אור ברסלב
גן נעול - על הלכות ייחוד פרק ו - יחוד בפנימי וחיצון

גן נעול - על הלכות ייחוד

פרק ו - יחוד בפנימי וחיצון

פרק ה - יחוד הרבה אנשים עם הרבה נשים

א. שני חדרים זה לפנים מזה, אחד חיצוני ואחד פנימי היינו שלחדר הפנימי אין יציאה מן הבית אלא אם כן עובר דרך החדר החיצוני, ולאפוקי שני חדרים שלכל אחד יש יציאה נפרדת, שאפי' אם החדרים צמודים דינו שונה כדלקמן (סע' יב), או אפי' שישנה יציאה אחת אבל דרך פרוזדור, שדינו כדלקמן (סע' טז). , וישנם נשים בחיצוני ואנשים בפנימי או להיפך, כל זמן שלא פרש איש לבין הנשים או אשה לבין האנשים, אין כאן איסור יחוד. אך אם פרש איש לבין הנשים או פרשה אשה לבין האנשים, יש כאן איסור יחוד איתא בגמ' (קידושין פא.) "אמר רב כהנא אנשים מבחוץ ונשים מבפנים, אין חוששין משום יחוד, אנשים מבפנים ונשים מבחוץ, חוששין משום יחוד. במתניתא תנא איפכא. אמר אביי השתא דאמר רב כהנא הכי ותנא מתניתא איפכא, אנא נעביד לחומרא", ע"כ. ותחילה יש לעיין מדוע אביי נקט לחומרא כתרוויהו, הרי בדרבנן יש לילך אחר המיקל ובנ"ד הוי איסור דרבנן. וראיתי בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) שכתב להסביר שאם נקל בזה, נצטרך להקל בשניהם (דעל כל צד ניזיל לקולא) וא"כ יעשה איסור ממ"נ, עיי"ש. וסיוע לזה תמצא בדברי הר"ן מס' פסחים (כג. מדפי הרי"ף ד"ה והשתא), וכיו"ב עיין בתוס' מס' ביצה (יד.) בשם הר"י.

והרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ח) והכל בו (ס' עה) והסמ"ג (לאוין קכו) והאורחות חיים (הל' איסו"ב) והטור (ס' כב) ביארו את הסוגיא הנ"ל דוקא שכבר פרש איש לבין הנשים או איפכא, ורק אז אסור משום יחוד, אך כל עוד שלא פרשו אין כאן כל איסור, וכן כתב לדייק ברמב"ם הב"י (ס' כב) וזה פשוט. והנה הרא"ש (קידושין פ"ד ס' כד) הביא את לשון הגמ' כלשונה, ומדלא ביאר דמיירי דוקא שפרשו, משמע שאפי' לפני שפרשו אסור וכמש"כ לקמן (הערה 3) בשם כמה ראשונים, וא"כ יוצא שהטור חלק על אביו הרא"ש, וכבר תמה ע"ז החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ד), עיי"ש. אלא שהט"ז (ס' כב ס"ק ה) כתב שאף הרא"ש סובר דמיירי דוקא שפרשו, ואע"פ שהרא"ש לא הזכיר מ"מ הטור הזכיר, וכן יסבור הרא"ש, עיי"ש. ועיין בכנסת הגדולה (כללי הפוסקים כלל ע) וביד מלאכי (כללי הפוסקים טור אות כג), שהטור לא חולק על אביו כל שלא מפורש כן להדיא. אלא שיש להקשות על זה ממש"כ הטור בקיצור פסקי הרא"ש וז"ל "ב' בתים זו לפנים מזו ואנשים בפנימי ונשים בחיצון או להיפך, יש בו משום יחוד", עיי"ש. הנה מוכח שלמד ברא"ש שאפי' שלא פרשו, אסור. דאם איתא שסובר שאביו הרא"ש אוסר דוקא שפרשו, היה לו לכתוב כן, וכן משמע קצת מלשון הדרישה (ס"ק טז) שלמד שהרא"ש אוסר אפי' שלא פרשו, עיי"ש. וזה דלא כמש"כ הט"ז בדעת הרא"ש.

והנה כדעת הרמב"ם וסיעתו שדוקא שפרשו יש איסור, פסקו הש"ע והלבוש (ס' כב סע' ו) וערוך השלחן (שם סע' ט). ובשו"ת אמרי כהן (ס' כו) כתב שכן סובר הרמ"א, מדלא הגיה על מרן הש"ע וכן משמע בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב ס' יז) שלמד שהרמ"א מודה לפסק הש"ע בזה, עיי"ש.

והנה לשון הגמ' אין משמעותה שפרשו איש לבין הנשים או איפכא, אלא אפי' שלא פרשו אסור, וכמש"כ החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ד) שזה פשטות לשון הגמ', וא"כ מנין להרמב"ם לחדש שמדובר לאחר שפרשו. וראיתי בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) שכתב דאם איתא דהגמ' מיירי לפני שפרש כמו פשט המשמעות, אמאי גזרינן, הרי זה גזירה לגזירה, שיחוד עם הרבה לכ"ע הוי דרבנן וכן סברא היא דלא חיישינן שיעשה איסור ויכנס, א"כ מדוע אסרו, אלא ע"כ מיירי הגמ' באופן שכבר פרש, עיי"ש.

אכן יש לעיין מאי שנא נ"ד מדין פ"פ לרה"ר, ואפי' שבנ"ד אין פ"פ לרה"ר, מ"מ כיון שיש עוד בנ"א בחדר סמוך שממנו פרש האיש לבין הנשים או איפכא, א"כ יפחד לעבור עבירה שמא יכנס מאן דהו אחריו דומיא פ"פ לרה"ר, וכמו שכבר התקשו בזה בשו"ת נחפה בכסף (אבהע"ז ס' יא) ובשו"ת שער יוסף (ס' ד) ובשו"ת בנין ציון (ס' קלח) ועוד.

והנה מחמת הערה זו, הוכיח הבית מאיר (הובא בשו"ת רעק"א אבהע"ז ס' ק) שפ"פ לרה"ר, אפי' דלת שאינה נעולה אלא סגורה בעלמא הוי יחוד, ודומיא דנידון דידן, שישנו פתח בין חדר פנימי לחיצון ואינו נעול ואפ"ה הוי יחוד, ועיין לקמן (פ"ח סע' ב) בדין זה דלא קיי"ל הכי. ובשו"ת בנין ציון (שם) כתב דנ"ד אינו דומה לפ"פ לרה"ר, כיון שאין דרך אנשים לבא לחדר של נשים, ולכן איש שפרש מחדר פנימי לחיצון (לרב כהנא) אינו חושש שאיש אחר יצא אחריו, עיי"ש.

ובשו"ת נחפה בכסף (שם) ג"כ התקשה בכל הנ"ל, וכתב דלדעת הרמב"ם והש"ע הסוברים שאין כשרים היום, מאי שנא דין פנימי וחיצון מדין פ"פ לרה"ר, וכתב לישב בשני אופנים. הראשון, שפ"פ לרה"ר מועיל כיון שהמתייחדים חוששין שמא יעברו שם איש ואשתו יחד, והם ודאי לא יזנו ואז לא יחפו עליהם. משא"כ בדין פנימי וחיצון, שאין שם איש ואשתו, אינו חושש האיש לזנות (כיון שכולם פרוצים, שהרי להרמב"ם אין כשרים). ואופן שני כתב להסביר, שבדין פנימי וחיצון, כיון שהם כולם בחדר אחד (האנשים), א"כ יכול האיש לפני שיפרוש לנשים לפייס אותם שיחפו או שיזנו ג"כ, אבל בפ"פ לרה"ר, חוששים המתייחדים שמא יעברו אנשים ולא יוכל לפייסם שלא יגלו סודם, עיי"ש. ותלמידו של הנחפה בכסף, החיד"א בשו"ת שער יוסף (שם) הביא את שני הביאורים הנ"ל, והסכים יותר לישוב השני שכתב הנחפה בכסף אלא שהוסיף שזה ניחא לרמב"ם, אבל לרב כהנא, שהוא דיבר לדינא דמתניתין שישנם כשרים כיום, ולא שייך כ"כ הטעמים הנ"ל, עדיין קשה, שהרי אם יפרוש איש כשר לנשים, עדיין חושש שמא יצא איש כשר אחריו, והרי שני אנשים בושים זה מזה. וכתב לישב כעין התירוץ השני של הנחפה בכסף, והסביר שדוקא ששני בנ"א יושבים כאחד, אזי בוש אחד מחבירו, אבל כשאחד פרש, אינו בוש לזנות ואינו חושש שמא יצא חבירו, ואפי' אם יצא חבירו, כשיראהו במעשה עבירה, גם הוא כמותו יזנה. ואפי' דלפי האמת אם יצאו אחריו שנים יחד, ודאי שלא יזנו, אלא שהאיש שפרש, אינו חושש שיצאו שנים ביחד, עיי"ש.

ונ"מ טובא בין פירוש החיד"א לפירוש הבנין ציון הנ"ל, וכגון אם נמצאים בחדר האנשים, אנשים המצילים מן היחוד כגון אביה ובנה, שלפי החיד"א אין כאן יחוד, שחושש שמא אחד יצא והרי ודאי לא יזנה עם בתו, אך לפי הבנין ציון לא יועיל אף בכה"ג שסוף סוף אין דרך אנשים לבא לחדר נשים.

והנה מצאתי ג"כ בספר חידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות ב) שכתב להסביר מאי שנא פנימי וחיצון מפ"פ לרה"ר, והסביר שאיסור יחוד לא צריך דוקא יחוד הראוי לביאה אלא כל שהיחוד מביא לקירוב דעת ביניהם ובאים לידי הרהור ותקיף יצרייהו אסור, ואפי' קירוב דעת, עיי"ש. ועיין בפתיחה ביסודות ביחוד (אות ו) דמבואר שיחוד אסור רק לביאה באותו יחוד גופא ולא בפעם אחרת, וזה לא כמש"כ כאן החידושים ובאורים.

ובספר דבר הלכה (ס' ג ס"ק ו) הביא מכתב של החזו"א, ובתוך דבריו כתב שכל שיש חשש לנכנסים אין זה יחוד "וכן אנשים מבפנים ונשים בחוץ דאסור, איירי באופן שאין חשש שיכנסו, שחבריו חולים או אסורים", עיי"ש. והנה העמיד אוקימתא באיסור של פנימי וחיצון, ובספר דברי סופרים (ח"ב ס' כ) תמה ע"ז דהוי אוקימתא דחוקה, וכן תמה מתנא דמתניתא שהתיר אנשים בפנים ונשים בחוץ, ופרש"י שחושש האיש שמא יצא איש נוסף ועיי"ש שכתב לישב דעת החזו"א אליבא דהרמב"ם. וכעת ראיתי להגר"ש גרינמן בספרו זכר שמואל (קידושין פא.) שהסביר את דברי החזו"א הנ"ל דאין כוונתו לחולים ממש אלא דרך משל בגוונא שיודע הפורש שהאחרים לא יצאו כעת, עיי"ש. והדברי סופרים בעצמו כתב שלולי דברי כל האחרונים הנ"ל שכתבו לישב מאי שנא דין פנימי וחיצון אפשר היה לפרש דהכא חששו שיפרוש כאשר יודע שהאנשים אשר עמו לא יפרשו אחריו, שהרי נמצא אתם ויודע כוונתם ומעשיהם משא"כ בפ"פ, עיי"ש, והוא כדברי הזכר שמואל הנ"ל, ודי בזה. באופנים שיתבארו בסעיפים הבאים. וי''א שאפילו שעדיין לא פרש איש לבין הנשים או אשה לבין האנשים, כבר כעת יש לאסור שמא יפרשו כן הוא פשטות לשון הגמ' קידושין (פא.) וכמ"ש החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ד) וכן מתבאר מרש"י (שם) וכ"כ הר"ן (דף לג. מדפי הרי"ף) וכן הוא בריטב"א ובמאירי ובתוס' ר"י הזקן, ובפסקי הרי"ד והרמ"ה (קידושין שם) וכן משמע מסתימות לשון רי"ו (ח"א נתיב כג) ובפרט שסיים שם שכן כתב הרמ"ה, והרי הרמ"ה כתב להדיא שאסור אפי' בלא פרשו עדיין, וכן הוא בריא"ז (קידושין פ"ד ה"ד אות ט) וכן משמע מהרא"ש (פ"ד ס' כד) שהעתיק את לשון הגמ' כפשוטה, ודייק החיד"א בשו"ת שער יוסף (שם) שסובר שאפי' לא פרשו, וכן מוכח מלשון הטור בקיצור פסקי הרא"ש, (וזה דלא כהבנת הט"ז ס' כב ס"ק ה בדעת הרא"ש, וכתבנוהו לעיל בהערה הקודמת).

וכ"כ היש"ש (קידושין פ"ד ס' כא), ועיין בח"מ (ס' כב ס"ק י) שכתב שלפי רש"י אסור אפי' שלא פרשו ויש לעיין האם הח"מ מסכים לו. ובחידושים ובאורים (קידושין ס' יא בסיכום דינים אות יב) כתב שראוי להחמיר כדעת רש"י. ובדבר הלכה (ס' יא סע' ב) כתב שכן סובר החזו"א להחמיר, עיי"ש. וע"ע בחכ"א (בינת אדם אות יח) ובשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות יז).

