גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
דרוש מג
דין בעלי חיים אי נדחין:
א) רב סבר בעלי חיים אינן נדחין, ור' יוחנן סבר בעלי חיים נדחין, והלכך שני שבזוג שני יקרב:
ב) ר' יוסי סבר בעלי חיים אין נדחין, דס"ל אצל פסח המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחחיו ואח"כ נמצא הראשון והרי שניהן עומדין איזה מהן שירצה יקרב, ר' יוסי אמר מצוה בראשון, ומוקי לה בגמרא דר' יוסי ס"ל אין בעלי חיים נדחין, מכלל דחכמים דר' יוסי ס"ל דבעלי חיים נדחין: ג) סתמא דמשנה דיומא ס"ב ע"א באם של שם מח, זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו, ואידך כדקאי קאי, ופירש"י בקדושתיה קאי, ולא אמרינן ידחה, ש"מ דס"ל בע"ח אינן נדחין, אבל ר' יהודה שם דס"ל מת המשתלח ישפך הדם ס"ל דבע"ח נדחין משו"ה ימות המשתלח:
ד) ר"א ור' שמעון דס"ל (שם ס"ה ע"א) בפר ושעיר של יוה"כ דנאבדו והפרישו אחרים תחתיהן, עו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת ציבור מתה, לא נתבררו דבריהם אם הראשונים או השניים יקרבו, ולא נודע איך פסקו אם בע"ח נדחין או לא, והרמב"ם ז"ל שכתב דין זה והתנה שהראשונים יקרבו, דאזל, לשיטתו דפסק כר' יוסי דמצוה בראשון שיקרב, אבל סברותיהם בעצמם לא גילו לנו:
ה) הגרסא האמיתית בהרמב"ם צ"ל כן, המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו פסח, ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים (פ"ד מהלכות ק"פ ה"ד), וטעם הדבר דאף דס"ל להרמב"ם ז"ל דבע"ח אינן נדחין א"כ יקרב הוא עצמו שלמים (וכן הקשה הכ"מ שם, ומשבש הגרסא), משום דנקיבה לפסח הוי דחויה גמורה, דלעולם נקיבה לא חזיא להקרבן שהופרשה לשמו, וכמ"ש התוס' ביומא (ס"ד ע"ב) בד"ה ברייתא, וכן אסברה הלחם משנה בטעמו של הרמב"ם ז"ל:
ו) גר שהפריש קרבן פסח עד שלא נתגייר, ועבד עד שלא נשתחרר יקרב הקרבן שהפריש בעצמו לפסח משום דאין בעלי חיים נדחין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ולכאורה הוי התם דחויה גמורה, דכשהוא עכו"ם או עבד אינו ראוי לפסח כלל, והוי כמו המפריש נקיבה לפסחו דכתבו התוס' דהוי דחויה גמורה, י"ל דשאני הכא הואיל ובידו לתקן ולגייר עצמו אינו דיחוי גמור, ובעבד, מ"מ הוא דבר שאפשר לבוא לאחר זמן דכשישתחרר יהיה חזי, והלכך לא הוי דחויה גמורה, אבל נקיבה לפסח לא חזיא לעולם, וג"כ לא אפשר שתהא לפעמים ראוי, כן אסברה הלח"מ (בפ"ד מהלכות ק"פ) סברת התוס' זבחים (דף י"ח), ועוד נ"ל דבעבד אם יתנו לו מעות ע"י אחר נוכל לפדותו והוי שפיר ראוי:
ז) אבל גרסת הרע"ב והתויו"ט (פסחים פ"ט מ"ז) המפריש נקיבה לפסחו או זכר בן שתי שנים יפלו דמיו לנדבה, פי' נותנים לתיבה שבמקדש ומקריבין בהן עולת נדבה, אף דנקיבה לפסח היא עצמו מומן, הואיל ולא חזיא למילתה, כדפירש"י דקבעיתו ההפרשה, והרי הוא כקבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב אלא דמיו כדמפרש שם התויו"ט:
ח) המפריש נקיבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם, ואף דלא חזיא אלא לדמי, מ"מ הואיל ונחית לה קדושת דמים נחית לה נמי קדושת הגוף להא מילתא דבעינן מום (חמורה פ"ג מ"ד), ופירש בתוי"ט פסחים (פ"ט מ"ז) דכאן לא הו"ל דחויה בידים, דכיון דדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ"כ דחוי בידים בין באשם בין בפסח הדין אחד, אלא דהמשנה דפסחים ס"ל דבע"ח נדחין, ובזה שהמעות נופלין לנדבה, זה הוא דחיותה, לכן פסק הרמב"ם גם בפסח יביא בדמיו פסת, דכיון שמביא אח"כ פסח בדמיו אין זה דחויה. והוא ס"ל בע"ח אין נדחין, אבל אם יפלו דמיו לנדבה כגרסת המשנה הו"ל דחויה, דהמשנה בפסחים כמ"ד בע"ת נדחין, והמשנה שבאשם כמ"ד דבע"ח אינן נדחין, ולרש"י בגמ' הפירוש במאי דקאמר הגמרא בע"ח נדחין היינו דזה דלא קרב הוא עצמו שלמים אלא ירעה ויביא בדמיו שלמים זה הוא דחייתו, לפ"ז הדין להלכה דס"ל דאין בע"ח נדחין, המפריש נקיבה לפסחו הוא עצמו קרב שלמים וכש"כ דלא אמרינן ירעה ויביא בדמיו שלמים, וכן בש"כ דלא אמרינן ירעה ויפלו דמיו לנדבה, אבל החכ"ץ בתשובה מ"ה דחה כל דברי התויו"ט הללו, ופירש דלעולם הרמב"ם ס"ל כרש"י דהמשנה דפסחים אתיא כמ"ד בע"ח נדחין דלית הלכתא כוותה, והא דפסק דהמפריש נקיבה לפסחו. שאם לא נפלה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים טעמא רבא אית בה, והוא משום דבעל כרחך ניתק לרעיה כדי שיביא בדמיו פסח אף שאח"כ הקריב פסת אחר תחתיו לא פקע שם רעיה מיניה, ועוד מידי דהוי אאשם שניתק לרעיה, דאף שסופו להביא בדמיו עולה והוי לן למימר דהוא עצמו יקרב עולה, אפ"ה אמרינן דימכר ויביא בדמיו עולה, אבל הוא גופא לא, גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, כדפירש"י שם דאי אפשר לשנות לזבח אחר כל זמן שזה עומד לשמו, והוא הטעם בנקיבה זו, או בן ב' שנים, שדמיהם עומדים לקרב לשם פסח ואי שרית ליה אחר הקרבת פסח להביאו שלמים טעי ומייתי ליה לשם שלמים אפילו קודם הקרבת הפסח וזה לא יתכן עכ"ל:
