופ"פ נקט גבי בית האסורים, וכ"ז דוחק וצ"ע. (ולגבי הקושיא של הגרעק"א, עיין בהערה הבאה מש"כ בשם התוס' שאנץ שלפי דבריו מיושב, וע"ע בנתיבות לשבת ס' כב ס"ק יח ובהפלאה קובץ אחרון ס' קטו ס"ק יא). ויש אוסרין וכן עיקר הנה בגמ' מס' סוטה (כה.) שהבאתי בהערה הקודמת, מבואר דאשה שבעלה נתחרש או נשתטה או בבית האסורין, לית לה אימתא דבעל, והיינו דאם נסתרה בלא קינוי של בי"ד אין זה פריצותא יתירתא כיון שאין לה אימת בעל, עיי"ש בגמ' ובלשון רש"י. ולכאורה מוכח דבכה"ג שהבעל בבית האסורין לא יועיל היתר בעלה בעיר לענין יחוד כיון דאין לה אימת בעל, ועיין בדבר הלכה (ס' ז ס"ק יא) מש"כ לדקדק בסוגיא דסוטה הנ"ל.
והנה במסקנת הגמ' שם, דאבעיא להו האם עוברת על דת מפסידה כתובתה בלא התראה או דבעינן התראה, פשטינן מהא דאמרינן אלו שבי"ד מקנין להן מי שנתחרש וכו' ושבעלה בבית האסורין, וש"מ שצריכות התראה כדי להפסיד כתובתה. וכתב שם התוס' שאנץ וז"ל "ש"מ בעי התראה ש"מ, ובפתח פתוח לרשות הרבים ליכא לאוקמיה ואינה עוברת על דת, דהא מסתמא כיון דאינה עוברת על דת לא היו בי"ד מקנין אותה כדי להפקיע כתובתה בכדי וכו"', עכ"ל. הנה התוס' שאנץ בא לשלול שלכאורה אפשר לדחות את ראיית הגמ' אם נעמיד אוקימתא דהתם שבי"ד מקנין להם מיירי בפ"פ, ולכן אילולא הקינוי אינה עוברת על דת כלל ורק לאחר קינוי מיקרי עוברת על דת, אבל אה"נ בעלמא עוברת על דת אפי' בלא קינוי תפסיד כתובתה. וע"ז תירץ התוס' שאנץ דליכא למידחי הכי כיון דאם היה זה בפ"פ ואינה עוברת על דת בכה"ג, בי"ד לא היו מקנין להן סתם. מ"מ יש לעיין מדוע נקט רק פתח פתוח לרה"ר ולא נקט ג"כ בעלה בעיר כמש"כ התוס' שאנץ בעצמו לעיל מיניה (בהקשר אחר), ולכאורה אפשר לדקדק דסובר דבכה"ג שבעלה נתחרש או בבית האסורין, לא מועיל היתר של בעלה בעיר ולכן נקט דוקא פ"פ לרה"ר. ודוחק לומר דלאו דוקא וחדא מייניהו נקט, ואה"נ ה"ה בעלה בעיר מהני, דהא יש בזה סברא שלא יועיל. ושו"ר בדבר הלכה (ס' ז ס"ק יא) ובספר דברי סופרים (ח"ב ס' כא), שכתבו דלאו דוקא וחדא מינייהו נקט עיי"ש. ולענ"ד דוחק לומר כן כשיש סברא בדבר, לכן נראה שדוקא נקט.