והנה לשיטה זו, חוששין שמא יפרוש מאן דהו, וקשה מאי שנא מפ"פ לרה"ר שלא חוששין שמא ינעלו, ועיין בהקדמה ביסודות ביחוד (אות ט) שהארכנו בזה. והא דהחמיר אביי בגמ' (קידושין פא.) גם כרב כהנא וגם כמתניתא, אע"פ דהוי רק חשש יחוד דרבנן, כתב הערך שי (ס' כב ס"ק ט) כיון דאין עושין ספק דרבנן בידיים, עיי"ש.

וכתב החזו"א (אבהע"ז ס' לד אות א) להסביר את דברי רב כהנא, שאסר אנשים בפנים ונשים מבחוץ שאין הטעם שמא יצטרך לצאת איש החוצה לנשים אלא כבר כעת איכא איסור יחוד, עיי"ש בלשונו. ולכאורה פירושו הוא נגד הראשונים שאוסרים כעת שמא יפרוש, ומשמע מדבריהם שרק כשיפרוש יהיה איסור יחוד אלא שאסור כבר כעת מחמת שמא יפרוש, אבל אין מי שכתב שכבר כעת אפי' לפני שפרש ישנו איסור יחוד, וא"כ החזו"א דלא כמאן. ושו"ר בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ח אות ג) שג"כ כתב ששיטת החזו"א בסוגיא הינה כנגד שיטת הראשונים. אלא דהרא"ש העתיק בסתמא את לשון הגמ' ולא ביאר מאומה, וא"כ אפשר להעמיס את סברת החזו"א כהסבר להרא"ש. וכעת מצאתי בקיצור פסקי הרא"ש (פ"ד ס' כד) שכתב וז"ל "ב' בתים, זו לפנים מזו ואנשים בפנימי ונשים בחיצון או להיפך, יש בו משום יחוד" עכ"ל. ומשמע מלשונו שכבר כעת ישנו איסור יחוד, וזה כשיטת החזו"א. וע"ע בלשון היש"ש (קידושין פ"ד ר"ס כא). ושו"ר שכהסבר החזו"א כתב בספר חידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות ב), שכבר מעכשיו חשיב יחוד בין בדין של בית ועליה ובין בפנימי וחיצון, דחד דינא הוא. והתקשה ג"כ מלשון רש"י שפירש בעובדא דרב ביבי, שלא ירד ויתייחד, ומשמע מדבריו שכעת אין איסור יחוד ורק אם ירד להתייחד יהיה איסור, ודחק בדבריו וכתב שרש"י לאו דוקא נקט שלא ירד ויתייחד אלא שלא יוכל לרדת להתייחד אבל כשיכול לרדת כבר מהשתא יש איסור יחוד, עיי"ש באורך. .

ב. אם החדר החיצון פתוח לרה''ר, אין דין פנימי וחיצון ואין איסור יחוד כלל כדין פתח פתוח לרה''ר פשוט, וכמבואר לקמן (פ"ח סע' א). וכ"פ הדבר הלכה (ס' יא סע' ד) וכתב שכן הוא בהחזו"א בתשובה כת"י. וכ"פ בחידושים ובאורים (קידושין ס' יא, בקיצור דינים אות טז) ובספר פתח הבית (פ"ד סע' ה). .

ג. לבני ספרד ולבני אשכנז, עיין סע' הבא. , היו ג' אנשים בחדר חיצון ו-ג' נשים בחדר פנימי או להיפך, ופרש איש אחד ואם פרשו ב' אנשים או פרשו ב' נשים, עיין לקמן (סע' ח). לבין הנשים או אשה אחת לבין האנשים, אסור משום יחוד כמבואר לעיל (סע' א) ומוסכם לכ"ע. . וכשהם רק ב' אנשים ו-ב' נשים, יש אוסרים אפילו שעדיין לא פרשו הנה כל זמן שלא פרשו, שאז מותר לשהות כך, הטעם מבואר בשו"ת שער יוסף (ס' ב) שנחשבים ככולם יחד וא"כ הו"ל נשים הרבה ואנשים הרבה שמותרים ביחוד כדלעיל (פ"ה סע' א). וכ"כ הנחלת צבי (הובא בשער יוסף שם), ועיין בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב). ולפ"ז כשהם ב' אנשים בחדר פנימי וב' נשים בחיצון או להיפך (וה"ה ב' אנשים וג' נשים או להיפך) יש לאסור אפי' שלא פרשו, שהרי נחשבים כנמצאים יחד ממש והרי הרבה והרבה קיי"ל שצריך ג' וג' זולת בשעת הדחק שיש להקל אפי' בשני אנשים ושתי נשים וכמבואר לעיל (שם). ושו"ר בספר דברי חכמים (פ"ח סע' ו) שכתב שצריך שיהיו ג' בכל חדר ובהערות כתב שכן אמר לו הגר"י ברכה שליט"א, והטעם דחשיב כיחוד הרבה והרבה לכן צריך ג' בכל חדר, עיי"ש. ועוד עיין בדברי סופרים (עמק דבר אות תסט).

ואע"פ שמלשון רב כהנא והברייתא (קידושין פא.) שנקטו דין פנימי וחיצון, לא משמע דוקא ג' אלא ה"ה ב' נשים וב' אנשים, מ"מ כבר כתבו היש"ש (קידושין פ"ד ס' כא) והחיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ד) שלשיטת הרמב"ם, רב כהנא והברייתא דיברו לפי דין המשנה שאשה מתייחדת עם ב' אנשים, והיינו מיירי בכשרים, ואפי' שלרמב"ם האידנא אין כשרים, מ"מ הם דברו לכשרים כרב פפי וחבריו, עיי"ש. ולפ"ז אפי' שפשטות הברייתא ורב כהנא מיירי אפי' בשני אנשים ושתי נשים, עכ"פ לדינא שפסק הרמב"ם שאין כשרים א"כ ההיתר הוא דוקא בג' אנשים וג' נשים. (מיהו מבאור הגר"א ס' כב ס"ק טו, משמע שרב כהנא והברייתא מיירי בסתם אנשים ולא בכשרים). ולכאורה יש קצת לסייע לזה מלשון הרמב"ם (פכ"ב ה"ח) שלאחר שכתב הדין של נשים הרבה ואנשים הרבה, כתב בזה"ל "היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים או האנשים מבפנים והנשים מבחוץ וכו"' עכ"ל. ומדנקט "האנשים" משמע דקאי על האנשים דלעיל של נשים הרבה ואנשים הרבה, וא"כ מיירי בג' דוקא. מיהו עיין לקמן (סע' ט הערה 30 ד"ה ולכאורה יש) שאין דיוק זה מוכרח. ויש מתירים כל זמן שלא פרש איש לנשים או אשה לאנשים הנה הטעם שכתבו הנחלת צבי והחיד"א שהובאו בהערה הקודמת להסביר את הרמב"ם שכ"ז שלא פרשו אין איסור יחוד כיון שנחשבים כיחד והוי ליה הרבה נשים עם הרבה אנשים ולכן שרי, אינו מוסכם. עיין בחכ"א (בינת אדם אות יח) דמשמע שטעם ההיתר לפי הרמב"ם דשרי כ"ז שלא פרשו, כיון דכל חד בחדרו, עיי"ש. וכן משמע בשו"ת אמרי כהן (ס' כו) דכ"ז שכל אחד במקומו, לא הוי יחוד, וכן כתב להסביר שיטתם בספר דבר הלכה (ס' יא ס"ק א), עיי"ש. ולענ"ד זהו הטעם הפשוט יותר, ועיין בב"י (ס' כב) שכתב שלרמב"ם כ"ז שלא פירשו אין חוששין ליחוד ולא חידש דשרי כיון שנחשבים כולם יחד כהרבה והרבה. ולפ"ז ה"ה בנ"ד דשרי, דכ"ז שלא פרשו לא מיקרי יחוד כלל.

וע"ע לקמן (סע' ט הערה 31) שהחכ"א (שם) ובשו"ת אמרי כהן (ס' כו) למדו שלפי הרמב"ם והש"ע, אפי' איש אחד בפנימי ואשה אחת בחיצון מותר כל עוד שלא פרשו, עיי"ש. ולפ"ז כ"ש בנ"ד. ונראה סברתם, שכל שלא פרשו, אין כאן יחוד כלל ונידונים כל אחד בפני עצמו וכנ"ל. ולדינא אע"פ שהחכ"א הסיק שבאיסור דאורייתא יש לחשוש לשיטת רש"י ולאסור אפי' לפני שפרשו, מ"מ בנ"ד הוי רק יחוד דרבנן שהרי ישנם ב' אנשים וב' נשים, ואפי' אם יפרוש מאן דהו, יהיה איסור דרבנן בלבד כדלעיל (פ"א סע' יט) וא"כ אף להחכ"א מותר להיות בפנימי וחיצון כ"ז שלא פרשו וכדעת הרמב"ם.

וכן בספר דבר הלכה (ס' יא ס"ק א) כתב שהרמב"ם סובר שאין כאן מצב יחוד כלל, עיי"ש שהאריך בזה והעלה כן להלכה. והנה בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות ב) כתב שכאשר ישנו איש אחד ואשה אחת יש להחמיר כשיטת האוסרים, עיי"ש. ומשמע שאף הוא למד שלפי הרמב"ם וסיעתו שרי, אלא דסובר שיש לנקוט כשיטת האוסרים (ואף דהעלה להחמיר אפשר דדוקא באיש אחד ואשה אחת, הא בנ"ד אפשר שיודה להקל, ועיין). וכיו"ב יש לדקדק מהחזו"א (אישות לד אות ד) שצידד שלרמב"ם מותר אף באיש אחד ואשה אחת ונשאר בצ"ע, עיי"ש. אלמא פשיטא ליה שבשני אנשים ושתי נשים, לדעת הרמב"ם מותר כל זמן שלא פרשו. וכן בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב ס' יז) כתב שלרמב"ם מותר כ"ז שלא פרשו דוקא בהרבה, אבל כשהם איש אחד ואשה אחת, אסור אפי' לא פרשו, עיי"ש. ומוכח מדבריו שבשני אנשים ושתי נשים מותר אף לרמב"ם. , ואפשר להקל מלבד דהוי מחלוקת באיסור דרבנן שהרי אפי' אם יפרוש מאן דהו, הוי איסור יחוד דרבנן בלבד כדלעיל (פ"א סע' יט), ואפי' למש"כ הנחלת צבי והחיד"א בשו"ת שער יוסף שהבאתי לעיל (הערה 8) שנחשבים יחד ולדבריהם הוי כעת באיסור יחוד, מ"מ אינו אלא מדרבנן. וא"כ אזלינן לקולא.

ולכאורה בנ"ד ישנו ס"ס. ספק כדעת הסוברים שהטעם שמותר כל עוד לא פרשו הוא דכל אחד נמצא לבדו ואינו בגדר יחוד כלל, ולכן מותר אפי' ב' נשים וכו', ואפי' אי נימא שהטעם הוא כמש"כ הנחלת צבי והחיד"א הנ"ל שנחשבים כביחד ממש, שמא הל' כסוברים שהרבה נשים והרבה אנשים שמותרים ביחוד, הוא ב' נשים וב' אנשים, וכדלעיל (פ"ה סע' א) וא"כ בנ"ד ג"כ שרי. ושו"ר שיש לצרף דעת הרי"ף שהשמיט דין פנימי וחיצון, וכתב בערך שי (ס' כב סע' ט) שהרי"ף למד שזה רק חומרא ואינו מעיקר הדין, עיי"ש דקדוקיו, ועיין הערה הבאה שאין אנו צריכים את כל הצירופים הנ"ל. . וכן אפשר להקל כשישנם ב' אנשים ואשה אחת או ב' נשים ואיש אחד אע"פ שאין את כל הצירופים שכתבתי בהערה הקודמת, מ"מ כיון שישנם פוסקים שלמדו ברמב"ם שמתיר אפי' באיש אחד בפנימי ואשה אחת בחיצון וכדלקמן (סע' ט). ואף החולקים בזה, נראה שדוקא באיש אחד ואשה אחת חלקו אבל כשיש יותר, מודים שדעת הרמב"ם להתיר וכמו שדקדקנו בדעת שבט הלוי והחזו"א והחלקת יעקב וכנ"ל בהערה הקודמת, א"כ אפשר להקל. והסברא בזה שכאשר הם יחיד ויחידה, היצר תקיף טפי, ולכן צידדו לאסור אף לשיטת הרמב"ם ואפי' שלא פרשו, אבל כשיש יותר היצר חלש יותר ולמדו שהרמב"ם מתיר כ"ז שלא פרשו ועיין בספר דבר הלכה (ס' יא סס"ק א) מש"כ בדעת החזו"א. וע"ע בהערות שבסוף הספר הנוכחי. .

ד. לבני אשכנז, אנשים בחדר פנימי ונשים בחיצון או להיפך, כל זמן שלא פרשו, מותר אע"פ שהבאנו מחלוקת ראשונים לעיל (סע' א) שיש אוסרים אפי' שלא פרשו, מ"מ כיון שפסק הש"ע (ס' כב סע' ו) כשיטת הרמב"ם וסיעתו שכ"ז שלא פרשו מותר, והרמ"א שתיק ליה, ש"מ שאף הרמ"א הכי סבירא ליה. ושו"ר באמרי כהן (ס' כו) שכתב שהרמ"א שלא הגיה כלום על הש"ע משמע דסובר כשיטת הרמב"ם, עיי"ש. וכן משמע בשו"ת חלקת יעקב (אבהע"ז ח"ב ס' יז) שהרמ"א מודה להש"ע, וכך למד בספר דבר הלכה (ס' יא ס"ק א). , ואם פרש איש לבין הנשים אסור ביחוד באופנים הבאים: 1. שישנם בחדר שאליו פרש האיש לא יותר משתי נשים, אבל אם יש יותר משתי נשים, מותר כיון שהרמ"א פסק כשיטת רש"י וסיעתו, היינו שאיש מתייחד עם ג' נשים ומעלה וכדלעיל (פ"ג סע' ד) ורק כשישנן פחות מג' נשים אסור, א"כ בנ"ד אם פרש לחדר ונמצאות שם ג' נשים, מותר, ואם פחות, אסור.

ותדע דלפרש"י וסיעתו שפסקו שאיש אחד מתייחד עם ג' נשים ויותר, צ"ל שדין פנימי וחיצון מדובר שישנן רק ב' נשים, עיין תוס' (קידושין פב.) שהקשו אפרש"י שהתיר לאיש להתייחד עם ג' נשים מדין פנימי וחיצון דמשמע שבפנימי וחיצון אסור אפי' שישנם הרבה נשים. (ועיין סמ"ק ס' צט דאפשר ג"כ לדקדק בדבריו דפנימי וחיצון מיירי אפי' בנשים הרבה ולאו דוקא בשתים). עכ"פ את קושיית התוס' הנ"ל על שיטת רש"י תירצו האחרונים, הנה הפרישה (ס' כב ס"ק טז) והט"ז (שם ס"ק ה) ובספר רמת שמואל (קידושין פא.) והגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (אבהע"ז ס' א) והנחלת צבי (ס' כב ס"ק ט) ובספר חידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות ב) כתבו לישב שיטת רש"י שדין פנימי וחיצון מיירי שישנן רק ב' נשים, ואף היש"ש (קידושין פ"ד ס' כח) כתב שכן צריך לפרש אליבא רש"י, אלא שסיים שזה דוחק כיון שדין פנימי וחיצון נאמר בסתמא, ואפילו נשים הרבה. מיהו היש"ש עצמו בעמודי שלמה על הסמ"ג (לאוין קכו) ג"כ כתב דלרש"י מיירי בב' נשים ולא כתב דזה דוחק. והנה הב"ח (ס' כב) מיאן לקבל אוקימתא זו. עכ"פ לפי האחרונים הנ"ל שהסבירו את שיטת רש"י שמבואר בפנימי וחיצון שישנן ב' נשים, כך צריך לפרש את הרמ"א שפסק כרש"י והתיר לאיש להתייחד עם ג' נשים (רק שלא פסק כרש"י וסיעתו בדין פנימי וחיצון לאסור אפי' לפני שפרשו וכדלעיל סע' א). . [ויש אוסרים אפילו שישנם יותר משתי נשים הב"ח (ס' כב) כתב לישב שיטת רש"י שהתיר יחוד איש עם ג' נשים, מהא דפנימי וחיצון, דמשמע שאיש עם נשים אסור אפי' הרבה, וכדהקשו התוס' (קידושין פב.) אפרש"י, וכתב לחלק שכיון שטעם ההיתר לפרש"י לאיש להתייחד עם ג' נשים ויותר הוא דאי אפשר שלא יתגלה ועוד דא"א לו לבעול את כולן, זה דוקא שנמצאים כולן מתחילה בבית אחד, היינו הנשים המרובות עם האיש, אבל בדין פנימי וחיצון, שזה ב' בתים, חוששין שמא יפרוש בהחבא לבית הנשים ויקלקל עם אחת מהן בלבד ושאר הנשים לא ירגישו, עיי"ש. ולפ"ז אפשר שהרמ"א שפסק כשיטת רש"י, היינו שאיש מתייחד עם ג' נשים, יסבור בדין פנימי וחיצון כחילוק הב"ח. (ועיין ט"ז שם ס"ק ה שכתב שאינו מכיר כלל בחילוק הב"ח וכן בשו"ת נשמת כל חי אבהע"ז ס' א כתב שאין תירוץ הב"ח מחוור וע"ע בערוגת הבושם ס' כב ס"ק יד). וע"ע לקמן (פי"ג סע' ה הערה 21 ד"ה והנה יש).

ועוד עיין במרומי שדה (קידושין פ:) שהסביר את שיטת רש"י, שמותר לאיש להתייחד עם נשים הרבה דוקא שאינו מתכוון להתייחד, כגון שנכנס לאיזה עסק וכד', אבל אם מתכוון להתייחד אף לרש"י אסור, ובהא מבואר דין פנימי וחיצון, שאם יפרוש לחדר הנשים בכוונה להתייחד, אסור אפי' שישנם הרבה נשים, עיי"ש. ]. 2. שהאיש שפרש עסקו עם אותן נשים שאליהן הוא פרש [ואסור אפילו שישנן הרבה נשים שהרי פסק הרמ"א (ס' כב סע' ה) שאיש מתייחד עם ג' נשים כשאין עסקו עמהן, ואם עסקו עמהן, אסור. ולכאורה כן יסבור הרמ"א שדין פנימי וחיצון מיירי באיש שעסקו עם הנשים. וכ"כ הב"ש (שם ס"ק יא) והבית משה (שם ס"ק ח) והדרישה (שם ס"ק טז) וערוגת הבושם (שם ס"ק יד) והארץ צבי (שם ס"ק יד) בהסבר שיטת רש"י שהתיר יחוד עם ג' נשים, שדין פנימי וחיצון מיירי בעסקו עמהן, עיי"ש. ולפ"ז כן יסבור הרמ"א. (ואפי' אי נימא שלא למד כן הרמ"א בדינא דגמ' כשיטת רש"י דמיירי באנשים שעסקן עם הנשים אלא כהרא"ש דמיירי בפרוצים וכמבואר בהערה הבאה, מ"מ הדין דין אמת).

והנה אם בחדר אליו הוא פרש, ישנן נשים, שחלקן עסקו עמהן וחלקן לא, עיין לעיל (פ"ג סע' יג). ]. וכאשר פרשה האשה לבין האנשים, אסור ביחוד באופנים הבאים: 1. שהאנשים שאליהם פרשה האשה הם פרוצים כיון שפסק הרמ"א (ס' כב סע' ה) שאשה מתייחדת עם שני אנשים כשרים, וכשיטת הרא"ש וסיעתו כדלעיל (פ"ד סע' א), א"כ בדין פנימי וחיצון אפי' שתפרוש אשה לחדר האנשים, אם הם כשרים אין איסור יחוד, לכן דין פנימי וחיצון מיירי בפרוצים. וכ"כ הב"ח (ס' כב) והאפי זוטרי (שם ס"ק טז) והדרישה (שם ס"ק טז) והב"ש (שם ס"ק יא) להסביר את דעת הרא"ש, וכן בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות יז) כתב דלרמ"א שפסק כשיטת הרא"ש, דין פנימי וחיצון מיירי בפרוצים. וע"ע בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב ס' יז).

ועיין לעיל (פ"ד סע' טו) שאשה אסור לה להתייחד עם כשר ופרוץ זולת במקום צורך גדול. ולכן אם בחדר ישנם כשר ופרוץ, לכתחילה אסור ביחוד, ואם ישנם ב' כשרים או יותר ואחד פרוץ מותר. ועוד עיין לעיל (פ"ד סע' טז) שעם ישראל כשר ונכרי מותר לה להתייחד, עיי"ש. וגדר של פרוץ, מבואר לעיל (פ"ד סע' ה והלאה). . 2. שישנו בחדר שאליו פרשה האשה, רק איש אחד פשוט, שאז אסורים ביחוד לכ"ע. .

ה. אפילו שהאנשים פרוצים עיין לעיל (פ"ד סע' ה והלאה) גדר של פרוץ. , כל זמן שלא פרש איש לבין הנשים או אשה לבין האנשים, מותר עיין לעיל (פ"ה סע' ב) בדין אנשים הרבה ונשים הרבה, שכתבנו שמותר אפי' בפרוצים, וכתבנו בשם הרבה אחרונים שלמדו ברמב"ם (והש"ע דאזיל בתריה) דכיון שכיום אין כשרים א"כ דינם כפרוצים, ואפ"ה כתב היתר של נשים הרבה ואנשים הרבה, עיי"ש. ולפ"ז ה"ה בנ"ד, דכיון דלרמב"ם והש"ע ליכא כשרים, א"כ כולם נידונים כפרוצים, ואפ"ה כתב את הדין שכל שלא פרש איש או אשה, אין בזה איסור. בר מן דין משמע מסתימות הרמב"ם והש"ע, דלא חילקו בזה בין סתם איש לבין פרוץ ממש. וע"ע לקמן (פ"ט סע' מב הערה 112) שכתבנו דכשם שאין אנשים כשרים היום ה"ה אין נשים כשרות, ואפ"ה כתב מרן ש"ע דין פנימי וחיצון.

ועיין באפי זוטרי (ס' כב ס"ק טז) שכתב שהרמב"ם מיירי בכשרים, וכ"ש בפרוצים, ולרא"ש ורש"י מיירי רק בפרוצים, עיי"ש. והנה אף הטור שפסק כשיטת הרמב"ם וסיעתו, והיינו שכל שעדיין לא פרש אין איסור, וכתבו החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ד) והעצי ארזים (ס' כב ס"ק יא) והב"ח (שם, וכן הבין בשו"ת שער יוסף ס' ד בדעת הב"ח) דהטור מיירי בפרוצים, כיון דלשיטתו מותר לאשה להתייחד עם שני אנשים, א"כ אפי' אם תפרוש אשה לאנשים אין בזה יחוד אלא ע"כ הטור מיירי בפרוצים, ולכן אם תפרוש אשה יהיה איסור יחוד.

והנה מרן הש"ע (ס' כב סע' ו) פסק תחילה דין של אנשים הרבה ונשים הרבה שאין בזה יחוד, ושוב המשיך לדין של פנימי וחיצון, עיי"ש. והב"ש (ס"ק יא) כתב תחילה להסביר חילוקים בין הרמב"ם הרא"ש ורש"י בדין של פנימי וחיצון (שעל דין זה צויין הס"ק של הב"ש) ושוב כתב בזה"ל "והרבה פרוצים עם נשים הרבה, כתב בח"מ אפשר דאסור, לפ"ז צ"ל סעיף זה לא איירי בפרוצים, והא דלא הגיה כלום הרב רמ"א משום דסמיך למ"ש בסעיף הקודם", עכ"ל. ויש לעיין האם דברי הב"ש הנ"ל מיירי על כל הסע' הנוכחי היינו גם על פנימי וחיצון שבפרוצים אינו מועיל, או דילמא קאי רק על ריש הסע' היינו על אנשים הרבה ונשים הרבה, אך בפנימי וחיצון מהני אפי' בפרוצים. ונראה דקאי על דין של אנשים הרבה ונשים הרבה אך לא קאי על פנימי וחיצון, שהרי הב"ש ציין לח"מ שהוא בעל הדעה שבפרוצים לא מהני, והרי הח"מ (ס"ק ט) כתב דבריו על אנשים הרבה ונשים הרבה ולא על פנימי וחיצון. וראיתי בספר דבר הלכה (ס' יא סס"ק א) שג"כ כתב שהב"ש קאי על אנשים הרבה וכו' אך בפנימי וחיצון אף הרמ"א מודה שמותר אפי' בפרוצים כל זמן שלא פרש איש וכו' דאם איתא שסובר שבפרוצים אסור אפי' שלא פירש, כיצד סתם ולא הגיה כלום, ואפי' שבסע' שלפני זה גילה לנו שאסור לאשה להתייחד עם פרוצים, עכ"פ מנין היינו למדים שאפי' בפנימי וחיצון אסור בפרוצים אפי' שאף אחד לא פרש, אלא ודאי קאי על נשים ואנשים יחד, שבזה סובר הב"ש שהרמ"א אוסר ולכן לא הגיה כי סמך על מש"כ בסע' הקודם לו, עיי"ש בדבר הלכה. ועוד יש להוסיף דאם איתא שהב"ש ממשיך את דבריו על דין פנימי וחיצון, שבזה דבר עד כה, א"כ היה צריך לומר בפשטות בזה"ל "ואם האנשים פרוצים" מדוע נקט בלשון "והרבה פרוצים עם נשים הרבה וכו"' שמשמע דקאי על דין אחר מפנימי וחיצון והיינו הדין שהקודם לו שהוא אנשים עם נשים הרבה. ועוד שפשטות הלשון שנקט "והרבה פרוצים עם נשים הרבה" משמע שהם יחד ולא בפנימי וחיצון, דאל"כ הו"ל למימר "פרוצים בחוץ ונשים בפנים", ודו"ק בכל זה. והארכתי בזה, כיון שמלבד שיש דוחק קטן בלשון הב"ש, שנקט שצ"ל שהסעיף הזה לא איירי בפרוצים, דמשמע שכל הסעיף לא מיירי בפרוצים (ואינה קושיא כ"כ) ועוד עיין בהערה הבאה שהחיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ב) למד שהב"ש התכוון אף לדין פנימי וחיצון, וכן הבין בספר דברי סופרים (בירור הלכה ד"ה ופירשה עמ' צא), עיי"ש. עכ"פ פשט הרמ"א שפסק לעיל שאשה מתייחדת עם ב' כשרים כשיטת הרא"ש, ואפ"ה שתק הכא לפסק הש"ע שדוקא אם פרש יש איסור א"כ ע"כ מיירי הכא בפרוצים, ועיין לעיל (סע' ד הערה 16) שכן כתבו האחרונים בדעת הרמ"א.

