אור ברסלב
גן נעול - על הלכות ייחוד פרק א - גדרי יחוד ועם מי אסור להתיחד

גן נעול - על הלכות ייחוד

פרק א - גדרי יחוד ועם מי אסור להתיחד

יסודות בייחוד

א. יחוד פירושו, המצאות במקום שאין רואים אותם ואין להם חשש לעבור עבירה כ"כ הרדב"ז בתשובה (ס' קכא), וכן כתב את הרדב"ז הנ"ל בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב ס' קע). ועיין בשו"ת בנין ציון (ס' קלח).

ותדע שאיסור יחוד קיים אפילו שאין למתיחדים כל מחשבת איסור אלא אפילו צדיקים גמורים שמחשבותיהם טהורות, כדמוכח מהגמ' קידושין (פא.) בעובדא דרב ביבי ואשת רב יוסף, עיי"ש. וכן כתב בדרושי הצל"ח (דרוש א אות יא), והוסיף שם שרוב העולם טועים טעות שסוברים שאיסור יחוד תלוי במעשה, שאם עבר על ידי יחוד ובא לידי זימה, עביד איסור יחוד. אבל אם לא בא לידי זימה אז למפרע אין שום עבירה ביחוד. אבל אין הדבר כן אלא אפי' לא עלתה על מחשבתו הרהור עבירה, מ"מ אם היה עם ערווה ביחוד כבר עבר איסור דאורייתא שהתורה אסרה איסור יחוד דאשת איש ורבנן גזרו על הפנויה, עיי"ש. וע"ע בפירוש הכלי יקר (פרשת וישב לט פס' י).

ואיתא בחידושי החת"ס (ב"מ צא.) מדוע אסרה תורה יחוד עריות על האדם ולא אסרה ליחד בהמה עם בהמה אחרת שאינה מינה ותירץ וז"ל "וי"ל אדם חזקה אינו מעמיד עצמו משא"כ בהמה", עכ"ל. ואכמ"ל. .

ב. אסור מהתורה בגמ' (ע"ז לו:) איתא "יחוד דבת ישראל דאורייתא היא, דאמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית, אלא בן מתייחד עם אמו ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה" ע"כ, וכן הוא בגמ' (קידושין פ: וסנהדרין כא:) וכתב רבינו חננאל (ע"ז שם) יחוד דבת ישראל אם היא א"א מן התורה הוא, וכן כתב רש"י (שבת יג. ד"ה "מה אשת רעהו". ועיין לקמן הערה 5 מה שכתבתי בשם האמרי כהן) והתוס' (סנהדרין לז. ד"ה "התורה", סוטה ז. ד"ה "נידה") והסמ"ג (לאוין קכו) הטור (ס' כב) והתוס' רא"ש (שבת יג.) היד רמה (סנהדרין כא:) והחינוך (מצוה קפח) והתרומת הדשן (ס' רמב) וספר היראים (עריות ס' כו) והרמב"ן (סהמ"צ שורש ג סד"ה "עיקר") והמגיד משנה (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ב) ובשו"ת הריב"ש (ס' תכה') והרשב"א (בתשובה ס' תקפז) וכן משמע מהמאירי (קידושין פ:) והר"ן (סנהדרין כו: ד"ה "אמר רב נחמן") ורבינו יונה (ספר היראה). והאשכול (סוף הל' נדה) האגודה (סנהדרין לז.) ורבינו יהונתן מלוניל (בפירושו לרי"ף שבת יג.) והרשב"ץ (זוהר הרקיע סוף הספר ועיי"ש ב"לא תעשה" יא) והצדה לדרך (מאמר ג כלל ד פי"ג) ועוד.

וכן פסקו האחרונים הלא המה שו"ת חוות יאיר (ס' עג) הגר"א (ס' קטו ס"ק יט) תפארת ישראל (פירוש המשניות קידושין משנה יב) והחיד"א בעין זוכר (מערכה י אות ו) החכמת אדם (כלל קכו סע' א) והפרישה (ס' כב אות א אך עיין בס' מד אות טו דכתב דהוי מדרבנן), שער המלך (קונטרס חופת חתנים סע' ט) ערוך השלחן (ס' כב סע' ב) יש"ש (קידושין פ"ד ס' כ) קרית ספר (על הרמב"ם פכ"ב הל' איסו"ב הל' ב) ב"ח (ס' כב ס"ק ד) משנה למלך (פ"ב ה"א הל' סוטה) מהרי"ץ חיות (מס' יבמות מז:) אג"מ (ח"ד ס' סה אות יב) ועוד. והנה הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"ב) כתב שאיסור יחוד הוא מפי הקבלה, ונחלקו בדעתו, וכמו שיבואר לקמן (הערה 5).

ומה שהגמ' אמרה רמז ליחוד מן התורה, מצינו הרבה מקומות שהגמ' נקטה בלשון רמז, וזה מהתורה לכ"ע, כגון "רמז לעדים זוממין מן התורה" (מכות ב:) וע"ע בהרמב"ן (סהמ"צ שורש ג) שכתב דוגמאות רבות לדבר, ועיין מהרי"ץ חיות (ריש מס' תענית ומכות. ונדרים לט:), ועיין בשדי חמד (מערכת ר כלל לז) ובארעא דרבנן (מערכת ר אות תקצא). להתייחד עם ערווה מן העריות הנה כתבתי שאיסור יחוד מן התורה נוהג בערווה מן העריות, דמשמע כל סוגי עריות. והוא כלשון הגמ' (קידושין פ: סנהדרין כא:): "אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה".

מיהו, הא דנקטה הגמ' דאסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, לאו דוקא נקטה, דהא מותר לאב להתייחד עם בתו ואם עם בנה, וכן אח עם אחותו יש מתירין כדלקמן (פ"ב סע' ז) וכן כתבו הר"ן (קידושין לב: מדפי הרי"ף) והנימוקי יוסף (קידושין פ:) דלאו דוקא נקטה הגמ', עיי"ש. ורוב הראשונים נקטו לישנא דגמ', דאסור להתיחד עם עריות, וכן כתב הרמב"ם (פכ"ב איסו"ב ה"א), הרשב"א בתשובה (ס' תקפז), טור (ס' כב), חינוך (מצוה קפח) ועוד.

ואף דהגמ' בע"ז (לו:) נקטה דאיסור יחוד דאורייתא עם א"א, נראה דלאו דוקא נקטה א"א אלא ה"ה שאר עריות, דהא הגמ' שם הביאה גם את לשון הגמ' בקידושין דאין אדם מתייחד עם כל עריות שבתורה, וגם רבינו חננאל פירש בע"ז דיחוד אם היא א"א מן התורה הוא, ובסנהדרין (שם) פירש דאסור מהתורה ייחוד עם עריות.

אך קצת צ"ע בלשון רש"י בסנהדרין (כא:) דפירש על הא דאמרינן "אמר רב יהודה אמר רב, באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה" ופירש"י וז"ל: "על הייחוד דאשת איש וגו"' עכ"ל. (וזה פירוש בסלקא דעתין של הגמ'), ולכאורה היה לו לנקוט "על הייחוד-דעריות" ולאו דוקא א"א, וכן רש"י ביבמות (מז:) על הא דאמרינן דנעמי לימדה את רות המואביה קצת מדיני התורה, ואחד הדינים אמרה לה שאסור לנו להתייחד, ופירש"י "להתייחד עם אשת איש", עיי"ש. וגם כאן רש"י לא נקט "עריות". (ובש"ס הוצאת עוז והדר ישנה הגהה שבקצת כתב יד של רש"י גרסינן "להתיחד אשה עם איש").

וקשה לומר דרש"י נקט לשון הגמ' דע"ז דאיסור יחוד מן התורה באשת איש אך לדינא ה"ה שאר עריות, אדרבא, אם נעמי באה להסביר לרות איסור יחוד, עליה להסביר את הדין כהלכתו, שאסור עם עריות ולאו דוקא א"א.

והנה רש"י במגילת רות (פ"א פס' טז) פירש שנעמי אמרה לרות שאסור מהתורה להתייחד עם כל זכר שאינו אשה, עיי"ש. ופשוט שלאו דוקא נקט, דהא עם אביה מותר אע"פ שאינו אשה וכן עם סבה, ויש מתירין אף עם אחיה כדלקמן (פ"ב סע' ז).

מ"מ משמע קצת דרש"י סובר דדוקא א"א אסור מהתורה, (ושוב ראיתי בשו"ת תורת חסד ח"ב ס' יב' שכתב לבאר למה רש"י נקט במס' יבמות דוקא א"א, עיי"ש. ועיין בשו"ת חקרי לב ס' יז). ואף שמרש"י בפרקי אבות (פ"ב משנה י) משמע שחכמים גזרו על פנויה וש"מ כל שאר עריות אסור מהתורה. אפשר דלאו דוקא, ונקט התם פנויה כיון שרוצה ליתן דוגמא של איסור קל מדרבנן וכמבואר שם בדבריו, ואע"פ שסובר שגם עריות (שאינם א"א) אסור מדרבנן, מ"מ נקט פנויה כי זה קל יותר מעריות, ועיין בשו"ת חקרי לב (שם) שהאריך בזה, עיי"ש, ועיין רש"י ברכות כב. ד"ה "שתבע אשה".

והנה ראיתי ביד רמה (סנהדרין כא:) שפירש את הגמ' "אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על היחוד ועל הפנויה" ומקשינן התם ייחוד דאורייתא הוא, ומפרקינן דגזרו על הייחוד דפנויה, ופירש היד רמה וז"ל "ומפרקינן דאורייתא ייחוד דא"א, א"נ בשאר עריות הוא דאסור, הא פנויה שרי, ואתו אינהו וגזור על ייחוד דפנויה" עכ"ל. הנה מבואר להדיא דלפי תירוצו הראשון רק א"א אסור מהתורה. ויש ליתן סברא בדבר, שא"א הוי חמור טפי כיון שאם יבוא עליה באיסור, אוסרה לבעלה. ואף שבגמ' (סנהדרין שם) משמע שדוד גזר על פנויה ולא על עריות אפשר לפרש דרבותא קמ"ל שדוד גזר אף על פנויה, וכ"ש על עריות וכמו שפירש הקרית ספר לגבי חייבי לאוין כדלקמן (סע' ד הערה 11) עיי"ש, וצ"ע.

מ"מ להלכה נקטינן דכל עריות אסור מהתורה מלבד אלו שמבואר שמותר. וסוגי העריות עיין בעוד יוסף חי (פרשת שופטים אות כז). , בין זקנה בין ילדה בין זקנה, בין ילדה, לשון הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"א) והטוש"ע (ס' כב ס' א) ועוד. ותדע, דאין חילוק בין יפה לכעורה, יש"ש (קידושין פ"ד ריש ס' כא). ואע"פ שיש שצירפו לסניף להקל ביחוד עם זקנה וכמבואר בשו"ת הרדב"ז (ס' תתקיט), מ"מ כבר תפס לתמוה עליו טובא הגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (ח"ב אבהע"ז ס' א) ובספרו ראה חיים (פרשת וישב), עיי"ש מש"כ בזה. וכיו"ב תמצא בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז ס' עג) שהביא בשם שו"ת חוות יאיר שצירף קולא בזקנה, עיי"ש במה שביאר בדבריו. ומצאתי גם באפי זוטרי (ס' כב סס"ק לב) שכתב וז"ל "ולא כל הנשים שוו בשיעוריהן דאם הוא אדם צנוע והיא ג"כ צנועה ובעלת זקנה וגו"', עכ"ל. ומשמע מלשונו שיחוד זקנה קיל טפי. וכבר תפס על האפי זוטרי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק יג אות ז), ועיי"ש מש"כ גם בדעת הרדב"ז הנ"ל. . וי''א שאסור מדרבנן כתב הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"ב) וז"ל: "ואיסור יחוד עריות, מפי הקבלה", עכ"ל. ונחלקו בדעתו המפרשים כמו שיבואר.

והנה החיד"א (עין זוכר מערכה י אות ו) כתב שהרמב"ם סובר שאיסור ייחוד הינו מהתורה, וכן סובר הארעא דרבנן (אות רפח), ובשו"ת חקרי לב (ס' יז), וכן מצדד המשנה למלך (הל' סוטה פ"ב ה"א). ועיין במ"מ ובקרית ספר (על הרמב"ם שם) דכתבו דאיסור יחוד מדאורייתא, ונראה שמסבירים כן בדעת הרמב"ם, דלמה לפרש שחולקים כל שלא מוכח כן. וכעת מצאתי בכללי הכנה"ג (אות ע) והביאו גם השלחן גבוה (כללי הרא"ש אות לג) שכאשר המ"מ כותב פירוש על הרמב"ם ואינו חולק, משמע דמסכים, עיי"ש, ומשמע מדבריהם שסתם פירוש המ"מ הוא פירוש דברי הרמב"ם. וגם בפירוש שם טוב על הרמב"ם כתב דהוי דאורייתא, ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא) כתב שכן עיקר להלכה בדעת הרמב"ם, שאיסור יחוד אסור מהתורה, וכן הבין בפשטות בטהרת הבית (ס' י ס"ק ט), וכן כתב בשו"ת ברכות שמים (ס' לד אות ו). ולהסוברים ברמב"ם דיחוד הוא מאורייתא, קצת קשה, שהרי בהל' י' כתב לגבי גיל האסור ביחוד "לא גזרו אלא על יחוד אשה וכו"', עיי"ש. ולשון "לא גזרו" משמע דהוי מדרבנן, ועיין לקמן (סע' יח הערה 51) מש"כ בזה. והנה אתא לידי תשובות הרמב"ם שו"ת פאר הדור וראיתי לו (ס' קלב) שנשאל בבחור שקנה שפחה יפת תואר והיה מתיחד עמה ונשאל האם צריך להוציאה והסביר השואל בזה"ל "מאחר שלא מצאנו שאסרו אלא יחוד פנויה ויחוד בגויה". ומשמע מלשונו שרבנן גזרו יחוד רק בפנויה וגויה אבל יחוד עריות הוי דאורייתא, והרמב"ם בתשובתו לא העיר על דבר זה מאומה, ועיין.

מיהו, בשו"ת תרומת הדשן (ס' רמב) מבואר דסובר ברמב"ם שאיסור יחוד הינו מדרבנן. וכן הבין הרה"ג משה לוי זצ"ל (בירחון קנה לך חבר שנת תשסא ס' ג) שפשטות דברי התה"ד שלמד ברמב"ם דהוי דרבנן, עיי"ש. וכן קצת משמע מהסמ"ג (לאוין קכו) שהבין ברמב"ם דהוי דרבנן. דז"ל הסמ"ג "וכתב רבינו משה שאיסור ייחוד דעריות מפי הקבלה אמנם רמזוה על המקרא בפרק בתרא דקידושין, ובפרק אין מעמידין אמר בפירוש ייחוד דאורייתא הוא", עכ"ל. אך אינו מוכרח כ"כ, דאפשר דהבין דגם לרמב"ם הוי דאורייתא וכל הערתו הוא על לשון הרמב"ם דנקט דהוא מפי קבלה ורמזוה על המקרא וע"ז כתב להעיר הסמ"ג דבפרק אין מעמידין אמר בפירוש יחוד דאורייתא הוא, וכוונתו דאינו רק רמז אלא מפורש להדיא, ויש קצת נטיה לפירוש ראשון, דהא כתב בשדי חמד (כללי הפוסקים ס' טו אות טז) בשם הכנה"ג בספרו דינא דחיי דדרכו של הסמ"ג כשמסכים לדברי הרמב"ם מעתיקו בלי להזכיר שמו, וכשכותב כתב הרמב"ם, ליה לא סבירא ליה, עיי"ש. והנה בנ"ד הזכיר את הרמב"ם וא"כ ליה לא סבירא ליה, ודוחק לפרש דכל מה דלא סבירא ליה הוא רק מבחינה לשונית האם איסור יחוד הוא רמז או כתוב להדיא אך תרוייהו סוברים דהוא דאורייתא, אלא יותר נראה דליה לא סבירא ליה היינו שהרמב"ם סובר דיחוד דרבנן ובזה לא סבירא ליה, ויש לעיין.

וכיו"ב יש להסתפק בדעת הב"ח (ס' כב) דקאי על לשון הטור דנקט שיחוד דאורייתא וכתב וז"ל "ואע"ג דהרמב"ם כתב בפרק כב דביאה דאיסור יחוד מפי הקבלה היא, מכל מקום מדקאמר בסוף קידושין רמז ליחוד מן התורה מנין וכו' ובפרק אין מעמידין אמרו בפירוש יחוד דאורייתא הוא משמע דאסור מן התורה ולכן כתב רבינו אסור מן התורה וכן נראה דעת הסמ"ג עיי"ש בלאוין סימן קכו", עכ"ל. נראה שהב"ח בא לתרץ אמאי נקט הטור שיחוד דאורייתא והרי הרמב"ם כתב מפי הקבלה וע"ז תירץ דכיון שבגמ' פרק אין מעמידין אמרו בפירוש שיחוד דאורייתא לכן נקט כן הטור. אך צריך לעיין אם הב"ח הקשה על הטור מבחינה דינית היינו שהרמב"ם סובר דאינו דאורייתא אלא מפי הקבלה ואמאי פסק דהוי דאורייתא או דילמא הב"ח מודה שגם להרמב"ם יחוד הוי דאורייתא ורק הקשה על הטור מבחינה לשונית אמאי שינה מלשון הרמב"ם. ונראה יותר שלמד הב"ח דהרמב"ם סובר דיחוד אינו דאורייתא והקשה מבחינה דינית, והראיה, דנקט בתוך לשונו דבפרק אין מעמידין אמרו בפירוש יחוד דאורייתא הוא "משמע דאסור מן התורה", אלמא למד ברמב"ם דאינו אסור מן התורה, דאם התקשה רק על הלשון, היה מספיק מה שכתב דבפרק אין מעמידין אמרו בפירוש יחוד דאורייתא הוא, ולא היה צריך להדגיש דמשמע דאסור מן התורה, דהא גם לרמב"ם הוא אסור מן התורה. ואפשר שהבין כן גם בדעת הסמ"ג ויש לעיין.

והנה נראה שהבין ברמב"ם דהוי דרבנן בביאור הגר"א (ס' כב ס"ק ד), וכן הבין בפשטות הרה"ג משה לוי זצ"ל (בירחון קנה לך חבר) שכן הוא דעת הגר"א ברמב"ם. ועוד הבינו ברמב"ם דהוי דרבנן הב"ש (שם ס"ק א), ובהגהות זר זהב על האיסור והיתר (ס' נט אות א), ובשו"ת עין יצחק (ח"א ס' ח), ובשו"ת טוב טעם ודעת (מהדורא ג ח"א ס' ה), ובשו"ת חלקת יעקב (ס' סה), ובתשובת זכרון יוסף (אבהע"ז ס' יד) ובנתיבות השלום (נתיב ט נתיב ים ס"ק ב) ובספר עמודי אש (דף א ע"א). וכן משמע קצת מהבה"ט (ס' כב ס"ק א), ובשו"ת תורת חסד (אבהע"ז ס' יב), ובעצי ארזים (ס' כב סע' ד). ובספר טהרת ישראל (ס' כב אות א בידי אליהו), וכן נראה בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א ס' טז). ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"א) שמצדד ברמב"ם דהוי מדרבנן, עיי"ש. וכ"כ בשו"ת אבני שיש (ח"א ס' כב), ובשו"ת לב אברהם (ס' ק). ושו"ר שכן מדוקדק מלשון שו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס' קב) שנקט בדין פנימי וחיצון, מדוע הרמב"ם הסביר את הסוגיא דוקא באופן שפרש איש לבין הנשים ולא אסור אפי' לפני שפרש וכמו שפרש"י וכדלקמן (פ"ו סע' א הערה 3), והסביר בזה"ל "וגם דהא הרמב"ם סבירא ליה דהוי רק מדרבנן, ולפי מש"כ החו"י ס' עג, בהרבה נשים הוי לכ"ע מדרבנן, וא"כ אין שייך לגזור שמא יכנס, דהוי גזירה לגזירה" עכ"ל. ומוכח מלשונו שלמד ברמב"ם שכל עצם איסור יחוד הינו מדרבנן ואפי' איש אחד ואשה אחת, ורק אח"כ הוסיף שלפי החו"י שחידש שבהרבה נשים הוי דרבנן אף להסוברים שאיסור יחוד הינו מהתורה. וכן מוכח מהמשך דבריו שהקשה על הרמב"ם מעובדא דרב ביבי, שהיה בעליית גג ואשה למטה, ואמרינן התם שקולו דרגא מתותי ביבי. וא"כ קשה על הרמב"ם שמוכח שחוששין שמא יעשה מעשה ויכנס ליחוד, ומה שונה מפנימי וחיצון, עיי"ש מה שתירץ. ואם איתא שלמד שיחוד איש ואשה לבד הוי דאורייתא, א"כ מאי קושיא מעובדא דרב ביבי, הרי שם כן שייך לגזור גזירה שמא יתיחד ולא שייך טעמא של גזירה לגזירה, אלא ודאי שלמד שאף איש ואשה לבדם הוי דרבנן לשיטת הרמב"ם.

והנה הב"י (ס' כב) כתב וז"ל "וכתב הרמב"ם איסור ייחוד מפי הקבלה, וטעמא, שאף ע"פ שאמרו ייחוד דאורייתא, לאו למימרא שהוא כתוב בתורה, שהרי אמרו רמז לייחוד מן התורה מנין, ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש בתורה אלא רמז בעלמא" עכ"ל. ובספר דבר הלכה (ס' א ס"ק ג) הבין שהב"י הבין ברמב"ם שאיסור ייחוד מדרבנן, וכן כתב העין יצחק (ס' ח) וביקו"י (איסור והיתר ח"ג עמ' לד), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ אות ד). והנה המעיין בלשונו הטהורה של הב"י יראה שהב"י בא להסביר טעמו של הרמב"ם ולסלק הערה מהגמ' על הרמב"ם, שהרי כתב הב"י "ואע"פ שאמרו בגמ' וכו"' ולשון זו מורה שבא לסלק הערה, והנה הסוברים שהב"י למד ברמב"ם שהאיסור מדרבנן בא הב"י להסביר שאע"פ שהגמ' אמרה דאורייתא, אין כוונתה שזה 'חיוב' תורה, אך המעיין בב"י יראה שאין זה כוונתו וגם לא נכנס בלשונו, שא"כ היה לב"י לכתוב "לאו למימרא שהוא 'חיוב' מהתורה" ולהדגיש את הנקודה שאין זה 'חיוב', ומדוע נקט "לאו למימרא שהוא 'כתוב' בתורה". לפיכך נלע"ד שהב"י למד ברמב"ם שייחוד הוי איסור תורה, והתקשה א"כ למה הרמב"ם כתב מדברי קבלה הרי מבואר בגמ' שזה דאורייתא, ועל זה תירץ הב"י שאע"פ שכתוב בגמ' ייחוד דאורייתא, לאו למימרא שהוא כתוב בתורה וכו' אלא רמז בעלמא, ומובן למה הרמב"ם נקט מדברי קבלה, כיון שזה רק רמז. ועיין בכ"מ (הל' אישות פ"א ה"ו) שכתב להדיא שלשון קבלה זה על דבר שהוא הלכה למשה מסיני או הנלמד מיג' מידות. ושוב מצאתי בשו"ת אמרי כהן (ס' כו) שג"כ כתב שהב"י למד ברמב"ם שאיסור יחוד הוא מהתורה. גם בקובץ תשובות (להגרי"ש אלישיב ח"ב ס' עה) כתב בשם האמרי כהן שהב"י למד שהרמב"ם סובר שאיסור יחוד הינו מדאורייתא, ואפשר שהגרי"ש אלישיב הסכים לו. ועוד עיין בשדי חמד (כללי הפוסקים, רמב"ם אות ד).

מ"מ מלבד הסוברים בדעת הרמב"ם שיחוד הוי מדרבנן, יש להוסיף שכן נראה דעת הסמ"ק. דהנה הסמ"ק (מצוה צט) מנה איסור יחוד במנין המצוות דרבנן, ומשמע שסובר שזה איסור דרבנן. וכן משמע מהלבוש (ס' כב סע' א) למעיין בלשונו שסובר שהאיסור מדרבנן. וכעת ראיתי שגם בשו"ת דברי יציב (אבהע"ז ס' מב) הבין בלבוש שזה מדרבנן, ועוד כתב שהעזר מקודש (סע' ה ד"ה "בלילה") סובר דהוי מדרבנן, עיי"ש. ושו"ר בשו"ת אמרי כהן (ס' כו) שכתב בדעת רש"י שאפשר שסובר שיחוד הוי דרבנן, עיי"ש. ועיין בערוגת הבשם (ס' כב סע' אות א) שכתב דגם רש"י תוס' והטור דנקטו דיחוד דאורייתא, לאו ממש דאורייתא אלא דברי קבלה כדעת הרמב"ם, והיינו מדרבנן (כמ"ש ערוגת הבשם שם סע' ח אות יח).

וכעת ראיתי להגר"י רצאבי בספרו ש"ע המקוצר (חלק קדושה ס' רג ס"ק א) שכתב שמצא שיטה נוספת דהוי איסור דרבנן, והוא רבינו יונה בשערי תשובה (פ"ג אות ז), עיי"ש. ובמחילה רבה, יש להעיר בדב"ק, דרבינו יונה כתב להדיא דאיסור ייחוד הינו דאורייתא בספר היראה, וצ"ל שמה שכתב בשערי תשובה מיירי בייחוד פנויה דהוי מדרבנן, ודו"ק.

והנה לסוברים דאיסור יחוד הוא מדרבנן, צ"ע ממתי גזרו, ובודאי שזה לפני דוד המלך, שהוא הוסיף לגזור על פנויה, והא דאמרו בגמ' איסור ייחוד דאורייתא, צ"ל לאו דאורייתא ממש אלא איכא רמז ואסמכתא מדאורייתא, וכמ"ש התוס' סוטה (כז. ד"ה איש) ועיין בשדי חמד (כרך ב' מערכת ד' אות יט) ועיין עצי ארזים (ס' כב ס"ק יד) שכתב דהוי גזירה קדמונית קודם גזירת דוד ובית דינו, עיי"ש. וכן ראיתי להגר"י רצאבי בש"ע המקוצר (שם) שג"כ כתב דלסוברים שכל איסור יחוד מדרבנן, היינו איסור קדום מאוד סמוך אחרי מתן תורה. כגון מזמן יהושע או שמואל. וע"ע בתוס' ע"ז (לז: ד"ה והשלקות). . והלכה כדעה ראשונה, דהיינו שיחוד אסור מהתורה כיון דרוב הראשונים והאחרונים סוברים דהוי איסור תורה, הלכה כמותם. . וטעם האיסור כיון שדבר זה גורם לגלות ערווה כן כתב הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"א) והמאירי (קידושין פ:), וכן משמע מהסמ"ג (לאוין קכו') והחינוך (מצוה קפח), וכן הוא בש"ע ובלבוש (ס' כב סע' א), ולפ"ז נראה שאין זה איסור עצמי אלא גזירה של תורה שמא יגיע לגילוי ערווה, ועיין בהקדמה (יסודות ביחוד אות ח).

ותדע, שיחוד גורם לגלות ערווה באותה פעם שמתיחדים, אך אין החשש שמא יגיעו לערווה פעם אחרת, ועיין בהקדמה (יסודות ביחוד אות ו). .

ג. איסור יחוד שייך גם באיש או אשה עיוורים פשוט, דאף לעיוור יש יצר הרע, ויתקפנו בשעה שמתיחד. ודע, שאפי' עיוור מלידה שמעולם לא ראה דמות אשה אסור ביחוד, דאף לו יש יצר הרע, וכן הורו לי הגר"י רצאבי שליט"א והגר"ש מחפוד שליט"א. .

ד. חייבי לאוין חייבי לאוין מבוארים בעוד יוסף חי (פרשת שופטים לב) ואלו הם: אלמנה לכ"ג, גרושה או זונה או חללה בין לכ"ג ובין לכהן הדיוט, ממזרת לבן ישראל, בת ישראל לממזר, בת ישראל לעמוני או מואבי, בת ישראל לפצוע דכא, בת ישראל לכרות שפכה, הנושא גרושתו לאחר שנשאת לאחר, יבמה שנשאת לזר ועדיין רשות היבם עליה, עיי"ש. ואלו לאו דוקא אלא ישנם עוד חייבי לאוין וכמו שיבואר בהערות הבאות.

מיהו במנחת חינוך (מצווה קפח) כתב שע"פ מש"כ הרמב"ם (הל' איסו"ב פט"ו ה"ב) שחייבי לאוין לוקה עליהן רק אם קידש ואח"כ בעל, אבל בעל ולא קדש או קדש ולא בעל אינו לוקה חוץ מאלמנה לכ"ג שלוקה אפי' אם בעל ולא קידש, וכתב שלפ"ז אף הסוברים שאיסור ייחוד בחייבי לאוין אסור מהתורה, מ"מ לפי הרמב"ם זה דוקא אלמנה לכ"ג אבל שאר חייבי לאוין לא אסור מהתורה אא"כ קדש, ורק אז יהיה אסור מהתורה ייחוד עמהן כיון שאחר הקידושין יש איסור מלקות על הביאה, וכיו"ב כתב בשו"ת חקרי לב (ס' יח), עיי"ש. (אא"כ נפרש בדעת הרמב"ם כמו המ"מ והכ"מ שהרמב"ם סובר שהבא על הפנויה אפי' באקראי, לוקה מדין לא תהיה קדשה, א"כ כל אשה שבעולם הוי בלאו זה, ואסור מהתורה ייחוד עמהן. מיהו על זה יש להעיר שהרי דוד גזר על ייחוד פנויה, ולפי הפירוש הנ"ל כל פנויה כבר אסורה מהתורה שהרי יש עליה חיוב לאו, ועיין בהערה הבאה).

מ"מ העולה מהמנחת חינוך והחק"ל, שלפי הרמב"ם רק אלמנה לכ"ג אסור מהתורה בייחוד (לסוברים שחייבי לאוין אסור מהתורה).

ולפ"ז דעת התוס' (קידושין נא.) שסוברים שכל חייבי לאוין לוקין על ביאה לבד בלא קידושין א"כ לשיטתם כל חייבי לאוין אסור מהתורה בייחוד עמהן, ואילו הרמב"ן (הובא במ"מ שם) שמחלק בלאוין שכתוב בהן קיחה אזי לוקה רק לאחר שקידש ובלאוין שלא כתוב קיחה לוקה על הביאה אפי' בלא קידושין. ועיי"ש בהשגות הראב"ד ובמ"מ (שם).

מיהו כל זה לפי הבנת המנחת חינוך והחק"ל, שסוברים שכל שאינו לוקה על ביאה לבד, אין איסור תורה על הייחוד, מ"מ יש להעיר מלשון הרמב"ם, דמשמע שעל שאר חייבי לאוין אינו לוקה על ביאה בלא קידושין מיהו איסור "לאו" איכא. א"כ נראה שאפי' שאינו לוקה, אסור מהתורה ייחוד עמהן. ולכאורה לפ"ז אין מחלוקת בין הרמב"ם לתוס' והרמב"ן אלא לכ"ע כל חייבי לאוין אסור מהתורה בייחוד עמהן לסוברים שאיסור ייחוד עם חייבי לאוין הוא מהתורה, מיהו כבר כתבתי שהמנחת חינוך והחקרי לב הבינו לא כך. יש אומרים שהאיסור להתייחד עמהן הוא מהתורה כ"כ הפרישה (ס' כב ס"ק א) וראייתו מהא דאמרינן בגמ' (סנהדרין כב.) דדוד גזר על הפנויה ולא קאמר שגזר נמי על חייבי לאוין, וש"מ דחייבי לאוין אסורים מהתורה בייחוד ולא מגזירת דוד, עיי"ש. והחזו"א (אישות לד אות ו) והרש"ש (סנהדרין שם) והבית משה (ס' כב ס"ק א) כתבו לסייע להפרישה מסוגיא במס' סוטה (ז.) עיי"ש. והב"ש (ס' כב ס"ק א) והארץ צבי (שם ס"ק א) הסכימו להפרישה, וכן פסק החכ"א (כלל קכו ס"ק א) ושער המלך (קונטרס חופת חתנים פ"י הל' אישות סע' ט), והדברי חכמים (פ"א ה"א). (ועיין בשו"ת להורות נתן ח"א ס' נז אות ב שתמה על הפרישה הנ"ל).

ובספר עצי ארזים (ס' כב סע' א) הקשה על הפרישה, דאם איתא שייחוד עם חייבי לאוין הוי דאורייתא, א"כ הרמב"ם דפוסק בהל' אישות (פ"א ה"ד) דמי שבא על הפנויה עובר בלאו של "לא תהיה קדשה", א"כ אסור להתייחד עם פנויה מהתורה, ואמאי אמרינן בגמ' שדוד גזר על ייחוד פנויה, וכן העיר בזה במנחת חינוך (מצווה קפח) בדעת הפרישה, עיי"ש. ועיין קרן אורה (סוטה ז.).

והנה המנחת חינוך עצמו כתב לתרץ דעת הפרישה, שאפשר שהרמב"ם סובר שדוקא אם הפנויה מופקרת לזנות, אז עובר על לאו של "לא תהיה קדשה", אבל באקראי בעלמא, אין לאו דלא תהיה קדשה, (וכן כתבו בשו"ת צור יעקב ס' טז ובשו"ת תו"ח ס' יב אות ב ובפני משה ס' כב ס"ק א) אלא דהוסיף המנחת חינוך, כיון דהרבה ראשונים סוברים בדעת הרמב"ם שאפי' על ביאה באקראי עובר בלאו, צריך לתרץ באופן אחר, והעלה שכיון שיש היתר ללאו זה שיכול לישא את הפנויה, א"כ אינו אסור מהתורה הייחוד עמה אלא מגזירת דוד, ורק "לאו" שאין לו שום היתר בעולם אסור מהתורה בייחוד. וכך כתב הבית משה (ס' כב סע' א) והתורת חסד (אבה"ע ס' יב). ועיין בחקרי לב (ס' יח) שכן כתב ואח"כ פלפל בזה, עיי"ש.

מיהו יש להעיר טובא, שאם באו לישב דעת הפרישה, לכאורה לא הועילו מאומה, שהרי לפי תירוצם יוצא שאף הפרישה מודה שייחוד עם חייבי לאוין שיש להם היתר, אינו אסור מהתורה אלא מגזירת דוד. וא"כ קשה, שהרי כל ראייתו של הפרישה שחייבי לאוין אסורים מהתורה מהא דאמרינן בגמ' שדוד גזר על הפנויה ולא קאמר דגזר על חייבי לאוין, והשתא, אם מודה שדוד גזר אף על חייבי לאוין שיש להם היתר, מדוע אמרה הגמ' שדוד גזר על פנויה ולא קאמר שדוד גזר אף על חייבי לאוין שיש להם היתר. ועוד, שאם נפרש שדוד גזר לא רק על הפנויה אלא אף על חייבי לאוין שיש להם היתר, א"כ נפרש שכל חייבי לאוין אסורים מגזירת דוד, ואפי' אלו שאין להם היתר, שכבר אין ראיה לפרישה כלל לפרש שדוד גזר רק על פנויה, ודו"ק.

ולכן כדי לישב את הפרישה מקושיית העצי ארזים הנ"ל, נראה כמו שכתב המנחת חינוך בתחילת דבריו, שהפרישה סבירא ליה דהרמב"ם סובר שאם בא על פנויה באקראי אינו בלאו של לא תהיה קדשה, אא"כ מופקרת לזנות.

ועוד כתב העצי ארזים (שם) שיש ראיה שחייבי לאוין אין אסורים מהתורה בייחוד עמהן, שהרי איתא בגמ' סנהדרין (כב.) בא וראה כמה קשין גירושין, שהתירו לדוד המלך להתייחד עם אבישג (אע"פ שייחוד פנויה נאסר מדרבנן) ולא התירו לו לגרש אחת מנשותיו, שכבר נשא יח' נשים ואסור לו להרבות. עיי"ש בגמ'.

והשתא, אם איתא שחייבי לאוין אסור מהתורה להתייחד עמהן, ואבישג היתה אסורה בלאו לדוד של "לא ירבה לו נשים" א"כ היה לרש"י שם לבאר רבותא, שהתירו לדוד איסור תורה כדי לא לגרש, ועוד שקשה הסברא לומר שהתירו לו איסור תורה במקום לגרש אחת מנשותיו, אלא ודאי שאסור היה לו להתייחד עמהן מדרבנן בלבד, עיי"ש.

והנה את הראיה הלזו כתבו לדחות הבית משה (ס' כב' סע' א') ומראה הפנים (שם ס"ק א) והרש"ש (סנהדרין שם) והתורת חסד (ס' יב) והחקרי לב (שם), שאף כאן הוי לאו שיש לו היתר, שהרי יכל לגרש אחת מנשותיו ולישא את אבישג. ובלאו כזה שיש לו היתר, אין איסור תורה בייחוד עמה, ורק לאו שאין לו היתר אסור מהתורה בייחוד, עיי"ש. ועל תירוץ זה קשיא כדאמרן לעיל, שא"א לפרש שכן יסבור הפרישה, עיין לעיל. ולכן יש ליישב דעת הפרישה באופן אחר, וכמו שאבאר.

תחילה יש לדעת, שלפי הראב"ד (הל' מלכים פ"ג ה"ב) שאיסור של "לא ירבה לו נשים" זה דוקא בנושא אשה, אבל לא בפילגש, שבפלגשים יכול המלך ליקח כמה שירצה, ולפ"ז אין ראיה מדוד ואבישג, שהרי שם לקחה כפילגש וליכא לאו. (ואע"פ שאם ישא אותה אזי יעבור בלאו אף על הביאה, מ"מ כרגע ליכא "לאו") וכן כתבו הרש"ש (סנהדרין שם) ומראה הפנים (שם) והתורת חסד (שם) והחקרי לב (שם).

אלא שהרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ב) סובר שאף פילגש אסור להוסיף על יח' נשים, ואם לקח פילגש ובא עליה הוי בלאו של לא ירבה לו נשים, ולכאורה יש ראיה מדוד ואבישג שחייבי לאוין אסורים מדרבנן כמו שכתב העצי ארזים, שהרי דוד לקח את אבישג כפילגש, ואסור בלאו על הביאה.

ולענ"ד יש לישב, שפילגש זה דוקא שלוקח אותה ומייחד אותה למשכב וכן לשמש בצרכי הבית, וכמבואר בראב"ד (הל' אישות פ"א ה"ד) שכתב שפילגש זה שעומדת למשגל ולשמש את הבית ופעמים למשכב, עיי"ש.

והנה מבואר במלכים א' (פ"א פס' ב) שדוד לקח את אבישג רק כדי שתחמם אותו ולא כדי לבועלה, וכן מבואר (שם בפס' ד) שדוד לא בעל אותה ופרש"י (שם) כיון שהבתולה מחממת יותר מהבעולה. א"כ מבואר שדוד לקח את אבישג אפי' לא כפילגש, וא"כ אף להרמב"ם ליכא לאו בביאה עליה באקראי כיון שלא לקח אותה ולא ייחד אותה למשכב כלל ואינה נקראת פילגש (ואדרבא, היתה לו סיבה לא לבוא עליה כדי שתשאר בתולה ותחממו), ודו"ק.

ושוב ראיתי שכעין זה כתב במראה הפנים (ס' כב סע' א) עיי"ש. וכעין זה תמצא בתורת חסד עצמו בריש התשובה (ס' יב ורק לאחר מכן כתב לישב כמו שכתבתי לעיל בשמו). ואמנם יש להוכיח מרש"י (מלכים א' פ"א פס' ד) שכתב שדוד לא בעל את אבישג, אך לפי רבותינו במס' סנהדרין (כב.) דוד לא בעל אותה כדי שלא יעבור על לא ירבה לו נשים עיי"ש. ומבואר שאבישג אסורה היתה בביאה לדוד בלאו. וא"כ חזרה הראיה של העצי ארזים, שאם חייבי לאוין אסור מהתורה בייחוד עמהם, לא היו מתירים לדוד וכו'. ועיין במראה הפנים (שם סע' א) מה שכתב בזה ודבריו צריכים ביאור למעיין שם, וצ"ע. ויש אומרים שיחוד עם חייבי לאוין אינו אסור אלא מדרבנן בלבד כך כתב הקרית ספר (הל' איסו"ב פכ"ב) שחייבי לאוין אסורים ביחוד מדרבנן. ומה שהגמ' (סנהדרין כא:) אמרה שדוד גזר על הפנויה, כ"ש על חייבי לאוין.

וכך פסק בהגהות כבוד החופה (על קונטרס חופת חתנים שהובא בהערה הקודמת) וכתב שם לדחות דברי הפרישה, עיי"ש. וכ"פ העצי ארזים (ס' כב סע' א) ונתיבות לשבת (שם ס"ק א) והאפי זוטרי (שם ס"ק א) וכן הוא באבי העזרי (להגרא"מ שך זצ"ל פכ"ב הל' איסו"ב) וכתב שפירוש "עריות" (שהגמ' נקטה שעריות אסור להתיחד עמהן מהתורה) אינו כולל חייבי לאוין והוכיח כן מלשון המגיד משנה עיי"ש, וכבר קדמו המנחת חינוך (מצוה קפח) ש"עריות" אינו כולל חייבי לאוין, ועיי"ש שפירש כן ברמב"ם, ודקדק כן בתוס'.

ועיין בסוף ההערה הקודמת במש"כ שלכאורה כן משמע מרש"י, עיי"ש. וכן העלה בשו"ת תורת חסד (ס' יב) וכתב שכן משמעות הרמב"ם סמ"ג רא"ש והרשב"א עיי"ש. וכן העלה החקרי לב (ס' יח) עיי"ש. . והוא הדין שנחלקו בחייבי עשה המנחת חינוך (מצוה קפח) כתב שאפשר שלפי הפרישה, שסובר שחייבי לאוין אסור מהתורה בייחוד עמהן, הוא הדין בחייבי עשה, עיי"ש. ולא הבנתי מדוע נקט "אפשר", שהרי לפי דברי הפרישה, פשיטא שאף חייבי עשה הוי מהתורה, שהרי ראייתו של הפרישה היא מדאמרינן שדוד גזר על הפנויה ולא אמר שגזר על חייבי לאוין, ולפ"ז ה"ה חייבי עשה, דלא אמרינן שדוד גזר עליהם, ולכן נראה שאסורים מהתורה להפרישה, וזה פשוט. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ו ס' קצא אות ג). וכן כתב בחקרי לב (ס' יח) שהסוברים שחייבי לאוין אסור מהתורה בייחוד עמהן, ה"ה חייבי עשה, עיי"ש. והסוברים שפירוש "עריות" אינו כולל חייבי לאוין (כמבואר בהערה הקודמת) ה"ה שיפרשו ש"עריות" אינו כולל חייבי עשה.

ופירוש חייבי עשה מבואר בעוד יוסף חי (פרשת שופטים לב) והם, מצרי ואדומי דור ראשון ושני (אחד זכרים ואחד נקבות) ובעולה לכ"ג, עיי"ש. .

ה. פנויה טהורה, אסור להתייחד עמה מדרבנן בגמ' (סנהדרין כא:) מבואר שדוד המלך גזר על ייחוד פנויה, וכ"כ הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ג), סמ"ג (לאוין קכו) טוש"ע (ס' כב סע' ב), ועוד.

ופעמים שפנויה טהורה, אסור מהתורה להתייחד עמה לסוברים שחייבי לאוין אסורים בייחוד מהתורה. כגון פנויה טהורה שנהפכה לזונה, שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השווה בכל, וכמבואר בש"ע (אבהע"ז ס' ו סע' ח ועיין בב"ש שם ס"ק טז) וכל כיו"ב באופנים שנהפכת לזונה, ואז לכהן אסור מהתורה להתייחד עמה, שהרי היא בלאו של זונה לכהן.

ותדע, שגזירת דוד היתה רק על פנויה ישראלית ולא גזר על ייחוד עם גויה עד זמן הלל ושמאי שהם גזרו גם על ייחוד עם גויה (כדלקמן בסע' הבא). וכתב הר"ן (קידושין לב מדפי הרי"ף) שהטעם שדוד לא גזר על ייחוד עם גויה, כיון שלא היה שכיח בזמנו ייחוד עם גויה, ועיין פרישה (ס"ק א הובא גם בב"ש ס"ק ב) ובט"ז (ס"ק א) שכתבו טעם אחר מהר"ן, עיי"ש.

ובערוך השלחן (ס' כב סע' ג) כתב לחדש שאף פנויה טהורה, אסור מהתורה להתיחד עמה יחוד קבע. אבל יחוד עראי מותר, ודוד המלך גזר אף על יחוד עראי, ורצה לפרש כן גם בדעת הרמב"ם, הטור והש"ע, ועיי"ש שכתב להקשות איך בעז התייחד עם רות בלילה הרי זה איסור תורה (הקושיא היא לפי פירושו, והבין ששנת לילה זה יחוד קבע, אבל לסוברים שזה איסור דרבנן בלבד אפי' יחוד קבע, אתיא שפיר דדוד עדיין לא גזר על יחוד פנויה). ותירץ דכיון שרות רצתה להנשא לבועז, כמו שאכן קרה לבסוף, לפיכך מותר היה להם להתייחד, עיי"ש.

ולענ"ד יש להעיר בדבריו. חדא, אין משמעות הפוסקים כלל לחלק ביחוד פנויה בין יחוד קבע לבין יחוד עראי למעיין בלשונם. ועוד, מנין ההיתר להתיחד עם מישהו כיון שרוצים להנשא, מי התיר את האיסור תורה (לשיטתו), ועוד קשה מי אמר שבועז אכן רצה לשאת אותה שהלכה לה רות להתיחד עמו, וכן היה גואל הקודם לבועז שהיתה לו אפשרות לשאת את רות, ומי אמר שהגואל יסרב. ושוב ראיתי בדבר הלכה (ס' א ס"ק ז) שג"כ כתב להקשות על ערוך השלחן הנ"ל.

ועוד יש להקשות על דבריו, מהגמ' בסנהדרין (כב.) דמבואר שם דכיון שקשים גירושין לא התירו חכמים לדוד המלך לגרש אחת מתוך יח' נשותיו כדי לשאת את אבישג (שאסור למלך לשאת יותר מיח' נשים) אך התירו לו להתייחד עמה, ולפי ערוך השלחן קשה, וכי בגלל שקשים גירושין התירו לדוד המלך איסור תורה (וודאי ששם זה היה ייחוד קבע, שהרי לילה אחד זה כבר קבע לפי ערוך השלחן כמו שהקשה מרות ובעז). לפיכך נראה שפנויה טהורה אין איסור ייחוד עמה אלא מדרבנן בלבד אפי' יחוד באופן קבע.

ופילגש אסורה בזה"ז ונכללה בגזירת יחוד דפנויה, רדב"ז (ח"ד ס' אלף רצו [רכה], ח"ז ס' לג) והביאו החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א ס' צ אות ב). וע"ע באוצה"פ (ס' כו) בדין פילגש. . ופנויה נדה, אסור להתייחד עמה מהתורה בשו"ת הריב"ש (ס' תכה) כתב וז"ל "ויחוד הנדה ג"כ בפנויה כל שהוחזקה נדה אסור מן התורה שהרי ייחוד העריות מן התורה כדאיתא בע"ז והנדה הרי היא כשאר עריות וגו"' עכ"ל. וכן משמע מהרא"ש (סוף הל' נדה) שכתב בזה"ל "כי התורה אסרה יחוד של כל העריות וגם הנדה היא בכרת כשאר העריות" עכ"ל. וכן הוא בספר הזכרונות למהר"ש אבוהב (זכרון ה י) וכ"כ הראב"ן. והנה ראיתי בספר תורת היחוד (פ"א ס"ק ב) דרצה לדייק מדברי המאירי דיחוד פנויה נדה הוי דאורייתא וז"ל המאירי (קידושין פ:) "ובמקום אחר יתבאר שאף אשתו נדה אינה בכלל שאר עריות ואיסור יחוד אלא מותר להתיחד עמה", עכ"ל. ודייק מכאן דדוקא אשתו נדה אינה בכלל עריות אך פנויה נדה נכללת בעריות ואסורה ביחוד מדאורייתא. מיהו אינו מוכרח, דהמאירי המשיך מיד בזה"ל "ובמס' ע"ז יתבאר שאף יחוד של פנויה אסור מבית דינו של דוד", עכ"ל. ואפשר שפנויה נדה נכללת בגזירת דוד לדעת המאירי, ודו"ק.

וכן פסקו שיחוד עם פנויה נדה הוי מדאורייתא בשו"ת חקרי לב (ס' יז) ובשו"ת טוטו"ד (יור"ד ס' ה) וערוך השלחן (ס' כב סע' א) וערוגת הבושם (שם ס"ק א) ונתיבות השלום (נתיב ט ד"ת ס"ק ג), וכן משמע מהגהות כבוד החופה (בהגהותיו על שער המלך בחופת חתנים סע' ט) ובשו"ת זית רענן (ח"א אבהע"ז ס' א) וכן משמע מהחכ"א (כלל קכו סע' א) ובספר טהרת ישראל (ס' כב אות ט). והח"ח בספרו נדחי ישראל (פכ"ד אות א) כתב שפנויה נדה היא ככל העריות. וכ"פ בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סה אות יב) ושו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא) וכך פסקו הדברי חכמים (פ"א ה"א) והדבר הלכה (ס' א סע' ג) וכן נראה שסובר הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (ח"א ס' פב). וכעת ראיתי בספר תורת היחוד (פ"א סע' ג) שכתב שפורסם מכתב בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שכתב בזה"ל "יחוד פנויה בזמן הזה הוי נמי מן התורה מחמת איסור נדה" עכ"ל.

ונראה שכן הוא דעת הפרישה (ס' כב ס"ק א) שהקשה מדוע דוד גזר על פנויה ולא על כותית, שהרי לכאורה לבא על כותית אסור או יותר גרוע מלבא על פנויה ישראלית וכו' ותירץ שדוד גזר דוקא בישראלית שאפשר לבא לידי עריות, שאם יתייחד עם זו, יתייחד גם עם ערווה, עיי"ש בלשונו.

והנה, אם נאמר שפנויה נדה אסור מדרבנן בלבד להתייחד עמה מגזירת דוד, איך אמר הפרישה שלבא על כותית זה אסור או גרוע יותר מלבא על פנויה נדה, הרי נדה חמור הרבה יותר שחייב על ביאתה כרת כמבואר בש"ע (אבהע"ז ס' ו סע' ח) ואילו הבא על גויה אם זה דרך אישות לוקה מהתורה ואם דרך זנות לוקה מדרבנן (ש"ע ס' טז סע' א) אבל כרת אין בזה. ועוד קשה למה כתב הפרישה שאם יתייחד עם זו, יבא להתייחד עם עריות, הרי היא עצמה עריות, שהרי היא נדה וכמבואר בריב"ש (שם) ובערוך השלחן (שם). אלא ודאי נראה שלמד הפרישה שדוד גזר רק על פנויה טהורה, אך פנויה נדה אסור מהתורה בייחוד עמה, ולפיכך שאל למה גזר על פנויה טהורה, שהרי גויה אסור או גרוע יותר. (וקשה לדחוק ולומר שדוד גזר גם על טהורה וגם על נדה, והקשה הפרישה למה לא גזר על גויה, שעכ"פ חמור יותר מפנויה טהורה, דלא משמע כן מלשון הפרישה למעיין בו).

ולשיטה זו צריך לפרש שרות טבלה לפני שבאה להתייחד עם בועז, ואע"פ שסתם פנויות אינן טובלות. ולא יתכן שהיתה מכשילה את בעז באיסור תורה, ועוד נגעה בו בלילה כמבואר במגילת רות (פ"ג פס' ח' ועיין ברש"י). אך קשה איך תמר התייחדה עם אמנון, הרי תמר פנויה היתה וסתם פנויה לא טובלת. ואין לומר ששם טבלה, דאין לה סיבה לטבול, שסה"כ הלכה לסייע לו בחוליו כמבואר בסנהדרין (כא.) ואדרבא, היו עושות פעולות למנוע ביאה עליהן כמבואר בבן יהוידע (סנהדרין שם).

ויש לתרץ דכיון שהיו אחים מצד האבא, מותרים הוי ביחוד לכמה פוסקים כדלקמן (פ"ב סע' יג) ולפוסקים שאוסרים ייחוד באחים, וכן לשיטת התוס' (בקידושין כב.) שאמנון ותמר לא היו אחים, צ"ל שהיתה מתחת לגיל יב' שנים ויום א', שאז מותר מהתורה ביחוד, וצ"ע. (ושו"ר בשו"ת אז נדברו ח"ז ס' עח שכתב שתמר היתה מתחת לגיל נדתה, עיי"ש). . וי''א שאף פנויה נדה אסור להתייחד עמה מדרבנן היד רמה (סנהדרין כא:) לפי אחד מהתירוצים שכתב על הגמ' שרק עם א"א הוי ייחוד האסור מהתורה, וכל השאר, אפי' עריות אינו אסור מהתורה, א"כ ה"ה פנויה נדה (הובא לשונו לעיל סע' ב הערה 3).

וכן נראה שסוברים התוס' (סוטה ז.) שכתבו שדוקא עריות שאין להם היתר אסרה התורה בייחוד (ולפיכך כתבו שמותר מהתורה לבעל להתייחד עם אשתו כשהיא נדה), ולפ"ז, פנויה נדה שיש היתר לאיסורה דיכול לישא אותה, מותר מהתורה להתייחד עמה.

וראיתי בשו"ת חקרי לב (ס' יז) והובא גם בדבר הלכה (ס' א ס"ק ח) שפנויה נדה, אסור להתייחד עמה מהתורה, ואע"ג שיש לה היתר, מ"מ כיון שצריך גם שימתין שתטהר וג"כ שישא אותה, א"כ תרתי לא אמרינן ולא מתפייס יצרו בכך, ואסורים בייחוד וחשיב כאילו אין לה היתר, עיי"ש. וכן בקובץ תשובות (ח"א ס' פב) כתב שאינו נחשב שיש היתר לאיסורה כיון שאפשר שלא תתרצה, עיי"ש.

ומ"מ לענ"ד יש להעיר בזה, דכיון דהתוס' כתבו שדוקא נשים שאין להם היתר כמו אם ובנה אסרה התורה, והנה תוס' נקטו דוגמא מה נקרא אין להם היתר, שזה דומיא אם ובנה, ושם אין היתר לעולם. א"כ פנויה נדה יש לה היתר ולא דומה כלל לאם ובנה, ואע"פ שצריך תרתי, גם שתטהר וגם שישא אותה, מ"מ כיון שיש מציאות של היתר, אפשר שמתפייס יצרו. ושוב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ' פכ"ה) שכתב בשם הגרי"א מקוונא (נדפס במור ואהלות) שדייק כן מדברי התוס', וכן הסביר שבשו"ת תורת חסד (אבהע"ז סי יב') ג"כ פירש דהוי מדרבנן כיון שדייק מהתוס' שכל שיש היתר לאיסורו לא אסרה תורה, והביא את החקרי לב (שם) שכתב לדחות כדאמרן, ודחהו, עיי"ש. ושוב ראיתי שכן דייקו מהתוס' הנ"ל הבית משה (ס' כב ס"ק א) ובשו"ת אמרי כהן (ס' כו). (ועיין בשו"ת טוטו"ד יור"ד ס' ה שכתב לדחות את הדיוק הנ"ל).

וכן נראה שסובר רש"י, שפנויה נדה אינה אסורה מהתורה אלא מדרבנן שכתב בפרקי אבות (פ"ב משנה י) וז"ל "כי פורץ גדרן של חכמים כגון ייחוד של פנויה, שסתם אשה נדה היא, שנא' והדוה בנדתה תהיה בנדתה עד שתבוא במים וחכמים גזרו אף אם טבלה שהרי גזרו על יחוד פנויה לא שנא טהורה לא שנא טמאה" עכ"ל.

ופשט לשון רש"י מורה שאיסור פנויה נדה הינו מגזרת חכמים. שסיים "שהרי גזרו על ייחוד פנויה לא שנא טהורה לא שנא טמאה", וכן ראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ג) שכתב בשם אוצר הפוסקים ששיטת רש"י שיחוד פנויה נדה הוא מדרבנן, וכן כתב לדייק בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פרק ח אות ח) עיי"ש. וכן יש לדייק מהא דרש"י נקט שחכמים גזרו "אף אם טבלה" דלא נקט "אם טבלה", ומשמע שלא גזרו רק על אשה שלא טבלה, אלא אף אם טבלה. (ועיין רש"י ברכות כב. ד"ה "שתבע אשה" ויש לישב). וראיתי בספר דבר הלכה (ס' א סע' ג ובס"ק ח) שכתב שרש"י סובר שייחוד פנויה נדה הינו מהתורה וז"ל: "האריך בלשונו (רש"י) וכתב שסתם וכו', וצריך לומר פירושו דבנדה אסור ביחוד מהתורה וחכמים גזרו על ייחוד עמה אף כשטבלה, ומה שמסיים שהרי גזרו וכו' לא שנא טמאה, כוונתו דגזרו ואסרו בפנויה אף בטהורה כמו בטמאה שאסורה מהתורה ואמרו לא שנא טהורה לא שנא טמאה אסורה, אבל לא דגזרו על יחוד דטמאה" עכ"ל, עיי"ש.

והנה לענ"ד דבריו דחוקים בזה, דרש"י סה"כ הקדים שסתם אשה נדה היא, וזה הסיבה לחכמים לגזור על ייחוד עמה, והוסיף שגזרו אף על טהורה ולא חילקו בגזרתם, אך לפי הדבר הלכה הנ"ל קשה איפה רש"י רמז לנו שאסור מהתורה בייחוד עם פנויה נדה, ועוד קשה, למה סיים רש"י "שהרי גזרו על יחוד פנויה לא שנא טהורה לא שנא טמאה", לא רק שפשט הלשון הוא דלא כדבר הלכה, אלא אף פירושו בזה דחוק. ושוב ראיתי בספר זכרון עקידת יצחק (על הל' יחוד) שתמה על הציץ אליעזר שדייק מרש"י שסובר שייחוד פנויה נדה מדרבנן וכתב שאינו מבין כיצד אפשר ללמוד לימוד כזה ברש"י וכתב לדייק מרש"י שזה מהתורה, עיי"ש. ולענ"ד דבריו אינם מוכרחים כלל, וכן בהערות על ספרו העיר לו הרב בנימין זילבר (בעל שו"ת אז נדברו) שהצדק עם הציץ אליעזר, עיי"ש. ושוב מצאתי בשו"ת אמרי כהן (ס' כו) שג"כ דייק מהרש"י הנ"ל דפנויה נדה הוי דרבנן.

וכן נראה דעת הט"ז (סי כב ס"ק א) שכתב וז"ל "על ייחוד פנויה דוקא ישראלית שיש בה איסור נדה דאורייתא משא"כ בגויה דנשג"ז היא מדרבנן אצלה ע"כ לא גזרו על יחוד עמה עד שמאי והלל" עכ"ל, עיי"ש.

והמדייק בלשונו יראה שנקט שגזרו דוקא על ישראלית ולא על גויה כיון שישראלית "יש בה" אסור נדה דאורייתא, משמע שגזר על פנויה שכבר יש בה איסור נדה דאורייתא ולא ששייך שיהיה בה, שא"כ היה כותב הט"ז שגזרו דוקא בישראלית כיון "ששייך בה" איסור נדה דאורייתא אלא נראה שסובר שדוד גזר אף על פנויה נדה. ושוב ראיתי שכן כתב לדייק מהט"ז בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ פ"ח). מיהו, בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ג) כתב שמלשון הט"ז אין הכרע, ובספר דבר הלכה (ס' א ס"ק ח) ובשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' פז) כתבו ששיטת הט"ז שפנויה נדה אסור מהתורה להתיחד עמה, עיי"ש. ונראה דהלשון נוטה יותר כהציץ אליעזר וכדאמרן, וא"כ מבואר שהט"ז סובר שפנויה נדה אסורה מדרבנן בלבד. וכן הבין בדעת הט"ז שיחוד פנויה נדה אסור מדרבנן בשו"ת אמרי כהן (שם).

וכן ראיתי בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא ס' לז) בתשובה מאת בנו של הנודע ביהודה, דמשמע התם דיחוד פנויה נדה הוי דרבנן, עיי"ש. ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ' פכ"ה) כתב שכן פסק בשו"ת נחפה בכסף, עיי"ש. והנה ראיתי שכן אפשר לדקדק מהמהר"י וויל (ס' נה) שדן לגבי איש שהכניס לביתו אלמנה עם בנה שתשרת אותו, וכתב בתוך תשובתו שכאשר הבן עוזב לפעמים את הבית, היחוד עמה מדרבנן כיון שהיא פנויה, עיי"ש. וכתב כן בסתמא ומשמע שאפי' בזמן נדתה. . ובימינו, סתם פנויה שהגיעה לגיל יב' שנה ויום אחד, היא בחזקת נדה ידוע שבזמנינו סתם פנויות אינן טובלות וא"כ נמצא שכולן נדות, וכ"כ בפשיטות בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא אות ג), עיי"ש.

ומה שכתבתי שמגיל יב' שנים ויום א', סתם אשה בחזקת נדה, כיון שמגיל זה ראויה לראות דם כמבואר בגמ' נידה (ה.) "מאימתי הגיע זמנה לראות משהגיעו ימי הנעורים" ע"כ. ומרן בש"ע (יו"ד ס' קצ סע' ב) פסק וז"ל "לא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דהיינו פחותה מיב' וגו"' עכ"ל.

והנה אף שמרן פסק שמגיל יב' ראויה לראות, ולא כתב מגיל יב' ויום א', מ"מ כתב הש"ך (שם ס"ק ב) וז"ל "מיב' שנה ויום א', כן הוא במקצת ספרי הטור וכן הוא בש"ס ופוסקים ופשוט הוא" עכ"ל. וכן כתבו הבה"ט (שם ס"ק ב) ותורת השלמים (שם ס"ק ד). ואע"פ שבטור שלפנינו איתא יב שנה מ"מ כבר כתב המגיה על הפרישה (ס"ק ג) דלאו דוקא אלא יב שנה ויום אחד וכן הוא ברש"י וברשב"א, עיי"ש. וכן מוכח מהמשך הטור, ועיין בב"י שם. וכן פסקו הדבר הלכה (ס' א סע' ג) והדברי חכמים (פ"א ה"א). ועיין בשו"ת אג"מ (אור"ח ח"א ס' כו) שמגיל יא' שנה יש שרואות דם וכו', עיי"ש. .

ו. אסור מדרבנן לישראל לישראל, לאפוקי כהן שדינו מבואר בסע' הבא. להתייחד עם גויה פנויה בגמ' ע"ז (לו:) אמרינן דהלל ושמאי גזרו על יחוד עובדת כוכבים. ולא היתה בגזירת דוד שגזר על פנויה ישראלית, כיון דלא שכיח היה להתייחד עם גויה (ר"ן קידושין לב: מדפי הרי"ף, נימוקי יוסף והר"י מלוניל קידושין פ:), או כיון דלא חמירא כמו ישראלית, שבישראלית חיישינן שיתייחד עם ערווה דשייך בה עריות משא"כ בגויה דלא שיך בה עריות. (ב"ש ס' כב' ס"ק ב', פרישה ס"ק א) ועיין ט"ז (שם ס"ק א). ובערוגת הבושם (שם ס"ק ב) הקשה על מקצת הטעמים שניתנו בדבר וכתב שהטעם שנכרית לא היתה בגזירת דוד הוא, שבלאו הכי היה ריחוק ביניהם מחמת חילוק הדתות ולא חששו שהוא יפתה את הנכרית וגם היא לא תישמע לו, והלל ושמאי גזרו על זה כדי להרחיק יותר, עיי"ש.

וכך פסק הרמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ג) וש"ע (ס' כב סע' ב) שאסור להתייחד עם גויה מגזירת הלל ושמאי (ולא ביארו חילוק בין א"א לפנויה, ועיין הערה הבאה).

והנה מצאתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ו ס' רכה) שהקשה מהתרגום ירושלמי על הפסוק בספר במדבר (לא, פס' מח-נא) שלכאורה יחוד עם גויה אסור מן התורה, ועיי"ש מה שישב בזה. ועיין בקב הישר (פרק עה) ובמש"כ עליו בפירוש עמודי ירושלים על הירושלמי מס' שבת (פ"א ה"ד עמ' י).

וראיתי להעתיק כאן דברי מהר"י אבוהב בספרו מנורת המאור (נר א כלל ב ח"ג פ"ה) וז"ל "לעולם יתרחק אדם מלהתיחד עם הגויה, שהסתתן גדולה וכופין על הזנות וכמו שמצינו בגבירת יוסף ומטרוניות הנזכרות ובבנות מואב, כי בפיתויין היתה סיבה להפיל כמה מאלפי ישראל" עכ"ל. ודי בזה. . ואפילו היא אשת איש, האיסור הוא מדרבנן, וי''א שאסור מהתורה גויה שהינה א"א, איסורה "בלאו" על הישראלי, ודבק באשתו ולא באשת חבירו, וכתב המנחת חינוך (מצווה קפח' אות ה) שדוקא גויה פנויה הוי מדרבנן אבל א"א אסורה מהתורה, עיי"ש. ועיין ב"ש (ס' טז ס"ק ב) דכתב דהבא על הכותית, אם היא א"א, אסור מהתורה, דאיכא לאו ודבק באשתו ולא באשת חבירו. עיי"ש.

ובאמת שדין זה תלוי במחלוקת האם חייבי לאוין, איסור ייחודן מן התורה או מדרבנן כמבואר לעיל (סע' ד) דלסוברים דחייבי לאוין אסור מהתורה, ה"ה גויה א"א שהיא בלאו, ולסוברים דרבנן, ה"נ הוי דרבנן בלבד. ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ו ס' קצא אות ג).

ועיין בש"ך (יו"ד ס' קנז ס"ק יב) דכתב שישראל שבא על עכו"ם הוי גילוי עריות ממש, עיי"ש. א"כ אסור מהתורה בייחוד, ועיי"ש שדן האם דוקא בפרהסיא הוי ג"ע או אפי' בצנעא, כיון שחייב כרת. .

ז. כהן, י''א שאסור מהתורה בייחוד עם גויה, בין אשת איש ובין פנויה. וי''א שגם כהן אינו אסור אלא מדרבנן אפילו עם אשת איש הנה אם היא א"א, איכא לאו דדבק באשתו ולא באשת חברו, מלבד לאו של זונה לכמה ראשונים כדלקמן, ולסוברים דחייבי לאוין אסורים מהתורה בייחוד, ה"נ אסור מהתורה. ולהחולקים שחייבי לאוין הוי דרבנן ה"נ הוי דרבנן.

והנה בגויה פנויה, דליכא לאו של ודבק באשתו, פסק מרן ש"ע (ס' טז סע' א) שאם כהן בא על גויה אפי' בדרך מקרה, לוקה מן התורה משום זונה והסביר הב"ש (שם ס"ק ג) דזהו שיטת הרמב"ם והסמ"ג, אך תוס' והרא"ש פליגי וסוברים דדוקא אם נבעלה כבר בעבר הוי זונה לכהן, ואם לא נבעלה אינה בלאו.

מ"מ לשיטת מרן ש"ע שפסק כהרמב"ם וסמ"ג, כל גויה פנויה הוי בלאו דזונה לכהן, ולסוברים שחייבי לאוין אסור מהתורה ה"נ אסור מהתורה ולשיטת התוס' והרא"ש רק אם נבעלה הוי בלאו ואסורה לכהן בייחוד מהתורה. אך לסוברים שכל חייבי לאוין אינו אסור אלא מדרבנן, הכא נמי לא שנא נבעלה או לא נבעלה, אסורה מדרבנן בלבד.

ומצאתי לרש"י (ע"ז לו:) ד"ה "משום נשג"ז" שפירש וז"ל: "נדה, שפחה, עובדת כוכבים, זונה שאם כהן הוא יש כאן משום לאו דזונה ולא לאו ממש אלא גזירה משום זונה ישראלית שנבעלה לאסור לה" עכ"ל.

הנה משמע מלשונו דאין בגויה לאו דזונה לגבי כהן כלל, ולא חילק בין נבעלה או לא נבעלה ולשיטתו לכ"ע ייחוד גויה פנויה הוי דרבנן בלבד. ועיין ש"ע (ס' ו) כל הנשים האסורות לכהן מהתורה, גיורת, גרושה וכד', וגם בזה לאוסרים חייבי לאוין, אסור מהתורה בייחוד. .

ח. י''א שמותר להתייחד עם גויה כאשר זקוקים לה לדבר סתר חשוב מאוד איתא בגמ' (שבת קכז:) "תנו רבנן פעם אחת הוצרך דבר סתר לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא (נכרית רש"י) אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרו מי ילך, אמר להם ר' יהושע אני אלך. הלך ר' יהושע ותלמידיו וכו' ונכנס ונעל הדלת בפניהן וכו"' ע"כ, עיי"ש.

ובהגהות יעב"ץ (שם) הבין שהיו ביחוד וכתב שמשמע מכאן שבכה"ג לא גזרו חכמים על איסור ייחוד עם נכרית, עיי"ש. וכן כתב הגר"ח פלאג'י בספרו חפץ חיים (ס' לח אות נג) עיי"ש.

ותדע, שמשמע שדוקא ישראל מותר להתיחד עם נכרית בכה"ג, אבל כהן שהוא אסור ב"לאו" על נכרית כדלעיל (בסע' הקודם) אזי לסוברים שייחוד עם חייבי לאוין אסור מהתורה (כדלעיל סע' ד) אף בכה"ג אסור.

ויש להעיר על שיטה זו מניין שאכן ר' יהושע התיחד עם הנכרית, אולי נעמד מול חלון שאפשר לראותם מרה"ר, שאין בזה איסור ייחוד כדלקמן (פ"ח סע' טז), או שהיה פתח נוסף לבית שהיה פתוח לרה"ר שאין בזה איסור יחוד כדלקמן (פ"ח סע' א) (ור' יהושע ידע זאת, אך תלמידיו לא ידעו ולכן שאלם במה חשדוהו). ויש לומר דזה אינו, דהא היו צריכים לדבר סתר עם המטרוניתא ומסתבר שר' יהושע לא רצה שיראוהו דרך החלון שהוא מדבר עמה, וכן נראה שלא היה פתח נוסף לבית, ואף אם היה, ר' יהושע היה נועלו שמא מישהו יכנס באמצע, וכמו שאכן נעל בפני תלמידיו. אלא שעדיין יש לשאול ע"פ מה שכתבנו בהערה הבאה בשם הצור יעקב והיד שלום שבעלה של הנכרית היה עמה, ולפ"ז אין ראיה להתיר כלל. אלא שיש לפרש שאין כל הכרח לכך, שמסתבר שר' יהושע דבר עם המטרוניתא לבדה שהרי היה זה דבר סתר, וכמו שאת תלמידיו השאיר בחוץ, כ"ש את בעלה הגוי. ועוד יש לומר דאם איתא שהיה שם בעלה או שהיה פ"פ וכנ"ל, היה לגמ' להשמיע כן.

אכן יש להעיר ממה שכתבנו בהערה הבאה בשם הרא"מ הורוויץ שפירש שהמעשה היה לפני שגזרו על איסור יחוד עם נכרית, ולפי זה אין כל ראיה להתיר יחוד עם נכרית אפי' שצריך לדבר סתר.

וראיתי בספר דברי סופרים (סע' ב בהעמק דבר ס"ק קלה) שכתב שצ"ע האם התירו אף להתייחד עם ישראלית בכה"ג, עיי"ש. (ופשוט שכוונתו עם פנויה טהורה או אפי' נדה לסוברים שזה אסור מדרבנן כדלעיל סע' ה) ולענ"ד פשיטא שהמתירים התירו דוקא עם נכרית, שהרי מבואר בפרישה (ס' כב ס"ק א) ובב"ש (שם ס"ק ב) שבי"ד של דוד גזרו על פנויה ישראלית ולא על נכרית, שבישראלית יכול לבא לידי ערווה, דאם יתייחד עם זאת יבא להתייחד עם ערווה אבל בגויה אינו יכול לבא לידי ערווה, עיי"ש. ומבואר מדבריהם שהגדר והסייג שיש אצל ישראלית, חזק יותר מאשר אצל גויה, א"כ אם מצינו היתר אצל נכרית, מהיכא תיתי להתיר עם ישראלית. ואע"ג שהר"ן (קידושין דף לב: מדפי הרי"ף) והר"י מלוניל והנימו"י (קידושין פא.) כתבו שדוד לא גזר על נכריה כיון שלא היה שכיח, ולא כתבו כיון שעם ישראלית חמור יותר, מ"מ נראה שאינם חולקים שאכן במציאות ייחוד עם ישראלית חמור יותר, שיכול להגיע לידי ערווה. , ויש אוסרים וכן הלכה הרא"מ הורוויץ (שבת קכז:) כתב על המעשה של ר' יהושע והמטרוניתא (שהובא בהערה הקודמת) שהמעשה היה לפני שגזרו על ייחוד עם נכריה, עיי"ש. ולפ"ז משמע שאין היתר להתייחד עם נכריה לאחר שגזרו על כך אפי' בכה"ג.

והבן יהוידע (שבת שם) כתב לדקדק מדוע הגמ' הדגישה על המטרוניתא שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אלא בא ללמד שלא היה שם איסור ייחוד כיון שמצויין אצלה גדולי רומי (ועיי"ש שנקט בלשונו "שאין שם ייחוד כ"כ" והמילה "כ"כ" לא זכיתי להבינה), עיי"ש. א"כ אף לשיטתו אסור להתייחד אף בכה"ג, (ואע"פ שנעלו את הדלת, אפשר שכיון שגדולי רומי באים תדיר, אם היו באים, חייבת היתה לפתוח מיד) וכן לפי הצור יעקב (ס' טז) והיד שלום (ס' סט) שפירשו שבעלה של המטרוניתא היה עמה משמע שאסור בלא זה, עיי"ש.

ויש להוסיף שכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים ובכללם הרמב"ם והש"ע, שכתבו לאסור ייחוד עם נכרית לא הזכירו מאומה מהיתר זה, לכן נראה פשוט וברור לדינא שיש לאסור. .

ט. אסור לישראלית להתייחד עם גוי, בין שהוא לבד ובין גויים רבים, ואפילו כל נשותיהם שם במשנה (ע"ז כב.) איתא "ולא תתייחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות". וכך פסק הרמב"ם (פכ"ב הל' איסו"ב ה"ד), והטוש"ע (ס' כב סע' ג). ובגמ' (שם כה:) מבואר שאפי' אשתו עמו, אסור (משא"כ בישראל שאשתו עמו שרי, כדלקמן פ"י סע' א) וכן פסק הרמב"ם (שם) והטוש"ע (שם).

ואפי' גוים רבים, וכל נשותיהם עמהם, אסור, כך פסק מרן ש"ע (יו"ד ס' קנג סע' ד).

והנה נחלקו רבותינו הראשונים האם אשה חשובה, מותרת בייחוד עם גוי, הב"י (שם) כתב שדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם דאפי' לאשה חשובה אסור, וכך פסק מרן שאסור לישראלית ולא חילק אם חשובה או לא. וכן הסכים הב"ח (יו"ד ס' קנג). אך הרא"ש (ע"ז ריש פ"ב ס' ג) כתב שהל' כרב אידי וממילא מבואר שבאשה חשובה שרי, וכן דעת התוס' (ע"ז כה: ד"ה "איכא בנייהו"). ועיין להחזו"א (ע"ז ס' כו) שחקר מאי אשה חשובה. והנה בהלכה כתבתי דבכל אשה אסור אפי' חשובה, כיון שכך הכריע מרן ש"ע, והסכים לו הב"ח, וכן משמע מהלבוש (יו"ד ס' קנג סע' ד) שפסק שישראלית אסור וכו' ולא כתב היתר של אשה חשובה, וכן עיקר. , והאיסור הוא בין לאשת איש ובין לפנויה הנה בא"א ישראלית שמתייחדת עם גוי, משמע דהוי איסור תורה, כמבואר בנימוקי יוסף (סוף פרק שמיני בסנהדרין), לגבי אסתר שהיתה עם אחשוורוש, כתב הנמו"י דאם היא א"א הוי עריות מהתורה, ואם א"א וגוי הוי עריות, הרי אסור להתיחד עמהן מן התורה כמבואר לעיל (סע' ב). וכן מבואר בתוס' סנהדרין (עד: ד"ה "והא"), דלגבי אסתר ואחשורוש הוי גילוי עריות. וכך הוא ביד רמה (סנהדרין שם). ובתה"ד (ס' רמב') דן בא"א שרגילה להתייחד עם נכרי, ופסק שהיא עוברת על דת ומצווה לגרשה, ומיקרי עוברת על דת כיון שייחוד א"א הוי דאורייתא, עיי"ש. וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"ז ס' פז אות ב).

והרמ"א (אבהע"ז ס' קטו סע' א) והב"ש (שם ס"ק כ) והגר"א (שם ס"ק יט) הסכימו לתה"ד הנ"ל. ועיין בשו"ת חו"י (ס' עג) דכתב לגבי א"א דהוי איסור תורה ביחודה עם גוי. והרמ"א (יו"ד ס' קנז סע' א) כתב וז"ל "ועובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות", וכתב הט"ז (שם ס"ק ו) דהרמ"א מיירי בפנויה, דאז ליכא גילוי עריות, אבל בא"א הוי גילוי עריות ממש. וכ"כ הש"ך (שם ס"ק יד) ועיין להגר"א (שם ס"ק טו) שכתב שהרמ"א מיירי אפי' בא"א, ופסק כר"ת וכו' ומשמע שבא"א אין ביאת עכו"ם עריות, א"כ ליכא איסור תורה ביחוד עמה. וכך פסק בשו"ת חקרי לב (ס' יח). .

י. אסור לארוס להתייחד עם ארוסתו עד שלא יברכו ז' ברכות בגמ' כתובות (ז:) אמרינן "תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה, אמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה" ע"כ. ופרש"י (ד"ה "שמתיחד עמה" וד"ה "ואסר לנו את הארוסות") שדרבנן גזרו על ייחוד הארוסה עד שתכנס לחופה ובברכה, כמבואר במס' כלה, שכלה בלא ברכה אסורה על בעלה כנדה, עיי"ש. ומבואר במס' כלה (פ"א א) דאמר רבא דמיירי בברכת שבעה. וכן כתב התוס' רי"ד (שם) וז"ל: "דז' ברכות לא עבדי אלא שיהא מותר להתייחד עמה" עכ"ל.

וכך הוא במרדכי (ס' קלא) והובא באשירי (ברא"ש ס' יב בהג"ה אות ד) ובדרכי משה (ס' נה) כתב שכן משמע מהרא"ש בתשובה, ושהכל בו (ס' עה) כתב בשם ראבי"ה דארוס וארוסה אסור לדור יחד פן יתייחדו. וכן פסק הרמ"א (ס' נה סע' א) וערוך השלחן (ס' נה' סע' כא') והדברי חכמים (פ"א ה"ג) וכך פסק בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא סע' ג). וכן הוא בספר טהרת ישראל (ס' כב אות ד). ועיין שדי חמד (ח"ז מערכת חתן וכלה עמ' 423).

והגר"י רצאבי בש"ע המקוצר (ח"ז ס' רו סע' סא ובהערה שם) הוכיח שאפי' ברכה אחת מתוך הז' ברכות, אם לא בירכוה כהוגן או בלע מילים ואותיות, הוי כלה בלא ברכה שאסורה לבעלה כנדה, שברכה אחת מעכבת. ודלא כספר המקנה דסובר דסגי בברכה שביעית בלבד כדי להתירה, דדעת יחידאה היא וכו', עיי"ש.

ואע"פ שבאוצה"פ (ריש ס' נה ס"ק ד) הביא כמה פוסקים שאין בנ"ד איסור יחוד, וכן בספר בירור הלכה (ס' כב) הביא שיש מתירים, מיהו כל זה בזמנם שהיו מתארסים לפני הנישואין אבל כיום, שעושים אירוסין ונישואין יחד, פשוט שלפני כן אסורים בייחוד לכ"ע, שהם רק משודכים, כדלקמן בהערה הבאה. , ופשוט שאסור להתייחד עם משודכת פשוט, כיון שהיא פנויה, הוי מגזירת דוד.

וכך כתבו ערוך השלחן (ס' נה סע' א) והח"מ (שם ס"ק א) והבאר היטב (שם ס"ק א). ובספר אום אני חומה (ח"מ ס' שפג), ובספר טהרת ישראל (ס' כב אות ד). ומצאתי בכנה"ג (ס' סו הג"ט אות א) שכתב לגבי המנהג שלאחר השידוכין שמכניסין אותם לחדר אחד בהסגר מוחלט כמו שמסגרין הנשואה אחר ז' ברכות, מנהג רע כזה ומר הוא ואיכא איסורא מכמה פנים איבעית אימא מפני היחוד, דהוי כמייחד אשה דעלמא כיון שאין כאן קידושין וכו', עיי"ש. והביאו גם הפ"ת (ס' סו ס"ק ב).

וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה ס' רא סע' ג) דכיום דכולן נידות, הוי אסור מדין תורה (כדלעיל סע' ה דהכי קיי"ל). ועיין פלא יועץ (אות כלה בבית חמיה).

ותדע, דכתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"ג פ"ו) גבי יחוד עם משודכת, דיש מההמון הבורים שאין יודעים זה ונכשלים באיסור יחוד כזה, והוא באמת עוון פלילי ועתידין ליתן את הדין בעוה"ב וגם לסבול יסורין עבור זה בעוה"ז, עיי"ש. וכן מבואר בספר חוט שני (הל' צניעות להגר"נ קרליץ שליט"א, פ"ט שער הציון סו) בשם החזו"א שבחור שלא נזהר בזמן השידוכים מאיסור יחוד או נגיעה ח"ו, יהיו לו אחר הנישואין בעיות, וסיים שזה בדוק ומנוסה, עיי"ש. .

יא. חתן שכלתו פירסה נדה לפני שהספיק לבעול, אסורים ביחוד בגמ' כתובות (ד.) איתא "מי שפירסה אשתו נדה, הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא שלא בעל, אבל בעל, אשתו ישנה עמו" ע"כ. וכן פסק הרמב"ם (פכ"ב מאיסו"ב ה"א) והטוש"ע (אבהע"ז ס' כב' סע' א' ויו"ד ס' קצב סע' ד). וכמה שמירות בעינן כדי להתיר להם להתיחד, עיין לקמן (פ"ב סע' יט והלאה).

ונחלקו רבותינו הראשונים האם איסור יחוד זה הינו מדרבנן או מדאורייתא. התוס' (סוטה ז.) ד"ה "נדה" כתבו וז"ל: "תימא דבע"ז משמע שאיסור ייחוד בעריות הוי מן התורה ואם כן ייחוד בנדה מנא לן דשרי ויש לומר שדוקא ייחוד בעריות שאין להן היתר אסרה תורה דומיא דבן עם אמו אבל נדה לא" עכ"ל. הנה מבואר שכל שיש היתר לאיסורו, אינו אסור בייחוד מהתורה ולפ"ז אפי' שהחתן לא בעל, כיון שעתידה ליטהר, אין איסור ייחוד מהתורה, ורבנן הוא דאסרו עליו להתייחד ושוב ראיתי שכן הבינו בתוס' בשו"ת תורת חסד (אבהע"ז ס' יב) ובטהרת הבית (ס' י ס"ק ט).

וכן משמע בשו"ת הרדב"ז (ח"א ס' קסד) שכתב אודות חתן שפירסה אשתו נדה ולא בעל שהיא ישנה בין הנשים וכו' ולא חלקו חכמים, בין אלמון וגו', עיי"ש לשונו. ומדנקט ולא חלקו חכמים אלמא סבירא ליה דחכמים הוא דאסרו. וכן העלה החקרי לב (אבהע"ז ס' יז) והחזו"א (ס' צא אות ג), וכן העלה בספר מקוה ישראל (פרק יז ה"ח הערה 49) ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו ס' מ' פכ"ה) שלמסקנה העלה שאסור מדרבנן.

ומיהו, המהר"ם בסנהדרין (לז.) הסביר בשיטת התוס' (שם ד"ה "התורה") שלפי תירוץ אחד של תוס', ייחוד עם נדה הוי איסור תורה, עיי"ש. (וכבר תפס עליו בספר ערוך לנר שם) ועיין באורך בטהרת הבית (ס' י' ס"ק ט') שהביא להקת ראשונים ואחרונים שסוברים שהאיסור בכה"ג הוא מדאורייתא (אך לדינא סובר דהוי מדרבנן), עיי"ש. . י''א שאיסור יחוד במקרה זה הוא בין ביום ובין בלילה וכן מנהג בני אשכנז הרא"ש (מו"ק פ"ג ס' לו) הביא את דעת הראב"ד שכתב שאיסור ייחוד בכה"ג הוא דוקא בלילה אך ביום מותר, וחלק עליו. וכן הרז"ה (בהשגות לבעלי הנפש אות ה) חלק על הראב"ד, והעלה לאסור ייחוד בכה"ג אפי' ביום, וכן נראה שתפס עיקר למעשה הרמ"א (יו"ד ס' קצב סע' ד) דסיים דהמנהג וכו' ולא להתיחד ביום בלא קטן או קטנה, עיי"ש. וכן כתב בהגהות יד אהרון (כרך ג ס' כב הג"ט אות ב) וכך העלה להל' בספר מקווה ישראל (פי"ז סע' י). וכיון דכן דעת הרמ"א, כך יש להורות לבני אשכנז. . וי''א שאסור רק בלילה, וביום מותרים ביחוד וכן הלכה לבני ספרד הראב"ד בבעלי הנפש (הובא ברא"ש מו"ק פ"ג ס' לו) כתב לחדש שאיסור ייחוד בכה"ג הוא דוקא בלילה, אבל ביום מותר. והרמב"ן בספרו תורת האדם הביאו להלכה.

והנה בס' שמב' לענין חתן שנכנס לאבלות וצריכים לעשות החופה, יעשו החופה ואסורים בייחוד, וכתב שם הטור את הראב"ד שכתב דוקא בלילה אבל ביום מותר, ואח"כ כתב את שיטת אביו הרא"ש דפליג. והב"ח שם העלה להלכה כשיטת הראב"ד. וכן משמע מהב"י שם שכתב שכיון שהרמב"ן הודה לראב"ד, הכי נקטינן. (ואף שאפשר לדחות שהב"י כתב דין זה לגבי דין אחר של הראב"ד, דצריך שתי שמירות, ועל זה כתב הכי נקטינן, מ"מ הפרישה ס"ק ג כתב להדיא שהב"י מסכים לראב"ד שאיסור ייחוד הוא רק בלילה אך ביום שרי, עיי"ש).

והנה הסברא לא נותנת לחלק בין איסור ייחוד מחמת אבל, שאסור בתשמיש, לבין איסור ייחוד מחמת שהכלה פירסה נדה, וכמ"ש הב"י בעצמו (יו"ד ס' קצב) בדעת הרא"ש והטור ודלא ככנסת הגדולה שכתב שיש חילוק, וכבר תפס להעיר עליו החיד"א בשו"ת שער יוסף (ס' ב), עיי"ש.

וכיון שהב"ח והב"י הסכימו לשיטת הראב"ד והרמב"ן, שאיסור ייחוד הינו רק בלילה, נראה דהכי נקטינן, וכן העלה להלכה בש"ע המקוצר (אבהע"ז ס' קנג סע" ו) ובספר טהרת הבית (ח"א עמ' תצז). ובפרט לבני ספרד אפשר להקל כיון דכן נראה דעת מרן בב"י וכנ"ל. .

יב. כל הנאמר בסעיף הקודם, אין חילוק בין בחור שלא בעל אשה מעולם לבין אלמן שבעל אשה בעבר הרדב"ז (ח"א ס' קסד) נשאל לגבי אלמן שנשא אשה, וכלתו פירסה נדה, האם מותר לו להתיחד עמה ורק לבחור אסור או שמא אין לחלק, וכתב שאין לחלק בזה ואף לאלמן אסור, ואדרבא, יצרו תקיף יותר כיון שהוא יודע ורגיל בזה, עיי"ש. וכן כתב האו"ז (הל' נדה ס' שס) בשם יש מפרשים (אך נראה שעיקר דעתו לחלק בזה כדלקמן הערה 32). וכן דעת היש"ש (פ"ק דכתובות ס' ו) וכן הסכים להרדב"ז הנ"ל היד אהרון (כרך ג ס' כב הג"ט אות ב), וכ"פ הרמ"א (יור"ד ס' קצב סע' ד). ואע"פ שהרמ"א בדרכי משה הביא את דעת התוס' שיש לחלק בין אלמן לבחור, מ"מ עיקר דעתו כמ"ש בהגה שאין לחלק בזה, שהרי ההגה עיקר כאשר ישנה סתירה בין ההגה לדרכי משה, וכמבואר בפרי מגדים (בכללים בהקדמה לאיסור והיתר), וזה פשוט. (אך מה שמצויין בהגה, רבינו ירוחם נתיב כו, אינו המקור לנ"ד אלא לדין הסמוך לציון הנ"ל, והוא שאין לחלק בין בתולה לאלמנה, שהרי ברי"ו הנ"ל אין זכר לחילוק בין בחור לאלמן. וכן העתיק בדרכי משה הארוך בשם רי"ו שאין לחלק בין בתולה לאלמנה. וכן בב"י שהביא את רי"ו הנ"ל לא הזכיר אלא שאין חילוק בין בתולה לאלמנה. וכן כתב בספר פרדס רימונים על יור"ד שם בשפתי חכם אות יב. ולפ"ז אין מקום להערת היד אהרון שם שתמה מדוע הרדב"ז לא הביא את דעת רי"ו שג"כ כתב כנ"ל, ודו"ק).

ונראה שאף הש"ך (שם ס"ק יב) והבה"ט (ס"ק ו) מסכימים לרמ"א. ובביאור הגר"א (שם) כתב ג"כ שאין לחלק בין בחור לאלמן בשם התוס' יבמות ושאר פוסקים, עיי"ש. (ומה שציין בסוף לתוס' יומא, עיין הערה 32). ובספר פרדס רימונים הנ"ל הוכיח שכן דעת רוב הראשונים. , והוא הדין שאין חילוק בין בחור לבין גרוש כן נראה פשוט ממה שכתבנו בשם הרדב"ז שהובא שהערה הקודמת, עיי"ש. וכ"פ הגר"י רצאבי בש"ע המקוצר (ח"ו ס' קנג סע' ז). . ויש מקילין כן כתב האו"ז (הל' נדה ס' שס) בפירוש ראשון, ונראה שכן עיקר דעתו. וכן כתבו התוס' ביומא (יח: ד"ה יחודי), והדרכי משה (יור"ד ס' קצב) הביא דעת התוס' הנ"ל, אך כבר ביארנו לעיל (הערה 30) שאין סובר כן הרמ"א לדינא, עיי"ש. ועוד עיין ביש"ש (פ"ק דכתובות ס' ו).

והנה מצאתי בהגהות הרמ"ך על הרמב"ם (פכ"ב ה"א) שכתב וז"ל "יש מפרשים שאפי' לא בא עליה מעולם, אם הוא אלמן שבעל אשה אחרת, מותר להתיחד עמה ומביאין ראיה מההיא דרב במס' דיבמות (לז:) דאמר מאן הויא ליומיה ומתיחד עמה אע"ג דאסור לבא עליה, דהא קיי"ל תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים. מ"מ הר' יצחק ב"ר אשר דוחה זו הראיה בתוספותיו והמחמיר תע"ב וצ"ע", עכ"ל. .

יג. י''א שכל העריות מקורבה למעט א"א של אדם מעלמא או אחד מחייבי לאוין שאין ביניהם קורבה, לסוברים שחייבי לאוין איסורם מהתורה כדלעיל (סע' ד). כגון כלתו וחמותו וכד' מותר להתייחד עמהן יחוד עראי גדר יחוד עראי עיין לקמן (פ"ב סע' ט). , אך אסור יחוד קבע איתא בגמ' (קידושין פא:) "אמר רב יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו' ע"כ. ופרש"י וז"ל: "דלא תקיף יצרו עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה וכו" עכ"ל. ופירושו, שחכמים החלישו את כח היצר בענין גירוי הקרובות כדאיתא בסנהדרין (סד.), עיי"ש.

ובספר עצי ארזים (ס' כב ס"ק ב) ובספר מראה הפנים (שם ס"ק ב) הקשו שמטעמו של רש"י הנ"ל, היה צריך להתיר יחוד עראי ג"כ דשאר קורבות ולא רק אחותו, מ"מ נראה מלשונם שלא נח להם לקבל קולא כזו, עיי"ש. ועיין בשו"ת חקרי לב (ס' יז) שהאריך בזה, עיי"ש.

והרש"ש בהגהותיו (קידושין שם) דקדק מהרש"י הנ"ל שאכן אף בשאר קורבות מותר להתייחד עראי כמו אחותו והא דנקט רב אסי אחותו, רבותא קמ"ל, שאחותו שהיה מקום להתיר יחוד אפי' קבע, קמ"ל שאף אחות מותר רק יחוד עראי, עיי"ש.

ומה שדימה הרש"ש שאר קורבות לאחותו להתיר רק באופן עראי ולא דימה לאמו להתיר יחוד קבע, כיון שבאמו היצר חלש יותר מאשר אחותו אפי' לפני שחכמים החלישו את כח היצר כמבואר בסנהדרין (קג:) לגבי אמון שבא על אמו, ועיי"ש בפירש"י. ולכן, לאחר שהחלישו את כח היצר, באמו נעלם לגמרי ובאחותו נחלש יותר משהיה, כלומר כל אחד נחית דרגה. וכיו"ב מצאתי בשו"ת חקרי לב (ס' יז) עיי"ש. ועיין לקמן בהמשך ההערה שיש שמשמע מהם שהתירו יחוד קרובות אפי' קבע כאמו.

והנה בשו"ת אמרי יושר (ח"ב ס' מג) כתב על דברי הרש"ש הנ"ל, שחידש דבר מבהיל, ובדה את ההיתר מלבו עיי"ש. ושוב בא לידי שו"ת באר משה (ח"ד ס' קמה) שג"כ הביא את הרש"ש הנ"ל וכתב עליו בלישנא חריפא בזה"ל "ודברי הגהות הרש"ש מרפסין איגרין שבדה מליבו היתרים שאי אפשר להעלותן על הדעת" עכ"ל. ואחר המחילה, נעלם מעיני קדשם דאיכא תנאי דמסייעי לרש"ש הנ"ל, ותחילה וראש הוא רבינו ירוחם (נתיב כג ח"א) שהבין בדעת התוס' שכמו שבאחותו מותר יחוד עראי, ה"ה שאר קורבות, וז"ל רבינו ירוחם: "מתייחד אדם עם חמותו (צ"ל אחותו דהא זה מימרא דרב אסי, וכן הגיה בספר חיים ושלום ס' יט', ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ו ס' מ' פ"כ אות ט) ודר עם אמו ועם בתו, כך כתב רב אסי ושמואל אמר אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפי' עם בהמה והתוס' פסקו כרב אסי וכו' וכל מקום שאסור, מותר בעדים, ונראה שבשאר עריות אסור להתייחד ודוקא לדור אבל לפרקים מותר להתייחד עם כל העריות הקרובות כגון אחותו ודודתו וכיו"ב. והרמב"ן (צ"ל "והרמב"ם" וכן הגיה בשו"ת יוסף אומץ ס' כו ובשו"ת ציץ אלעזר שם) כתב סתם אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה חוץ מאמו ובתו וכן נראה עיקר" עכ"ל. והנה אע"פ שרבינו ירוחם הביא את הרמב"ם שחולק על התוס' והסכים לו, מ"מ קא חזינן שלמד בשיטת התוס' שבשאר קורבות מותר יחוד עראי, וכן למדו ברבינו ירוחם הנ"ל בשו"ת חקרי לב (שם) ובשו"ת ציץ אליעזר (שם).

ושו"ר בשו"ת הרדב"ז (ח"ז ס' לב) שמבואר להדיא שמותר וז"ל "ומשום דלגבי אחותו אסור לדור, אע"ג דמותר להתיחד עמה ועם שאר העריות שהן דומיא דאחותו" עכ"ל. וכתב בשו"ת ציץ אליעזר (שם) שכן סובר בשו"ת פרח מטה אהרון, עיי"ש. וכן ראיתי ביפה ללב (ס' כד אות ב) שהביא את פירוש האבן עזרא על התורה (פרשת כי תבא כז, יט) ולמד מדבריו שמתיר יחוד עם אחותו וחמותו ואשת אביו, עיי"ש. וכן בשו"ת עולת יצחק (ח"ב ס' רמא אות א) הבין כן בדברי האבן עזרא הנ"ל. ואע"פ שיש לחלוק על הבנה זו בדברי האבן עזרא, עכ"פ חזינן שדעת היפה ללב והעולת יצחק שהאבן עזרא מתיר. (אך עיין למהרש"ל בהקדמתו לספרו ים של שלמה עמ"ס ב"ק מש"כ על דברי האבן עזרא, ולכן אין להביא ראיה מדבריו ועיין להחיד"א בשם גדולים מש"כ על האבן עזרא).

ועיין בתוס' רא"ש (קידושין שם) שכתב וז"ל "הלכך כיון דאזיל ליה יצר הרע 'משאר קרובות':. וכיון דלא מגרי בהו שרי להתייחד בהדייהו מ"מ לא התירו באחותו כמו באמו וכו"' עכ"ל עיי"ש. ומדנקט בלשון רבים "שאר קרובות" "בהדייהו" משמע דלאו דוקא אחותו אלא ה"ה שאר קורבות מותר באופן עראי, והא דסיים אחותו לישנא דגמ' נקט. וכעת ראיתי בנטעי גבריאל (פ"א סע' א) שכתב שהיה אצל הגרי"י קניבסקי זצוק"ל, וכשראה הגרי"י את דברי הרא"ש הנ"ל, השתומם כשעה חדא ואמר שאין הלכה כן, עיי"ש. ומשמע שהגרי"י קניבסקי זצוק"ל ג"כ הודה שכך משמע מדברי הרא"ש. ועוד עיין בשו"ת עין יצחק (אבהע"ז ס' ח) שג"כ נקט בלשונו כמה פעמים שהתירו יחוד עם קרובות, אע"פ שבסוף דבריו נקט אחותו. ועוד מבואר בשו"ת שלמת יוסף (ס' לד) שאם מותר יחוד עם אחות אזי מותר אף עם חמותו וכלתו, עיי"ש. וכן אפשר לדקדק דסובר בערוגת הבשם (ס' כב סע' א אות א) דלפי רב אסי שהתיר יחוד עם אחות, ה"ה שאר קרובות, עי"ש בלשונו.

ושוב מצאתי באבות דר"נ (בנוסחא עתיקה מודפס בספר לבדו בפרק ג) וז"ל "מתייחד אדם עם חמותו וכן עם כלתו לשעה ואין בכך כלום" עכ"ל. וכן במדרש רבה (פרשת נשא פרשה י אות ח) מבואר שעם חמותו אין להתייחד במקום שאין בנ"א מכירים אותם שלא יחשדו בהם. וש"מ שבעלמא אין בהם איסור יחוד ומשמע אפי' קבע. (ועיין בהגהות הרד"ל במדרש רבה שם שכתב שבאבות דר"נ לא כתוב חמותו, כוונתו לאבות דר"נ שלפנינו אבל בנוסחא עתיקה אכן גרסינן כמבואר לעיל). וכן בשו"ת אג"מ (ח"ד ס' סד אות א) משמע שאף אחות אביו ואחות אימו מותרות ביחוד עראי דומיא אחותו, ועיין לקמן בהמשך ההערה ד"ה "ותדע", מש"כ בדעת האג"מ הנ"ל.

וגדולה מזו מבואר בלבוש (ס' כה סע' א) וז"ל "אין לך דבר גדול בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב בנ"א לפרוש ממנו יותר מן העריות וכו' לפיכך ראוי לאדם לכוף יצרו ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה וכו' וגדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כלומר אל תניחוני להתייחד עם בתי או עם כלתי ואע"פ שאין איסור בזה וגו"' עכ"ל. הרי מבואר שהשווה כלתו לבתו, וכמו שבבתו אין איסור יחוד אפי' קבע ה"ה בכלתו אין איסור יחוד אפי' קבע. ואפי' אם נדחה ונאמר שבכלתו אין איסור הכוונה עראי, מ"מ איכא דעה נוספת שיחוד עראי בשאר קורבות שרי. (ועיין יפה ללב ח"ד אבהע"ז ס' כה מה שהעיר על הלבוש הנ"ל). אלא דלכאורה יש לדחות, שהרי הלבוש סיים דבריו שם בזה"ל "ואע"פ שאין בזה איסור כמו שכתבתי לעיל סימן כא סעיף ז" עכ"ל, והתם בסע' ז מוזכר רק דין אב ובתו ולא מוזכר דין כלתו, ואפשר שכוונת הלבוש באומרו שאין איסור יחוד, קאי רק על בתו, שהרי ציין לס' כא סע' ז וכנ"ל. אלא שהלשון לא משמע כן, וצ"ע.

והנה לשון הרמב"ם (פכ"ב ה"כ) "לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו וכו' ויזהר מן היחוד שהוא הגורם הגדול. גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי, הזהרו בי מפני כלתי כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן היחוד" עכ"ל. בשלמא הזהרו בי מפני בתי, כיון שמותר מן הדין באו ללמד את תלמידיהם שלא יתביישו וכנ"ל, אבל הזהרו בי מפני כלתי, אם זה אסור מהדין מאי קמ"ל, הרי פשיטא שיש להיזהר מיחוד עמה, ולכאורה מוכח שדברי הרמב"ם הנ"ל דמעיקר הדין שרי אף עם כלתו. מיהו יש לדחות שאע"פ דמעיקר הדין אסור, אפ"ה ביקש שיזהרו בו מפני כלתו, בא ללמדם כמה יש לעשות הרחקות מן היחוד, שאפי' שאסור מדינא לא סמך על עצמו אלא ביקש סיוע, ולמדם שאין בזה בושה לבקש על דבר זה סיוע.

והנה ראיתי בספר זכרון עקידת יצחק (פ"ג) שהביא דברי הרש"ש שמשמע שמתיר יחוד עם קרובות, וכן הביא את דברי הציץ אליעזר שסייע לרש"ש מרי"ו ועוד פוסקים שהבאתי לעיל, והאריך לדחות את הראיות וכתב שאין מי שמתיר בזה. אלא שהמעיין יראה שכתב דחקים עצומים בזה, ולענ"ד אין בדבריו שום דחיה, ובפרט שהבאתי לעיל פוסקים רבים שמתירים. וגם הלום ראיתי שהרה"ג יהושע בנימין זילבר בעל שו"ת אז נדברו, העיר בסוף ספר זכרון עקידת יצחק הנ"ל (בהוצאה רביעית) שמה שכתב לבאר בדברי הרש"ש שאין הוא מתיר יחוד עם קרובות, הדברים דחוקים ואין לנו לנטות מדרך האמת, ואכמ"ל.

תוכן העניינים

גן נעול - על הלכות ייחוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה