אור ברסלב
גן נעול - על הלכות ייחוד פרק ד - יחוד אשה עם אנשים

גן נעול - על הלכות ייחוד

פרק ד - יחוד אשה עם אנשים

פרק ג - יחוד איש עם נשים

א. יש אומרים שמותר לאשה להתייחד עם ב' אנשים ומעלה איתא במשנה קידושין (פ:) "אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים" ע"כ. ובגמ' (שם) אמרינן שדוקא כשרים אבל פרוצין אפי' עם עשרה אסור. והנה בגמ' (שם פא.) איתא "רב ורב יהודה הוו קאזלי באורחא הוה קאזלא ההיא אתתא קמייהו א"ל רב לרב יהודה דל כרעיך מקמי גיהנם (מהר ללכת שנקדמנה - רש"י) אמר ליה והא מר הוא דאמר בכשרים שפיר דמי א"ל מי יימר דבכשרים כגון אנא ואת אלא כגון מאי כגון רבי חנינא בר פפי וחביריו (רבי צדוק ורב כהנא ששלשתם עמדו בנסיון כמבואר בגמ' לט:). והנה אם רב לא החזיק עצמו כשר, א"כ בזה הזמן אסור לאשה להתייחד עם ב' אנשים כלל כיון שאין כשרים היום. אלא שרוב הראשונים כתבו שרב נהג במידת ענווה שלא רצה להחזיק עצמו ככשר, א"נ חסידות נהג בעצמו ועוד להוציא עצמו מהרהור, עיין בראשונים. מיהו לדינא פשיטא שהוא כשר, ולא עוד אלא כל סתם אדם כשר אא"כ הוא ידוע כפרוץ וכדלקמן (סע' ה). ולפ"ז לדינא מותר לאשה להתייחד עם ב' כשרים כפשטות המשנה. וכן כתב הרשב"א בתשובה (אלף קעח) והאריך להוכיח כן שלדינא סתם אדם כשר ומותר לאשה להתייחד עם ב' אנשים, ועוד כתב הרשב"א בתשובה (אלף קפב) שחכמי הארץ הסכימו לו, עיי"ש. וכ"פ הריטב"א והרמב"ן ותוס' רי"ד והרמ"ה ותוס' ר"י הזקן (קידושין שם) והר"ן (דף לג. מדפי הרי"ף) וכ"פ הריא"ז (קידושין פ"ד ה"ד אות ב) והצדה לדרך (מאמר ג כלל ד פי"ג), וכן מתבאר בשו"ת מהרי"ק (הובא בשע"י ס' ד) וכן משמע שמעיקר הדין מותר מהמאירי (קידושין שם) אלא מהמאירי במס' סוטה (ז.) משמע שכל הרוצה להחשב כשר, אינו מותר וכו', עיי"ש.

והנה הרי"ף (דף לג.) והרא"ש (פ"ד ס' כא) ורבינו ירוחם (נתיב כג ח"א) והסמ"ק (ס' צט) והבה"ג (סוף הל' יבום) העתיקו את דין המשנה שאשה מתייחדת עם ב' אנשים וכן את הגמ' שאמרה שעם פרוצין אסור אפי' עשרה, ולא הביאו את מעשה רב ורב יהודה, עיי"ש. ומשמע שסוברים שהיה זה חסידות בעלמא ומדינא שרי, ולכן לא טרחו לכתוב המעשה, וכן כתבו לדקדק בדעתם החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ד) והיש"ש (קידושין פד ס' כא) והשארית יהודה (הובא בשע"י שם) והפרישה (ס' כב ס"ק ח), והאפי זוטרי (שם ס"ק יב), והחו"ב (קידושין ס' יא אות ה). ודע שדברי האחרונים הנ"ל שדייקו מהשמטת הרי"ף אתיא שפיר לפי מש"כ המאמ"ר (ס' תקד סע' א) על הרי"ף וז"ל "וכך הוא דרכו דרך הקודש בכל מקום להשמיט מה שסובר שאינו הלכה", עכ"ל. ואף הרשב"א בתשובה (אלף קפב) כתב שכן הוא דעת הרי"ף.

והנה הטור (ס' כב) כתב דעת הרא"ש באחרונה, ולפי מש"כ בשו"ת בנימין זאב (ס' קע) שמה שכותב הטור באחרונה הכי סבירא ליה להלכה, עיי"ש. והביא כן השלחן גבוה (כללי הרא"ש אות לד) וע"ע ביד מלאכי (כללי הטור אות ה) ובשד"ח (כללי הפוסקים ס' יב אות ד) וכן דייק בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ג אות ב). ועיין בתוס' רי"ד (שם) שכתב ראיה שרב נהג בדרך ענוה, שהרי אמר שרבי חנינא בר פפי וחבריו הם כשרים, והלא שם נמנה גם רב כהנא שהוא תלמידו של רב, עיי"ש. והנה אם תלמידו של רב כשר הוי, כ"ש רב עצמו שהוא רבו, א"כ ע"כ במידת ענוה נהג רב. מיהו הרמב"ם וסיעתו שיובאו לקמן (הערה 4) שסוברים שרב נהג כן לדינא, סבירא להו שרק מי שעמד בנסיון וניצח את יצרו נחשב ככשר, והלא רבי חנינא בר פפי וחביריו עמדו בנסיון, וכמבואר בגמ' (לט:) ולכן אפשר שרב יסבור על תלמידו שנחשב ככשר שהרי עמד בנסיון אך סתם אדם אפי' גדול שבגדולים, אינו מוחזק בכשרות כזו שיוכל לעמוד בנסיון, וכיו"ב עיין בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות יז) ואכמ"ל. (ועיין בב"י ס' כא, שהביא את המעשה הנ"ל של רב ורב יהודה כמקור להא דאסור לילך אחר אשה, עיי"ש. אלמא למד דלא מיירי באיסור יחוד כלל. ועיין בשו"ת שלמת חיים ס' תשח שנשאל על דברי הב"י הנ"ל דאיך יסביר את דברי רב יהודה דאמר בכשרים שפיר דמי, עיי"ש מה שתירץ בזה).

והנה הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"ח) כתב שלא תתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה, אך בהלכות אבל (פי"ב ה"י) כתב וז"ל "תינוק שמת כל שלושים יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים אבל לא באיש אחד ובשתי נשים מפני היחוד וגו"' עכ"ל. הנה לכאורה סתר את עצמו הרמב"ם שהרי התיר יחוד עם שני אנשים. וראיתי במשנה למלך (הל' סוטה פ"א ה"ג) שכתב שאף הרמב"ם סובר שמעיקר הדין מותר לאשה להתייחד עם ב' אנשים כשרים, אלא שרב החמיר על עצמו וקיי"ל שראוי להחמיר, מ"מ מעיקר הדין שרי, עיי"ש. ולפ"ז ניחא, שבאבל אפשר לנהוג כעיקר הדין שאשה מתייחדת עם ב' בנ"א. וכיו"ב כתב המגיה (ברמב"ם הוצאת פרנקל בספר הליקוטים) והעצי ארזים (ס' כב ס"ק ה) ונראה שהחיד"א (שם) דעתו נוטה לפירוש המשנה למלך הנ"ל. וכן הגר"ח פלאג'י בספר חפץ חיים (ס' לח אות ה) נראה דמסכים למשנה למלך, ועיין לעיל (פ"א סע' לא הערה 91) תירוצים נוספים לסתירה הנ"ל. ולפ"ז יש לצרף דעת הרמב"ם למתירים יחוד אשה עם ב' אנשים מעיקר הדין (אלא שראוי להחמיר) ועיין בש"ע המקוצר (ח"ו ס' לג הערה ט) שכתב לגבי לשונות הרמב"ם האם אפשר לדקדק מלשונו בנ"ד שזה רק חומרא, עיי"ש, ועוד עיין להחיד"א בפתח עינים (מגילה יד.) שנתן טעם למה מחמירים בדין זה עיי"ש. מיהו לקמן (הערה 4) מוכח מכמה ראשונים שהרמב"ם סובר שמדינא אסור ולא רק חומרא ודלא כמו שכתבו האחרונים הנ"ל, עיי"ש.

ולדינא הרבה אחרונים העלו להקל שאשה תתייחד עם ב' כשרים, וכן פסק הרמ"א (שם סע' ה). וכן דעת הגאון רבי יהודה עייאש בהגהותיו, הביאו בשתיקה הכנה"ג (ס' כב הג"ט אות ד), וכ"פ בשו"ת נודע ביהודה (קמא ר"ס סט) והקיצוש"ע (ס' קנב סע' ג), וכן משמע מהזכור לאברהם (הובא בפ"ת ס' כב ס"ק ב) וכן כתב הגר"ח פלאג'י בספרו ראה חיים (פרשת וישב) דקיי"ל דאשה אחת מתיחדת עם שני כשרים לכ"ע, עיי"ש. (והא דכתב דזה לכ"ע, עיין בסע' הבא הערה 7 שהארכתי בדבריו). וכן משמע מהעוד יוסף חי (פרשת שופטים סע' ח אע"פ שהביא תחילה את נתיבות השלום שאסר) וכ"פ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ג).

וטעם ההיתר להתיחד עם שני אנשים, כתב רש"י (קידושין שם) שהאיש בוש מחבירו. והרמ"ה (שם) כתב שאין האיש מחפה על חבירו ולכן האחד בוש לזנות שירא שחבירו יגלה סודו. והמאירי (שם) כתב שכל אחד משמר את חבירו, עיי"ש. וראיתי בלבוש (ס' כב סע ה) שכתב טעם מחודש בזה, שכאשר מתייחדים שני כשרים עם אשה וזה בתוך העיר, אימת בני העיר עליהם שלא ירגישו בעבירה, עיי"ש. ומצאתי בש"ע המקוצר (ח"ו ס' לג הערה א) שכתב שמצא פירוש לאחד מקדמוננו בפירושו כתב יד על ההפטרות שכתב בזה"ל "מכאן אמרו מותר לאשה אחת להתיחד עם שנים לפי שהיא מתביישת מהם וכו"' עכ"ל. ועיי"ש מה שכתב על דבריו הש"ע המקוצר. אם הם כשרים עיין לקמן (סע' ה והלאה) מהו הגדר של כשרים ופרוצים. , וי''א שדוקא עם ג' אנשים ומעלה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' תרנח) כתב ששמע הלכה מחודשת מהאדמו"ר מבעלזא שיש להחמיר שלא להתייחד אלא עם ג' אנשים ושיש לזה מקור בהלכה ויסודו בתנא דבי אליהו, וסיים בעל תשובות והנהגות שלא מצא פוסקים שהעתיקו דין זה, עיי"ש.

והנה התנד"א (פי"ח) כתב וז"ל "ומה ששנו חכמים במשנה שלא יתייחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים, אין הלכה כן, שאם יבא עליה אחד בעבירה, אין כאן עדות שלימה. אבל אשה אחת מתייחדת עם שלשה אנשים, שאם יעמוד אחד מהם ויבא עליה בעבירה, יש כאן עדות שלימה, וזהו ההפרש בין שנים לשלשה, וגם זו ששנינו אשה אחת מתייחדת עם שלשה אנשים (כך הגירסא לפנינו וכן גרס ביפה ללב ס' כב אות ט אך גירסת הגר"א ס' כב ס"ק ט, "עם ב' אנשים") לא שנינו אלא בשלשה (גירסת הגר"א ב' וכדלעיל) אנשים תלמידי חכמים וגדולים אבל בפרוצים אפילו עם מאה אנשים לא תתייחד אשה אחת עמהם וגו"' עכ"ל. והנה בספר יפה ללב (ס' כב אות ט) העתיק את התנד"א הנ"ל בשתיקה, ואפשר שסובר כמותו לדינא. ועיין בשו"ת דברי שלום (ח"ד ס' קמח אות י). והגר"א (ס' כב ס"ק ט) כתב שהתלמוד שלנו חולק על התנד"א הנ"ל. אך בהגהות הרד"ל (קידושין פא:) כתב שהברייתא בגמ' "אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה אין מתייחד עמהם אלא בעדים" אתיא כתנד"א הנ"ל, שהרי צריך ב' עדים חוץ מהמתייחד כדי שתהא עדות שלימה וא"כ רק בשלשה אנשים מותר לאשה להתיחד עמהם וסיים הרד"ל שזה חידוש על הגר"א שלא הזכיר את הברייתא הנ"ל שהיא כתנד"א וכתב בסתמות שהתלמוד שלנו חולק, עיי"ש. ואפשר לישב את דעת הגר"א לפי מה שכתבו הרש"ש (קידושין שם) והגר"ח פלאג'י בשו"ת החיים ושלום (ס' יט) שהברייתא הנ"ל שנקטה בפני עדים, לאו דוקא, עיי"ש.

והנה בתוספתא (קידושין פ"ה תוס' י) איתא בזה"ל "מתיחדת אשה אחת עם שני אנשים אפילו שניהם כותים וכו' אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה לא יתיחד עמהן אלא ע"פ שנים", עכ"ל. ומשמע מהסיפא דבעינן שלשה אנשים ולא סגי בשנים. אלא דברישא מבואר להדיא דאשה מתיחדת עם שני אנשים, וא"כ נמצא סתירה. אך לפי הרש"ש והגר"ח פלאג'י הנ"ל, צ"ל הכא לאו דוקא ע"פ שנים, וכעין שכתבו לגבי הברייתא לעיל. מיהו אפשר דאין סתירה מהרישא לסיפא, דאפשר דיש לחלק, דברישא מיירי בסתם אשה שאינה בכלל עריות ולכן מתייחדת עם שנים, אך בסיפא מיירי באשה שבכלל עריות וזה חמור יותר ואפשר דצריך שלשה אנשים, ודייקא נמי מלשון התוספתא דברישא נקט בסתם "אשה" ובסיפא הדגיש "עריות", ויש לעיין. וכעת ראיתי במנחת ביכורים ובמנחת יצחק (פירושים על התוספ' הנ"ל) דשניהם התנבאו בסגנון אחד ופירשו דמש"כ בתוספ' "ע"פ שנים", היינו אחר עמו, א"נ מיירי בדרך דבעינן שלשה, עיי"ש.

ושוב ראיתי בספר זכרון עקידת יצחק (פ"ד) שכתב לדקדק מפירוש ר"ע מברטנורא (פ"ד משנה יד) שלדינא סובר שעם ב' אנשים אסור ורק עם ג' ומעלה מותר, וכתב שם שגם בספר זקוקין דנורא ובעורין דאשא (פירוש על התנד"א) כתב כן בדעת ר"ע מברטנורא, עיי"ש. ואף בספר תוספת בן יחיאל (פירוש על תנד"א מהגה"צ עקיבא יוסף שלעזינגר זצ"ל) כתב שלהלכה יש לפסוק כתנד"א הנ"ל. וכעת מצאתי דבר חדש במהר"ח או"ז בדרשות (ס' יז) שכתב שאשה לא תתייחד עם ב' או ג' אנשים אבל עם הרבה, מותר, עיי"ש. ומשמע מארבעה אנשים ומעלה שרי. . ויש אוסרים אפילו עם הרבה אנשים הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"ח) כתב שאשה אחת לא תתייחד אפי' עם אנשים הרבה. וכן כתבו הכל בו (ס' עה) הסמ"ג (לאוין קכו) ורבי אליהו מעכו (השואל בתשובת הרשב"א ס' אלף קעח) והאורחות חיים (הל' איסו"ב) ועיין בשו"ת יבי"א (ח"א ס' מא אות טז) שכתב שהתוס' סוברים כהרמב"ם, עיי"ש.

וכעת מצאתי לראב"ד בבעלי הנפש (שער הפרישה ס' א) בהוצאה חדשה שנוסף שם לגבי יחוד בלילה שצריך ג' אנשים ולא סגי בשני אנשים כביום וכתב וז"ל "ושלשה כשרים נמי דאמרינן לענין יחוד, לאו כשרים כי האידנא, דהא אפילו רב ורב יהודה לא חשבו נפשייהו כשרים כדאיתא בקידושין (פא.) וכו"' עכ"ל. הא למדת שג"כ סובר דכיום אין כשרים, מיהו יש לברר מדוע כתב שבלילה בעינן ג' כשרים כמו בדרך, הרי אין נ"מ למעשה האידנא. וע"ע בלשון התנא דבי אליהו שהבאתי בהערה הקודמת.

ואף שיש שרצו לפרש שאף הרמב"ם מתיר מעיקר הדין להתיחד עם ב' אנשים כשרים, והא דכתב שלא תתיחד אשה עם אנשים הרבה, חומרא נקט, היינו שצריך להחמיר כמבואר לעיל (הערה 1) מ"מ הר"ן (דף לג. מדפי הרי"ף) כתב להדיא שהרמב"ם סובר שמדינא צריך כשרים כרבי חנינא בר פפי, ורב לא החזיק עצמו כשר מהדין עיי"ש. והסכים לו הנימוקי יוסף (קידושין פ:) וכן נראה מלשון הטור (ס' כב) שכתב על הרמב"ם וז"ל "כיון שאוסר אשה אחת עם אנשים הרבה וכו"' עכ"ל, ומדנקט "אוסר" משמע שאסור ולא חומרא בעלמא, דאז היה לו לכתוב מחמיר, (ועיין בשד"ח כללי הפוסקים ס' טז אות ס"ק יב, מיהו נראה עיקר ברמב"ם כמ"ש). וכן נראה לדקדק מהמאירי (ע"ז כה), עיי"ש, וכן משמע מהמ"מ (על הרמב"ם שם) ומהב"י והב"ח (ס' כב) והפני משה (שם, מראה הפנים ס"ק ז) והיש"ש (פ"ד ס' כא) והפרישה (ס' כב ס"ק ח) והחכ"א (כלל קכו סע' ג) ובשו"ת נחפה בכסף (אבהע"ז ס' יא) והאפי זוטרי (ס' כב ס"ק יב) והבית מאיר (שם סע' ה), שהרמב"ם מדינא אסר, וכן כתב בפשטות בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות א) שהעיקר בדעת הרמב"ם שמדינא אוסר, דאם איתא שמהדין מותר היה לו להעתיק אף את עיקר הדין, עיי"ש. ובש"ע המקוצר (ס' רג' הערה ט) כתב לדקדק מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות שנקט בזה"ל "פסק הלכה ואפי' אשה אחת לא תתייחד וכו"' עכ"ל. ומשמע שזה פסק הלכה מדינא ולא מחומרא, עיי"ש. ואע"פ שבהלכות אבל (פי"ב ה"י) סתר את עצמו ומשמע שמותר לאשה להתייחד עם ב' אנשים, מ"מ כבר עמדו בזה הכ"מ (הל' איסו"ב שם) והפני משה (במראה הפנים ס' כב ס"ק ה) ועוד, והארכתי בזה לעיל (פ"א סע' לא הערה 91) בישוב הסתירה הנ"ל.

וחידוש מצאתי בספר צפנת פענח (על הרמב"ם שם) שכתב שאשה שמתייחדת עם הרבה אנשים, האיסור רק עליה ולא עליהם, וע"פ זה כתב ג"כ לישב את הסתירה מהל' אבל, עיי"ש.

עכ"פ אף מרן בש"ע (ס' כב סע' ה) פסק כשיטת הרמב"ם ואוסר לאשה להתייחד אפי' עם הרבה אנשים (ויש שתמהו כיצד אזיל מרן בהאי דינא בתר הרמב"ם בעוד שהרי"ף והרא"ש חולקים, ועיין בכה"ח ס' מא אות ד, ובשלחן גבוה כללי הפוסקים אות ו, אך עיין להפ"מ בראש יוסף שבת יב:, ואכמ"ל). וכ"פ בנתיבות השלום (הובא בעוד יוסף חי פרשת שופטים אות ז) וכן משמע שסובר להחמיר הב"ח (ס' כב ס"ק ג) שכתב שאין כשרים היום, עיי"ש. וכן משמע מהלבוש (שם סע' ה) שכתב תחילה בסתם כלשון מרן הש"ע ואח"כ הוסיף וי"א שמותר וכו'. וכן בשו"ת שבט הלוי (שם) כתב שעלינו להחמיר בזה, עיי"ש.

ועיין בשו"ת דברי יציב (אבהע"ז ס' מה אות ב) שהסתפק מה גבול של אנשים הרבה שאסור, האם אפי' מאה נכלל באיסור, עיי"ש. והנה בתנד"א (פי"ח אות ס) כתב להדיא שבפרוצים אסור אפי' מאה אנשים עיי"ש. ושוב ראיתי שכן מבואר להדיא בירושלמי קידושין (פ"ד הי"א) ועיין בתוספתא (קידושין פ"ה תוס' י) ועיין פני משה (ירושלמי סוטה פ"א ה"ב) ואכמ"ל. . ולעניין הלכה, לבני ספרד אסור לאשה להתייחד אפילו עם הרבה אנשים פשוט, כיון שקיבלו עליהם הוראות מרן הש"ע. [ובשעת הדחק, עיין סעיף הבא], ולבני אשכנז מותר לאשה להתייחד עם ב' אנשים ומעלה כשהם כשרים פשוט, כיון שקיבלו עליהם הוראות הרמ"א והרמ"א פסק כשיטת הרא"ש וסיעתו שמתירים, וכ"כ באג"מ (ח"ד ס' סה אות יז) ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ג) שכתב שבהלכה זו אפשר לצאת בשופי ביד רמ"א וכו', עיי"ש. .

ב. בני ספרד הסומכים בשעת הדחק ובמקום צורך גדול להתייחד שני אנשים כשרים עם אשה, יש להם על מה לסמוך אע"פ שמרן הש"ע (ס' כב סע' ה) פסק כדעת הרמב"ם וסיעתו שהובאו בסע' הקודם והיינו שאסור אפילו עם הרבה אנשים. יש לעיין האם אפשר בשעת הדחק להקל בזה כיון שרוב ככל הראשונים חלקו על הרמב"ם הנ"ל. ובפרט שמצינו לכמה מגדולי הפוסקים מבני ספרד שתפסו בזה דלא כמרן הש"ע. זה יצא ראשונה רבי יהודה עייאש בהגהותיו הובא בכנה"ג (הג"ט ס' כב אות ד) דלאחר שהביא דברי הטור דאביו הרא"ש כתב דאשה מתיחדת עם שני כשרים וכו' כתב וז"ל "והכי נקטינן שארית יאודה בהגהותיו", עכ"ל. ולכאורה מדשתיק ליה הכנה"ג, ש"מ דמודה ליה. ולשונו של השארית יהודה תמצא להחיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ד) שג"כ הביאו, ועיי"ש שהחיד"א העיר עליו בכמה נקודות אחרות שכתב אך על נקודה זו דכתב דהכי נקטינן וכו' לא העיר מאומה. מיהו אינו מוכרח דמסכים לו, דהא בס' ב נשאל החיד"א לפי הרמב"ם והש"ע שפסקו שאשה לא מתיחדת עם אנשים הרבה מה הדין שתי נשים ושני אנשים, ובכל התשובה לא כתב מאומה דלא קיי"ל כמרן בזה, ויש לעיין.

והנה מצאתי להגר"ח פלאג'י בספרו ראה חיים (פרשת וישב) דכתב דמותר לבן להתיחד עם אשה בנוכחות אביו וז"ל "דמלבד דמאביו יש לו מורא יותר, זאת ועוד דקיימא לן דאשה מתיחדת עם שני אנשים כשרים לכולי עלמא, ואם כן כשהאב והבן שניהם כשרים, מותר לכולי עלמא", עכ"ל. והנה מוכח דתפס להלכה דלא כמרן הש"ע. (וע"ע בשו"ת נשמת כל חי ח"ב אבהע"ז ס' א ד"ה אמנם). אלא דצ"ע אמאי כתב דזה לכ"ע. וכן ראיתי ביפה ללב (ח"ה ס' כב אות ג) שתמה על אביו דקצת תימה דנקט דהוי לכ"ע, עיי"ש. ואפשר לישב דלאו דוקא כ"ע אלא באמת איכא מאן דפליג וכדמצינו בש"ס בכמה דוכתי ועיין בשדי חמד (מערכת כ אות יח), אלא נקט הכי כיון דכן הלכה. מיהו ראיתי להחיד"א בעין זוכר (מערכת כ אות ב) דכתב דהאי כללא (היינו הכלל דהש"ס נוקט כ"ע, לאו דוקא) הוא דוקא בש"ס כי כן אורחות התלמוד וכו' אבל לא נכון לומר כן על רבנן בתראי וכ"ש על מהריב"ל דהוא אחרון ובתרא טובא, עיי"ש. וא"כ דוחק לפרש דהגר"ח פלאג'י נקט כ"ע וזה לאו דוקא. מיהו מצאתי דרק החיד"א סבירא ליה הכי אך הגר"ח פלאג'י בסמיכה לחיים והובא בשדי חמד (כללי הפוסקים ס' טז אות כב) חלק על החיד"א בזה וכתב דסברתו היא, והסביר את הב"י דנקט בלשון כ"ע היינו כיון דג' עמודי הוראה הכי סבירא ליה שפיר הוי כ"ע לדידיה, עיי"ש. וא"כ שפיר אפשר דכוונת הגר"ח פלאג'י דנקט כ"ע לאו דוקא הוא אלא נקט כן כיון דקיי"ל הכי. עכ"פ חזינן מהכא דנקט לדינא לא כדעת מרן הש"ע. ועוד אפשר לפרש דהגר"ח פלאג'י סובר דאף הרמב"ם מתיר בזה ולא נקט לאסור לאשה להתיחד עם אנשים הרבה אלא מצד חומרא וכמ"ש המשנה למלך והובא לעיל (סע' הקודם הערה 1) וזה ע"פ מש"כ הגר"ח פלאג'י בספרו החפץ חיים (ס' לח אות ה) דלאחר שכתב דהאידנא ליכא כשרים ושכ"פ הרמב"ם, העתיק את הסבר המשנה למלך בדעת הרמב"ם דאסר לאשה עם שני אנשים רק משום חומרא ולא מדינא, עיי"ש. ולפ"ז אי נימא דמסכים לו, שפיר הוי כ"ע והיינו דאיכא ג' עמודי הוראה וכמ"ש הוא עצמו בהסבר הב"י הנ"ל. עכ"פ חזינן דנקט דלא כמרן הש"ע דאסר בזה.