ועכ"פ לדינא נקטינן לקולא, וכמש"כ בריש ההערה שהרבה אחרונים למדו דלרמב"ם אין הבדל בין סתם אדם לפרוץ בפועל, ואפ"ה כתב האי דינא, וכן צידד הדבר הלכה (שם) ובנוסף יש לצרף שיטת הרי"ף שהשמיט דין פנימי וחיצון ובערך שי (ס' כב סע' ט) כתב שהרי"ף סובר שדין פנימי וחיצון הוא מידת חסידות בלבד. ועוד יש להוסיף שאם לא עושה כן בקביעות אזי יש לצרף את מש"כ הערך שי (שם) בהסבר דעת הט"ז (ס' כב ס"ק ה) דאין בכה"ג איסור של פנימי וחיצון. . וי''א שאם האנשים פרוצים, אסור משום יחוד אפילו שאף אחד לא פרש וכל קבוצה נשארה בחדרה כן כתב החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ד) בדעת הרמב"ם, שכל ההיתר של פנימי וחיצון שכל שלא פרשו מותר, דוקא בסתם אינשי, ואפי' שאין לרמב"ם כשרים, מיהו אם ידועים לפרוצים אפשר שאסור אפי' שלא פרשו כי חוששים שמא יפרוש פרוץ אחד, עיי"ש.

אלא שיש להעיר דהרי החיד"א בעצמו אע"פ שסובר שיש הבדל בין סתם אדם שדינו כפרוץ לבין פרוץ ממש, עכ"פ בדין של נשים הרבה ואנשים הרבה כתב שסתימות הרמב"ם מורה שמותר אפי' פרוץ ממש וכמש"כ בשמו לעיל (פ"ה סע' ב הערה 10), וא"כ אף בנ"ד סתימות הרמב"ם מורה כן. מיהו הרגיש בזה החיד"א וכתב לתרץ שהרמב"ם נקט לשון הש"ס, ולכן לא חילק, כיון שמחבב לשון הש"ס, אבל בדין אפשר שאוסר הרמב"ם כשהם פרוצים ממש, עיי"ש.

ועדיין יש להעיר בדברי קדשו, שהרי החיד"א בעצמו ביאר שכל ההיתר של פנימי וחיצון שכל זמן שלא פרשו אזי הם נידונים כבחדר אחד ומותר כדלעיל (סע' ג הערה 8) ולפ"ז כיון דמודה החיד"א לדינא שבאנשים הרבה ונשים הרבה מותר אף בפרוצים מכח סתימות לשון הרמב"ם, א"כ כשהם בפנימי וחיצון אפי' פרוצים, הרי כל זמן שלא פרשו, נידונים כיחד ומותר, וא"כ מדוע כתב לאסור. וי"ל כעין מה שכתב החזו"א (אישות ס' לד אות א) שפנימי וחיצון נידון כחדר אחד להתיר, מיהו גרע מחדר אחד כיון שאפשר לפרוש, (ובדומה לזה כתב הנחלת צבי ס' כב ס"ק ט), אלא שבאינם פרוצים לא חוששים שיפרוש אך בפרוץ חוששים ולכן יש לאסור אפי' לפני שפרשו.

מיהו צריך להודות שכ"ז דחוק בלשון הרמב"ם, ופשטות לשונו, שכמו שבאנשים הרבה ונשים הרבה מותר אפי' פרוצים, ושבזה הודה החיד"א שכן משמע מהסתימות, ה"ה שמותר בפנימי וחיצון אפי' פרוצים כ"ז שלא פרשו, ובפרט שהרמב"ם והש"ע כרכו את הדינים הנ"ל יחד (דין נשים הרבה וכו' ודין של פנימי וחיצון) ומנין לנו לחלק בין הרישא לסיפא כל זמן שהלשון לא מורה כן. ועוד דאם הרמב"ם מפרש דין פנימי וחיצון דמיירי שפרשו דוקא, שוב אין מקור בש"ס לחדש גזירה שמא יפרוש, ועיין לקמן (סע' ט הערות 30 31). והנה בהערה הקודמת כתבנו את לשון הב"ש, ומה שיש לדקדק בו דסובר שמותר אף לרמ"א בדין פנימי וחיצון אפי' פרוצים, מיהו, החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ב) למד שהב"ש סובר שהרמ"א אוסר בדין פנימי וחיצון כשהם פרוצים, עיי"ש. וכן עיין בדברי סופרים (בירור הלכה ד"ה ופירשה עמ' צא) מש"כ בדעת הב"ש. .

ו. כל האמור לעיל, אפילו שהאנשים עסקיהם עם הנשים עיין לעיל (פ"ג סע' ה והלאה) מהו גדר של עסקו עם הנשים. מותרים להיות באופן של פנימי וחיצון כל זמן שלא פרשו עיין לקמן (פ"י סע' יד הערה 39) שדעת הרמב"ם וסיעתו, שאיש שעסקו עם הנשים לא גרע מאיש שאין עסקו עם הנשים, ושכן דעת מרן הש"ע. ולפ"ז אין הבדל בדין כלל, ומותר בפנימי וחיצון אפי' עם אנשים שעסקיהם עם הנשים, כל זמן שלא פרשו. וכן מורה סתימות לשון הרמב"ם והש"ע שנקטו דין פנימי וחיצון ולא חילקו בין אנשים דעלמא לבין אנשים שעסקיהם עם הנשים. ועוד עיין לעיל (סע' ד הערה 15) שכמה אחרונים כתבו כן להדיא בדעת שיטת רש"י. וכ"פ בספר דבר הלכה (ס' יא סע' א), ואע"פ שבספר דברי סופרים (בבירור הלכה ד"ה כשפרישה עמ' צא) כתב לדקדק בזה ונשאר בצ"ע, מיהו לדינא יש להקל. , ויש שהחמירו לאסור אפילו שעדיין לא פרשו בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' מ אות יז) כתב שלדינא יש להורות כדברי הטור, היינו שבסתם אינשי אין לאסור כל שלא פרשו, וסיים בזה"ל "אבל בעסקו עם הנשים יש להחמיר כרש"י, וגם לא ברור שהטור יחלוק עליו" עכ"ל. והנה אף שהכריע לדינא להחמיר בעסקו עם הנשים, מיהו מה שסיים שלא ברור שהטור יחלוק על רש"י בזה וג"כ יאסור אפי' שלא פרשו, יש בזה מן הדוחק, דהיכן רמז כן הטור, ועוד שאם מפרש את פשט הגמ' כהרמב"ם, היינו שדין פנימי וחיצון זה דוקא שפרש איש לנשים או איפכא, א"כ אין מקור בגמ' לאסור כשלא פרש אף אחד (ועיין סע' ט הערות 30 31). וא"כ נראה דאפשר שהטור יחלוק על רש"י אף כשהאנשים עסקיהם עם הנשים, ויש לעיין. .

ז. אפילו שהאנשים, לבם גס בנשים עיין לקמן (פ"ט סע' לא והלאה) מהו הגדר של לבו גס בנשים. , מותרים להיות באופן של פנימי וחיצון כל זמן שלא פרשו הנה מצינו שאיש שלבו גס באשה, דינו חמור יותר ביחוד עם אשה שבעלה בעיר, דמבואר לקמן (פ"ט סע' ל) דאינו מועיל, ומלבד מה שהגמ' חידשה לנו חומרא בזה, אין לנו להוסיף ולאסור אף בנ"ד, שהרי גם לפ"פ קיי"ל שאין לדמות, ומותר להתייחד עם אשה שלבו גס בה בפ"פ ולא חיישינן שיסגרו את הדלת וכמבואר לקמן (פ"ח סע' כה). וא"כ מנין לנו לחדש ולאסור אף בנ"ד ולחשוש שמא יפרוש איש שלבו גס בנשים. ואפי' שפ"פ דינו קל יותר מנ"ד, ששם אין יחוד כלל במציאות ובנ"ד סוף סוף מובדלים מהעולם בפנימי וחיצון מ"מ אפשר שנ"ד ג"כ קל יותר מפ"פ ששם סוף סוף נמצא עם אשה יחד בחדר אחד וכאן הנשים אינן עמהם ממש, עכ"פ אין לנו לדמות לאסור. ועוד כשמתייחד עם אשה שבעלה בעיר, יחוד במציאות ישנו, רק שמותר כי בעלה בעיר ולכן אסרו בלבו גס בה אבל בנ"ד כל שלא פרש, בפשטות אין כאן יחוד כלל ולכן אין מקור לאסור. ומלבד כל האמור, סתימות הרמב"ם (פכ"ב ה"ח) ומרן הש"ע (ס' כב סע' ו) וסיעתם, מורה שאין הבדל כלל בין סתם אדם לבין לבו גס בהן וכל שהם בפנימי וחיצון ולא פרשו, מותר.

ולדינא מוכח מהחזו"א (אישות ס' לד אות ד) שסובר שמותר בפנימי וחיצון אף שלבו גס בה, שכתב בעובדא דרב ביבי שהיה בעלית גג, ואשת רב יוסף למטה, ואמרינן שקולו דרגא תותי ביבי, ופריך הא בעלה בעיר, ומשמע אילולא בעלה בעיר חיישינן שמא יצא להתייחד, וע"ז כתב החזו"א שאפשר שמחמיר על עצמו היה או שבאחד בפנימי ואחד בחיצון מודה הרמב"ם שאסור אפי' בלא פרש ונשאר בצ"ע, עיי"ש. ומשמע מדבריו בין לתירוץ ראשון שאפשר שהחמיר, ובין לתירוץ שני, שהסתפק אולי הרמב"ם יאסור כאשר יש רק איש אחד בפנימי ואשה אחת בחיצון, ש"מ אם ישנם שני אנשים ושתי נשים, מותר לרמב"ם ואפי' שלבם גס בנשים כבעובדא דרב ביבי, וכן כתב לדקדק מהחזו"א הנ"ל בספר דבר הלכה (ס' יא סע' א) ופסק כן לדינא. . וי''א שאם לבם גס בנשים, אסור אפילו שלא פרשו כן נראה דסובר בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) בדעת הרמב"ם והטוש"ע, שכאשר לבו גס בה, חיישינן שיכנס בכוונה ואסור אפי' שכעת הם בחדרים נפרדים, והבנתו יצאה מהא דלשיטת הרמב"ם והטוש"ע שבפנימי וחיצון לא חיישינן שמישהו יכנס בכוונה וקשיא מהא דקידושין (פא.) מעובדא דרב ביבי שהיה בעלית גג והיתה אשה למטה, ואמרי התם שקולו דרגא מתותי ביבי, ומוכח שחוששין לכניסה בכוונה, ועל זה תירץ הדברי מלכיאל דהתם הוי גייסא ביה, עיי"ש. א"כ מוכח דבגס בה חיישינן שיפרוש. אך לפי מש"כ לעיל בהערה הקודמת בשם החזו"א דאפשר דמחמיר על עצמו היה, תו ליכא ראיה שיאסור הרמב"ם אפי' שלבו גס בה. .

ח. לבני ספרד, לכתחילה לא יפרשו שני אנשים לחדר של נשים או שתי נשים לחדר של אנשים, ואם פרשו, בשעת הדחק אין בזה איסור יחוד החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ב) כתב לדקדק מלשון הרמב"ם (פכ"ב ה"ח) שכתב וז"ל "היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים או האנשים מבפנים והנשים מבחוץ ופירשה אשה אחת לבין האנשים או איש לבין הנשים, אסורים משום יחוד" עכ"ל. והנה משמע מלשון הרמב"ם שדוקא אם פרשה אשה אחת או איש אחד, אזי אסורים משום יחוד, אבל אם פרשו שתי נשים או שני אנשים, אין בזה איסור יחוד. (והא דגרס החיד"א ברמב"ם "אשה אחת", במהדורת פרנקל גרסינן "אשה" ולא "אשה אחת" ועיין שם בילקוט שינוי נוסחאות, עכ"פ אפי' אי גרסינן "אשה" עדיין יש לדקדק כמש"כ החיד"א).

עכ"פ מהחיד"א הנ"ל אין ראיה להתיר, כיון שסובר החיד"א דהרמב"ם מתיר מעיקר הדין לאשה להתייחד עם שני אנשים כשרים, והא דפסק הרמב"ם שאשה לא תתייחד עם אנשים הרבה, חומרא היא ולא מדינא. ולכן אם שנים יפרשו, אין לאסור, דזה חומרא יותר מדי. מיהו כבר הוכחנו לעיל (פ"ד סע' א הערה 4) שהר"ן והנמו"י והמאירי והטור והמ"מ ועוד, למדו בדעת הרמב"ם שאוסר מדינא לאשה להתיחד עם אנשים הרבה ושכן דעת מרן הש"ע בב"י ושכן עיקר, עיי"ש. ולפ"ז אין מקום להתיר מדברי החיד"א הנ"ל. אלא שסוף סוף הדקדוק של החיד"א מלשון הרמב"ם הינו דקדוק מוכרח, ודוחק לומר לאו דוקא נקט הרמב"ם אשה אחת או איש אחד.

ונראה לדינא, שבשעת הדחק שפרשו שתי נשים או שני אנשים, אין בזה איסור יחוד, שהרי מבואר לעיל (פ"ה סע' א) שאפשר בשעת הדחק לסמוך על המפרשים שהרבה נשים והרבה אנשים שאין בזה יחוד מיירי אפי' בשני אנשים ושתי נשים. . ולבני אשכנז, אם האנשים כשרים מותר לכתחילה שהרי לבני אשכנז מותר לאשה להתייחד עם ב' אנשים כשרים כדלעיל (פ"ד סע' א). , ואם הם פרוצים, אסור לבני אשכנז אסור להתייחד הרבה נשים עם פרוצים, ולכן אפי' אם נאמר ששתי נשים ושני אנשים הם הרבה והרבה שמותר ביחוד, מ"מ בני אשכנז אף בדין הרבה והרבה, אסורים ביחוד כשהאנשים פרוצים כדלעיל (פ"ה סע' ב). .

ט. איש אחד בפנימי ואשה אחת בחיצון או להיפך, יש אומרים שאסור אפילו שעדיין לא פרש האיש או האשה לחדר האחר הנה לעיל (סע' א) ביארנו שעיקר להלכה בדין פנימי וחיצון דכל זמן שלא פרשו, אין בזה איסור יחוד וכדעת הרמב"ם וסיעתו ודלא כשיטת רש"י דאפי' לפני שפרשו יש איסור דחוששין שמא יפרוש, עיי"ש. והנה החזו"א (אישות ס' לד אות ד) לאחר שביאר בדעת הרמב"ם דכ"ז שלא פרשו מותר כתב וז"ל "ולפ"ז אפשר דלרמב"ם אפי' איש אחד בפנימי ואשה אחת בחוץ, שרי ולא חיישינן שמא יתיחדו. והא דפריך (קידושין פא.) בעובדא דרב ביבי בעלה בעיר אין בה משום יחוד ומשמע דאיש אחד בפנים ואשה בחוץ חוששין שמא יצא, אפשר דמחמיר על עצמו היה אבל בעלה בעיר אין ראוי להחמיר. ואפשר דמודה הרמב"ם ביחיד מבפנים ויחידה בחוץ שאסור אף שלא פירשו זה לזה, וצ"ע", עכ"ל. הנה החזו"א הסתפק בזה האם הרמב"ם סובר דמותר אפי' באיש אחד ואשה אחת כ"ז שלא פרשו או דילמא כשהם יחיד ויחידה יש לאסור אפי' שלא פרשו, וכשיטת רש"י. (ובספר דבר הלכה ס' יא ס"ק א דקדק מלשון החזו"א דכל הספק הוא שהאיש בפנים והאשה בחוץ, אבל איפכא אין לחזו"א ספק ולרמב"ם מותר, עיי"ש. ואינו מוכרח). ועיין בדבר הלכה (הוספות להוצאה רביעית עמ' רטו) מכתב תשובה שמדברי החזו"א עולה דלפי הרמב"ם אסור בכה"ג ומודה לרש"י, אך אינו מוכרח, עיי"ש.

ומצאתי דמאי דמספקא ליה להחזו"א, פשיטא ליה לבעל החלקת יעקב (ח"ב ס' יז אות א) שכתב בתוך דבריו שמה שסובר הרמב"ם שכ"ז שלא פרשו מותר, זה דוקא בהרבה אנשים והרבה נשים, אך כשהם איש ואשה, מודה הרמב"ם לאסור אפי' שלא פרשו, עיי"ש. מיהו לא כתב מנא ליה שהרמב"ם יודה בודאות לאסור אפי' שלא פרש, ואדרבא לאחר שלמד הרמב"ם את הדין של פנימי וחיצון דוקא שפרשו, א"כ שוב אין מקור בש"ס לגזור שמא יפרוש, ועיין בהמשך ההערה ובהערה הבאה. וכן מצאתי גם בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות יז) שפסק כשיטת הרמב"ם בדין פנימי וחיצון, ואפ"ה כתב (שם אות יט) לאסור באיש לבד ואשה לבד ואפי' שנועלים את הדלת ביניהם, עיי"ש. והגר"ש גרינמן בספר זכר שמואל כתב שכשהם איש ואשה לבד דאסור ואינו עניין לפנימי וחיצון.

ובספר מנחת איש (פט"ו הערה י) כתב לדקדק בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) שלרמב"ם יש לאסור אפי' שלא פרש כשהם יחיד ויחידה. וראייתו, דהסביר הדברי מלכיאל מאי טעמא הרמב"ם פירש את הסוגיא של פנימי וחיצון דוקא בפרש, כיון שיחוד עם הרבה אנשים הוי מדרבנן בלבד, ואם איתא שדין פנימי וחיצון מיירי לפני שפרש, א"כ הוי ליה גזירה לגזירה, עיי"ש. ודייק המנחת איש הנ"ל דדוקא כשהם הרבה אנשים והרבה נשים, סובר הרמב"ם דאין לגזור שהרי אפי' אם יפרוש מאן דהו הוי יחוד מדרבנן ואז הוי גזירה לגזירה וכנ"ל, אך כשהם יחיד ויחידה, שאם יפרוש האיש או להיפך, הוי יחוד דאורייתא, שפיר יש לגזור. וא"כ לפ"ז עולה שאסור אפי' לרמב"ם, דיש לחשוש שמא יפרוש, עיי"ש. מיהו לענ"ד אין זה מדוייק, דהא אחרי שהרמב"ם למד את הסוגיא בפרש דוקא, אפי' שהסיבה שלמד כן משום דאם איתא שאסור לפני כן, הוי ליה גזירה לגזירה, מ"מ אפי' כשהם יחיד ויחידה, אין כבר מקור מהש"ס לגזור בזה, ודו"ק. ולכאורה יש לדייק מדברי הב"ח (ס' כב) שכתב על הטור בזה"ל "רבינו תופס דברי הרמב"ם עיקר דדוקא בפירש חוששין אבל בסתמא אין חוששין שמא פירש ולא ירגישו" עכ"ל. הנה מדלא כתב הב"ח שלפי הרמב"ם "אין חוששין שמא יפרוש" אלא כתב בלשון "אין חוששין שמא פירש ולא ירגישו", ש"מ דכל הטעם של הרמב"ם דשרי כ"ז שלא פרשו, דחושש שמא כשיפרוש, חבריו ירגישו בו, וא"כ כשהם איש ואשה לבד אסור כי אינו חושש שיתפס. וכן ראיתי בספר מנחת איש הנ"ל שדייק כן מהב"ח. מיהו מצאתי בספר דבר הלכה (ס' יא ס"ק א) שתחילה דייק כן, אלא ששוב כתב לדחות הדיוק כמו שכתבתי לעיל, דלאחר שלמד הרמב"ם דין פנימי וחיצון בלא פרש, שוב יש להתיר אפי' ביחיד ויחידה כיון דתו אין מקור בגמ' לאסור בזה, עיי"ש.

והנה לפי מש"כ החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ב) והנחלת צבי (הובא בשער יוסף שם) שהסבירו טעם ההיתר של הרמב"ם, שכ"ז שלא פרשו מותר כי חשיבי כמתייחדים הרבה נשים והרבה אנשים ושרי, לכאורה לפ"ז כשהם יחיד ויחידה, יש לאסור אפי' שלא פרשו כי חשיבי שמתייחדים יחיד ויחידה, וא"כ נמצא שיש מקור לאסור בנ"ד, דזה יוצא מפשט הגמ', ויש לעיין. ועיין בהערה הבאה מש"כ בדעת החיד"א בנ"ד.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות ב) כתב שכאשר יש רק איש אחד ואשה אחת, יראה כדעת האוסרים בזה גם בלא פירש, שמא יתייחדו, עיי"ש. ועוד עיין בחכ"א (בבינ"א שער בית הנשים אות יח) שכתב שביחוד האסור מדרבנן אפשר לסמוך על הרמב"ם שכל שלא פרשו מותר, אך ביחוד האסור מהתורה יש להחמיר כדעת רש"י, היינו לאסור אפי' שלא פרשו ונשאר בצ"ע. (ומה שתפס להעיר על החכ"א הנ"ל בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו ס' מ פ"ח אות א שכיצד בא והכריע נגד הרמב"ם הטור וש"ע, ופסק כדעת רש"י שהוא יחידאה, עיי"ש. ומה שנקט שדעת רש"י יחידאה הוא, תימה על דבריו, שהרי כרש"י כתבו הר"ן, הריטב"א, המאירי, הרמ"ה, רי"ו, תוס' ר"י הזקן, הרא"ש, והבאתי דעתם לעיל סע' א הערה 3 ואכמ"ל).

והנה המשנ"ב (ס' רלט בשה"צ אות יז) כתב לגבי איסור לישון בלילה יחידי, שאין לנעול את הדלת אלא תהיה פתוחה לבית שיש בו בנ"א, וסיים בזה"ל "אם בבית יש שם אשה לבד ועל ידי זה שיהיה פתוח יהיה איסור יחוד, לא יפתחנו ולא יגיע לו שום ריעותא" עכ"ל. ומה שנקט לא יפתחנו, אין הפירוש שישאר את הדלת סגורה ואפי' אינה נעולה, אלא כוונתו שישאיר אותה נעולה, שהרי בריש דבריו מוכח שכל האיסור לישון בחדר יחידי הוא דוקא בנעול, וכן למדו הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (ס' תשיד) ובשו"ת מנחת יצחק (ליקוטי תשובות ס' קמח) בדעת המשנ"ב הנ"ל דמיירי בנעול, שאז אין איסור יחוד. ולפ"ז מש"כ הכא שלא יפתחנו ולא יגיע לו שום ריעותא, הפירוש ישאירנה נעולה, וא"כ מוכח שאם לא נועל, הוי איסור יחוד ואפי' שהוא בחדר לבד והאשה בחדר לבד. (אלא שהמנחת יצחק העמיד אוקימתא בדברי המשנ"ב, ונאריך בזה לקמן סע' י הערה 37).

ולכאורה יש לסייע לשיטה זו, מלשון הרמב"ם (פכ"ב ה"ח) שנקט בהל' בלשון רבים "היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים או האנשים מבפנים והנשים מבחוץ ופרשה אשה לבין האנשים או איש לבין הנשים, אסורין משום יחוד", עכ"ל. והנה יש לדקדק שנקט בלשון רבים שאז האיסור דוקא כשפרשו אבל כשהם איש אחד ואשה אחת, אסור אפי' שלא פרשו. מיהו זהו ליתא. חדא כיון שהרמב"ם פירש כך את מימרת רב כהנא והברייתא, שמדובר דוקא שפרשו, א"כ שוב אין לנו מקור מהגמ' לאסור. ועוד, אפשר שהרמב"ם נקט בלשון רבים, רבותא קמ"ל, והיינו דלא אמרינן שמותר אפי' שפרש איש לבין הנשים או להיפך, מדין פ"פ, כיון דאיכא רבים שם, קמ"ל. וכיו"ב כתב הדרישה (ס' כב ס"ק טז) שעיקר החידוש של הרמב"ם, דקמ"ל דלא אמרינן דכמו שהלך זה לחוץ ילכו [כצ"ל] גם אחרים לחוץ ויהיו אנשים הרבה עם נשים הרבה ומותר וגו', עיי"ש. וע"ע בנחלת צבי (שם ס"ק ט). ואה"נ ה"ה באיש אחד ואשה אחת מותר להרמב"ם כל זמן שלא פרש.

ולכאורה מצינו סוגיא מפורשת שיש לאסור כשהם איש ואשה לבד במצב של פנימי וחיצון. הנה איתא בגמ' קידושין (פא.) עובדא ברב ביבי שאכל עם רב יוסף ואשתו בעליה, וכשירדו רב יוסף ואשתו ונשאר רב ביבי לבדו בעליה, אמר רב יוסף שקולו דרגא מתותי ביבי, ופרש"י שלא ירד ויתיחד. והרי דין בית ועליה הוי דומיא פנימי וחיצון, עיין במקנה (קידושין פא. ד"ה בעלה בעיר). וא"כ נ"ד הוי דינא דגמ'. ואע"פ שיש כמה אופנים לדחות את הראיה דהיה זה חומרא בעלמא וכמו שנבאר בהערה הבאה בס"ד, מ"מ כל שאפשר לפרש את פשט הסוגיא דהיה זה מדינא, עדיף טפי וכמ"ש החיד"א בשיורי ברכה (ס' כב אות א) כיו"ב, עיי"ש. וא"כ מפשטות הסוגיא עולה לאסור. אלא שעדיין יש לדחות ע"פ מש"כ בהערה הבאה בשם הגרי"ש אלישיב, עיי"ש. , ויש אומרים שכל זמן שלא פרשו, מותר ראשית נראה לפרש בפשטות דכיון שלמד הרמב"ם וסיעתו דדין פנימי וחיצון מיירי דוקא כשפרש איש לבין הנשים וכו', א"כ שוב אין מקור לגזור ולאסור אפי' לפני שפרש כשהם איש אחד ואשה אחת, ועיין הערה הקודמת מש"כ בשם הנחלת צבי והחיד"א. ולכאורה מצינו סוגיא מפורשת שיש לאסור כשהם איש ואשה לבד במצב של פנימי וחיצון. והוא בגמ' קידושין (פא.) בעובדא ברב ביבי שהבאתי בסוף ההערה הקודמת, עיי"ש. מיהו כבר העתקתי לעיל בריש ההערה הקודמת את לשון החזו"א שכבר נגע בסוגיא זו ופירש דאפשר דרב ביבי מחמיר על עצמו היה, עיי"ש. (ולדברי החזו"א עולה שרב ביבי הוא זה שאמר ליקח הסולם מתחתיו ולא רב יוסף, וכן פירש בסוגיא זו המהר"י בירב ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ד ס' קב והובאו לקמן פ"ט סע' יז הערה 45, ועיי"ש שהסמ"ג והחכ"א ועוד פירשו שרב יוסף הוא זה שאמר כן). ועיין להגר"ש גרינמן בספר זכר שמואל. וע"ע בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) שג"כ הקשה מסוגיא זו דמוכח שכן חוששין שיפרוש, עיי"ש מה שכתב בזה. ולענ"ד היה אפשר לחלק בזה בין עובדא דרב ביבי לבין דין פנימי וחיצון, דהתם היו בבית ועליה וסולם ביניהם, וזה ממש דומיא לחדר אחד דהא רואים אחד את השני והדרך ממש פתוחה לפניהם, ומסתברא דבכה"ג היצר תקיף טפי ולכן חששו שמא ירד, משא"כ בפנימי וחיצון דמיירי שהדלת סגורה ואינם רואים אחד את השני והיצר לא תקיף כ"כ ולא חיישינן שמא יפרוש, ויש לעיין. וכעת ראיתי להגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (ח"א ס' פב) דלאחר שהביא שיש שלמדו ברמב"ם דשרי בפנימי וחיצון אפי' איש ואשה לבד, כתב שאין להקשות מעובדא דרב ביבי דליכא למישמע מינה די"ל דרב יוסף חשש שמא יסתמך רב ביבי על הא דבעלה בעיר וירד למטה ויכשל באיסור יחוד שהרי שושבינתיה היתה, או שמא יעלה בדעתו שרב יוסף נמצא בבית ובנתיים יעבור על איסור יחוד, עיי"ש.

עכ"פ ניהדר לנ"ד, הנה כתב החכ"א (כלל קכו סע' ז) וז"ל "ואם יש שני חדרים זה כנגד זה והאיש בחדרו והאשה בחדר שכנגדו, נראה לי דתליא בפלוגתא דלרש"י אסור ולרמב"ם מותר", עכ"ל. והוסיף החכ"א (בינת אדם אות יח) דלרש"י כ"ש כשיש שני בתים זה כנגד זה (באופן שאינו פנימי וחיצון) דיש לחשוש שיפרוש לשם אפי' שאין לו דרך לשם וכו' עיי"ש בלשונו היטב. והמעיין בדבריו יראה דאפי' דברישא דיבר על שני בתים נפרדים, מ"מ הוא הדין בפנימי וחיצון ממש, ולא בא לחדש אלא דאליבא רש"י אפי' בשני בתים יש לחשוש. והנה לאחר שכתב שלפי הרמב"ם יהיה מותר בשני בתים וכנ"ל, כתב בזה"ל "ואמנם אף לדעת הרמב"ם יש לומר דדוקא התם דיש הרבה אנשים והרבה נשים אין כאן איסור אלא כשיפרוש אחד אבל אם אין בכל בית אלא אחד, הוי יחוד. ומסתברא דזה ליתא, כיון שכל אחד בחדרו וגו"', עכ"ל. הנה אע"פ דתחילת דבריו מיירי בשני בתים ולא בפנימי וחיצון מ"מ מוכח מסיום דבריו דמיירי אפי' בפנימי וחיצון, דנקט "כיון דכל אחד בחדרו", ועוד פשטות הדברים שכתב בדעת הרמב"ם, קאי על הדין הפשוט של פנימי וחיצון. והארכתי בזה כיון שראיתי לכמה פוסקים (תורת היחוד פ"ט ס"ק א, מנחת איש פט"ו ס"ק ט, שער היחוד חלק הארוך עמ' קלז, דברי סופרים ביה"ל ד"ה ופירשה) שנדחקו בדברי החכ"א הנ"ל ומיאנו לקבל את הפשט שמתיר בזה וביארו שכל היתרו של החכ"א הוא דוקא בשני בתים נפרדים אבל לא בפנימי וחיצון, ואילו בפנימי וחיצון סובר החכ"א שהרמב"ם מודה לאסור. מיהו זהו דוחק גדול להעמיס בדבריו כן, דפשטות דבריו, דלרמב"ם כ"ז שכל אחד בחדרו אין בזה יחוד אפי' בפנימי וחיצון וכנ"ל. וכדברי ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ח אות ג) שג"כ למד בחכ"א שסובר שלפי הרמב"ם שרי בפנימי וחיצון אפי' באיש ואשה לבד. וכן הבינו בחכ"א בספר דבר הלכה (ס' יא ס"ק א), והגאון הרב אלטר פנחס הובאו דבריו בירחון אורייתא (כרך טו עמ' קנט). וכן נראה שהבין הגר"מ שטרנבוך בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו סע' ח בהערה), שכן דעת החכ"א. והנה אף הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (ח"א ס' פב) ג"כ כתב שיש שצידדו ברמב"ם שמתיר בפנימי וחיצון אפי' באיש ואשה וציין לעיין בבינת אדם הנ"ל. וע"ע להגרמ"ש קליין שליט"א (בהערות בתחילת ספר שער היחוד) מש"כ בחכ"א. (ואע"פ שהחכ"א צידד להחמיר בנ"ד באיסור דאורייתא ונשאר בזה בצ"ע, מ"מ מוכח שלמד ברמב"ם שמתיר בזה. וא"כ ה"ה להש"ע וסיעתו).

ויש לדקדק בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) דלאחר שביאר שיטת הרמב"ם והש"ע דלא חיישינן לכניסה ויציאה כל זמן שעכשיו אין יחוד, הקשה בזה"ל "ולכאורה יקשה מהא דקידושין דאמר רב ביבי שקולו דרגא מתותי ביבי, אלמא שחששו לכניסה בכוונה וכפרש"י שם" עכ"ל. והנה אם איתא שהרמב"ם מודה לשיטת רש"י כאשר הם איש ואשה לבד, א"כ מאי קושיא מעובדא דרב ביבי, אלא ודאי שלמד דהרמב"ם מיירי אפי' באיש אחד ואשה אחת ואפ"ה שרי, ולכן הקשה מעובדא דרב ביבי (אלא שבתוך דבריו הסביר את טעם ההיתר של הרמב"ם והש"ע שכשהם הרבה אנשים בפנים, מיקרי שכולם יחד ואין בזה יחוד, עיי"ש. וא"כ כשאין אלא איש ואשה לכאורה יש לאסור, ויש לישב). וכן עיין בדבר הלכה (ס' יא ס"ק א) שכתב לדקדק מדברי החיד"א בשיורי ברכה שלמד דאליבא דהרמב"ם מהני בנ"ד, עיי"ש. (מיהו יפה העיר על דבריו בספר מנחת איש פט"ו ס"ק ט). ושו"ר בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות ב) שכתב בזה"ל "אבל בלא פירש מותר וזה דעת הרמב"ם דלא כרש"י, ומ"מ כשאין רק איש א' בחדר אחד ואשה אחת בחדר השני יראה כדעת האוסרים בזה דגם בלא פירש אסור שמא יתייחדו", עכ"ל. הנה אע"פ שהכריע להחמיר בזה, מ"מ מוכח מלשונו שלמד שאף בכה"ג הרמב"ם מתיר רק שיש לנהוג כדעת האוסרים. דאם היה לומד ברמב"ם שאוסר בכה"ג א"כ לא היה כותב "יראה כדעת האוסרים" אלא היה כותב שבכה"ג לכ"ע אסור. וכתבתי כן לאפוקי ממש"כ בספר דברי סופרים (עמק דבר אות תסט) ובספר תורת היחוד (פ"ט ס"ק ג) ובספר מנחת איש (פט"ו ס"ק ט) שלמדו שהשבט הלוי הנ"ל סובר שבאיש אחד ואשה אחת הרמב"ם מודה לאסור, עיי"ש. ואין דבריהם מוכרחים ופשטות הלשון נוטה כדאמרן.

וכן בשו"ת אמרי כהן (ס' כו) למד ברמב"ם כנ"ל דדין פנימי וחיצון הוא אפי' באיש ואשה לבד וכ"ז שכל אחד בחדרו אין בזה יחוד, עיי"ש. ומצאתי שאף בשו"ת משנה הלכות (ח"ו ס' רכח) כתב שלפי הרמב"ם מותר אפי' באיש אחד ואשה אחת ולא עוד אלא שפלפל שם בסברות שאולי אף רש"י מודה בכה"ג, עיי"ש. וכן נראה שלמד בדעת הרמב"ם הגר"מ שטרנבוך בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו סע' ח). . ולענין הלכה מעיקר הדין יש להקל כיון שכן מוכח מהאחרונים הנ"ל בהערה הקודמת שהבינו דזה דעת הרמב"ם, ולפ"ז כן הוא דעת מרן הש"ע. לכן העיקר לדינא כוותיהו. ונראה שה"ה בפרוצים, שהרי להרמב"ם אין כשרים היום וכולם נידונים כפרוצים כדלעיל (סע' ה) ובספר דבר הלכה (ס' יא ס' א) כתב שבאיש אחד ואשה אחת, בפרוץ יש לאסור, עיי"ש. אך אינו מדוקדק ועיין. אלא שראוי מאוד להחמיר, ובפרט אם האיש או האשה פרוצים שראוי לחוש למפרשים שהרמב"ם בכה"ג מודה לאסור, ובפרט בפרוצים שאז האיש הכשר לא ימלט מאיסור יחוד שהרי אין הפרוץ או הפרוצה יודעים כלל מאיסור יחוד ואף אם יודעים, בהפקירא ניחא להו. . [ובסעיף הבא יתבאר באיזה אופנים אפשר להקל בזה אפילו לכתחילה].

י. בכל אחד מהאופנים הבאים ועיין בסע' יב שאף שם אפשר להקל לכתחילה אפי' באיש אחד ואשה אחת. , אפשר להקל כלומר אע"פ שמעיקר הדין מותר וכדלעיל בסע' הקודם אלא ששם נקטנו שראוי מאד להחמיר, ובנ"ד מותר לכתחילה זולת ממידת חסידות. בדין פנימי וחיצון אפילו שישנו איש אחד בפנימי ואשה אחת בחיצון או להיפך [כל זמן שלא פרשו]. 1. אם יווצר יחוד, הוא יהיה יחוד האסור מדרבנן בלבד כיון שיש מחלוקת פוסקים האם הרמב"ם והש"ע וסיעתם, מתירים בדין פנימי וחיצון אפי' באיש אחד ואשה אחת כל זמן שלא פרשו, וכמבואר בסע' הקודם, א"כ באופן שאם יפרוש מאן דהו לחדר השני, יווצר יחוד שאסור מדרבנן, אפשר להקל כ"ז שלא פרשו, דהוי ספקא דרבנן ולקולא. ועוד, שאף החכ"א (בבינת אדם יח) שהעלה להחמיר, דוקא ביחוד דאורייתא החמיר אך ביחוד האסור מדרבנן כתב שאפשר לסמוך על הרמב"ם, עיי"ש. . 2. אם עשו היכר ביניהם שהאיש או האשה נעלו את הדלת שבין הפנימי לחיצון אע"פ שבשו"ת אמרי כהן (ס' כו) כתב לגבי פנימי וחיצון שישנם איש אחד ואשה אחת ונעלו האיש או האשה, שלדעת רש"י וסיעתו שחוששין שמא יפרוש מאן דהו, אסור אפי' כשנעלו, ולדעת הרמב"ם וסיעתו אפי' כשלא נעלו מועיל, עיי"ש. וא"כ חזינן שנעילה לא מעלה ולא מורידה, וכן מתבאר בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות יט) שכתב שכיון שיחוד אסור בשביל ביאה ברצון, א"כ אין הנעילה כלום, עיי"ש. מ"מ מצינו פוסקים הסוברים שכאשר לא נעלו אסור, אך כשנועלים מותר. ולכן יש לצרפם לפוסקים הסוברים בדעת הרמב"ם והש"ע שהתירו אפי' בלא נעול ואפי' שיש רק איש אחד ואשה אחת, וכמבואר בסע' הקודם.

הנה המשנ"ב (ס' רלט שעה"צ אות יז) דן לגבי אדם הישן בחדר יחידי, שיש סכנה בדבר וכתב וז"ל "לפ"ז הישן בחדרו יחידי אף שבבית יש אנשים, צריך להזהר שלא יהיה נעול, רק פתוח לבית, והעולם נוהגין להקל בזה. ונראה לי אף למחמירין, אם בבית יש שם אשה לבד, ועל ידי זה שיהיה פתוח יהיה איסור יחוד, לא יפתחנו ולא יגיע לו שום ריעותא כי שומר מצווה לא ידע דבר רע" עכ"ל. ומוכח מלשונו שאם לא נועל הדלת, אזי יהיה איסור יחוד אך כאשר נועל, אע"פ שבידו לפתוח שוב, אין בזה איסור.

ומצאתי להגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (אבהע"ז ס' תשיז) שנשאל לגבי המשנ"ב הנ"ל בזה"ל "במש"כ המשנ"ב וכו' מוכח דאם הדלת נעול מועיל ואולי צ"ל דוקא אם סגור והמפתח ביד איש אחר, אבל אם המפתח הוא ביד איש השוכב שם, מאי מהני הרי בידו לפתוח בהתגברות היצר. תשובה - נעילה ודאי מהני, כנראה דעל זה לא גזרו וכן מוכח ממעשה דרב עמרם שם בקידושין, דהרי אפשר ליקח סולם לעלות. ועל כורחך כל דהיכא דעביד דבר היכר והוא בחדר מיוחד שוב לא שייך יחוד" עכ"ל. ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ח אות ה).

ותחילה יש לדון בראיית הגרי"ח זוננפלד מעובדא דרב עמרם בקידושין (פא.) שהעלה שבויות שנפדו לעלית גג בביתו, וכשעברה אחת השבויות, נפל אור בבית ורב עמרם חסידא הרים סולם שעשרה איש לא יכולים להרימו עיי"ש במעשה, ומכאן הוכיח הגרי"ח זוננפלד שנעילה מועילה אפי' שיכול לפתוח, שהרי רב עמרם חסידא שלאחר שהעלה את השבויות, סילק הסולם ובזה סילק חשש יחוד, ואע"פ שבידו להחזיר הסולם. והנה בספר זכרון עקידת יצחק (פ"ו) כתב שהלך לפני החזו"א ודן עמו בדברי הגרי"ח זוננפלד הנ"ל, ואמר להחזו"א שראיית הגרי"ח זוננפלד חזקה, וענה החזו"א שאדרבא, הרי שם היה זה סולם כ"כ כבד שא"א לעשרה אנשים להרימו, ומוכח שדוקא בסולם כה"ג מועיל אבל סולם רגיל לא, (ומה שלבסוף הצליח להרימו לבד, לא היה צריך לחשוש לכך שיתגבר יצרו ויתן לו כח שיוכל להרים לבד, ועיין חידושים ובאורים קידושין ס' יא אות ב וע"ע בירחון אורייתא כרך טו עמ' קנה והלאה מש"כ בזה).

מיהו דברי הזכרון עקידת יצחק הנ"ל בשם החזו"א, לכאורה סותרים את מה שכתב החזו"א בעצמו (אישות ס' לד אות ב) שלאחר שדן האם נעילת הדלת ע"י האשה מועיל כתב בזה"ל "ונראה כן מעובדא דרב ביבי דאמר שקולו דרגא מתותי ביבי, ואכתי ליחוש שהיא תעלה אליו שתעמיד הדרגא ע"י עצמה או ע"י אחרים, וצ"ע". עכ"ל. הנה מוכח מלשונו שאם יש לחשוש שהאשה תעשה מעשה להביא הסולם, אזי יש לחשוש, ולאו דוקא שתעשה זאת בעצמה אלא אפי' ע"י עזרה מאחרים. ולפ"ז שפיר הביא הגרי"ח זוננפלד ראיה מרב עמרם חסידא, שאפי' שלא יכל לבדו להעמיד את הסולם, מ"מ יכל לעשות כן ע"י אחרים.

ושו"ר בשו"ת ציץ אליעזר (שם) שהגיה בדברי הגרי"ח זוננפלד, שבמקום "ממעשה דרב עמרם" יש לומר "ממעשה דרב ביבי", ולפ"ז אתיא שפיר, עיי"ש. מיהו אכתי יש להעיר שהגר"ח נשאל לגבי נעילה ע"י האיש, והביא ראיה ממעשה דרב ביבי, והרי התם יש ראיה מאשה שיכלה להביא סולם, והיינו דומיא דנעילה, ולכאורה יש לחלק שדוקא באשה זה מועיל ולא באיש שיצרו גדול ודרכו לחזר, כמו שנבאר לקמן בשם החזו"א, וא"כ מה הראיה של הגרי"ח זוננפלד מרב ביבי. לכן הגהת הציץ אליעזר קצת מגומגמת. אלא שאפשר לישב שאין חילוק בין איש לאשה וכמש"כ לקמן בשם כמה ראשונים, והיינו אם חיישינן לגבי האיש אזי ה"ה דיש לחשוש לגבי האשה, ושפיר הגיה הציץ אליעזר הנ"ל. עכ"פ אם אפשר להסביר את דברי הגרי"ח זוננפלד בלא הגהה, עדיף טפי. ועיין בדבר הלכה (ס' יד ס"ק כב) כיצד ביאר את ראיית הגרי"ח זוננפלד מעובדא דרב עמרם חסידא, ואכמ"ל בזה.

ותדע שישנם פוסקים שחלקו על הגרי"ח זוננפלד הנ"ל בהבנת דברי המשנ"ב. הנה בשו"ת מנחת יצחק (ליקוטי תשובות ס' קמח) כתב שאע"פ שיש מקום להבין את דברי המשנ"ב הנ"ל לפי שיטת הרמב"ם, מיהו נראה לו שכוונת המשנ"ב שלכל חדר ישנו פתח לרה"ר, ובנוסף יש פתח ביניהם, שבכה"ג כתב החזו"א (אישות ס' לד אות א) שאין בנו כח לאסור, ובמקרה כזה כתב המשנ"ב שצריך שהפתח ביניהם יהיה נעול, עיי"ש. וכוונתו שאה"נ שאם לא יהיה לכל חדר פתח לרה"ר, לא היה מתיר המשנ"ב אפי' שהאיש נועל. וכדברי המנחת יצחק הנ"ל כתבו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ח אות ה) ובספר זכרון עקידת יצחק (פ"ו). והנה הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (ח"א ס' פב) נשאל לגבי המשנ"ב הנ"ל וכתב שהמשנ"ב לא עסק בהל' יחוד שעליו לברר הפרטים, ומדובר באופן המותר, ושלכל חדר יש יציאה נפרדת לרה"ר, ובהמשך דבריו הוסיף שנראה שמה שכתב המשנ"ב שהאיש הולך לישון לא יפתחנו, הפירוש שהאשה תנעל את הדלת ולא האיש, ואת"ל שאף לאשה יש יצר וחששו אף על האשה, אפשר שכוונת המשנ"ב שמסרו את המפתח לאיש אחר, עיי"ש.

ואחר המחילה, דברי האחרונים הנ"ל הם אוקימתא גדולה בדברי המשנ"ב להעמיד דבריו שלכל אחד יש יציאה ולכן מועיל נעילת דלת, וקרוב הדבר לדברי נביאות והעיקר חסר מן הספר, דהיכן רמז כן המשנ"ב ועל מה סמך שכתב לשון מטעה. ומצאתי בספר פתח הבית (פ"ד סע' ח ביסודות הבית אות ג) שכתב על האוקימתות הנ"ל שהן חסרות בדברי המשנ"ב. ושו"ר בהקדמה לספר שער היחוד, שהביא הערה מהגרמ"ש קליין, שדן שם לגבי האוקימתות בדברי המשנ"ב וכתב וז"ל "דלעשות אוקימתא דיש דלת לכל חדר לצאת, היא חידוש. ובפרט שאינו מוזכר בפוסקים רק בחזו"א, ואי נימא דכמה חדרים בבית אחד הוי יחוד, הול"ל ודוקא שיש דלת יציאה לכל אחד, ואיך סתם המשנ"ב חידוש כזה שאינו מוזכר בפוסקים" עכ"ל. וכעת הגיע לידי קובץ אורייתא (כרך טו עמ' קנו) מאמר מדעת השואל ששאל להגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות הנ"ל על דברי המשנ"ב, שענה לו הגרי"ש דהמשנ"ב לא קעסיק בהל' יחוד וכו' וכנ"ל, והשיב על דברי הגרי"ש אלישיב בזה"ל "עצם ישובו של הגרי"ש שליט"א לא נהיר לי כל הצורך למימר דהחפץ חיים ז"ל דחשש מאד שלא יבא ההוא הנזכר למכשול באיסור יחוד יכתוב היתר סתמא שמפני שיסתגר ולחסוך מילה אחת שאיירי ההיתר דוקא היכא שיש יציאה אחרת משום שלא עסיק כעת בדיני יחוד, תימא", עכ"ל עיי"ש. לכן נראה עיקר בדעת המשנ"ב כמו שהסביר הגרי"ח זוננפלד וכנ"ל.

ויש לעיין כמאן אזלא המשנ"ב שדוקא נעול מהני ואין בו יחוד אבל כשאינו נעול משמע שאסור, אי סובר דקיי"ל להל' כשיטת רש"י וסיעתו והיינו שדין פנימי וחיצון זה אפי' לפני שפרשו אך בנעול מהני, או דילמא מודה דקיי"ל כהרמב"ם והש"ע והיינו שדין פנימי וחיצון שייך דוקא שפרשו אלא שכאשר הם איש ואשה לבד, אף הרמב"ם מודה לשיטת רש"י שאסור אף לפני שפרשו, ובזה חידש שבנעול מהני. וה"ה שיש לחקור בשאר האחרונים הנ"ל שהתקשו בדברי הגרי"ח זוננפלד וביארו את המשנ"ב באופן אחר, ובשו"ת מנחת יצחק (שם) כתב על המשנ"ב הנ"ל שיש לזה מקום לפי שיטת הרמב"ם, עיי"ש. ולא זכיתי להבין, שהרי הרמב"ם סובר דין פנימי וחיצון שמותר כל זמן שלא פרשו אפי' שאינו נעול, ואם למד המנחת יצחק שמודה הרמב"ם לשיטת רש"י באיש אחד ואשה אחת א"כ דברי המשנ"ב יש להם מקום אף לשיטת רש"י ולא רק לשיטת הרמב"ם, ועיין.

עכ"פ למדנו עד כה שהגרי"ח זוננפלד סובר שכאשר נועל האיש (וכ"ש האשה) מותר להתייחד, ואפי' שמדובר באיש אחד ואשה אחת, ואע"פ שביד האיש לפתוח. ומצאתי בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) שכתב שיש לדון כאשר האיש נועל את עצמו, שעושה היכר שלא יצא להתייחד, שאז מועיל אף לר"ן ולריטב"א שחוששין ליציאה לבחוץ (בדין פנימי וחיצון), אלא שסיים שסברא זו צריכה בירור כי הוא דבר חדש שלא מצינו בפוסקים, עיי"ש. ובספר חידושים ובאורים (ס' יא אות ב) ג"כ דן בארוכה האם מועיל נעילת איש או אשה, ובסיכום דינים העולים (שם אות יד) הסיק שאם האשה נועלת והמפתח בידה, מועיל. ואם האיש נועל והמפתח בידו, צ"ע. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות ב) שמשמע שאם אין פרוזדור משותף, מורים לאשה לנעול מבפנים ולא לאיש, עיי"ש באורך מה שהובא בזה. והנה החזו"א (אישות לד אות ב) כתב להסתפק באשה אחת בפנימי ואיש בחיצון, האם מועיל נעילת הדלת מבפנים ע"י האשה, וצידד להיתר כיון שדרך האיש לשכור את האשה ולא להיפך, וראיה ג"כ מרב ביבי שאמר שקולו דרגא מתותי ביבי, ומאי מהני הרי האשה יכלה להחזיר הדרגא, וסיים בצ"ע, ואע"פ שבספרו נשאר החזו"א בצ"ע האם מועיל נעילת אשה מ"מ לדינא התיר בזה וכמש"כ בספר דבר הלכה (ס' יד ס"ק כב) שהחזו"א התיר בע"פ ובתשובה כת"י ע"י נעילת אשה, אך נעילת איש סובר שאינו מועיל והורה שאין לסמוך על הגרי"ח זוננפלד שהתיר אפי' ע"י נעילת איש, עיי"ש. (ובספר זכרון עקידת יצחק פ"ו כתב שהחזו"א לא סובר כהגרי"ח זוננפלד הנ"ל אך אמר לו שיש להוראת הגרי"ח זוננפלד מקור).

ותדע שמש"כ החזו"א בפשטות שנעילת אשה מועיל אך לא נעילת איש, כיון שאיש דרכו לחזר ולא אשה, אכן כך משמע ברשב"א בתשובה (אלף קעח) שדרכו של איש לחזר ולא אשה, וע"ע במנורת המאור (נר א כלל ב ח"ג פ"ו) דכתב בתוך דבריו שהנשים "תפחדנה מלהיות מפותות לדבר עברה" עיי"ש. ומשמע דהאיש הוא המפתה. והנה יש לסייע לדברי החזו"א מלשון רש"י (קידושין פא.) שכתב בדין של פנימי וחיצון בהסבר הברייתא בזה"ל "אנשים בחוץ ונשים בפנים, חוששין שמא יכנס האחד לפנים ולא ירגישו בו חבריו. אנשים בפנים ונשים בחוץ אין חוששין שמא תכנס היא לפנים, ואם תכנס היא לפנים לא אכפת לן דאשה מתייחדת עם שני אנשים וגו"' עכ"ל. ומוכח מלשונו שבאיש חוששין שיכנס ויתייחד ובאשה לא חוששין, והא דהוסיף "ואם תכנס היא לפנים" היינו אפי' אם קרה מקרה ונכנסה, אין בזה יחוד, אבל מעיקרא אין חוששין שמא תכנס, וזה כדברי החזו"א הנ"ל.

מיהו אין זה מוסכם, דמצאתי להר"ן (לג. בדפי הרי"ף) שכתב בזה"ל "אנשים בחוץ ונשים בפנים חוששין שמא יכנס האחד בפנים ולא ירגישו בו חבריו, אבל אנשים בפנים ונשים בחוץ, אין חוששין שמא תכנס, שאם תכנס היא בפנים, לא אכפת לן דאשה מתייחדת עם שם שני אנשים" עכ"ל. ומוכח מלשונו שכן חוששין שמא תכנס אלא דלא אכפת לן, שהרי לא כתב "ואם תכנס" כלשון רש"י שזהו ענין חדש אלא נקט "שאם תכנס" וזהו הסבר אמאי לא חוששין ליחוד בכה"ג. ושו"ר להרש"ש בהגהותיו, שהגיה בלשון רש"י כלשון הר"ן, וא"כ אף לפרש"י כן חוששין שמא תכנס האשה אלא דלא אכפת לן. וכלשון הר"ן כתב גם הנמוקי יוסף, ועוד עיין בחידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות ב) שג"כ נגע בזה. אלא שבחפשי בספרים מצאתי סיוע נוסף להחזו"א שבאשה לא חוששין, והוא ברמ"ה שכתב וז"ל "אנשים מבפנים ונשים מבחוץ אין חוששין משום יחוד, פירוש משום דאיתתא לא עבידא למיזל לגבי גברי, ואפי' אזלא, אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים", עכ"ל. והוא בדומה ללשון הרש"י הנ"ל (בלא הגהת הרש"ש).

עכ"פ לדינא, כיון שישנם פוסקים הסוברים שהרמב"ם והש"ע מתירים בדין פנימי וחיצון אפי' באיש אחד ואשה אחת וכמבואר בסע' הקודם, כאשר נועל האיש או האשה יש לצרף את שיטת הגרי"ח זוננפלד. (וכאשר האשה נועלת יש לצרף גם את החזו"א והחידושים ובאורים).

אלא שיש לדעת, שנעילת הדלת דמהני להציל מיחוד, כתב להסביר בספר דבר הלכה (שם), שדוקא שנועל במטרה לעשות היכר שלא יתיחד, אבל אם נועל לסיבה אחרת, אינו מועיל כיון שאין היכר, וכן משמע מהדברי מלכיאל (שם). והנה אם יוציא את המפתח להיכר (לאחר הנעילה) שפיר טפי, ואע"פ שמלשון הגרי"ח זוננפלד לא משמע שצריך להוציא את המפתח, מ"מ כן מתבאר בשו"ת ציץ אליעזר (שם). . [וכשאחד מהם פרוץ, יש להקל דוקא כשהכשר נועל אע"פ שמעיקר הדין שרי, וכמבואר בסע' הקודם, ונראה דה"ה בפרוצים כמבואר שם (הערה 32). מ"מ כדי להקל לכתחילה נראה שדוקא כאשר הכשר נועל כיון שצריך נעילה לצורך היכר שלא יתייחד, ואם הפרוץ נועל אין כאן היכר, שאינו יודע יחוד מהו, ואפי' יודע, מ"מ חשוד על כך וא"כ אין הנעילה מועילה לו כלל. ].

יא. שני חדרים צמודים שאין פתח ביניהם כלל, ולכל חדר פתח בפני עצמו, אין בזה חשש יחוד כלל פשוט דאין זה דין פנימי וחיצון כלל, ואין לחשוש שאדם ילך ויכנס לבית אחר לעשות עבירה, וכך כתב בפשטות החזו"א (אישות לד אות ד) וכתב כן אפילו אליבא שיטת רש"י והיינו שבדין פנימי וחיצון חוששים שמא יכנס. והסכים לו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ' פ"ח) וכן הדברי סופרים (אות עה) העלה כן לדינא ע"פ החזו"א, ועיין בסע' הבא שיש עוד פוסקים שמתירים אפי' שיש פתח ביניהם שסגור ואינו נעול, ואפ"ה מותר כל שיש לכל חדר יציאה וכ"ש בנ"ד. ואף המשנ"ב שהבאתי בסע' הבא שחולק שם, בנ"ד יודה להתיר, שהרי אף שחלק שם, היינו להצריך שהפתח בין החדרים יהיה נעול, עיי"ש. ובנ"ד שאין פתח כלל, יודה שמותר. וכן נראה לדקדק בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) שהסביר שכל החשש של פנימי וחיצון, דוקא שהם באותו בית וסמוכים, שאז חוששים שמא יכנס מישהו לחדר השני לאיזה צורך, עיי"ש. ובנ"ד שהחדרים נפרדים לגמרי, אין לחדש חשש כזה.

ונראה שאפי' החדרים פתוחים לחצר, והחצר נעולה. או אפי' אינה נעולה אך אין דרך להכנס, ג"כ מהני וכ"כ בדברי סופרים (עמק דבר אות תפד), ואע"פ דפשיטא שבנ"ד מותר, והוא כ"ש מהסע' הבא, מ"מ כתבתיו בשביל הסיפא של ההלכה, שראוי מאוד להתרחק מזה וכמבואר בהערה הבאה. . ואף שלעניין הלכה מותר, מ''מ אם פתחי החדרים צמודים, ואינם פתוחים למקום שישנם עוברים ושבים, ורק מחיצה דקה מפרידה ביניהם, ובפרט אם אפשר לשמוע את הנעשה בחדר השני, ראוי מאוד להתרחק מזה אע"פ שמעיקר הדין אף בכה"ג נראה שמותר, דסוף סוף אין כאן יחוד, ואין לנו להמציא חששות שחז"ל לא חששו ואין בנו כח לאסור, מ"מ דברים של טעם כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ג ס' קפ אות ג) שלאחר שהביא את החזו"א שהקל בזה, הוסיף בזה"ל "איברא ודאי נראה דלאו כל אנפין שוין בזה, דלפעמים רק עובי כותל דק מפסיק בין כניסה של חדר זה להאחר, ובכה"ג ממש כפתוחים זה לזה דמי, ובפרט כהיום שחולקים חדרים רק במחיצות קלות ששומעים מזה לזה, וכל כה"ג אם גם מבחוץ בפסיעה א' נכנסים מזה לזה צע"ג להקל, אם החדרים אינם פתוחים למקום עוברים ושבים", עכ"ל. והניף ידו בשנית בחלק ה (ס' רב אות ב) וז"ל "דלפעמים הם רק זה על יד זה ורק מחיצה דקה מפסיקה ביניהם וכשיוצא, ביציאתו מיד הכניסה של האשה מזדמנת לפניו אז ליבי חוכך להחמיר, ובפרט כהיום דלפעמים שומעים ומרגישים דרך המחיצה דתקיף יצריה טפי, ושכיח במלונות במסדרונות ארוכים וחדר א' ממש על יד השני, ושומר נפשו ירחק מזה", עכ"ל. והסכימו לזה בספר נטעי גבריאל (פ"ל סע' ו) והדברי סופרים (עמק דבר אות תפה). .

יב. שני חדרים שיש לכל אחד יציאה לחוץ ואפי' בשעה שהפתחים לחוץ נעולים, שהרי אם הם פתוחים מותר מדין פ"פ, וכ"כ הדברי סופרים (אות עה) ופשוט. ותדע שהחזו"א (הובא בדבר הלכה עמ' רטו) הוסיף שאפי' אם אין דלת לחוץ אלא חלון שאינו מסורג, ואינו גבוה יותר מעשרה טפחים מהקרקע שאפשר לצאת ממנו לחוץ, ג"כ נחשב שיש לו פתח, עיי"ש. מיהו יש לברר אם יש לסמוך ע"ז היום ולהחשיב את החלון כפתח, דהא אף אחד אינו יוצא משם, ועיין. , וביניהם יש גם כן דלת, אפילו אינה נעולה אלא רק סגורה ואם הדלת פתוחה לגמרי, אסור והוי כאילו מתייחדים בחדר אחד שיש לו שתי יציאות (אא"כ יש היתר אחר, כגון הרבה נשים והרבה אנשים כדלעיל פ"ה סע' א) וכ"כ הדבר הלכה (ס' א ס"ק ה) ואף בספר פתח הבית (פ"ח סע' ו) כתב כן, והוסיף שאפי' שאינם רואים זה את זה ג"כ נחשבים כבחדר אחד עקום, עיי"ש. אלא שבדין זה שהוסיף פתח הבית שאפי' שאינם רואים זה את זה, אפ"ה נחשבים כבחדר אחד ואסור, עיין לקמן (סע' כא הערה 77) שכתבנו שעולה מכמה אחרונים שאפי' בדין פנימי וחיצון, דהוא גרוע טפי מנ"ד, שכל שלא רואים אהדדי, אפי' הפתח פתוח לגמרי, נשאר דין פנימי וחיצון, עיי"ש. וא"כ ה"ה הכא, דאם אינם רואים אהדדי לא נחשבים כבחדר אחד, ומותר כיון דלכל חד יש יציאה נפרדת. ושו"ר בדבר הלכה (בהוספות עמ' רטז) שמשמע מהגרי"י קניבסקי זצוק"ל שכשיש לכל דירה פתח לחוץ, מועיל אפי' שהפתח בין שתי הדירות פתוח ואין דלת, עיי"ש. וזה סותר למה שהסביר הדבר הלכה בעצמו (בס' יא ס"ק ה), ויש לעיין. , אין כאן דין פנימי וחיצון ואין איסור יחוד כלל, ודינם כשני בתים נפרדים. ומותר אף להיות איש אחד בחדר זה ואשה אחת בחדר זה החזו"א (אישות ס' לד ס"ק א) כתב שיש לעיין בשתי דירות שיש להם פתח לחוץ ואף דלת ביניהם, וסיים בזה"ל "ונראה דאין בנו כח לאסור כיון שלא הוזכר בגמ' ובפשוטו נראה דנשים בחדר זה ואנשים בחדר זה ויש לכל אחד דרך, מותר ואין זה בכלל מה שאמר אביי אנן נעביד לחומרא וא"כ אף באיש אחד בזה ואשה אחת בשני, מותר" עכ"ל. וע"ע מכתב כת"י מהחזו"א שהובא בדבר הלכה (ס' ג ס"ק ו ובהוספות עמ' קסה). ובדבר הלכה (ס' יא סע' ה) כתב לדקדק דין זה שכתב החזו"א גם מלשון היש"ש (קידושין פ"ד ס' כא) שכתב וז"ל "ושני חדרים זה לפנים מזה שאין לפנימי דרך לצאת לחוץ אלא דרך חיצונה, בין נשים בפנימית ואנשים בחיצונה, בין איפכא, בכל ענין אסור משם יחוד וגו"' עכ"ל. הנה מדנקט שלפנימי אין דרך לצאת לחוץ אלא דרך חיצונה, ש"מ שאם יש לו דרך אחרת לצאת, אין כאן דין פנימי וחיצון, והנה כיו"ב כתב לדקדק בספר פתח הבית (פ"ד סע' ו) מלשון החידושים וביאורים (קידושין ס' יא אות יד ס"ק יד, טז), עיי"ש. וכן פסקו לדינא הדבר הלכה ופתח הבית (שם) וכן נראה שסובר בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ח).

ואע"פ שלדינא קיי"ל שאפי' אין לפנימי יציאה לחוץ, אין איסור יחוד כל זמן שלא פרשו, ואם פרשו אפי' בנ"ד אסור, מ"מ כתבתי את ההלכה הנ"ל נ"מ לאיש אחד ואשה אחת, שהעלנו להחמיר זולת במקרים מסויימים כדלעיל (סע' ט י), ובנ"ד אין בזה יחוד כלל. ולכאורה נראה שאפי' אנשים פרוצים אין בזה איסור יחוד, וכמש"כ החזו"א שאין בנו כח לאסור כיון שלא הוזכר בגמ'.

ותדע שהחזו"א התיר בנ"ד ואע"פ שבדין פנימי וחיצון החמיר כשיטת רש"י כדלעיל (סע' א הערה 3) והיינו דדין פנימי וחיצון אסור אפי' שעוד לא פרשו ולפ"ז כ"ש לדידן דקיי"ל כהרמב"ם שאין חוששים ליחוד עד שיפרוש. ואפילו כשישנים בלילה כן מתבאר לפי מש"כ החזו"א, שהובא בהערה הקודמת, שבנ"ד אין בנו כח לאסור כיון שלא הוזכר בגמ' וא"כ מנלן לאסור בשנת לילה, וכ"פ הדבר הלכה (ס' יא סע' ה). . וי''א שצריך לנעול את הדלת שביניהם, או האיש או האשה המשנ"ב (ס' רלט בשעה"צ אות יז) דן לגבי איש הרוצה לישון יחידי בלילה שיש להזהר בזה, וז"ל "לפ"ז הישן בחדרו יחידי אף שבבית יש אנשים, צריך להזהר שלא יהיה נעול רק פתוח לבית והעולם נוהגין להקל בזה, ונראה לי אף למחמירין אם בבית יש שם אשה לבד ועל ידי זה שיהיה פתוח יהיה איסור יחוד, לא יפתחנו ולא יגיע לו שום ריעותא כי שומר מצווה לא ידע דבר רע" עכ"ל.

תוכן העניינים

גן נעול - על הלכות ייחוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה