פרק ב - המותרים ביחוד
א. י''א שמותר להתייחד בפחות משיעור זמן ביאה ואין לאסור מדין חצי שיעור כמו שיבואר לקמן.
הנה מקור האיסור בח"ש מבואר בגמ' יומא (עד.): גופא, ח"ש רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, ר"ל אמר מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל. ר"ל אמר מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא וליכא וגו'. ע"כ. הנה מבואר שבאיסורי אכילה, ח"ש אסור מן התורה, דקיי"ל כרבי יוחנן וכ"פ הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ב).
ונחלקו רבותינו הראשונים האם לומדים מאיסורי אכילה לשאר איסורי תורה לאסור ח"ש. דעת רש"י (שבת עד. ד"ה "וכי מותר") והמאירי (בחידושיו שבת עד.) והאור זרוע (ח"ב ס' נט) ורבינו ירוחם (נתיב יב' חלק יד) והר"ן (שבועות כא:) והראבי"ה (סי' רכד.) והריטב"א (קידושין לו.) והמרדכי (ר"פ המוציא יין) פסקו דח"ש אסור מן התורה לאו דוקא באיסורי אכילה אלא ילפינן לשאר איסורי תורה והנה ההגהות אשירי כתב כן בשני מקומות (ס"פ כלל גדול ור"פ המוציא יין), ובקיצור פסקי הרא"ש (ר"פ המוציא יין) כתב שהרא"ש פסק שח"ש אסור מן התורה, והמעיין ברא"ש לא ימצא זכר לח"ש. וכתב הקרבן נתנאל (שם אות ב), שההגהות אשירי בר"פ המוציא יין, אלו דברי הרא"ש. ולפי זה גם הרא"ש סובר כן.
ומאידך, הרמב"ן (בליקוטים שבת צד:) שיבולי הלקט (סי' קי') הר"ן (בחידושים המיוחסים לר"ן שבת צד: וצ"ע בסתירה ממס' שבועות כא: שכתב איפכא) הרא"ה (סי' ב' אלפים רב') פסקו דדוקא באיסורי אכילה אסרה תורה ח"ש, משא"כ בשאר איסורים. ובדעת הרמב"ם נחלקו המפרשים (עיין שדי חמד מערכה ח' כלל ד', משנה למלך הל' שבת פי"ח ה"א, פתח עינים שבת צד: ועוד). ובפשטות סובר הרמב"ם דלא ילפינן לשאר איסורים למעיין בפנים, וכמבואר באורך בשדי חמד (שם) וכן כתב בספר הליכות עולם (ח"ד פרשת "כי תשא" הל' גוזז) בדעת הרמב"ם. ועיין בשו"ת חכם צבי (סי' פו) אמאי לא ילפינן לשאר איסורים.
הנה להסוברים דלא ילפינן לשאר איסורים מאיסור אכילה אין לאסור מהתורה ח"ש באיסור ייחוד, מ"מ אין זה מספיק להתיר לכתחילה, דעכ"פ מודו דאסור מדרבנן, כמבואר ברמב"ם בכמה דוכתי, ועיין בהליכות עולם (שם).
והנה הפמ"ג (פתיחה כוללת ח"א אות יז') כתב לחדש, שאין התורה גוזרת גזירה לגזירה, והביא את המדרש שענבים אסורים לנזיר מדין גזירה שמא ישתה יין. ולפ"ז ח"ש בענבים אינו אסור לנזיר כיון דהוי גזירה לגזירה, ואין התורה גוזרת גזירה לגזירה, עיי"ש. וכן כתב השדי חמד (מערכת א' אות קכא ד"ה "וראיתי") בשם הרשב"ץ, (אלא שהשדי חמד חלק על זה, עיי"ש).
ולפ"ז כיון דאיסור ייחוד הינו גזירה שמא יגלה ערווה (עיין בהקדמה ביסודות ביחוד אות ח) וצריך שיעור טומאה כדי לגלות ערווה, נמצא שאין לאסור בפחות משיעור זה מדין ח"ש, דא"כ הוי גזירה לגזירה. ויש לעיין האם בכה"ג, שאין התורה עושה גזירה לגזירה, האם חכמים אסרו, והם ראו צורך לגזור לגזירה של תורה, ורק גזירה לגזירה של דרבנן אין הם גוזרים דזה פחות חמור או עכ"פ כיון שהתורה לא עושה גזירה לגזירה והטעם הוא דלא מצוי כ"כ, גם רבנן לא ראו לנכון לגזור גזירה לגזירת התורה. ועיין בפמ"ג (שם) דתחילה כתב דכ"ש דרבנן לא גזרו אך מהמשך לשונו משמע דיש איסור דרבנן, וצ"ע.
והנה יש הסוברים שח"ש אסור רק כשעושה מעשה בח"ש וע"י כך מחשיבו אבל בשב ואל תעשה אינו אסור מהתורה ח"ש וכגון המשהה חמץ בפסח בח"ש, וכמובא בשדי חמד (מערכה ח כלל). ולפ"ז אף יחוד ששוהה ח"ש דומה הדבר לשואל"ת, וכמבואר בשו"ת עזרת כהן (ס' לא) וא"כ אין לאסור מהתורה, אבל עדיין אסור מדרבנן.
מ"מ נראה שיסוד ההיתר להתייחד לכתחילה בפחות משיעור טומאה הוא, דח"ש שייך היכא שהאיסור נעשה אלא שחסר בשיעורו, כגון הוצאה, שאם הוציא פחות משיעור, א"א לומר שלא עשה איסור הוצאה, דהא הוציא מרשות לרשות, אלא מאי, חסר בשיעור, הכא אמרינן דח"ש נמי אסור מהתורה.
אבל היכא דעושה מעשה, ומחסר חלק מגוף המעשה, הכא חסר באיסור ולא בשיעור, ואינו נקרא כלל מעשה איסור. כגון, הכותב אות אחת, או האורג חוט אחד, ששם אין זה כותב או אורג רק חסר בשיעור, אלא אין עליו שם כותב או אורג, וזה חצי מלאכה ולא חצי שיעור. וכן כתבו המגן אבות (שבת ג. ד"ה "המיסך") ומהר"ם הורוויץ (על תוס' עג. ד"ה "העושה") שהכותב אות אחת והאורג חוט אחד אינו ח"ש אלא ח"מ. וכיו"ב כתב השדי חמד (מערכה ח' כלל ג' ד"ה "ועל"). (מיהו גבי מלאכת כותב עיין משנ"ב ס' שמ אות ד ובתוספת שבת שם ס"ק ז והבא"ח ש"ש פרשת פקודי אות א, דכתבו דכותב אות אחת הוי ח"ש. ועיין בשו"ת יבי"א ח"א ס' כא אות יב ובמנוחת אהבה ח"ב פ"א הערה 5).
והנה באיסור יחוד, כיון דכל האיסור הינו מחמת גזירה שמא יבוא לגילוי ערווה, א"כ עצם יחוד הינו בזמן ביאה, ובפחות מכאן לא מיקרי יחוד כלל, ואם מתיחד פחות משיעור ביאה, לא עשה ולא כלום. דאין התורה אסרה איסור עצמי של יחוד איש ואשה, אלא התורה חששה לביאה וגזרה על יחוד שמא יבוא עליה, ועצם מהות האיסור הינו רק בשיעור ביאה. ולא דומה לשאר איסורים, כגון הוצאה, שאם הוציא פחות משיעור, שם הוצאה על פעולתו רק שחסר בשיעור, ובכה"ג אמרינן דהתורה אסרה, כיון דעצם פעולת הוצאה אסור מהתורה. אבל הכא, כשמחסר בשיעור, מחסר במהות האיסור ואין כאן שם יחוד כלל.
ושוב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פכ"ב אות ה) שכתב כדאמרן. והניף ידו בשנית בח"ז (ס' מו) והעלה להתיר בכל גוונא היכא דליכא שיעור ביאה, עיי"ש. וכסברא זו בדיוק כתב ג"כ בילקוט יוסף (איסור והיתר ח"ג עמ' רכב) ועל פ"ז התיר יחוד במעלית ושכל שחסר בשיעור יחוד הוי חסרון באיסור עצמו ומותר ביחוד, וסיים שלענין הלכה דעת הגר"ע יוסף להתיר, אלא דמשום צניעות היכא דאפשר טווב להחמיר, עיי"ש. וכן הוא בספר דברי חכמים (פ"ג הערה יח') בשם הגר"י ברכה (ועיין לעיל פ"א סע' כב הערה 62 שהגר"י ברכה כתב דאין שיעור ליחוד, וי"ל דהכא מיירי לסוברים דיש שיעור, אזי אין לאסור מדין ח"ש). ואע"פ שלגבי בשבת חצי מלאכה אסור עכ"פ מדרבנן, מ"מ לא בכל המקרים אסור מדרבנן, ויש מקרים שכאשר עושה חצי מלאכה וכדאמרן, הרי זה מותר לכתחילה, וכמבואר בשדי חמד (מערכת ח כלל ד) לגבי מעביר ד' אמות בר"ה, שכל שמעביר פחות מד"א, לא מידי עביד ואין שם מלאכה כלל והיתר גמור הוא, ובמוליכו הרבה, אסור מדרבנן, עיי"ש. וא"כ אין לנו ראיה שאסור מדרבנן בנ"ד. ובשו"ת ציץ אליעזר (שם), האריך להוכיח שאפי' איסור דרבנן אין בזה ומותר לכתחילה.
ובנוסף יש לצרף את הפוסקים שאין התורה גוזרת גזירה לגזירה, שודאי איסור דאורייתא אין בזה, ואף איסור דרבנן כתבנו להסתפק. ומצאתי סניף נוסף להקל בנ"ד. הנה בשו"ת חות יאיר (ס' טו) והביאו גם הארעא דרבנן (ערך חצי שיעור) דכל ששיעורו מבואר בתורה, אין לאסור חצי שיעור ושרי לכתחילה, ולכן מותר להוליך ברה"ר פחות מד"א, דהא ילפינן מהפסוק שבו איש תחתיו (עירובין נא.), עיי"ש. ולפ"ז אי נימא דהתורה שאסרה יחוד הוי גזירה שמא יבעל, א"כ השיעור בעילה הוי בכלל האיסור שהתורה אמרה והוי כמפורש בתורה ואין לאסור ח"ש ושרי לכתחילה, ויש לפלפל.
וכעת ראיתי בשו"ת אמרי אש (ס' קז) שהעלה להתיר כל היכא דליכא שיעור ביאה. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד ס' צו) כתב שהגר"מ שטרנבוך הסכים לאמרי אש הנ"ל, עיי"ש. אלא שראיתי להגר"מ שטרנבוך בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו ה"ו) שפסק שיחוד אסור זמן מועט איפה שאפשר שהיחוד ימשך, וצ"ע. (ועיין באוצר הפוסקים ס' כב' סע' א' אות ה שכתב שאולי כוונת האמרי אש להתיר רק בדיעבד, וכיו"ב כתב בשו"ת להורות נתן ח"א ס' נז אות יג. ועיין ג"כ בשו"ת מנחת יצחק שם ס' צה מה שכתב על האמרי אש ואוצר הפוסקים הנ"ל). ונראה לדקדק שבספר שערים מצויינים בהלכה (ס' קנב אות ו) הסכים לדעת האמרי אש הנ"ל והתיר, עיי"ש באות ג. ועוד עיין בהקדמה לספר דברי חכמים (ההקדמה מהגאון ר' יצחק אבא שאול) מה שכתב בשם ספר חמדת ישראל.
ובשו"ת בצל החכמה (ח"ב ס' ע) כתב להביא ראיה מהתפארת ישראל על המשניות (אהלות פי"ח משנה ז) שאין לאסור יחוד פחות משיעור ואפי' ראוי להצטרף לשיעור שלם, (אך הוא עצמו נראה שאינו סובר כן), דהנה איתא התם במשנה "מדורות העכו"ם טמאים. כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה, ארבעים יום. אע"פ שאין עמו אשה. ואם היה עבד או אשה משמרים אותו אינו צריך בדיקה", ע"כ. והיינו המדור טמא כיון שהעכו"ם קוברים שם נפליהן. ואם אשה משמרתו אין חשש ופירש התפארת ישראל שהאשה המשמרת היא ישראלית וז"ל "ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו, י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת וכו"', עכ"ל. הנה אם איתא שאיסור יחוד הוא גם בח"ש, א"כ כיצד מהני בנכנסת ויוצאת הרי יכולה לשהות כדי שיעור טומאה ואסור משום ח"ש, אלא ודאי מוכח דאין לאסור משום ח"ש, עיי"ש בשו"ת בצל החכמה. ואין לדחות דאפשר דסובר דיחוד עם עכו"ם אסור רק מדרבנן בלבד, ובזה אין לאסור ח"ש וכדלקמן בהערה 5. זהו ליתא, דהא האוסרים ח"ש באיסורי דאורייתא אוסרים גם בדרבנן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכמבואר בהערה 5, והא דהתרנו שם ח"ש ביחוד דרבנן בשופי משום דאיכא ס"ס, עיי"ש. ואפי' אם היה מקום לחלק בין יחוד דאורייתא לדרבנן, מ"מ מסתימות התפארת ישראל שלא הזכיר מאומה מח"ש, משמע דאכן אין ביחוד איסור בח"ש, דהיה לו לבאר דאע"ג דבדאורייתא אסור בח"ש, מ"מ כיון דבנ"ד הוי מדרבנן לכן שרי, ועיין. וכל זה אתיא שפיר לפי מה שכתב התפארת ישראל (שבת פ"א אות ד, בועז) שאיסור שלא לוקין עליו, חצי שיעור שלו מותר לכתחילה, עיי"ש. ולפ"ז, ביחוד אין לאסור ח"ש כלל, שהרי כתב המאירי (קידושין פא) שיחוד אינו לא איסור לאו ולא איסור עשה. וכן לפי הגר"א (ס' כב ס"ק ד) שכתב שאיסור יחוד הינו עשה, וכן הפני יהושע (קידושין שם) כתב שאין איסור לאו ביחוד ועיין בזה בהקדמה יסודות ביחוד (אות ב). ואף שלפי הב"ש (ס' כב ס"ק א) משמע שלוקין על איסור יחוד, כבר תפס עליו המנחת חינוך (מצווה קפח אות ב) והוכיח שאין לוקין.
ושוב ראיתי בבה"ט (אבה"ז ס' קמט ס"ק ג) שכתב בשם הרנל"ח על הא דאיתא בש"ע (שם סע' ב) לגבי איש שגירש את אשתו ושוב התייחד עמה בפני עדים שצריך ליתן לה גט, שחוששים שמא בא עליה וקידשה, וכתב וז"ל "דוקא כשנתייחד עמה שיעור זמן ביאה או לפחות שיעור העראה וכו' אבל אם אין שיעור זה אין כאן חשש ייחוד כלל", עכ"ל. הנה משמע להדיא שבפחות משיעור ביאה או העראה אין איסור יחוד כלל ולא חילק אי חזי לאיצטרופי או לא. ואע"פ דאפשר לדחות ולפרש שכוונת הרלנ"ח שאין כאן יחוד לענין שיצטרך ליתן גט אבל איסור יחוד אפשר שישנו אף במקרה זה. מ"מ הבה"ט (שם) כתב דין נוסף בשם הרלנ"ח וז"ל "דוקא בנתייחדה מדעתה, אבל אם הוא נתייחד עמה בע"כ וכו' אין חוששין ליחוד זה", עכ"ל. הנה מבואר שכאשר סובר הרלנ"ח שיש יחוד אלא שאין חוששין לו ליתן גט נקט בלשון "אין חוששין ליחוד זה" אך לעיל נקט "אין כאן חשש יחוד כלל" ומשמע שאפילו איסור יחוד אין כאן, ויש לדחות.
ועוד יש לציין, שהפ"מ (יו"ד ס' סה במש"צ אות א ד"ה נסתפקתי) שהסתפק מאי טעמא שהתורה אסרה ח"ש כאשר חזי לאיצטרופי, האם משום שאם נתיר לו אכילה פחות מכזית, יאכל מעט מעט וישכח ויאכל כזית, או הטעם שאם נתיר לו חצי כזית, יאכל חצי זית זה עם חצי זית אחר. (היינו שיטעה שאסור כזית שלם דוקא). ולפ"ז נראה שביחוד לא שייך הטעמים הנ"ל. שלפי הטעם הראשון, האיש כוונתו להפסיק היחוד לפני שיעבור זמן איסור יחוד, ולכן אפי' אם ישכח וישאר עוד קצת, ונמצא שהיה שם זמן יחוד, מ"מ בכה"ג אין חשש עבירה כלל, שהרי רוב הזמן היה שם על דעת שאין זמן יחוד כי יצא לפני כן. וכן לפי הטעם השני, אפי' אם יטעה שהתורה אסרה שיעור שלם דוקא, ויתכוון להתיחד חצי זמן ולצאת ושוב להתיחד חצי זמן, עכ"פ אף אם יטעה לעשות כן, שפיר דמי. שהרי בכל פעם אכן אין לו זמן לבעול, שהרי מתיחד על דעת חצי זמן.
והנה ראיתי להגרי"ש אלישיב שליט"א בקובץ תשובות (ח"ג ס' קפז) דלאחר שהביא את המהרי"ל דיסקין שאסר יחוד בחצי שיעור כתב וז"ל "אך ענין חצי שיעור הוא באופן דחזי לאיצטרופי וכאן הרי אם בתחילה כוונתו להתיחד על רגע [ונניח לדוגמא דהשיעור לצלות ביצה ולגומעה לוקח שני רגעים] נמצא דברגע אחד אין בו כדי להצטרף. בשלמא באוכל חצי כזית איסור, אחרי שאכלו אם יאכל עוד חצי כזית בתוך כדי אכילת פרס יצטרף לשיעור שלם, מה שאין כן כאן אם יתיחד שוב רגע אין בו כדי שיעור עבירה. אכן כל זה אי נימא דכל ענין יחוד איננו איסור מצד עצמו אלא שלא יבוא לידי תקלה. אך אי נימא דהוא איסור בפני עצמו וכל שכן לפי מה שביארנו שהוא מילתא דקריבה דעריות הרי איצטרופי מצטרפי הני תרי הרגעים ונמצא דהתיחד שיעור יחוד ועבר על דאורייתא", עכ"ל. והנה מוכח דמודה דאי הוה יחוד גזרה לעריות ולא איסור עצמי אזי אין לאסור חצי שיעור והוא מהסברא דכתיבנא לעיל. ומה שתירץ, לשיטתו תירץ דהוי איסור עצמי, אבל לפי מה שהוכחנו לעיל בהקדמת הספר (יסודות ביחוד אות ח) דיחוד הוי גזירה לעריות, שפיר אמרינן דאין לאסור חצי שיעור. ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פכ"ב) מש"כ בזה.
והנה כתבנו לעיל שעיקר בדעת הרמב"ם שלא לומדים ח"ש מאיסורי אכילה לשאר איסורים, ובשאר איסורים אינו אסור אלא מדרבנן, עיי"ש. ולכן לדעת הפוסקים שלמדו שהרמב"ם סובר שכל איסור יחוד הינו מדרבנן בלבד (כדלעיל פ"א סע' ב הערה 5) א"כ ח"ש באיסור יחוד מותר לכתחילה, שהרי ח"ש באיסור דרבנן מותר לכתחילה לפוסקים שלא לומדים ח"ש מאיסורי אכילה, וכמו שיבואר בהערה הבאה. ואע"פ שלהלכה איסור יחוד אסור מהתורה, ואף בדעת הרמב"ם נחלקו הפוסקים כדלעיל (שם), מ"מ ראוי לצרף שיטה זו לדעת המתירים, כנלע"ד. . וי''א שאם ישנה אפשרות לשהות ביחוד כשיעור ביאה, אסור מהתורה אפילו רגע הנה המקור הראשון לאסור בזה הוא המהרי"ל דיסקין (ח"ב קו"א אות רו) דכתב לאסור יחוד אפי' היכא דליכא שיעור מדין ח"ש, ועיין בסוף ההערה ובהערה הבאה. וכ"פ הגרש"ז אויערבאך בהסכמתו לספר דבר הלכה (וכן בספרו מנחת שלמה ח"א ס' צא' אות כב) וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ג ס' קפב) שבמקום שאפשר לשהות שיעור ביאה, אסור מן הדין, עיי"ש. וכן העלה בשו"ת משנה הלכות (ח"ו ס' רכד). ושו"ר ראיתי שכן סובר בקובץ תשובות (להגרי"ש אלישיב, ח"ג ס' קפז), וכתב שכן דעת הב"ש, עיי"ש. (ומש"כ בדעת הב"ש עיין לעיל פ"א סע' כב הערה 62). וכן ענה לי הגר"ש בעדני שליט"א שאם אפשר להגיע לשיעור, אסור אפי' בפחות משיעור.
ואף שכתבנו בהערה הקודמת שאין התורה גוזרת גזירה לגזירה, מ"מ יש חולקים בזה, וכמבואר בשדי חמד (מערכה א אות קכא ד"ה "וראיתי"). ועוד עיין בהקדמה לספר דברי חכמים (ההקדמה מהגאון ר' יצחק אבא שאול) שהוכיח מהתוס' במס' שבועות (כב: ד"ה אהיתירא") שהתורה כן גוזרת גזירה לגזירה, עיי"ש. ועוד שאפשר שאפי' אם אכן התורה לא גוזרת גזירה לגזירה, אפשר שהפוסקים הנ"ל סוברים שאיסור יחוד אינו גזירה, אלא איסור עצמי, וכן כתב להדיא בקובץ תשובות (שם), ועיין בהקדמה (ביסודות ביחוד אות ח).
ואע"פ שכל הפוסקים הנ"ל למדו דהוי יחוד דאורייתא בכה"ג, מ"מ הגרש"ז אויערבאך הבין מלשון המהרי"ל דיסקין (שיובא בהערה הבאה) שכתב שאם אפשר להצטרף לשיעור שלם "אסור" בייחוד, דאינו אסור אלא מדרבנן. , ואם אין אפשרות לשהות ביחוד כשיעור ביאה, מותר בשו"ת מהרי"ל דיסקין (ח"ב קו"א אות רו) מבואר שאף בפחות משיעור טומאה אסור להתייחד, ומשמע מפשט דבריו שבכל גוונא אסור, אפי' אינו ראוי להצטרף לשיעור שלם. מיהו, בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד ס' צד) ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פכ"ב) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג ס' קפב) ובדבר הלכה (ס' טו סע' ב) כתבו להסביר את המהרי"ל דיסקין שרק היכן שראוי להצטרף לשיעור שלם יש איסור, אבל במקום שאינו ראוי להצטרף, מודה המהרי"ל דיסקין שאין איסור כלל. (אלא שהמנחת יצחק כתב שאפי' שאינו ראוי להצטרף, מותר רק בשעת הדחק).
וכ"כ בפשטות הגרש"ז אויערבאך (בהסכמתו לדבר הלכה) שהיכן שא"א להצטרף לשיעור, פשוט וברור שאין איסור ולא מיקרי ייחוד כלל, עיי"ש. וכ"כ האג"מ (ח"ד ס' סה אות טז) והוסיף שאפי' שא"א שיצטרף לשיעור, אם האדם שנכנס וקטע את היחוד לא ידע ששהו פחות משיעור, יש לאסור משום חשד ומראית עין, עיי"ש. וכן שאלתי את הגר"ש בעדני שליט"א בנ"ד וענה לי דאם אי אפשר להגיע לשיעור אזי מותר אך כשאפשר להגיע לשיעור אסור.
ועיין קובץ שיעורים (קובץ שמועות חולין אות מה) שכתב לחקור את טעם ח"ש שאסור מדין חזי לאיצטרופי, וחקר, האם חזי לאיצטרופי זה סיבת האיסור או סימן לאיסור, ועיי"ש נ"מ היכן שא"א שיצטרף בפועל לשיעור שלם, אם זה סיבת האיסור הרי דאין איסור כלל, ואם זה סימן לאיסור אז אפי' שא"א שיצטרף בפועל, אסור. ולפי צד זה היה מקום להסביר במהרי"ל דיסקין שכתב שאסור להתייחד ח"ש, שאפי' היכן שא"א שיצטרף לשיעור שלם כיון שסובר שחזי לאיצטרופי זה סימן לאיסור ולא סיבה, וזה משמע מפשטות לשונו שסתם ולא הסביר שאסור רק היכן שראוי להצטרף. ועיין בשו"ת ברכות שמים (אבהע"ז ס' לה אות ו). ושוב ראיתי בשדי חמד (מערכה ח כלל י) שכתב שאינו פשוט להחליט שאם אינו ראוי לצירוף אזי אינו אסור מהתורה, עיי"ש. ועיין בשו"ת חזון עובדיה (ח"א ס' כח בהערה עמ' תעד) שדן בזה באריכות. וע"ע בשו"ת דברי שלום (ח"ד ס' קמח אות ו). ועיין לעיל (פ"א סע' כב הערה 62) דלכאורה מהגמ' בכתובות משמע דאסור יחוד בח"ש אפי' שא"א להגיע לשיעור שלם, אא"כ נאמר דהסוגיא דהתם מוכח דיחוד אסור בכל שהוא ואינו עניין לח"ש, אי נמי שאני התם דהחמירו טפי ואינו ראיה לעלמא וכדלקמן (פ"ח סע' ב הערה 5). וכעת מצאתי בשו"ת להורות נתן (ח"א ס' נח אות יב) שכתב שיחוד בח"ש באופן שא"א להשלים לשיעור שלם, אסור מדרבנן. מיהו לדינא כתב שם (אות טז) שהמיקל בכה"ג, אין מזחיחין אותו, עיי"ש. והנה בדברי בזה עם הרה"ג נתן בן סניור שליט"א (תלמיד הגרב"צ אבא שאול זצ"ל) סיפר לי מעשה שהיה עמו, שבא להיכנס למעלית שהיתה שם אשה, ולא נתן לו הגרב"צ אבא שאול זצ"ל להיכנס משום יחוד דאסור אפי' בח"ש ואפי' דלא חזי לאיצטרופי. איברא דלכאורה אפשר להוכיח מהיש"ש (כתובות פ"ב ס' נג) מהסוגיא דהתם גבי יחד לה בית בחצרו (עיין לעיל פ"א סע' כב הערה 62 כל הסוגיא) דאין לאסור ח"ש היכא דלא חזי לאיצטרופי, דנקט היש"ש על הא דאמרינן דבניה יכנסו לפניה לחצר משום יחוד וז"ל "ואע"פ שאין יחוד בחצר, בפרט באותה שעה פורטא שהיא נכנסת תחילה, אלא חומרא ופרישות עביד אנפשיה", עכ"ל. הנה בשלמא דחצר אינו יחוד משום דהוי פ"פ, אך מה שהוסיף "בפרט באותה שעה פורטא" אינו מובן, דאם איתא דיחוד אסור מדין ח"ש אפי' היכא דלא חזי לאיצטרופי כמו התם, א"כ הוי איסור יחוד אפי' בשעה פורטא, אלא ע"כ נראה דסובר דאינו אסור מדין ח"ש היכא דאינו חזי לאיצטרופי. . ולהלכה, מעיקר הדין מותר להתיחד פחות משיעור ביאה כמו שנתבאר לעיל (הערה 1) שנראה שאין זה ח"ש אלא חצי איסור, ומותר. ועוד שאפי' אי נימא דהוי ח"ש, יש לצרף שאין התורה גוזרת גזירה לגזירה, ואפשר שאף רבנן לא גזרו. ובפרט דמוכח מהתפארת ישראל שאין בזה איסור כלל, ועוד צירופים המבוארים לעיל באורך. וכשדנתי בדברים הנ"ל לפני הגר"י רצאבי שליט"א, קילסם ושיבחם, ואמר לי להדפיס את הדברים. . אך נכון מאוד להחמיר בפחות משיעור ביאה, ביחוד האסור מהתורה, אם אפשר לשהות שיעור ביאה אבל ביחוד האסור מדרבנן, אין צורך להחמיר, זולת ממידת חסידות. והטעם ברור, שהרי מעיקר הדין אף ביחוד האסור מהתורה, מותר. ומלבד זה יש לברר האם ח"ש באיסור דרבנן אסור.
הנה מקור האיסור של ח"ש הינו מאיסורי אכילה כמבואר לעיל (הערה 1) ושם ביארנו מחלוקת הפוסקים האם לומדים לשאר איסורים. והנה באיסורי אכילה האסורים מדרבנן, ח"ש אסור, וכמבואר בתשובת הריב"ש (ס' רפז), כיון דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, עיי"ש. ועיין שדי חמד (מערכה ח כלל טז) שאסף כגורנה להקת פוסקים נוספים הסוברים כהריב"ש הנ"ל, ובכללם הב"י. ואף שהביא חולקים, מ"מ נראה שלדינא קיי"ל כהריב"ש, וכדעת הב"י.
והנה הפוסקים שסוברים שלומדים מאיסורי אכילה לשאר איסורים, אכן יסברו שח"ש באיסור יחוד אסור מדרבנן כמו שאסור ח"ש באיסורי אכילה דרבנן. אך הפוסקים שסוברים שאין לומדים מאיסורי אכילה לשאר איסורים, ולכן בשאר איסורי תורה ח"ש אינו אסור אלא מדרבנן, באיסור שהוא גופא דרבנן, מותר לכתחילה, וכמבואר בפמ"ג (אור"ח ס' שטו במש"ז ס"ק ח) לגבי איסורי שבת, עיי"ש. וכן כתב בספר שולחנו של אברהם (ס' שמ אות א).
וא"כ מלבד שמעיקר הדין מותר להתיחד ח"ש אפי' ביחוד האסור מהתורה, לגבי ח"ש ביחוד האסור מדרבנן יש ס"ס. ספק כדעת הסוברים שאפי' באיסורי אכילה מדרבנן אין לאסור ח"ש, ואפי' אי נימא שכן אוסרים, ספק הלכה כדעת הסוברים שאין ללמוד מאיסורי אכילה לשאר איסורים, וח"ש בשאר איסורים מותר לכתחילה. ולמען האמת אפי' בספק אחד סגי להתיר כדלעיל (פ"א סע' כא), עיי"ש. .
ב. מותר לאיש להתייחד עם אשה מתחת לגיל ג' שנים הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"י). וכן דעת הסמ"ג (לאוין קכו) לפי הבנת היש"ש. וכן דעת הטור (ס' כב) ועיין לעיל (פ"א סע' יח). וכ"פ הש"ע והלבוש (שם סע' יא) וערוך השלחן (שם סע' י) ועוד. והטעם, כיון שמתחת לגיל זה אינה ראויה לביאה, אין חוששין לייחוד עמה, רמב"ם (שם).
ובערוך השלחן (ס' כב סע' י) כתב לחדש שאם אביה קידשה, אפי' מתחת לגיל ג' שנים, אסור להתייחד עמה מהתורה כדין א"א, ואפי' שאינה ראויה לביאה כלל. ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רד אות ג) שתמה על דבריו מנין לערוך השלחן שיש בזה איסור תורה, שהרי אינה ראויה לביאה. וכיו"ב כתבו בשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' צו) ובשו"ת לב אברהם (ס' ק) שהדבר תמוה מה שכתב ערוך השלחן לחדש, עיי"ש. מיהו בשבט הלוי (שם) נראה שמצדד שעכ"פ יש בזה איסור דרבנן, ואע"פ שאינה ראויה לביאה, כיון דשם אשת איש עליה, עיי"ש. אלא דהעירוני דאינו מובן אמאי יש צד לומר דיש בזה איסור דרבנן, דהא אינה ראויה לביאה כלל, ומסתברא דאפי' איסור דרבנן ליכא. . וגם היום אין להקל משהגיעה לגיל ג' שנים עיין לעיל (פ"א סע' יח הערה 49). . ומותר לאשה להתייחד עם איש מתחת לגיל ט' שנים מוסכם לפי כל הפוסקים שהובאו בהערות הקודמות. והטעם, כיון שמתחת לגיל זה אינו ראוי לביאה, אין חוששין ליחוד עמו. רמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"י) ש"ע (סי' כב סע' יא) ועוד. .
ג. קטנה שהיא פחותה מגיל יב' שנים ויום א' מותרת להתייחד עם קטן שהוא פחות מגיל יג' שנים ויום א' כיון שאין דין חינוך באיסור ייחוד הסמ"ג (לאוין קכו') כתב וז"ל: "ולא גזרו אלא על ייחוד שיהא האיש בן יג' שנה והאשה בת שלוש" עכ"ל. והנה אע"פ שפשט לשונו דמותר להתיחד עם קטן עד שיגיע לגיל יג' שנה, מ"מ היש"ש (קידושין פ"ד ס' כב) הסביר את הסמ"ג שכוונתו שצריך שאחד מהמתייחדים יהיה בר חיוב, או האיש בגיל יג' או האשה בגיל יב', עיי"ש. ומשמע שאם אין אף אחד שהוא בר חיוב, אין איסור ייחוד. ועיין ביש"ש שם שסיים שכן הוא דעת הרמב"ם למעיין בו.
וכך פסק הב"ח (ס' כב) כדעת הרמב"ם, והסבירו כיש"ש, שהאיסור הוא דוקא אם האיש מבן יג' שנה ויום א' או האשה בת יב' שנה ויום א'. וכן פסק הדבר הלכה (פ"ז סע' ח') עיי"ש. ודעת הגרי"ש אלישיב שליט"א שהובא בספר תורת היחוד (פ"א סע' יח) שאע"פ שיש אוסרים בזה, מ"מ נהגו להורות כשיטת המקילים. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רד' אות ג') כתב לתמוה מדוע לא נוהג דין חינוך באיסור ייחוד, עיי"ש.
ומצאתי בשו"ת חיי הלוי (אבהע"ז ס' עח אות ט) שכתב על שיטה זו דצריך שיהא אחד מהם בן מצוות וז"ל "וצ"ע אי לפ"ז מותר גם לקטן בן ט' שנים להתיחד עם נכרית או קטנה עם נכרי, כיון שאין אחד מהם בר עונשין, ויש לחלק, ע"כ נראה להחמיר" עכ"ל. ומצאתי בנטעי גבריאל (פ"ו סע' ז) שאכן העלה להקל ביחוד קטנה עם נכרי מהטעם הנ"ל, עיי"ש. ולענ"ד הדבר פשוט שאין להקל כלל ואינו דומה לנ"ד, דבנ"ד היכא דאין חד מנייהו בר חיובא אזי היצר לא תקיף כ"כ ולכן יש מקום להקל. משא"כ כשחד מנייהו גוי או גויה, אפי' שמבחינה דינית לאו בר חיובא נינהו, מ"מ חשודים טפי על עריות ויש לאסור בזה, וח"ו להקל. , ויש אוסרין כן נראה מסתימות מרן הש"ע (סי' כב' סע' יא), שכתב וז"ל "תינוקת שהיא פחותה מבת שלש ותינוק פחות מבן תשע מותר להתייחד עמהן וגו"', עכ"ל. הא למדת שמגיל שלש באשה ומגיל תשע באיש שייך איסור ייחוד, ומנין לחדש במרן הש"ע שמותר לאיש בן תשע ויום א' להתייחד עם אשה בת שלש ויום א', הרי מרן סתם דבריו, וכן שאר הפוסקים שנקטו דין זה, מדוע העלימו ולא חידשו שאין דין ייחוד בכה"ג ואין דין חינוך, וכמו שתמה השבט הלוי. (הובא בהערה הקודמת).
ושוב ראיתי בספר זכרון עקידת יצחק (הוצאה שלישית בסוף) שהביא את פסיקת הדבר הלכה שהתיר בזה (הובא בהערה הקודמת) וכתב שאין הפסק נכון אלא אסור וכתב להסביר באופן אחר את היש"ש וכו', עיי"ש. אך דבריו תמוהים בזה מאוד ואין לזוז מהאמת הפשוטה שהיש"ש והב"ח הקילו בזה וכנ"ל. וכן מצאתי לרבי יעקב כולי בספרו מעם לועז (פ' וישב לט כג) שג"כ כתב שילדה בגיל ג' שנים וילד בגיל ט' שנים אסורים להתיחד זה עם זו, עיי"ש. וע"ע בשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות י) שכתב בשם הרה"ג הרש"ז ברוין זצ"ל (בעל השערים המצוינים בהלכה) שבדור הזה יש להיזהר בדברים הללו, עיי"ש. ומצאתי בשו"ת שרגא המאיר (ח"ח ס' קכו) שכתב שיש דין חינוך בקטנים ואסורים ביחוד וכו', עיי"ש.
וכן בספר פתח הבית (פ"א סע' ה) כתב להוכיח מהכרתי ופלתי (יו"ד ס' קצב סע' ד) המבאר את דברי הש"ך (שם ס"ק יד) ומתוך דבריו משמע שאף באיש מבן תשע שנים ויום א' יש חשש שיפתה קטנה, ולכן צריך שתהיה מתחת לגיל שמוסרת עצמה לביאה וכו', עיי"ש. והביאו את הכרתי ופלתי הנ"ל מחצית השקל (שם ס"ק יד) והסדרי טהרה (שם ס"ק יג) ואף שהסד"ט הנ"ל מקשה על הכרתי ופלתי מ"מ בנקודה זו של חשש שהאיש יפתה הקטנה לא הקשה מידי. ומכאן משמע שאף בכה"ג שאין כאן אף אחד בגיל חיוב מהתורה אלא שניהם קטנים, שייך איסור יחוד, עיי"ש.
ותדע, שאע"פ שראייתו חזקה, מ"מ עדיין אין זה אומר שאסור בכל גיל (מעל גיל שלש שנים ויום א' באשה), שהרי הכרתי ופלתי כתב שאם היא בגיל שאינה מוסרת עצמה לביאה, שרי. והב"ח (בסי' כב) ביאר שלפי הטור עד גיל ט' שנים אינה מוסרת עצמה לביאה, (ועיין לקמן פי"א סע' ב שיש חולקים על הב"ח בגיל זה) ולפ"ז לאיש פחות מגיל יג' שנה ויום א' מותר להתייחד עם אשה פחות מגיל ט' שנים דאינה מוסרת עצמה לביאה (לטור אליבא הב"ח), ואע"פ שראויה לביאה מגיל ג' שנים ויום א', והאיסור יהיה באיש מגיל ט' שנים ויום א' עם אשה מגיל ט' שנים ויום א', ואה"נ שהאשה מתחת לגיל זה יהיה מותר, מיהו זה רק לפי הוכחת פתח הבית הנ"ל מהכרתי ופלתי, אבל מסתימות מרן ש"ע שכתבתי תחילה, וכן שאר הפוסקים דלעיל, משמע שאסור כבר מגיל ג' שנים ויום א' באשה ומגיל ט' שנים ויום א' באיש. . ולעניין הלכה נראה שנכון מאוד לחשוש ולהחמיר ובפרט בדורינו כיון שיש מחמירין בזה, ובפרט שכן מורה סתימות הש"ע וכנ"ל בהערות הקודמות, לכתחילה נכון להחמיר בזה ובפרט בדור פרוץ. ובספר מצוות הנשים (ס' לד סע' ד) כתב שממדת חסידות יש להחמיר ובפרט בבתים שיש טלויזיה בעוונותינו הרבים שרואים קלקולים וכבר היו מעשים ר"ל, ואכמ"ל. .
ד. כל אשה שמותר להתייחד עמה, אין הבדל בין פנויה לאשת איש כך מבואר מהמשנה למלך (הל' סוטה פ"א ה"ג) וכן פסקו הדבר הלכה (ס' ב' סע' ג) ודברי חכמים (פ"ב ה"ד), ובשו"ת באר משה (ח"ד ס' קמה). .
ה. מותר לאם להתייחד עם בנה, ומותר לאב להתייחד עם בתו איתא במשנה (קידושין פ:): "מתייחד אדם עם אמו ועם בתו". וכך פסק הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"א) והטוש"ע (ס' כב סע' א) ועוד. והיתר זה נלמד בגמ' מהפסוק כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית, אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, עיי"ש. (ועיין פני יהושע בהסבר הדרשה).
והנה אף שהפסוק רמז שמותר לאם להתייחד עם בנה, מ"מ למדו במשנה שמותר גם לאב עם בתו, כיון דחדא קורבא נינהו, וכ"כ הרש"ש והפנ"י (שם) ובשו"ת חקרי לב (ס' יז). וכעת ראיתי בתוס' רא"ש שכתב וז"ל "והא דשרי בבתו כמו באמו משום דהואיל ויצאה ממנו לא מגרי בי' כלל ואע"ג דלא הוי יצתה ממנו ממש כמו באמו", עכ"ל. ומלשון הירושלמי (קידושין פ"ד הי"א) משמע שהפסוק רמז יחוד בן עם אמו וגם אב עם בתו, ועיין בפני משה (שם).
ואף דבגמ' (פא:) "אמר רב יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו" ושמואל פליג על רב אסי, וסובר שאסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפי' עם בהמה, ומקשינן אשמואל ממתניתין דידן, ומתרצינן תנאי היא, ומייתינן ברייתא, עיי"ש. מ"מ כיון דאיכא סתם מתניתין, ומחלוקת בברייתא, הלכתא כסתם מתניתין, וכן כתב הר"ן (דף לג. מדפי הרי"ף) וכן פסקו התוס' (הובאו ברא"ש פ"ד ס' כד ובשלטי גיבורים אות ג) כרב אסי, וכך מבואר ברמב"ם ובטוש"ע כמבואר לעיל. וכ"פ הגר"א (ס' כב ס"ק ב).
מיהו, הסמ"ג (לאוין קכו) כתב בתחילה דמותר לאב להתייחד עם בתו, וכן לאב עם בנו, ולאחר מכן כתב בשם הרי"ץ דצריך להתיישב הלכתא כמאן, או כרב אסי או כשמואל, וסיים שהמחמיר תע"ב. ש"מ דלא ברירא ליה כולי האי כמאן הלכתא.
וגדולה מזו ראיתי לרבינו יונה בספר היראה וז"ל: "אל תתייחד עם שום אשה אפי' בתך או אחותך, ואפי' פנויה, חוץ מאשתך ואפי' היא נידה ואמך וגו"' עיי"ש. הא להדיא אסר לאב להתייחד עם בתו. מ"מ צ"ע בשיטתו כמאן פסק, אי כרב אסי, אזי שרי בבתו ואי כשמואל, אסור באמו, ואולי דרך חסידות קאמר, ויש ליישב. ושוב ראיתי שכן הקשה בשו"ת מהרש"ם (ח"ב ס' עו) וכתב שצ"ל שרבינו יונה דרך חסידות קאמר, עיי"ש. וא"ת למה לא כתב גם שיש להתרחק מייחוד עם אמו ממידת חסידות, מאי שנא מאב עם בתו, י"ל דבן עם אמו קל יותר, דאין אדם מתאוה למקום שמשם יצא, כמבואר בסנהדרין (קג:) לגבי אמון, עיי"ש.
מ"מ לדינא קיי"ל דמותר לכתחילה לאב להתייחד עם בתו, ולאם עם בנה. ועיין לקמן (סע' י) מה הדין במקום שאין מכירים שהם אב ובתו האם יש לאסור מפני החשד, עיי"ש. , ואפילו כשהם גדולים ואפילו באופן קבע הנה לשון המשנה "מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר ואם הגדילו זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו", ע"כ. ומשמע דהחילוק קאי רק על הסיפא, אך גבי הרישא שרי ביחוד אפי' גדולים. וכן נראה מפרש"י והר"ן והרע"ב. וכן כתב להדיא המשנה למלך (הל' סוטה פ"א ה"ה) שהחילוק במשנה הינו רק לדין של קירבה אך ביחוד אין חילוק, עיי"ש. וכן משמע מהמאירי ועוד ראשונים.
וכתבתי כן לאפוקי משיטת תוס' רבינו פרץ (קידושין פ:) שביאר את המשנה וז"ל "מתייחד אדם עם אמו, פירוש כשהוא קטן, ועם בתו, פירוש כשהיא קטנה" עכ"ל. והנה למד התוס' רבינו פרץ, דהסיפא של המשנה "הגדילו", קאי גם על איסור יחוד, ואע"פ שהתנא נקט כן רק לגבי קירוב בשר שכשהגדילו זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו, חדא מנייהו נקט, וה"ה כשהגדילו אסורים ביחוד. ושו"ר ראיתי ביד רמה שפירש את המשנה הנ"ל וז"ל "פירוש, מתיחד אדם עם אמו כשהוא קטן ועם בתו כשהיא קטנה וא"כ אפי' כשהוא גדול מתיחד עם אמו, ועם בתו אפי' גדולה", עכ"ל. והנה נראה שיש ט"ס בדבריו שהרי סותר עצמו, והמו"ל כתב שבמקום המלה "וא"כ" צ"ל "וא"נ" ודבריו מסתברים (מיהו לדבריו האות ו מיותרת). ולפ"ז היד רמה כתב ב' פירושים ולפי הפירוש הראשון, מותר להתיחד עם בן או בת דוקא שהם קטנים. ועד מתי נקראים קטנים שמותרים ביחוד לשיטה זו, עיין בגמ' קידושין (פא:) ובגירסאות הראשונים. עכ"פ לדינא שרי אפי' כשהם גדולים.
והא דשרי אפי' באופן קבע, כן מוכח מהגמ' קידושין (פא.) דאמרינן גבי יחוד עם אחותו בלשון מתיחד וגבי יחוד עם אמו ובתו נקטינן בלשון דר. ופירשו הראשונים (רש"י והר"ן וקיצור פסקי הרא"ש והרמ"ה ורי"ו ועוד) דמשמע דעם אחותו מותר רק עראי, עיי"ש ומשמע דעם אמו ובתו שרי אפי' קבע. וכן כתב להדיא המאירי (קידושין שם). והנה ראיתי להרב יד אהרון (כרך ג ס' כב הג"ט אות א) שהעיר על לשון הטור דנקט בלשון מותר להתיחד עם אמו וכו', ומדנקט לשון להתיחד משמע דהתיר רק באופן עראי ולא יחוד באופן קבע. ותמה עליו דהא בקיצור פסקי הרא"ש כתב לא כך וכיצד סתם כאן שלא כדעת אביו הרא"ש וכו', עיי"ש. ואפשר לישב דאף הטור מתיר אפי' באופן קבע, והא דנקט בלשון להתיחד, לישנא דמתניתין נקט, ודו"ק. .
ו. מותר לאיש להתייחד עם נכדתו ולאשה עם נכדה, וכן בדורות שלמטה [נינים וכו'] הב"ח (ס' כב) כתב על היתר ייחוד אב עם בתו וז"ל "עיין בסוף סימן הקודם דכל יוצאי חלציו דינן שווה בת בתו ובת בת בתו נמי שרי כמו בתו", עכ"ל. הרי להדיא התיר ייחוד עם נכדה. וגם הפ"ת (שם ס"ק ב) והזכור לאברהם (ח"ג אות יחוד) ובספר עוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ג), והיפה ללב (ס' כב אות ד) הביאו את דברי הב"ח הנ"ל, ומשמע דמסכימים לדבריו, ואף שהב"ח נקט בת בתו, נראה שה"ה לבת בנו, דאין סברא לחלק, וכ"כ בעוד יוסף חי (שם). וכ"פ בספר טהרת ישראל (ס' כב אות ו) שכל יוצאי חלציו שרי כגון בת בתו ובת בת בתו. והנה בעזר מקודש (ס' כב סע' א) הסתפק האם מותר לבן להתייחד עם אם אמו, וקצת פלא, שבס' כא (סוף סע' אחרון) כתב להדיא דמותר להתייחד עם אם אמו, עיי"ש. וע"ע בשו"ת שואל ונשאל (ח"א ס' לט).
והנה בס' כא' (סע' ו) כתב מרן דמותר לאב לחבק בתו ולנשקה ולישון עמה בקירוב בשר וכן האם עם בנה וכו', עיי"ש. וכתב הח"מ (ס"ק י') שלאו דוקא האב עם בתו אלא ה"ה עם בת בתו. וכן הוא בבאר היטב (שם ס"ק יד') ועיין ב"ש (שם ס"ק יד). ומקור הלכה זו ממשנה קידושין (פ:) דתנן "מתייחד אדם עם בתו ועם אמו וישן עמהם בקירוב בשר", והנה האחרונים הנ"ל מפרשים דבתו דנקט במשנה לאו דוקא אל ה"ה בת בתו. ולפ"ז גם לענין יחוד ה"ה בבת בתו, דהא באותה משנה מיירי נמי בייחוד. וכן יש ללמוד בכ"ש, דאם מותר בחיבוק ונישוק, כ"ש דמותר בייחוד, כמבואר בב"ש (ס' כא ס"ק יד) שאיסור חיבוק ונישוק חמור מאיסור ייחוד, עיי"ש. ועיין באג"מ (ח"א ס' ס) שהסתפק לשיטתם האם דוקא בת בתו אבל לא בת בנו, או י"ל דה"ה בת בנו, וחדא מנייהו נקט ונשאר בצ"ע וכתב דלבעל נפש יש להחמיר עם בת בנו אך אין למחות במקילין, עיי"ש. (ועיין בשו"ת מאורות נתן [לייטר ס' מז] מש"כ בזה). אך בשו"ת שמע שלמה (להגר"ש עמאר ח"ג ס' ט) דחה דבריו בשתי ידיים, והעלה שאין הבדל כלל בין בת בתו לבת בנו. ושו"ר בשו"ת באר משה (ח"ד ס' קמה) שהביא את האג"מ הנ"ל וכתב שדבריו אינם מתקבלים, עיי"ש. וכבר לעיל כתבתי שכן הוא בעוד יוסף חי שאין הבדל, וכן משמע מהעזר מקודש לעיל, וכן מבואר מהש"ך (יו"ד ס' שסב ס"ק ג).
ועיין בהגהות הרד"ל (קידושין פ:), שכתב שאפשר לפשוט שבת בתו הוי כבתו לענין ייחוד ולענין לישון עמהם, מברייתא במס' שמחות (אבל רבתי פרק יג') וז"ל הברייתא "אין קוברין שני מתים זה בצד זה וכו' ר' יהודה אומר האיש נקבר עם בתו הקטנה והאשה נקברת עם בנה הקטן, ועם בן בנה הקטן, זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו" עיי"ש. (וגרסא זו היא ע"פ הטור יו"ד ס' שסב, וכן הוא ברמב"ן בתורת האדם, ועיין נחלת יעקב בפירושו למס' שמחות שם).
הנה מבואר להדיא שהאשה נקברת עם בנה ועם בן בנה, וטעמא, כיון שישנה עמו בחייה, הא למדת שבן בנה דינו כבנה (שהרי במשנה מבואר רק היתר לישון עם הבן). והטור (יו"ד שסב) פסק ברייתא זו להלכה, וכן מרן בש"ע (שם סע' ג) וכך הסכים בברכ"י (ס' כא סע' ד), עיי"ש.
והא דמבואר בברייתא דהאשה מותרת עם בן בנה כיון שדינו כבנה, כתב הש"ך (יו"ד שסב ס"ק ג) דה"ה שהאיש מותר עם בת בתו, עיי"ש. וכיו"ב כתב הפרישה (ס"ק יב) ועיין בספר אום אני חומה (ח"מ ס' קמב).
וכן פסקו להתיר הגר"ש עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה (ח"ג ס' ט) ובשו"ת באר משה (ח"ד ס' קמה) והגר"ש גרינמן בספר זכר שמואל. וכ"פ בספר דבר הלכה (ס' ב סע' א) והאמרי דוד (הורוויץ ס' לב), והדברי חכמים (פ"ב הל' א) ובשו"ת דברי יציב (ח"ה ס' מד) ובילקוט יוסף (אוצר דינים ס' לז סע' לז), וכן משמע שמתירים בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ' פ"כ) ובספר שערים מצויינים בהלכה (ס' קנב אות א), והרה"ג בוגיד סעדון זצ"ל בשו"ת מגיד תשובה (ח"ג ס' ה). וכעת ראיתי להגר"נ קרליץ שליט"א בחוט השני (צניעות ס' כא עמ' סו-סז) שהעלה ג"כ להתיר יחוד עם נכדה אך אסר עם נינה, עיי"ש. אך מדברי הב"ח ושאר פוסקים שהבאתי מוכח דכל יוצאי חלציו שרי, וכן עיקר. . ויש אומרים שאסור לאיש להתיחד עם נכדתו ולאשה עם נכדה הר"ן (דף לג. בדפי הרי"ף) כתב על המשנה, "מתיחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר", דבתו תנן, בת בתו לא תנן, כלומר אין ללמוד דשרי בת בתו מהא דתנן בתו, ואף דלא הזכיר שם ענין ייחוד, אלא קירוב בשר. מ"מ פשיטא דאם סובר דהתנא נקט במשנה בתו ואין זה כולל בת בתו, ה"ה בייחוד, כיון דבאותה משנה נקט תרוויהו. וראיתי שכן הבין בגהות הרד"ל (קידושין פא:) שהר"ן מיירי בין לענין ייחוד ובין לענין קרבת בשר, עיי"ש.
והנה בשו"ת נודע ביהודה (תנינא אבהע"ז ס' יח) מבאר בתוך תשובתו דבת בתו אסורה ביחוד, וכך היה מעשה שהתייחדה נכדה עם סבה, עיי"ש. משמע דסובר דאיכא איסור. ובספר עוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ג) כתב על הנודע ביהודה הנ"ל דאין הלכה כמותו ואישתמיט מיניה דברי הב"ח שמתיר להתייחד עם בת בתו, עיי"ש. והנה לפי המבואר, יש לנודע ביהודה תנא דמסייע לו, דזהו הר"ן, וכמבואר לעיל.
וכעת מצאתי להרה"ג בוגיד סעדון זצ"ל בשו"ת מגיד תשובה (ח"ג אבהע"ז ס' ה) שכתב שהנודע ביהודה לא אסר יחוד עם נכדה אלא התם שהסב היה חשוד על נכדתו ורגליים לדבר אבל בעלמא מודה שמותר, עיי"ש. וכיו"ב ראיתי בספר דבר הלכה (ס' ב ס"ק ב) שכתב שאפשר דדוקא התם שראו את הנכדה מחובקת בזרועותיו, והיה דברים מכוערים ולכן אסר הנוב"י יחוד, אבל בעלמא שרי ונשאר בצ"ע. מיהו לענ"ד כוונת הנוב"י שלא כדבריהם, שהרי כתב בסתמות בתוך דבריו שעברו על איסור יחוד, ולא ביאר שהיה אסור להתיחד בגלל שקדם ליחוד דברים מכוערים, אלא פשטות דבריו שאוסר יחוד בכל גוונא, וכמו שאכן הבין הגרי"ח בעוד יוסף חי הנ"ל שהנודע ביהודה אסר לגמרי. ועיין בשו"ת מאורות נתן (לייטר ס' מז) מש"כ בזה.
ובברכי יוסף (ס' כא אות ד) כתב שהקשו על דברי הר"ן הנ"ל מהא דמבואר בברייתא בשמחות (אבל רבתי פרק יג) שבת בתו הרי היא כבתו (כמבואר בהערה הקודמת), עיי"ש מה שתירץ בזה, ואכמ"ל.
ובש"ע המקוצר (ס' רג בהערות אות ג) כתב דמוכח מהרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פ"ז) דאסור להתייחד אלא עם אמו ובתו בלבד, ומשמע שאפי' נכדה ונכד אסור, וכיו"ב כתבו בדעת הרמב"ם בספר פתח הבית (פרק ב' סע' ב ביסודות הבית ד) ובספר אום אני חומה (ח"מ ס' קמב), עיי"ש. ועוד עיין באום אני חומה (שם) שיש שמוסרים בשם הגרי"ז מבריסק זצ"ל שהיה מחמיר בזה, אך הוסיף שם שבירר את השמועה הלזו והעלה שאינו נכון והיתה נכדתו מתחת לגיל ג' שנים שלכ"ע אין בה יחוד וא"כ מה שהיה הגרי"ז נזהר בזה, כיון שהיה נוהג בקדושה יתירה ולא משום איסור יחוד. .
ז. י''א שאסור לאח להתיחד עם אחותו כלל ואפילו לא באופן עראי איתא בגמ' (קידושין פא:) "אמר רב יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו, ודר עם אמו ועם בתו, כי אמרה קמיה דשמואל אמר אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפי' עם בהמה, תנן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר ותיובתא דשמואל וכו' ומסקינן דהוי מחלוקת תנאים בברייתא, עיי"ש בגמ'. ובפסקי ריא"ז (קידושין פ"ד ה"ד אות ד) לאחר שהביא את שיטת מז"ה שהתיר יחוד עם אחותו ודירה עם אמו ובתו הוסיף וז"ל "ויש מן החכמים שהיו נזהרין מלהתיחד אפילו עם בנותיהן ואפי' עם הבהמה ונראה בעיני שכך היא שיטת התלמוד", עכ"ל. ומשמע שחולק על מז"ה שהתיר, וסובר ששיטת התלמוד לאסור. ודוחק שכוונתו רק לחומרא, ויש לעיין.
והנה רבינו ירוחם (נתיב כג ח"א) כתב וז"ל "והתוס' פסקו כרב אסי וכו' שבכל מקום שאסור מותר בעדים, ונראה שבשאר עריות אסור להתייחד ודוקא לדור אבל לפרקים מותר להתייחד עם כל עריות הקרובות כגון אחותו ודודתו וכיו"ב, והרמב"ן (צ"ל הרמב"ם, עיין לעיל פ"א סע' יג הערה 35) כתב סתם אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה חוץ מאמו ובתו וכן נראה עיקר" עכ"ל.
הנה מבואר שרבינו ירוחם הבין בדעת הרמב"ם שחוץ מאמו ובתו כל שאר עריות אסור, כולל אחותו, והסכים לו רבינו ירוחם וכן משמע מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פ"ז משנה "הבא על הזכור") וכן משמע קצת מהרשב"א בתשובה (אלף קפח) שאוסר עם אחות. וכן העלה לאסור בשו"ת הרדב"ז (ח"ז ס' לב) ובעוד יוסף חי (פרשת שופטים אות ג) והר"י יוזפא בספרו יוסף אומץ (דף רפז) והעיון יעקב (קידושין פא:).
והנה הרמב"ם והטוש"ע השמיטו היתר זה דאחות, והחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) כתב לדייק דלשיטתם אסור להתייחד עם אחות, ובשו"ת עולת יצחק (ח"ב ס' רלז) ג"כ דקדק כן מהרמב"ם והש"ע. וכן ראיתי בשו"ת שואל ונשאל (ח"ה ס' מב) שדקדק כנ"ל בדעת הש"ע. וכיו"ב תמצא בפני משה (ס' כב ס"ק ב). וכן כתבו בזכור לאברהם (אלקלעי מערכת י) ובשו"ת צוף דבש (ס' כ) מדהשמיטו הרמב"ם והש"ע, ש"מ אוסרים יחוד עם אחות, ואפשר דלית הלכתא כרב אסי.
ובשו"ת אחיעזר (ח"ג ס' כא), והצפנת פענח (פכ"א ה"ד) ובשו"ת עין יצחק (ס' ח) כתבו דלרמב"ם אסור יחוד עם אחות, עיי"ש (ולענ"ד לפ"ז גם במרן ש"ע כך הדין דאזיל בתר הרמב"ם ונקט כלשונו), וכן הוא ביפה ללב (ח"ד ס' כד אות ב) דכתב דמרן הש"ע אוסר. וכן הב"ש (ס' כב ס"ק א) כתב שאינו יודע מדוע הרמב"ם והטור השמיטו דין אחות שמותר, וכתב דאפשר דלא סבירא ליה כרב אסי לגבי אחות, עיי"ש. ובס' כא ס"ק יד כתב הב"ש שאסור להתייחד עם אחות. ולפ"ז דכל הני רבוותא דייקו מהשמטת הרמב"ם דהוא אוסר יחוד עם אחות, כן יש לדייק כנ"ל מהצדה לדרך (מאמר ג כלל ד פי"ג) ומהמאירי ומהחינוך (מצוה קפח) והכל בו (ס' עה).
והמדייק בלשון הגר"א (ס' כב ס"ק ב) שהסביר שמרן ש"ע שהתיר אמו ובתו פסק כסתם מתניתין, כיון דהוי מחלוקת בברייתא וסתם מתניתין, והלכתא כסתם מתניתין, וכך היא שיטת הר"ן, וסיים הגר"א "אבל הרא"ש פסק כרב אסי". הנה מבואר דסובר הגר"א גם בשיטת הר"ן, וגם במרן ש"ע שפסקו כסתם משנה שהתירה רק אמו ובתו, אבל אחות אסור, ורק הרא"ש פסק כרב אסי דהיינו התיר גם יחוד עם אחות. ובשו"ת יוסף אומץ (שם) כתב שכן דעת הראב"ן דאוסר להתייחד עם אחות, עיי"ש. ויש להקשות, דהא דעת האוסרים עם אחותו כמאן פסקו לא כשמואל דהא התירו עם אמו ובתו, ולא כרב אסי דהא אסרו אחותו, ועיין בשו"ת יוסף אומץ (שם) ובשו"ת הרדב"ז (שם) שכל אחד הסביר כמאן פסקו האוסרים, עיי"ש. ומה שכתב הגר"א בדעת הר"ן דסובר דאסור עם אחות, עיין הערה הבאה דלכאורה מוכח איפכא מדבריו.
והנה מה שכתבו לדייק שגם הטור אוסר ביחוד עם אחות כיון שהשמיט היתר זה, יש להעיר דהא הטור בקיצור פסקי הרא"ש (ס' כד') פסק שמותר להתייחד עם אחות וז"ל "מתייחד אדם עם אחותו לפי שעה ודר אפי' בקבע עם אמו וכו' והמחמיר תע"ב" עיי"ש. אלא שראיתי שבשו"ת יוסף אומץ הנ"ל כתב לישב, כיון שסיים בקיצור פסקי הרא"ש המחמיר תע"ב, פסק לאסור ולא חש לפסק הרא"ש שהתיר, עיי"ש. (וקצת יש להעיר דאף אם הטור פליג על אביו הרא"ש, אמאי לא הזכיר דעתו כלל, ועוד עיין בספר יד מלאכי כללי הפוסקים על בעל הטורים אות כג' ובכנה"ג כללי הפוסקים אות ע שכתבו שאין אומרים שהטור פליג על אביו אא"כ מבואר כן להדיא). מיהו מצאתי בדומה למש"כ החיד"א הנ"ל בערוגת הבושם (ס' כב ס"ק א) דכיון שהרא"ש סיים המחמיר תע"ב, לכן השמיט הטור היתר יחוד עם אחות ואע"פ דאינו אלא ממידת חסידות, עיי"ש בלשונו. מיהו כתב דלא כחיד"א שכתב שהטור אסר מדינא אלא הטור השמיט דיש בזה חסידות כיון שבנקל אפשר להחמיר. ומצאתי בשו"ת אז נדברו (ח"ז ס' עח) שכתב בדעת הטור שהשמיט היתר עם אחות, דאזיל בתר הרא"ש בספר אורחות חיים (אות צז) שכתב שממידת חסידות אין להתיחד עם אף אשה, זולת אשתך אמך ובתך. ולכן השמיט דין זה, אך אין לדייק שהטור אוסר מן הדין, עיי"ש. מיהו בספר יפה ללב (ח"ה ס' כב אות א) כתב שהרא"ש באורחות חיים אוסר מן הדין ולכן השמיט הטור היתר יחוד עם אחות, עיי"ש. ותדע שלשון הרא"ש באורחות חיים נוטה לפירוש היפה ללב ודלא כמ"ש בשו"ת אז נדברו, ואפי' שאז יווצר סתירה בדברי הרא"ש לפסקיו, וז"ל האורחות חיים "אל תתיחד עם שום אשה ואפילו עם שתי נשים חוץ מאשתך ואמך ובתך" עכ"ל. מיהו קצת דוחק כיצד עזב הטור את מש"כ הרא"ש בפסקיו והלך אחרי האורחות חיים.
והנה אחר זמן מצאתי שגם רבינו יונה בספר היראה סובר דאסור להתייחד עם אחות, (אך לפי מה שכתבנו לעיל סע' ה הערה 13 שרבינו יונה נקט בספר היראה מידת חסידות, שהרי אסר להתיחד אב עם בתו, אפשר שגם אחותו שאסר, הוי מידת חסידות). וכן מצאתי בתוספתא (פ"ה תוס' י) דאסור להתיחד עם אחות, עיי"ש. ושו"ר שכבר הביא ראיה מהתוספתא הנ"ל לאסור יחוד עם אחות הפני משה על הירושלמי (סוטה פ"א ה"א) ועיין עוד בפני משה ירושלמי ע"ז (פ"ב ה"א). ובשו"ת הרדב"ז (שם) כתב שכן הוא דעת הרי"ף דאסור להתייחד עם אחות עיי"ש. וכן סובר דאסור היפה ללב (ס' כד אות ב), וכן העלה הפני משה (ירושלמי סוטה פ"א ה"א). . ויש אומרים שמותר לאח להתיחד עם אחותו הרא"ש (קידושין פ"ד ס' כד) כתב שפסקו התוס' כרב אסי (וכן כתב השלטי גיבורים אות ג' בשם התוס') ומשמע שהרא"ש מסכים לדעת התוס', מדלא פליג עלייהו. וכן הבין הטור בקיצור פסקי הרא"ש (ס' כד) דהכי פסק הרא"ש. (ודלא כמ"ש בערוגת הבושם ס' כב ס"ק א שהרא"ש לא החליט שהלכה כרב אסי שמתיר אלא רק הביא כן בשם התוס' וסיים שהמחמיר תע"ב).
ופשטא דמילתא דהטור מסכים לאביו הרא"ש, אלא מדהשמיט הטור בפסקיו דין היתר יחוד עם אחות, ש"מ דפליג על אביו הרא"ש (כמבואר בהערה הקודמת) אלא שהפרישה (ס"ק ג) כתב בדעת הטור, שאף הוא סובר דמותר יחוד עם אחות אלא שכתב רק את ההיתר המבואר להדיא במשנה ולא את מה שרב אסי חידש, אבל להל' מסכים שמותר עם אחות. ועיין בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סד) שכתב שמסתבר שהטור התיר ייחוד עם אחות כיון שכתב כן בקיצור פסקי הרא"ש ולא מסתבר שיחלוק עם אביו, עיי"ש. וכן יש להוסיף דאף אם פליג על אביו, היה לו להזכיר דעתו, וכן לא אמרינן דפליג על אביו אא"כ מבואר כן להדיא כמבואר ביד מלאכי (כללי פוסקים בעל הטורים אות כג). ועוד עיין בהערה הקודמת מה שכתבנו בשם שו"ת אז נדברו. ושו"ר להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (אבהע"ז ס' יט) שהביא את הפרישה הנ"ל שכתב שהטור מסכים לדעת הרא"ש ומתיר יחוד עם אחות והא דלא כתב ההיתר להדיא כיון דאינו מבואר במשנה וכתב על זה הגר"ח פלאג'י בזה"ל "ואין זה נכון דאטו כמה דינים שנאמרו בגמ' ולא במשנה, מפני זה יהיה הטור משמיטו", עכ"ל. לכך נראה שלמד שהטור אוסר יחוד עם אחות.
וכן כתבו להתיר יחוד עם אחות הסמ"ק (ס' צט). והריא"ז (קידושין פ"ד ה"ד אות ד) כתב שכן פסק מז"ה. וכן הוא בפסקי הרי"ד (קידושין שם). וכן מבואר בר"ן (דף לב: מדפי הרי"ף) שכתב וז"ל "וכי אמרינן אסור להתיחד עם כל עריות שבתורה, לאו דוקא דהא שרי נמי להתייחד עם בתו ואחותו כדאיתא לקמן" עכ"ל. וזה ההיפך ממה שכתב הגר"א בדעת הר"ן שהובא בהערה הקודמת, והנה אף שהר"ן כתב דהלכתא כסתם משנה, כיון דאיכא מחלוקת בברייתא וסתם במשנה הלכתא כסתם משנה, אין כוונת הר"ן דהלכתא כסתם משנה דמותר רק עם אמו ובתו כמו שהבין הגר"א דהא הר"ן כתב לפני כן דמותר עם אחות, אלא ע"כ למד הר"ן דרב אסי שהתיר עם אחות, בא להסביר את המשנה, והמשנה לא נקטה התירא דאחות כיון דמיירי בהיתרא של ייחוד באופן קבע, וזה רק באמו ובתו אבל לא באחותו, ורב אסי הסביר דשרי גם באחותו דרך עראי, וכיו"ב כתבו בהגהות הרד"ל (קידושין שם) ובשו"ת הרדב"ז (ח"ז ס' לב) שרב אסי בא להסביר את המשנה. ועוד מבואר מדברי הר"ן שכך הוא שיטת הרמב"ם, שפסק כסתם מתניתין וכו' וא"כ אף הרמב"ם סובר דמותר ייחוד עם אחות (ודלא כרבינו ירוחם ושאר אחרונים שהובאו בהערה הקודמת שהבינו שהרמב"ם אוסר) ומצאתי ביש"ש (קידושין פ"ד ס' כג) שכתב להדיא כדאמרן וז"ל "והרמב"ם נמי פסק להיתר כרב אסי, וכתב הר"ן טעם לדבר דהו"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכתא כסתם וגו"', עיי"ש. הא להדיא שהבין ברמב"ם ובר"ן דהלכתא כרב אסי, דמותר אף עם אחות. (ועיין בפירוש המשניות לרמב"ם בסנהדרין פ"ז משנה "הבא על הזכור" דמשמע דלא מתיר עם אחות, וצ"ע) ועיין בשו"ת יוסף אומץ (ס' כו) מה שהעיר על היש"ש הנ"ל.
והיפה ללב (ח"ד ס' כד אות ב) כתב שדעת האבן עזרא (על התורה פרשת כי תבא כז יט) להתיר, (וכבר הערתי לעיל פ"א סע' יג הערה 35 שאין זה הכרח גמור בדעת האבן עזרא). ושוב מצאתי שכן מבואר באבות דרבי נתן (פ"ב ב') ובמדרש רבה (נשא פרשה י' אות ח') שבמקום שאין מכירים שהם אח ואחות, אסור להתייחד מפני דעת הבריות, וש"מ שבמקום שאין חשד מותר. ואף שלפי החיד"א בספרו כסא רחמים לא גרסינן כך באבות דר"נ ולפ"ז אין ראיה מהתם. מיהו הבנין יהושע (באבות דר"נ שם) והגהות יעב"ץ (שם) אכן מקיימים את הגירסא באבות דר"נ וש"מ שמסכימים שמותר להתייחד עם אחות, וכן מתבאר מהגהות הרד"ל על המדרש רבה (שם) ועיין במפרשים (שם).
ועיין משנה למלך (פ"א ה"ג מהל' סוטה) שמצדד בדעת הרמב"ם דמתיר יחוד עם אחות. ובשו"ת חקרי לב (ס' יז) ובארץ צבי תאומי צביה (ס' כב ס"ק ב) והגר"ח פלאג'י בשו"ת החיים והשלום (ס' יט) כתבו שדעת הרי"ף דמותר להתייחד עם אחות (דלא כרדב"ז שהובא בהערה הקודמת). וע"ע בשו"ת מגיד תשובה (אבהע"ז ח"ג ס' א, ד) דכתב דדעת הש"ע להתיר יחוד עם אחות והא דלא כתב כן, לישנא דהטור נקט, עיי"ש. וכן פסקו להיתרא האחרונים, ובכללם היש"ש (קידושין פ"ד ס' כג), הפרישה (ס' כב ס"ק ג) ערוך השלחן (שם סע' א) חכ"א (כלל קכו סע' יב) שו"ת בית יהודה עייאש (סי' יג ד"ה "ונחזור", אך עיין בשדי חמד כללי הפוסקים אות טו) ובשו"ת נחלת דוד (ח"א ס' כג) הח"מ (ס' כב ס"ק א) הבה"ט (שם ס"ק א) החקרי לב (אבהע"ז ס' יז) נתיבות לשבת (ס' כב ס"ק ד) שו"ת פרח מטה אהרון (ח"ב ס' צה) אבני נזר (ס' רלג) ובמסגרת השלחן (ס' קנב ס"ק א) ובספר טהרת ישראל (ס' כב אות ו). ועיין בנתיבות השלום (נתיב ט סע' ב) שנראה שדעתו נוטה להיתירא, ויל"ע. וכ"פ באמת ליעקב (קמינצקי ס' כב) והח"ח (בספרו נדחי ישראל פרק כד אות ד), ובספר דבר הלכה (ס' ב סע' ב) כתב שהחזו"א סובר דמותר, עיי"ש. והגר"מ שטרנבוך בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו הערה 10) דקדק שכן סובר הגר"א לדינא להתיר כיון שהביא דעת הרא"ש באחרונה. וכן העלה בספר חידושים ובאורים (קידושין ס' יא אות ד, יד), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק כ) והגר"ש גרינמן בספר זכר שמואל. ובשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות יא) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ב) ובשו"ת אז נדברו (ח"י ס' כא) וכן הורה הלכה למעשה הגר"ע יוסף שליט"א הובא דעתו בספר מנחת איש (פ"ב ס"ק ג) וכן פסקו בילקוט יוסף (אוצר דינים ס' לז' הל' לז) ובספר דברי חכמים (פ"ב ה"ג) ובש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג סע' ד) והגר"נ קרליץ שליט"א בספר חוט השני (צניעות ס' כא עמ' סא).
, ודוקא יחוד באופן עראי אך לא באופן קבע איתא בגמ' (פא:) "אמר רב יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו" ע"כ. ופרש"י (ד"ה "מתייחד עם אחותו") וז"ל: "לפרקים, אבל אינו דר תמיד ביחוד אצלה בבית", עכ"ל. ונראה שפירש כך כיון דרב אסי שינה בלשונו שעם אחותו מתייחד אבל עם אמו דר, משמע עם אחותו עראי ועם אמו ובתו קבע, וכ"כ הר"ן (שם). וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש (פ"ד ס כד) וז"ל "מתייחד אדם עם אחותו לפי שעה" עכ"ל. ואף שהרא"ש (פ"ד ס' כד) לא כתב "לפי שעה" אלא העתיק את רב אסי כלשונו, אפשר דסמך על פשט הלשון דמשמע דעם אחותו מותר רק באופן עראי (ועיין שו"ת יוסף אומץ ס' כו שהעיר בזה). מיהו כעת ראיתי להרא"ש בתוספותיו דכתב דיחוד אחות שהתירו, לא התירו כמו אמו, דעם אמו התירו לדור, עיי"ש. ואתיא שפיר. וכמה הוא עראי עיין לקמן (סע' ט). , ולענין הלכה, נהגו היום להקל בזה הנה אף שפשט מרן הש"ע לאסור בזה כמבואר בהערות הקודמות, מ"מ כיון שפשט המנהג להקל בזה, וכמבואר להדיא בשו"ת חק"ל (ס' יז) דנראה דהמנהג להתיר, ושכן כתב בפשיטות הגר"י רצאבי שליט"א בש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג סע' ד), וכן כתב הגר"מ מאזוז שליט"א (הובא בשו"ת מגיד תשובה ח"ג ס' ד) שכן המנהג להורות וז"ל "וכמדומה לי שנהגו להתיר וכדעת הרא"ש והפרישה והח"מ וכו"' עכ"ל. א"כ מורים להקל בזה נגד מרן הש"ע, וכמבואר בהקדמה לבית יוסף דלא בא להורות במקום מנהג וע"ע בשו"ת אור לציון (ח"ב בהקדמה ענף ג) דבמקום מנהג לא אזלינן בתר מרן הש"ע, עיי"ש. וכן מורה הלכה למעשה הגר"ע יוסף שליט"א ע"פ דברי החק"ל הנ"ל דהמנהג להתיר והובא דעתו במנחת איש (פ"ב ס"ק ג). וכן פסקו להתיר פוסקי דורינו, בשו"ת ציץ אליעזר, ובשו"ת שבט הלוי והש"ע המקוצר והגר"מ שטרנבוך ועוד וכמבואר בהערה הקודמת. ועוד שהערך שי (ס' כב) כתב להתיר, דאל"כ הוי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, עיי"ש. ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ' פ"כ אות ב) כתב שהחכ"א הבין שהרמב"ם והטוש"ע מתירים בזה, (וכן הח"מ בדעת הרמב"ם והטור) וסיים דאפי' אם יש ספק מה דעת הרמב"ם והטוש"ע, יש לנו כעין ס"ס להתיר, שמא אף הם מתירים, ואפי' אם דעתם לאסור, שמא הלכה כהרא"ש וסיעתו שמתירים, עיי"ש. וכיו"ב ראיתי להרה"ג בוגיד סעדון זצ"ל בשו"ת מגיד תשובה (ח"ג ס' א) שכתב כיו"ב בדעת מרן הש"ע דאין ראיה שלא יסבור שמותר ושכן משמע מהח"מ והבה"ט שלא העירו שדעת מרן לאסור וכו', עיי"ש. וכן ראיתי להגר"מ מאזוז שליט"א (הובא בשו"ת מגיד תשובה שם ס' ד) שכתב בתוך דבריו שדעת מרן הש"ע להתיר בזה אלא שסתם דבריו כדברי הטור ושכן נראה מהח"מ וכו', עיי"ש. ולדינא שאלתי להגר"מ מאזוז שליט"א מה דעתו למעשה וכיצד יש להורות לבני ספרד בזה וכתב לי בזה"ל "פעם התכתבתי בזה עם הרה"ג בוגיד סעדון זצ"ל והעלינו להיתרא עד חדש ימים (אא"כ הם פרוצים ביותר) ונדפסו הדברים בשו"ת מגיד תשובה" עכ"ל. ועוד פניתי להגר"ש בעדני שליט"א ושאלתי את פיו בזה וג"כ הורה שאפשר להקל בזה יחוד עראי. וכ"ז דלא כמ"ש הרה"ג משה לוי זצ"ל בשו"ת תפילה למשה (ח"ו כת"י) שהעלה להקל רק בעת הצורך.
ועיין בש"ע המקוצר (שם ס"ק יז) שכתב שאין להורות להחמיר אלא בשיקול דעת תורה כיון שמנהג העולם להקל, עיי"ש. , והמחמיר תבא עליו ברכה כ"כ הרא"ש (ס' כד) וכן כתבו היש"ש (קידושין פ"ד ס' כג) ח"מ (ס' כב ס"ק א) ערוך השלחן (שם סע' ב) חכ"א (ס' קכו סע' יב).
ומה שכתבתי בסוף ההערה הקודמת דאין להורות להחמיר אלא בשיקול דעת תורה, היינו לאסור מדינא בכל גוונא, אבל בגדר חסידות והרחקה מעריות, פשוט שמותר ותע"ב. ונסיים בדבריו של הגר"מ מאזוז שליט"א שכתב לי דלדינא העלה להתיר אלא אא"כ הם פרוצים ביותר, עכת"ד. ולכן הכל לפי רואות עיני הדיין שאם הם פרוצים ממש, יש להורות להם לאיסור, ואכמ"ל. .
ח. אב ובתו או אם ובנה שהתגיירו, מותרים ביחוד אע"פ דאמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב.), וגר מותר לישא את אחותו (שם צח.) כיון שפקע הקירבה, מ"מ לעניין יחוד יש להתיר, כיון שסוף סוף במציאות הם אב ובתו, ויש קירבה בטבע, ולכן היצר לא תקיף בכה"ג, אע"פ שהדין של הקירבה פקע. וכ"כ האג"מ (ח"ד ס' סד) והעלה לדינא להקל. והנה הביא ראיה לדבר מאמון שבא על אמו (סנהדרין קג:) ומבואר שם שאין לאדם הנאה ממקום שמשם יצא. והוסיף להביא ראיה שאף בין אב לבתו אין תאווה מבנות לוט, שכדי שאביהן יבוא עליהן הוצרכו לשכרו ולא אמרו לו שרוצות שיבא עליהן, וידוע שמעשה זה נדרש לגנאי. ואם זה מותר מדוע נדרש לגנאי, אלא ודאי כיון דהוי זנות בלא תאווה, עי"ש.
ולענ"ד אע"פ שהדין דין אמת, שכן יתבאר לקמן מעוד פוסקים, מ"מ על ראייתו מבנות לוט יש להעיר טובא. הנה מבואר בגמ' מס' נזיר (כג.) שדרשו את הפסוק "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" על לוט ובנותיו. הן שכוונתן למצווה, צדיקים ילכו בם, והוא שכוונתו לעבירה, פושעים יכשלו בם. ומבואר שם שאין לדונו לזכות ולפרש שכוונתו למצווה. ועיי"ש בתוס' ובפירוש הרא"ש, שזה עבירה למ"ד שעכו"ם אסור לבא על בתו. ולמ"ד שמותר מן התורה, כבר גדרו עצמם אומות העולם. וע"ע ברמב"ן על התורה (וירא יט פס' לב). ולפ"ז אפשר שלא בקשו ממנו שיבא עליהן או כי זה אסור (למ"ד שאסור) או כיון שגדרו עצמן אומות העולם בזה. והרמב"ן כתב שהיו צנועות, עיי"ש. ונראה שלכן לא בקשו ממנו שיבא עליהן. ולפ"ז הראיה של האג"מ אינה מוכרחת.
עכ"פ לדינא יש להקל כיון שבמציאות יש קירבה טבעית וכדלעיל. וכן בשו"ת שבט הלוי נוטה להקל (ולא כמו שכתב בנטעי גבריאל פ"ד סע' י שהגר"ש וואזנר מחמיר). ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א ס' תשעו) החשיב זאת כשעת הדחק והקל. ובנטעי גבריאל (שם) כתב שכן הקל בשו"ת קנין תורה (ח"ה ס' קכו) ושכן הוא בתשובת כת"י של הגאון בעל עטרת משה זצ"ל. וכיו"ב כתב להקל בספר דבר הלכה (עמ' קצה). וע"ע בשו"ת שרגא המאיר (ח"ה ס' צ).
ותדע שה"ה אם רק הבת או הבן התגיירו ג"כ מותר ביחוד, וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (שם), והדבר הלכה (שם) בשם הגרי"ש אלישיב. . ויש אוסרים כ"פ בשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' פז) עיי"ש. ומצאתי בשו"ת בצל החכמה (ח"ד ס' יד) שהעלה בזה שביחוד האסור מדרבנן מותר ואילו ביחוד האסור מן התורה, אסור, עיי"ש באורך. והביאו בשתיקה הרה"ג מרדכי גרוס בספר אום אני חומה (ח"מ ס' רפו). ולכאורה יש ראיה לאסור בנ"ד מדברי רש"י על מגילת רות (פ"א פסוק טז) שהביא את הגמ' ביבמות (מז:) שנעמי הסבירה לרות מקצת דיני התורה והודיעה לה שאסור להתיחד עם זכר שאינו אישה. וקשה, הרי עם אב או בן קיי"ל שמותר להתיחד, ויש מתירין יחוד אפילו עם אח, ומדוע אמרה לה באופן כולל שכל זכר שאינו אישה אסור לה להתיחד עמו. ולכאורה אפשר לישב כיון שרות באה להתגייר, וגר שמתגייר כקטן שנולד דמי, לכן אסור לה להתיחד אפילו עם אביה או בנה. אלא שיש לדחות שרש"י נקט לאו דוקא, שהרי בלשונו נקט "אסור לנו להתיחד נקבה עם זכר שאינו אישה", הנה נקט רש"י "אסור לנו", והרי לנעמי ודאי שמותר להתיחד עם אביה או בנה ומדוע נקט "לנו" אלא נראה דלאו דוקא. . והוא הדין עם נכד ונכדה דבר הלכה (עמ' קצה), וזה ע"פ הסברא שכתבתי לעיל שכיון שבטבע נשארה הקירבה והיצר לא תקיף. ואח ואחות שו"ת אג"מ (ח"ד ס' סד), נטעי גבריאל (פ"ג סע' יג). וכ"פ הגרי"ש אלישיב שליט"א הובא דעתו בספר תורת היחוד (פ"ב ס"ק כו), ועיי"ש מש"כ לגבי אחותו מן האב. .
ט. גדר יחוד עראי שמותר להתייחד עם אחות, י''א עד שלשים יום שו"ת אמרי יושר (ח"ב ס' מג), ובשו"ת ציץ אליעזר הביא את האמרי יושר הנ"ל בשתיקה, וש"מ דמסכים לו. וכ"פ בשו"ת שרגא המאיר (ח"ה ס' צט) וכן דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א הובא דעתו בספר תורת היחוד (פ"ב ס"ק כב). וכן הורו לי הגר"מ מאזוז שליט"א והגר"ש בעדני שליט"א. ועיין הערה הבאה מש"כ בשם הגר"מ שטרנבוך שליט"א.
וכיון שהרבה נמשכו אחרי האמרי יושר הנ"ל והתירו יחוד עד שלשים יום, אעתיק דבריו מילה במילה וז"ל "ע"ד שאלתו באח ואחותו שנסעו באיזה מקום רחיצה לרפואה אם מותרים להיות שם בחדר אחד, והביא כת"ר מדברי הב"ש ס' כב שכתב מתיחד עם אחותו לפי שעה והעיר מלשון רש"י קידושין פ' שכתב שם מתיחד עם אחותו לפרקים אבל לא ידור עמה תמיד יעו"ש. ומשמע דכל שאינו בקבע רק על איזה ימים פחות מל' יום שרי ויפה דקדק, ובירושלמי סוטה פ"ח איתא מתיחד אדם עם אמו ועם בתו ודר עמהן ומתיחד עם אחותו ואינו דר עמה יעו"ש. מדנקט דוקא ואינו דר עמה משמע דוקא בקביעות דומיא דדר עמהן דהיינו ודאי אפילו בקביעות. וראיתי באבות דרבי נתן פ"ב לא יתיחד אדם עם הנשים בפונדק אפילו עם אחותו ועם בתו מפני דעת הבריות דהיינו שאינן מכירין אותן ויסברו שהיא אינה אחותו ובתו וכו' וא"כ עכ"פ מוכח דמותר להתיחד עם אחותו אף למשך זמן מה כדרך ששוהין בפונדק לולא הא דאין מכירין אותן לאסור משום דעת הבריות", עכ"ל לנ"ד.
והנה יש לעיין מהיכן הוציא את הדין דפחות מל' יום מותר וכבר לא הוי קבע. ובנטעי גבריאל (פ"ג ס"ק ו) כתב דיש סיוע דעד ל' יום מקרי עראי, והוא מש"ע (אור"ח ס' שע סע' ח) גבי שיתוף בעירוב דהמתארח בחצר אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות אינו אוסר וכו', עיי"ש. מיהו מהתם מוכח דיום שלשים עדיין הוי עראי והאמרי יושר כתב פחות מל' יום שרי. וע"ע ביור"ד (ס' רפו ב"י בשם רבינו מנוח) גבי פטור מזוזה על ל' יום, דהוי דירת עראי, עיי"ש. אלא דבלאו הכי יש לעיין האם יש ראיה מהתם לנ"ד, דאפשר דכל לשון עראי נידון בפני עצמו וצ"ע.
וכן ראיתי בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סד אות ג) דכתב שא"א לפרש עראי עד שלושים יום, ודחה את דברי האמרי יושר הנ"ל, עיי"ש. וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ב) הביא את האמרי יושר הנ"ל ודחהו. וכן הגר"ש גרינמן בספר זכר שמואל כתב דהאומרים דעד שלושים יום הוי עראי, אין זה כלום.
ודע, דלשיטה זו, אמר לי הגר"ש בעדני שליט"א, דאם מבטל את היחוד לפני שלושים יום, וכגון שיוצא מן הבית, אזי כשחוזר, יש לו שלושים יום החל מאותו רגע. (ועיין יור"ד ס' רפו פ"ת ס"ק יח). . וי''א עד שלושה ימים בשו"ת צוף דבש (ס' כ) כתב וז"ל "נשאלתי באשה נשואה שהיתה באה לבית אביה לפעמים לבקר אותם ויהי בפעם כפעם תופסין אותה ללון אצלם ולפי שקצר המצע בבית אביה ללון אצלם היא נכנסת לבית אחיה ולנה שם שהבית היא רחבת ידים ואין מי ששוכב שם כי אם אחיה שהוא פנוי עדיין אם זה מותר משום יחוד שלא מצינו שמותר היחוד כי אם האם עם בנה והאב עם בתו. תשובה: הנה ודאי דזה הוא מה שמותר היחוד בש"ע א"ה ס' כא אך ראיתי בח"מ בס' הנזכר סע' ט דבמס' קידושין דף פא ע"ב דמתיחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו אפילו בקביעות וכתב ג"כ בס' כב סע' א דזה דברי רב אסי ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה וכן פסק בקיצור פסקי הרא"ש, עכ"ל הח"מ. ונ"ל דממה שכתב דעם אלו התירו דירה בקביעות ועם אחותו התירו יחוד עראי משמע דוקא יחוד ולא דירה אפילו עראי וכיון שכן אם באה ולנה ג' לילות אצלו היא נקראת דירת עראי אבל לינת לילה אחת לא מקריא דירה אלא יחוד עראי ומותר לדעת הרא"ש", עכ"ל לשונו לנ"ד.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ב) כתב שאפשר לסמוך על הצוף דבש הנ"ל, עיי"ש. והגר"מ שטרנבוך בספרו ההלכה במשפחה (פט"ו סע' ה) העלה שבבית שההורים נסעו אפשר להקל עד שלושים יום אך כשהאח והאחות הולכים למקום אחר אזי עד ג' ימים נחשב לעראי, וע"ע מש"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד ס' שב).
מ"מ יש לדון בזה דהנה אפי' אם הדיוק של הצוף דבש דעם אחותו התירו יחוד ולא דירה אפי' עראי, מנלן דג' ימים הוי דירת עראי ואסור. (ומש"כ דלילה א' לא מיקרי דירה אלא יחוד, צ"ל לאו דוקא אלא ה"ה שני לילות). וע"ע בהערה הקודמת בראיה של האמרי יושר מהאבות דרבי נתן דלינה בפונדק שרי, מיהו לפי הצוף דבש צ"ל דמיירי בשני לילות ותו לא (ועיין לשון רש"י ב"מ כו. דכתב וז"ל "פונדק, מקום שעוברים ושבים לנים לילה אחד ושנים" עכ"ל). א"נ פונדק מוכיח דהוי עראי ואינו דרך דירה כלל אלא יחוד בעלמא.
עכ"פ יש להעיר מהא דאסר דירה עם אחותו אפי' דירת עראי, ולכן ג' ימים אפי' שזה דירת עראי, אסור. הנה מלשון הראשונים מוכח דלא כוותיה וז"ל רש"י (קידושין פא:) "מתיחד עם אחותו לפרקים אבל אינו דר תמיד ביחוד אצלה בבית", עכ"ל. וכן הוא לשון הר"ן והנימו"י. ומשמע דדוקא אינו דר תמיד אבל לדור באופן עראי שרי. וביותר מפורש הדבר בלשון הסמ"ק (ס' צט) וז"ל "ועם אחותו מתיחד ואינו דר בקביעות", עכ"ל. וכן לשון פסקי הרי"ד "פירוש לפרקים אבל לא שידור עמה תדיר", ולשון הריא"ז "אבל לא ידור עמה תמיד". אלמא דירת עראי שרי. אך סייעתא לדברי הצוף דבש משמע מפשטות לשון הירושלמי מס' סוטה (פ"א ה"א) דנקט התם "מתיחד אדם עם אמו ודר עמה עם בתו ודר עמה עם אחותו ואינו דר עמה", אלמא אסור לדור כלל אפי' לא עראי דלא חילקו (אך לפי קרבן העדה והפני משה אין ראיה, דמשמע מדבריהם דאסור דירה קבע). וכן נראה מלשון רי"ו (ח"א נתיב כג) דכתב וז"ל "אסור להתיחד ודוקא לדור אבל לפרקים מותר להתיחד", עכ"ל. אלמא אסור לדור כלל ולא חילק בין קבע לעראי גבי דירה. , וי''א שאין לדבר גדר, והכל לפי העניין אלא שצריך שיהיה ניכר שנמצאים באופן עראי בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סד אות ג) כתב שאין לדבר גדר, והכל משתנה לפי המנהג והמקום, אלא שצריך שיהא ניכר שבא אל אחותו להתארח באופן עראי, ועומד לצאת משם כל יום יום ולא כבא לדור אפי' שכוונתו לזמן קצר. וכשניכר שבא להתארח מותר איזה לילות ובאופן דירה כקבע אסור אפי' לינת לילה. וגדר אירוח, הנה אם בא ממקום רחוק אזי הדרך להתארח ימים מרובים מאשר אח שבא ממקום קרוב, שאז הדרך להתארח ימים מועטים, ולפי דרך המנהג להתארח זהו נחשב כעראי לענין יחוד, והכל לפי המנהג, עיי"ש בלשונו באריכות. והנה עולה לפי דבריו שהדבר משתנה וא"כ נתת דבריך לשיעורין וכיצד יש למדוד כיום מהו דרך הבריות לבקר.
ותדע, שאין הבדל אם האח והאחות דרים במקומות נפרדים, לבין אם עדיין דרים יחד אצל ההורים, שכל שעצם היחוד הוא עראי, מותר. וכן כתב הערך שי (ס' כב) והדבר הלכה (ס' ב סע' ה) ובשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סד אות ג) אלא שהאג"מ הוסיף שאין להורים לעזוב את הבית לשעות מספר ולהשאיר את בנם ובתם ביחוד פעמים רבות, שאז ייהפך לקבע, וכתב שאין ליתן לשיעור זה הגדרה קבועה, והכל לפי הכרת בניו ובנותיו. ואם נוסעים לחו"ל לימים הרבה, ידאגו להסיר איסור יחוד מעל בנם ובתם, עיי"ש. מיהו נראה שלפי הערך שי והדבר הלכה, שאפי' בכה"ג אינו מיקרי יחוד כל שלא עובר את הזמן שמוגדר כעראי, ועיין עוד בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד ס' שב). . ולעניין הלכה יש לשאול חכם ועיין בהערה ומצינו עוד שיטות בגדר יחוד עראי. הנה בחוברת להלכות יחוד להרה"ג זאב בוגרד (פ"ב הערה 12) כתב בשם הגר"מ הלברשטם זצ"ל דעד שבע ימים מותר, עיי"ש. ומערוך השלחן אפשר לדייק דסובר ששנת לילה א' הוי יחוד קבע. דהנה כתב (ס' כב סע' ג) דיחוד עם פנויה היה אסור מעולם באופן קבע, ודוד המלך גזר על יחוד עראי, ולפ"ז התקשה כיצד רות התיחדה עם בועז, עיי"ש. אלמא למד דיחוד רות ובועז הוי יחוד קבע, דאל"כ מה התקשה הרי דוד עדיין לא נולד ויחוד עראי היה מותר. והנה מצינו יחוד רות ובועז שבאה אליו בלילה בשינה, ש"מ דכבר בכה"ג הוי יחוד קבע. וע"ע בשו"ת הראנ"ח (ס' צא) דמשמע דסובר ששנת לילה בפונדק הוי יחוד קבע, עיי"ש. ועיין לעיל (הערה 26) דמוכח מהאבות דר"נ ששנת פונדק שרי ביחוד עם אחות. וע"ע בשו"ת אז נדברו (ח"ז ס' עח). ולכאורה יש לדייק בשו"ת באר שבע (באר מים חיים ס' טו) דכתב דראה מנהג גרוע שאין לוקחים לשמירת כלה שפירסה נדה לא קטן ולא קטנה אלא רק את אם הכלה ואינם משימים אל ליבם הא דאמרו הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון ואמרו עוד דרב מנגיד על חתנא דדייר בבית חמוה מטעם שמא יכשל וכו' עיי"ש. והנה בגמ' קידושין (יב:) נקטו בלשון חתנא "דדייר" היינו דר שם ואפ"ה בנידון הכלה שפירסה נדה ולקחו את אם הכלה, סבר הבאר שבע דיש בזה גדר של דייר בבית חמוה. וכלה מטהרת לבעלה ע"פ רוב בין שתים עשרה יום לשבועיים, וא"כ משמע דבשיעור זה נמצא גדר של דר (ואפשר אפי' בפחות מכאן אבל ראיה יש לנו רק על זמן זה). ושו"ר בנטעי גבריאל (פ"ג ס"ק ה) שנגע בנקודה זו באופן שונה, עיי"ש.
ועוד לכאורה היה מקום לומר דהא דכתב רש"י לפרקים, היינו פעם אחת לשלשים יום כמבואר בגמ' ברכות (נט:) גבי ברכת הים הגדול דאמר רב יהודה מברך ברוך שעשה וכו' כשרואהו לפרקים ואמרינן התם אמר רמי בר אבא א"ר יצחק דהוא עד שלשים יום, וכיו"ב כתב תחילה לדייק בש"ע המקוצר (ח"ו ס' רג ס"ק ד), אלא ששוב הביא שיטות אחרות בזה, עיי"ש. מיהו בשו"ת אג"מ (אבהע"ז ח"ד ס' סד אות ג) כתב דא"א לומר אחת לשלשים יום דומיא הגמ' בברכות הנ"ל, דאין משמעות הגמ' שפרקים בכל מקום זה שלשים יום אלא רק התם זהו הגדר, ובכל מקום הוי שיעור אחר והוכיח כן מלשון הגמ', עיי"ש.
עכ"פ חזינן מכל הנ"ל דאין מקור מוסמך כמה הוא גדר של יחוד עראי, ולשון הראשונים סתומה. ואע"פ שהרבה הסכימו לאמרי יושר הנ"ל דעד ל' יום הוי עראי וכמבואר בהערה 26, וכן כתב הנטעי גבריאל (פ"ג ס"ק ו) שכן דעת גדולי הוראה להורות, מ"מ נראה שיפה כתבו הנטעי גבריאל (שם) ובשו"ת חיי הלוי (ס' עח אות יב) דיש לשאול חכם דהכל לפי המצב ולפי רואות עיני הדיין. אך נראה דהסומך על האמרי יושר ומיקל להתיחד עד ל' יום, בודאי שיש לו על מה לסמוך כיון שכן הורו גדולי הוראה וכנ"ל, וכן בשו"ת אז נדברו (שם) אע"פ שדעתו להחמיר בלינת לילה מ"מ כתב דהסומך על האמרי יושר שהיה מגדולי המשיבים יש לו על מה לסמוך, עיי"ש. .
י. י''א שבמקום שאין אנשים יודעים שהמתייחדים הם אח ואחות [או אב ובתו ונראה שהוא הדין אם ובנה] אסורים ביחוד מפני דעת הבריות שלא יחשדו בהם באבות דרבי נתן (פ"ב, ב) איתא "אל יתיחד אדם עם הנשים בפונדק אפילו עם אחותו ועם בתו מפני דעת הבריות" ע"כ. ופירשו הבנין יהושע (שם) והגהות יעב"ץ (שם בפירוש ראשון) כיון שאין הכל בקיאים בקרובותיו ויחשדו אותו, עיי"ש. ומצאתי שכן הוא להדיא במדרש רבה (נשא פרשה י אות ח) ועיי"ש במפרשים. וכך פסק האמרי יושר (ח"ב ס' מג) והובא אף בדבר הלכה (ס' ב סע' ד), עיי"ש. וכן העלה לדינא בשו"ת אז נדברו (ח"ז ס' עח).
ומה שכתבנו בפנים ההלכה דה"ה אב ובתו כיון שכן הוא להדיא באבות דר"נ ובמדרש רבה (שם). ומה שכתבנו שנראה שה"ה אם ובנה, כיון שאין סברא לחלק בין אב ובתו לבין אם ובנה, דבכל גוונא איכא חשד כשאין מכירים אותם. ובהגהות יעב"ץ (אבות דר"נ שם) כתב להסתפק דלפ"ז אפשר שה"ה באיש ואשתו שהרי אין מכירין בהם ויבואו לידי חשד, עיי"ש. והנה בשו"ת אמרי יושר (שם) כתב בשם ספר תוספת ירושלים שלכאורה יש לאסור ג"כ עם אשתו כשלא יודעים קרבתם, וכהא דאמרינן בגמ' (ברכות מג:) שאין לאדם לספר עם אשה בשוק, ואפי' אשתו. אלא שביאר האמרי יושר שדוקא לפי שעה יש לחשוש באשתו וכמבואר במס' ברכות הנ"ל, אבל בפונדק שנמצאים יום ולילה, יודעים כולם קרבתם ולא טועים בהם, אך בבתו או אחותו לא יודעים אפי' בפונדק ולכן אסור משום חשד. וכעין זה תירץ בספר בן אברהם (הובא באוצה"פ ס' כב ס"ק ד אות ו), עיי"ש. עכ"פ לדינא כתב האמרי יושר שאע"פ שהפוסקים השמיטו הא דאבד"נ הנ"ל, אפשר שהסיבה שסוברים שיחוד עם אחותו אסור בכל גוונא, מיהו את הדין עם בתו היה להם לפסוק כדעת האבד"נ ולאסור במקום שאין יודעים קרבתם, אלא שהעולם נוהגים היתר עם בת, אך עם אחותו אין להורות להקל כנגד האבד"נ. וע"ע בספר אום אני חומה (ה"ש אות ב). . ויש מפרשים שהאיסור במקרה זה הוא דוקא אם הם מתייחדים במקום של זנות אבל במקום רגיל מותר אפילו שאין אנשים יודעים שהם אח ואחות בהגהות יעב"ץ (על האבות דר"נ שהובא בהערה הקודמת) בפירושו השני שכתב להסביר למה התנא נקט "פונדק" משום שזהו מקום זנות, עיי"ש. ולפ"ז יש לאסור משום חשד הבריות דוקא אם הייחוד במקום המוכר כמקום זנות אך בסתם מקום מותר. ונראה שלפי הסבר זה, אכן לשיטה זו הדעת נוטה שאף באיש ואשתו אכן יש להחמיר במקום המוכר כזנות. . ויש מתירים בכל אופן החיד"א בספרו כסא רחמים (על אבות דר"נ) כתב שישנה טעות סופר בגירסת אבות דר"נ וז"ל החיד"א "אל יתייחד אדם עם הנשים בפונדק" כצ"ל ונמחק "אפילו עם אחותו ועם בתו מפני דעת הבריות וכ"כ הרב אהבת חסד ודלא כהרב בנין יהושע שמקיים גרסת הספרים וכו"' עכ"ל. (וקטע זה אינו הובא בפירוש כסא רחמים על אבות דר"נ שמודפס בגמ' שלפנינו אלא בספרי החיד"א).
מיהו יש להעיר שכן גרסינן במדרש רבה (נשא פרשה י אות ח) כלשון האבות דר"נ, ושמא יסבור החיד"א דגם שם הוי ט"ס או דילמא יסבור שהמדרש חולק על האבות דר"נ הנ"ל (ואין הלכה כמדרש כמבואר לקמן פ"ט סע' א הערה 5 ד"ה מיהו ראיה). ובהגהות יעב"ץ על אבות דר"נ (שם) מקיים את הגירסא שלפנינו כמו הבנין יהושע, ואף הגר"א והגהות הגרי"ב (שם) לא הגיהו מאומה על הגירסא שלפנינו ומשמע שהסכימו לגירסא זו. מ"מ לדעת החיד"א ולדעת האהבת חסד אין מקום לחשוש למראית עין ולחשד. וכן הלכה אע"פ שהחיד"א והאהבת חסד בודדים בהגהה זו, ואף שמבואר כן במדרש רבה (נשא י' אות ח') כנוסחא זו שיש לחשוש למראית עין (ועיין במדרש רבה שם בפירוש מהרז"ו ומתנות כהונה והרד"ל שקיימו הגירסא הנ"ל). מ"מ נראה שלדינא יש להקל כיון שבנוסף להחיד"א והאהבת חסד שסוברים שאין לחשוש למראית עין, כל הפוסקים שכתבו להתיר יחוד עם אחות (כמבואר לעיל סע' ז) השמיטו דין זה. ובפרט שבתלמוד דידן אין רמז לחילוק זה, דהא נקטינן בגמ' שמותר להתיחד עם אחות, מילתא פסיקתא היא, לא שנא אם מכירים בהם או לא. ועוד שאפשר להוסיף שאם נאסור, הוי גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, וכמו שכתב כיו"ב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פכ"א) כמנימוק להתיר יחוד עם בן או בת מאומצים (פ"א סע' יז הערה 46) שזו גזירה דאין הציבור יכול לעמוד בה, עיי"ש. ואע"פ שבשו"ת שבט הלוי (ח"ו ס' קצו) דחה היתר זה של ייחוד עם בן מאומץ מהטעם של גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, עיי"ש. אפשר דבנידון דידן יסכים. .