והנה הגרי"ח מבבל בספר עוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ז) כתב בשם הנתיבות שלום דאשה לא תתיחד עם אנשים הרבה ואפילו כשרים אסור, ובהמשך כתב די"א דאם הם כשרים מותר, וסתם אנשים כשרים, עיי"ש. ונראה דלדינא הכי סבירא ליה דמותר, שהרי בהמשך דבריו (אות ח) כתב לגבי מנהג עירו בגדד שאם בעל הבית ישן לא תתיחד עם שני אנשים אלא עם שלשה אנשים כשרים, ואם הולכת בדרך לא תלך לבד או עם שני אנשים אלא עם שלשה כשרים וסיים "וכבר כתבנו לעיל שסתם אנשים כשרים הם". ועוד בהמשך דבריו דאם האנשים הזמינו אותה לטייל עמהם, אפי' אינם פרוצים, יש בזה לזות שפתיים, עיי"ש בלשונו. הא חזינן דלזות שפתיים איכא אבל לא איסור יחוד. והנה מוכח דנהגו שם בפשטות להקל בזה ודלא כמרן הש"ע.

ואע"פ דמדבריהם משמע דמותר לכתחילה וכנ"ל, מ"מ לדינא אין אנו מורים כן אלא יש לאסור לבני ספרד וכפשט מרן הש"ע. אך יש לעיין אם אפשר בשעת הדחק לסמוך להקל. דהנה רוב ככל הראשונים חלקו על הרמב"ם, מעל חמש עשרה ראשונים וכמבואר בסע' הקודם (הערה 1) ובכללם ב' מעמודי ההוראה הרי"ף והרא"ש, ואף בדעת הרמב"ם י"א דרק חומרא קאמר ולא מדינא (אלא דלא קיי"ל הכי וכמבואר שם הערה 4), ואפשר דיש לסמוך עליהם בשעת הדחק וצורך גדול דהא מצינו בפוסקים דפעמים מקילים נגד מרן הש"ע, דהנה המאמר מרדכי (ס' תקיד ס"א אות א, ד) הסביר דמרן פסק גבי כיבוי בקעת ביו"ט כדעת הרי"ף והרמב"ם דאסור מן הדין לאפוקי דעת הט"ז, ואפ"ה סיים דהמיקל במקום דוחק וצורך גדול יש לו על מה לסמוך, (היינו להקל כדעת הרמ"א), עיי"ש. וע"ע בכה"ח (ס' תמז אות רמז) גבי ביטול חמץ דמרן מצריך ביטול בשישים ולא ברוב וכתב שיש מקילים וכו' והביא דברי השלחן גבוה דכתב דכבר קיבלנו הוראות מרן אלא דבשעת הדחק והפסד מרובה אפשר להקל, עיי"ש. וכעת ראיתי בשו"ת יבי"א (ח"י יור"ד ס' נח עמ' שלד) שכתב שכן דעת הזבחי צדק להקל על דעת מרן במקום הפסד מרובה ושכן דעת רבו של החיד"א בשו"ת נחפה בכסף בשעת הדחק והפסד מרובה, ושכן סובר החק"ל דבמילתא דרבנן אפשר להקל נגד מרן במקום הפסד וכו' עיי"ש באורך. ואע"פ שהגרי"ח מבבל בשו"ת רב פעלים (ח"ב יור"ד ס' ז) חלק על הזבחי צדק והעלה דאין להקל כלל נגד מרן, וכ"כ החזו"א (יור"ד ס' קנ ס"ק ד) וע"ע בהליכות עולם (ח"ו עמ' קצט).

ופשוט דאין זה כלל גמור להקל נגד מרן הש"ע בכל דוכתא בשעת צורך גדול והפסד מרובה והכל בשיקול דעת, והנה בנ"ד הוי יחוד מדרבנן וכדלעיל (פ"א סע' יט) ונראה דאפשר להקל במקום צורך גדול ולסמוך על רוב הפוסקים שהתירו.

ועוד יש לדון אי אמרינן אילו ראה מרן את דברי הראשונים הנ"ל היה פוסק כמותם להקל, והרי לא הביא אפי' חד מינייהו בב"י, ובפרט שבכללם שנים מעמודי ההוראה שעליהם נשען הבית, הרי"ף והרא"ש שהב"י עצמו הקדים לומר שפסק לפי שנים מתוך שלשה מעמודי ההוראה וכאן עזב את הכלל הנ"ל. והשלחן גבוה (כללי הפוסקים אות ו), והכה"ח (ס' מא אות ד) כתבו דאין לתפוס על הב"י כשפסק כהרמב"ם נגד הרי"ף והרא"ש, עיי"ש. אך הפ"מ בראש יוסף (שבת יב:) כן תפס על הב"י בכה"ג. וע"ע בשדי חמד (כללי הפוסקים ס' יג אות ג). והנה כלל זה אילו ראה מרן את הראשונים היה חוזר בו, אפשר דלא אמרינן כן כשפסק כהרמב"ם, דהלא הש"ע בנוי ע"פ הרמב"ם עד שפסק כוותיה אפי' נגד הרי"ף והרא"ש וכמבואר בשדי חמד (שם). עכ"פ דעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל דלעולם לא אמרינן אילו ראה מרן דברי הראשונים היה חוזר בו והביא דבריו הרה"ג יעקב חיים סופר שליט"א בספרו ברית יעקב שכן אמר לו הגרב"צ זצ"ל, והולך ומסכים עמו. וכן עיין להרה"ג יצחק רצאבי שליט"א בשו"ת עולת יצחק (ח"א ס' עב) דכתב דאין זה פשוט למימר הכי דא"כ נצטרך לחבר ש"ע חדש, עיי"ש. אלא שהגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יבי"א (ח"י חו"מ ס' א) חלק עליהם והביא מגדולי האחרונים וביניהם החיד"א דכן סבירא ליה הכי, עיי"ש באורך. עכ"פ אין ראיה לנ"ד דהכא פסק כהרמב"ם וכנ"ל. אך ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ג אות ד) שלאחר שכתב שרוב הראשונים חלקו על הרמב"ם, וסוברים שמדינא מותר לאשה להתייחד עם שני אנשים, כתב וז"ל "משום כל הנ"ל לפלא הדבר על מרן הב"י ז"ל על שהשמיט מלהביא לנו ביתה יוסף כל להקת הראשונים הנ"ל וההכרעה שהיתה על כך, וממילא לפסוק בכזאת בהדיא בשלחנו הטהור. וניתן לחשוב שלא היה למראה עיניו הטהורים בשעה שכתב את דבריו בזה מכל המראה הנ"ל ואילו היה אז לפניו מכל זה, היה בודאי פוסק בפשיטות כוותיהו, ובפרט שגם שני עמודים מתוך השלשה שהב"י שם לו למטרה לפסוק כמותם, שהמה הרי"ף והרא"ש ז"ל, סברי נמי כוותיהו דכל הני ראשונים דמהני בסתם ב' כשרים וכנ"ל", עכ"ל.

ולדינא לכאורה אפשר להקל עכ"פ בשעת הדחק במקום צורך גדול ובפרט דראינו דכן דעת רבי יהודה עייאש והכנה"ג והגר"ח פלאג'י, ושכן פסק הגרי"ח מבבל דאפי' לכתחילה מותר וכנ"ל. וכן הורה הלכה למעשה (בע"פ) הגר"ע יוסף שליט"א, דאפשר להקל בשעת הדחק, וכן הורה לי הגר"י רצאבי שליט"א וציין לי מה שכתב בשו"ת עולת יצחק (ח"א ס' קנא ד"ה מיהו) שיש מחלוקת האם קיבלנו הוראות מרן הש"ע אף בשעת הדחק, עיי"ש. ולדינא דעתו דלא קיבלנו. ופניתי גם להגר"ש בעדני שליט"א ושאלתי את פיו בנ"ד, ושאלני מה דעת הגר"ע יוסף שליט"א וכשעניתי לו שדעתו להקל בשעת הדחק, ענה לי אם כן אפשר לסמוך על זה. .

ג. כשאין יחוד גמור כגון שמתייחדים בדרך שאינה רחוקה לאפוקי חדר נעול שאינו פתוח לרה"ר וכמו שנבאר בס"ד בהערה הבאה. אפילו לבני ספרד מותר לאשה להתייחד עם שני אנשים כשרים אע"פ שפסק הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ח) דאשה לא תתייחד אפילו עם אנשים הרבה כמבואר לעיל (סע' א) אפ"ה פסק (הל' אבל פי"ב ה"י) וז"ל "תינוק שמת כל שלושים יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים אבל לא באיש אחד ובשתי נשים מפני היחוד וגו"', עכ"ל. ולכאורה דבריו סתרי אהדדי.

אכן התקשו בזה האחרונים והבאתים בארוכה לעיל (פ"א סע' לא הערה 91). והנה הכ"מ (הל' איסו"ב שם) ג"כ הקשה כנ"ל וז"ל "ואיכא למידק על מ"ש רבינו לא תתייחד אשה עם אנשים הרבה ובפרק יב מהלכות אבל כתב ונקבר באשה אחת ושני אנשים, וי"ל דהכא מיירי ביחוד ממש בבית שאין הפתח פתוח לרה"ר", עכ"ל.

וראיתי במגיה בכ"מ (שם) שהקשה על הכ"מ ותירוצו דאם באבל מיירי בפ"פ לרה"ר ולכן התיר הרמב"ם לאשה להתייחד עם ב' אנשים, א"כ מדוע אסר הרמב"ם לילך לקבור את הנפל באיש עם ב' נשים, הרי אם מיירי בפ"פ אין חוששין ליחוד אף בכה"ג, עיי"ש. ולענ"ד אין כוונת הכ"מ לחלק דהכא מיירי בפ"פ לרה"ר אלא בא לומר שכל מה שאסר הרמב"ם יחוד אשה עם ב' אנשים זה ביחוד גמור שאין פ"פ לרה"ר דאז אין להם חשש כלל שמא יתפסו ולכן היצר תקיף טפי ואסור. אבל הכא מיירי שמתייחדים בדרך לבית הקברות (שאינו רחוק כ"כ שמצריך ג' אנשים. עיין הגהות הרש"ש קידושין פ:), ומיירי באופן שיש יחוד, מיהו כיון דסוף סוף זה ברה"ר, יש להם פחד שמא יתפסו בקלקלתם, אפילו דמיירי באופן שיש בזה יחוד דאינו מצוי שיתפסו, מ"מ חוששים הם קצת וזה מהני להתיר יחוד של אשה עם ב' אנשים, אבל כשנמצאים איש עם ב' נשים במקום נעול, כיון דדעתן קלה, אינו מועיל אף בכה"ג, ולפ"ז מסולקת קושית המגיה הנ"ל. וכעת מצאתי שבדיוק כדברים הנ"ל כתב בספר דברי סופרים (ח"ב ס' יז), עיי"ש.

מיהו לפי ההסבר הנ"ל נראה דוקא בכשרים מיירי ולא בידועים כפרוצים ואע"פ שלהרמב"ם אין כשרים היום וכולם כפרוצים, מ"מ הכא לא מהני עם פרוצים, וכן משמע שהבין החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ד) בהבנת הכ"מ, דהכא מיירי בסתם אנשים שאינם חסידים ואפ"ה שרי, עיי"ש. וכוונתו, דאע"פ שלדעת הרמב"ם אין היום חסידים שיהיה מותר לאשה להתייחד עמהם, מ"מ הכא שאינו יחוד גמור שרי אפי' בסתם אנשים, ומדלא כתב דמהני אפי' בפרוצים, ש"מ בעינן כשרים, וכן כתב בתוך דבריו דמיירי בכשרים, וכן הבין הדברי סופרים (שם).

ועיין באור יקרות (הובא בספר הליקוטים על הרמב"ם מהדורת פרנקל) ובעצי ארזים (ס' כב ס"ק ה) ובחידושים ובאורים (קידושין ס' יא) מה שהקשו על הכ"מ הנ"ל, וכן החיד"א (שם) הקשה על דבריו וכתב לישבו בדוחק, וע"ע בפני משה (ס' כב ס"ק ה) שכתב לישב דברי הכ"מ.

והנה אף מרן הש"ע (יור"ד ס' שנב סע' ד) פסק כהרמב"ם הנ"ל, היינו שתינוק נקבר באשה ושני אנשים אך לא באיש ושתי נשים, ומקור הלכה זו מוצאת מהגמ' במו"ק (כד:.) והיא פלוגתא ת"ק ואבא שאול, דאבא שאול מתיר אפי' באיש ושתי נשים כיון דבשעת אנינות תביר יצריה ורבנן פליגי וסברי דאפי' בשעת אנינות היצר תקיף כמבואר בגמ' קידושין (פ:) וכמבואר כ"ז באורך לעיל (פ"א סע' לא), ואף שהרמב"ם והש"ע נקטו היתר זה של אשה ושני אנשים באופן של הוצאת נפל, מ"מ אין גורם ההיתר הוא מחמת שמת מוטל לפניהם, דהא רבנן סברי בפשטות דאפי' בשעת אנינות תקיף יצריה אלא סיבת ההיתר הינה שאין כאן יחוד גמור וכמבואר בדברי הכ"מ ולפ"ז לאו דוקא באופן שמוציאים נפל לקבורה.

והנה לפי סברא זו שדרך לא מיקרי יחוד גמור ומותר אף לבני ספרד, א"כ ה"ה בדרך רחוקה שיהיה מותר כיון דאינו יחוד גמור. מיהו בהא יש לדון אי בעינן ג' אנשים כדין דרך המבואר לקמן (סע' יז), או דילמא לא סוברים שדין דרך חמור מדין עיר ולא בעינן ג' אנשים ועיין לקמן (סע' יז הערה 49 ובסע' יט סוף הערה 58). . וי''א שאין היתר זה נוהג אלא בשעת אנינות כמבואר באורך לעיל (פ"א סע' לא). .

ד. מידת חסידות להתרחק מיחוד של שני אנשים עם אשה היינו לבני אשכנז הנוהגים היתר בזה, אך לבני ספרד אסור מדינא זולת בשעת הדחק כדלעיל (סע' ב). , אך כשיש ג' אנשים ואשה אין בזה אפילו מידת חסידות ועיין בהערה יד רמה (קידושין פא.) ועיין מאירי (קידושין שם), וע"ע בערך שי (ס' כב סע' ה). מיהו נלע"ד דהאידנא בדור פרוץ אפי' בכה"ג יש בזה חסידות וד"ל. .

ה. סתם אדם שומר תורה ומצוות היינו שחזותו מעידה כן. אבל אם הוא מוכר וידוע כמדקדק על מצווה קלה כחמורה, לכ"ע הוי כשר אף לדעה השניה (מלבד האג"מ שיובא לקמן בהערה 16). ומסתבר שאם הולך בגילוי ראש, יצא מחזקת סתם אדם שדינו ככשר ונכלל בפורקי עול שדינו כפרוץ כדלקמן (סע' ח). ואע"פ שאפשר שמקיים מצוות, מ"מ אין לנו אלא מה שעינינו רואות ואין פה חזקת כשרות. נחשב ככשר שמותר לאשה להתייחד עם ב' אנשים כמותו [לבני אשכנז כדלעיל (סע' א) ולבני ספרד בשעת הדחק ובמקום צורך גדול כדלעיל (סע' ב). ] ורק אם מוחזק בפריצות נחשב פרוץ כן פסק הרמ"א (ס' כב סע' ה) וז"ל: "וי"א דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים אם הוא בעיר וסתם אנשים כשרים הם" עכ"ל. וזוהי דעת הר"ן (קידושין לג. מדפי הרי"ף) וכן כתב הרשב"א בתשובה (אלף קעח) וז"ל: "וכשרים דקאמר היינו כל שאינן ידועים לנו שהם פרוצים" עכ"ל. וכן הוא דעת הריטב"א, וכן משמע מהרמב"ן (קידושין פ:).

והאפי זוטרי (ס' כב ס"ק יב) כתב לדייק שכן דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו את המעשה של רב שלא החזיק עצמו ככשר כיון שמידת ענוה היא, ומשמע שלמדו כפשט גמ' היינו שדוקא פרוצים אסור אבל כל שאינן פרוצים אפי' שאין ידועים ככשרים שפיר דמי, עיי"ש. ולפי דבריו יש להוסיף את הבה"ג והסמ"ק ורי"ו שג"כ לא העתיקו את המעשה של רב וכנ"ל, וכמובא לעיל (סע' א הערה 1). וכן משמע מהשער יוסף (ס' ד) שכתב שהרא"ש סבר כהר"ן הנ"ל, שכל שאינם ידועים כפרוצים הוי כשרים, עיי"ש.

וכ"כ הפרישה (ס' כב ס"ק ח), והעצי ארזים (שם ס"ק ח) וכן הבין המשנה למלך (פ"ג ה"א מהל' סוטה) בדעת הראשונים שסוברים שרב נהג מידת חסידות, שכל סתם אנשים כשרים הם, עיי"ש. וכן סובר בספר עוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ח) שסתם אדם כשר הוא, וכן דעת ערוך השלחן (ס' כב סע' ח) ובשו"ת נודע ביהודה (קמא אבהע"ז ר"ס סט) וכן משמע מהכנסת הגדולה (הג"ט ס' כב את ה) בשם המהר"י מינץ (ס' ו). וכ"פ במסגרת השלחן (ס' קנב סע' ב). ועיין בביאור הגר"א (ס' כב ס"ק יא) שכתב שכן פשטות לשון הגמ'. וכן הוא בתפארת ישראל (משניות קידושין, אות מט) ובספר זכרון עקידת יצחק (פ"ד). ואע"פ שבגמ' (קידושין פ:) אמרינן לא שנו אלא כשרים אבל פרוצים אפי' בי עשרה נמי לא וכו' והגמ' רצתה לסייע לדין זה מהא דמוסרין לו לבעל שמעלה את אשתו הסוטה לירושלים ב' ת"ח ומדייקינן ת"ח מוסרין לו אבל סתם אדם לא, עיי"ש בגמ'. ומשמע שהגמ' הבינה שכשרים היינו ת"ח אבל סתם אדם לא. כבר כתב הרשב"א בתשובה (שם) להוכיח בהוכחות ברורות דלא בעינן ת"ח, ומה שאמרה הגמ' ת"ח מוסרין לו אבל שאר אנשים לא, כוונתה לאפוקי עמי ארצות פרוצים וכ"כ הגר"א (שם). ועיין בשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות יג). . וי''א שסתם אדם דינו כפרוץ ורק אם מוחזק בכשרות דינו ככשר כן כתב הבית מאיר (ס' כב סע' ה) בדעת הרי"ף, שאע"פ שלא צריך ת"ח כרב פפי וחביריו, מיהו צריך שיהא מוחזק בכשרות ולא סתם אדם ודלא כפירוש הר"ן (שהובא בהערה הקודמת), וסתם ת"ח מוחזקים בכשרות כמבואר בח"מ (ס' לד סע' יז) וכו', עיי"ש. ועיי"ש בבית מאיר שהקשה על פירוש הר"ן שכתב שסתם אדם כשר מהא דאמרינן בגמ' לסייע שמוסרים לבעל המעלה את אשתו סוטה לירושלים ב' ת"ח ומשמע דוקא ת"ח אבל סתם אדם לא, עיי"ש. ופלא הוא שלא ראה את תשובת הרשב"א (הובא בסוף הערה הקודמת) שכבר ישב זאת, וכן מבואר בבאור הגר"א. והנה אף בשו"ת צמח צדק (אבהע"ז ס' לט) פסק כבית מאיר הנ"ל וכן כתב הפני משה (במראה הפנים ס' כב ס"ק ז) בדעת הרי"ף, וכתב שכן דעת מהרי"ק שהובא בב"י, עיי"ש. ועיין בבית משה (שם ס"ק ז) שכתב שדין זה תלוי במחלוקת רב ורב יהודה בגמ', עיי"ש. וכעת ראיתי שכן כתב האו"ז (הל' יבום וקידושין ס' תרטו) שרב יהודה סבר שסתם אדם כשר ורב לא סבר כן, ונראה שסובר שרב יהודה שגה בזה והדין היה עם רב. ועיין בערוגת הבושם (ס' כב ס"ק יא) שפלפל בדברי הרשב"א (שהבאתי בהערה הקודמת) והעלה שסתם עם הארץ נחשב לפרוץ, שאינו לומד תורה המצילה מן החטא, עיי"ש.

ושוב מצאתי שכן יש לדקדק משיטת רש"י במס' תענית (כג: בד"ה "לא בדקיתו") וכפי הבנת הרד"ל (קידושין פא.) דמיירי באיסור יחוד, ודו"ק. (ועיין לקמן פ"ט הערה 5 שכתבנו שאין הכרח לשיטת הרד"ל) ועוד עיין בתנד"א שהבאתי לעיל (סע' א הערה 3) דבעינן ת"ח גדולים, ומשמע שסתם אדם לא מהני. מיהו בסיפא כתב אבל פרוצים לא, ומשמע דוקא מוחזק פרוץ לא. ואפשר כוונתו דכל שאינו ת"ח גדול, פרוץ מיקרי גבי יחוד.

וראיתי בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות יז) שהסביר (ונראה שהסביר כן בדעת הרמ"א) שפרוצין לאו דוקא לעברייני זנות, אלא ה"ה כשרים שלא עברו איסור מעולם, אבל אין בטוחים בנפשם שיעמדו נגד כפיית היצר או אינם בטוחים שלא יהא להם יצר לעבור עבירה כשהם שניים, ודוקא האומרים ברי לנו שאין לנו תאווה גדולה כ"כ לזנות וכו' אך כשאין אומרים ברי לנו וכנ"ל הוא בדין פרוץ, עיי"ש. ולענ"ד כל הפוסקים אפי' הנך דסוברים שסתם אדם פרוץ הוא ובעינן חזקת כשרות, לא סבירא להו כאג"מ הנ"ל, דמי יכול להעיד על עצמו ברי לי גבי עריות. .

ו. איש שחשוד על דברי פריצות, אפילו יצא עליו קול בעלמא, וכן איש שמתנהג בקלות ראש עם נשים, וקל בעיניו יחוד עמהן או שמתנהג בדברים המביאים לפריצות בעריות הרי דינו כפרוץ שו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ג אות ח). וכ"פ הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ שליט"א (הובאו בחוברת להל' יחוד להרב זאב בוגרד). וכ"ש לפי מה שכתב בשו"ת אג"מ בדעת הרמ"א והבאתיו בסע' הקודם (סוף הערה 16). וכן מתבאר בשו"ת שבט הלוי ובש"ע המקוצר שיובאו בסע' הבא לגבי בנ"א הרואים טלויזיה, עיי"ש. ועוד עיין בדבר הלכה (ס' ט ס"ק ג). .

ז. אדם המסתכל בטלויזיה ולגבי בעל תשובה שמתחזק ואינו מסתכל בטלויזיה בתכניות עם טומאה אלא שומע הרצאות וכיו"ב, הסברא נותנת שאינו נחשב כפרוץ. וכיו''ב או קורא עיתונים חילוניים המלאים טומאה, דינו כפרוץ שו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות א) וש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג סע' ו), וכ"ש לפי מה שכתב בשו"ת אג"מ בדעת הרמ"א שהובא לעיל (סע' ה הערה 16).

ונראה פשוט דלאו דוקא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות אלא אפי חובש כיפה ומקפיד על תפילות וכיו"ב אלא שרואה בטלויזיה או קורא בעיתון דברים של טומאה, דינו כפרוץ לעריות. וכן כתב בפשטות הגאון ר' משה שאול קליין בחוברת הלכות והנהגות הצניעות (סע' טז), עיי"ש.

והנה בספר נטעי גבריאל (פי"ט הערה טז) לאחר שהביא דעת שו"ת שבט הלוי הנ"ל כתב שהדעת נוטה לחלק בין זה שגדל בסביבה של שומרי מצוות ובכל זאת מסתכל בטלויזיה לבין זה שגדל בסביבה הרחוקה מדת, שאין דינו כפרוץ כיון דאינו יודע חומרת הדבר, עיי"ש. ולענ"ד דבריו תמוהים וחילוק זה אינו. דסוף סוף נלקה אצלו עניין עריות, שהרי הטלויזיה מלאה זנות וטומאה ומה לי שאינו יודע חומרת האיסור. ואדרבא, יש מקום לומר דחמיר טפי, דגם אינו יודע חומרת העבירה עצמה, ודו"ק. .

ח. סתם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות כלל, דינו כפרוץ פשוט. כיון שאין יראת השם על פניו, חשוד על עריות. ועיין בחזו"א (קובץ אגרות ח"ב אגרת קנט) וז"ל "המתגדלים על דיעות כפרניות ואינם בדרכי הציבור הישראלי הם בכלל מוחזקים בפריצות עריות" עכ"ל.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות א) כתב שמחלל שבת וכן הרואה בטלויזיה או קורא עיתונים המלאים תועבה וכ"ש ההולך לקולנוע, נחשב כפרוץ לעריות. וכיו"ב כתב בש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג סע' ו) עיי"ש. וכ"ש לפי מה שכתב בשו"ת אג"מ בדעת הרמ"א שהובא לעיל (סע' ה סוף הערה 16). וסתם יהודי שאינו שומר תומ"צ חשוד בכל הנ"ל, והדברים פשוטים ואכמ"ל. וכן כתב בפשטות הגאון ר' משה שאול קליין בחוברת הלכות והנהגות הצניעות (סע' טז) וכן כתב בספר דברי חכמים (פ"ח הל' ה) בשם הגר"י ברכה. .

ט. איש השומר תורה ומצוות אך חשוד על דבר איסור שעובר במזיד, ואין האיסור קשור לעניני פריצות, י''א שנחשב ככשר בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ג אות ח) כתב שפרוץ, הסברא נותנת דוקא שפרץ באותו דבר, היינו עריות וכו', וכתב לדקדק כן מהמהר"י מינץ (ס' ו' והובא גם בכנסת הגדולה ס' כב הי"ט אות ה) וז"ל המהר"י מינץ "לא נקרא פרוץ אלא כשפרוץ כבר במקום אחר, אבל סתמא, ריק נקרא ועליהם נאמר כפלח הרימון רקתך, אפי' ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון", עכ"ל. ודקדק בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל מדכתב "שפרץ כבר במקום אחר" כוונתו שפרץ כבר בעריות.

אלא שלענ"ד אין הדקדוק מכריע כ"כ, שאדרבא, מדוע לא נקט "כשפרץ כבר בדבר זה" שמשמעותו ברורה שכוונתו בעריות, מדוע נקט במקום אחר, ואף שאפשר להסביר ג"כ כמו שלמד הציץ אליעזר, מ"מ כבר אין שום הכרח ואפשר שכוונתו שפרץ כבר במקום אחר היינו אפי' בדבר שאינו של עריות נחשב פרוץ. והא דסיים שסתמא נקרא ריק וכו', אפשר שכוונתו לסתם עם הארץ שאין ידוע לנו בהדיא שפרץ גדרי התורה, ויש לעיין. ושוב ראיתי בספר דברי סופרים (בעמק דבר ס"ק שיד) שהביא את דיוק הציץ אליעזר וסיים שאין הדיוק מוכרח כ"כ, עיי"ש.

ועוד בציץ אליעזר (שם) כתב לדקדק מלשון המאירי, שדוקא אם פרץ בעריות מיקרי פרוץ וז"ל המאירי "ומ"מ לענין איסור כל סתם בני אדם כשרים וכו אלא לא אסרו אלא בפרוצים הנודעים בכך וכו"', עכ"ל. ודקדק בציץ אליעזר הנ"ל, מדנקט המאירי "פרוצים הנודעים בכך" משמעותו ברורה שכוונתו לעריות, עיי"ש. ולענ"ד אף דקדוק זה קלוש ביותר, ואפשר שכוונתו בפרוצים הנודעים בכך שהם פרוצים, מיהו לאו דוקא עריות אלא שפרצו בגדרי התורה. (ואין לדקדק מהמילה פרוצים גופא, דזה ליתא, שהרי זה לישנא דגמ' ואפ"ה הוצרך הציץ אליעזר לדקדק מהמהר"י מינץ ומהמאירי).

ועוד שנראה לפרש, דהנה המאירי הסביר מדוע אשה מתייחדת עם ב' אנשים כשרים כיון "שכל אחד משמר את חבירו שלא לחטוא" ולא כתב את לשון רש"י "שהאחד בוש מחבירו" והיינו שלא תלה זאת בבושת האיש שרוצה לזנות אלא בחבירו שימנענו לעבור עבירה. והנה בשלמא לטעמו של רש"י שאדם כשר בוש ולכן אינו מזנה ליד חבירו, אפשר שאפי' אדם כשר שחשוד על איסור במזיד שאינו קשור לעריות, עדיין בוש מלזנות ליד חבירו. אבל למאירי, שפשט לשונו מורה שאין זה תלוי בבושה אלא שחבירו ימנענו מלעבור עבירה, הנה אם שניהם חשודים על איסור אחר במזיד ואפי' שאינו קשור לעריות, זה מוכיח שאין להם יראת שמים ואדרבא, אם יראה אחד את חבירו מזנה, לא רק שלא ימנענו אלא יזנה יחד עמו, שהרי נפשו של אדם מתאוה לעריות, והללו שחשודים על איסור במזיד ואין להם יראת שמים יזנו יחד. ולפ"ז נראה שהמאירי סובר שאדם החשוד אפי' על איסור שאינו קשור לעריות, נחשב כפרוץ כיון שאין את טעם ההיתר בב' כשרים וכנ"ל. ואף שת"ח אחד רצה לדחות ולפרש שכוונת המאירי שנקט שהאחד משמר את חבירו שלא לחטוא, כוונתו כרש"י, שעצם שחבירו נמצא עמו שם הוא משמרו כיון שחבירו יתבייש, וכמו שאכן כתב המאירי שאשתו של אדם משמרתו ונראה שכוונתו שהיא משמרתו כיון שבעלה בוש ממנה, שהרי בגוים אסור להתייחד אפי' שאשתו עמו וכתב המאירי כיון שאין להם בושה, ומשמע שבישראל יש בושה כשאשתו שם. מיהו לענ"ד אין זה פשט דברי המאירי, שהיה לו לפרש כלשון רש"י שהאחד בוש מחבירו ולא לנקוט בלשון שמשתמע שהשמירה מכח החבר ולא מכח האיש שבא לזנות. ואפי' אם נפרש שזה הפשט באשתו משמרתו, מ"מ אין זה מכריע לנ"ד, כנלע"ד.

מיהו בעוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ח) כתב וז"ל "סתם אנשים כשרים הם, דאינם חשודים בעיני בני אדם בחשד זנות ופריצות", עכ"ל. ומשמע מלשונו שדוקא בחשודים בזנות ופריצות נחשבים כפרוצים אבל שאר איסורים לא. וכ"פ הגרי"ש אלישיב שליט"א (הובא בספר מנחת איש פ"ה ס"ק ח) דדוקא בעניין עריות הוי פרוץ, עיי"ש. וכן משמע מסברא משיטת רש"י שכתבנו לעיל שפירש שעם ב' כשרים מותר כיון שהאחד בוש מחבירו, וכיון שכאן מוחזקים כשומרי מצוות מלבד שחשודים על איסור אחר, נראה שעדיין אחד בוש לזנות בפני חבירו, ואינו מוכרח ויש לעיין. וי''א שנחשב כפרוץ החכ"א (כלל קכו סע' ה) כתב וז"ל "אבל יש פוסקין דאשה אחת מתיחדת עם שני אנשים שאינם חשודים בדבר איסור, דמסתמא כשרים הם וגו"', עכ"ל. ומסתימות לשונו שכתב שאינם חשודים בדבר איסור, משמע שאם חשודים בדבר איסור, לאו דוקא של עריות, נחשבים כפרוצים. (ולא צריך שיעבור בפועל אלא רק חשוד על כך, כן כתב הדברי סופרים בעמק דבר אות שיז). וכן ראיתי שדקדק בלשונו בספר דבר הלכה (ס' ט סע' ד), עיי"ש. והנה הח"ח בספרו נדחי ישראל (פכ"ד סע' ה) העתיק את דברי החכ"א, ומשמע שסובר כמותו בהגדרת פרוצים. וכעת מצאתי מרגניתא טבא בפירוש הכלי יקר (פרשת ויצא כט פס' ז) על הא דאמר יעקב לרועי הצאן "הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה וכו"', וז"ל הכלי יקר "ויש אומרים דלכך אמר להם הן עוד היום גדול לבדקן אם הם חשודים על הגזל כי סתם רועים חשודים, וחשב יעקב שאם אינם כשרים א"כ שלא כדין נתיחדה רחל עמהם כי אין היתר להתיחד כי אם בעיר בשני אנשים ובשדה עם ג' אנשים כשרים, ועל כן פרט לך הכתוב שהיו שלשה עדרי צאן וכשרים היו וא"כ בדין נתיחדה עמהם", עכ"ל. הנה מוכח להדיא דאם היו חשודים על גזל, אינם כשרים ליחוד. מיהו יש לדחות דהתם זה היה סימן ליעקב שאינם כשרים כיון שלא הכירם, לכן אם חשודים על גזל, אפשר שחשודים על הרבה דברים נוספים. אבל איש הידוע לנו שמדקדק בכל המצוות אך חשוד על דבר איסור אחד, אפשר דמיקרי כשר. ואה"נ אדם שאינו מוכר לנו אך חשוד על גזל או איסור אחר, שפיר אפשר ללמוד מדברי הכלי יקר דהוי פרוץ לענין יחוד.

ושוב ראיתי שאפשר קצת לדקדק שכך סובר הרמב"ן (קידושין פב.) שכתב לפרש את הרבותא של המשנה "כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עמהן", שאפילו בשני כשרים, דבעלמא מותרים להתייחד עם אשה, הכא כיון שעסקם עם הנשים אסור וכתב בזה"ל "אפשר לפרשה אפילו בשני אנשים, לפי שהם חשודים על העריות וגריעי מפרוצים סתם וכו"', עכ"ל. והנה אם פרוצים מדובר שחשודין על איסורי עריות, מדוע כתב על אלו שעסקן עם נשים כיון שחשודים על עריות גריעי מפרוצים סתם, הרי גם פרוצים סתם מיירי בחשודים בעריות. אלא נראה שלמד שפרוצים סתם מדובר אפי' בשאר איסורים שאינם של עריות, אך שעסקו עם נשים כיון חשודים על עריות, גריעי טפי מסתם פרוצים. ואע"פ שיש קצת לדחות שאף אם פרוצים סתם מדובר בחשודים בעריות, מ"מ כשעסקו עמהן חמור יותר כיון שמלבד שחשודין על עריות, הנשים צריכות להן ולבן גס בהו לכן דינם חמור מסתם פרוצים בעריות, ומ"מ מלשונו משמע כמש"כ.

והנה לשיטה זו יש לצרף פוסקים נוספים ע"פ המבואר במס' מגילה (יד.) שדבורה הנביאה היתה יושבת תחת עץ תומר, ומקשינן התם מאי שנא תחת תומר, אמר ר' שמעון בן אבשלום משום יחוד וכו' עיי"ש בגמ'. וכתבו התוס' (שם ד"ה "משום") משום יחוד כשבאים אליה בני ישראל למשפט, עיי"ש. וכתבו היעב"ץ והעיון יעקב והענף יוסף (בעין יעקב מגילה שם) כיון שלא היה בא אליה אדם יחידי, שהרי אסור לדון בכה"ג, א"כ היו באים ב' אנשים (התובע והנתבע) ומדוע חששה מיחוד ותירצו שבפרוצים אסור להתייחד אפי' עם ב' אנשים, וכיון ששנינו שכאשר באים לפני הדיין למשפט, יהיו בעיניך כרשעים, א"כ הוי ליה כפרוצים ואסור להתייחד עמהם. ואף בספר פרי עץ חיים (הובא בספר יד דוד על מגילה שם) פירש כן. וכן החיד"א בספרו פתח עיניים (מגילה שם) כתב שכן פירשו כת קודמין, והביאם בשתיקה, ומשמע דמסכים להם. ושוב ראיתי שהחיד"א הניף ידו שוב וכתב כן בספרו חומת אנך (ח"א שופטים ד), עיי"ש.

ואע"פ שכבר הרבה אחרונים תמהו על פירושם, כמבואר בשו"ת יבי"א (ח"א ס' מא אות טו טז) בשם יד דוד ובשם ספר מאורי אור. וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות א) כתב שהפירוש הנ"ל תמוה וזר מאד, עיי"ש. וכן בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו במילואים לס' מ) האריך לדחות פירושם. עכ"פ עולה מכל האחרונים הנ"ל שכיון שרואים את בעלי הדין כרשעים, וודאי שאינם רשעים לפריצות ועריות ואפ"ה פרוצים מיקרי לענין יחוד (וכן הבינו בשיטתם הציץ אליעזר שם, והיד דוד שהובא ביבי"א שם). ובפרט שהחיד"א הביאם בשתיקה וכנ"ל.

ולפי האמור יש לצרף גם דעת רש"י במס' תענית (כג:) לפי הבנת הרד"ל (קידושין פא.) שמדובר באיסור יחוד (ועיין לקמן פ"ט הערה 5 שכתבנו שאין הכרח להבנת הרד"ל). ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות א) שאם עובר עבירה חמורה כחילול שבת בפרהסיא, מיקרי חשוד גם על עריות, עיי"ש. מיהו מדבריו משמע דוקא איסור חמור אבל איסור קל, אינו בכלל פרוץ.

ובספר דבר הלכה (ס' ט' ס"ק ד) כתב שכוונת החכ"א (שהובא בריש ההערה) שכל החשוד על איסור נחשב כפרוץ, היינו דוקא כשעובר על האיסור בפריקת עול, וכן פירש הגרי"י קניבסקי זצוק"ל (הובא בדבר הלכה שם בשם "חכם אחד" והוא הגרי"י קניבסקי כמו שמבואר בהקדמת הדבר הלכה), עיי"ש. ויש לעיין כאשר הוא חשוד על עבירה במזיד באיסור דרבנן, שיש צד לומר שכיון שאינו חמור בעיניו איסורי דרבנן, אזי עובר ע"ז בשאת נפש. אבל איסור ביאה חמור בעיניו ואינו חשוד על כך. או כיון שרואים שאין לו יראת שמים, שהרי סוף סוף יודע שיש בזה איסור דרבנן ועובר ע"ז במזיד ובפריקת עול, חשוד אף על עריות. ולכאורה סתימות החכ"א והח"ח הנ"ל שחשוד על כל איסור, מ"מ יעשה שאלת חכם. . ונכון לחשוש לדעה אחרונה. מכל מקום בשעת צורך גדול אפשר לסמוך על המקילים כיון שכן מבואר בחכ"א, והסכים לו הח"ח. ועוד שכן מתבאר מהרבה אחרונים וכמבואר באורך בהערות הקודמות, ודאי שיש לחשוש להם לכתחילה, זולת בשעת הדחק שיש לסמוך על המקילים. .

י. מותר לשני אנשים כשרים להתייחד אפילו עם פרוצה [היינו לבני אשכנז ועיין סע' א ב] כיון שהשמירה בהיתר יחוד של שני כשרים הוא מצד האנשים, שהאחד בוש מחבירו וכו' כמבואר לעיל (סע' א הערה 1 מלבד הטעם של אותו קדמון שטעם ההיתר הוא שהאשה בושה מהם) א"כ אפי' שהאשה פרוצה שייך טעם ההיתר. ונראה שכן הוא סתימות הפוסקים (הטור הרמ"א והעומדים בשיטתם) שכתבו בסתמא היתר יחוד עם שני כשרים ולא כתבו למעט באשה פרוצה או נכרית. וכן מתבאר בשו"ת שב יעקב (ס' יט). והנה בשו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים ס' ב) התיר לשני כשרים להתיחד אפי' עם גויה, עיי"ש. וסתם גויות פרוצות הן, ונראה פשוט שה"ה עם פרוצה ישראלית. ואע"פ שיש לחלק דאפשר דדוקא עם גויה התיר כיון שסתם גויות מזנות ומספרות על כך בשוק וכמבואר בערך שי (ס' כב סע' ה) בשם הרדב"ז, ולכן התיר המהרי"ל דיסקין, שחוששים האנשים שתלך לספר. מיהו זה ליתא, דהא אין טעם ההיתר של יחוד שני אנשים מהא דחוששים שיתגלה הדבר אלא שבושים זה מזה, אי נמי אחד משמר את חברו, ולכן אפי' שנמצאים עם גויה עדיין בושים זה מזה, ועדיין אחד משמר את חבירו.

והנה בספר דבר הלכה (ס' ט סע' ט) ג"כ פסק להיתרא, וכתב להוכיח כן (בדבר הלכה ס' ד ס"ק כה) מהגמ' במס' ברכות (ג:) דאיתא התם דאין נכנסין לחורבה מכמה טעמי וחד מנייהו מפני החשד, היינו שיחשדו שזונה ממתינה לו שם. ועוד איתא שאם הם שני בני אדם, תו ליכא חשדא ופרש"י וז"ל "חשד נמי ליכא - דתנן אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים" עכ"ל. ועוד מבואר שם שאם הם פרוצים, אסור כיון דעדיין איכא חשד, עיי"ש בסוגיא. והנה מוכח לפרש"י מהתם דכל שהם כשרים תו ליכא חשדה אפי' עם פרוצה. ובדומה לפרש"י פירש רב ניסים גאון (המודפס בגליון הגמ'). אך בספר דברי סופרים (בעמק דבר אות שלג) כתב שאין משם ראיה, ופירש דאם הם כשרים ליכא חשדא, היינו דלא יחשדו שמחכה שם זונה, אבל אה"נ אפשר שלגבי יחוד אכתי אסור להתיחד שני אנשים עם זונה, ועיי"ש כיצד הסביר את רש"י שהביא את המשנה של יחוד. ולענ"ד הצדק עם הדבר הלכה כמו שמוכח למעיין בפנים. מיהו הראיה השניה שהביא הדבר הלכה, לענ"ד אינה ראיה וכמו שהעיר בזה הדברי סופרים הנ"ל. וכעת ראיתי להחיד"א בשיורי ברכה (יור"ד ס' קטז אות ה) דמשמע קצת דהגמ' בברכות הנ"ל אזדא כדברי סופרים הנ"ל והיינו שלא יחשדו שיש שם זונה. עכ"פ אף הדברי סופרים פסק להיתרא בנ"ד. וכ"פ בשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות יג). ואפילו עם גויה שו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים ס' ב), ועיין הערה קודמת שלפי טעמי ההיתר, מועיל אפילו עם נכרית, עיי"ש. .

יא. מותר לאשה להתייחד עם שני אנשים כשרים [היינו לבני אשכנז ועיין סע' א ב] אפילו שעסקם עיין לעיל (פ"ג סע' ה והלאה) מהו גדר של עסקו עם הנשים. עם הנשים זה פשוט שלפי הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"ח) והר"ח (הובא ברא"ש קידושין פ"ד ס' כז) ורבינו אלחנן (הובא במרדכי פ"ד ס' תקמ) והמאירי (קידושין פב.) והמ"מ (על הרמב"ם שם) שסוברים שאיש שעסקו עם נשים, אין דינו גרוע מסתם אדם, וכן הוא דעת מרן הש"ע (ס' כב סע' ז) ועוד, וכדלקמן (פ"י סע' יד הערה 39). א"כ כמו שמותר לאשה להתייחד עם ב' כשרים, כך מותר לה להתייחד עם ב' כשרים שעסקם עם הנשים. ואע"פ שהרמב"ם ומרן הש"ע סבירא להו דליכא כשרים, מ"מ יש נ"מ גם לבני ספרד, חדא דבשעת הדחק וצורך גדול יכולים להקל להתיחד אשה עם ב' כשרים כדלעיל (סע' ב) א"כ ה"ה דיכולים להקל כנ"ל אפי' עם האנשים עסקם עמהן. ועוד משיטת המאירי דמתיר יחוד עם ב' כשרים האידנא ואפ"ה סובר דאינו גרוע עסקו עמהם מאיניש דעלמא א"כ לכאורה אפשר ללמוד לשיטת המתירים יחוד עם ב' אנשים דעסקו עמהן אינו גרוע מאיש דעלמא מלבד להרמב"ן והריטב"א שהבאתי בהערה הבאה.

ועיין לקמן (פ"י סע' יד הערה 39) שכתבנו מחלוקת ראשונים ברבותא של המשנה לגבי איש שעסקיו עמהן לא יתייחד עם הנשים, שלפי רש"י והרשב"א והרמ"ה ותוס' ר"י הזקן והסמ"ג הרבותא שאסור לאיש שעסקו עמהן להתייחד עם הרבה נשים משא"כ לאיש שאין עסקו עמהן שמותר לו עם ג' נשים. ולפי התוס' בשם הר"מ והרא"ש בשם ר"ת והמרדכי בשם ר"י והסמ"ק הרבותא היא שאפי' אשתו עמו אסור לו להתייחד עם נשים כיון שעסקו עמהן. והריטב"א והרמב"ן פירשו שהרבותא היא שאע"פ שאשה מתייחדת עם ב' כשרים, מ"מ אם עוסקים עם הנשים, אסור. ובשו"ת חקרי לב (ס' יט) כתב שהראשונים דלעיל, כל אחד פירש כדרכו, ומה שמיעטו מיעטו ולא יותר, אבל לגבי שאר דינים נשאר כאיש דעלמא, עיי"ש. א"כ רש"י וסיעתו, ור"ת וסיעתו יסברו שמותר לאנשים שעסקם עמהן להתייחד עם אשה, שהרי לא מיעטו כשיטת הריטב"א והרמב"ן הנ"ל. וכן סובר שמותר בעצי ארזים (ס' כב ס"ק יג) ונראה שסובר שכן דעת הרמ"א, עיי"ש.

והנה הר"ן (דף לג: מדפי הרי"ף) כתב על הרבותא של המשנה דכל שעסקו עמהן לא יתיחד עם הנשים וז"ל "ואחרים פירשו משום דתנן דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים, קתני הכא דכל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עמהן ואפילו הן (נשים הרבה) ", עכ"ל עיי"ש. והנה ברור שיש ט"ס בדברי הר"ן הנ"ל שהרי לכ"ע אסור להתייחד עם הרבה נשים מלבד שיטת רש"י, והרי הר"ן כבר כתב לפני כן את שיטת רש"י. ובהגהות הב"ח (שם אות ב) כתב שלא נראה לו להגיה באופן שנשמע שאסור לאשה להתייחד עם שני אנשים כיון שעוסקים עמהן, שהרי המשנה שנקטה איש שעסקו עם הנשים וכו', נקטה בלשון יחיד ולא נקטה בלשון רבים, עיי"ש (ולקמן בהערה הבאה מבואר שכן הקשה הרשב"א על שיטת הריטב"א והרמב"ן). עכ"פ חזינן שהב"ח לא רצה לקבל הגהה זו שיצא ממנה איסור לשני כשרים שעסקם עם נשים להתייחד עם אשה, ואע"פ שהב"ח לא כתב שאין להגיה כך כי הדין לא מסתבר אלא כי בלשון המשנה לא משמע כן, מ"מ לשיטתו כבר אין מקור לחדש איסור בזה. ואף בהגהות חידושי אנשי שם (שם אות ב) מבואר שלפי הענין נראה שצריך להגיה בר"ן כך "ואחרים פירשו וכו' דכל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עמהן אפילו הם אנשים הרבה" אלא שסיים בחידושי אנשי שם שהגהה זו אינו מתיישב כלל ואין לזה טעם, ולכן הגיה באופן אחר, עיי"ש. והנה מבואר שאף לחדושי אנשי שם מותר לאנשים שעסקם עם נשים להתייחד עם אשה. (ונראה ברור שהב"ח והחידושי אנשי שם לא ראו את הריטב"א והרמב"ן שנביא בהערה הבאה שפירשו כך את המשנה ואסרו להדיא, שאם היו רואים אותם פשוט שהיו מגיהים כך בר"ן וכמו שנבאר).

והנה בדין פנימי וחיצון, היינו אנשים בחדר חיצון ונשים בחדר פנימי אין חוששין ליחוד אבל אנשים בפנימי ונשים בחיצון חוששין ליחוד (קידושין פא.) ופרש"י שאין דרך החיצונים על הפנימי אך דרך הפנימי על החיצוני, ולכן כשהנשים בפנים, אין חשש יחוד, כיון שאף אם תצא לחוץ, אין בזה איסור דהא אשה מתייחדת עם אנשים כשרים אך כשהאנשים בפנים אסור, כיון שאם יצא איש נמצא מתייחד עם נשים.

ובתוס' (שם פב.) הקשו לפרש"י שהרי סובר שאיש מתייחד עם הרבה נשים וא"כ מדוע חוששין שמא יצא איש ויתייחד עם הנשים עיי"ש. והב"ש (ס' כב ס"ק יא) והח"מ (שם ס"ק ח) תירצו את שיטת רש"י שמדובר באנשים שעסקיהן עם נשים, והרי לפי רש"י איש שעסקו עם נשים לא מתייחד עם הרבה נשים, ולכן כשאנשים בפנים חוששין ליחוד כי עסקו עמהן ושמא יצא ויתייחד, עיי"ש. ולפ"ז, שכל המימרא מיירי באנשים שעסקם עמהן, מדוע כשנשים בפנים אין חשש ליחוד, הרי היא תצא ותתייחד עם אנשים שעסקם עמהן, אלא ודאי מכאן מוכח שלשיטת רש"י מותר לאשה להתייחד עם אנשים שעסקם עמהן, ודו"ק. ושוב ראיתי בבית משה (ס' כב ס"ק ח) שכן דקדק מהרש"י הנ"ל ע"פ הח"מ, וכן תמצא בספר המקנה (קידושין פב. בביאור התוס' ד"ה "לא") שלמד כן ברש"י, עיי"ש. (ועיין הערה הבאה מה שנכתוב בדעת רש"י).

ותדע שכן הסברא נותנת, שהרי טעם ההיתר לאשה להתייחד עם ב' אנשים כשרים, כיון שאחד בוש מחבירו כמ"ש רש"י א"כ אפי' שעסקם עם נשים, כיון שכשרים הם, עדיין אחד בוש מחברו, וכן כתב הבית משה (שם). וכ"פ להיתרא בשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות יג) וכן נראה דעת הדבר הלכה (ס' ט סע' ו). וכן העלה בספר תורת היחוד (פ"ג סע' ה) ודייק שכן סובר הרמ"א, שהרי הרמ"א רק בדין יחוד עם ג' נשים חילק בין איש דעלמא לבין איש שעסקו עמהן, וש"מ שביחוד עם שני אנשים, אין גריעותא כשעסקם עם הנשים, עיי"ש. ולפ"ז יש לדקדק בעוד אחרונים את הדיוק הנ"ל, עיין כיו"ב בלשון ערוך השלחן (ס' כב סע' ח) ובקיצור ש"ע (ס' קנב סע' ג). . ויש אומרים שאסור להם להתייחד עם אשה הריטב"א והרמב"ן (קידושין פב.) פירשו את הרבותא של המשנה שאיש שעסקו עמהן לא יתיחד עם נשים, שבאה להשמיע שאפי' שאשה מתייחדת עם ב' אנשים כשרים, מ"מ אם עסקם עם נשים, אסור. והרמב"ן נקט בזה"ל "לפי שהם חשודים על עריות וגריעי מפרוצים סתם" עכ"ל, וזהו דעת האחרים שהביא הר"ן (דף לג: מדפי הרי"ף) כמו שביארו החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' א) ובהגהות תמים דעים (הובא בשער יוסף שם) והגר"ח פלאג'י בספרו החפץ חיים (ס' לח אות ד) ודלא כב"ח והגהות אנשי שם (שהובאו בהערה הקודמת). ועיין בשו"ת הרשב"א (אלף קעח) שהקשה על שיטה זו, דהתנא נקט בלשון יחיד היינו מי שעסקיו וכו' והם פירשו דקאי על ב' אנשים, והיא כהערת הב"ח שהבאתי בהערה הקודמת.

ובספר בית משה (ס' כב ס"ק ח) ובספר המקנה (קידושין פב. בתוס' ד"ה "לא") כתבו שלשיטת הפוסקים שאיש שעסקו עם נשים לא יתייחד עם נשים אפי' שאשתו עמו (עיין לקמן פ"י סע' יד בדין זה) כ"ש שיודו לאסור לשני אנשים שעסקם עם הנשים להתייחד עם אשה. וכעת העירוני דכן סובר החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' א) דלפי ר"ת וסיעתו אסור בנ"ד. דהנה כתב בסוף דבריו דלפי ר"ת כיצד איש יוכל לעסוק עמהן, הרי אפי' אשתו עמו לא מהני, אלא מוכרח קצת דכשהם שניים ונשותיהם עמהם מותר, עיי"ש בהחיד"א. ומשמע שאם נשותיהם אינן עמהם, אסור.

ולפ"ז יש להוסיף שאף התוס' בשם הר"מ, והרא"ש בשם ר"ת, והמרדכי בשם ר"י והסמ"ק, וכן כל הפוסקים שהולכים בשיטתם וכמבואר לקמן (פ"י סע' יד הערה 40) יאסרו אף בנ"ד. וכן לפי מה שביאר האפי זוטרי (ס' כב ס"ק יד) שאף רש"י אזיל בשיטתם, אף לרש"י אסור. ובספר דברי סופרים (עמק דבר אות שלה) כתב לדינא דיש להחמיר כשיטת הריטב"א וסיעתו, עיי"ש. ובספר נטעי גבריאל (פי"ט סע' ז) העלה להחמיר, אך כתב שבשעת הצורך יש להקל. .

יב. מותר לאשה להתייחד עם שני אנשים [היינו לבני אשכנז ועיין סע' א ב] אפילו שלבם גס בה כן כתב הרמ"ה (קידושין פא.) להדיא, וכן מתבאר בשו"ת שרגא המאיר (ס' עה) שדן בתשובתו באיש שיש לו משרד ועוד פועל וישנה שם מזכירה, וכתב דנחשבים כגס בהו ואפ"ה סובר שיש היתר של שני אנשים עם אשה, עיי"ש. וכ"פ בשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות יג).

ועיין בבית משה (ס' כב ס"ק ח) שכתב בתוך דבריו לגבי שני אנשים שעסקם עם נשים ולבם גס בה, מ"מ אחד יתבייש בפני חבירו וכו' עכ"ל. והנה אע"פ שאיש שלבו גס באשה דעלמא היינו שלא מחמת שעסקו עמה, זה קירוב דעת יותר מאשר לבו גס בה מחמת שעסקו עמה כמבואר בשו"ת שער יוסף (ס"ס ג) מ"מ הסברא שכתב הבית משה נראה ששייכת ג"כ בנ"ד, דמה בכך שלבו גס בה, סוף סוף אחד יתבייש מחבירו.

ואף הפוסקים המחמירים לאשה להתייחד עם שני אנשים שעסקם עם הנשים כמבואר בסע' הקודם, נראה שבנ"ד יודו להתיר, שהרי שם אסרו כיון דאיש שעסקו עמהן, חשוד על עריות כמש"כ שם בשם הרמב"ן, אבל הכא סתם כשרים שלבם גס בה מחמת קרבה או שגדלו עמה וכד' אינם חשודים על עריות ומותר, וכ"פ הדבר הלכה (ס' ט סע' ז) עיי"ש. , ויש מחמירין דברי סופרים (אות שלח). .

יג. אע''פ שכתבו הפוסקים שאין איסור יחוד לאשה עם ב' אנשים אפילו שקינא לה הבעל מהם כ"כ בשו"ת חת"ס (אבהע"ז ח"ב ס' קב) וכן מתבאר מההפלאה (קונטרס אחרון ס' קטו ס"ק יא), וכ"פ בספר דבר הלכה (ס' ט סע' ח) וכתב שם שכן סובר המשנה למלך (הל' סוטה פ"א ה"ג), עיי"ש. וע"ע בשו"ת חוט המשולש (ח"ג ס' ו אות ג). , מ''מ דוקא מצד איסור יחוד מותר אבל אם אכן תסתר עמהם שיעור ביאה עיין לעיל (פ"א סע' כג) כמה הוא שיעור ביאה. תאסר על הבעל לעולם רמב"ם (הל' סוטה פ"א ה"ג) וכ"פ בש"ע (ס' קעח סע' ה). ותדע שכאן מדובר שקינא לה משני בנ"א שלא תסתר עם פלוני ופלוני ואפי' הם אביה ואחיה וכמש"כ הרמב"ם והש"ע, אך אם קינא לה רק מאחד והיא נסתרה עמו ועם אדם נוסף שלא קינא לה ממנו, אינה נאסרת לבעלה כמו שכתב המשנה למלך (על הרמב"ם שם) והביאו בפ"ת (שם ס"ק יד), ואף איסור יחוד אין בזה כמש"כ הדבר הלכה (ס' ט סע' ח). .

יד. אסור לאשה להתייחד עם ב' גויים או יותר כיון שסתם גויים פרוצים הם כמבואר במשנה ע"ז (כב.) דסתם נכרים פרוצים הם, ופשוט. ועיין לקמן (סע' טז) שיש מתירים לאשה להתיחד עם כשר אחד וגוי אחד, עיי"ש מה שהערנו בזה. .

טו. י''א ששני אנשים ישראלים לאפוקי בישראל כשר וגוי שיש סוברים שמותר ואפי' שאוסרים עם ב' ישראלים שאחד מהם פרוץ, וכדלקמן בסע' הבא. שאחד מהם פרוץ והשני כשר, מותר לאשה להתייחד עמהם כדין שני כשרים [היינו לבני אשכנז ועיין סע' א ב] כ"כ הרש"ל ביש"ש (קידושין פ"ד ס' כא). והסביר שכאשר אחד כשר ואחד פרוץ מתבייש הכשר מהפרוץ, וכן הפרוץ לא יעשה כלום ליד הכשר, עיי"ש. וכן נראה שמסכימים ליש"ש הנ"ל בספר זכרון עקידת יצחק (פרק ד) ובמסגרת השלחן (ס' קנב אות ב). ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רב אות א) שג"כ קצת משמע מלשונו שדעתו נוטה להקל כהיש"ש, עיי"ש. וכן הוא בחידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות א) ואף הערך שי (ס' כב סע' ה) הסכים ליש"ש הנ"ל וכתב טעם נוסף לדבר שאפי' אם נאמר שאין הפרוץ מתבייש מהכשר, מ"מ האשה לא תתפתה לו כיון שחוששת שהכשר יגלה סודם, ואף שהרמ"א נקט בלשונו "כשרים" כתב הערך שי שאין לדקדק מזה דמצריך ששניהם יהיו כשרים ויאסור כשאחד פרוץ, וסיים שאפי' אם נאמר שהרמ"א אכן חולק על היש"ש ומצריך ב' כשרים בדוקא, מ"מ הוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא, ועוד דטעמו של היש"ש מסתבר, עיי"ש. וכ"פ ג"כ בשו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים ס' ב). וכ"פ לדינא בתורת היחוד (פ"ג סע' ד) ובספר נטעי גבריאל (פי"ט סע' א) והגר"ש גרינמן בספרו זכר שמואל. ועיין בלשון החזו"א (ע"ז ס' סו). . וי''א שצריך שיהיו שניהם כשרים, ואם אחד מהם פרוץ, אסור בשו"ת שב יעקב (ח"ב ס' יט) כתב שכן משמע מלשון הרמ"א (ס' כב סע' ה) שנקט שאשה מתייחדת עם ב' כשרים, עיי"ש. ולפ"ז זהו גם דעת הטור בשם הרא"ש, שג"כ נקט בלשון הנ"ל. וכ"פ ג"כ השב יעקב בעצמו (הובא גם בפ"ת ס' כב ס"ק ד). והגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (אבהע"ז ח"ב ס' א) נראה שמסכים לשב יעקב הנ"ל וכן הוא בספרו ראה חיים (פרשת וישב), וכן נראה שמסכים היד אהרון (כרך ד הג"ט אות ז), עיי"ש.

וכן משמע מלשון העוד יוסף חי (פר' שופטים אות ז) וכ"כ בספר המקנה (קידושין פ: ד"ה ועוד) שצריך ב' כשרים כיון דאע"פ שהכשר שומר את הפרוץ, מ"מ הפרוץ אינו שומר את כשר, עיי"ש. וכן פסק בספר בית משה (ס' כב ס"ק ו) וכך פסק בשו"ת צמח צדק (אבהע"ז ס' לט). ובשו"ת נודע ביהודה (קמא ר"ס סט הובא גם בפ"ת ס' כב ס"ק ד) אסר יחוד כאשר אחד מן האנשים הוא גוי, עיי"ש. ונראה שה"ה עם פרוץ יהיה אסור דאין מקום לחלק. וכן הוא בספר בית מאיר (ס' כב סע' ה) וכן משמע בספר פני משה (שם במראה הפנים ס"ק ז). וכ"פ בשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות יג) להחמיר בזה. ועיין בלשון הגהות הרד"ל (קידושין פ: ד"ה ת"ח) וכן בהמשך דבריו (בדף פא.) גבי ג' אנשים בדרך אי בעינן כולם כשרים. , וכן הלכה כיון שכן פשטות לשון הרמ"א כמבואר בהערה הקודמת, ועוד שרבו הפוסקים המצריכים ששניהם יהיו כשרים, הכי נקטינן. . ובשעת צורך גדול אפשר לסמוך על המתירים ע"פ מה שכתב הערך שי שהובא לעיל (הערה 36) דלא מוכח שהרמ"א יחלוק ואף אם נאמר שהרמ"א חולק על היש"ש שמתיר בא' כשר וא' פרוץ, סוף סוף הוי מחלוקת בדרבנן וספיקא דרבנן לקולא, ועוד שטעמו של היש"ש מסתבר, עיי"ש. ומה גם שישנם הרבה אחרונים שהקלו כמבואר לעיל. . ואם יש ב' אנשים [או יותר] כשרים ואחד פרוץ, אין בזה איסור יחוד הנה הטעם של האוסרים כאשר א' כשר וא' פרוץ, כתבו בספר המקנה (קידושין פ: ד"ה ועוד) ובשו"ת שב יעקב (ס' יט) שהכשר אינו משומר, והיינו שאינו בוש מהפרוץ, אך הפרוץ משומר ע"י הכשר. ולפ"ז כאשר ישנם ב' כשרים ופרוץ, נמצא שהפרוץ משומר ע"י הכשרים, ואף הכשרים שומרים אחד את השני, וא"כ לשיטתם בכה"ג אין בזה איסור יחוד. וכעת העירוני דכן מוכח בשו"ת נודע ביהודה (קמא אבהע"ז ר"ס סט) דהתם מיירי בעגלון נכרי עם שני כשרים וכתב דאינו יחוד אפי' בדרך, עיי"ש. .

טז. י''א ששני אנשים ה"ה יותר. , שאחד מהם ישראל כשר ואחד מהם גוי, מותר לאשה להתייחד עמהם [היינו לבני אשכנז ועיין סע' א ב] בשו"ת שב יעקב (ח"ב ס' יט והובא אף בפ"ת ס' כב ס"ק ד) כתב לחדש שאם האנשים הינם ישראלים, אזי צריך ששניהם יהיו כשרים ולא מהני בכשר אחד ופרוץ אחד. וכ"ז בישראלים, אבל אם אחד ישראל כשר והשני גוי, אין בזה איסור יחוד כלל, והטעם כיון שגוי מפעה פעה, היינו הולך וצועק ומפרסם בשוק את הדבר, ואפי' שהוא ג"כ מזנה עמהם. וכיון שכך, חוששים הישראל והישראלית לזנות, שמא הגוי ילך לפרסם, עיי"ש. ובהגהות יד אהרון (כרך ד הג"ט אות ז) הביא את השב יעקב הנ"ל בשתיקה, וש"מ דמסכים לו, וכן הסכים הגר"ח פלאג'י בספר החפץ חיים (ס' לח אות כח) ועיין עוד בספריו ראה חיים (פר' וישב ד"ה לזה הוכרח) ובשו"ת נשמת כל חי (אבהע"ז ח"ב ס' א). וכן סובר לדינא הערך שי (ס' כב סע' ה) שהתיר לאיש להתייחד עם אשה ישראלית ואשה נכריה ע"פ הסברא הנ"ל, שהגויה תלך לספר ובסוף הביא אף את השב יעקב הנ"ל. וכן פסק הזכור לאברהם (אבהע"ז ח"א אות יחוד), ועיין בחזו"א (אבהע"ז ס' לה אות ה) שתחילה צידד להתירא ולבסוף נשאר בצ"ע, (ומלשונו משמע שהדעת נוטה להתיר אלא שנשאר כאמור בצ"ע) עיי"ש. והנה לפי סברת השב יעקב, יש לשאול דלפ"ז יש להתיר יחוד אשה אפי' עם גוי לבד, דהא לא תתפתה לו כיון דמפעה פעי. אלא שכבר כתב השב יעקב שבגוי חוששים לאונס, עיי"ש. ולכאורה לפ"ז במקום דלא חיישינן לאונס יש מקום להתיר, ועיין במש"כ החזו"א (שם) שאם האשה בריאה שאינה חוששת לאונס הגוי או שיש ישראל בקרבת מקום שאם תקרא לו ישמענה, יש להתיר יחוד עם גוי. ואע"פ שהחזו"א נשאר בצ"ע, אפשר שלפי השב יעקב מהני. א"נ יש לבאר דכל ההיתר של מפעה פעי וכנ"ל, דוקא שיש עם הגוי ישראל כשר אחד, דאז גם האשה וגם האיש חוששים שהגוי יספר וכלשון השב יעקב הנ"ל דשניהם חוששים שיתגלה. אבל שהאשה שם לבדה, החשש שלה לא מהני להתיר יחוד על סמך הסברא של מפעה פעי, דנשים דעתן קלות, ואפשר שתתפתה בכל זאת. מיהו צ"ע דמצינו שמותר לאשה להתיחד בפני תינוקת כיון שחוששת שהתינוקת תספר סודה, וצ"ע בכל זה.

והנה אף היש"ש (קידושין פ"ד ס' כא) שהתיר לאשה להתיחד עם כשר אחד ופרוץ אחד, אף בגוי התיר ולא רק ישראל, ועיין בסע' הקודם (הערה 36) שכתבנו שכמה פוסקים מסכימים ליש"ש בדין של ישראל כשר וישראל פרוץ, ונראה שמסכימים לכל דבריו, היינו להתיר אף עם כשר ונכרי. דאל"כ היה להם לסייג דבריהם שאינם מסכימים לו בדין זה כאשר חד מנייהו הוא גוי, ועיין. מיהו היש"ש שהתיר ג"כ בזה, לא התיר מכח סברת השב יעקב הנ"ל, היינו שלא תזנה כיון שהגוי גם אם יזנה יספר בשוק. אלא סברתו כיון שהכשר לא יזנה ליד הפרוץ, ואף הפרוץ לא יעשה כלום ליד הכשר, עיי"ש. ואע"פ שכתב סברא זו לגבי פרוץ ישראל, ובגוי לא נראה שייך האי טעמא, דאינם בני בושת, מ"מ אפשר דסובר דסגי להתיר כשהכשר לא מזנה כיון דאז האשה ג"כ לא תזנה דתחשוש שיספר בשוק. והא דנקט גבי כשר ופרוץ דאף הפרוץ לא יזנה, קושטא קאמר ולרווחא דמילתא אבל אפי' בלא זה מהני וכנ"ל, וצ"ע. , ויש אוסרים הנודע ביהודה (אבהע"ז קמא ר"ס סט) והובא בפ"ת (ס' כב ס"ק ד), עיי"ש. והנה אע"פ שלשון הרמ"א (ס' כב סע' ה) שאשה מתייחדת עם עם ב' אנשים כשרים, ודקדק בשו"ת שב יעקב (ח"ב ס' יט) מלשונו שאחד כשר ואחד פרוץ אסור, אפ"ה השב יעקב פסק בנ"ד שמותר עם גוי והבין שאין מלשון הרמ"א סתירה לדין זה, אלא לשון הרמ"א בא לאפוקי אחד פרוץ ואחד כשר ישראלים. ועיין בערך שי (ס' כב סע' ה) שג"כ כתב שמלשון הרמ"א אין לדקדק להצריך שני כשרים (אלא דלא ברירא ליה האי מילתא בלשון הרמ"א).

ובפשטות נראה שכל הפוסקים שאוסרים לאשה להתיחד עם כשר ופרוץ כדלעיל בסע' הקודם יאסרו אף בנ"ד, היינו בכשר וגוי דסתמו פרוץ. דנקטו בלשונם שעם אחד מהם פרוץ אסור, ופרוץ כולל גוי, דאם איתא דסוברים לחלק בזה, היה להם לבאר. , ודעה ראשונה עיקר כיון שרבו הפוסקים המתירים, ועוד שאין כל הכרח שהרמ"א חולק בזה, ועוד דהוי יחוד האסור מדרבנן. ותדע, שנ"ד אינו דומה לנידון של אחד כשר ואחד פרוץ, ששם העיקר לאסור בזה כדלעיל (בסע' הקודם) כיון דהתם, השב יעקב כותב להדיא שכן דעת הרמ"א, והכא אין מי שדקדק כן, ועוד שהרבה מהאוסרים שם, בנ"ד עברו לצד המתירים מהסברא שגוי מספר, לכן הכא נקטינן לקולא. וכ"פ להתיר בספר נטעי גבריאל (פי"ט סע' ו).

ודע, שלפי השב יעקב וסיעתו, שכל ההיתר הינו מחמת שדרך הגוי לספר ולכן חוששים לזנות וכו', א"כ זה דוקא במציאות כזו שאכן הישראל והישראלית אכן חוששים, אבל במציאות שאין להם לחשוש, וכגון שנפגשו בארץ נכריה שאין להם מכיר וריע ואין יהודים בסביבה, והם עוזבים את המקום בזמן הקרוב, אסור להם להתייחד שם בנוכחות גוי מאנשי המקום, כי אינם חוששים כלל, דאפי' אם יספר, לא יקרה כלום, וכן כל כיו"ב. אבל לפי היש"ש, שההיתר הוא שהכשר בוש לפני הפרוץ, א"כ אפי' בכה"ג יהיה מותר, ויש לעיין בכל זה. .

יז. כל ההיתר לאשה להתייחד עם שני אנשים [היינו לבני אשכנז ועיין סע' א ב] זה דוקא בעיר פשוט שעיר לאו דוקא אלא ישנם מקומות בתחומי העיר שדינם כדרך ואסור לאשה להתייחד עם שני אנשים אלא רק עם שלושה אנשים, וכדלקמן (סע' כה). וכן ישנם מקומות שהם חוץ לעיר ודינם כעיר וכדלקמן (סע' כו). , אבל בדרך ועיין לקמן (סע' כה והלאה) חילוקים בדיני דרך, עיי"ש. שאין בני אדם עוברים ושבים, אסור לאשה להתייחד ותדע, שאם אכן הלכו שנים עם האשה בדרך, אין זה איסור יחוד אלא עברו על גזירה דרבנן, שכן משמע מלשון הגמ' (קידושין פא.) שבדרך צריך שלושה אנשים שמא אחד יצטרך לנקביו ונמצא אחד אחד מתייחד עם הערווה, עיי"ש. ומשמע שכל שלא הלך לנקביו, אין בזה יחוד, אלא שחששו שמא יצטרך לנקביו, ואז יווצר איסור יחוד. והדבר פשוט כיון שכמו שבעיר מותר לאשה עם שני אנשים ה"ה בדרך. ושו"ר כדברים הנ"ל מפורשים בשו"ת שב יעקב (אבהע"ז ס' יט), עיי"ש.

ותדע שבגמ' לפנינו איתא "שמא יצטרך אחד מהם להשתין" וכן גרסו הרמ"ה (קידושין שם) ורי"ו (ח"א נתיב כג) והרא"ש (פ"ד סס' כא) והיש"ש (פ"ד ס' כא) ומהר"י וויל (ס' נה) ועוד. מיהו רש"י והריא"ז (קידושין פ"ד ה"ד אות ב) ופסקי הרי"ד (קידושין שם) גרסו לנקביו, היינו צרכים גדולים כמבואר ברד"ל (קידושין שם) וכן הגירסא במס' ע"ז (כה:) ובמס' סוטה (ז.) ובב"י (ס' כב) ובב"ש (שם ס"ק ט) ובבה"ט (שם ס"ק ז) ועוד, ועיין לקמן (סע' כח הערה 78) אם יש נ"מ בזה.

וכתב הפרישה (ס' כב ס"ק יב) שכל החשש בדרך שהצריכו איש נוסף, שמא יצטרך אחד לצרכיו, זה דוקא בדרך כיון שצריך להרחיק עד שלא יראה חבירו פירועו, וגם כשיחזור, חבירו יראה אותו כשחוזר וידע להשמר ולפרוש מן האשה, מה שאין כן בעיר בביתו שאז חושש הנשאר שמא הוא נמצא מאחורי כותל ויבוא מיד, עיי"ש. ובלבוש (שם סע' ה) כתב בזה"ל "וי"א שאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים אם הוא בעיר, שגם אימת בני העיר עליהם שלא ירגישו וגו"' עכ"ל. ומשמע מלשונו שבעיר יש להם חשש נוסף שמא בני העיר ירגישו במעשיהם וזה מלבד האופן שכתב הפרישה (שלזה ודאי מודה הלבוש, שהרי זה לשון הגמ' שבדרך חיישינן שיצטרך האחד לנקביו, ומשמע שבעיר אין חשש זה, והיינו אף אם יצטרך לנקביו עדיין חבירו יחשוש וכו' כמ"ש הפרישה) ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פט"ו אות א, ב). ועוד עיין בבית משה (ס' כב ס"ק ז) שכתב לחדש שהאיסור בדרך הוא רק על האשה אבל לאנשים אין כל איסור. והטעם, שכל איש יאמר לעצמו ברי לי שאני כשר ואם חברי יצטרך לנקביו אלך עמו. אך האשה, עליה לחשוש דילמא חד מנייהו פרוץ ואם הכשר ילך לנקביו, הפרוץ יתייחד עמה, עיי"ש. עם שני אנשים עד שיהיו עמה לפחות שלושה אנשים כן מתבאר בגמ' (קידושין פא.) וכן משמע בירושלמי (סוטה פ"א ה"ג) וכ"פ הרא"ש (קידושין פ"ד ס' כא) והסמ"ג (לאוין קכו) וכן הוא ברש"י ע"ז (כה: ד"ה אלא בתלתא), וכן משמע מהראב"ד והמהרי"ק (הובאו בב"י ס' כב) וכ"פ הטור (ס' כב) וכן מבואר במאירי (סוטה ו. אלא שבחידושי המאירי בקידושין משמע שלא צריך ג' וסגי בשני אנשים) וכ"פ הריא"ז (קידושין פ"ד ה"ד אות ב) וכן הוא בפסקי הרי"ד (קידושין שם) ואף הרמ"ה (קידושין שם) סובר שבדרך צריך שלושה אנשים והסכים לו רי"ו (נתיב כ"ג ח"א) אלא שסוברים שדוקא אם הולכים לשומרה וכדלקמן (בסע' הבא), והחיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' א) כתב בדעת הרשב"א כמה אופני הסבר, ולפי ההסבר האחרון, אף הרשב"א מצריך ג' בדרך אלא שסובר כרמ"ה ורי"ו שדוקא כשהולכים לשומרה, עיי"ש. והיש"ש (קידושין פ"ד ס' כא) כתב שכן פסק הרי"ף (וכנראה שגירסא אחרת היתה לפניו ברי"ף ועיין הערה הבאה בדעת הרי"ף) וכן משמע בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (ח"ד דפוס פראג ס' אלף טז) ובשו"ת מהר"י וויל (ס' נה) ובשו"ת בנימין זאב (ס' קלד) וכ"פ הב"ח (ס' כב) והפרישה (שם ס"ק יב) והרמ"א (שם סע' ה) ונראה שהב"ש (שם ס"ק ט) מסכים לו, וכן הוא בקיצוש"ע (ס' קנב סע' ג) וכן משמע שסובר הגר"א (אור"ח ס' נה סע' כא), והחיד"א בשו"ת שער יוסף (שם) והט"ז (ס' כב ס"ק ט) והאפי זוטרי (שם ס"ק יג) ובעוד יוסף חי (פר' שופטים אות ז) וכן העלה היש"ש (שם) והחכ"א (כלל קכו סע ה) ובשו"ת נודע ביהודה (קמא אבהע"ז ס' סט) ובתפארת ישראל (משניות קידושין אות מט) וכן מתבאר מפירוש המהרש"א והרד"ל (קידושין שם) ובשו"ת שב יעקב (אבהע"ז ס' יט) ועוד.

והנה היש"ש (כתובות פ"ב ס' מח) הביא את המעשה שהובא במרדכי (כתובות ס' קמז) באשת איש שהלכה בדרך עם שני ישראלים ותקפוה ואחד טימא אותה ובאה לפני רבותינו וסיפרה ואמרה נאנסתי, האם נאסרת לבעלה או נאמנת שנאנסה, מיגו שיכלה לומר לא נאנסתי, ורבינו שמחה אסר אותה כיון שעברה על איסור יחוד עם שני פוחזים, ושגם בדרך צריך שלושה אנשים ולכן איבדה את המיגו. וראבי"ה התיר אותה, ואע"פ שנתייחדה, לא איבדה את המיגו, כיון שלא כל הנשים יודעות דיני יחוד וכו', עיי"ש. ומשמע שאף רבינו שמחה והראבי"ה סבירא להו שלדינא בדרך בעינן שלושה אנשים. מיהו, כך פירש היש"ש שכוונת רבינו שמחה שכתב שעברה על יחוד, הפירוש הוא שהתייחדה עם שני פוחזים וגם שהתיחדה בדרך עם שני אנשים במקום שלושה. וכן ראיתי גם בעצי ארזים (ס' כב ס"ק ח) שהביא את המעשה הנ"ל שהובא במרדכי, וג"כ פירש שהאשה עברה על איסור יחוד כיון שבדרך צריך שלושה אנשים, והוסיף שאין לומר שעברה על יחוד מחמת שהתייחדה עם שני פרוצים, כיון שמנין היה לה לדעת שהם פרוצים, הרי סתם בנ"א בחזקת כשרים, עיי"ש. אבל במרדכי שלפנינו אין מוזכר מזה מאומה בדברי רבינו שמחה, היינו דאינו מבואר באיזה אופן עברה על יחוד, אלא רק מבואר שעברה על יחוד. ואפשר שכוונתו שעברה על יחוד כיון שהתייחדה עם שני אנשים פרוצים אבל לעולם בדרך מותר להתיחד עם שני אנשים, כשיטת הפוסקים שנכתוב בהערה הבאה, ומה שכתב העצי ארזים מניין לה לדעת שהם פרוצים, אפשר שכך היה מעשה דמיירי בחשודים על כך, וכמו שאכן פירש היש"ש שעברה על יחוד מחמת שהיו פרוצים, ויש לפלפל ואין כאן מקומו.

תוכן העניינים

גן נעול - על הלכות ייחוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה