אור ברסלב
גן נעול - על הלכות ייחוד פרק ז - יחוד עם חמש נשים השונאות זו את זו

גן נעול - על הלכות ייחוד

פרק ז - יחוד עם חמש נשים השונאות זו את זו

פרק ו - יחוד בפנימי וחיצון

א. אע''פ שאסור לאיש להתייחד עם שתי נשים כדלעיל (פ"ג סע' א). , מכל מקום יש אופנים שמותר לו להתייחד עם שתי נשים ואלו הן: שתי יבמות נשים של שני אחים (רש"י קידושין פא:). וטעם השנאה ביניהן דכל אחת חוששת שמא ימות בעלה ותהפך לצרתה (רש"י יבמות קיז.). א"נ כל אחת מגלה ליבמה סתרי אשתו כדי שיוכיחה, (מאירי יבמות שם). א"נ הוי שנאה עצמית בטבע כדלקמן (סע' יג הערה 31). , שתי צרות שתי נשים של איש אחד. (מאירי קידושין פא:). , אשה וחמותה שחמותה שונאת אותה, שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי (רש"י יבמות קיז.). ודין חמותה מן האירוסין, עיין באפי זוטרי (ס' יז ס"ק לד). , אשה ובת חמותה בגמ' יבמות (קיז.) מבואר שאפשר שבת חמותה שונאת אותה או בגלל שאמה שונאתה אזי גם היא שונאתה או בגלל שאומרת זו תירש כל עמל אמי ואני אדחה, עיי"ש. ועיין לקמן (הערה 7) שיש שאסרו להתייחד עם אשה ובת חמותה. , אשה ובת בעלה בת בעלה שונאת אותה, שאומרת זו באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה (רש"י יבמות קיז.). . והטעם, כיון שהן שונאות זו את זו ואינן מחפות זו על זו איתא במשנה יבמות (קיז.) "הכל נאמנין להעידה (שמת בעלה כדי שתינשא) חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה", ופרש"י הטעם שכולן שונאות אותה, עיי"ש. (וע"ע במאירי שם).

ובגמ' קידושין (פא:) "אמר רבא מתייחד אדם עם שתי יבמות ועם שתי צרות עם אשה וחמותה עם אשה ובת בעלה", ע"כ. והנה לא גרסינן בת חמותה, אלא שהב"ח והגר"א הגיהו בגמ' דגרסינן נמי אשה ובת חמותה. מיהו הבה"ג (הל' יבום וחליצה) והרי"ף והרא"ש (פ"ד ס' כד) ובקיצור פסקי הרא"ש ורי"ו (ח"א נתיב כג) והרמב"ם בפירוש המשניות ור"ע מברטנורא והיש"ש (קידושין פ"ד ס' כד) לא גרסו בת חמותה (והב"ח הגיה ג"כ ברי"ף שצריך לגרוס בת חמותה).

ולכאורה יש לעיין מדוע בת חמותה אינה בכלל הני נשים שמותר להתייחד עמהן, שהרי במשנה יבמות (שם) הן נכללות בנשים ששונאות אהדדי. ושו"ר בשו"ת חמדת שלמה (אבהע"ז ס' י' אות כד) שפלפל בזה ועיי"ש מה שכתב לישב בהשמטת הרי"ף והרא"ש, ועוד עיין בשו"ת ברית אברהם (ס' נג אות ט).

מיהו אחרי העיון לא קשה מידי, שהנה הרי"ף והרא"ש ורי"ו לא גרסו ג"כ אשה וחמותה אלא גרסו אשה ויבמתה. וכן הוא במאירי (קידושין שם), ופירש המאירי שאשה ויבמתה הפירוש הוא אשת אחיה או אחות בעלה, עיי"ש. והיינו בת חמותה כמבואר במאירי ביבמות (קיז.), וא"כ אף הרי"ף וסיעתו (מלבד הרמב"ם בפירוש המשניות והיש"ש שגרסו אשה וחמותה כמובא בגמ' קידושין) ג"כ מודים לבת חמותה. מיהו עדיין קשיא לן מה עם אשה וחמותה, שהרי לא גרסו כן. ואולי כ"ש הוא, שהרי שנאת בת חמותה אפשר שבאה מכח אמה כמבואר בגמ' יבמות, היינו בגלל שהאם שונאת את כלתה, א"כ זה כ"ש, ויש לעיין.

מ"מ מצינו הרבה ראשונים שכן גרסו בגמ' קידושין בת חמותה, וכך מתבאר מרש"י והר"ן (לג. מדפי הרי"ף) והסמ"ג (לאוין קכו) והרמ"ה (קידושין שם) והטור (ס' כב) הכל בו (ס' עה, אלא שהשמיט בת בעלה), וכן פסק הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ט), ואע"פ שבפירוש המשניות לא גרס בת חמותה. ולדינא הכי קיי"ל, שכן פסק הש"ע (ס' כב סע' י) וכן דעת החכ"א (כלל קכו סע' ח) וערוך השלחן והלבוש (ס' כב סע' י) ובמסגרת השלחן (ס' קנב ס"ק ז) ועוד. .

ב. שאר נשים שאינן בכלל חמש נשים ששונאות זו את זו שבסעיף הקודם, אפילו אם הוחזקה קטטה ביניהן ויש שנאה ביניהן, אסור להתייחד עמהן בפ"ת (ס' יז ס"ק כה) רצה לדקדק מתשובת כנסת יחזקאל וכן מקרבן העדה שנשים בעלמא, אפי' שאינן מכלל הנך ה' נשים (כלה וחמותה וכו') אם ידענו שישנה שנאה ביניהן אינן נאמנות להעיד לה שמת בעלה, אלא שסיים דבריו שצ"ע שלא שמענו זאת מעולם, עיי"ש. ולפ"ז על הצד שדיוקו מהכנסת יחזקאל וקרבן העדה הנ"ל אכן נכון לדינא אזי ה"ה ביחוד, שהרי ההיתר להתייחד עם ה' נשים, ילפינן מעדות ששונאות אהדדי.

מיהו החזו"א (סי' כב ס"ק ז) כתב על הפ"ת הנ"ל וז"ל "דדבר זה מסור לחכמים, ולא אמרו אלא בה' נשים שהוא עניין קבוע ותמידי אבל לא פסלו שונא ושונאה. וגם מאן ספון לשקול טבעיות בין בני אדם ותכן רוחם כרבותינו ז"ל, ואם אמרו באלו, אין ראיה לאחרים וכו"', עכ"ל. ולפי דבריו בשאר נשים אפי' ידוע ששונאות אהדדי אין היתר יחוד. וכ"פ בספר נטעי גבריאל (פרק כד סע' ט) ובספר דברי סופרים (אות קח) ע"פ החזו"א הנ"ל. וכעת ראיתי להגר"ש גרינמן בספר זכר שמואל שכתב שסתם שתי נשים ששונאות, פשיטא דאסור להתיחד עמהן.

ואפשר שזו כוונת הרמב"ם (הל' גירושין פ"ז ה"ג) שכתב בזה"ל "ואלו הן הנשים שחזקתן שונאות זו את זו, חמותה ובת חמותה וצרתה אפילו היתה צרתה נשואה לאחר, ויבמתה אפילו היתה אחותה, ובת בעלה. אבל שאר כל הנשים כשרות", עכ"ל. הנה סיום דבריו לכאורה מיותר דנקט "אבל שאר כל הנשים כשרות", שהרי זה נלמד ממילא. ואפשר שבא לרמוז ששאר כל הנשים כשרות להעיד, אפי' אם ידוע שיש שנאה וקטטה ביניהן, כיון שאין זו שנאה הדומה לאותן חמש נשים שזה שנאה בטבע. ולפ"ז אם הן כשרות להעיד, ממילא אסור להתייחד עמהן. ועיין בפירוש שם טוב על הרמב"ם מה שהסביר בלשון הרמב"ם הנ"ל. .

ג. אותן חמש נשים, אפילו אם ידוע שהן אוהבות זו את זו, ולא נפלה קטטה ביניהן, מותר להתייחד עמהן בספר עזרת נשים (הובא באוצהפ"ס ס' יז סע' ד אות מג) כתב שאפי' רואים שהן אוהבות ולא נפלה קטטה ביניהן, אפ"ה חזקתן ששונאות זו את זו והשנאה כבושה בלב, עיי"ש. והסכים לו ערוך השלחן (ס' יז סע' לח).

ובשו"ת חת"ס (אבהע"ז ח"א ס' מט) כתב בתוך דבריו לגבי עדות אשה מחמש נשים וז"ל "אולי יאמר האומר דחששא דחמש נשים לא שייכי כולי האי בזה הזמן דעינינו רואות דאינן שונאות אותן בזה הזמן וכן נראה דעת פר"מ שכתב מי יעשה כזה אם לא מומר להכעיס, כאילו פשוט ליה דליכא חששא דחמישה נשים ואכשור דרא, הנה מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא נראה כן וכמבואר בש"ע סי' יז סע' ד ועי"ש בב"ש שם, ואדרבא לענין חציפות ועזות אישתני לגריעותא וכו"', עכ"ל. וכ"פ בספר נטעי גבריאל (פרק כד אות י) ובספר דברי סופרים (אות קז). והגר"ש גרינמן בספר זכר שמואל ג"כ כתב כנ"ל אלא דהוסיף דבכה"ג יש להתרחק אך לא מדין יחוד אלא הרחק מן הכיעור, עיי"ש שהאריך בעוד כמה פרטים. . וכן אפילו אותן חמש נשים הן צדיקות וכשרות, מותר להתייחד עמהן ולא אומרים שאין שנאה ביניהן מחמת צדקותן. כן מתבאר בשו"ת פני יהושע (ח"ב סי' לד שהובא באוצה"פ ס' יז סע' ד אות מג), שכתב שאפי' החסידה שבכולן לא מהמנא, דאע"ג דלא נחשדו ישראל להעיד שקר, מ"מ כאן דשנאה זו נגיעה היא חיישינן למשקר, עיי"ש. היינו שלגבי עדות אשה לא מהימנא כיון שיש שנאה, ולפ"ז ה"ה ליחוד, שהרי מדין עדות ילפינן ליחוד. .

ד. היתר יחוד עם החמש נשים הנ''ל, מועיל אפילו עם איש שעסקו עיין לעיל (פ"ג סע' ה והלאה) מהו הגדר של עסקו עמהן. עמהן הנה זה פשוט שלשיטת הרמב"ם והש"ע וסיעתם שסוברים שאיש שעסקו עם הנשים לא גרע מסתם איש דעלמא וכדלקמן (פ"י סע' יד הערה 39), שמותר לו להתייחד עם הני חמש נשים השונאות זו את זו, אלא אפי' לשאר ראשונים שסוברים שאיש שעסקו עם הנשים חמיר טפי, בנ"ד מודו דשרי, שהרי מצינו כמה שיטות בראשונים, שכל אחד פירש לשיטתו מהי החומרא באיש שעסקו עימהן, לרש"י וסיעתו, שאסור לאיש שעסקו עמהן להתיחד אפילו עם הרבה נשים. להתוס' וסיעתו אסור לו להתיחד עם אשה אפי' כשאשתו עמו. להריטב"א וסיעתו אפי' ב' אנשים כשרים שעסקן עם נשים, אסור להם להתיחד עם אשה אחת. ובשו"ת חק"ל כתב שכל אחד מיעט לדבר אחד אבל בשאר דינים אין חומרא באיש שעסקו עמהן, והבאתי כל זה לקמן (פ"י סע' יד הערה 39) באורך, עיי"ש. ולפ"ז כל הנך ראשונים מודים בנ"ד דשרי. ועיין בהערה הבאה (ד"ה והנה) מה שכתבתי בשם הגר"ח פלאג'י.

ומלבד כל זאת, מוכח מסתימות כל הראשונים והפוסקים שלא חילקו בדין זה ולא כתבו למעט שאם עסקו עמהן אסור, וכבר כתב הבית מאיר (הובא בחכ"א בבינת אדם שער הקבוע אות ז) שנח יותר ללמוד מסתימות הראשונים יותר מפירוש האחרונים, עיי"ש.

ואע"פ שהיה מקום לומר שכיון שעסקו עמהן וצריכות לו ולבו גס בהן כמו שפרש"י (משנה קידושין פב.) ע"כ הן יחפו עליו אפי' ששונאות זו את זו. מיהו זהו ליתא, והנה לשונו של האפי זוטרי (ס' כב ס"ק כא) שלאחר שהסכים שמותר לאיש שעסקו עמהן להתיחד עם הני חמש נשים כתב וז"ל "כלומר ואפי' [לרש"י] דסבירא ליה דמי שעסקו עם הנשים אפי' אשתו עמו אסור מפני שהן מחפות עליו, הכא שאני שהשנאה מקלקלת את השורה, ופשיטא דגדולה השנאה ששונאות זו את זו מאהבה שאוהבות למי שעסקו עמהן", עכ"ל. ויותר מכך כתב להסביר הפני משה (ס' כב ס"ק יב) שאפי' אם שתיהן יזנו, האחת תגלה קלונה של השניה אע"פ שאף קלונה של עצמה יתגלה, דאמרה תמות נפשי עם פלשתים, ואם על קלון עצמה אינה מקפדת, כ"ש על קלקול האיש שעסקו עמהן ולבה גס בו, עיי"ש.

ולדינא כתב הלבוש (ס' כב סע' י) שאפשר שאפי' מי שעסקו עמהן מותר להתייחד עם הני חמש נשים, עיי"ש. ואע"פ שכתב בלשון "אפשר", נראה שדעתו נוטה יותר להתיר. (ועיין בשד"ח כללי הפוסקים ס' טז אות א כשפוסק כותב בלשון "אפשר"). והב"ש (ס"ק יד) כתב להדיא שמותר וציין כן בשם הלבוש. וכן האפי זוטרי (שם) והפני משה (שם) והשתילי זיתים (בכת"י על אבהע"ז ס' כב ס"ק טז) והכתנת פסים (הובא בהגהות פרישה ס"ק יז) ומסגרת השלחן (ס' קנב אות ז) הסכימו לדעת הלבוש. וכעת ראיתי בערוגת הבושם (שם ס"ק כא) שהסכים ללבוש וכתב לסייע לזה מהא דרש"י והתוס' והרא"ש דכולם לא פירשו את הרבותא של המשנה שמי שעסקיו עם הנשים לא יתיחד עמהן, דאסור עם הני חמש נשים ואע"פ שזה פירוש מרווח טפי ממה שהם פירשו, וש"מ דסוברים דאפי' במי שעסקו עמהן שרי ביחוד עם הני חמש נשים, עיי"ש. וכן עיקר לדינא, ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רד אות ב). , ויש מחמירין בספר יפה ללב (ס' כב אות י) הביא את דעת הלבוש שמתיר בנ"ד (שהובא בהערה הקודמת) וכתב וז"ל "ולבי מגמגם בזה, דהרי רש"י בר"פ בלק גבי דכתיב ויאמר מואב אל זקני מדין כתב וז"ל והלא מעולם היו שונאים זה את זה שנאמר המכה את מדין בשדה מואב וכו' אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, עיי"ש. דכוותיה יש לומר הכא, שמחמת יראתן שלא יאבד מהן מלאכתן שהן עושים אצלו שהיא חיותן, מחפות עליו ולא יגלו סודו אפי' אם יזנה עם אחת מהן מהב' יבמות או צרות וכו' וכמש"ל בס"ה כי קשין מזונותיו של אדם למצוא בנקל מלאכה אוכל נפש וע"כ מכסות שנאתן מפני פרנסתן, כן נראה לי פשוט", עכ"ל היפה ללב.

ויש להעיר בדברי קדשו, שמשמע מלשונו שלמד שעסקו עמהן, שהנשים עובדות בשבילו וכפופות לו וכל חיותן ופרנסתן ממנו. ומלבד דמרש"י (קידושין פב. על המשנה) לא משמע כן, שכתב וז"ל "שמלאכת אומנותו נעשית לנשים והנשים צריכות לו", עכ"ל. וכן כתבו עוד ראשונים. ומשמע שהוא עושה להן עסק מסוים והן צריכות לו לאותו דבר, ואדרבא, הוא זקוק לפרנסה שלהן ולא שהן עובדות אצלו וכפופות לו. ויותר מכך, מהברייתא (קידושין שם) מוכח שלא כדבריו אלא כפרש"י הנ"ל. ולפ"ז יסוד בנינו של היפה ללב הנ"ל, לכאורה אינו מדוקדק כ"כ. ועוד שאת הראיה מפרשת בלק, יש לדחות, דהתם הוי פקוח נפש, ודו"ק.

ובארץ צבי (ס' כב ס"ק יט) כתב שאפשר שלפי שיטת התוס', שאיש שעסקו עמהן אסור לו להתייחד עם אשה אפי' שאשתו עמו (כדלקמן פ"י סע' יד) אפשר שה"ה כאן שאסור לו להתייחד עם הני חמש נשים, עיי"ש. והנה מלבד שמהאפי זוטרי שהבאתי בהערה הקודמת מוכח שאפי' לשיטת האוסרים לאיש שעסקו עמהן להתיחד אפי' כאשר אשתו עמו אפ"ה מהני בנ"ד, עוד נראה שלפי התוס' אפשר לחלק דאינו דומה, דהנה הרא"ש (קידושין פ"ד ס' כז) הסביר את שיטת האוסרים לאיש שעסקו עמהן להתייחד אפי' שאשתו עמו בזה"ל "הואיל ועסקו עם הנשים לבו גס בם ואינו בוש מאשתו", עכ"ל. ולפ"ז, אין שום דימוי לנ"ד, דסוף סוף הני חמש נשים, מחמת שנאתן לא יחפו אהדדי ולכן כל אחת תמנע מלזנות, וא"כ יש מקום לדחות דאין לדמות ולומר שלשיטת התוס' יהיה אסור. ושו"ר שכן העיר על הארץ צבי בספר דבר הלכה (ס' ה ס"ק כה), עיי"ש.

אלא שמצאתי שאכן היה מקום לפרש שלשיטת התוס' וסיעתו, כמו שאוסרים לאיש שעסקו עמהן להתייחד אפי' אשתו עמו, ה"ה עם הני חמש נשים כפי שצידד הארץ צבי הנ"ל, והוא לפי מה שפירש המאירי את שיטת התוס' וז"ל "ויש מפרשים בזו שעסקו עם הנשים חמור יותר ולא יתיחד אף באשתו עמו מפני שאין אשתו יכולה לשמרו תמיד כל כך, ואף הנשים שצריכות לו ולבן גס בו מחפות עליו", עכ"ל. ולפי פירוש זה אפשר שלמד הארץ צבי שה"ה עם הני חמש נשים, שמתוך שצריכות לו ולבן גס בו, מחפות עליו, ואפי' ששונאות אהדדי.

והנה מצאתי להגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (ח"ב ס' א) שרצה לפרש את הרבותא של המשנה בקידושין (פב.) שאיש שעסקו עמהן לא יתייחד עם הנשים, שהפירוש הוא שאיש רגיל שאין עסקו עמהן, יכול להתייחד עם הני חמש נשים השונאות זו את זו, אבל כשעסקו עמהן אסור לו. (אע"פ שאף אחד מהראשונים לא פירש כן אלא כל חד לשיטתו וכדלקמן פ"י סע' יד הערה 39) ושוב הביא דעת הלבוש שכתב להתיר אלא שסיים דכיון שלבו גס בהן, יש לחוש, עיי"ש. .

ה. י''א שאם יש לאשה וחמותה [או זוג אחר מאותן חמש נשים השונאות זו את זו] חסכון ממוני משותף ובאופן שאם אחת תזנה תמורת ממון, הממון יתחלק לשתיהן, אסור להתייחד עמהן כיון שיחפו על מעשה העבירה בספר עוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ט) כתב וז"ל "ונראה לי בסיעתא דשמיא, דאם האשה וחמותה כיס אחת לשתיהן, כי הרוחה של מעשה ידי שתיהן כלה לאמצע, שהם מתפרנסים ממעשה ידיהם בשוה ואין אחת נוטלת לעצמה כלום ממעשה ידיה אע"פ שהרוחתה היא יותר, אין לסמוך על דין זה ששונאות זו את זו להתיר להתייחד עם שתיהן, דיש לומר אע"פ שהן שונאות בלבבן זו את זו, עם כל זה ניחא לחדא בזנות האחרת בשביל הרווחת האתנן שתהיה לאמצע, ומספרים העולם שנעשה במקום אחד מעשה באשה וחמותה בכהאי גוונא", עכ"ל. . ויש מתירין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' ר"ד אות ב) הביא את העוד יוסף חי הנ"ל שהובא בהערה הקודמת וחלק על דבריו, עיי"ש. וכן בספר הליכות עולם (ח"ח פרשת שופטים אות א) כתב שאין דברי העוד יוסף חי מוכרחים, כי השנאה מקלקלת את השורה ואין לחוש לכך, עיי' 'ש. .

ו. היתר יחוד עם חמש נשים השונאות זו את זו מועיל אפילו אם האיש המתייחד עמהן לבו גס עיין לקמן (פ"ט סע' לא והלאה) מהו הגדר של לבו גס בהן. בהן עיין לעיל (סע' ד הערה 12) מש"כ מסתימת כל הראשונים והאחרונים שפסקו בסתמא שמותר להתייחד עם הני חמש נשים, ומשמע שאין הבדל אם לבו גס בהן או לא. וזיל בתר טעמא, ששונאות זו את זו, וכל אחת תחשוש לזנות פן השניה תגלה סודה. ועיין לעיל (שם) מש"כ בשם האפי זוטרי שגדולה שנאתם זו לזו יותר מאהבתם את האיש שעסקו עמהן, ולכאורה ה"ה בנ"ד שגדולה שנאתן זו לזו יותר מאהבתם את האיש שלבו גס בהן. ואע"פ שסתם איש שלבו גס בנשים זהו גס בהו יותר מאשר איש שגס בהו מחמת שעסקו עמהן וכמבואר בשו"ת שער יוסף (ס"ס ג), אפ"ה נראה שה"ה בנ"ד, דהסברא שייכת גם הכא. וכ"פ הדבר הלכה (ס' ה סע' כג) והסכים לו בספר נטעי גבריאל (פרק כד סע' יב). ואף הדברי סופרים (אות קט) הביא את הדבר הלכה הנ"ל, אלא שבהגהות (עמק דבר אות תשנג) הוסיף שאין דברי הדבר הלכה מוכרחים. מיהו לדינא יש להקל. .

ז. היתר יחוד עם חמש נשים השונאות זו את זו, הוא אפילו כשהן פרוצות כן משמע מסתימות הרמב"ם והש"ע שפסקו בסתמא שמותר להתייחד עם החמש נשים הנ"ל ולא חילקו בין פרוצות לכשרות, וכן הוא סתימות כל הראשונים והאחרונים, שאף אחד לא הזכיר חילוק זה (ועיין בחכ"א בבינת אדם שער הקבוע אות ז שכתב לו הבית מאיר בזה"ל "נח לי יותר ללמוד מסתימות הראשונים מפירושן של אחרונים"). וזיל בתר טעמא, כיון ששונאות זו את זו אזי אפי' שהן פרוצות ויזנו ביחד מ"מ תאמר האחת תמות נפשי עם פלישתים וכמש"כ הפני משה לעיל (סע' ד הערה 12) ותלך ותספר קלקול חברתה.

ושו"ר שכן פסק הדבר הלכה (ס' הסע' כד), ובהערה (ס"ק כז) כתב לסייע לזה שאף פרוצות חוששות שיתגלה קלונן מהרשב"א בתשובה (ס' אלף קעח) שהסביר את שיטת רש"י שמתיר לאיש להתייחד עם ג' נשים ויותר ואפי' פרוצות, וז"ל הרשב"א "וכל שאינן אלא שתיים אינן בושות זו מזו כל כך אבל כשהן הרבה מתביישות ואינן שומעות לו", עכ"ל. ועל זה הוסיף הדבר הלכה (בס' ד ס"ק כה) לבאר שכוונת הרשב"א שמתביישות מהדדי ואף חוששות שיתגלה שהרי זו כוונת רש"י כמו שהסביר הרא"ש, עיי"ש. ואחר המחילה הרבה, אין נראה כן כוונת הרשב"א, שמוכח מלשונו שמותר להתייחד עם ג' נשים כיון שבושות זו מזו אבל אין זכר מהטעם שחוששות שיתגלה הדבר, ואף שהרא"ש הסביר כן ברש"י, אין זה מחייב את הרשב"א. לכן מהרשב"א אין זכר של ראיה שפרוצות בושות שיתגלה. עכ"פ לדינא נראה מסתימות הפוסקים שדין חמש נשים השונאות זו את זו הוא גם בפרוצות. ועוד עיין בשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' צג) שכתב שלא מצינו גריעותא בפוסקים בנשים פרוצות בדיני יחוד ורק באנשים מצאנו, עיי"ש. ולפ"ז ה"ה בנ"ד שאין גריעותא. מיהו כבר כתבתי לעיל (פ"ה סע' ד הערה 15) להעיר על דבריו מדברי הרמ"ה שכן מצינו גריעותא אצל נשים פרוצות. ועיין לקמן (פ"ט סע' מב הערה 112) שכתבנו דכשם שאין כשרים היום לדעת הרמב"ם והש"ע, ה"ה שאין כשרות היום, ואפ"ה כתבו הרמב"ם והש"ע את הדין של בעלה בעיר, ומדוקדק מזה דבעלה בעיר נוהג גם בפרוצות, עיי"ש. ודון מינה ואוקי באתרין. מיהו אם ידוע שהן פרוצות באופן שלא איכפת להן אם ידעו מזנותן, עיין לקמן (פי"א סע' יג הערה 35) דלכאורה אפשר להקל לבני אשכנז רק כאשר האיש כשר אך לבני ספרד אין להקל. .

ח. אפילו איש פרוץ עיין לעיל (פ"ד סע' ה והלאה) מהו גדר של פרוץ. , מותר ביחוד עם חמש נשים השונאות זו את זו הנה להרמב"ם והש"ע וסיעתם שסוברים שאין כשרים היום ולכן אסרו לאשה להתייחד עם ב' אנשים וכדלעיל (פ"ד סע' א), א"כ דין כל האנשים כפרוצים וכמש"כ הרבה אחרונים לעיל (פ"ה סע' ב הערה 10) בדעת הרמב"ם והש"ע, שכיון שאין כשרים כולם נידונים כפרוצים (ואע"פ שיש שחילקו בין פרוצים ממש לבין כשרים שנידונים כפרוצים וכמו שכתבו החיד"א והשבט לוי, מ"מ החיד"א הודה שמסתימות לשון מרן הש"ע משמע שבדין אין לחלק, עיי"ש). וא"כ כיון שהרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ט) והש"ע (ס' כב סע' י) פסקו את הדין שמותר להתייחד עם הני חמש נשים, ש"מ אפי' לפרוצים מותר, וזה פשוט.

ואפי' לבני אשכנז שסוברים שיש כשרים היום, אפ"ה בנ"ד נראה שמותר אפי' בפרוץ, שהרי הרמ"א לא הגיה כלום על מרן הש"ע, ובפרט דזיל בתר טעמא, שהשמירה בנ"ד היא מכח הנשים, שכל אחת חוששת שחברתה תגלה קלונה, וא"כ לא איכפת לן אם האיש פרוץ או כשר.

ושו"ר ביש"ש (קידושין פ"ד ס' כד) שאפשר לדקדק מלשונו שאפי' נכרי מותר עם ב' יבמות, ונביאו בס"ד לקמן (סע' יב), וא"כ ה"ה בישראל פרוץ. וכן פסקו הדבר הלכה (פ"ה סע' כד) ובספר פתח הבית (פי"א סע' ח) והנטעי גבריאל (פכ"ד סע' יג) והדברי סופרים (אות קט). וכן משמע מדברי הציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ג אות ט).

והנה בספר טהרת ישראל (הובא באוצה"פ ס' כב ס"ק לו אות ב) לאחר שהביא את המתירים לאיש שעסקו עמהן להתייחד עם הני חמש נשים, כתב שאפשר שאף בפרוץ מותר, עיי"ש. וכן עיקר הלכה למעשה. , ויש מחמירין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רד אות ב) כתב בזה"ל "בפרוץ בעריות ממש, ליבי נוקף להתיר", עכ"ל. .

ט. אפילו באופן קבע מותר להתייחד עם חמש נשים השונאות זו את זו בשו"ת עין יצחק (בתשובה מבן המחבר ס' עז אות ז) כתב וז"ל "וראיתי בספר זכור לאברהם דמביא בשם פרח מטה אהרון דאלו (ה' נשים) מותרין להתייחד גם בלילה ובקביעות וגו"', עכ"ל. ועוד עיין בספר דבר הלכה (ס' ה סע' כו) שדקדק שכן סובר בשו"ת שער המים (ס' טז) וכ"פ למעשה הדבר הלכה. וכן העלה בספר נטעי גבריאל (פרק כד' סע' יד). אך עיין בשו"ת הראנ"ח (ס' צא) מה שכתב בזה. . אך נראה שלמעשה יש להתרחק מזה ולהחמיר כיון שהדבר קרוב לעריות פשוט. ועיין לקמן (פ"י סע' ח) מש"כ לגבי יחוד באופן קבע עם אשה כאשר אשתו עמו. .

י. היתר יחוד עם החמש נשים הנ''ל מועיל אפילו כשמהלכים בדרך כלומר אע"פ שדין דרך חמור מדין עיר, שבדרך צריך שומר נוסף שמא יצטרך מישהו לצאת לצרכיו ואז יווצר יחוד. בנ"ד, כשאיש מתייחד עם ב' יבמות וכיו"ב מאלו חמש נשים, אין צריך שמירה נוספת ולא חיישינן שמא תצא אחת לצרכיה ותתייחד השניה עם האיש, וכמו שנבאר לקמן.

הנה הט"ז (ס' כב ס"ק ט) כתב שההיתר של יחוד עם ב' יבמות, ושאר הני חמש נשים הוא אפילו בדרך. וכן כתב להדיא היש"ש (קידושין פ"ד ס' כד), והסביר שאין לחשוש שמא תצא אחת לצרכיה ותשאר השניה כיון שדרך הנשים לצאת יחד ולכן לא יעזבו אחת את השניה וילכו יחד, עיי"ש. והסכים להם במסגרת השלחן (ס' קנב ס"ק ז). ועיין בספר זכרון עקידת יצחק (פ"ד) שכתב בזה"ל "ובדרך אולי יש להקל", ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רד אות ב) הביא את הט"ז שמיקל בדרך, והביאו בשתיקה וניכר מתוך דבריו שמסכים להתיר. שהרי המשיך בלשונו "אמנם בלילה יש מקום להחמיר", ש"מ שבדרך מסכים להתיר. וע"ע בחידושים ובאורים (קידושין ס' יא בסיכום דינים אות יט). ותדע שטעמו של הט"ז שהתיר, קשה להבינו, שהלשון שם קשה להבנה. ושו"ר שהעיר בזה הדבר הלכה (ס' ד ס"ק כו) ודחק להסביר שטעמו של הט"ז הוא כטעמו של היש"ש שכתבתי לעיל. מיהו זהו דוחק גדול לענ"ד ועדיין צ"ע בישוב לשונו וטעמו של הט"ז.

ובשו"ת עין יצחק (תשובת בן המחבר, ס' עז אות ז) כתב לגבי יחוד עם הנשים הנ"ל בלילה בזה"ל "וראיתי בספר זכור לאברהם וכו' בשם הפרח מטה אהרון דאלו מותרין להתייחד גם בלילה ובקביעות, ואף דלכאורה יש לאסור בלילה, דדלמא תישן צרתה ולא תראה כשזינתה חברתה, לא חשו לזה, משום דמתיראת לזנות באותו הבית שתישן צרתה, דשמא תקיץ משינתה פתאום או בכוונה לחפש אחריה ולמצוא איזה מקום לבזותה אם תראה דבר מכוער בה", עכ"ל. ולכאורה אפשר לדקדק שה"ה בדרך יהיה מותר, דלא חיישינן שתצא והשניה תזנה, כי חוששת האחת שמא צרתה עושה עצמה כיוצאת לצרכיה כדי לשוב בפתע פתאום ולראות בה דבר מכוער ולבז ותה.

ובנ"ד יש לצרף דעת הראשונים שאינם סוברים שיש חומרא של דרך יותר מעיר והבאתים לעיל (פ"ד סע' יז), וא"כ בנ"ד סגי בלא שמירה נוספת. ועוד שמסתימות הפוסקים, הרמב"ם (פכ"ב סע' ט) הכל בו (ס' עה) הסמ"ג (לאוין קכו) הש"ע (ס' כב סע' ג) ועוד, משמע שמותר עם הני חמש נשים בכל גוונא, ולא כתבו לחלק לגבי דרך או לילה. ואף הרמ"א לא הגיה על הש"ע בהלכה זו. מיהו אפשר שסמך הרמ"א על מש"כ לעיל מיניה, שבדרך בעינן שומר נוסף.

ונראה מדברי היש"ש (שם) שאם ידוע שאין דרך הנשים לילך יחד כשאחת מהן תצטרך לצרכיה, וכגון שרבו ביניהן ושנאתן גדולה או שכבר קרה מקרים שהלכו בדרך ואחת יצאה לצרכיה לבדה, לכאורה אסור להתיחד עמהן בדרך, שהרי כל טעם ההיתר שכתב היש"ש כיון שדרכן לילך יחד. אך לפי מה שכתבתי לדייק מהעין יצחק לעיל, יש להתיר. ואדרבא בכה"ג מפחדת יותר האשה שנשארת, שמחמת השנאה והמריבה הגלויה ביניהן, שמא מטעה אותה ועושה עצמה כיוצאת לצרכיה כדי לבזותה. ונראה שבצירוף הפוסקים שאינם סוברים חומרא של דרך להצריך שומר נוסף, אפשר להקל בדרך בכל גוונא אפי' אם ידוע שאם תצא לצרכיה, לא תלך חברתה עמה. . ויש מחמירין בית משה (ס' כב ס"ק יד), וכן נראה שסובר בשו"ת אור שמח (סי' ד) עיי"ש היטב. .

יא. דין יחוד עם חמש נשים השונאות זו את זו מועיל אפילו עיין לעיל (פ"ד סע' לג והלאה) מתי חוששים בלילה להצריך שומר נוסף והאם חוששים שמישהו ירדם. בלילה בשו"ת עין יצחק (תשובת בן המחבר, ס' עז אות ז) כתב לגבי יחוד עם חמש נשים הנ"ל וז"ל "וראיתי בספר זכור לאברהם וכו' בשם הפרח מטה אהרון דאלו מותרין להתייחד גם בלילה ובקביעות. ואף דלכאורה יש לאסור בלילה דדלמא תישן צרתה ולא תיראה כשזינתה חברתה, לא חשו לזה משום דמתייראת לזנות באותו הבית שתישן צרתה, דשמא תקיץ משנתה פתאום או בכוונה לחפש אחריה ולמצוא איזה מקום לבזותה אם תראה דבר מכוער בה", עכ"ל.