ט) מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והב' יקרב שלמים. מצאו אחר ששחט פסחו הרי זה יקריב שלמים וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים אבל מצאו קודם שחיטה זה שהפריש, הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שבארנו אם המיר בזה הנמצא בין קודם שחיטה המופרש תחתיו בין אחר שחיטה אין תמורתה קריבה אלא תרעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיה שלמים לשון הרמב"ם בפ"ד מה' ק"פ ה"ו ושם בהשגות א"א זה שיבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים ופירושו דכיון ששניהן עומדין הרי קבעתו שעת שחיטה ונמצא שדחאו בידים וכדפירש"י ז"ל, ותליא בשחיטה ולא בחצות כרבה דס"ל הכי בפסחים, וגם התמורה אינה קרבה רק בשנמצא אחר שחיטה שאפילו הפסח לא נדחה, אבל נמצא קודם שחיטה כיון שהוא עצמו נדחה, אע"פ שתמורתו לא נדחה בידים, אינה קריבה שהרי מכח קדושה דחויה באה (כן הוא להראב"ד ולרש"י), ומה שפסק הרמב"ם דיקרב איזה מהן שירצה, אע"פ דבפר ושעיר של יוה"כ הדין שהראשון קרב, כתב הלח"מ בהלכות עבודת יוהכ"פ, הטעם מפני שחטאת באה לכפרה חמיר ולכן הכל מודים שמצוה בראשון, ולהחכם צבי הטעם כיון שבין שלמים בין פסת הן עצמן קרבין, וישנן בשלמים עוד מצות יתירות שאינן בפסח דטעון סמיכה וחזה ושוק, ותנופה ומתן ב' שהן ד', לכן איזה מהן שירצה יקדים כמו שבארתי לעיל סימן ל"ו, והתוס' דפסחים (דף צ"ו ע"ב) כתבו דאפילו, לרב דאמר אין בעלי חיים נדחין מ"מ כאן רועה דדוקא שלא דחאו בידים כגון נטמאו הבעלים או שמשכו ידיהם אינו נדחה אבל כאן דדחאו בידים, שהרי בשעת שחיטה הפסח היה עומד לכן ירעה, וכתב התויו"ט דלא כרש"י דס"ל דהמשנה הזאת אתיא כמ"ד בעלי חיים נדחין, דהא הרע"ב והרמב"ם פסקו ג"כ לזו המשנה, והן ס"ל דירעה הוא אפילו למ"ד בע"ח אינן נדחין דס"ל דירעה לא הוי דחוי ודיחוי לא הוי רק כשיפלו דמיהן לנדבה, וכבר כתבתי דהח"צ דחה זאת דלעולם בע"ת אינן נדחין ולית הלכתא כהמשנה דפסחים דאתיא כמ"ד בע"ח דאין ורק שאני הא דיומא כיון דהוא עצמו אפשר להקריבו שהרי חטאת הוא וגם למיתה לא אזיל, דחטאת ציבור לאו למיתה אזיל וע"כ תרעה, אבל בהפריש ב' פסחים השני קרב שלמים לדידן דקיי"ל בע"ח אינן נדחין, ושפיר כתב הרמב"ם מצאו אחר ששחט פסחו ה"ז יקרב שלמים דבע"ח אינן נדחין, אבל להראב"ד ס"ל כרש"י דתמיד רועה מפני שדחאו בידים:
י) בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציה שלו, וחזר ולקח חציה האחר ה"ז קדושה וקריבה, אע"פ שמתחלתה דחויה היתה כשהקדיש החצי אין דיחוי מעיקרו דיחוי, ואע"פ שהוא קדושת דמים, הואיל והוא בע"ח אין בע"ח נדחין והרי נראת כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה (הרמב"ם פט"ו מהלכות מעשה הקרבנות ה"ב), והטעם דאזיל לשטתיה דפסק כרב דדוקא לר' יוחנן אינו קרב דאית ליה בע"ת נדחין כן כתב הכ"מ, וכתב הלח"מ אף דבמפריש נקיבה לפסחו פסק דיביא בדמיה שלמים לאו משום דבע"ח נדחין, דהתם הוי דחוי גמורה דלעולם נקיבה לא חזיא לקרבן פסח כדכתב התוס', ואף דקיי"ל דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי זה גרע דלא ראוי כלל לקרבן זה: א) עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה בשבה או שעירה והעני, יביא קן זו אע"פ שהיא קדושת דמים שהיא נדחית ולמה לא נדחית, מפני שדיחוי מעיקרו אינו דיחוי, והרי נראה לו קן זו עתה (הרמב"ם פ"י משגגות הלכה י"ג) ועל שני הדינים הללו תמה הכ"מ בשם המאירי שכתב בשניהם ואע"פ שהיא קדושת דמים שהיא נדחית דאדרבה משום דהוי קדושת דמים הוה ראוי לומר שלא נדחה כדאמרו בגמרא, וש"מ קדושת דמים נדחית משמע דהסברא הוה שלא תדחה, ותירץ דלא כתב רבינו למעט קדושת הגוף, אלא ה"ק אע"פ שיש בה קדושה פורתא מיהא, וכיון דיש בה קדושה ראוי שתדחה, וכ"ש אם היה קדושת הגוף שהיה ראוי שתדחה:
יב) ר' יוחנן דס"ל בע"ח נדחין ס"ל אפילו הכל ביחד דהיינו אפילו בדיחוי מעיקרו וגם בקדושת דמים כגון בהמת השותפין דבה יש הכל ביחד שהיא בע"ח, ועוד דדיחוי מעיקרו הוא דמיד שהקדישה לא נראית הבהמה זו להקרבה, ואיכא מ"ד דאין דיחוי אל בנראה ונדחה, מ"מ איהו פליג וס"ל דדיחוי מעיקרו ג"כ הוי דיחוי, ואף בקדושת דמים כגון בהמת השותפין שמתחלה לא הקדישה אלא לדמיה שתמכר ויקדשו דמי חליה, מ"מ ס"ל דחל עליה תורת דיחוי. ולא אמרינן דאין דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו לקרב (רש"י קדושין דף ז') ולכאורה דיחוי מעיקרו ודיחוי בדמים אחד הוא, וי"ל דמ"מ משכחת דיחוי מעיקרו אע"פ שהקדיש קדושת הגוף, כגון אכל חלב והפריש קרבן ועבד ע"ז, ואפילו הפריש אח"כ ג"כ הוי דיחוי מעיקרא בקדושת הגוף, וכן משכחת לה ג"כ קדושת דמים ולא תהיה דיחוי מעיקרא כגון המפריש נקיבה לפסחו וילדה זכר, והוי קדושת דמים דאין פסח באה מנקיבה, ולא הוי דיחוי מעיקרו שהרי הולד ראוי להקריב כן פירשו התוס' שם קידושין (דף ז'), ומזה נלמוד דלרש"י ותוס' בקדושת הגוף יש לומר יותר דנדחין מקדושת דמים, דראוי לומר אצלה שלא ידחו, אבל להרמב"ם מאי דאמרינן בכל הש"ס יש דיחוי בדמים, ה"פ בקדושת הגוף החמורה בודאי אין דיחוי אבל בקדושת דמים הקלה יש דיחוי, ולפ"ז מה דאיתא בס"פ קדשי קדשים בקדושת הגוף, דשם פריך הגמרא לר' יוחנן דמיירי בכל הקדשים שהיו עד שלא נבנה מזבח, ופריך דיחוי מעיקרא נינהו, אתיא כפשטיה דגם ר' יוחנן מודה דבקדושת הגוף דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי, אבל בקדושת דמים ס"ל לר' יוחנן דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי, וס"ל ג"כ לר' יוחנן דוקא בהפריש קרבן קודם שנעשה מומר הוא דלא הוי דיחוי, דלא כפירוש התוס' דאף שהפריש אחר שנשתמד ג"כ ס"ל לר' יוחנן דלא הוי דיחוי (לחם משנה בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ד):
יג) מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין, בין שנשחטו בשעת פגימתן, בין שנשחטו אחר תיקונו לר"י דס"ל בע"ח נדחין, אבל לרב דס"ל אין בע"ת נדחין אותן שנשחטו לאחר שתקנו המזבח כשרין, כן פירש"י כדאמרינן לעיל דאפילו קדשים חיים שהיו בעת פגימתן פסולין לר' יוחנן, אבל להרמב"ם קראו לחיין ג"כ דחוין מעיקרן ואינן פסולין לכ"ע, אבל השחוטין הן נפסלין, וז"ל בפ"ג מפסולי המוקדשין הלכה כ"ב, מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שחוטין במקדש שעדיין לא נזרק דמם, שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו שנאמר וזבחת עליו את עולותיך וכו' כלומר תזבח והוא עומד כתיקונו לא פגום, אבל קדשים חיין שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו, אלא כשיבנה מזבח יקרבו שאין בע"ח נדחין, הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח, כשיבנה מקריבין אותן, שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי, ואף דס"ל ז"ל דבע"ח אינן נדחין למה צריך לטעם דדיחוי מעיקרו, הלא בזה גם ר' יוחנן מודה, והוא ז"ל פסק כרב, וי"ל דאמר טעמא שיועיל אף למנחות (לת"מ שם), ולי נראה דבודאי אין נ"מ לדידן, אבל הרמב"ם אחז לשון הגמרא כדרכו אף שאין נ"מ לדינא, דדרכו לאחוז לשון הגמרא בשלימות כנ"ל:
יד) הרמב"ם פסק דהא דאין בע"ח נדחין לאו דוקא בדיחוי מעיקרו, אלא אפילו בנראה ונדחה, מ"מ חוזר ונראה, דפסק בפ"ג משגגות הלכה ח' וז"ל מי ששגג והפריש חטאתו, ואח"כ נעשה מומר וחזר בתשובה או נשחטה וחזר ונשתפה, אע"פ שנדחה הקרבן בינתים ה"ז חוזר ונראה שאין בע"ת נדחין לפיכך יקריבנה היא עצמה, וכשם שאם נולד בו מום עובר ונתרפא חזר לכשרותו, כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו יקריב, ואע"פ שבהרבה מקומות נתן טעם לדיחוי מעיקרא, משום דחפץ לחת טעם מרווח אבל ה"ה בנראה ונדחה וחזר ונראה (לח"מ שם):
עו) בעיר הנדחת דכולם נעשו מומרים, כל הקדשים שלהם נדחים משום זבח רשעים תועבה, אבל בדמי הקדשים פליגי ר' יוחנן ור"ל בסנהדרין (י"ב ע"ב) דלר"י אפילו דמיהם אינם קרבים משום זבח רשעים, אבל ר"ל ס"ל ה"מ היכא דאיתנהו בעינייהו, אבל בדמיהם כי אשתני אשתני, פירש"י ליכא הכא זבח רשעים תועבה, ואף דקיי"ל דבע"ח אינן נדחין כרב, מ"מ בהא פסקינן כר' יוחנן, כדפסק הרמב"ם בפ"ד מע"ז קדשי מזבח ימותו דזבח רשעים תועבה, והראב"ד פסק שם דשלל שמים נינהו, ולא חל עליהם האיסור, ופירש שם בכ"מ דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דבהמת עיר הנדחת מקרי ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו, וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליה מיד איסור עיר הנדחת עכ"ל, ורש"י בגמרא שם פירש טעמא דר' יוחנן דס"ל דאף דמיהן אסור, נהי דלא קרינן ביה את כל בהמתה לפי חרב דהא לאו בהמתה הוא, אלא בהמת שמים, אלא מאיסוחא הוא להקריבן קרבנות של רשעים הללו שהודחו, הלכך ימותו וכונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת ואפילו דמיהם אסור והכי ס"ל ג"כ הרמב"ם, ופירש במל"מ דאף דר' יוחנן ס"ל בכל מקום דבפ"ח נדחין ולמה ליה לטעמא דזבח רשעים תועבה, ותירץ דס"ל לר' יוחנן דהאי טעמא הואיל ואידחי אדחי לא מהני אלא לגוף הקרבן שלא יקרב אך לדמיו לא מהני, אבל טעמא דזבח רשעים מהני אפילו לדמיו, ויש דיחוי בדמים לר' יוחנן אין הפירוש שכל דבר שנדחה נדחה גם דמיו, אלא הכוונה דיש תורת דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו, דלא כהתוס' דס"ל ששניהם נדחו תמיד, ומאי דמוקי בגמרא הטעם של ר"ל מטעם דזבח של רשעים קריבין דמיהן, דלמא ס"ל לר"ל דבע"ח אינן נדחין, י"ל כיון דאנשי עיר הנדתת אפילו לאחר דאקטלו אין להם כפרה משום דבדינא מקטלי, משו"ה לא אמרינן בהו ירעו דזבח רשעים תועבה, אבל דמיו כיון דאשתני אשתני, וכתב עוד המל"מ שם דר' יוסי ור' יוחנן תרווייהו ס"ל הואיל ואדחי אדחי, ואף דאנן קיי"ל דבע"ח אינן נדחין, מ"מ כיון דאחר הקטלה אין להם כפרה קרינן בהו זבח רשעים תועבה, וגם לדידן אין מקריבין אותן עכ"ל: קונטרס קטרת הסמים מבאר רמזי הקרבנות. כלי המקדש והמינין שנעשו בהן בגדי כהונה מה מרמזין ומכפרין וכן יתבאר רמזי שאר עבודות כל המינים שנעשו מהן כלי המקדש והבגדים הקדושים מזכירין זכות אבות וכנסת ישראל כדאיתא במדרש זהב זה אברהם שנבחן באש כזהב בכור, וכסף זה יצחק שנצרף ככסף ע"ג המזבח, ונחשת זה יעקב שנאמר נחשתי ויברכני וגו', וזה להזכיר זכות ג' אבות, זאת התרומה זו כנסת ישראל שהיא תרומה כד"א ראשית תבואתה, זהב וכסף זו כנסת ישראל, כד"א כנפי יונה נחפה בכסף וכו', תכלת זו כנסת ישראל, שמקיימינן תכלת בציצית, ותולעת שני, זו כנסת ישראל שנאמר אל תיראי תולעת יעקב, ואיתא בגמ' למה נקראו שמן בגדי שרד, שאלמלא בגדי כהונה לא נשתייר מישראל שריד ופליט, ורש"י פירש שהקרבנות מכפרין, אבל המהרש"א ז"ל פירש שבגדי כהונה בעצמן מכפרין כמו דאיתא בעירוכין ובזבחים, ועוד במדרש עשיתם לפני יריעות עזים אני מגין עליכם לעוה"ב שנאמר וברא ד' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם, עשיתם כפורת אני מכפר עליכם (פי' "כפרת" אותיות "כפר ה") עשיתם שלחן אני מציל אתכם מן הערוכה (זה גיהנם דכתיב ביה כי ערוך מאתמול תפתה) ואערוך לפניכם שלחן לעתיד לבוא, עשיתם לפני מנורה אני מאיר לך שבעתים שנא' והיה אור הלבנה וכו' שבעתים ופי' נוד שבעה קני המנורה) עשיתם לפני ארון שהתורה נתונה בתוכה, אתן לכם שכר טוב הצפון שאין בה הפסק שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, הרי שכלי המקדש מצילין מן הגיהנם, ומכניסין לגן עדן אשר צפון לעוה"ב, וכן הכל מגין ומכפר כמו שאבאר בעזה"י אחת אל אחת:
המזבח ואשו ומערכותיה ושני גזרי עצים והקרבנות של תמיד מה מכפרין ומרצין ומרמזין:
המזבח שנקרא מזבח כפרה, ונקרא מזין ומזיח, (בכתובות דף י"ב) ופירש במהרש"א מזין בהקרבנות ומזיח גזירות רעות בהקטרת, מזין כלומר בזכות הלחם של מזבח ניתן לנו לחם ומזין אותנו וברבה ויקרא מזבח ר"ת מחילה זכות ברכה חיים וגורם השפעה לעולם בכל המינים שמהם הקריבו ע"ג, כמו מן הבקר והצאן ואילים גדיים וכבשים, ובזכות הקרבנות נחרבו אלו מינים הטהורים לרוב וכן מביאין יין ושמן ותורין ובני יונה, והמנחות מחיטין ושעורין, ובזכותם נתרבו הפירות והתבואות, וכן איתא בגמרא פסחים (דף מ"ב) כשהיו מקריבין הנסכים מיהודה לא היתה יינם מחמיץ, והעופות נתרבו, ואחד היה מקריב שני תורין, וד' תורין היה צד, ושנים האחרים היו למאכלו ומתפרנס מזה כל ימיו לכן הביאו את קרבנו קודם לקרבן המלך כדאיתא ברבה, ושני מיני דומם קריבין ע"ג המזבח, והם מלח ומים, ובזכות המלח ניתן טעם בכל המאכלים שבעולם כמלח הזה שנותן טעם, ובזכות המים נתברכו הגשמים, ורמז שהיתה הפרנסה מצויה בזמן שהיה המקדש קיים כמים שהן בשפע גדולה, ובודאי כי לד' הארץ ומלואה, אכן אחר הברכה זכו בהן בני אדם כדאיתא בברכות, אף כאן כיון שנתנו חלק לגבוה זכו בהן בני אדם, ומשחרב ביהמ"ק בעונותינו בטל השמיר ונופת צופים כמו שאמרו חז"ל בסוטה כלומר השפעה ושומן הטעם בפירות וכן בכל המינים שבעולם, וכן מקום המזבח מכפר שהוא כנגד מזבח של מעלה כנגד המקום שמיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו למעלה ברקיע, ואפרו של יצחק צבור למעלה ע"ג המזבח כדאיתא כ"ז במנחות (דף ק"ג):
אש המזבח מכפר כפרה גדולה, כי נאמר באש המזבח אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ונ"ל שהוא מציל מן אש הגיהנם דכתיב ביה ואשם לא תכבה, וכן המצוה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, מציל מן הגיהנם שנקרא מדורת אש ועצים שמרמז לגיהנם כדאיתא במנחות, והבטיח הקב"ה לאברהם כדאיתא במדרש, כ"ז שישראל עוסקין בשתים בתורה ובקרבנות יוצלו מן שתים מן הגיהנם וגליות, ומבואר עוד במדרש תנור עשן ולפיד אש זו תורה וגיהנם, עגלה משולשת אלו הקרבנות תור וגוזל אלו המלכיות, באנו באש ובמים, זו גיהנם חציו אש וחציו מים, כלומר שניצולו בזכות הקרבנות מגיהנם, וכתיב משכן העדות שכל זמן שישראל עוסקין בהן בקרבנות, עדות הוא שאין יורדין לגיהנם, וכן היה במזבחות נס מתמיד, כי על המזבח הזהב לא היה כי אם עובי דינר זהב, ועל מזבח הנחשת עובי דינר נחשת, ולא נשרף ולא נכלה, ופירשו במדרש, דדרכו של אש של מעלה שאש מכבה אש, אף כאן אש של מזבח מציל מן גיהנם של אש כדאמרן, כדכתיב והסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל, ומרמז אף שירדה אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, לרמז כמו שעל המזבח אש אוכלה אש, כן לעתיד לבוא כתיב באש ד' נשפט, ומי שמקיים את התורה והקרבנות יוצל מן האש, כמו דאיתא במדרש שה"ש שהקב"ה בעצמו ילך עמהם לגיהנם, ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו ומן המזבח ג"כ נלמוד שאש של המזבח יש בו אש של מעלה לכן אינו מכלה, אף כאן יהיה הקב"ה למגין עלינו, וכן בשביל זה נגלה בסנה להראות כי כל האומות חפצו לשלוט בישראל ולא יוכלו לכלותן, כמו הסנה שבוער באש ואיננו אוכל, כך ישראל כן, וכן עביד הגמרא ק"ו בסוף חגיגה ממזבח הזהב שאין אור של גיהנם שולט בהן בישראל, וטעם הדבר כאמור ודוק, זה הכל ממדרש ומגמ' עם ההסבר שלי ונופך משלי לפענ"ד:
המנורה הטהורה עם שבעה נרותיה מרמזין לשבעה כוכבי לכת, כדאיתא במדרש כשם שאי אפשר לעולם בלי ז' כוכבי לכת, כך אי אפשר לעולם בלי מנורה, ונס חנוכה נעשה בשביל המנורה, והמנורה מאיר לעולם, ועליה נאמר למעשה ידיך תכסוף, הקב"ה יתעלה וישתבח הוא נרו של עולם, והוא מצוה לישראל להאיר לכן נתקשה משה, וי"א שמנורה מן אש ירדה מן השמים וי"א מאליה נעשה, וי"א שעל בצלאל נאמר בצל אל היית שכוון לסודות המנורה, וטעם הדבר נ"ל, דהנה האורה שבעולם נברא מן המנורה שבביהמ"ק כדאיתא בבראשית רבה רבי ברכי' בשם ר' יצחק ממקום המקדש נבראת האורה, וכתיב והנה כבוד אלהי ישראל בא והארץ האירה מכבודו, ואין כבוד אלא ביהמ"ק, וכן עשה שלמה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מביהמ"ק לחוץ, וע"ז נתקשה משה למה צריך למנורה בביהמ"ק שהיא אורו של עולם כדאיתא בבבא בתרא שהביהמ"ק נקרא אורו של עולם שנאמר והלכו גוים לאורך, וכן הכ"ג נכנס ויוצא לאורו של ארון, א"כ למה צריכין למנורה אלא למעשה ידיך חכסוף, וכן המנורה עדות היא שהשכינה שורה בישראל ע"י נר המערבי דממנה היה מתחיל וממנה היה מסיים, וזכיה גדולה היתה לאהרן שהיה מטיב את המנורה שהיתה גדולה מכל קרבנות הנשיאים כדאיתא במ"כ פ' בהעלתך, ושני פעמים בכל יום נכנס בשביל זה להיכל, משא"כ בכל העבודות אפי' בקטורת לא נכנס הכהן הזה בעצמו אלא אתר, דמי שזכה בשחרית לא זכה בערבית וכאן להיטיב את הנרות נכנס בשחר ובערב וזכות זה לעולם ועד כדאיתא כ"ז במדרשות:
תרומת הדשן מרמז לפע"ד ענין גדול ונורא, דהנה מ"ע לעלות לראש המזבח בכל יום ויום, ולקחת משם כערך קומץ מן הגחלים של איברי עולת התמיד שנתהפכו לדשן ולא מן העצים אלא מן העולה, ולתת את הקומץ אצל המזבח רחוק מן הכבש ג' טפחים, ונעשה נס בכל יום שנבלעין במקומן, כן פירש"י יומא (דף י"ט ע"ב), וכן פירש הרב פורת, וכן פירש ריב"א בתוס' זבחים ס"ד, וכן פירש הרע"ב בתמיד דלא כשאר רבוותא, והיה בלי ספק נס גדול להראות חבתן של ישראל בזה, כמו הלשון של זהורית ביוהכ"פ מראה שנתכפרו העונות, אף כאן התמיד היה זכר לעקידת יצחק בן אברהם שעוקדין את התמיד כמו עקידת יצחק, וגם נתקנו התמידין תיכף בשעת עקידה כדאיתא בתנא דבי אליהו, והמזבח של מטה מכוון כנגד אפרו של יצחק למעלה, ונעשה נס שנבלע הדשן במקומו כלומר שעלה למעלה ונתקבל ברצון אצל אפרו של יצחק שהוא ג"כ מונח צבור לזכרון למעלה ומראה בזה חיבת ישראל וקרבן התמיד מזכיר עקידתו, דהנה קרבן התמיד בא מתרומת הלשכה וכל ישראל יש להן חלק בה, ומשה רבינו קלל עדת קרת שחלקם בתמיד לא תאכל האש, אבל בעת רצון האש מכלה הכל, ולוקח הש"י האפר ברצון ומניחו בבית גנזיו כאמור, דהנה כמו דאיתא ברבה אצל יצחק שאברהם אבינו התפלל ואמר רבון העולמים הוי רואה דמיו של איל זה כאלו דמיו של יצחק אימוריו כאלו אימוריו, אף כאן נחשב כאלו כל ישראל ביתד הקריבו את עצמם לפניו יתעלה ונתקבלו ברצון, וכמו שמבאר הרמב"ן ז"ל טעם הקרבנות ג"כ על אופן זה, בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור. ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושה בהן מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב האדם בעשות כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר בעדו הקרבן נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי איבריו, והמנות להחיות בהם מורי התורה שיתפללו עליו תמיד, וקרבן התמיד בעבור שינצלו הרבים מתטוא תמיד עכ"ל הרי הכהן בערב ובבקר מכפר על כל ישראל, וכאלו הקריבו כל ישראל את נפשם, ונתקבל ברצון כעקידת יצחק בן אברהם, מביא בשביל זה יתר הפליטה מן האש, ונבלע האפר במקומו כאמור וא"ש ודוק:
הוצאת הדשן שהיה מוציא את הדשן חוץ לשלש מחנות, ולהרמב"ם היה ג"כ המצוה בכל יום ויום, ולרש"י דוקא כשהוא רבה לפנות מקום שיהא המזבח פנוי לעבודה, ואף דפליגי הרמב"ם ורש"י אם תרומת הדשן צריך בגדים פחותים, מ"מ להוצאת הדשן כ"ע ס"ל דצריך פחותים ללמדך דרך ארץ בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, נ"ל שהיו עושין זאת ללמד מדת ההכנעה שאין גאוה לפני המקום, שאל יאמר הכהן שלובש בגדים פחותים הפעם, הלא תמיד אני לובשם לכבוד ולתפארת, והיום אטריח א"ע בבגדים פחותים ואלכלך אותם באפר, אלא צריך לקיים גזירת המקום באהבה, ולעשות כעבד לפני האדון, וכך אמרו חכמים (מ"ר במדבר פ"ד) אמר ר' יהושע בן לוי אלעזר היה דוכנין נשיא על הנשיאים כו' ראה שררה שהיתה בידו, ואת סבור מפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים כו' לאו אלא הוא עצמו היה טוען כו', והאיך היה טעון כל אלו, אמרו רבותינו כן היה טוען שמן המאור בימינו וקטרת הסמים משמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, בין הערבים היכן היה נתון, א"ר אתא אמר ר' שמעון בן יוחאי כמין צלוחית קטנה היה תולה באפונדתו מפני שהיה חגור מתניו בזינו כעבד לפני קונו, (הובא ג"כ ברש"י שבת), להודיעך שאין גאוה לפני האלהים עכ"ל המדרש רבה, אף כאן הכהן היה צריך להראות שפלות שלא תזוח דעתו עליו וא"ש:
המערכות של אש, שלש מערכות של אש היו עושין בכל יום ויום, ראשונה מערכה גדולה של אש שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת בכל יום, שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות עשה שנאמר אש חמיד תוקד על המזבח (לשון הרמב"ם פ"ב מתמידין ה"ד), נ"ל לרמז שלשה מערכות נגד ג' אבות, מערכה גדולה לזכור זכותו של אברהם אבינו שהשליך עצמו לכבשן האש, והיא באמת מערכה גדולה שנתן כת הזה לכל ישראל עד סוף כל הדורות להשליך את נפשו מנגד על קדוש, השם, ולבוא באש ובמים על כבוד שמו הגדול והנורא כמו שעשה אברהם אבינו ע"ה, מערכה שניה של קטורת לזכור זכותו של יצחק אבינו שהיה נתון על מזבח העולה והיו בו עצים ואש שנאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, ונתקבל באהבה כקטרת הסמים, ובזכותו מביאין התמיד שני פעמים ביום ומקטירין הקטרת שני פעמים לזכרון העקידה כדאמרן, ומערכה שלישית של קיום האש לזכור זכותו של יעקב אבינו דכתיב ביה והיה בית יעקב אש [ברכה רות כתיב ושרף שמשה הזכיר מעשי השרופין הם האבות, אברהם ויצחק כדאמרן, ועל יעקב מביא המ"כ בשם הזהר לא אשכח בר נש דמסר גרמיה על קדוש השי"ת כמו יעקב, ולי אין צורך כיון שנאבק לשר של אש כמו שאמר במדרש רבה וישלח שהמלאך חפץ לשורפו, והראה לו יעקב גם כן דהוא כולו אש, הרי דהוא גם כן בכלל השרופין וא"ש]. ואמר לשר של אש באש אתה מיראני אני כולי מנה, ועוד שנאבק עם שר של אש, ומרמז לכנסת ישראל שהיא כמו אש המזבח תוקד ולא תכבה, כן לא יכבה גחלחו של ישראל לעולם, ומערכה רביעית של יוה"כ מרמז לפע"ד זכותו של דוד כמו שמתפללין באש אתה עתיד לבנותה, ומרמז לימות בן דוד שיהיה ב"ב גאולת עולם שיבנה המקדש כולו ע"י שמים כלומר ע"י אש של מעלה ולא ישלטו בו זרים וחומת אש יהיה סביבה כלומר כבוד השכינה אש אוכלה אש וא"ש ככתוב ואני אהיה לה נאום ד' חומת אש סביב ב"ב אמן:
שני גזרי עצים שהיא מ"ע להעלות עם תמיד של שחר בכל יום בכהן אחד ובין הערבים בשני כהנים, נ"ל לרמז זכותו של עקידת יצחק, כח האב וכח הבן שנשא עצים ואש, וכמו שהאש של המזבח מכלה כל המזיקין והמקטרינין היה צריך לזה, זכות אבות, ולעת ערב מתגברין הדינין, כמו דאיתא במכילתא פ' בא שכתוב בו תרמוש כל חיתו יער שמרמז למזיקין, והביאו רש"י בחומש, ובזוה"ק פ' חיי כתב וז"ל צלותא דמנחה זמנא דדינא קשיא שרי בעלמא, וכן נתיסדה ע"ז לומר בערב שיר של פגעים והיה צריך לזה רחמים גדולים ולכן היה בערב המצוה בשני כהנים כי זכותא דבי תרי עדיף, ולא היה פייס על הכהן השני, אלא כדכתב הריטב"א שמי שזכה בהם בבקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני. ונלענ"ד כלומר כהן שהיה מכיר בחבירו שזכותו רבה, אומר לחבירו זכה עמי שיתפלל עמו ביחד, כולי האי ואולי להגן ולהתגבר על המזיקין שכליל יחלפו עם העצים והאש של מזבח, וגם תמיד של בין הערבים הוא כנגד יצחק שמדתו דין וצריך רחמים גדולים כאמור:
עצים למערכה, איתא במשנה תמיד פ"ב מ"ז וכל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ומשל גפן, ובגמרא איתא ע"ז ב' טעמים א' משום ישוב א"י, וא' מפני שנעשין מהרה עפר, אבל בתוס' חדשים פי' ע"פ מדרש רבה צ"ו וז"ל חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן, כלומר מפני שמהפירות היוצאים מעצי זית ומעצי הגפן מביאים יין ושמן למנחות ולנסכים, א"כ הפירות מצילין את אביהם העצים להשר ע"ג המזבח, אף כאן התפלל משה על אהרן אחר חטא העגל שאהרן ינצל מן האף בשביל בניו, שבכל התורה כתיב וערכו בני אהרן, וזרקו בני אהרן עיי"ש, ומזה נוכל ללמוד שמי שמניח בן שיגע בתורה מציל את אביו מדינה של גיהנם, ולאו מדברי אגדה אלא מן ההלכה הברורה, כמו שעצי זית וגפן, הפירות כלומר הבנים מצילין את אביהם משריפה, כן מי שמניח בן שיגע בתורה הנמשלת לזית ולגפן מציל את אביו מדינה של גיהנם, ורמזה הרמב"ן ז"ל פ' לך לך שאברהם בא אל אביו בשלום, הלא אביו תרח היה עוע"ז אלא משום שזכה להעמיד בן כאברהם אבינו הציל את אביו מגיהנם והביאו לחיי העוה"ב ושפיר בא בשלום וא"ש, ומסיים המשנה באלו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן, ופירש הרע"ב דוקא תאנים רעות דלא עבדי פירי דאפילו לגבוה עוברין על בל תשחית, ול"נ דהטעם דכל מה שברא הקב"ה לא ברא לבטלה וצריך לעשות המצוה דוקא באילני סרק, ללמדך שקילוסו של מקום עולה בין מאילני סרק בין מאילני מאכל כדאיתא ברבה וארא למלך שנטע אילני מאכל ואילני סרק, אמרו לו עבדיו מה הנאה יש לך באילני סרק, ואמר להם כשם שאני צריך לאילני מאכל כך אני צריך לאילני סרק, דמהיכן עושין לי מרחצאות וכבשונות, כך דבר אל ב"י ואל פרעה מלך מצרים שכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מג"ע, כך עולה מגיהנם שאילני סרק נחשבין להשרף שמה עיי"ש, אף כאן קילוסו של הקב"ה עולה מג"ע כלומר ע"י הקרבנות שמקריבים לריח ניחוח, כך קילוסו של הקב"ה עולה מאילני סרק שמביאין מהם עצים למערכה, ואפילו עץ יחידי יכול כל איש להתנדב לריח ניחוח, ונקרא קרבן עצים, אף כאן תיקון גדול היה בזה לכל הנבראים להצדיקים ולרשעים ומשניהם הקילוס עולה לריח ניחוח אשה לד' כי הכל נתקן וא"ש:
ביקור הקרבן, התמיד היה צריך ד' ימים ביקור קודם הקרבתו ובפעם שניה מבקרין אותו לאור אבוקות, ונ"ל טעם הדבר כיון שכפרת כל ישראל תלוי בתמיד, לכן צריך שתי פעמים בדיקה, וגם שילמוד הכהן הנכנס לשמש לפני ולפנים המתחיל בקרבן תמיד, כי כל הקרבנות מקריבין על עולת התמיד שלא יהא דבר מוקדם לו, וגם מאוחר לכל הקרבנות, והוא התמיד של בין הערבים דעליה השלם כל הקרבנות כולם, וילמוד הכהן ק"ו מה בהמה שאין בה דעת, ורק מפני שנבחרת לקרבן מבקרין אותה מקודם ד' ימים בלשכת הטלאים, ואח"כ מבקרין אותה שנית לאור אבוקות, אדם שיש בו דעת עאכו"כ, איך צריך לבדוק בחורין ובסדקין לאור האבוקות, כלומר באור נשמתו נר ד' נשמת אדם החופש כל חדרי בטן בגופו ובמעשיו, שיהיה ראוי לכפר על כל ישראל, וק"ו ג"כ מש"ץ בתענית ציבור שאין מורידין לפני התיבה כי אם איש הגון וביתו ריקם מן העבירות שלא יצא עליו שם רע ועל כל בני ביתו והנלוים אליו, ולא ימצא חמס וגזל בביתו כמבואר במס' תענית, כ"ש הכהן המכפר על כל ישראל, לא על עיר אחת, ולאו דוקא על בית הכנסת שלו אלא על כלל ישראל, וגם מן הטעם הזה צריך הכנה גדולה, דאף דכל טהור אין צריך טבילה, בביהמ"ק אינו כן, אלא אפילו טהור הנכנס למקדש אפילו שלא לצורך עבודה צריך טבילה, והמטיל מי רגלים צריך קידוש ידים ורגלים, והמסיך רגליו צריך טבילה, וכ"ש הנכנס לצורך עבודה צריך טבילה וקידוש ידים ורגלים, ואם לא עשה כן חילל עבודתו, וכהן שעבד בלא קידוש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים ועבודתו פסולה בין כ"ג בין כ"ה ומרמז שצריך קדושה וטהרה כפולה (רמב"ם פ"ה ה"ז מביאת מקדש) ומזכירין בכל יום זכות האבות הקבורים בחברון כדאיתא ביומא, והסנהדרין היו יושבין בלשכת הגזית אצל המזבח, והם היו גדולים מכל ישראל, ושל שבעים ואחד הגדולים במנין ובחכמה מכל הבתי דינין שבכל ישראל, וזכות התורה והתפלה והקרבנות כולם ביחד יכולים לרצון לפני אדון הכל:
התמיד היה מכפר כפרה גדולה, כמו שאמרו חז"ל במ"ר פנחס צדק ילין בה מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, התמיד של שחר היה מכפר על עבירות של כל הלילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על העבירות של כל היום, ונ"ל פירושו דליכא למימר כפשוטו שתמיד של שחר ושל בין הערבים מכפר על כל העבירות שבעולם, דנמצא כפרתו מרובה מכפרת יוה"כ, אלא ודאי דמי שחטא צריך בעצמו לשוב בתשובה, ולתקן החטא הן בקרבנות הן בדברים אחרים לפי גודל חטאו. אכן ידוע כי הערבות של החוטא היא על כל כלל ישראל, והציבור נתכפר בקרבן התמיד על ערבות שלו שלא יהא ח"ו קטרוג, דוגמא לזה כתבו התוס' בערכין דהא דבגדי כהונה מכפרין על עבירות תמורות לאו על החוטא. אלא על הציבור שלא יענשו ת"ו בסיבת החוטא, אף כאן לא לן אדם בירושלים ובידו עון מצד הערבות, ומה שתלוי בו בעצמו הלא יש סמא בידו תשובה ומע"ט וא"ש. והתמידים היו להזכיר זכותו של יצחק, כן איתא בתנא דבי אליהו, דאפילו בזה"ז אם בפ' התמיד אומר צפונה לפני ד', אמר אליהו ז"ל מעיד אני עלי שמים וארץ בין ישראל בין גוי שאומר הפסוק צפונה לפני ד' אני זוכר לו עקדת יצחק בן אברהם ע"כ, ועוד נ"ל הא דשחטו את התמיד על ירך המזבח צפונה להגין ממה שכתוב מצפון תפתח הרעה, וכתיב צפון אצל קרבן כנגד יצחק שאפרו צפון כדאיתא בבעל הטורים פ' ויקרא:
המלח שמלחו כל הקרבנות, וכן קרבן התמיד, וכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, וכתיב מלח ברית אלהיך, פירש"י ז"ל שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים לקרב במזבח במלת וניסוך המים בחג, ואיתא במדרש שהמים התחתונים בכו, כדאיתא בבב"ר פ"ה אמר ר' ברכיה לא פירשו המים התחתונים מן העליונים אלא בבכיה הה"ד (איוב כ"ת) מבכי נהרות חבש על שלא זכו להיות קרבים לשכינה, וז"ש יקוו המים לשון תקוה, ובמדרש שוחר טוב שזכו לניסוך המים (שם בידי משה), והנה המלח יסוד המים הוא, ועל שהמים התחתונים בכו שנתרחקו מן השכינה זכו ע"י הבכיה, ונתנו להם כפרה על המזבח, כלומר התקרבות אל השכינה, ועוד שיעשה בהם מצוה בהמים זאת מכפר שלא יזיקו המים התחתונים ואש, ועוד שהמלח נותן טעם בכל המאכלים לכן נותן מלח גם בקרבנות כשם שדרכה ליתן טעם בכל המאכלים והפירות שבעולם ועוד טעם עפ"י סוד כדברי הרמב"ן ז"ל שכת השמש יעשה מלל והמים בתולדותם הן, והנה הברית כלולה מכל המדות מאש וממים יעיי"ש וא"ש, ובזה נ"ל לפרש מה דאיתא בסוכה דנקרא שמתח בית השואבה שמתה תשובה מששת ימי בראשית ופירש"י דהשיתין נבראו מששת ימי בראשית א"כ קשה ניסוך היין ג"כ יורד לשיתין ומאי רבותא דמים אלא עם האמור יובן שפיר דתיכף מששת ימי בראשית זכו לניסוך המים וא"ש: הקטורת היו מקטירין שני פעמים ביום, נ"ל דהנה הקטרת מכפרין על לש"ה כדאמרן לעיל, ואמרו חז"ל (ב"ב דף קס"ה) רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל בלשון הרע, ופריך ס"ד אלא הכל באבק לשון הרע, וכיון שהיא עבירה גדולה וצריך כפרה יתירה שמצויה אצל הכל, לכן היו מקטירין שני פעמים ביום כולי האי ואולי ירחם, ועוד שהקטרת מכפרת על המגפה כמו שמצינו בתורה בעת התל הנגף לקח אהרן המחתה של קטרת ויכפר על העם, והדבר באפל יהלוך ששכיח יותר באפלה, לכן היו מקטירין עוד הפעם שלא ישלוט ח"ו דבר בעם, וכן אנו מתפללין בכל לילה והסר ממנו אויב ודבר וכו' דבלילה ששכיח הוא ר"ל, ועוד שהקטרתן מעשרת כמו שאמרו חז"ל ישימו קטורה באפיך, ברך ד' חילו, ורצה הקב"ה לברך את ישראל בעשירות, וכן בכל יום ויום חדשים לקטרת, וכן מי שהיה מקטיר שחרית לא היה מקטיר ערבית כדי שיתברכו כולם וא"ש:
חביתי כ"ג שהיה כ"ג מקריב בכל יום ויום חק עולם, נ"ל טעם הדבר לרמוז בזה תוספת קדישה לכ"ג, דהנה כל כהן וכהן בעת שמתנכין אותו לעבודה היה מביא מנחת חינוך, כלומר שיתקדש מהיום והלאה בקדושה יתירה, ומלא בזה את ידיו לכהן, וזכה להשתמש לפני מלך הכבוד מביא קרבן, ואם היה הולך הכה מעלה מעלה וזכה שימנו אותו לכ"ג מביא ביום תינוך לכ"ג עוד הפעם קרבן חינוך, ואל יאמר הכ"ג כבר מצאתי ידי חובתי והנני במדרגה גדולה, אמרה התורה צריך אתה להוסיף בכל פעם ופעם קדושה יתירה, לכן מביא בכל יום ויום עשירית האיפה כלומר כאלו היום נתחנך, ושתהא העבודה חביבה לפניו בכל יום ויום כאלו היום נעשה כהן גדול וכאלו היום נחתך, וחביבה העבודה עליו כחדשה, ובשביל שלא יתגאה שמביא קרבן בכל יום ויום, לכן אינו מקריב אלא מחצה בשחרית ומחצה בין הערבים, והראיה שאם מת הכ"ג מביאין היורשין עשרון שלם, ועושין אותה חביתין ושלימה היתה קריבה, אבל אם נתמנה כ"ג אחר תחתיו אינו מקריב שלם, ואף שמביא שלם מביתו, חוצם ומקריב מחצה ומחצה אבד כנ"ל, ובספר המצות מביא בשם המפרשים טעם אחר, והוא לפי שהכ"ג הוא השליח בין ישראל לבין אבינו שבשמים וע"י תפלותיו וקרבנותיו יתכפרו העונות, לכן מהראוי שיהא לו קרבן מיוחד ע"כ, כמו שתמידי ציבור שע"י זה יתעוררו המחשבות וישים דעתו וכוונתו להש"י, שאינו דומה התעוררות המקריב קרבן יחיד לו לבדו, לכשיקריב קרב להשתמש עמו זולתו ע"כ:
לסיים בזכות אבות אציג פה דרוש אחד מחידושי על המדרש. איתא במדרש רבה פ' וירא וז"ל וד' פקד את שרה כאשר אמר, מה שאמר לה הוא באמירה, ויעש ד' לשרה כאשר דבר, מה שדיבר לה ע"י מלאך, ר' נחמיה אמר וד' פקד את שרה כאשר אמר, מה שאמר לה ע"י מלאך, ויעש ד' לשרה כאשר דבר זה שאמר לה הוא עכ"ל המדרש ואיננו מובן במאי פליגי והמ"כ עמד בזה ופירש וז"ל בדברי ת"ק כיון שבשורה הראשונה היתה ע"י מלאך וכל ההתחלה היא העיקר קרא אותו דיבור וסימן לדבר כל התחלות קשות ורבי נחמיה סבר שעיקר ההבטחה היתה בדיבורו של הקב"ה בעצמו ולפיכך ייחס אליה לשין דיבור לשון חוזק עכ"ל. מ"מ אינו מובן יהיה איך שיהיה כיון שהמלאך לא אמר מפי עצמו כי אם מפי עליון ההוא אמר ולא יעשה ? א"כ הדרא קושיא לדוכתה במאי פליגי ? ונ"ל לפרש דהנה איתא במדרש וישלח ע"פ לא אשלחך כי אם ברכתני איתא במדרש רבה ע"ז וז"ל שהמלאך לא היה חפץ לברך את יעקב אמר לו יעקב אבינו אותן המלאכים שבאו אצל אברהם לא פרשו ממנו אלא בברכה, אמר לו אותן נשתלחו על מנת כך, אבל אני לא נשתלחתי לכך, א"ל שייצת סייבת ! לא אשלחך. ר' לוי בשם ר' שמואל ב"ר נחמן אמר אמרו לו מלאכי השרת ע"י שגלו מסטורין של הקב"ה נדחו ממחיצתתן מאה ול"ת שנה אשמע לך ואדחה ממחיצתי אמר שייצת סייבת לא אשלתך כי אם ברכתני, א"ר הונא בסוף אמר אני מגלה לו אם אומר לי הקב"ה למה גלית לו ? אני אומר לפניו רבש"ע בניך גוזרין גזירות ואין אתה מבטל גזירתן, ואני הייתי יכול לבטל גזירתם, אמר לו עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך עכ"ל המדרש שם, והמדרש הזה צריך ביאור, למה גזר יעקב אבינו על המלאך שיגלה לו סודות של מלך, ממנ"פ אם היה צריך יעקב שיתודע לו זאת בלי ספק יגלה לו מן השמים ואם לאו למה היה צריך להתחכם להודיע לו מה שלא הרשה לו להגלות, ועוד למה היה צריך יעקב שיברך אותו המלאך דוקא הלא כבר נתברך מפי אביו ואמו ומפי הקב"ה בעצמו יתעלה כדאיתא במדרש תולדות א"כ למה היה צריך לברכת המלאך ושיגזר עליו בגזירה חמורה, הלא המלאך בכה ויתחנן לו הושע י"א) שירא לעבור ולגלות סודית של מלך ואיך לא רחם עליו יעקב הרחמן שבאבות ועוד קשה לי כי הלא מדרגת יעקב גדול ממדרגת מלאך כדאיתא שם במדרש וישלח בשם ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון מן מה דכתיב ויאמר שלחני הוי המשלח גדול מן המשתלח פי' שהיה ברשות יעקב כמו שיהיה לעתיד לבוא ב"ב כדאיתא בתורה (במדבר כ"ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ופירש"י ז"ל וז"ל שלעתיד יהיה מחיצת ישראל לפנים ממחיצת מלאכי השרת והם ישאלו להם מה פעל אל עכ"ל ופירוש לפענ"ד כמו שהיה ליעקב בשעתו שהיה גדול ממלאכי השרת, ומלאכי השרת היו ברשותו כמו שלוחים ממש אצלו ולוו אותו ק"ך רבוא מלאכים כדאיתא במדרש כן יהיה לעתיד לבוא לכל ישראל שישאלו הורה וסודות של מלך מישראל שיהיה מחיצתן לפני ולפנים, א"כ בלי ספק ידע יעקב יותר מהמלאך, ועוד שאיקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד א"כ פשיטא שידע מקודם מכל הנעשה מאחורי הפרגוד טרם המלאך א"כ קשה מאוד למה היה צריך שהמלאך יגלה לו סודות ? ועוד שחפץ ברכה מפי המלאך ואיך מצינו שברך אותו ? כי לכאורה המלאך לא ברך אותו כלל וכלל, ועוד יש לדקדק מה זה שאמר שהמלאכים נשתלחו לאברהם שיברכו אותו ג"כ שם קשה קושיא הנ"ל למה היה צריך אברהם לברכת המלאכים ? ונ"ל לבאר הכל בס"ד דהנה איתא בפ' וירא שהמלאך אמר אל שרה שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך (בראשית י"ח) ותצחק שרה בקרבה וגו' (שם י"ב) משמע מזה שהיתה עוד בספק אם חלד ולא ידעה כלל וכלל מזה שאברהם נתבשר מפי הקב"ה בעצמו כדאיתא בפ' (לך לך י"ז) ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יולדת לך בן וגו' (שם כ"א) ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת, הרי בפירוש שאברהם נתבשר מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו שתלד שרה בלי ספק. ואמר לו ג"כ באיזה יום ובאיזו שעה וגם קרא לו בשמו יצחק וא"כ קשה מאד מאד למה לא אמר לה אברהם אבינו בשורה טובה כזו לשרה עד שהוצרכו לשלוח מלאך מן השמים בפירוש לבשר לשרה כמו שפירש"י שבשביל זה שלשה מלאכים אחד לבשר את שרה שלא ידעה עוד כלום מזה, ולפי פשוטו הוא מהדברים המופלאים בתורה וצריך ע"כ לומר שאברהם נצטוה מפי הגבורה שלא יאמר הבשורה הזאת לשרה וצריך טעם: למה ? ונ"ל לפרש שהקב"ה צוה מקודם לאברהם שימול בשר ערלתו ואח"כ אמר לו עוד ששרה תלד לו בן משמע מזה שחפצו יתעלה היה שלא תעבר שרה מאברהם עד שימול כיון שיצחק היה עיקר הזרע חפץ הקב"ה שיולד בקדושה גמורה בלא שום פסולת והנה הדבר ידוע שמה שמבטיח הקב"ה בעצמו לאדם שלא ע"י נביא אם החטא גורם ח"ו והוא אינו כדאי לקבל הבטחות יכול הקב"ה לחזור מדבריו, אכן מה שאמר הקב"ה ע"י נביא לטובה אינו חוזר בו לעולם אפילו אם האדם אינו כדאי וראוי לכך כדי שלא יאמרו נביא שקר הוא. והנה הבחירה תליא באדם לדבר מצוה לכן נ"ל לכך צוה אותו הקב"ה שלא יאמר לשרה שתלד בן, דהנה אם יאמר לשרה והוא היה נביא א"כ איננו יכול עוד לחזור מדבריו ואפשר שלא ימול אברהם אח"כ דהא הבחירה תליא באדם וזה לא היה חפץ הקב"ה שתלד שרה מאברהם טרם שימול כדאמרן, וכי תימא למה לא אמר לו על תנאי שאם ימול את עצמו תלד שרה ואם לא ימול לא תלד ? א"כ היתה המצוה שלא לשמה, לכן נצטוה על מצות מילה בלי שום תנאי ואמר לו בפירוש ג"כ שלא יאמר לשרה כלל וכלל מהבשורה הזאת, ואם אברהם לא היה מל את עצמו לא היה שרה נפקדת, אכן אתר שנימול אברהם היה הדבר ליסוד קים, יחד שלא תמוט שתלד שרה לכן שלח לה הקב"ה מלאך מן השמים לבשר לה שבלי ספק תלד, ושלא יחזור עוד הקב"ה מדבריו, ויעש לה כאשר דבר. ועתה נבין פלוגתא של ר' נחמיה ורבנן היטב שהם פליגי איזו הבטחה היא עיקר, סבירא ליה לת"ק שבשורת המלאך היא עיקר ולזה שייך לקרות דיבור לשון חוזק, בשביל מה שאמר ע"י המלאך לא יכול עוד לחזור מדבריו כי ע"י נביא אינו חוזר עוד לעולם, ור' נחמיה סבירא ליה שעיקר ההבטחה מ"מ הוא ע"י דבורו של הקב"ה בעצמו ולו שייך לשון דיבור לשון חוזק, כי המפתח של עקרות הוא ביד הקב"ה ולא נמסר לשליח והמלאך לא אמר כלום מפי עצמו וא"ש. ועפ"ז נבאר המדרש של יעקב אבינו, דהנה יעקב אבינו היה מתירא מאד מעשו הרשע, ויירא יעקב מאד ויצר לו, ואמר קטנתי מכל החסדים ופירש רש"י ז"ל נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו עכ"ל פי' בשביל שקשה מאד מאד להנצל מבעל בחירה כדאיתא במפרשים, והנה על פ' ויאמר ד' אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ד' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך, דקדק בתפארת יהונתן בזה"ל למה חזר ואמר ד' האומר ? ותירץ ע"ז וז"ל נראה לפרש דידוע דכל מה שאמר הקב"ה לנביא אינו חוזר בו כדי שלא יאמרו נביא שקר הוא, ולכך פחד יעקב ד' האומר אלי בעצמו) ולא ע"י נביא וא"כ זה היה הפחד אולי יגרום החטא דלא שייך בזה נביא שקר (וכן כתב האלשיך ויפ"ת ז"ל) עכ"ל. ועפי"ז יובן שפיר מה שגזר יעקב על המלאך שיגלה לו סודות של מלך פי' אע"פ שיעקב אבינו שהאיקונין שלו חקוקה בכסא הכבוד למעלה ידע היטב מכל אשר נעשה ולא היה צריך כלל בזה למלאך והשכיל ברות הקודש שיקרא שמו ישראל, אכן חפץ שהמלאך יאמר לו הטעם מפני מה יקראו לו בעתיד שמו ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל ופירש"י ז"ל בשם המדרש אנשים עשו ולבן שהוא לשון רבים, לכן נתחכם יעקב אבינו שיצא מפורש מפי המלאך וכיון שיצא מפי המלאך שיגבר על עשו, וכדי שלא יאמרו שהוא נביא שקר, בלי ספק לא יחזור עוד הקב"ה מדבריו, לכן הלך אח"כ לבטח דרכו ולבש עוז ולא פחד עוד מעשו כמו שמצינו בכתוב שקודם שהבטיח לו המלאך פחד מאד בעת שבאו המלאכים ואמרו לו שעשו הולך ועמו ארבע מאות איש, אכן אח"כ כיון שראו אותם ממש לא פחד כלל, וטעם הדבר כדאמרן שקודם ירא לעצמו אעפ"י שהובטח מפי עליון ירא אולי החטא גרם כדרך הצדיקים שמתיראין, אכן אח"כ כיון שיצא מפי המלאך לא פחד כלל שידע שיגבר על עשו בלי ספק. והנה מה שאירע לאבות סימן לבנים כמו שבעוה"ז גבר יעקב על שר של אדום ועל שר של עשו, כך לעתיד לבוא ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה ובא לציון גואל אמן:
סוף הספר