פרק ח - יחוד בפתח פתוח
א. מקום שפתחו פתוח לרשות הרבים, אין בו איסור ייחוד איתא בגמ' (קידושין פא.) "אמר רב יוסף פתח פתוח לרה"ר אין חוששין משום יחוד", ע"כ. וכ"פ הרי"ף, הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב הי"ב) והרא"ש (קידושין פ"ד ס' כד) והאגודה (קידושין שם) והטוש"ע (ס' כב סע' ט) ועוד.
ומסתימות הפוסקים משמע שמותר להתייחד בפ"פ לכתחילה. ודלא כמו שכתב בערוך השלחן (ס' כב' סע' ו') דרק בדיעבד לא הוי יחוד, ואפשר דסובר כשיטת האוסרים כמו שיתבאר לקמן (הערה הבאה) מ"מ כתב כן בסתמא כאילו הדבר מוסכם לכ"ע. ושו"ר שכבר תפס עליו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"א אות כב). אלא שהציץ אליעזר (אות יג) כתב לדקדק בלשון הרמב"ם דכתב בשונה מלשון הטור והש"ע, דהטוש"ע נקטו בלשון "בית שפתחו פתוח לרה"ר אין חשש להתיחד שם עם הערוה" ואילו הרמב"ם כתב בזה"ל "וכן כל המתיחד עם אשה והיה הפ"פ לר"ה אין חוששין לו משום יחוד", עכ"ל. ומשמע דוקא בדיעבד הוא דאין חוששין אבל לכתחילה אסור להתיחד אפי' בפ"פ לר"ה. ואולי סובר כדעת הרמ"ה דאדם צנוע יתרחק מלהתיחד אפי' בפ"פ, ואז אתיא שפיר לשון הרמב"ם, עיי"ש. מיהו ממש"כ באר הגולה מוכח דלא כדבריו, דהא ציין על לשון הש"ע דהוא דעת הרמב"ם, וש"מ דאין חילוק כלל ביניהם.
וטעם ההיתר, כיון דהמקום אינו נעול, חוששין להיתפס בקלקלתן ואימת הרבים עליהם. . ויש אומרים שאפילו בפתח פתוח לרשות הרבים יש איסור יחוד הנה בגמ' (קידושין פא.) איתא "אמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד, אמר רב יוסף פתח פתוח לרה"ר, אין חוששין משום יחוד", ע"כ. ולקמן (פ"ט סע' א הערה 5) יתבאר שרש"י (והר"ן ועוד) אוסר להתייחד עם אשה אפי' כשבעלה בעיר, והטעם, כתב בהגהות הרד"ל דאפשר שרש"י דייק מלשון הגמ' "בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד" ולא אמרה הגמ' "בעלה בעיר מותר להתייחד", וכתב דלפ"ז גם בפ"פ אסור להתייחד לכתחילה לשיטת רש"י, כיון שגם רב יוסף נקט "פתח פתוח לרה"ר אין חוששין משום יחוד". (אלא דלא ניחא ליה להרד"ל האי דיוקא כ"כ, כיון שמוכח מדין פנימי וחיצון, דאמרינן התם בלשון "אין חוששין ליחוד" והתם מותר לכתחילה).
והגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (אבהע"ז ח"ב ס' א) כתב לדייק מלשון הרדב"ז (ח"ג ס' קפא) שג"כ פירש ברש"י שכמו שבבעלה בעיר סובר רש"י שאסור, ה"ה בפ"פ, עיי"ש מה שכתב בזה. (וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו ס' מ פי"א אות כא מש"כ להעיר על דיוק הנשמת כל חי הנ"ל).
מיהו, בשו"ת שער יוסף (ס' ג') כתב דלרש"י רק בבעלה בעיר יש איסור אבל בפ"פ מודה שמותר לכתחילה, וכ"כ בספר ערוגת הבושם (ס' כב ס"ק כ) וכן כתב הגרא"מ שך זצ"ל באבי העזרי (פכ"ב הל' איסו"ב), עיי"ש. . ואדם צנוע יתרחק מלהתייחד אפילו בפתח פתוח כן כתבו רבינו יונה בספר היראה, ורבינו ירוחם (נתיב כג ח"א) והגר"ח פלאג'י בספרו חפץ חיים (ס' לח אות יג), עיי"ש. .
ב. פתח פתוח פירושו דלת סגורה ואינה נעולה הרשב"א בתשובה (ח"א ס' אלף רנא) נשאל לגבי אשת כהן שנכנסה בחדר עם הכתב בחקירה והגיפו הדלתות וכו', ובתוך תשובתו כתב וז"ל "והגפת דלתות שאמרת אין זה יחוד עד שיהא בית נעול וגו"', עיי"ש. וכ"כ להדיא רבו של הרשב"א רבינו יונה בספר היראה שדוקא סגור במפתח או במנעול הוי יחוד, עיי"ש. וכן הרדב"ז (ח"א ס' קכא) הסכים להרשב"א ודחה שם חכם אחד שכתב להביא ראיות שאפי' שאינו נעול הוי יחוד, עיי"ש. וכן בשו"ת המבי"ט (ח"א ס' רפז) ובשו"ת שואל ונשאל (ח"א אבהע"ז ס' ל) הביאו את הרשב"א הנ"ל. וכך משמע מהרמ"א (ס' יא סע' א) וכ"פ המהרש"ם (ח"ב ס' עו) וכן משמע מהעזר מקודש (ס' כב סע' ט) וכן משמע דסובר החזו"א (קידושין ס' מה ס"ק א) וכן פסק הגרי"י קניבסקי בקריינא דאיגרתא (ח"ב ס' קכב) והדברי חכמים (פ"ג ה"ב). ובספר הליכות בת ישראל (פ"ח הערה טז) כתב שכן סוברים הגרי"ש אלישיב והגרח"פ שיינברג. וכן הוא בשו"ת חלקת יעקב (אור"ח ס' נז אות ב). והרה"ג מרדכי גרוס בספר אום אני חומה (ח"מ ס' קיד) כתב דהכי קיי"ל לדינא.
והנה בספר דבר הלכה (ס' ג ס"ק י) כתב שכן משמע דסובר החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ג) עיי"ש דיוקו. ונלע"ד שיש לדייק להיפך, שהחיד"א סובר דבעינן פתוח ממש שהרי כתב וז"ל "דדילמא לא שרי אלא בפ"פ לרה"ר ממש דשכיחי רבים בוקעים ולא תכלה רגל מן השוק ואלו עוברים דרך שם עיניהם ישיתו למעשיהם וגו"', עכ"ל. ומשמע להדיא דסובר דבעינן פתוח ממש וההיתר שמא יראו העוברים את מעשיהם, וכבר הזכיר דיוק זה הדבר הלכה עצמו בס"ק יג, עיי"ש. ועיין בלשון הלבוש (ס' כב סע' ט), ואפשר דסובר כהרמ"ה שהבאתי בהערה הבאה.
וראיתי בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז ס' עג) שכתב דמה שכתב הרשב"א שפתח סגור ואינו נעול נחשב כפ"פ דוקא שהאיש והאשה לבושים אבל אם הם ערומים, אין להם פחד. ולכן באשה הנבדקת אצל רופא והיא ערומה ובגדי הרופא קלים להפשטה, אסור אפי' להרשב"א כשהדלת סגורה ואינה נעולה, עיי"ש. ולענ"ד סתימות הפוסקים לעיל אינה מורה כן, ואף בכה"ג מועיל כשהפתח אינו נעול. מיהו נראה ודאי דבכה"ג יש יותר מקום לחסידות. . וי''א שפתח פתוח פירושו פתוח כפשוטו, אך בסגור ואינו נעול יש איסור יחוד הבית מאיר (הובא בתשובת רעק"א ס' ק) כתב שפשט לשון פתח פתוח לרה"ר זה פתוח ממש ולא סגור ואינו נעול, והביא ראיה מדין פנימי וחיצון, וכתב דמה שכתוב ברשב"א (שהובא בהערה הקודמת) שהגפת דלתות אינו יחוד הוי טעות סופר וצ"ל "אין זה יסוד", והסכים עמו רעק"א (בתשובה ס' קא), וכתב שעיקר הנוסחא היא כגירסת הב"י (ס' יא) שכתב בלשון הרשב"א "אין זה יסוד", וכן גרס מראה הפנים (ירושלמי כתובות פ"ז ה"ו), עיי"ש. והנה המעיין בב"י יראה שבהוצאה ישנה כתוב "אין זה יחוד", אך בהוצאה חדשה תיקנו ל"אין זה יסוד".
איברא, דההגה של הב"מ והרעק"א בדברי הרשב"א איכא למישדא ביה נרגא. דהנה מצאתי במבוא לשו"ת רעק"א החדש דמבואר היטב שאין שום מקור לגירסת "אין זה יסוד", והגירסא הנכונה בהרשב"א הינה "אין זה יחוד", דהובא שם צילום תשובת הרשב"א כתב יד וכתוב להדיא "אין זה יחוד". מלבד זאת ראיתי בתשובת הרדב"ז (ח"א קכא) ובשו"ת המבי"ט (ח"א ס' רפז) שהעתיקו את הרשב"א כגירסתנו "אין זה יחוד". ובשו"ת בנין ציון (ס' קלח) דחה את הגהת הב"מ, והוכיח שא"א לגרוס "יסוד" אלא הגירסא הנכונה היא "יחוד".
מ"מ חזינן דהבית מאיר והרעק"א סוברים דאם הדלת סגורה ולא נעולה הוי יחוד. וכן בהגהות הרד"ל הסתפק והכריע שפ"פ פירושו פתוח ממש שרואים העוברים ושבים, עיי"ש. וכן הוא בשו"ת בית שלמה מסקאלא (ס' מח), וכן משמע מפירוש שם טוב על הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב הי"ב), שפ"פ פירושו כפשוטו, וכך הסביר את דעת הרמב"ם עיי"ש. ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ' פי"א אות ד) כתב שכן דעת האפי זוטרי (אבהע"ז ס' כב' ס"ק כ) עיי"ש. וכן סובר בספר חידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות יב, יד). ובמסגרת השלחן (ס' קנב ס"ק י) כתב שצריך להחמיר איפה שאפשר כשיטת רעק"א.
ותדע, שהרבה אחרונים נטו להחמיר בזה על סמך הבית מאיר והרעק"א שהגיהו ברשב"א וכנ"ל. ונלע"ד שאם היו רואים את כתב היד של הרשב"א דכתוב להדיא "אין זה יחוד" לא היו כותבים כן והיו מודים דהלכתא דסגי בסגור ואינו נעול, וכדברי הרשב"א. ועיין ביד מלאכי (כללי הפוסקים הרשב"א אות ז) דכתב הרשד"ם בשם מורו שהיה רואה בדין אחד את סברת הרשב"א שכמעט שקול ומחשיב אותו כנגד רוב פוסקים, עיי"ש. ובפרט דבנ"ד אין רוב פוסקים נגדו ועוד שרבו של הרשב"א והוא רבינו יונה ג"כ סובר כוותיה.
והנה ראיתי ברמ"ה (קידושין פא.) שכתב וז"ל "ואמר רב יוסף פ"פ לרה"ר אין חוששין לה משום יחוד - פירוש והוא דפתוח, דמירתית דילמא אתי איניש מעלמא ועייל וגו"', עכ"ל. ומשמע מלשונו דסובר דפ"פ הוי פתוח ממש, דאל"כ מה בא לחדש כשכתב "והוא דפתוח" הרי זה דברי רב יוסף עצמו, אלא ודאי בא לומר והוא דפתוח כפשוטו לאפוקי סגור ואינו נעול. ולכאורה כן מדוקדק מלשון הר"י מלוניל (קידושין פא.) שכתב וז"ל "פ"פ לרה"ר מסתפיא דילמא חזו בני רשות הרבים העוברים שם", עכ"ל. ומשמע דוקא באופן שיכולים לראותם מבחוץ.
וכן משמע שסובר החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ג) שכתב בתוך תשובתו לגבי פ"פ לרה"ר שהעוברים ושבים "עיניהם ישיתו למעשיהם" משמע שצריך פ"פ ממש. וכן מתבאר בשו"ת נחפה בכסף (ח"ב אבהע"ז ס' יא) שבסוף תשובתו כתב שאסור להתייחד בקומה שניה ולא מועיל פ"פ לחצר כי צריך שיוכלו לראות מהפתח מה נעשה בפנים. ועיי"ש שכתב שכן סובר הכנסת הגדולה, ומשמע שסובר שצריך פ"פ ממש. וכן מתבאר בשו"ת לחם רב (לבעל הלחם משנה, ס' כז') שדן לגבי גרוש שבא לגרושתו ושבר את המנעול של ביתה ונכנס והדלת נסגרה מאליה, ודן שם שזה נקרא יחוד. ואפי' דהתם הדלת לא היתה נעולה, שהרי שבר את המנעול והדלת נסגרה מאליה. ומשמע שסגור ולא נעול לא מיקרי פ"פ, אלא דוקא פתוח ממש, (ואף שהיה מקום לדחות שאף פתח סגור ואינו נעול נחשב לפ"פ אלא שבמקרה שם לא היה דרך בנ"א להכנס בלא רשות ונחשב יחוד אף בפתח סגור ואינו נעול כדלקמן בסע' הבא, מ"מ נראה שהיה לו לבאר כן בתוך תשובתו, שהרי חקר שם את העדים בנוגע ליחוד ולא הוזכר מאומה אם בירר שהמקום הוא באופן שאין בנ"א נכנסים בלא רשות) ועוד עיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ' פי"א).
ונלע"ד להוכיח מכמה ראשונים, שפ"פ מיקרי פתוח ממש (או באופן שאפשר לראות את הנעשה, או פתוח מעט, כדלקמן בהמשך ההערה), אך כשהדלת סגורה הוי יחוד אע"פ שאינה נעולה. הנה במס' כתובות (כז:) איתא לגבי אשת כהן שבויה שאסורה לבעלה, ואמרינן התם דיכול ליחד לה בית בחצרו. ואמרינן התם דכשהיא נכנסת לחצר עם בניה, ובעלה האסור לה נמצא בחצר, יכנסו בניה תחילה ואח"כ היא, ופרש"י משום יחוד. וכן פירשו הר"ן והרשב"א והרמב"ן והתוס' רי"ד, כלומר אם היא תכנס לפני בניה, יהיה יחוד, שהרי היא נמצאת עמו לבדה, עיי"ש בגמ'.
והנה לכאורה יש להקשות כיצד חששו ליחוד הרי ליכא שיעור ביאה בכה"ג, ועיין לעיל (פ"א סע' כב הערה 62) מש"כ בזה. והנה לגבי פ"פ, בשלמא אם סוברים הראשונים הנ"ל שפ"פ הוא פתוח ממש, אפשר לדחוק ולפרש שלאחר שנכנסים, יש אפשרות שהשער יסגר וחששו שמחמת הרוח יסגר, ואז הוי איסור יחוד, ודוחק. אך אם נפרש שפ"פ הוא סגור ואינו נעול, קשה, הרי כיצד הדלת תנעל. אלא ע"כ צריך לפרש שסוברים שפ"פ הינו פתוח ממש, אך בסגור ואינו נעול, ישנו איסור יחוד.
ואע"פ שיש לדחות ע"פ מה שכתב היש"ש (כתובות פ"ב ס' נג') שזה חומרא בלבד, שמהדין אין כאן איסור יחוד, שהרי בחצר אין יחוד, וכן אין שיעור טומאה. וכן כתב לדייק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד ס' צד' אות ד') מדברי השיטה מקובצת שזהו חומרא וחסידות, עיי"ש. מ"מ פשט לשון הראשונים הנ"ל אינו כך, ומשמע דהוי איסור מדינא. אלא דאכתי קשיא דאפי' לסוברים דפ"פ הוי פתוח לגמרי ובנ"ד הוי סגור ולכן יש חשש יחוד, מ"מ הרי הילדים עתידים להיכנס כל רגע אחרי האמא וא"כ פשיטא דלא תתרצה לבעילה ואין לאסור יחוד אפי' לשיטה זו. ולכן נראה שמסוגיא זו ליתא ראיה כלל וצריך לבאר שחששו ליחוד טפי מבעלמא כיון שהיה זה בעלה, וחכמים אסרו עליו את אשתו אפי' באופן שהוא נשבע שלא נאנסה ונאסרה עליו (והוא כהן) כדאיתא במשנה (שם) לכן חששו שיצרם יתגבר עליהם משא"כ בעלמא, וצ"ע.
והמעיין בשיטה זו, יראה שגם כאן ישנה מחלוקת, שלפי דעת הר"י מלוניל והרד"ל והנחפה בכסף והשער יוסף והבית שלמה והפירוש שם טוב, משמע שצריך פ"פ באופן שיוכלו לראות מבחוץ את הנעשה בחדר, ולא מספיק אם יפתח מעט את הדלת, או אפי' אם יפתח את כל הדלת, אך יתייחד בצד החדר. ועיין בשו"ת אבני ישפה (ח"ב ס' פו) שכתב שכן דעת הב"מ, עיי"ש. ולפי הרמ"ה משמע שפ"פ הוי אפי' פתוח מעט או אפי' שא"א לראות ישירות את הנעשה, שהרי נקט בלשונו "דמירתית דלימא אתי איניש מעלמא ועייל", כלומר, חוששין שיכנס מישהו ולא נקט שחוששין שמישהו יעבור ויראה.
ויש להעיר על הסוברים שצריך פ"פ ממש שאפשר לראות את הנעשה, הנה התוס' (שבת יג:) כתבו שפלטי בן ליש שהתייחד עם מיכל, היה זה בפ"פ. וקשה, וכי כל היום ששהו בבית לא התייחדו אלא מול הפתח, ועוד קשה, וכי בלילה ישנו מול הפתח (שהרי ישנו במטה אחת כמבואר בגמ' שם ובתוס'), הרי יש בזה חוסר צניעות, וכן הסברא קשה שכל השנים שדרו יחד נזהרו להיות מול הפתח באופן שיוכלו לראותם, וצ"ע.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רג' אות ד') כתב דיש לכתחילה להחמיר כשיטת הסוברים שצריך פ"פ ממש ולא סגור ואינו נעול, וכתב שאפי' אם כבר שוהים בבית ביחוד והדלת סגורה ואינה נעולה, יש לקום ולפתוח, עיי"ש.
ויש לעיין לשיטה זו שסוברים שכל שהחדר סגור אפי' אינו נעול הוי יחוד, האם מיירי אפי' שיש אפשרות לאחרים להיכנס בלא רשות ואפ"ה אוסרים, והטעם כיון שיצרו של אדם גדול, וכל זמן שהוא כעת לבדו עם אשה, יצרו יתקפנו. או דוקא באופן שאין דרך להיכנס יש לאסור אך כשדרך להיכנס אזי מודים הם דשרי. והנה בספר דבר הלכה (לר"א קלצקין ס' כו) כתב בדעת הרעק"א שאם הבית סגור ואינו נעול הוי יחוד, זה דוקא בזמן הש"ס שלא היו נכנסים בלא רשות אבל כיום שנכנסים בלא רשות, מותר, עיי"ש. ואף בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה ס' שלא אות ב) כתב שדעת רעק"א והב"מ שאוסרים בזה, כיון שאין דרך בני אדם להיכנס בלא רשות, עיי"ש. אך לפי מש"כ בסע' הבא שאפי' המתירים בדלת סגורה ואינה נעולה, מודים לאסור כשאין דרך להיכנס, א"כ המחמירים בדלת סגורה מיירי אפי' שיש אפשרות שיכנס מאן דהו דאל"כ במאי פליגי. וכן ראיתי בספר דברי סופרים (אות צג, עמק דבר ס"ק תרכא) דכתב להוכיח שהרעק"א והב"מ אוסרים אפי' שיש אפשרות שיכנסו וכדאמרן, עיי"ש. , והמחמיר תבא עליו ברכה אף דלהלכה נקטינן כדעה הראשונה שפ"פ פירושו סגור ואינו נעול, מ"מ המחמיר לפתוח את הדלת כדי שיראו אותם מבחוץ, או לכל הפחות שתהיה פתוחה מעט, תע"ב. .
ג. אם אין רשות לאף אדם להיכנס לאותו מקום בלא נטילת רשות לפני כניסתו, וגם אין דרך בני אדם להיכנס בלא נטילת רשות, אסור להתיחד שם אפילו שהדלת אינה נעולה. אך אם יש רשות לבני אדם להיכנס בלא נטילת רשות, או אפילו אין להם רשות לעשות כן אך דרכם לעשות כן, מותר הרשב"א בתשובה (אלף רנא) כתב וז"ל "והגפת דלתות שאמרת, אין זה יחוד עד שיהא בית נעול וכו' וטעמא כל שאינו במנעול ירא הוא שמא יכנס אחר בלא רשות וכענין ההוא עובדא דפרק בתרא דע"ז ביין נסך" עכ"ל. ופשטות לשון הרשב"א שבכל אופן מותר כאשר אינו נעול ואפי' שאין רשות לאף אדם להכנס. אלא מהא דדימה החשש ליין נסך בפרק בתרא דע"ז (ע.) התם מיירי שהגוי חושש מהישראל ואינו מנסך את יינו ויש לישראל רשות להיכנס לאותו מקום שהגוי נמצא, וא"כ אפשר שזו כוונת הרשב"א, שחושש שיכנס מישהו בלא רשות, היינו שיש לו רשות להיכנס בלא רשות, ויש לעיין. והנה בתשובת הרדב"ז (ח"א ס' קכא) כתב בתוך דבריו שכל שהמקום ראוי לביאה, אין סגירת דלת מעלה ומוריד אם אין רשות לבני אדם להיכנס שם, עיי"ש. היינו שזה יחוד אם אין רשות להיכנס. ובסוף תשובתו העתיק בסתמא את דברי הרשב"א הנ"ל. ולכן נראה שכך למד את דברי הרשב"א, שהחשש שיכנסו בלא רשות מיירי במקום שיש רשות להיכנס כך לפתע, אך במקום שאין רשות אין היתר אפי' להרשב"א. וכן הבין בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז ס' עג). וכך הבין הדבר הלכה (הוספות עמ' קס) בדעת הרדב"ז. ועיין בהערה הבאה (ד"ה ותדע) שלכאורה נראה כוונת הרשב"א לא כך. וע"ע בדין זה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק כג).
ועיין בשו"ת מנחת יצחק (שם) שכתב שאין צריך ראיה, ודבר פשוט הוא שכל שאין רשות להיכנס, אין היתר של פ"פ אפי' להרשב"א, עיי"ש. והנה הלבוש (ס' כב' סע' ט) כתב שבפ"פ מותר להתייחד כיון שאימת נכנסים עליהם, וש"מ במקום שאין דרך בנ"א להכנס בלא נטילת רשות, ואין אימת נכנסים על המתייחדים, אסור להתייחד. ויש לדחות דאדרבא שכוונתו דכשהוא פתח פתוח לעולם אימת נכנסים עליהם.
והנה כן פסק בספר דבר הלכה (ס' ג' סע' ב) אך מה שכתב בהוספות (עמ' קס) שכן דעת הבנין ציון אינו מוכרח וכמו שאבאר בהערה הבאה. וכן פסק הגר"מ שטרנבוך בספר הלכה במשפחה (פט"ו סע' ז). ובספר הליכות בת ישראל (פ"ח הערה טז) כתב שכן פסקו הגרי"ש אלישיב והגרח"פ שיינברג. וכן הכריע בספר נטעי גבריאל (פרק לג סע' א). וכתב כנ"ל בספר זכרון עקידת יצחק (פ"ו) שדן בהלכה זו לפני הגאון רבי נפתלי צבי שמרלר זצ"ל דיין ומו"צ לעדת החסידים וענה לו שאם דרך להיכנס בלא רשות אזי מועיל בסגור ואינו נעול, ואם אין דרך, אינו מועיל. וכ"פ הגאון הרב משה לוי בשו"ת תפילה למשה (ח"ו כת"י).
ונראה פשוט שאפי' במקום שאין רשות להיכנס בלא נטילת רשות לפני כן, אם נמצאים במשפחתו או שכניו בני אדם שנכנסים כך, ג"כ יש להתיר. אכן בדבר זה המציאות משתנה מבית לבית, ובפרט בימינו שאין רשות לבנ"א להכנס לבית זר בלא נטילת רשות, ואף רובם אין דרכם לעשות כן מחמת דרך ארץ, שאסור להתייחד בפתח סגור ואינו נעול. מיהו, ישנם מקרים שגם בימינו מותר, כגון אם יודע שישנם מבני משפחתו המרגישים בנח לדפוק בדלת ומיד לפתוח אף לפני קבלת רשות, או שישנם ילדים קטנים מבני משפחתו, שפעמים מקדימים את הוריהם בבואם לביקור ופותחים את הדלת בלא נטילת רשות וכד' דבכה"ג מיקרי דרך בנ"א להיכנס בלא רשות ואימת נכנסים עליהם ומותרים ביחוד בפתח סגור ואינו נעול. ואם יודע שאין דבר זה נמצא במשפחתו, אסור ביחוד בכה"ג. . ויש מקילים להתיר אפילו שאין להם רשות ואפילו שאינו יודע על אנשים שיכנסו לשם כיון שסוף סוף חושש שמא מישהו יכנס לפתע כן משמע מהחזו"א (הובא בדבר הלכה ס' ג סע' ב ס"ק ו, ובהוספות חדשות עמ' קפח) שבסוף ימיו התיר בפתח סגור ואינו נעול אפי' כשיודע שאין אדם נכנס אצלו ואין לו שום מכיר ורע, כיון שאימת רבים עליו בטבע בכה"ג. וכשפעם נשאל שדרך לדפוק לפני שנכנסים, ענה שיש פראי אדם שנכנסים בלי לדפוק (עיין בהוספות שם). וכעת נדפס שו"ת תשובות והנהגות (ח"ה ס' שלא אות ב) שג"כ כתב שדעת החזו"א והגאון מטשבין להקל בכה"ג, עיי"ש. ונראה שכן סובר לדינא הגר"ח גרינמן שליט"א, וכמובא דבריו לקמן (סע' ט הערה 24). ולכאורה יש לדקדק כן בשו"ת חת"ס (אבהע"ז ח"ב ס' צו) שכתב בתוך דבריו לגבי ערל שנכנס לאשה, דבלאו הכי לא היה יחוד וז"ל "כגון שפתחה פתוח לר"ה בשעה שבני אדם נעורים" עכ"ל. ולכאורה בהא סגי דבני אדם נעורים ולא נקט שבני אדם נעורים ודרכם להיכנס, ויש לפלפל.
וראיתי בספר דבר הלכה (ס' ג ס"ק מג) שכתב שאף המהרש"ם (ח"ב ס' עו) מתיר להתייחד בפתח סגור ואינו נעול אפי' שאין דרך להיכנס בלא רשות. והנה המעיין בתשובת המהרש"ם הנ"ל יראה שאין זכר להיתר זה, אלא שסך הכל המהרש"ם דחה את הראיות שכתב בשו"ת בנין ציון (שהובא לעיל מיניה), אך לא מבואר שחלק עליו בדין גופא. ושוב ראיתי שכן תפס על הדבר הלכה הנ"ל בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז ס' עג), עיי"ש. והנה נגלה לעיני שהדבר הלכה בעצמו, בהוספות שבסוף הספר (ס' ג סע' ב) כתב שהמהרש"ם חלק על הבנין ציון בראיות, וצ"ע אם חולק עליו בדין. הנה מבואר שהדבר הלכה בעצמו הסתפק בזה, וכנראה שחזר בו.
ותדע, שמלשון הרשב"א (ס' אלף רנא) משמע בפשטות דכל שאינו נעול, אין בזה יחוד, ולאו דוקא באופן שיש רשות לבני אדם להיכנס בלא רשות. דהנה הרשב"א נשאל לגבי אשה שנכנסה לחקירה והגיפו הדלתות, וענה וז"ל "הגפת דלתות שאמרת, אין זה יחוד עד שיהא בית נעול וכו' וטעמא כל שאינו במנעול ירא הוא שמא יכנס אחר שלא ברשות וגו"' עכ"ל. הנה נקט בלשונו שדוקא נעול הוי יחוד, וכל שאינו נעול כללא כייל דלא הוי יחוד דחושש שיכנסו בלי רשות. ואם איתא שאפי' שאינו נעול הוי יחוד כל שאין דרך בנ"א להיכנס, היה לו להשמיע כן. וגם פשט לשונו שנקט "שמא יכנס אחר שלא ברשות" משמע שאין לו רשות כלל, ואין הכוונה שיש לו רשות להיכנס בלא נטילת רשות. וכיו"ב יש לדקדק מרבו של הרשב"א, רבינו יונה בספר היראה שכתב וז"ל "אי זה הוא יחוד, סגור במפתח או במנעול זהו יחוד האמור בתורה", עכ"ל. אלמא דוקא נעול הוי יחוד וכל שאינו נעול אין בזה יחוד, לא שנא אם יש רשות להיכנס או לא.
ובשו"ת בנין ציון (ס' קלח) יש קצת עקולי ופשורי להבין דבריו על נכון. תחילה הביא את דעת הרשב"א שכל שלא נעלו את הדלת אין בזה יחוד, ושוב הביא את הגהת הבית מאיר והגרעק"א שהגיהו בדברי הרשב"א וכתבו דהוי ט"ס והאריכו ליתן ראיות שאפי' שלא נעול הוי יחוד, והבנין ציון דחה הגהתם וראיותם. ומכל המשא ומתן שם נמצאים כמה חילוקים בנ"ד. תחילה כתב לגבי דבורה הנביאה שהיתה יושבת לשפוט את ישראל והיתה יושבת תחת עץ תומר, ומבואר בגמ' (מגילה יד.) שהיתה עושה כן מחשש יחוד, ופרש"י וז"ל "שהוא גבוה ואין לו צל ואין אדם יכול להתיחד שם עמה כמו בבית" עכ"ל. וקשה, הרי יכלה לעשות כן אפי' תחת עץ רגיל אפי' שיש לו צל ונסתר מעיני בנ"א, כיון שסוף סוף אין לו דלת נעולה ואין בזה יחוד, וכן יכלה לשפוט בבית ובלבד שהדלת לא תהיה נעולה. ושוב כתב מגמ' סוכה (כה:) שחופה בסוכה לדעת אביי שייך שם יחוד ואע"פ שאין שם דלת נעולה, ופרש"י שסתם סוכה היתה בגג ואין דרך רבים לבא לשם, והקשה הבנין ציון מה שונה מחופה בבית. והסביר כיון שאין דרך בנ"א לבא לשם הוי יחוד. ולגבי דבורה הנביאה כתב כיון שאין אדם נכנס כאשר חוקרים את העדים אזי שייך יחוד. ובגמ' קידושין בדין אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד כיון שאין דרך אנשים ליכנס לנשים ולכן אם אחד פרש לנשים אינו חושש שיבואו אחריו. ומדבריו אלה משמע שלמד כמו הרדב"ז בהבנת הרשב"א, שכל ההיתר בפ"פ לרה"ר בדלת אינה נעולה דוקא שיש רשות לבנ"א ליכנס בלא נטילת רשות, והראיה, שאצל דבורה הנביאה שאין רשות לאחרים להיכנס הוי יחוד וכן בפנימי וחיצון שאין דרך לעשות כן הוי יחוד, וכך הבין הדבר הלכה (הובא בהערה הקודמת) בדעת הבנין ציון וכן הבינו עוד אחרונים בדעתו.
מיהו דבר זה נסתר להדיא מהמשך דבריו של הבנין ציון, שהעיר על ראיית הבית מאיר (שהגיה בהרשב"א וסובר שסגור ואינו נעול הוי יחוד) שרצה לדייק מלשון "פתח פתוח לרה"ר" שאם פתוח לחצר יש יחוד, וכתב הבנין ציון דאדרבא זוהי ראיה לשיטתו, וז"ל "שהכל תלוי אם מתיראים בכל עת שיבא אדם לשם, דבפתח פתוח לרה"ר לעולם מתיראים אבל בבית הפתוח לחצר פעמים מתיראים ופעמים לא, כפי עניין הדיורים שם ולכן כללא כייל לנקוט פתח פתוח לרה"ר דבזה לעולם אין יחוד וכמו כן ודאי שייך יחוד אפי' בלא סגירת דלת בחדר בעליה דומיא דסוכה כמו שכתב רש"י במקום שאין דיורין בבית וכדומה אבל בחדר שבכל רגע יכול לבא אדם לשם אין יחוד בלא דלת סגור ואין צריך להגיה בדברי הרשב"א וכו' ולכן כתב שאין יחוד בלא סגירת הדלת שמתירא בלא סגירה שמא יכנוס שם אדם אפילו שלא ברשותו כו' ועל כן כל כה"ג שמתיראים המתיחדים שיבא אדם לשם בלא נטילת רשות לא נקרא יחוד בלא סגירת הדלת" עכ"ל. הנה מוכח מלשונו שהדבר ברור שבפ"פ לרה"ר אין יחוד לעולם, כיון דלעולם חוששים שמא יכנסו בלי רשות וכללא כייל דפתוח לר"ה אין בו יחוד ורק בפתוח לחצר פעמים חוששים ופעמים לא. ומשמע אפי' שאין רשות לבנ"א להיכנס בלא רשות, דאם איתא שאם אין רשות לא מועיל בדלת סגורה, כיצד כתב שפתוח לרה"ר לעולם לא הוי יחוד. וא"כ נראה שהבין שמה שכתב הרשב"א "בלא רשות" הוא כפשוטו, שהחשש שיכנסו בלא רשות כלל אפי' שאין רשות להיכנס שם. ומוכח שכך הבין ג"כ מדנקט בסוף דבריו שחוששים שיכנס אדם "אפילו בלא רשות" והמלה "אפילו" מורה על רבותא, ואם איתא שיש רשות להיכנס בלא רשות, אין כאן רבותא כלל. אלא לפ"ז צריך לומר שאצל דבורה שייך יחוד כיון ששם ידוע בודאי שלא יכנסו בלא רשות בזמן חקירת העד, וכן בפנימי וחיצון מחמת שאין דרך אנשים לבא לנשים, אינו חושש כיון שיודע מי נמצא שם וחששו קטן, מה שאין כן שפתוח לרה"ר ששם אינו מכיר מי עובר ומי בא וחושש שמא יכנס מישהו בלא רשות. ולסיכום עולה שאם הפתח לכיון רה"ר לעולם אין יחוד בדלת שאינה נעולה וכמ"ש החזו"א לעיל, ואם פתוח לכיון מסויים שודאי לא יכנסו, דומיא דחקירת עד דדבורה, הוי יחוד, וכשפתוח לחצר, פעמים שיש בו יחוד ופעמים לא. כנלע"ד בהבנת הבנין ציון.
ושיטה מקילה מצאתי בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות ד) שכתב שאף בדלת נעולה, בזמן שדרך בנ"א לבא לביקור, אין איסור יחוד. כיון שדרך בנ"א שכאשר דופקים בדלתם הם שואלים מי זה וכן פותחים לו את הדלת, לפיכך חושש שמא ידפקו בדלתו ויהיה מוכרח לפתוח תיכף, עיי"ש. ויש להעיר על דבריו, שהרי אפשר שהמתייחד יטען טענת ישן או מתפנה, כי זמן ביאה הינו קצר, ומי אמר שבכה"ג מפחד, וכן משמעות הפוסקים שסוברים שדלת נעולה הוי יחוד, לא חילקו ולא כתבו היתר זה. וכן פשט לשון הגמ' פ"פ לרה"ר ולא נקטו פתח פונה לרה"ר. ושו"ר בספר נטעי גבריאל (פרק לב סע' א) שהעיר טובא על האג"מ הנ"ל, וששאלו להגר"ש וואזנר על היתר זה ולא הסכים, ושכן מורים מורי הוראות מובהקים שאין לסמוך על זה, והוסיף שנראה פשוט שכוונת האג"מ דמיירי שיש חשש טובא וכגון שניכר שהם בבית ואם לא יפתחו את הדלת כשמישהו ידפוק, הוא יתמה על זה, אך בלא חשש גדול כנ"ל אף האג"מ אוסר, ושכן העידו תלמידי האג"מ שכן כוונתו, עיי"ש. וכעת מצאתי בספר שמירת הגוף והנפש (ח"א ס' קיד הערה י) שראה בספר אהלי ישורון שמביא בשם רבו האג"מ שכל ההיתר הנ"ל הוא רק בשעת הדחק ובדרך עראי ולא במי שגר שם תמיד, עיי"ש. ולדינא אין להקל כלל כשהדלת נעולה אפי' בשעת הדחק ואפי' באופן עראי, וצ"ע בדברי האג"מ הנ"ל. .
ד. דין פתח פתוח שמותר להתייחד שם, דוקא ביום ובתחילת הלילה, כל זמן שדרך בני אדם להלך ברחוב. ולאחר זמן זה, אסור הנה אף דהש"ס והפוסקים סתמו וכתבו דמותר בפתח פתוח, ולא כתבו דוקא ביום, מ"מ הסברא נותנת דדוקא בזמן שדרך בני אדם להלך ברחוב, שאז חוששים המתייחדים לעבור עבירה שמא מישהו יכנס בלא רשות, אך בזמן שיודעים שאין דרך בני אדם להלך, לא יפחדו לעבור עבירה.
וכן כתב הכנסת הגדולה (הג"ט ס' כב אות ה) בשם הר' מכירי משריטי. והרבה אחרונים סמכו ידיהם על הכנה"ג, ובכללם הבאר היטב (ס' כב ס"ק ט) והפתחי תשובה (שם ס"ק ט) והברכי יוסף (שם סע' י) והאפי זוטרי (שם ס"ק כ) ובהגהות יד אהרון (ח"ג ס' כב הגב"י אות יב) ובשו"ת טוטו"ד (מהדות"ל יור"ד ס' ה) ובנתיבות השלום (נתיב ט ד"ת ס"ק ו) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רג אות ה). וכ"כ התפארת ישראל (משניות קידושין פ"ד משנה יב). וכן פסק בחכמת אדם (כלל קכו סע' ז) והקיצוש"ע (ס' קנב סע' ה) ובשו"ת חת"ס (ח"ב אבהע"ז ס' צו באמצע התשובה) וכן הסכים הח"ח (נדחי ישראל פכ"ד אות ז), וכן פסק בדבר הלכה (ס' ג סע' יד) והדברי חכמים (פ"ג הל' י). וכן כתב בפירוש שם טוב על הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב סע' יב). ובשו"ת שבט הלוי (שם) כתב שאין להקל על דברי הכנסת הגדולה.
והנה פשוט שדבר זה משתנה ממקום למקום, ואף שהכנסת הגדולה נקט חצי שעה בתוך הלילה, וכן בלשונות הפוסקים נקטו שעות שונות, נראה שכוונת כולם דאזלינן בתר המקום. ובספר דבר הלכה (ס' ג סע' יד) כתב בשם החזו"א שעד שעה עשר בלילה, מועיל פ"פ. דבשעות אלה עדיין באים לבקר, ובהוספות חדשות (עמ' ריג) כתב בשם הגרי"י קניבסקי זצ"ל דעד שעה אחת עשרה מועיל פ"פ, עיי"ש. ואה"נ אם אדם מכיר סביבתו שאפי' עד מאוחר יותר דרך בנ"א להסתובב ברחוב, מועיל פ"פ, ועיין בהערה הבאה. וה"ה בימים מיוחדים שידוע שיש בני אדם עד שעה מאוחרת שמועיל עד לפי אותה שעה. ועיין בשתילי זתים (ס' כב סס"ק טו) שכתב ג"כ שהכל לפי העניין ולפי המקום, כי יש שעות ביום כלילה, עיי"ש. והיינו אפי' ביום אם זה זמן שאין עובר ושב מחמת סיבה מסויימת, אינו מועיל היתר של פ"פ. וכ"פ בספר טהרת ישראל (ס' כב אות כא). וכן הוא בשו"ת שבט הלוי הנ"ל שכתב שכיום השעה מאוחרת יותר מבעבר כי דרך להלך ברחוב עד שעה מאוחרת, עיי"ש. וכתב הדבר הלכה (ס' ג' ס"ק ל') דאם אחד מבני הבית יצא לעסקיו וצריך לחזור במשך הלילה, ליכא יחוד אפי' שאין דרך בני אדם להלך ברחוב, וכן מסתבר. , אלא אם כן זה מקום שדרך בני אדם להלך שם כל הלילה התוס' (שבת יג: ד"ה "מטה חדא הואי") כתבו על פלטי בן ליש שהתייחד עם מיכל, דהיה זה בפתח פתוח. וכתב על זה החיד"א בברכי יוסף (ס' כב אות י) שפלטי בן ליש היה גר במקום דשכיחי עוברים ושבים כל הלילה, עיי"ש. ש"מ במקום דשכיחי כל הלילה שיש עוברים ושבים, שרי להתייחד. וכ"פ בספר טהרת ישראל (ס' כב אות כא). ועיין בחידושים וביאורים (קידושין ס' יא אות יב ד"ה ובנידון). . ויש מתירין בפתח פתוח בכל ענין, בין ביום ובין בלילה בלא חילוק בעזר מקודש (ס' כב סע' ט) הסתפק האם בלילה כשאין עוברים ושבים מועיל פ"פ, דאפשר דלא פליגי חז"ל וכו', עיי"ש שנשאר בצ"ע.
והנה התוס' (שבת יג: ד"ה "מטה חדא הואי") כתבו דפלטי בן ליש התייחד עם מיכל בפתח פתוח, ופשט לשונם דאפי' בלילה, ולא כתבו דמיירי במקום שיש אנשים בלילה כביום. ואף שהברכי יוסף (ס' כב אות י) כתב כן בדעת התוס' דמיירי במקום שכל הלילה מצויים אנשים, כבר כתב עליו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"א אות ג) דזה אוקימתא דחוקה ורחוקה מהמציאות שפלטי בן ליש גר במקום שבמשך כל הלילה יש עוברים ושבים. ועיין באג"מ (ח"ד ס' סה אות ה) שכתב שכמעט ואין מציאות שיש מקום שכל הלילה יש בני אדם עוברים ושבים, עיי"ש. ובמיוחד שבזמנם לא היתה תאורת רחוב כבימינו. מיהו ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד שאילת שלום ס' ג) דכתב על הברכ"י הנ"ל דאצל פלטי היה גם נר דלוק כל הלילה שאפשר לראותם ממש, עיי"ש. מיהו לענ"ד יש בזה דוחק שבמשך שנים היו באופן כזה. ועיין לעיל (סע' ב הערה 5 ד"ה ויש להעיר ולקמן בסע' הבא). ושוב ראיתי להחיד"א גופא דכתב איפכא ולמד בתוס' הנ"ל דפ"פ מועיל כל הלילה ואפי' שאין עוברים ושבים והוא בברכ"י (ס' יז אות כ) שהעולה מהתוס' שמותר אף בלילה, ואפשר שחלק על זה הרשב"א וכו' עיי"ש. הנה מוכח שלמד בתוס' שמועיל כל הלילה אף שאין עוברים ושבים כיעוין שם. וצ"ל לומר שחזר בו החיד"א בס' כב ותירץ שמדובר במקום שהיו עוברים ושבים כל הלילה וכנ"ל.
והנה במכתב חזקיהו (לבעל השדי חמד) בחידושיו לשבת (יג:) כתב שמצא לחכם אחד שלא נודע שמו, שהקשה על הכנסת הגדולה שכתב שבלילה לא מועיל פ"פ מהא דמבואר מהתוס' הנ"ל דכתב דפלטי בן ליש דר עם מיכל בפ"פ, וש"מ שלילה כיום, ולא כמו שכתב הכנסת הגדולה, ועיי"ש שהשדי חמד כתב שהברכי יוסף כבר תירץ זאת. מ"מ חזינן דאותו חכם סובר דגם בלילה מהני פ"פ בדיוק כמו ביום, ולא הסכים לחידוש של הכנסת הגדולה, שכתב דרק בזמן שבנ"א עוברים ושבים ברחוב.
ונראה לבאר טעמו, דכל שהפתח אינו נעול ויש אפשרות לבנ"א להיכנס, אזי אפי' שאין בנ"א ברחוב, מ"מ ישנה הרגשה טבעית של פחד הטבועה באדם, כיון דסוף סוף הדלת אינה נעולה, ועוד שאפשר שחוששים ליחידים הסובבים ברחוב עד שעות מאוחרות, ועיין באג"מ (ח"ד ס' סה אות ה) מה שכתב לגבי חשש מיחידים הסובבים כל הלילה.
ושוב ראיתי באוצר הפוסקים (ס' כב סע' ט אות ג) שכתב בשם הזרע יצחק (ס' טז) שהוכיח מהתוס' הנ"ל שפ"פ מועיל כל הלילה והקשה על האחרונים שכתבו שמועיל רק ביום ותחילת הלילה, וסיים שאפשר שפ"פ בשעות הלילה אסור רק מדרבנן מגזירת דוד (שגזר על יחוד פנויה כדלעיל פ"א סע' ה) והמעשה של פלטי היה לפני הגזירה ולכן אין להקשות מהתוס' הנ"ל, עיי"ש. ויש להעיר על דבריו דהיכן מצינו שדוד גזר על יחוד בפ"פ בלילה, ולכאורה הוי דוחק גדול. והנה הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (ס' תשטו) נשאל על התוס' הנ"ל כיצד תירצו שפלטי בן ליש התיחד בפ"פ הרי בלילה אינו מועיל (ולא זכיתי להבין דעת השואל שהרי האחרונים הם שכתבו לאסור בלילה ויש להקשות עליהם מהתוס' ולא להקשות על התוס'). ותירץ שבלילה נעץ חרב בינו לבינה. ושוב נשאל (ס' תשטז) שנעיצת חרב אינו מועיל והשיב שכיון שכונתו של פלטי היתה להצילה שלא תנתן לאחר, לא היה אסור היחוד, עיי"ש. ויל"ע בתירוצו ואכמ"ל. ועוד עיין בשו"ת ברכות שמים (ס' לד אות י) מה שכתב בדעת התוס' הנ"ל. וע"ע בשו"ת דברי חיים (הלברשטם ח"ב ס' כז) מש"כ גבי פלטי בן ליש. .
ה. במקום שיש היתר של פ''פ בשעות החשיכה ואפי' בשעות המאוחרות של הלילה וכדלעיל בסע' הקודם (הערה 10). , כלומר שדרך בני אדם להלך ברחוב, י''א שכל ההיתר להתייחד באותו מקום, דוקא במקום מואר. אך בחשיכה גמורה, אסור כן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"א ו) כסברא פשוטה, שהני רשיעי חושבים שהאפילה בשבילם הוי מסתור והוסיף להוכיח כן מהרדב"ז בתשובה (ח"א ס' קכא [כצ"ל]) שכתב וז"ל "פרט לאם נתייחדה עמו באפילה דלא צריך לא פתח ולא נעילת שערים שהרי במחשך מעשיהם", עכ"ל עיי"ש. וכן משמע בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד ס' ג, ד, ה).
ולכאורה יש להעיר על זה מדברי התוס' (שבת יג:) שכתבו שפלטי בן ליש שהתיחד עם מיכל, פ"פ היה, עיי"ש. וכבר הקשנו בסע' הקודם (הערה 11) דמשמע מכאן דמועיל פ"פ כל הלילה ואפי' שאין עוברים ושבים ברחובות, והחיד"א תירץ שפלטי היה גר במקום שעוברים ושבים כל הלילה, עיי"ש. והנה סתימות התוס' דמהני אפי' שהיה חושך גמור, דלא ביארו שהיה נר דלוק כל הלילה, ואף החיד"א לא כתב כן בדעת התוס'. מיהו כעת ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד שאילת שלום ס' ג) דכתב שאצל פלטי היה נר דלוק כל הלילה, עיי"ש. ולכאורה זה דוחק, דבשלמא התוס' קיצרו בזה, ואפי' שהיו דרים במקום שיש עוברים ושבים כל הלילה לא כתבו, אלא החיד"א ביאר כן בדבריהם. מ"מ החיד"א, שכבר נחת להסביר בדברי התוס' מדוע לא היה יחוד מדוע קיצר ולא כתב שהיה נר דלוק כל הלילה. . וי''א שמותר אף בחשיכה גמורה בספר דבר הלכה (ס' ג ס"ק לה) כתב שבשעות שדרך בנ"א להלך מועיל אפי' בחשיכה, ומה שכתב הרדב"ז (ח"א ס' קכא) שדוקא לאור הנר מותר אך באפילה אסור, מיירי בשעות שאין דרך בנ"א להלך ברחובות. והוסיף ליתן טעם שהמתיחדים חוששים שמא הנכנס ירגיש במעשיהם אפי' בחושך או שיכנס וידליק אור, עיי"ש. ועיין בהערה הקודמת מש"כ בשם החיד"א. , וכן עיקר להקל בזה כן הכריע הגר"י רצאבי שליט"א. .
ו. אם מתייחדים בחדר שהוא פתוח לגמרי לכיון רה''ר והחדר מואר, מועיל לכתחילה כפתח פתוח כל הלילה אפילו בשעות ובמקום שאין דרך בני אדם להלך ברחוב כן משמע מהרדב"ז (ח"א ס' קכא) שכתב וז"ל: "אבל היכא שהוא לאור הנר או ביום ופתח הבית פתוח, לעולם אימא לך דלא הוי יחוד דמירתת ולא בעיל שמא יראוהו מן הפתח ונמצא מתבייש וגו"' עכ"ל. ובספר דבר הלכה (ס' ג ס"ק לה) כתב להסביר את הרדב"ז שהתיר לאור הנר ופתח פתוח לרה"ר אפי' בשעות שאין דרך בנ"א להלך, עיי"ש. וכן הסכים לדין זה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"א ב) וכתב שיש גם סברא בדבר, שבצורה פרוצה כזאת יש ע"פ רוב גם בושה אנושית טבועה בנפש האדם מלחיות חיי אישות גם בלי מה שיש פחד של ראיה ממשית מבנ"א ובפרט העוברי עבירה אשר זה דרכם להסתר במסתרים ולעשות במחשך מעשיהם, עיי"ש. מיהו ראיתי להגרמ"ש קליין שליט"א בחוברת להלכות והנהגות לבת ישראל (הל' יחוד אות יח) דכתב שבשעות הלילה המאוחרות שאין מצויים כל הזמן עוברים ושבים ברשות הרבים, אין מועיל אפי' אם פתח הבית פתוח לרווחה לרשות הרבים, עיי"ש. מיהו לדינא יש להקל וכדאמרן. . וכאשר נמצאים בחדר מואר אך הוא חדר פנימי יותר שפתוח לחדר חיצוני מואר [ופתוח לגמרי לכיון רה''ר] בשעת צורך אפשר להקל כן משמע מלשון האג"מ (ח"ד ס' סה אות ד) שכתב בזה"ל "אבל בזמן שאין דרך אינשי לבא, או במקום שלא שכיחי אינשי לבא, איכא איסור יחוד כשהדלת נעולה, ורק בפתוח ממש ליכא גם אז איסור יחוד דמאחר דקיל ליכנס מירתתי אף מיחידים" עכ"ל. הנה מדנקט בלשונו "דקיל ליכנס" משמע שאפי' באופן שאי אפשר לראות דרך הליכה ברה"ר לפנים הבית אלא צריך להיכנס ג"כ מועיל, וא"כ ה"ה שנמצאים בחדר לפנים חדר. (אא"כ יודע בודאות ממש שלא יבואו שאז נראה שאוסר, שם אות ה). ותדע שלא מבואר בלשונו אי בעינן שיהיה המקום מואר או לא.
והנה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' תרנז) דן לגבי איסור שמרטפית, וכתב שכיום אין דרך להיכנס בלא לדפוק בדלת, ולכן ראוי למנוע יחוד בכה"ג, והעלה שאם יש אחד מכמה אופנים, יש להתיר, ואחד מהם כתב בזה"ל "הדלת תהיה פתוחה ממש עם אור חזק בהול, ובחדר שנמצא האיש יהיה ג"כ פתוח ומואר, דבכה"ג מפחד האיש שעלולים ליכנס ולדעתי עיקר ההיתר בזה בחדרים הסמוכים ממש לדלת הכניסה ולא בקומה נוספת כי לא חייש שיעלו במדריגות, ואין להקל בזה, עכ"ל. והנה מוכח לדינא שבחדר לפנים מן ההול אע"פ שאין דרך להיכנס מ"מ כיון והמקומות מוארים מותר, ורק החמיר בקומה שניה. (וצ"ע אם החמיר גם בחדר פנימי שאינו סמוך להול, ועיין לקמן סע' יב הערה 34). ודע, דאין ראיה מדבריו לאמצע הלילה שאין בנ"א מסתובבים זולת יחידים, אלא יש ראיה להיכא דשכיחי אינשי רק שאין דרכם להיכנס. מיהו לדינא אפשר שיש להקל בשעת הדחק אפי' בקומה שניה כשהכל מואר, כי חוששין שמישהו יעלה וכמו שכתבנו לקמן (סע' יג) בדין פ"פ בקומה שניה, וע"ע בשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות לז). ולענ"ד אע"פ דלכתחילה יש להחמיר מ"מ בשעת צורך אפשר להקל כיון שישנה אימה גדולה. וכל זה להלכה אבל למעשה ישאל מורה הוראה כאשר זה קומה שניה. .
ז. אם מתייחדים במקום שנסתר מן העין, כגון תחת מרגלות המטה, אסור אפילו כשאין דלת בפתח כלל, ואפילו שהפתח פונה לרה''ר, כיון שאי אפשר לראותם הרדב"ז (ח"א ס' קכא) והביאו בפתחי תשובה (ס' כב ס"ק ח), שאם מתייחדים תחת מרגלות המטה במקום שאין רואים, אסור. ואין הפתח מעלה ומוריד, עיי"ש. ונראה שהטעם, שאף אם מאן דהו יכנס בלא רשות, לא יראה כלום. ולא אמרינן שיחפש במקומות החבויים של הבית. לפיכך אסור אפי' במקום שדרך בנ"א ליכנס בלא רשות. .
ח. מקום שאין דרך בני אדם לבא אליו, כגון חורבה, אסור להתייחד אפילו שאין דלת כלל הרדב"ז (ח"א קכא) כתב שבחורבה, אפי' אין פתח, אסור להתייחד, כיון דלא שכיח אינשי דעיילי תמן, ואדרבא שעירים ירקדו שם וכו', עיי"ש. והביאו בפתחי תשובה (ס' כב ס"ק ח). והטעם פשוט, שאין המתייחדים חוששים שיראה מאן דהו ויתפסם בקלקלתם.
והנה נראה שכן סובר הבנין ציון (ס' קלח) שכתב כן בדעת הרשב"א שכל שאין דרך בנ"א לבא לשם מיקרי נעול ועוד כתב שכל שהמקום נסתר מהעין וא"א לבני אדם לבא, אסור ביחוד, עיי"ש. והנה מה שכתב שא"א לבנ"א לבא, כוונתו שאין דרך לבנ"א לבא לשם כלל, ואין כוונתו שא"א לבא מחמת מציאות, דהא הוכיח דין זה מדבורה הנביאה כמו שיבואר לקמן, והתם ודאי אפשר לבא אלא שאין דרך בנ"א לבא כלל. וגם מה שכתב נסתר מן העין, פירוש שא"א לראות את הנעשה דרך רה"ר וכד'. והבנין ציון כתב שתי ראיות לדין זה, ואחת מהם ממס' מגילה (יד.) וז"ל הגמ' "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות, מלמד שהיתה עושה לפידות למשכן. והיא יושבת תחת תומר מאי שנא תחת תומר אמר ר' שמעון בן אבשלום משום יחוד", ע"כ לשון הגמ'. ופרש"י "משום יחוד שהוא גבוה ואין לו צל ואין אדם יכול להתייחד שם עמה כמו בבית", עכ"ל. ופשט הדברים ששאר עצים יש להם צל כיון שיש להם ענפים עד סמוך לרצפה, כמבואר בפירוש העץ יוסף (עין יעקב שם) לפיכך לא ישבה תחתם משום יחוד.
והנה כתב על זה הבנין ציון הנ"ל, שחששה מיחוד כי בעלה לא היה בעיר כמבואר במדרש שהיתה עושה לפידות למשכן ושולחת את בעלה למשכן שילה (שאם בעלה בעיר אין חשש יחוד לרוב הפוסקים כמו שיבואר לקמן פ"ט סע' א). והקשה, סו"ס למה לא ישבה תחת עץ רגיל, אפי' שיש ענפים ואין יכולים לראות מבחוץ, הרי אין פתח ואפשר שמישהו יכנס, או אפי' שתשב בבית בלא סגירת דלת, אלא מכאן מוכח שבכה"ג שנסתרים מן העין אפי' אין פתח, אסור ביחוד, כלומר, שנסתרים מבנ"א שברה"ר, ואין שום סיבה לבנ"א לבא לשם, אסורים ביחוד.
ויש לדון בעיקר ראייתו, דסו"ס למה לא ישבה בביתה ופתחה את הפתח לגמרי ממש שיראו מרה"ר לתוך החדר. ולכאורה אפשר לפרש שמידת חסידות נקטה דבורה שאע"פ שיכלה לפתוח הדלת או אפי' סגור ואינו נועל ואין בזה יחוד, מ"מ נהגה חסידות בעצמה וישבה תחת תומר. וכן משמע בתנא דבי אליהו (פ"ט ד') וז"ל "והיא יושבת תחת תומר לפי שאין דרכה של אשה להתייחד בתוך הבית לכך דבורה הולכת ויושבת תחת צילו של דקל וגו"', עכ"ל. ואמאי נקט "אין דרכה של אשה להתייחד בתוך הבית" הרי זה איסור גמור, אלא נראה כוונת התד"א שאין דרכה של אשה להתייחד בתוך הבית אפי' באופן המותר, וזה מדרכי הצניעות של בנות ישראל. וכך נהגה דבורה מתוך צניעות וחסידות, וכעין מה שכתבו רבינו ירוחם (נתיב כג ח"א) ורבינו יונה (ספר היראה) שאדם צנוע יזהר מלהתייחד עם אשה אחת בבית אפי' בפתח פתוח, עיי"ש. (מיהו עיין בלשון רש"י מס' כתובות עב. ד"ה אזהרה).
ואחר זמן ראיתי בבן יהוידע (מגילה שם) שפירש את מעשה דבורה שנהגה מידת חסידות, שהרי מבואר במשנה (קידושין פ:) שעם שני כשרים מותר להתייחד, והרי לדין באים שנים, תובע ונתבע, א"כ למה פחדה מיחוד, וא"ת חששה שיבואו שני בנ"א פרוצים, א"א לומר כן, שהרי הדור ההוא היו כשרים כולם כמבואר בגמ' שם. ומכאן הוכיח שנהגה בחסידות. עיי"ש. ואף שהיה מקום לדחות, שאע"פ שכולם היו כשרים בדור ההוא, מ"מ כשבאין למשפט יהיו בעיניך כרשעים, כמו שכתבו העיון יעקב, והענף יוסף, והגהות יעב"ץ, פתח עיניים (מגילה שם), לפיכך חששה מיחוד מעיקר הדין ולא חסידות, מ"מ כבר העירו על דבריהם בשו"ת יביע אומר (ח"א אור"ח ס' מא' אות טו טז) ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו במילואים ס' מ) שאף שהם כרשעים, מ"מ אינם חשובים כפרוצים בעריות, וחזר הדין שנהגה חסידות בלבד. וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות א) כתב שפירושם הינו תמוה וזר מאוד, ועיין לעיל (פ"ד סע' ט הערה 22) שהארכנו בזה. ושו"ר בשו"ת מהרש"ם (ח"ב ס' עו') שכתב לדחות את שתי הראיות של הבנין ציון הנ"ל וכתב שאפשר שדבורה נהגה בחסידות, עיי"ש. אלא אם כן הפתח מול רה''ר שאפשר לראות את הנעשה בפנים פשוט, שעכשיו מפחדים שמא יעבור מישהו ברה"ר ויראה את הנעשה בפנים. .
ט. במקום שאין רשות ואין דרך בני אדם להיכנס בלא רשות, אם תלה פתק על הדלת במקום ניכר ובכתב הניכר לעין כל, שכל הבא לביתו יכול להיכנס בלא ליטול רשות תחילה, מועיל כפתח פתוח כיון שכתב כן בפתק הרי נתן רשות מפורשת לכל מאן דבעי להיכנס ללא רשות. וכבר ביארנו לעיל (סע' ג) שאם יש רשות להיכנס בלא רשות, מועיל כפ"פ. ולכן חושש שמא מישהו יבא לביתו ואכן יכנס בלא רשות. וכעת מצאתי שכן סובר בעל ספר דבר הלכה שבספרו (ס' ג סע' ה) כתב שאם אין השכנים רגילים כלל להיכנס שם אינו מועיל פתח סגור ואינו נעול (ונשאר בצ"ע) ונשאל על זה בעל דבר הלכה בשו"ת אבני ישפה (ח"ב ס' פו) מה הדין אם יתלה פתק וכנ"ל, והשיב בעל הדבר הלכה (שם ס' פז) שמה שכתב בספרו שאין השכנים רגילים להיכנס כוונתו שאינם באים כלל אליו אפי' ע"י דפיקת דלת ולכן מה יועיל הפתק, עיי"ש. ומשמע שאם השכנים כן באים אליו רק שנוטלים רשות לפני כן, יועיל לתלות פתק על הדלת. וכ"ש לפי דעת החזו"א וסיעתו שהבאתי לעיל (סע' ג הערה 8) דסוברים שאפי' במקום שאין מכירים אותו כלל באותה עיירה מהני ומיקרי פ"פ. וכשהצעתי הדבר לפני הגר"י רצאבי שליט"א, הורה שיש להקל. וכן נראה דעת הנטעי גבריאל (פרק ה סע' ה), עיי"ש. בשעות שדרך בני אדם להלך ברחובות עיין לעיל (סע' ד). . ואם הוא דייר חדש בבנין וכיו''ב, שאין לו שכנים המכירים אותו וכתב פתק בנוסח המסביר שהוא דייר חדש ושמו כך וכך, וכל הרוצה להיכנס אליו בלא רשות, רשאי. , רק בשעת הצורך אפשר להקל על ידי פתק וכנ''ל עיין בהערה הקודמת דמשמע מהדבר הלכה שבכה"ג אינו מועיל, אלא שאין הדבר ברור לו כ"כ וכמ"ש בספרו דבר הלכה (ס' ג סע' ה) שאם אין רגילות לשכנים לבא, אע"פ שדעתו נוטה יותר לחומרא מ"מ נשאר בצ"ע. עכ"פ לדינא נראה שאף בכה"ג יש לו חשש שמא מישהו שהשכנים יצטרך אותו וכשיראה את הפתק יכנס בלא רשות, וכן הורה לי הגר"י רצאבי שליט"א שאפשר להקל אף בכה"ג. ובפרט לפי דעת החזו"א וסיעתו שהבאתי לעיל (סע' ג הערה 8) דאפי' במקום שאין לו מכיר בכל העיר, כל זמן שאינו נעול, מהני, עיי"ש. וכששאלתי דין זה להגר"ח גרינמן שליט"א, ענה לי שמועיל אפי' בלא תליית פתק כלל. (וכנראה סובר כדעת החזו"א הנ"ל). מיהו נראה דכיון שאין זה שכיח כ"כ שהשכנים יבואו לכן עדיף למצוא היתר אחר. אך בשעת הצורך אפשר לסמוך על כל הנ"ל. .
י. אם הפתח נעול, אך יש מפתח לבני הבית ועיין לקמן (סע' טו) האם צריך דוקא מישהו שמציל מאיסור יחוד או שמא כל אחד מבני הבית. ויכולים להיכנס בכל עת שירצו, הרי זה נקרא פתח פתוח, ומותר פשוט מסברא, כיון דמירתת שמא יכנס מישהו מבני הבית, הוי כפתח סגור ואינו נעול. וכן מבואר בשו"ת דובב מישרים (ח"א ס' ה). וכן פסק בספר דבר הלכה (ס' ג סע ג) וכתב שם שגם החזו"א מורה היתר בזה. וכן אפשר לדקדק בשו"ת מנחת יצחק (ליקוטי תשובות ס' קמח) שלסוברים שפ"פ הוא סגור ואינו נעול, ה"ה אם נעול אך יש לבעל מפתח, עיי"ש. ונקט דוקא בעל כיון שזה חלק מנידון השאלה, אך נראה פשוט שה"ה לשאר בני הבית. וכן כתב בשו"ת שרגא המאיר (ח"ג ס' עה) שאם יש מפתח נחשב כסגור ואינו נעול. וע"ע בנשמת אברהם (ס' כב סע' ג) שכתב בשם הגרי"י נויבירט שליט"א לגבי יחוד של בעל שאשתו חוץ לבית שיש להתיר אם לאשתו יש מפתח או למישהו אחר מבני הבית.
ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פכ"ג אות ח) כתב דוקא שאין זמן קבוע לחזרתם של בני הבית, עיי"ש. ומשמע שאם יש להם שעות קבועות, אינו מועיל. וכן בספר אום אני חומה (ח"מ ס' שפו) כתב שאם יש מפתח לילדי הבית, מועיל אך כשהם בבית הספר אינו מועיל כי לא חוששין שהם ישובו, עיי"ש. אלא שמסתימות האחרונים הנ"ל לא משמע כן, וכן מסתבר, כיון שקורה הרבה שחוזרים לפני השעה הקבועה מסיבה כל שהיא, א"כ אפי' שיש שעה קבועה לחזרתם, עדיין מירתת שמא יקדימו לבא. ובפרט שיש לצרף את החזו"א והגר"ח גרינמן וסיעתם שהובאו לעיל (סע' ג הערה 8) דמיקרי פ"פ אפי' שאין להם מכיר ורע, עיי"ש. וכיו"ב מצאתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ט ס' רעה אות ג). מיהו נראה מסברא, שאם יודע בבירור שבני הבית שיש בידם מפתחות, נמצאים במקום רחוק, כגון במקום עבודה מרוחק וכד', אסור להתייחד כיון שאינו חושש שיבואו, או שדיבר עמהם בטלפון ויודע שנמצאים בעבודה וכל כיו"ב. ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ט ס' רסא) שכתב לפקפק קצת על היתר זה, עיי"ש.
ופשוט שאם המתייחד נעץ את המפתח בדלת באופן שמבחוץ א"א לפתוח אפי' עם מפתח, יש איסור יחוד. דאף אם יבואו לפתוח וידפקו, יכול לטעון טענת ישנתי וכד'. ועיין מש"כ לעיל (סע' ג סוף הערה 8) בשם האג"מ שכתב קולא גדולה. .
יא. איש הנמצא עם אשה בבית סגור ואין רשות ודרך בני אדם להיכנס בלא נטילת רשות, או שהדלת נעולה ואין לאחרים מפתח, וביקש מאחד השכנים להיכנס בכל עת שיחפוץ בלא נטילת רשות כדי להצילו מאיסור יחוד, ואם הדלת נעולה ומסר לו מפתח, אין בזה איסור יחוד בספר דבר הלכה בהוספות (עמ' קפח) כתב שאם מוסר מפתח ביתו לאחד משכניו ומבקש ממנו שיכנס במשך היום בלא רשות ובלא שעה קבועה, והלה באמת נכנס, אין בזה איסור יחוד. וכיו"ב כתב הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' תרנז אות ב) שימסור מפתח לשכן (עיין בהמשך ההערה שכתבנו בשמו שצריך שני שכנים) ויבקש ממנו להיכנס ואכן עשה כן כמה פעמים, עיי"ש. והנה הוסיפו תנאי שאכן צריך שאותו שכן יכנס בפועל ולא סגי בנתינת רשות. ובספר נטעי גבריאל (פ"ה סע' ו) נתן עצה לזקן שיש לו משרתת שימסור מפתח לשני שכנים ויבקש שיכנסו וכו', עיי"ש. ולא כתב תנאי שאכן יכנסו בפועל, אלא סגי בבקשה בעלמא, ולכאורה הכי מסתברא, דכיון שיש רשות לזרים להיכנס, חושש ואינו עובר עבירה. מיהו כתב שצריך לבקש משני שכנים ולא מספיק אחד. ושו"ר להגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א ס' תשעד) שג"כ כתב שיבקש משני שכנים. ועיין בספר אום אני חומה (ח"מ ס' שפו) שג"כ כתב שיבקש ולא הזכיר שצריך שיכנסו בפועל, אלא שכתב שלכתחילה ימסור מפתח לשלשה בנ"א ואם א"א, סגי בחד, עיי"ש. וכן ראיתי בספר הליכות בת ישראל (פ"ח סע' ו) שכתב שביום יבקש משכנים להיכנס ומועיל להצילו. ובדברי בזה עם הגר"י רצאבי שליט"א, אמר לי שאם מכיר שאכן אותו שכן שממנו ביקש, שודאי לא יבא ויכנס, אזי אינו מועיל. אבל בסתמא אם אינו מכיר בו שלא יבא, מועיל. ואם אחרי הרבה פעמים שביקש ממנו כנ"ל, לא נכנס אפי' פעם אחת, שוב לא יבקש ממנו ולא יסמוך על שמירתו ויבקש משכן אחר, והכי מסתברא. . וטוב יותר שיבקש משני שכנים שיכנסו [ואם נעול, שימסור לשני שכנים מפתח] ויבקש מהם שבאופן ודאי יכנסו בלא נטילת רשות כדי להצילו מיחוד שאם יבקש משני שכנים, חששו גדול יותר. ועוד שכן הצריך הנטעי גבריאל שהבאתי בהערה הקודמת, ועיי"ש מה שכתבתי בשם שו"ת תשובות והנהגות. וכ"ש כשמבקש מפורשות שיכנסו בפועל ובאופן ודאי ויסביר להם שזה כדי להצילו מאיסור יחוד, דעדיף טפי. . ובלילה צריך מהדין לבקש משני שכנים עיין לעיל (פ"ד סע' לג) שבלילה צריך שומר נוסף. וכ"פ בספר דבר הלכה (הוספות עמ' קפח), וכן נראה שסובר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' תרנז אות ב) אך עיין בספרו ההלכה במשפחה (פרק טו סע' יז) מש"כ בזה. , ויש אוסרים בלילה נטעי גבריאל (פרק ה סע' ו), כיון שהשכנים לא יבואו. ועיין בהערה הבאה. והכל לפי הענין היינו אם אכן יודע שהשכנים נרדמו ולא יבואו, יש לאסור. אך אם מבקש מפורשות שיבואו להצילו והם אנשים יראי שמים נראה שמועיל, שיחשוש לעבור עבירה שהרי יוכלו לבא כל רגע, וכל עניין נידון לגופו, וכשיש ספק בדבר ישאל מורה הוראה. .
יב. פתח פתוח מועיל אף אם המתייחדים נמצאים בחדר פנימי דוקא בחדר פנימי שיש אפשרות שאכן אם מישהו יכנס לבית ולא ימצאם, יכנס לאותו חדר פנימי, ולפ"ז נראה שאם מתיחד בחדר שאין דרך בני אדם להיכנס וכגון חדר שינה, לא יועיל. וכ"כ בספר תורת היחוד (פ"ה סע' י). והכל לפי הענין. שפתוח לבית והבית פתוח לרה''ר כיון שהטעם שפ"פ מתיר יחוד, דחוששים שמא יכנס מישהו לפתע, א"כ ה"ה שנמצאים בחדר פנימי, חוששים שמא יכנס מישהו לתוך הבית, ומשלא ימצאם בחדר חיצוני, יפתח את החדר הפנימי, וכן נראה שמצדד להקל העזר מקודש (ס' כב סע ט) וכן נראה דעת הבנין ציון (ס' קלח) שכתב לאסור בעלית גג, שמפני הטורח אין דרך בני אדם לעלות, עיי"ש. אבל הכא בחדר פנימי, נראה שמודה שמועיל, כיון דאין טורח כלל. וכן פסק הדבר הלכה (ס' ג סע' ט), וכתב שכן דעת הכנסת הגדולה והמהרש"ם. (
ומה שכתב בשם המהרש"ם שכיון שהתיר אף בעלית גג, כ"ש בחדר פנימי, עיין מה שנכתוב בזה בסע' הבא סוף הערה 40 שאין כל הכרח בדעת מהרש"ם שהתיר בעלית גג וממילא אין סיוע לחדר פנימי). ועוד עיין בספר נטעי גבריאל (פל"ד הערה א) שהביא סתירה בדין זה בדעת הגרש"ק, עיי"ש. וכעת ראיתי בספר הליכות בת ישראל (פ"ח הערה טז) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שאם פתח הבית פתוח, מותר להתיחד בחדר פנימי שדלתו סגורה אך אינה נעולה, והגרח"פ שיינברג שליט"א סובר שנכון להחמיר שהפתח של החדר הפנימי יהיה פתוח לגמרי, עיי"ש. , ויש מחמירין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רג אות ז) כתב שדעתו נוטה להחמיר בחדרים פנימיים. והגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' תרנז) כתב שבחדר שסמוך להול הפתוח לחוץ הוא דיש להקל אך לא בקומה שניה, עיי"ש. ויש לעיין אם כוונתו למעט גם חדר לפנים חדר, או דוקא קומה שניה, וצ"ע. וכעת ראיתי להגר"מ שטרנבוך בספרו האחר אורחות הבית (פי"ד סע' ז) דכתב שאם הוא בחדר פנימי או בקומה שניה שמקובל לא להיכנס אליהם בלא רשות ואם יכנס מישהו אזי נחשד כגנב ראוי להחמיר ולא להתיחד בדלת סגורה, עי"ש. א"כ הכל לפי הענין. וכעת מצאתי להגר"ח פלאג'י בספרו ראה חיים (פרשת וישב) שכתב שיוסף הצדיק התיחד עם אשת פוטיפר, ואין לומר שסמך על פ"פ לר"ה, כיון שנכנסו חדר לפנים חדר, עיי"ש. ומשמע שבחדר פנימי אינו מועיל פ"פ. . ומותר להתייחד בבית שפתוח לחצר פרטית חצר פרטית לאפוקי חצר משותפת לעוד דיירים, שאז אפי' כשהיא נעולה, יש אופני היתר כמו שיבואר לקמן (סע' טו). , והחצר פתוחה לרה''ר עיין בטעם שבהערה 33 וה"ה כאן, וכן פסק העזר מקודש (שם) והדבר הלכה (ס' ג סע' ו). . וכן בדירה שפתוחה לחדר מדרגות, והחדר מדרגות פתוח לרה''ר פשוט, דאינו שונה מפתוח לחצר והחצר פתוחה לרה"ר. וכן כתב הדבר הלכה (ס' ג סע' ו) וע"ע בהוספות בדבר הלכה (עמ' ריד) שהגרי"י קניבסקי זצ"ל נשאל לגבי בית בקומה שלישית שפתוח לחדר מדרגות, ופסק דמיקרי פ"פ. וכ"פ בשו"ת עולת יצחק (ח"א ס' קנא ד"ה לפיכך). .
יג. בית עם שתי קומות והמתיחדים נמצאים בקומה עליונה והיא פתוחה פתוחה, אפי' סגור ולא נעול, כדלעיל (סע' ב). לקומה התחתונה, והקומה התחתונה פתוחה לרשות הרבים, י''א שאין לעליונה דין של פ''פ לרה''ר הנה בחכמת אדם (כלל קכו סע' ז) כתב דיש ספק אם מועיל פ"פ לרה"ר כשהוא דר בעליה, ועיי"ש בבינת אדם (שער בית הנשים אות יח).
ובשו"ת בנין ציון (ס' קלח) העלה לאסור כשמתייחדים בעליה במקום שאין דיירין בתחתונה, אפי' שהיא פתוחה לקומה תחתונה והתחתונה פתוחה לרה"ר, וכתב ראיה לדבריו ממס' סוכה (כה:) וז"ל הגמ' "חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה וכו' וליעבדו חופה בסוכה אביי אמר משום יחוד ורבא אמר משום צער חתן". ופרש"י "משום יחוד דסתם סוכה היו עושין בגגותיהן ואין דרך ביאה ויציאה שם לרבים תמיד מפני הטורח ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתייחד אחר עם הכלה", עכ"ל. ומכאן הוכיח הבנין ציון שבעליה או בסוכה בעליה אסור להתייחד, דהא התם פתוח לבית היה ואפ"ה אסור כיון דאין דרך בנ"א לעלות מפני הטורח. ולכאורה לפי דבריו עולה כשמתייחדים בעליה, אף אם נאמר שזה במקום שבנ"א נכנסים בלי רשות לקומה תחתונה, מ"מ יכנסו לקומה תחתונה וכשלא ימצאו את בעל הבית, לא יטרחו לעלות לעליה לחפשו, ולפיכך המתייחדים אינם חוששים. ועיין בסע' הקודם (הערה 34) שיש מחמירים אפי' באותה קומה כל שזה חדר פנימי ונראה שכ"ש שיחמירו בנ"ד. ושוב ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' תרנז) שכתב שבקומה נוספת אינו מועיל פ"פ, עיי"ש.
ונראה שאם יש אחד מבני הבית שעתיד לחזור, לכ"ע הוי כפ"פ ומותר דלא שייך האי טעמא שלא יטרח, שהרי זה ביתו ויתכן שיצטרך לעלות לאיזה צורך והמתייחד חושש לעבור עבירה. . ונראה שבדירות של ימינו יש לקומה עליונה דין פ''פ ל רה''ר תחילה יש להעיר על הסוגיא הנ"ל במס' סוכה, שהבאתי בהערה הקודמת שמשם הוכיח הבנין ציון לאסור בנ"ד כיון שאין דרך לעלות לעליה. שהרי אפי' שאין דרך לעלות לעליה, סוף סוף בסוגיא דהתם בעלה של הכלה בעיר, ואין חשש יחוד בכה"ג כדלקמן (פ"ט סע' א) א"כ מדוע אביי אסר מדין יחוד, ועיין לקמן (שם הערה 2) שישבנו סוגיא זו בכמה אופנים, עיי"ש.
והנה, רבא לא סובר כאביי שפוטרים את החתן ושושבינין וכו' מטעמא דיחוד אלא מטעם של צער חתן. ולפי מה דקיי"ל דהלכה כרבא כנגד אביי, חוץ מיע"ל קג"ם (סנהדרין כז.), א"כ פסקינן כרבא דליכא חשש יחוד בעליה, ואין ראיה לבנין ציון הנ"ל לאסור יחוד בעליה, ואף שהאשל אברהם (או"ח ס' תרמ ס"ק יא) כתב שרבא מסכים לטעמא דאביי אלא דבא להוסיף טעם של צער חתן, מ"מ מהמ"א (שם ס"ק יא) משמע דרבא לא סבירא ליה כלל כאביי, וכן משמע מהמחצית השקל (שם). ועיין בפסקי ריא"ז (על הרי"ף דף יא: אות ג) שכתב רק את טעמו של רבא להלכה. והרמב"ם (הל' סוכה פ"ו ה"ג) כתב שחתן פטור מסוכה, והמ"מ כתב שהטעם משום צער ולא הזכיר מאומה מטעם יחוד.
והנה בגמ' (סוכה כה:) רבי זירא סובר שחתן חייב בסוכה, ולא פטר את החתן לא מצד צער ולא מצד יחוד, והרא"ש בפסקיו (ס' ח) פסק כרבי זירא, וכן פסקו בעל העיטור והטור (ס' תרמ), ומוכח דגם הם לא סוברים שיש חשש יחוד בכה"ג.
ואע"פ שאפשר להסביר שהפוסקים הנ"ל שאינם חוששים לטעמא דיחוד, משום שבעלה בעיר, ואפי' אם ירד לעשות צרכיו אין חשש יחוד, אבל אה"נ אם בעלה יצא חוץ לעיר, אפשר שמודים שיש חשש יחוד, מ"מ כיון שאין הכרח לדבר, ואפשר שסוברים שאפי' אם בעלה יצא חוץ לעיר אין חשש יחוד מדין פ"פ, שהעליה פתוחה לבית, והבית פתוח לרה"ר, ומפחדים המתייחדים לעבור עבירה שמא מישהו יכנס. וא"כ כבר אין להביא ראיה מהגמ' הנ"ל.
ואע"פ שרש"י כתב שאין דרך בנ"א לעלות לעליה, וא"כ לכאורה יש לאסור להתיחד בעליה. מ"מ ז"ל רש"י "ואין דרך ביאה ויציאה שם לרבים תמיד וכו"', עכ"ל. הנה נקט שאין דרך תמיד לרבים לבא לשם, משמע שקצת דרך יש לבנ"א לבא לשם, לפיכך אפשר שסוברים הפוסקים הנ"ל, שמספיק שקצת דרך בנ"א לבא לשם, וכבר מיקרי פ"פ לרה"ר ואין חשש יחוד. (ורק אביי חשש כיון שרק מעט בנ"א עולים, אך רבא סובר שנחשב כפ"פ). ולפ"ז, אין ראיה כלל מסוגיא זו לאיסור בעליה שפתוחה לבית והבית פתוח לרה"ר. וע"ע בחידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות יג) מש"כ בסוגיא הנ"ל.
ולענ"ד, דאף בלא זה נראה שבימינו לקומה שניה בבית יש דין של פ"פ. שהרי רש"י הסביר שאין דרך לעלות שם מפני הטורח, וכוונתו שבזמנם היה צריך לעלות בסולם לעליה, כדמוכח מעובדא דרב ביבי ורב יוסף (קידושין פא.) ובמעשה דרב עמרם חסידא (קידושין שם), לפיכך אמרינן שאין דרך בנ"א לעלות מחמת הטורח.
אבל בימינו, שישנם מדרגות מסודרות ונוחות ישר לקומה שניה, ואין טורח כלל לעלות, נראה לכ"ע שאם הקומה השניה פתוחה לקומה ראשונה, והקומה ראשונה פתוחה לרה"ר, שאין חשש יחוד כדין חדר פנימי הפתוח לחיצוני כדלעיל בסע' הקודם.
ואע"פ שבשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"א יח יט) כתב בשם הנחפה בכסף (ח"ב ס' יא) והכנה"ג והאפי זוטרי (ס' כב סע' כ) שכתבו לאסור בעליה, עיי"ש. מ"מ זה דוקא לשיטתם שסוברים שפ"פ הינו פתוח ממש שאפשר לראות את הנעשה בפנים. ולפי מה דקיי"ל שפ"פ הינו סגור ואינו נעול כדלעיל (סע' ב) א"כ אין ראיה לאסור בעליה.
ועיין בשו"ת המהרש"ם (ח"ב ס' עו) שדחה את ראיית הבנין ציון הנ"ל, מיהו צ"ע אם פליג גם על הדין שיוצא מדברי הבנין ציון ומתיר אף בעליה או דלמא בא רק לדחות את הראיות. ובספר דבר הלכה (ס' ג ס"ק מג) כתב בפשטות שהמהרש"ם חולק אף על הדין היוצא מדברי הבנין ציון, ועיין לעיל (סע' ג סוף הערה 8) שכתבנו שאינו מוכרח, עיי"ש. ולעניין דינא נראה שדין עליה כדין חדר פנימי המבואר בסע' הקודם. .
יד. כל המבואר בסעיפים יב, יג, טו שמועיל פ''פ כשמתייחדים בחדר פנימי או בקומה עליונה או בבית הפתוח לחצר, היינו דוקא באופן שאינו יכול לדעת שמישהו נכנס לחדר חיצון או לקומה תחתונה או לחצר, שאז מפחד לעבור עבירה כיון דחושש שמא יכנסו לחדר חיצון בלא שירגיש ואז יגיעו לחדר פנימי ויתפס בקלקלתו, וכן בקומה עליונה ובבית הפתוח לחצר. . אבל אם יש לו סימן והיכר שמישהו נכנס לחדר חיצון או לקומה תחתונה כגון פעמונים התלויים בדלת שמצלצלים עם פתיחת הדלת, או שהניח חפץ כבד מאחורי הדלת, שאם תפתח, ישמע רעש גרירה וכיו"ב. או לחצר כגון מצלמה במעגל סגור שמצוי בבתי עשירים, ויש לו מכשיר בחדר שבו מתייחד ורואה את מי שנכנס. ואם יש לו כלב בחצר שנובח כאשר אדם נכנס לחצר, נראה שאסור ביחוד, כיון דאינו חושש לעבור עבירה, שיודע שאם מישהו יכנס, כלבו ינבח ויוכל להסתיר את העבירה. , ויש לו אפשרות וזמן להתלבש ולהסתיר את העבירה שאם אין לו זמן, לא מועיל כלום שיודע שמישהו נכנס, ועדיין יפחד לעבור עבירה ודינו כפ"פ. לפני שיגיע למקומו אינו מועיל כפ''פ הנה דין זה נלמד ממה שכתב העזר מקודש (ס' כב סע' ט) וז"ל "שהבית פתוח לחצר והחצר לרה"ר ויש דלת לכל פתח ומ"מ כיון שאי אפשר לידע בפנים בשעת פתיחת שער החצר, ויכול להיות שנכנסים לחצר בלי שירגישו בבית ע"י זה הרי הפתוח לחצר גופיה כפתוח לרה"ר וגו"', עכ"ל. הנה מוכח מדבריו שכל מה שמועיל בכה"ג, כיון שאינו מרגיש שמישהו נכנס, לפיכך יפחד לעבור עבירה, אבל אם אכן יכול לשמוע שמישהו נכנס לחצר וגם יהיה לו זמן להתלבש ולהסתיר העבירה, אין זה נקרא פ"פ לרה"ר, כיון שלא יפחד לעבור עבירה וסומך על כך שאם מישהו יכנס בשער החצר הוא ירגיש, ויפסיק ממעשה העבירה. ושו"ר שכיו"ב מבואר בדרישה (שם ס"ק יב). ונראה שאין לחלק בין חצר לבין קומה עליונה או חדר פנימי, שגם שם אם ישמע שמישהו נכנס ויהיה לו זמן להסתיר העבירה, אינו מועיל כפ"פ.
ושוב ראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ו ס' קצא אות ג) שכתב לגבי בתים עם ב' קומות ויש חדר לפנים מחדר ואפשר להרגיש שמישהו נכנס למטה ע"י פעמון, שכמעט מתבטל הפחד מלעבור עבירה עיי"ש. והנה משמע מלשונו שהסתפק בדבר, שנקט כמעט שהתבטל וכו', מיהו לפי העזר מקודש מוכח שאכן מתבטל בכה"ג, ואכמ"ל. .
טו. היתר פתח פתוח אינו דוקא בפתוח לרשות הרבים אלא הוא הדין שפתוח לחצר וה"ה שהפתח פתוח לחדר מדרגות משותף, והדלת של הבנין נעולה. , אפילו כשהחצר נעולה ובלבד שאינה חצר פרטית שאם היא חצר פרטית, אסור להתיחד שם כאשר היא נעולה. אלא משותפת לדיירים נוספים. וכמה דיירים צריך שידורו שם ואין צריך שהדיירים יהיו שם בעת היחוד, כיון שאפי' שאינם כעת, חושש שיחזרו, וכמו שברה"ר אין צריך שיהיו בנ"א בפועל אלא רק בזמן ובמקום שדרכם להלך. ? י''א ב' בני אדם או איש ואשתו או אחד המציל מן היחוד מרן החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ד) העלה למסקנא שאם דרים בחצר איש ואשתו, מותר להתייחד בדירה בחצר שהפתח של הדירה פתוח אליו, כיון שהאיש ואשתו שדרים שם ודאי לא יזנו לכן חוששים המתיחדים שמא יתפסו בקלקלתם. והוסיף בתוך תשובתו שאם דרים בחצר שני בנ"א ג"כ מועיל, כיון שחושש שיעברו שניהם יחד ויתפסוהו, אך אם דר איש אחד בחצר, אינו מועיל. והנה אפי' אם האנשים שדרים שם פרוצים, אפ"ה מועיל, ואע"פ שאסור לאשה להתיחד עם פרוצים אפי' הרבה, כיון שכל האיסור לאשה להתיחד עם הרבה פרוצים, הסביר המהר"י נבון רבו של החיד"א (הובא בשע"י) זה דוקא שהם יחד וחוששים שכולם יתפתו או שאחד יתפתה ויפייס את השאר שלא יגלו או שיזנו עמו, אך שהפרוצים אינם עמו, אינו יכול לפייסם וחושש שיתפסוהו בקלקלתו, והחיד"א הסכים שזה הפירוש לפי הרמב"ם והש"ע שסוברים שאין כשרים היום. והנה לכאורה לסוברים שאשה מתיחדת עם שני אנשים כשרים, אזי כשהיא מתיחדת עם איש כשר סגי בדייר אחד אחד כשר שיחששו ממנו. אלא שהסביר החיד"א כיון שהטעם שאשה מתיחדת עם ב' כשרים הוא שהאחד בוש מחבירו, זה דוקא שהם יחד ממש, אך כאן שכעת הוא לבדו, אינו בוש ואינו חושש מחבירו, ותולה שאפי' אם יכנס לשם, יזנה עמו. אך אם ישנם ב' בנ"א בחצר, חושש שיכנסו יחד, ואינו תולה שיזנו עמו שניהם ולכן ימנע מלזנות. והעולה מדבריו דבין להמתירים לאשה להתיחד עם ב' כשרים ובין לאוסרים, בעינן ב' בנ"א.
וקצת יש להעיר על סברא זו, שקשה לומר שיזנה על דעת שאם יתפס בקלקלתו אזי אותו אחד שיתפסנו יזנה עמו, וכן קשה מי אמר שהאשה תסכים לכך, ואולי י"ל כשהיצר גובר, תולים גם בדברים רחוקים, וכן האשה תסכים לזנות עם האחר כדי שלא יתגלה קלונה, ויש לעיין.
ועיין בהערה הבאה שכתבנו שכן אפשר להוכיח מהריטב"א שאם דרים ב' בנ"א, מועיל והוי כפ"פ לרה"ר (ועיי"ש דאפי' שאחד דר בחצר זה מועיל), והנה לפי הטעם שהסביר החיד"א באיש ואשתו שכיון שודאי לא יזנו אזי המתיחד מפחד לזנות, נראה שה"ה באחד שמציל מן היחוד המבואר לקמן (פי"ב) שאם אחד מהם דר בחצר, ג"כ מועיל להציל מאיסור יחוד, וגם אין לאסור מצד שאם יתפסנו יזנה עמו. ובספר דבר הלכה (ס' ג סע' ה) פסק ג"כ שאיש ואשתו או אחד המציל מן היחוד מועיל. והדברי חכמים (פ"ג ה"ג) פסק שאיש ואשתו מועיל. ובשו"ת ויען דוד (ס' קפו) כתב דמצינו היתר של שני בנ"א אבל לא באחד, עיי"ש.
ותדע, דהא שמועיל אם איש ואשתו דרים שם, מיירי אפי' באיש פרוץ, כיון שאשתו עמו, ודאי לא יזנה, שהרי אשתו משמרתו מועיל אפי' לפרוץ כדלקמן (פ"י סע' יג). ואף שישנה אפשרות שיכנס לבדו, מ"מ המתייחד חושש שמא יכנסו יחד, ואז ודאי לא יזנו ויגלו סודו. וכן מתבאר מסתימות השער יוסף הנ"ל שלא כתב דדוקא באיש כשר.
ויש לחקור האם ב' אנשים דוקא או אפי' ב' נשים. הנה לפי הסברא שכתב השער יוסף שאם איש אחד יכנס אינו ירא המתייחד שחושב שיזנה עמו, אבל בשני בנ"א חושש, אפשר דה"ה לשתי נשים, שחושש שמא לא יסכימו לזנות עמו ויגלו סודו, ואע"פ שנשים דעתן קלה, מ"מ כאן שעסוק בעבירה, ואין לו פנאי לריצוי אפשר שיחשוש לזנות, וצ"ע. (מיהו לבני אשכנז דאיש מתיחד עם ג' נשים אפשר דמהני בנ"ד, ויל"ע).
וראיתי בדבר הלכה (ס' ג ס"ק טז) שג"כ חקר בזה ונשאר בצ"ע, אלא שהדבר הלכה חקר בזה לא רק לפי השער יוסף אלא אף לפי רבו של השע"י, המהר"י נבון, שהשער יוסף הביאו בתשובתו. מיהו המהר"י נבון בספרו שו"ת נחפה בכסף (אבהע"ז ח"ב ס' יא) העלה בפירוש שאפי' מאה נשים לא מועיל, עיי"ש. אך באמת לפי השע"י יש להסתפק וכדאמרן. . ויש מחמירין להצריך ג' בני אדם הנה החכ"א (כלל קכו סע' ז) הסתפק האם בית פתוח לחצר וישנם בחצר ג' בנ"א האם הוי כפ"פ לר"ה, כיון שמצינו שלגבי דיני טומאה דחשוב כרה"ר, ועיין שם בבינת אדם (אות יח) שהסביר את הסתפקותו. וכן הסתפק כנ"ל בספר טהרת ישראל (ס' כב אות כב). ובספר דבר הלכה (ס' ג סע' ה) כתב שאם דרים ג' בנ"א מועיל וחשיב כפתוח לרה"ר, ועיי"ש בס"ק יד.
ושוב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"א יג) שכתב להוכיח מהריטב"א (קידושין פא.) שאם פתוח לחצר עם ג' בנ"א מיקרי פ"פ. והוכחתו מהא דכתב הריטב"א לגבי הברייתא שאם ישנם שני בתים (חדרים) זה לפנים מזה, אם האנשים בחדר הפנימי והנשים בחדר החיצוני אין חוששין ליחוד בכה"ג, והסביר הריטב"א שאין חוששין ליחוד, כיון שאם יצא אחד מהחדר הפנימי לחדר החיצוני, חושש שחבירו יצא אחריו והוי כפ"פ לרה"ר, עיי"ש בריטב"א. וכתב הציץ אליעזר שבברייתא הנ"ל דאמרינן אנשים בפנים, סתם אנשים היינו ב' או עכ"פ ג' בנ"א. ולפ"ז ראינו שאם המתייחד נמצא בחדר החיצוני שפתוח לחדר הפנימי, מיקרי פ"פ לרה"ר. א"כ מועיל אף לחצר שדרים שם ג' בנ"א, ואף שלדינא נקטינן בגמ' שאף בכה"ג שאנשים בפנימי ונשים בחיצוני אסור, מ"מ זה מסיבה צדדית כי ישנה גריעותא אחרת, אבל שפיר מיקרי פ"פ לרה"ר, עיי"ש בציץ אליעזר.
ויש להעיר על דברי הציץ אליעזר, שאם אכן באנו להוכיח מהריטב"א הנ"ל, הנה אפשר להוכיח שפתח הפתוח לחצר, מיירי אפי' שלא דרים שם ג' בנ"א ואפ"ה מועיל והוי כפ"פ לרה"ר. פירוש, אם נפרש שסתם אנשים שנמצאים בחדר פנימי היינו ב' בנ"א (שזה נראה פשט הדברים שאפי' ב' בנ"א, שהרי סתם אנשים זה ג"כ ב' בנ"א) ואחד מהם פרש לחדר חיצוני של הנשים, א"כ נשאר בחדר הפנימי אדם אחד, ואפ"ה מועיל לברייתא להציל מיחוד וביאר הריטב"א כיון דהוי כפ"פ לרה"ר. א"כ חזינן שאפי' אם ישנו אדם אחד שעלול להכנס, כבר נקרא פ"פ לרה"ר. ואפי' אם נפרש שסתם אנשים שבחדר פנימי היינו ג' בנ"א, ואחד פרש לחדר חיצוני של הנשים א"כ נשארו ב' בנ"א ומועיל לברייתא להציל מיחוד, ועל זה ביאר הריטב"א דהוי כפ"פ לרה"ר. א"כ חזינן שאפי' שישנם ב' בנ"א מיקרי פ"פ לרה"ר, ולפ"ז צ"ע למה כתב בציץ אליעזר שמהריטב"א אפשר להוכיח שפ"פ לחצר שדרים ג' בנ"א מיקרי פ"פ לרה"ר, הרי לפי מה שפירשתי אפי' דר בחצר אדם אחד או עכ"פ ב' בנ"א. ואף לשיטה זו המצריכה ג' בנ"א צ"ע אם אפי' ג' נשים או דוקא גברים, ועיין סוף הערה הקודמת. . ויש מחמירין שאיש ואשתו דוקא כשהאיש מוחזק ככשר שו"ת נחפה בכסף (אבהע"ז ח"ב ס' יא). . ויש מקילין בכל זה וסוברים שכל איש או אשה שדרים בחצר, מועיל להציל מאיסור יחוד בשו"ת הרדב"ז (ח"א ס' קכא) נשאל לגבי יחוד וכתב בתוך תשובתו שאם הפתח פתוח לא הוי יחוד, שמפחד שמא יראוהו "דכלל גדול שנינו במשנה ואפי' עבד ואפי' שפחה", עיי"ש. וכוונתו למשנה במס' גיטין (עג.) ששנינו "לא תתייחד עמו אלא בפני עדים אפילו על פי עבד אפילו על פי שפחה וגו"' ומדובר באיש שנתן גט לאשתו ואמר לה הרי זה גיטך מהיום אם מתי וכו' עיי"ש בפרש"י. ואסור לו להתייחד עמה אלא אם ישנם עדים, ואפי' עבד או שפחה, ועיין בפירוש מלאכת שלמה על המשנה שמתבייש לבעול לידם. מ"מ חזינן שהרדב"ז כתב שאין זה יחוד כשעבד או שפחה יראוהו, א"כ אם אדם דר בפתח פתוח לחצר שדרים שם עבד או שפחה או כל אדם אחר, כבר מועיל להצילו מיחוד והוי כפ"פ לרה"ר. ואף בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב ס' קע) הביא את הרדב"ז הנ"ל בשתיקה וש"מ דמגדיר יחוד כוותיה. ואע"פ דהתם מיירי שהעבד או השפחה עמו ממש ובנ"ד אינם עמו אלא רק חושש שיכנסו, מ"מ מלשון הרדב"ז שכתב שחושש שמא יראוהו והביא ראיה מהמשנה הנ"ל, משמע אפי' באופן שרק חושש שיראוהו כבר אינו בגדר יחוד.
ובנוסף יש לצרף את שיטת הריטב"א שכתבתי בהערה הקודמת עיי"ש. וכן נראה שסובר בשו"ת בנין ציון (ס' קלח) שהסביר את סברת רב כהנא (קידושין פא.) שבחדר לפנים חדר, ואנשים בפנימי ונשים בחיצוני חוששים ליחוד, כיון שהנשים נמצאות לחוד והאנשים נמצאים לחוד, אין דרך האנשים לבא לחדר הנשים, לכן כשיצא אחד מהאנשים לחדר החיצוני, אינו מתיירא שמא יצא חבירו אחריו, עיי"ש. הנה נקט בלשון יחיד, שלא חושש שחבירו יצא אחריו, ולפ"ז במקום שכן דרך חבירו להכנס לביתו או לבית הנשים, לא חוששים ליחוד ואפי' שהוא יחיד, וה"ה בפ"פ לחצר שדר שם איש אחד. וכן היש"ש (קידושין פ"ד ס' כא) כתב לגבי פנימי וחיצון שחושש שחבירו יצא אחריו, עיי"ש. ומשמע שבאחד סגי להתיר. ועיין בספר שארית יעקב (קידושין ס' ד אות ח) דכתב דחצר שמיוחדת לעוד בית ואפי' יש רק עוד בית אחד נוסף אפשר דחשיב כפתוח לרה"ר בזמן שדריסת רגליו מצויה שם ואפשר דגם לאותו דייר השכן מותר להיכנס לבית שכנו וכו', עיי"ש.
והנה חזינן מהריטב"א והבנין ציון והיש"ש הנ"ל משמע שאיש אחד מועיל אך אין ראיה אם אשה אחת דרה בחצר האם זה מועיל (ועיין סוף הערה 49 מה שכתבנו בזה) אך מהרדב"ז והפעולת צדיק משמע להדיא שאפי' אשה אחת מועיל.
ועוד עיין דבר הלכה (ס' ג סע' ה וס"ק טו) שכתב שכן משמעות המבי"ט (ח"א ס' רפז) אלא שהמעיין בלשונו יראה שאין דקדוקיו מוכרחים ויש להעיר על דבריו, ואכמ"ל. . ולהלכה, נכון להחמיר לכתחילה להצריך ב' בני אדם או איש ואשתו או אחד המציל מן היחוד, והמיקל אפילו שאיש אחד או אשה אחת דרים שם, י''ל ע''מ לסמוך כך נראה שמעיקר הדין יש לסמוך על הריטב"א והרדב"ז והבנין ציון שהובאו לעיל, אך נראה דלכתחילה יש לחשוש לחשוש לשיטת השער יוסף. .
טז. חדר שיש בו חלון שפונה לרשות הרבים או לחצר הפתוחה לרשות הרבים, והחלון בגובה בני אדם שיכולים לראות את הנעשה בפנים החדר, מותר להתייחד שם אפילו כשהחדר נעול הנודע ביהודה (מהדורא קמא אבהע"ז ס' עא) כתב בתוך תשובתו שאם יש חלון הפונה לרה"ר אין שם יחוד, עיי"ש. וכן מתבאר שמותר בכה"ג בשו"ת מהרש"ם (ח"ב ס' עו) שכתב וז"ל: "אם יש פתח נעול ויש חלון למעלה בגובה שאפשר לראות דרך שם בהעמדת ספסל ויש בצד ב' בית ובו אנשים נראה שבבית דירה ששכיח שרשיפא וביום יש להקל, אבל בחצר אין להקל בכה"ג וכו' דבחצר לא שכיח שרשיפא וגו"', עכ"ל עיי"ש.
הנה מבואר מדבריו שאם אפשר לראות דרך החלון אין זה יחוד. ואף שכתב שאין להקל בחצר, זה דוקא כשהחלון גבוה מבנ"א ואין מצוי שם ספסל, אבל בחלון בגובה בנ"א, גם המהרש"ם יסכים שיש להקל כיון שאין צורך בספסל. ושו"ר שכן דייק מדבריו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פי"א אות ח), עיי"ש. ובמסגרת השלחן (ס' קנב ס"ק י) כתב ששמע שאם יש חלון זכוכית וכו' הוי כפ"פ, וסיים שמסתבר הדבר, עיי"ש. וכ"פ הגר"מ שטרנבוך בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו סע' טו). וכן נראה שסובר בספר אום אני חומה (ח"מ ס' קיד), עיי"ש.
וכן העלה להתיר בעזר מקודש (ס' כב סע' ט) אלא שחילק שאם יש זויות נסתרות, אסור כמבואר בהמשך הסע' ובהערה 55, אך כשאין זויות, מודה שמותר (וכן משמע מדבריו בסע' ג בסוגריים עיי"ש), וכן האג"מ (ח"ד ס' סה אות ב) העלה שמותר כשאפשר לראות, אלא שהוסיף שאם יש פתח לחדר אחר נסתר, אסור כמבואר בהמשך הסע' ובהערה 56.