ויש לצרף דעת הט"ז (ס' כב ס"ק ט) שכתב שדין חמש נשים, מועיל להתייחד עמהן אפי' בדרך, עיי"ש. ולכאורה לפ"ז אין מקום להחמיר בלילה, שהרי חומרת לילה נלמדת מחומרת דרך וכמש"כ הראב"ד בפשטות שהובא לעיל (פ"ד סע' לג הערה 86). ובנוסף יש את הראשונים (הובאו לעיל שם הערה 87) ובכללם המרדכי וסה"ת ועוד, שלא סוברים שלילה חמור מיום. ובפרט שנלע"ד שכן מורה בנ"ד סתימות הרמב"ם (פכ"ב ה"ט) והש"ע (ס' כב סע' י) ועוד, שכתבו דין חמש נשים בסתמא, וכ"פ בספר דבר הלכה (ס' ה סע' כו) ודקדק שכן פסק בספר שער המים, עיי"ש. . ויש אוסרים עד שיהיה שומר נוסף בית משה (ס' כב ס"ק יד), וכן נראה לדקדק שסובר בשו"ת אור שמח (ס' ד). ובספר זכרון עקידת יצחק (פרק ד) כתב בזה"ל "ולפע"ד כי בעת השינה לא יועיל היתר זה", עכ"ל. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רד אות ב) כתב שבלילה יש מקום להחמיר ויש מתירין אף בלילה, עיי"ש. ומשמע שדעתו נוטה לחומרא. . והמחמיר תבא עליו ברכה תחילה יש לעיין האם באופן שאחת תרדם וישארו ערים איש ואשה לבדם, האם הוי יחוד דאורייתא או דרבנן, וכמבואר לעיל (פ"א סע' יט) שכל שהם יותר מאיש אחד ואשה אחת, הוי יחוד דרבנן. הנה בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות א) למד בראב"ד שחידש חומרת לילה, דאם ירדם מאן דהו וישארו איש ואשה הוי דאורייתא, עיי"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד. מיהו יש לעיין בזה דסוף סוף הם אינם לבד. וראיתי בספר דברי סופרים (עמ' ע בביה"ל ד"ה בלילה) שג"כ העיר על השבט הלוי הנ"ל, וכן בספר נטעי גבריאל (פכ"א הערה כ) ובספר מנחת איש (פ"ו סע' ט) העירו כנ"ל. וא"כ נראה שאפי' הם נעורים לבדם, סוף סוף הוי יחוד מדרבנן בלבד וכנ"ל, וה"ה בנ"ד. אך עיין לעיל (פ"ג סע' טז הערה 35) שבשו"ת אמרי כהן (ס' כו) משמע כדברי שבט הלוי הנ"ל.

עכ"פ לדינא מותר וכמבואר לעיל (הערה 27) ובפרט אי נימא דיחוד בכה"ג הוי מדרבנן וכנ"ל. וכ"ז דלא כמ"ש בנטעי גבריאל (פכ"ד סע' טז) שהעלה שיש להקל רק בשעת הדחק, עיי"ש. אלא מעיקר הדין מותר והמחמיר תע"ב. .

יב. אפילו עם גוי מותר לחמש נשים השונאות זו את זו להתייחד [באופן שאין חשש אונס] הנה מטעם פיתוי, י"ל שלא יתפתו לו כמו לאיש ישראל, שהרי שונאות זו את זו וזה פשוט. וכן סתימות הפוסקים. והנה אף מהיש"ש (קידושין פ"ד ס' כד) נראה שהיתר זה מהני אפי' עם גוי וכן מלשון הט"ז (ס' כב ס"ק ט) משמע כן.

וכן פסקו בספר פתח הבית (פרק יא סע' ח) והדברי סופרים (אות קט) ובספר נטעי גבריאל (פכ"ד סע' טו). אלא שכולם ציינו שהיתר זה דוקא כשלא חיישינן לאונס, עיי"ש. וכגון שישנם ישראלים בקרבת מקום שאם יזעקו הם יבואו וכל כיו"ב. ועיין בדבר הלכה (פ"ה סע' כד) שג"כ כתב שעם נכרי מותר, ובהערה (ס"ק כו) האריך האם חיישינן לאונס בזה הזמן, וסיים שלמעשה צ"ע, עיי"ש.

והנה לענ"ד, שכל חשש אונס, ע"פ רוב זה דוקא שהגוי נמצא עם אשה אחת, שיכול בנקל לאונסה, או אפי' אם יש עמה תינוקת וכמש"כ היש"ש שיש חשש שלא יקפיד על הקטנה ויאנסנה, אבל כשהן ב' גדולות כגון בנ"ד, אין כ"כ מצוי שיאנוס את שתיהן, שהן לא יתנו לו, ואחת מיד תלך להזעיק עזרה, (אפי' שהן שונאות). ואפי' אם יש מקרים נדירים שכן נאנסו ב' נשים ע"י איש אחד, צ"ע אם חששו לזה. ואכן הכל תלוי לפי המציאות.

מיהו עיין לקמן (פי"א סע' יד הערה 36) שדקדקנו בלשון הרמב"ם בפירוש המשניות ע"ז (ר"פ אין מעמידין) דמשמע מדבריו שיש לאסור בנ"ד, עיי"ש. .

יג. אפילו שהשתי יבמות הן שתי אחיות, ולעולם לא יהיו צרות זו לזו, מותר להתייחד עמהן כיון שבכל זאת שונאות זו את זו ואינן מחפות זו על זו הרמב"ם (הל' גירושין פ"ז ה"ב ג) כתב לגבי נאמנות הנשים להביא גט בארץ ישראל מחמת חשש שהוא מזויף, ונקט בזה"ל "לפיכך נשים שחזקתן שהן שונאות זו את זו אין נאמנות להביא גט וכו' ואלו הן הנשים שחזקתן ששונאות זו את זו, חמותה ובת חמותה וכו' ויבמתה אפילו היתה אחותה וגו"', עכ"ל. הנה מוכח שיבמות אחיות אפי' שלא יהיו צרות זו לזו, חזקתן שונאות זו את זו, וממילא אף לעניין יחוד מותר להתייחד עמהן. והמקור לדברי הרמב"ם כתב במ"מ דהוא מהירושלמי יבמות (פרק האשה שלום ה"ד).

והמ"מ למד בהרמב"ם דהוי שנאה עצמית ולאפוקי שיטת רש"י דביאר בגמ' (יבמות קיז.) שיבמתה שונאתה בגלל שיראה שמא סופה להיות צרתה, וש"מ דבאחיות שאין את החשש הנ"ל ליכא שנאה ביניהן, אלא דלענין הבאת גט אינה נאמנת כיון דלא פלוג רבנן. ולפ"ז לענין יחוד אסור להתיחד עמהן, דאמרינן לא פלוג להחמיר אבל במציאות אין שנאה ביניהן ולענין יחוד אסור להתיחד עמהן, וכמ"ש הבית משה (ס' כב ס"ק יד) ובשו"ת חמדת שלמה (ס' י אות כג) ובשו"ת ברית אברהם (ס' נג אות ט). ועיין בשו"ת רעק"א (ס' פו) דלא פלוג אמרינן רק לחומרא ולא לקולא.

ואע"ג שהמשנה למלך (פי"ב הט"ז) פקפק על הבנת המ"מ בדעת הרמב"ם, וכתב שאפשר שאף הרמב"ם סובר שיבמתה אפי' אחותה אינה נאמנת להביא גט ג"כ מטעם רש"י, היינו דלא פלוג אך שנאה ליכא ביניהן כיון שאין חשש שתהיה צרתה. (אלא דלא ברירא ליה כולי האי כדמוכח מהסיכום של דבריו שם). ולפ"ז לשיטתו אפשר שאף לפי הרמב"ם אסורים ביחוד דלא אמרינן לא פלוג לקולא וכדלעיל. מ"מ כבר כתב היד מלאכי (כללי הפוסקים, כללי הרב המגיד אות ג) בשם הרדב"ז שכשיש מחלוקת בדברי הרמב"ם, סומכים על דברי הרב המגיד שהיה אדם גדול ובקי וכו', עיי"ש. והובא אף בשדי חמד (כללי הפוסקים ס' ז אות ג), וא"כ יש לנו לתפוס עיקר בדעת הרמב"ם דהוי שנאה עצמית וכדעת המ"מ ולכן אפי' ביחוד יש להתיר.

והנה לפי הירושלמי הנ"ל דחידש שיבמות אפי' שהן אחיות אינן נאמנות להביא גט, מצינו לכמה אחרונים דביארו בזה דלא הוי טעמא מחמת שנאה עצמית אלא מדין של לא פלוג רבנן, ונביאם לקמן בהערה הבאה. ואכן חלקם פירשו כן בדעת הרמב"ם מלבד המשנה למלך. הראשון בקודש הפני משה (על הירושלמי שם), ושני לו מצאתי בקרבן העדה (בשיירי הקרבן על הירושלמי שם) שהביא את הרמב"ם ואת הסבר הרב המגיד וכתב עליו בזה"ל "ואיני מבין דבריו, פשיטא אף להרמב"ם הטעם הוא כרש"י, דאל"כ למה חזקתן שונאות", עכ"ל. והנה קרבן העדה מצא הערה חזקה להעיר דאם לא כטעמו של רש"י, מדוע שונאות זו את זו. אלא שנעלם מעיני קדשו דברי המאירי (יבמות קיז.) שתחילה כתב כטעמו של רש"י, היינו שיבמתה אינה נאמנת להעיד שמת בעל יבמתה כיון שחוששת שמא ימות בעלה ותעשה צרתה ע"י יבום ולכן שונאתה. אלא ששוב כתב בזה"ל "וגדולי המחברים כתבו ביבמתה בהלכות גיטין אפי' היתה אחותה כגון שהיו שתי אחיות נשואות לשני אחים ובזו מיהא אין מקום לטעם שהזכרנו שהרי היא ערווה, אלא שמ"מ יבמתה סתם אמרו ואפילו אחות בכלל, ואע"פ שאין בה טעם זה, מ"מ לא פלוג רבנן או שמא טעם השנאה מפני שכל אחת מגלה ליבמה סתרי אשתו כדי להוכיחה", עכ"ל.

וידוע שהמאירי נוקט "גדולי המחברים" כוונתו על הרמב"ם כמ"ש בספר מנוחת שלום (ח"ה ס' מח להרה"ג יעקב חיים סופר שליט"א), ובפרט כאן שהוסיף "בהלכות גיטין" שזהו מקור הרמב"ם, ואף שתחילה כתב להסבירו באופן של לא פלוג, מ"מ בסוף כתב שאפשר שטעם השנאה שאחת מגלה ליבמה סתרי אשתו כדי שבעלה יוכיחה. וא"כ יש טעם לשנאה זו בין יבמות אחיות. (מיהו אפשר דדברי המאירי עדיין לא מסייעים להמ"מ הנ"ל, שהרי המ"מ כתב ברמב"ם דהוי שנאה עצמית, והרי אם יש טעם לשנאה כדברי המאירי, אין זה שנאה עצמית שמשמעותה בטבע בלא סיבה, ואולי עצמית הפירוש לא מחמת יבום, וצ"ע).

ונראה שאף הגאון רעק"א (בתשובה ס' רכב אות ב) מסכים להסבר המ"מ בדברי הרמב"ם, שהביאו בפשטות ולא העיר מאומה. אלא שראיתי בתוס' רעק"א יבמות (פט"ו משנה ד) שכתב על דברי ר"ע מברטנורא שהסביר ביבמתה שיראה שמא תהיה צרתה, וכתב בזה"ל "והרמב"ם כתב אף יבמתה שהיא אחותה, וכתב הה"מ שכן הוא בירושלמי, והטעם משום לא פלוג", עכ"ל. ונראה ברור שמה שסיים שהטעם הוא משום לא פלוג זה כדי להסביר את ר"ע מברטנורא (שפירש כרש"י), שכן כתב הרב המגיד בדעת רש"י שהירושלמי משום לא פלוג. אבל לא פירש כן בדעת הרב המגיד עצמו, שהרי הרב המגיד כתב מפורש בדעת הרמב"ם דהוי שנאה עצמית וכדלעיל, וזה ברור. ועיין בהגהות רעק"א על ש"ע (ס' יז אות ט), וכן עיין בב"ש (ס' יז ס"ק יד) שג"כ כתב בתוך דבריו שהרב המגיד פירש לגבי יבמה ואחותה משום לא פלוג, וג"כ צ"ל שכוונתו לפירוש הרב המגיד אליבא פרש"י, אבל בפירושו להרמב"ם שפתיו ברור מיללו שטעמו הוא משום שנאה עצמית. אלא שמצאתי בשו"ת מהרח"ש בקונטרס עיגונא דאתתא (דף לד.) שכתב בזה"ל "שהרי יבמתה אע"ג שהיא אחותה דליכא למיחש לסופה להיות צרתה, כתב הרמב"ם שאינה נאמנת. וכתב הרב המגיד שהטעם דלא פלוג רבנן בין יבמה ליבמה", עכ"ל. ומשמע שמפרש שהרב המגיד פירש טעמא דלא פלוג אף בדברי הרמב"ם, אלא דצ"ע טובא, דזה לא יתכן כלל וכמבואר להדיא בדברי הרב המגיד (הל' גירושין פ"ז ה"ב ג) שאמר כן רק לשיטת רש"י אבל לרמב"ם זה שנאה עצמית, ויותר מכך מבואר להדיא ברב המגיד לקמן בפרק יב (הט"ז) דלרמב"ם הוי שנאה טבעית, עיי"ש. וצ"ע בכוונת המהרח"ש.

ואף המהר"ם בן חביב בספרו עזרת נשים (ס' יז ס"ק לט) נראה שלמד ברמב"ם שיש להם שנאה עצמית והוכיח כן מדנקט הרמב"ם ב' יבמות ואפי' היא אחותה. ושו"ר בספר קרן אורה (יבמות קיז.) שאפשר לדקדק מדבריו שהרמב"ם אינו סובר שהשנאה מחמת שמא תפול לפניה לצרה, אלא טעם אחר, עיי"ש. וצ"ל כוונתו או שנאה עצמית או כמש"כ לעיל בשם המאירי, עכ"פ משמע מדבריו שאין זה מדין לא פלוג, וא"כ יש להתיר אפי' באיסור יחוד. ובספר פתח הבית (פרק יא סע' י אות ח) ג"כ דקדק כנ"ל והוסיף שכך סובר בעל האור שמח בחידושיו ליבמות, עיי"ש. ובספר דבר הלכה (ס' ה ס"ק א) כתב שכן סובר המראות הצובאות (ס' יז ס"ק יח) בדעת הרמב"ם. וע"ע בשו"ת ברית אברהם (ס' נג אות ט) מהשואל שהוכיח שהרמב"ם סובר דהוי שנאה עצמית, ובעל הברית אברהם דחה ראייתו, אך הוכיח ממקום אחר בהרמב"ם דהוי שנאה עצמית, אלא שבאות י כתב לישב לפי האומרים דהוי מדין לא פלוג, עיי"ש.

ובשו"ת חמדת שלמה (ס' י אות כג) האריך להוכיח מהגמ' (קידושין פא:) שרבא סובר דהוי שנאה עצמית, עיי"ש. וכן הוא באפי זוטרי (ס' יז ס"ק לב). והב"י (ס' קמא) כתב דעת הרמב"ם שיבמתה הוא הדין כשהיא אחותה ושכתב הרב המגיד דהכי איתא בירושלמי, עיי"ש. והב"י הביאם בשתיקה ומשמע שמסכים והולך לשיטתם, ובפרט שבשלחנו הטהור (שם סע' נד) פסק לדינא שיבמתה אפי' אחותה אינה נאמנת להביא גט דשמא מזויף הוא ומתכוונת לקלקלה, עיי"ש. ומשמע שטעם זה של מתכוונת לקלקלה קאי גם על אחותה ואפי' שלעולם לא תהיה צרתה א"כ צ"ל דהוי שנאה עצמית. ואף החיד"א בברכי יוסף (ס' יז אות ו) הביא דעת הרמב"ם שיבמתה ג"כ אם היא אחותה שכן הוא בירושלמי ובמגיד משנה, עיי"ש. וג"כ משמע שמסכים לפירושם. (מיהו מצאתי שהחיד"א עצמו כתב שלא כל מה שמביא בסתימות בברכי יוסף דהכי סבירא ליה, כ"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א ריש ס' ח, ובהקדמתו לברכ"י בדברי הגדה עיי"ש לשונו). ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רד אות ב) כתב דמשמע מסתימות הש"ע ושתיקת הרמ"א שאף בזה"ז שאין מיבמין וכגון שיש להן בנים, מ"מ מותר להתייחד. (ונראה מתחילת דבריו שה"ה כשהן אחיות). . ויש אוסרין רש"י (יבמות קיז.) כתב הטעם שהיבמה שונאת את יבמתה, שמא סופה להיות צרתה, עיי"ש. והנה מדברי הרב המגיד (הל' גירושין פ"ז ה"ב ג) עולה דלשיטת רש"י אין טעם לאסור ב' יבמות מלהביא גט זו לזו כאשר הן אחיות שהרי לעולם לא יהיו צרות זו לזו, אלא שהירושלמי (יבמות פט"ו ה"ד) שאסר, הוי משום דלא פלוג, עיי"ש. וכבר ביארנו שכל שאסרו מדין לא פלוג זה לחומרא ולא לקולא וכמש"כ הבית משה (ס' כב ס"ק יד) ובשו"ת רעק"א (ס' פו) ובשו"ת ברית אברהם (ס' נג אות ט) ובשו"ת חמדת שלמה (ס' י אות כג). וא"כ לפ"ז דוקא בהבאת גט מחמירינן וה"ה להעיד לה, אבל להקל ולהתיר יחוד עמהן, זה לא אמרינן, דסוף סוף אין שנאה ביניהן ואסור להתייחד עם שתי נשים. ולפי יסוד זה יש להוסיף שכל מי שפירש את הטעם שהאשה שונאת את יבמתה כפרש"י, יאסור ביחוד כשהן אחיות מהטעם דלעיל, ולכן יש להוסיף את דעת התוס' (יבמות קיז ד"ה חוץ) והתוס' רא"ש (שם) והטור (ס' יז) והר"ן (קידושין לג. מדפי הרי"ף) והנמוקי יוסף (יבמות שם) והאו"ז (בהל' מיאון ועגונה ס' תרצ), וע"ע במאירי (יבמות שם) שכן כתב בתחילה בדעת עצמו, ורק אח"כ הביא דעת גדולי המחברים מטעם אחר, עיי"ש. ומשמע שסובר כשיטת רש"י. וכן הפרישה (ס' יז ס"ק לב) כתב את הרש"י הנ"ל וטעמו, וכן הוא בר"ע מברטנורא והתיו"ט (יבמות שם) וכן יש לדקדק מהבית משה (ס' כב ס"ק יד) שכתב שבזה"ז שאין מיבמין, אין שנאה ביניהן, ולכן אסור להתייחד עם ב' יבמות. ולדבריו יצא שה"ה שתי אחיות, וכ"ש הוא. וכן שאר הפוסקים שכתבו שבזה"ז אסור להתייחד עם ב' יבמות, (רק לבני אשכנז וכמו שנבאר לקמן) ה"ה שיאסרו להתייחד עם ב' יבמות אחיות, ונביאם לקמן (סע' טז).

וכן העלה לדינא הפני משה (ס' כב ס"ק יב). ועיין במשנה למלך (הל' גירושין פי"ב הט"ז) שמלבד רש"י והתוס' שביאר בשיטתם שיבמות אחיות אסורות להביא גט מדין של לא פלוג (וממילא אסורים ביחוד) צידד כן אף בדעת הרמב"ם. וכן הפני משה (ירושלמי יבמות פט"ו ה"ד) הסביר את הרמב"ם באופן של לא פלוג, וכן כתב קרבן העדה (שם) שהירושלמי אסר ב' אחיות מדין לא פלוג ובשיירי הקרבן הוסיף שכן דעת הרמב"ם, וכיו"ב כתבו הפ"ת (ס' יז ס"ק ל) בשם התב"ש והעצי ארזים (שם ס"ק כב) שדעת הרמב"ם הוי מדין לא פלוג. ומכל הני אחרונים עולה שאף לשיטת הרמב"ם יש לאסור ביחוד, דאמרינן לא פלוג לחומרא ולא לקולא וכדלעיל. וכן סובר המהרח"ש שהובא במשנה למלך (שם) שיבמתה שהיא אחותה אינה נאמנת כיון דלא פלוג. .

יד. אפילו כאשר יש לשתי ואם יש רק לאחת מהן בנים, פשיטא דעדיין שונאות אהדדי, דאכתי יש חשש שמא אחת תהיה צרת השניה וכמבואר בשו"ת מהרח"ש (קונטרס עגונא דאתתא דף לד.) ובמשנה למלך (הל' גירושין פי"ב הט"ז). היבמות בנים שאז אפי' אם ימות אחד הבעלים, אין דין יבום וא"כ אין חשש שמא תיפול האחת להיות צרתה של השניה. מ"מ עדיין יש מתירין להתייחד עמהן וכמו שנבאר בס"ד בהערה הבאה. מותר להתייחד עמהן הנה זה פשוט שלדעת הרמב"ם והש"ע וסיעתם שכתבנו בסע' הקודם שסוברים שמותר להתייחד עם ב' יבמות אפי' כשהן אחיות, והרי לעולם לא תהיה אחת צרתה של השניה, והטעם כיון שהשנאה היא בטבע או מטעם שכתבנו בשם המאירי, עיי"ש. ולפ"ז ה"ה בנ"ד כשיש לשתיהן בנים, שמותר להתייחד עמהן, וזה פשוט. וכן מתבאר במשנה למלך (הל' גירושין פי"ז הט"ז) שלסוברים שיש שנאה טבעית בין יבמות אחיות, ה"ה כשיש להן בנים, וכ"כ הבית מאיר (ס' יז סע' ד) והפ"ת (שם ס"ק ל). וכן העלה לדינא בשו"ת חמדת שלמה (ס' י אות כג), עיי"ש.

והנה אף הפוסקים שסוברים שעם ב' יבמות שהן אחיות, אין שום שנאה כיון שאין חשש שתפול להיות צרתה אלא שאינה נאמנת להעיד לה רק מדין לא פלוג, וכמש"כ בסע' הקודם (הערה 32) בשם הרבה ראשונים, ומימלא ביחוד יהיה אסור עם ב' יבמות אחיות, מ"מ אין ראיה שאף בנ"ד כך יעלה לשיטתם וכמו שנבאר.

הנה הפ"ת (ס' יז ס"ק ל) כתב וז"ל "ברמב"ם איתא יבמתה אפי' היא אחותה וכ"ה בש"ע, ועפ"ז כתב התב"ש דה"ה היכא שיש לשתי היבמות בנים, דאין שם חשש יבום, אפ"ה אינה מעידה משום לא פלוג וגם דאכתי חוששת שמא ימותו בניה ותהיה צרה שלה וגו"', עכ"ל. ואע"פ שכתב כן בדעת הרמב"ם, אפשר שכ"ע מודים שיש מציאות שחוששת שמא ימותו הבנים ותהיה צרתה, וא"כ השנאה עדיין שייכת, ואף הפוסקים שאמרו בב' אחיות דהוי לא פלוג, אפשר שבנ"ד שיש להן בנים, יודו דאיכא שנאה, ולכן אפי' ביחוד יש להתיר. אלא שלפ"ז יש לעיין מדוע הכניס התב"ש טעמא דלא פלוג אם איתא ששונאת אותה בגלל חשש זה. ואפשר שכוונתו שמיתת בנים הוי חשש רחוק, אך בנוסף לסברת לא פלוג, אכן אמרו שלא תהיה נאמנת להעיד לה, וכיו"ב נכתוב לקמן בדעת המהרח"ש, וכיו"ב תמצא בלשון המשנה למלך (הל' גירושין פי"ב הט"ז). ולפ"ז אין ראיה להתיר ביחוד כיון שזה חשש רחוק ולא ברור שיש שנאה גדולה ביניהן מחמת חשש זה ורק בנוסף הדין של לא פלוג חששו לזה, וא"כ סברת לא פלוג אינה להקל אלא להחמיר וכמו שביארנו בסע' הקודם (הערה 32). ואף מלשון רעק"א (על המשניות יבמות פט"ו משנה ד) שכתב וז"ל "ואם יש להם בנים יש לומר דגם כן אין נאמנות דלא פלוג או שחוששים שמא ימותו בניהם ותהיה צרתה ועיין במשנה למלך", עכ"ל. הנה כתב ב' טעמים אך נראה דלא ברירא ליה כולי האי, דהא אי איתא דלא פלוג, תו לא צריך לטעם שמא ימותו הבנים וכן איפכא. ולכן ציין למשנה למלך שג"כ הסתפק בזה גופא האם הטעם הוא משום לא פלוג או משום חשש מיתת הבנים. ולפ"ז שוב אין ראיה להתיר ביחוד, דאפשר דהטעם הוא משום לא פלוג. והנה הב"ש (ס' יז ס"ק יד) ג"כ כתב בתוך דבריו בזה"ל "ואפשר הטעם הוא דאכתי יש לחוש שמא ימותו בניה ותהיה צרה שלה וגו"', עכ"ל. וכן בלשון העצי ארזים (ס' יז ס"ק כא) נקט בלשון "דילמא מסקא אדעתיהו" ולפי האמור זה אינו בתורת ודאי ואין בזה ראיה להתיר יחוד. אלא יש לומר שעדיין יש להקל על פי זה ביחוד כיון שעכ"פ לא יהא זה אלא ספק, דאפשר שאכן זהו הטעם וכיון שיחוד עם ב' נשים הוי דרבנן בלבד וכדלעיל (פ"א סע' יט) א"כ ספיקא דרבנן ולקולא כדלעיל (שם סע' כא).

והנה מצאתי בערוך השלחן (ס' יז סע' נו) שכתב בלשון ודאית שזהו הטעם, היינו שחוששת שמא ימותו הבנים. וכן הכנסת הגדולה (שם אות רפד) הביא את דעת המהרח"ש שהחשש הוא משום שחוששת שמא ימותו הבנים. וכן בספר עזרת נשים (ס' יז ס"ק מה) הבין שזהו דעת מהרח"ש. ולפ"ז ודאי יש להתיר יחוד עמהן, שאין כאן טעם של לא פלוג, אלא שנאה. אלא דלכאורה יש קצת להעיר על דבריהם. ראשית, דברי ערוך השלחן לקוחים מהב"ש, וכבר כתבתי לעיל שהב"ש נקט טעם זה של מיתת בנים בלשון "אפשר" ולא ודאי, וערוך השלחן כתב כן בתורת ודאי. מיהו עיין בשדי חמד (כללי הפוסקים ס' טז אות א) מה הדין כשפוסק כותב בלשון אפשר, עיי"ש. והנה הכנסת הגדולה והעזרת נשים שכתבו כן בתורת ודאי שזהו דעת המהרח"ש. והנה אכן המהרח"ש בקונטרס עגונא דאתתא (דף לד.) כתב כן בתחילה בפשטות ובאופן ודאי, אלא ששוב התקשה על סברא זו מדברי התוס', ולאחר שהסביר שכאשר אין בנים כלל או יש בנים לאח אחד יש לחוש לקלקול שהרי יש חשש שתפול לצרתה, סיים בזה"ל "חשו ג"כ היכא שיש בנים לזה ולזה דאולי חוששת שמא ימותו הבנים קודם מיתת אביהם, אע"פ שהוא חשש רחוק וגם שלא נתנו דבריהם לשיעורין וגו"', עכ"ל. הנה מוכח שבסוף לא כתב כן באופן ודאי רק "דאולי חוששת", ובנוסף לסברת לא פלוג.

ודע, דאין לומר שיש להן שנאה קדומה מלפני שנולדו הבנים ולא צריך להגיע למש"כ דיש חשש שימותו הבנים, וכנ"ל. דזה אינו, שכל שנאה שאינה מחמת צער הגוף, כשבטלה הסיבה, בטלה השנאה, וכמש"כ הדברי סופרים (עמק דבר אות תרצא).

עכ"פ לדינא נקטינן להקל ביחוד, שכן דעת הרמב"ם והש"ע ועוד. וכך כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רד אות ב) שכן משמע מסתימות הש"ע ושתיקת הרמ"א, עיי"ש. . ויש אוסרין כ"כ הפני משה (סי' כב ס"ק יב), והוסיף שכן דעת המהרח"ש, שאע"פ שלענין עדות כתב המהרח"ש להדיא דאין נאמנות, מ"מ לעניין יחוד מודה לאסור, עיי"ש. ועיין לקמן (סע' טז) בדעת הסוברים שבזה"ז שאין מיבמין, אסור להתייחד עם ב' יבמות, וא"כ ה"ה בנ"ד, מיהו זהו דוקא לבני אשכנז וכמו שיבואר שם.

והנה המאירי (יבמות קיז) כתב בזה"ל "ויבמתה, ר"ל אשת אחי בעלה שבזמן שאין לה בנים, יראה שמא ימות בעלה ותעשה צרתה ע"י יבום", עכ"ל. ומשמע שדוקא שאין לה בנים, אבל אם יש להן בנים אין חשש ליבום ונאמנת להעיד לה. ואע"פ שלאחר מכן כתב המאירי דעת גדולי המחברים, היינו הרמב"ם, מ"מ משמע מלשונו שעיקר דעתו כמש"כ. וע"ע בערוך לנר (יבמות קיז.) דמשמע שיבמה אינה נאמנת אפי' כשיש לה בנים מדין לא פלוג, עיי"ש. ולפ"ז ביחוד יש לאסור.

ומצאתי בחידושי מהרי"ח על המשניות שכתב לגבי ב' יבמות שאפשר היה לומר שאפי' מיירי שיש בנים וחוששת שמא ימותו הבנים וכו', אלא שסיים שלפי התוס' מוכח שאינו כן אלא מיירי רק באין להן בנים, עיי"ש. .

טו. אפילו שישנם כמה אחים, ונפטר האח הקטן בלא זרע ונפלה אשתו ליבום לפני האח הגדול [שהוא קודם לשאר אחיו] מותר להתיחד עם היבמה [אשת הנפטר] ועם אחת מנשות שאר האחים אע''פ שאין הבעל שלהן זקוק לייבם את אשת הנפטר פשוט ע"פ המבואר לעיל (סע' יג הערה 31) שישנה שנאה עצמית בלא קשר לעצם היבום ואפי' שאין חשש שתהיה צרתה. ועוד כתב האפי זוטרי (ס' יז אות לז) שלפוסקים שסוברים שאפי' יש ליבמה בנים, אינה נאמנת להעיד כיון ששונאתה שחוששת שמא ימותו הבנים והבעל ואז תהיה צרתה כדלעיל בסע' הקודם (הערה 35), כ"ש בנ"ד שחוששת שמא האח הגדול ימאן ביבום ואז תיפול לפני שאר אחים, ולכן פשיטא דאינה נאמנת להעיד, עיי"ש. ולפ"ז מותר להתייחד כיון ששונאתה מחמת החשש הנ"ל. .

טז. אפילו בזמן הזה נוהג היתר יחוד עם ב' יבמות, בין לבני ספרד הנה לבני ספרד אף בזמן הזה נוהג מצוות יבום, וקודמת היא למצוות חליצה וכמ"ש מרן הש"ע (ס' קסה סע' א). ואע"פ שנעשתה תקנה חדשה בירושלים ע"י הרבנות הראשית לישראל (בתאריך כא שבט תש"י והובא בשו"ת היכל יצחק ח"א אבהע"ז ס' ה, ובשו"ת יבי"א ח"ו ס' יד) שכל ישראל מחויבים לנהוג כדעת הרמ"א שמצוות חליצה קודמת, ואפי' רוצים ליבם, אין להניח וכו', עיי"ש. כבר כתב לדחותם בשתי ידים בשו"ת יבי"א (שם) והורה גם הלכה למעשה ליבם (יבי"א ח"ח ס' כו), עיי"ש. ולפ"ז פשיטא דמותר להתייחד עם ב' יבמות שיש שנאה ביניהן לכ"ע, שחוששת שמא תיפול להיות צרתה. ואין לומר דסוף סוף אם הוא נשוי, לא יוכל ליבם וליקח אשה שניה, דהא רבינו גרשום גזר שלא ליקח אשה שניה, דזה ליתא. מלבד די"א שהחרם לא נאמר במקום מצוות יבום (אבהע"ז ס' א סע' י ברמ"א, ויש חולקים) בנוסף בני ספרד לא קיבלו עליהם כלל את חרם גרשום וכמבואר באורך בשו"ת יבי"א (ח"ח ס' ב אות ג) ובש"ע המקוצר (ח"ו ס' קצח סע' ד), עיי"ש.

אלא שעדיין י"ל שכיום לפי חוקי המדינה אסור ליקח ב' נשים (אא"כ יש סמכות לרבנות הראשית להתיר מצוות יבום), וא"כ לכאורה אין שנאה ביניהן שהרי לא תפול להיות צרתה. מ"מ כל מה שכתבתי אינו אלא לרווחא דמילתא, שהרי לעיל (סע' יג הערה 31) בדין יחוד עם ב' יבמות שהן אחיות הארכנו להוכיח שדעת הרמב"ם והש"ע וסיעתם ששנאת היבמות היא שנאה עצמית (ועיי"ש שכתבנו טעם בשם המאירי, ועיין בהערה הבאה שנכתוב עוד טעמים), וכן קיי"ל להלכה, ולכן לפ"ז גם בנ"ד מותר להתייחד עמהן אפי' אי נימא שהיבום לא יצא לפועל עקב חוקי המדינה. ועיין בהערה הבאה שסתימת הפוסקים, אפי' לבני אשכנז מותר להתייחד עמהן אפי' לשיטתם דאין נוהגים במצוות יבום. ובין לבני אשכנז ידוע שמנהג בני אשכנז שלא ליבם אלא לחלוץ (עיין ברמ"א ס' קסא סע' ו, ס' קסה סע' א), וכן כתב בשו"ת מהר"י מינץ (ס' יד) וז"ל "אבל בין האשכנזים כבר פשט המנהג, ויתד הוא שלא תמוט וקבוע במסמרים נטועים שאין ליבם כי אם לחלוץ וגו"', עכ"ל.

וא"כ לכאורה לבני אשכנז יש לאסור היחוד עם ב' יבמות וכמש"כ בשם כמה פוסקים בהערה הבאה. אלא שזה רק אי נימא שהרמ"א סובר כשיטת רש"י וסיעתו, שהיבמות שונאות רק מחמת שמא תיפול להיות צרתה, כמבואר לעיל (סע' יג הערה 32), אבל אפשר שסובר כשיטת הרמב"ם שזה שנאה עצמית, ואפי' שאין חשש שתהיה צרתה, השנאה נמצאת בטבע, או מהטעם שכתב המאירי שכל אשה מגלה לבעל של יבמתה את סתרי אשתו כדי להוכיחה, וא"כ אף לרמ"א מותר להתייחד עם ב' יבמות אפי' שכיום לא מיבמין, ועיין בחמדת שלמה (ס' י אות כה) שכתב לדקדק משתיקת הרמ"א שלא הגיה על מרן הש"ע (ס' כב סע' י) שכתב היתר יחוד עם ב' יבמות, דמשמע שסובר הרמ"א דהוי שנאה עצמית דאל"כ היה לו להגיה על הש"ע דכיום שלא מיבמין, אסור להתיחד עמהן. (אלא שלדינא נשאר בצ"ע).

והנה הב"ש (ס' יז ס"ק יד) כתב לגבי נאמנות יבמה, שמדברי הטור (ס' יז) שכתב דין ב' יבמות שאין נאמנות, משמע דאינן נאמנות אפילו בזמן הזה שאין מיבמין, ונתן טעם של לא פלוג, עיי"ש. וצ"ע שהרי הטור בהל' יחוד (ס' כב) ג"כ הביא דין יחוד עם ב' יבמות, ויש לדקדק ג"כ מדבריו שאף בזמן הזה שאין מיבמין יהיה מותר, והתם לא שייך טעם של לא פלוג, שהרי לא פלוג אמרינן להחמיר ולא להקל כדלעיל (סע' יג הערה 32). ומלבד זאת בשו"ת ברכת יוסף (ס' קב) כתב לדחות דקדוק הב"ש, וכתב שהטור דיבר על מקומות שנהגו ליבם, עיי"ש.

עכ"פ לדינא נראה שיש להקל בזה אף לבני אשכנז, שהרי סתימות פוסקי אשכנז שהיו אחרי הרמ"א הביאו דין זה בשתיקה, ובכללם היש"ש (קידושין פ"ד ס' כד) וערוך השולחן (ס' כב סע' י) והחכ"א (כלל קכו סע' ח), והט"ז (ס' כב ס"ק ט) והטהרת ישראל (ס' כב) והחפץ חיים בספרו נדחי ישראל (פכ"ד אות ח) ועוד. וכיצד הוא שאף אחד מהם לא טרח לציין שבזה"ז שאין מיבמין אין היתר יחוד, אלא ודאי ש"מ שמתירים אף בזה"ז. וע"ע בקרבן נתנאל (יבמות פט"ו אות ר). ושו"ר בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רד אות ב) שלדינא נוטה להתיר מחמת סתימות הש"ע ושתיקת הרמ"א, וכן העלה בספר חידושים וביאורים (קידושין ס' יא בסיכום דינים אות יב) ובספר דבר הלכה (ס' ה סע' ה) כתב שכן מתירים עבודת הגרשוני והכנסת יחזקאל, עיי"ש.

ומלבד הטעם שכתבנו לעיל בשם המאירי שאפי' שלעולם לא תהיה צרתה יש שנאה מצד אחר. יש לצרף את מש"כ בשו"ת יבי"א (ח"ו ס' יד אות ט) בשם שו"ת הב"ח שאם שניהם רוצים ביבום ואינם באים לבי"ד ומתקרבים זה לזה אין כח לבי"ד להפרישם וכתב שכן הוא בשו"ת דברי מלכיאל ושו"ת מהרש"ם, עיי"ש. וא"כ לפ"ז אפי' שנהגו לא ליבם, עדיין יש בין הנשים שנאה אולי אכן יצא הדבר לפועל שירצו שניהם. וטעם מחודש ראיתי בספר פתח הבית (פי"א ס"ק ו) ששייך שנאה אפי' אם לא תהיה צרתה והוא שבעלה מביט על אשת אחיו, ואז מוצא באשתו מומין בהשוואה לשלמות אשת אחיו, עיי"ש. . ויש מחמירין כיון שבזמן הזה לא מיבמין, ואם כן אין שנאה ביניהן ואסורים ביחוד הבית משה (ס' כב ס"ק יד) כתב שבזה"ז שאין מיבמין, אסור להתייחד עם ב' יבמות. וכן כתב בשו"ת ברכת יוסף (ס' קב) ובשו"ת ברית אברהם (ס' נג אות י, אך עיין מה שכתב באות ט). וכן העלה להחמיר בשו"ת דברי שלום (ח"ב ס' ו) אף שנראה שהעלה להחמיר כיון שיש פוסקים שיחוד עם ב' נשים הוי מדאורייתא, עיי"ש. ואנן לא קיי"ל הכי כדלעיל (פ"א סע' יט).

ועוד עיין בדבר הלכה (ס' ה סע' ה) מה שכתב בשם שו"ת מהר"י מינץ ובשם מראות הצובאות. ושו"ר שכן דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א לאסור בזה"ז שאין מיבמין, והובא דעתו בספר תורת היחוד (פ"ח הערה יט) .

יז. ב' יבמות דוקא נשים של ב' אחים מצד האב, אבל אחים מצד האם בלבד אין דין יבום כלל ואסור להתייחד עם הנשים שלהם בגמ' יבמות (יז:) מבואר שדוקא אחים מצד האב שייך בהם דין יבום, אבל אחים מצד האם בלבד לא שייך דין יבום. וכ"פ הרמב"ם (הל' יבום פ"א ה"א) והסמ"ק (ס' רפו) והסמ"ג (עשין נא), וכ"פ הטוש"ע (אבהע"ז ס' קנז סע' א). ומימלא מובן שאין היתר להתיחד עמהן, דליכא שנאה ביניהן. .

יח. בת חמותה, אפילו שאינה בת חמיה [שבעלה ובת חמותה אחים רק מצד האם] גם כן בכלל היתר יחוד של בת חמותה כ"כ המהרח"ש (קונטרס עגונא דאתתא דף לג). והנה המשנה למלך (הל' גיטין פי"ב הט"ז) ג"כ כתב כן תחילה בפשטות והוכיח כן בכמה אופנים, אלא שלבסוף התקשה מהגמ' ביבמות (קיז.) (לפי גירסת הב"ח בגמ', אין מקום לקושיא כלל) וכן התקשה מפרש"י שפירש בחקירת הגמרא מה טעם שנאת בת חמותה ולפי צד אחד כי אוכלת לגירסנא דבי נשאי ופרש"י יגיע אמי שהביאה לאבי מבית אביה, עיי"ש בלשון רש"י. ומשמע שהיא אף בת חמיה, וסיים שהדבר צריך תלמוד, עיי"ש. והנה לא פשט כן בסכינא חריפא ונשאר בצריך תלמוד.

והנה הפ"ת (ס' יז ס"ק כח) כתב בפשטות בזה"ל "ובת חמותה היינו אפילו שאינה בת חמיה וכן מבואר במשנה למלך", עכ"ל. וכיו"ב כתב הבית מאיר (ס' יז סע' ד) שכן מבואר במשנה למלך. והנה הפ"ת והב"מ למדו שעיקר דעת המשנה למלך שבת חמותה אפי' שאינה בת חמיה ג"כ בכלל הנשים השונאות, מיהו עיין בדבר הלכה (ס' ה ס"ק יח) שהביא בשם ספר שער המים שהבין במשנה למלך כמש"כ לעיל, היינו שהניח את הדין בצ"ע, ובנוסף כתב לישב את מה שהתקשה המשנה למלך, והקשה כיצד העלים עין מפרש"י במשנה שפירש שבת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי, והיינו שהיא גם בת חמיה, עיי"ש. (וכלשון הרש"י הנ"ל פירשו ג"כ הנימו"י דף מג: מדפי הרי"ף והמאירי והב"ש ס' יז ס"ק יד והפרישה שם אות לב והר"ע מברטנורא ועוד). ולכאורה היא הערה חמורה. אף שנראה שכבר הרגיש בזה התיו"ט (יבמות פט"ו אות ד) וכתב להסביר שדקדקו לכתוב עמל אבי כדי לפרש שלאו דוקא בת חמותה אלא ה"ה בת חמיה, עיי"ש. הנה ביאר שלא באו לפרש שבת חמותה צריך שתהיה ג"כ בת חמיה אלא או בת חמותה או בת חמיה. ועיין במראה הפנים (ירושלמי יבמות פט"ו הלכה ד) שכתב בזה"ל "דמי לא שייך גבי בת חמותה נמי עמל אבי, ולהגדיל הדבר נקטו הכי", עכ"ל. ובזה דחה דברי התיו"ט הנ"ל. עכ"פ גם מדבריו עולה שאין קושיא מלשון הרש"י הנ"ל, וע"ע בפני משה (ס' יז ס"ק כא במראה הפנים). עכ"פ לדינא נקטו הפוסקים הנ"ל שבת חמותה אפי' אינה בת חמיה ג"כ נכללת בהנך חמש נשים השונאות וממילא שרי ביחוד עמהן. וכ"פ הדבר הלכה (ס' ה סע' יז) ובספר נטעי גבריאל (פכ"ד סע' ה). . וי''א שדוקא בת חמותה שהיא גם כן בת חמיה [שהם אחים גם מצד האם וגם מצד האב] יש בה היתר יחוד כ"כ הערוך לנר (יבמות קיז.). .

יט. אסור להתייחד עם אשה ובת חמיה שאינה בת חמותה בגמרא יבמות (קיז.) איתא איבעיא האם בת חמיה בכלל נשים השונאות אותה ואינה נאמנת להעיד לה או לא, ולא איפשטא. והנה הרמב"ם הרי"ף הרא"ש והטור השמיטו דין זה, וכבר עמדו בזה המפרשים, עיין מ"מ (פי"ב הל' גירושין הל' טז), ולקמן בדברי האחרונים.

הנה בגמ' (שם) ישנה עוד איבעיא בחמותה הבאה לאחר מכן ואף היא בעיא דלא איפשטא. והרא"ש (יבמות פט"ו ס' ח) העתיק את הבעיא הלזו בלבד ולא הכריע בה מידי. והטור (ס' יז) הכריע לחומרא, היינו שאינה מעידה, וג"כ לא העתיק הבעיא של בת חמיה כלל. והרי"ף והרמב"ם השמיטו אף את האיבעיא הלזו.

והנה בהסבר שיטת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו את שני הדינים שלא נפשטו, מבואר באפי זוטרי (ס' יז ס"ק ל) ובמהרח"ש (קונטרס עיגונא דאתתא דף לב:) והובא המהרח"ש הנ"ל ג"כ בכנסת הגדולה (ס' יז אות רפב) ובפ"ת (שם ס"ק כח) שהראשונים הנ"ל העלו לקולא. והטעם כתב האפי זוטרי כיון דהוי בעיא דלא איפשטא אזלינן לקולא ולכן נאמנות להעיד.

ובדעת הרא"ש שהביא רק את האיבעיא של חמותה הבאה לאחר מכן, והשמיט את האיבעיא של בת חמיה, פירשו האפי זוטרי והמהרח"ש (שם) כיון שהרא"ש אזיל בתר סתמא דש"ס, היינו באיבעיא של חמותה הבאה לאחר מכן סתמא דש"ס לאיסורא, ואע"פ דדחינן דילמא וכו', הוי דחיה בעלמא ולא סמכינן עלה. וה"ה באיבעיא של בת חמיה, ששם סתמא דש"ס שנאמנת, ואע"פ שדחינן דלמא וכו', הוי דחיה בעלמא וסמכינן על סתמא דש"ס, עיי"ש. והמהרח"ש פירש כנ"ל ג"כ בדעת הטור. (אך עיין במראות הצובאות ס' יז אות סא שכתב שפירוש כזה הוא דוחק ודחהו, עיי"ש).

ופשטות הדבר שלפי הרא"ש והטור שלמדו כסתמא דש"ס היינו שבת חמיה נאמנת ודחיית הגמ' הוי דחיה בעלמא, א"כ ביחוד ודאי שיש לאסור, דהא פשטינן דנאמנת דאינה שונאתה כסתמא דש"ס וממילא אסור ביחוד.

ובשיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו לקולא שנאמנת מחמת הספק, יש לעיין האם אף ביחוד בכה"ג אפשר להקל, דיחוד עם ב' נשים אסור מדרבנן בלבד כדלעיל (פ"א סע' יט), וא"כ הוי ספק בדרבנן ויש להקל, או דילמא א"א להקל ביחוד דא"כ נמצא שפסק אחד סותר את השני, שהרי מקילים בנאמנות להעיד, דאמרינן דלא שונאתה, ומאידך מקילין ביחוד דאמרינן שונאתה, ועיין לקמן בהמשך ההערה שהבאתי בשם הזכור לאברהם דאזלינן לחומרא גם בעדות וגם ביחוד, ולכאורה הוי תרתי דסתרי. מיהו אפשר שדוקא לחומרא עבדינן הכי אבל לקולא לא, וצ"ע.

ומצינו פוסקים שהעלו להחמיר (בנאמנות) מספק. עיין במ"מ (פי"ב הל' גירושין הל' טז) שכתב שהפוסקים שהשמיטו דין זה, אין לומר שסמכו על פשט המשנה, שאם בגמ' לא סמכו והסתפקו, אנו היאך נסמוך וכ"ש להקל, ונשאר בצ"ע. והמהרח"ש (שם) הבין שהמ"מ מחמיר ואינו מקל ואינה נאמנת וכתב שכן הוא ברי"ו שפסק להחמיר משום דלא איפשטא, עיי"ש. ומשמע שלמד שרי"ו פסק כן מכח ספק, ועיין הערה הבאה מש"כ בזה. וכן כתב האו"ז (הל' יבום ועגונה ס' תרצ) דבעיא דלא איפשטא ולחומרא. ובתיו"ט (יבמות פט"ו משנה ד) כתב לדקדק מלשון רש"י והנימוקי יוסף דנקטו לחומרא בהאי בעיא, עיי"ש. ולפי מה שכתב הזכור לאברהם הובא בפ"ת (ס' כב ס"ק יא) לגבי הדין של חמותה הבאה לאחר מכן דהוי בעיא דלא איפשטא, ולכן אזלינן גם בעדות לחומרא וגם ביחוד לחומרא, עיי"ש. ולפ"ז ה"ה בנ"ד לכל הנך פוסקים שהחמירו מספק בבת חמיה שלא תעיד ה"ה שיחמירו לענין יחוד אליבא סברת הזכור לאברהם הנ"ל.

ונראה שכן מורה סתימות הש"ע והלבוש (ס' כב סע' י) וכל האחרונים, שלא העלו לספריהם היתר בת חמיה, וקשה לפרש שסמכו שהיא בכלל בת חמותה, דהא הגמ' גופא מספקא ליה, ולכן נראה שיש לאסור בזה, ואע"פ שיחוד בכה"ג הוי דרבנן. [היינו שבעלה ובת חמיה אחים רק מצד האב] ויש מתירין המאירי (יבמות קיז.) כתב וז"ל "בת חמיה שאינה בת חמותה וכו' שאלו כאן אם היא נאמנת ועניין השאלה שמא שנאתה של זו נגררת אחרי אמה ר"ל מתוך שחמותה שונאתה, וזו שאינה בת חמותה אע"פ שהיא בת חמיה אינה בכלל. או שמא עיקר השנאה בבת חמות משום שסברא אכלה לגירסנא דאימא ר"ל נכסים שהביאה שהבית מתפרנס מהם, והאי טעמא איתא נמי בבת חמיה דהא שייך בה למימר אכלה גירסנא דאבא וכו' ולא הובררה. ונראין הדברים שאף היא בכלל ואינה מעידה, שבודאי עיקר הטעם מחמת גירסנא הוא, שאם מטעם שהיא נגררת אחר אמה הרי היה לו למנות גם כן בת צרתה ובת יבמתה. ויש אומרים שהדבר בספק ולא תצא וגו"', עכ"ל. הנה מלשונו משמע שהכריע מדעתו הרחבה שעיקר השנאה הינה מחמת גירסנא ולא מחמת אמה. ונראה שהכריע כן בתורת ודאי ולא מספק, וכן מוכח מלשונו בסוף שנקט "ויש אומרים שהדבר בספק ולא תצא", וא"כ לשיטתו זה בתורת ודאי. ולפ"ז לענין יחוד ג"כ מותר כיון שאף בת חמיה שונאתה. (ומה שהתקשה המאירי שאם השנאה באה מחמת אמה היה לתנא למנות ג"כ בת צרתה ובת יבמה, שאף הן ישנאו אותה מחמת שנאת הצרה והיבמה, במהרח"ש קונטרס עיגונא דאתתא דף לג הרגיש בזה, וכן הובא בפ"ת ס' יז ס"ק כח, עיי"ש מה שתירץ).

ורי"ו (נתיב כג ח"ג) ג"כ נראה שפסק שבת חמיה נכללת עם בת חמותה ואינה נאמנת, ומלשונו משמע שלא פסק כן מחמת ספק דהוי בעיא דלא איפשטא אלא שהוכרע הדבר אצלו, וז"ל "הכל נאמנים להעיד על מיתת בעלה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה והכלה ובת חמיה ובת בעלה וכו' ועוד בעיא ולא אפשיטא חמות לאחר מיתה וכו' ולא איפשטא ואינה מעידה", עכ"ל. ומוכח מלשונו שבת חמיה אינה מעידה ככל הנך נשים ולא מחמת ספק דלא איפשטא, שהרי בחמותה לאחר מיתה שג"כ העלה שלא תעיד כתב מפורש שהסיבה היא דלא איפשטא, ש"מ בת חמיה לא מעידה והוכרע הדבר. וא"כ אף לפי דבריו עולה שמותר להתייחד עם אשה ובת חמיה. ועיין הערה הקודמת שהמהרח"ש כתב בשם רי"ו שפסק להחמיר משום דבעיא דלא אפשיטא, מיהו מוכח מלשונו דאינו כן. ואפשר שגירסא אחרת היתה לפניו ברי"ו.

ומצאתי בהיש"ש (יבמות פט"ו אות יד) שתמה על הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור מדוע השמיטו דין של בת חמיה, וכתב וז"ל "ואפשר דפשיטא להו דהוא בכלל בת חמותה ובפרט לפי מה שהביא בברייתא, דרבנן סברי שאשת אב והכלה הן בכלל מכח מים הפנים וכו', ומשום הכי לא תניא, ק"ו שבת חמיה היא בכלל בת חמותה, שהרי איכא טעם אחד הדומה ומספיק לתרוויהו", עכ"ל. וא"כ אף לדבריו עולה שדין בת חמיה הוא כבת חמותה, ולפ"ז אף ביחוד מותר. אלא שלא הכריע כן בסכינא חריפא ונקט בלשון אפשר. ועיין בשדי חמד (כללי הפוסקים ס' טז אות א) מהו כשפוסק כותב בלשון אפשר. (ומה שכתב שהתנא במשנה לא נקט בת חמיה כיון דפשיטא שהיא בכלל בת חמותה, לכאורה יש להעיר שכבר המ"מ נגע בזה וכתב שקשה לומר שהראשונים סמכו על פשט המשנה שבת חמיה בכלל בת חמותה שאם בגמ' הסתפקו בזה האם התנא כלל בת חמיה היאך אנו לא נסתפק, וכ"ש אם להקל, עיי"ש. ואע"פ שלדברי היש"ש זה לחומרא לגבי נאמנות (וקולא לגבי יחוד) עכ"פ זה דוחק וכמו שכתב המ"מ).

ועיין בכתונת פסים (הובא בהגה בפרישה ס' יז אות לב) שהכריע שבת חמיה נכללת בבת חמותה, ונראה מדבריו שזה בתורת ודאי ולא מחמת בעיא דלא איפשטא וא"כ נראה שיתיר אפי' יחוד עמה, עיי"ש בדבריו. וע"ע במהר"ם שיף (גיטין כג:) שכתב על המשנה של חמש נשים הנ"ל וז"ל "במשנה בת חמותו וה"ה בת חמיה לכאורה, ועיין ביבמות", עכ"ל.

ובבית משה (ס' כב ס"ק יד) כתב לגבי הבעיא של חמותה הבאה לאחר מכן, שאע"פ שמצד הבעיא בגמ' יש להקל כיון שיחוד עם ב' נשים הוי דרבנן, מ"מ החמיר כיון שסובר שאין מיבמין כיום ולכן אין שנאה, עיי"ש. ולפ"ז נראה פשוט שבנ"ד יודה להקל דהוי בעיא דלא איפשטא ביחוד דרבנן, ואין טעם לאסור. ובספר נטעי גבריאל (פרק כד בהערה ט) ציין לפ"ת (ס' יז ס"ק כח) דמשמע שמותר להתייחד כיון שעיקר השנאה שייכת אף בבת חמיה, עיי"ש. אלא שלא מצאתי כדבריו בפ"ת הנ"ל. .

כ. כלה וחמותה שמותר להתייחד עמהן, דוקא חמותה ממש אבל אשת חמיה שאינה חמותה, אסור להתייחד עמהן כדין שתי נשים זרות כן מדוקדק בפשטות מלשון הגמ' (קידושין פא:) דנקט רבא דמתייחד אדם עם כלה וחמותה, עיי"ש. והרי אשת חמיה אינה חמותה. וכן הוא לשון המשנה (יבמות קיז.). וכן כתב המאירי (יבמות שם) דאשת חמיה שאינה חמותה ודאי מעידה עליה וכו', עיי"ש. והיינו מעידה עליה שבעלה מת, ונאמנת כיון דאינה שונאתה, ולפ"ז ה"ה דאסור להתייחד עמהן, דהא בהא תליא כמבואר ברש"י (קידושין שם) ופשוט.

והנה בזכור לאברהם (אות יחוד) כתב תחילה דיש להסתפק אם מותר להתייחד עם אשה וחמותה שאינה אם בעלה דלפום ריהטא נראה שכ"ש שרי, ומה חמותה שהיא אם בעלה, שונאתה. כ"ש כשאינה אם בעלה יותר ויותר. אלא דשוב שדא ביה נרגא וכתב דנראה דאין זה כלום, דהא טעם השנאה פירש"י ביבמות (קיז.) דהוא משום שאומרת זו תאכל כל יגיעי ועמלי, וזה שייך שהכלה הינה אשת בנה, אבל הכא שכלתה הינה אשת חורגה דאז אין חשש שתאכל יגיעה ועמלה, דהא לפי האמת אין חורגה מורישה וכיון שכך אין כאן שנאה, ועיי"ש שהזכור לאברהם הוכיח כן מהש"ס יבמות, ועוד שכן פשטות הלשון דאמרינן חמותה והרי זו לא חמותה, וכתב לדייק כן מהפרח מטה אהרון (אלא שבדקדוק מהפרח מטה אהרון, הסתייג קצת, שאין מוכרח שזה כוונתו של הפמ"א). וכן כתב בספר מראות הצובאות שדוקא חמותה ולא אשת חמיה, והביאו הפ"ת (ס' יז ס"ק כו) וכן כתב בספר אבן שמואל (אות נח, הובא באוצה"פ ס' יז ס"ק מז אות ב).

ובספר דבר הלכה (ס' ה סע' ט ובס"ק יב) הביא בשם כמה אחרונים שאם אין לאשת חמיה בנים מחמיה של הכלה, א"כ בכה"ג כן שונאתה דאומרת זו תירש יגיעי ועמלי. (ודייק כן מהנודע ביהודה תנינא ס' סד, שו"ת ברית אברהם אבהע"ז ס' נ, ערך שי ס' יז סוף סע' ד, וכן מתבאר במהרי"ט ח"ב ס' לא). מיהו מהזכור לאברהם ומהמראות הצובאות הנ"ל מתבאר להדיא שאפי' בכה"ג אינה שונאתה ואסורים ביחוד, עיי"ש בדבר הלכה. ובטעם הדבר דאפי' היכא דאין לה בנים, דסברי דאין שנאה, עיין במראות הצובאות, והסבירו בקצרה בספר דברי סופרים (עמק דבר אות תשיג) שאפי' שחורגה יורש אותה, כיון דאינו להדיא אלא באמצעות הבעל, לא איכפת לה, דהבעל מפסיק, עיי"ש. .

תוכן העניינים

גן נעול - על הלכות ייחוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה