גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
דרוש מב
דין פיגול בפרים ושעירים הנשרפים:
א) איתא בגמרא זבחים (דף מ"ד) תניא ר"א אומר משום ר' יוסי הגלילי פיגל בדבר הנעשה בחוץ פיגול, בדבר הנעשה בפנים אינו פיגול, כיצד היה עומד בחוץ, ואמר הריני שוחט להזות מדמו למחר לא פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים לא פיגל, היה עומד בפנים, ואמר הריני מזה ע"מ להקטיר אימורים ולשפוך שיריים למחר לא פיגל, שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ, אבל היה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט ע"מ לשפוך שירים למחר, או להקטיר אימורים למחר, פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ, ופסקינן שם בגמרא הלכה כדבריו, ופירש"י להזות מדמו למחר, הרי חישב על אכילת מזבח של פנים, הריני מזה על הפרוכת או על מזבח הפנימי שזו היא זריקתן המפגל, ע"מ לשפוך שירים למחר, שהרי זו אכילת מזבח החיצון דמהני ביה מחשבה, לא פיגל, מפני שמחשבה היתה בשעת עבודת פנים עכ"ל.
כללא היא שצריך לחשוב על דבר אכילת מזבח או אכילת אדם, א"כ בפרים ושעירים הנשרפים, אם מחשב מחשבת פיגול על הדם לזרוק שלא בזמנו או שלא במקומו הוי פיגול, אבל אם מחשב לאכול הפרים והשעירים הנשרפים למחר בודאי אינו פיגול. דחושב על דבר שאין דרכו לאכול או להקטיר, אבל אם חשב על חטאות הנשרפות שישרפו חוץ לזמנן או חוץ למקומן אינו פיגול, כלומר בחוץ לזמנו אינו חייב כרת אם אוכל מהן, ובחוץ למקומן אינו נפסל בכך והקרבן כשר, משום דאינו בר אכילה אינו חשוב כהאי גונא מחשבה, זה דעת הרמב"ם, אבל רש"י ז"ל ס"ל (זבחים דף ל"ה ע"א) דגם כהאי גונא פיגול הוא ופסול, ודעת התוס' כדעת הרמב"ם:
שפיכת שירים דכל הקרבנות, וכן בחטאות הפנימיות הוי ג"כ אכילת מזבח, ואם חשב בד' עבודות המפגלות את הזבח, ע"מ לשפוך שירים למחר ג"כ הוי פיגול, אף דשירים גופא לא מעכבין, מ"מ אם חישב עליהם פיגול הוא, אבל אם חישב בשעת שפיכת שירים לאכול או להקטיר למחר אינו פיגול, כי אינו מד' העבודות, (כל זאת למדתי מדברי המל"מ פי"ט מהלכות פסולי המוקדשין):
אם חישב בשעת הוצאת הדם לחוץ, כגון דשחט בפנים הוי פיגול, ואע"פ שהולכה זו אינה צריכה, מ"מ מפגל הזבח בזה, וכן הדין שהזר פוסל בהוצאה שאינה צריכה, והרמב"ם השמיט זאת, ובגמרא דזבחים (דף מ"ד) איתא, א"ר יהושע בן לוי כו' כאשר יורם משור זבח השלמים וכי מה למדנו משור זבח השלמים מעתה, אלא מקיש פר כהן המשיח לשור זבח השלמים, מה שור זבת השלמים עד שיהיו מעשיו ומחשבחו על מזבח החיצון, אף פר כהן המשיח עד שיהיו מחשבתו ומעשיו על מזבח החיצון ופירש"י ז"ל משלמים לענין אימורים הרי אף בזה כולן מפורשים חלב וכליות ויותרת, אלא לא בא היקש זה אלא ללמד על הפיגול שהיא למד בכל הקדשים משלמים, ובא ללמדך על אלו שאין פיגול נוהג בהן אלא כשלמים, מה שלמים אין פיגולן אלא על מעשה עבודת חיצוניות, ומחשבות אכילת חיצוניות, שוחט או מקבל או מוליך או זורק, ע"מ לאכול בשר או לשפוך שירים או להקטיר אימורין חוץ לזמנו, אף כאן עד שיחשב בעבודת חוץ על אכילת חוץ עכ"ל רש"י, נמצאת למד שבהזאת דמן הפנימים ליכא פיגול, שאם וישב להזות דמן בפנים למחר ליכא פיגול, וכן אם היה עומד בפנים, אף שמחשבה על דבר שנעשה בחוץ, כגון להקטיר אימורים ולשפוך שירים למחר לא פיגל כדאמרן, והתוס' הקשו דא"כ דאם חישב בפנים לא שייך פיגול, הא דאמר בהניזקין כ"ג ביוה"כ יוכיח, דכי אמר פיגול מהימן, (הלא אין כאן פיגול) ותירץ נהי דפיגול לא הוי פסול מיהו הוי מק"ו דר"ש בפ"ק דזבחים, ומה שלא לשמו שהוכשרו בשלמים פסול בחטאת, חוץ לזמנו שפוסל בשלמים אינו דין שיפסל בחטאת עכ"ל התוס', ומ"מ קשיא לי דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דבשלמא התם לענין הולכה שפיר אמרינן ששוה לשלמים שג"כ צריך הולכה, אבל בזריקת דמן לא יפסל כלל, דמה התם דוקא על מזבח החיצון אף כאן במזבח החיצון דוקא לא בפנים, והיכן הוא הלימוד דבשעת זריקת פנים בפנים יהיה פסול, ויש לפרש דלאו על הזריקה קאי דודאי בשעת זריקה ליכא פיגול אפילו לפסול, כגון דחשב להקטיר האימורין למחר או לשפוך השירים למחר, אלא כונת התוס' היא דבשעת הולכת הדם לפני ולפנים חישב על האימורין או על השירים, אף דלא אשכחן הולכה כהאי גונא בשלמים, מ"מ שם הולכה אשכחן, דהלא בפירוש אמר ר' שמעון בן לקיש מודה ר"ש בהולכת חטאות הפנימיות שמחשבה פוסלת בהן, הואיל ועבודה שאין יכול לבטלה היא, ופירש"י דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל, ועל כרחו הוא שוחטו בעזרה ומוליכה בהיכל לקרנות המזבח הפנימי ולהזות על הפרוכת עכ"ל, ופירושו הוא ודאי אפי' לפני ולפנים דמ"ש, מ"מ דברי רש"י צריכין לפע"ד ביאור דאם נתכוין ג"כ על הולכת הדם לפני ולפנים, למה צ"ל משום דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל, הלא מקודם הוא נותן לפני ולפנים ואח"כ בהיכל על הפרוכת ועל מזבח הזהב, א"כ היה צריך להוליך את הפר לפני ולפנים לשחוט אותו, דבודאי לאו אורח ארעא, מ"מ האמת יורה דרכו דאפי' לפני ולפנים א"א שלא בהולכה, ובודאי פסול שם הולכה בפסול מחשבה, ורש"י קאמר לא זה שלאו אורח ארעא לפני ולפנים, אלא אפילו בהיכל ג"כ לאו אורח ארעא כנ"ל, ועוד דר"ש על כל החטאות הנשרפות קאי ואפי' של פר כהן המשיח, ושעירים הנשרפים, דליכא בהו לפני ולפנים וברור: ועוד תירצו התוס' באופן אתר בשם ה"ר חיים, דהאי פיגול מיירי בפסול דשלא לשמו, ולא משמע כן דשלא לשמו לא קרי ליה פיגול, דיקא נמי דקתני ושהזבח נפסל, ולא קתני ושהזבח מתפגל עכ"ל, והתוס' הזה בעצמו איתא ג"כ בזבחים (דף י"ד), ובמנחות (דף י"ד), ובגיטין (דף נ"ד), ולא הביאו הך דר"ח משום דהקשו עליו לא חשו לפירוש הזה. ואף דהתוס' דהכא ודהתם הקשו על הגמרא גופא דאין לומר פשט אחר בגמרא, מ"מ על רש"י ז"ל צ"ע דרש"י בגיטין פירש, ודלמא כי אמר בקול רם הריני מזה על מנת להקטיר אימורין חוץ לזמנו, וזה ודאי קשה מאד כיון דבפירוש איתא כאן בגמרא, דבפנים לא שייך פיגול, איך פירש רש"י ז"ל דאמר על מנת להקטיר אימורין למחר, וצע"ג על רש"י בזה, וצ"ל אף דאמר כך. אבל לא נתפגל בזה, כי רק נפסל בזה הזבח כפי' התוס' ולא חש לפרש בהדיא דסוף סוף נפסל וצריך להביא קרבן אחר:
ועוד איתא שם בגמ' (גיטין נ"ד) על מה דאמר ר' אסי שהתורה האמינתו לכהן בפיגול, אמר ר' יצחק בר ביסנא כה"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן, ומנא ידעינן דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אלא לאו משום דמהימן, ופריך ודלמא שמעיניה דפגיל אי לאו דמהימן, אע"ג דשמעיניה נמי לא מהימן דדלמא לבתר הכי קאמר, ודלמא דחזיניה בפשפש קשיא, ודאי להלכה אין נ"מ בדין זה, דכל זה לדברי אביי דאינו נאמן אלא בשעת מעשה ממש, א"כ צ"ל דוקא דרך פשפש, אבל בלא"ה אינו מהימן, אבל לאנן דקיי"ל כרבא, כגון דאשכחיה ולא א"ל ולא מידי, ולבתר הכי אשכחיה וא"ל אז אינו נאמן, אבל אי אשכחיה תיכף בשעה שיצא ואמר פגלתי מהימן וכן פירש הרא"ש שם כשאמר לו ר' אסי לר' אמי משמיה דר' יוחנן מה אעשה שהתורה האמינתו, חזר בו, והיינו כרבא דקיי"ל כן, ולא חש על מה שהקשה לו דלמא חזיניה דרך פשפש, אלא כיון דאשכחיה בפעם הראשונה ואמר לו מהימן הוא, דעוד בעליו הוא, כיון דלא יכול לאמרה מקודם, ובקרבן נתנאל שם מפרש יותר דישנו עדיין בידו קרינא ביה, ואף דכבר שחט וזרק בפנים ובהיכל כיון דעדיין בידו לפסול הקרבן, דס"ל כמ"ד במנחות י"ז דשירים מעכבין ביוה"כ ויש בידו עדיין שלא ליתן השירים על יסוד מזבח החיצון, משו"ה בידו מקרי, אע"ג דאותו פסול ראשון אינו עדיין בידו, דלא כמהרש"א שם עכ"ל, ופירושו שם תמוה מאד, דכל התנאים ס"ל דשירים לא מעכבי אפי' בחטאות הפנימיות, אלא ר' נחמיה יחיד הוא ולא קיי"ל כותיה, ואיך חפץ להעמיס בדעת רש"י דלא כהלכתא וצע"ג. מיהו נ"ל לתרץ לפע"ד שיהא בידו בשעה שיצא מבית קה"ק להיכל, ועוד לא פירשו העם מבין האולם לפרכת, דבשעת מתנות דלפני ולפנים פורשין מן ההיכל לבד, וטרם שנתן ההזאות בהיכל, דאח"כ צריכין לפרוש ג"כ מבין האולם ולמזבח, ואז אמר להם שפיגל בפנים, והתם ודאי בידו הוא, כיון דצריך עוד לתת ההזיות בהיכל ועל מזבח הזהב ודאי בידו מקרי, ועוד דאחר שנתן מתנות פר הראשון טרם שישחוט את השעיר, ויוצא לחוץ לשחוט השעיר, ושפיר יכול עוד לפגל, ואין לך בידו יותר מזה שיש עליו לעשות עוד הרבה עבודות שבידו הן, וצ"ע שלא פירש כהאי גונא אליבא דהלכתא ושפיר יהיה אליבא דרבא, ומה שדחקו ז"ל לפרש כך, משום דבגמרא אמר דרך פשפש, ודרך שם היו יכולין לראות בהיכל, דאלו לבית קה"ק צריך לראות דרך ליל, כדפירש"י ז"ל שם, ועוד דהתוס' כתבו דפשיטא דבכל העבודות שייך פיגול א"כ אף על העבודות שבהיכל אבל באמת נראה לומר דאפילו בהיכל משכחת לה טרם שנתן המתנות על מזבח הזהב נאמן לומר שפגלתי בהזאות הפרוכת ועודו בידו כל המתנות שעל המזבח ודוק:
ודע עוד דפיגול דאמרנו בכל מקום כולל בין מחשבת חוץ לזמנו, ובין מחשבת חוץ למקומו, רק דבמחשבת הזמן אם אכל חייב כרת ובמחשבת המקום פסול ואין בו כרת, וישנן בד' עבודות שחיטה, וזריקה, וקבלה, והולכה, כדאיתא בחולין פ"ב, ודלא כדמשמע לכאורה ממשנה ב' פ"ב דזבחים דלא חשיב אלא לזרוק דמו למחר, או להקטיר אימורין למחר, אלא במחשב ע"מ לקבל או להוליך דמו למחר ג"כ פיגול ועיין שם בתוס' רעק"א ז"ל ובפ"ב דחולין מ"ז, ומה דמיעטה תורה דפיגל בדבר הנעשה בפנים אינו פיגול, לכאורה משמע שניהם בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו, אבל בגמרא לא נקט אלא ע"מ להקטיר אימורין למחר או לשפוך שירים למחר, ולא אמר ע"מ להקטיר האימורין חוץ למקומן, אבל באמת אין נ"מ כאן לזה הדין, כיון דע"כ לא מיעטה התורה בפיגול דחטאות הפנימיות אלא מכרת, אבל מ"מ פסול הוי מק"ו דר"ש דשלא שלמו כדפירש התוס' בד"ה בדבר הנעשה בפנים והבאתיו לעיל, א"כ אין נפקא מינה לדינא, דפשיטא שגם חוץ למקומו פסול ג"כ במחשבה מק"ו הנ"ל, א"כ לכאורה ק"ל מאי דוחקא להר' חיים לאוקמי פיגול של כ"ג ביוה"כ בשלא לשמו, והקשו עליו התוס' דשלא לשמו לא קרוי פיגול אלא פסול, הא איכא לאוקמי בשלא במקומו חשב וג"כ פסול, וצ"ל דר' חיים סובר דבחטאות הפנימיות ליכא פיגול וגם פסול אינו, וכיון דסתם פיגול משמע שני דברים חוץ לזמנו וחוץ למקומו, לכן כיון דמיעטה התורה משניהם מיעטה, דאין כאן פיגול, וגם פסול ליכא, ולא למד הק"ו דר"ש כנ"ל ודוק:
ב) חטאות הפנימיות יש להן צד קולא לענין פיגול, אבל יש בהן עוד צד חומרא, כמו דאיתא בזבחים (דף י"ד) והוא, שטבילת אצבע פוסלת בהן ומפגלת בהן, דאיתא שם בגמרא א"ר יהודא בריה דר' חייא שמעתי שטבילת אצבע מפגלת בחטאות הפנימיות, ועוד איתא התם תני חדא טבילת אצבע מפגלת בחטאת, ותניא אידך לא מפגלת ולא מתפגלת, ומסיק דבחטאות החיצוניות לא פיגל, וחטאות הפנימיות פיגל, וטעם הדבר דהפסוק וטבל לא נאמר בתורה אלא בחטאות הפנימיית אבל בחטאות הנאכלות לא נאמר וטבל אלא ולקח הכהן מדמה באצבעו, ומ"מ צריך טבילת אצבע גם בשאר חטאות, דולקח אאצבע דכתיב בתריה קאי, והחילוק בין "וטבל" ל"לקח" דהיכא דכתיב וטבל המחשבה פוסלת בו בשעת טבילת אצבע, אבל היכא דכתיב ולקח אף שצריך טבילת אצבע אין המחשבה פוסלת בשעת טבילה, כן איתא שם, וכן הוא במל"מ (פ"ה מהלכות מעשה הקרבנות ה"ט) לא מפגלת אם טבל ע"מ להקטיר אימורין למחר, ולא מתפגלת אם שחט או קיבל ע"מ לטבול אצבעו למחר כן פירש"י ז"ל, ולכאורה נראה מזה כיון דמסיק דבחטאות הפנימיות מפגלת, דג"כ מתפגלת אם שחט או קיבל ע"מ לטבול אצבעו למחר, פיגול הוא לא ירצה, אבל במל"מ (פרק ב' הלכה ג' מהלכות פסולי המוקדשין) מפרש וז"ל ודע דאליבא דכו"ע טבילת אצבע אינה מתפגלת שאם שחט או קיבל או הוליך ע"מ לטבול אצבעו למחר לא חשיב פיגול, משום דלא הוי אכילת אדם ולא אכילת מזבח, וברייתא דנקט ולא מהפגלת כדי נסבה, דליכא מ"ד דפליג עלה, אלא נקטינן לדוגמא בעלמא, כשם שאינה מתפגלת כך אינה מפגלת עכ"ל, והנך רואה דברייתא דקתני טבילת אצבע מפגלת לא קתני כלל ומתפגלת, דזאת ליכא כלל אפי' בחטאות הפנימיות, אכן הברייתא שניה תני לתרווייהו לא מפגלת ולא מתפגלת דקאי על החיצונות, והדין באמת כך הוא וא"ש, וכ"ת דגמירי דבד' עבודות. שייך פיגול בשחיטה, ובקבלה, והולכה, ובזריקה, אבל לא בטבילת אצבע אך נראה דטבילת אצבע בכלל הולכה היא,, ואף דהרמב"ם פסק דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואינה פוסלת, ומ"מ פסק דטבילת אצבע פוסלת, הלא הולכה שלא ברגל היא, ופירש במל"מ (פי"א מה' פסוהמו"ק הל"א) אפילו למ"ד דהולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה, מ"מ טבילת אצבע מפגלת, וליקוט לבונה פסולה בזר, וטעמא דמלתא משום דלא סגי בלאו הכי עבודות חשובות הן ומצותם ע"כ כן שצריך ללקט הלבונה ולטבול האצבע, ול"ד להושטת יד לזרוק או להקטיר, דהתם הושטת יד לאו עבודה גופא היא, אלא סופא דהולכה היא, והא דאצטריך בגמרא לומר דמטעם הולכה נגעו בה, וכן בטבילת אצבע מוכיח בגמרא דמטעם הולכה נגעו בה, משום דאנן לא למדנו מן התורה אלא שבד' עבודות נפסל הזבח, וכל עבודה שהיא חשובה דלא סגיא בלא"ה פוסל הזבח ומדמינן לה טפי למאי דדמי ליה עיי"ש שהאריך, וכן הוא למסקנא דגמרא כל שהיא עבודה דלא סגיא בלא"ה עבודה חשובה היא, ומדמינן ליה למאי דדמי טפי אע"פ שאינו דומה לו בכל צד, עכ"ל בקיצור:
ויש לעיין בענין טבילת אצבע בחטאות הפנימיות דמפגל בהן היאך הוא, דהנה אחר ששחטן קיבל את דמן ונותנן למי שהוא ממרס בו, עד שמקטיר הקטורת דיום הכפורים, ובשאר חטאות הפנימיות לא ביום כפור הוליך תיכף הדם עם המזרק להיכל עד הפרוכת, ושם טובל באצבעו ונותן המתנות, כמו דאיתא ברמב"ם במעשה הקרבנות בחטאות חוץ שלוקח הכהן הדם במזרק ומוליכו אצל המזבח, ושם טובל אצבעו, אף כאן כן דמ"ש הוא, דמה בחטאות החיצוניות דשחטן בצפון המזבח קרוב למזבח אינו טובל שם אצבעו אלא מוליבו למזבח, כ"ש בדמים הפנימים איך יטבול אצבעו בעזרה, ונושא הדם באצבעו למרחוק עד אצל הפרוכת הרי יאבד את הדם מן האצבע, ועכצ"ל דמוליך את המזרק לפנים ושם טבל אצבעו, ואיך שייך פיגול בטבילת אצבע, דאם בפנים טבל אצבעו במחשבת פיגול בודאי לא פיגל, דמה בשעת זריקת הדם בפנים דהיה עומד בהיכל ומזה ואמר הריני מזה ע"מ להקטיר אימורין או לשפוך שירים למחר אינו פיגול, דלמדנו זאת משלמים שצריך שתהיה מחשבתו בחוץ ואיך יהיה טבילת אצבע דלא חשיבא יותר מהולכה מפגל בזה בפנים, ועכצ"ל שטבל בחוץ שלא כדין וחשב שם מחשבת פיגול, נתפגל הזבח, ואף דבודאי תיכף לטבילה צריך להזות בלא הפסקה, וגדולה מזו כתב החכם צבי דאפילו נתחלפו דמים בדמים לא יוכל להפסיק לשאול או להראות לאחיו הכהנים שיכירו לו, אלא מוטב שיתן שני פעמים, מלהפסיק, אף כאן ודאי אסור לו להפסיק, מ"מ אם אירע שטבל בחוץ ופגל נתפגל הזבח בזה, כנ"ל אף שלא פירשו לנו רבותינו בזה כלום, ומסתימת דבריהם נראה לכאורה שדוקא בהזיה לא פיגל בפנים, אבל בשאר עבודות לא, אבל נראה כמו שכתבתי, כשם שאין פיגול בפנים בהזיה אף בהולכה ובטבילת אצבע ג"כ הדין כן דמ"ש, כנ"ל ברור בעזה"י:
ג) הא דאין מחשבין אלא על דבר שדרכו לאכול או להקטיר, אבל אם חישב על דבר שאין דרכו לאכול או להקטיר לא פיגל, לא תימא שאינו פיגול בלבד אלא גם הזבח כשר, וכתב הרמב"ם (בפי"ד מה' פסולי המוקדשין הלכה ח') וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפים בחוץ או למחר, הרי אלו כשרים עכ"ל, דהו"ל מחשב לאכול דבר שדרכו לשרוף ואין כאן מחשבה כלל, וכן בפרה אדומה ששחטה על מנת לאכול מבשרה כשרה לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח, ותמה ע"ז המל"מ שם למה צריך לטעם זה, הלא בכל הקרבנות נמי כשר בהני מחשבות, וכן תמה בתויו"ט משם הר' וואלף וורמייזא, ותירץ בתויו"ט ולי נראה דל"ק דה"ק דבפרה אין שום צד וסברא לפסול במחשבת לאכול, ואפילו לחכמים דפוסלת בשאר מחשבות כגון שמחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר כפי שפירש שם בתוס' חדשים, אפ"ה בפרה אין פוסלת שום מחשבה לאכול, דבדידה לא נאמר ריח ניתוח עכ"ל:
ד) בכל החטאות פוסל שלא לשמו ואפילו בחטאות הפנימיות, כמו שפירש הר' חיים בתוס' זבחים (מ"ה ע"ב) בכ"ג ביוה"כ יוכיח, דמוקי האי פיגול בשלא לשמו, ועד כאן מיאנו התוס' בזה הפירוש משום דשלא לשמו לא קרי פיגול, אבל בהדין הזה מודים דבין בחטאת יחיד ובין בחטאת צבור פסול שלא לשמו, ודלא כהרע"ב בפ"א דזבחים מ"א דכתב אבל קרבנות צבור שנשתטו שלא לשמן עלו לציבור לשם חובה, שהשחיטה מושכתן למה שהן ראוין לו, דליתא כמו שתמה בזה שםם הגאון רעק"א זצ"ל, וז"ל ותמיה לי על הרע"ב והרמב"ם הא להדיא מבואר בסוגיא (דף ד') דשינוי קודש ישנו בציבור כביחיד, אלא דשינוי בעלים לא שייך בקרבן ציבור דכולם בעלים הם וצע"ג, ועיין במהרש"א ביצה (דף כ') דנקט בפשיטות ג"כ דבקרבן ציבור אין דין דשלא לשמו, ובמחכ"ת אינו כן עכ"ל בהגהות רעק"א ז"ל, וכן הקשה בשער המלך בפט"ו מהלכות פסולי המוקדשין שרש"י בעצמו כתב במנחות דאם שחטו כבשי עצרת בשבת שלא לשמו לא יזרוק, וכיון דנדחה מקרבן ציבור תו לא ידחה אח השבח, ועוד דמברייתא דביצה שם מוכח דאם היה שבת שלא יזרוק, הא הו"ל קרבן ציבור וק"צ דותה שבת, אלא ודאי דגם בק"צ פסול שלא לשמו:
וכיון שזכינו לדין דבק"צ נוהג ג"כ שינוי קודש, נבאר איזה דינין הנוגעין לזה, חטאת ששחטה לשם זבת אחר, כגון ששחטה לשם עולה, או לשם אשם פסולה, אבל אם שחטה לשם תולין כשרים, והמל"מ כתב כללא דשינוי קודש בזה"ל: ודע דאליבא דכו"ע בין שינוי קודש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי אלא בד' עבודות, אבל אם חשב בשעת שחיטה או קבלה או הולכה או זריקה להקטיר שלא לשמו, בין שינוי קודש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי, דכי היכי דמחשב בשעת הקטרה לא הוי מחשבה, ה"נ אפילו מחשב בד' עבודות לשעת הקטרה לא הוי מחשבה לענין שלא לשמה, ודוקא למחשבת זמן או מקום אתרבי הקטרה ושפיכת שירים למחשבה בד' עבודות להקטיר אימורין או לשפוך שירים חוץ לזמנו או חוץ למקומו, דמקרא דאם האכל יאכל מרבינן מיניה אכילת אדם ואכילת מזבח, ואכילת מזבח הוי זריקה והקטרה ושפיכת שירים, אבל מחשבה שינוי השם לא הוי אלא בד' עבודות עכ"ל: ה) מחשבה דשלא לשמו פסול אף בחטאות הנשרפות, ואף דמחשבת פיגול ליתא בהן כגון אם היה עומד בפנים ואמר ע"מ להקטיר בחוץ, או היה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט להזות מדמו למחר אינו פיגול, אבל לענין שלא לשמה איתא אפילו בכהאי גונא, כגון אם עומד בחוץ ושוחט ע"מ להזות בפנים שלא לשמה נפסל הזבח כמו שאמרנו, וטעם הדבר הוא דפסול פנים לענין פיגול אנו למדנו מדכתיב בפר כהן משיח כאשר יורם משור זבח השלמים, וכי מה למדנו משור זבח השלמים פירש"י משלמים למדנו אימורין, הרי אף בזה מפורשין כולן, חלב וכליות ויותרת הכבד, אלא לא בא להיקש הזה אלא ללמד על הפיגול שהוא למד בכל הקדשים משלמים, ובא ללמדך על אלו שאין פיגול נוהג בהן אלא כשלמים, מה שלמים בעבודת חוץ, אף אלו בעבודת חוץ, א"כ דוקא פיגול למדנו משלמים שצריך להיות דוקא בעבודת חוץ כשלמים, אבל לענין שלא לשמו ישנן פסוקים אחרים בחטאת, א"כ אין נ"מ מחוץ לפנים, כשם שעבודת חוץ צריך להיות לשמו, אף עבודת פנים כן כדאיתא בזבחים (דף נ"ז ע"ב) ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת, וכתיב ולקח הכהן מדם החטאת עד שתהא קבלת הדם וזריקתו לשם חטאת, וכפר עליו הכהן שתהא לשם בעלים, אשר חטא לשם אותו החטא וכולן לעכב, דלמצוה לא גרע משלמים והקישן הכתוב, ואף דסוף סוף למדנו משלמים, נ"ל דלא דמי דבשלמא התם בפיגול כולא. מלתא ילפינן משלמים צריך להיות דוקא כשלמים על מזבח החיצון, אבל כאן בגופא כתיב קרא ורק לעכב ילפינן משלמים, לכן אינו צריך להיות דוקא כשלמים, דומיא לזה כתבו התוס' שם דחטאת חלב למד בהקישא משלמים למצוה והאיך ילפינן שאר החטאות במה הצד, הא איבעיא הוא אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב, לאו פירכא היא כלל, דכולהו חטאות נמי ילפינן למצוה משלמים, ולעכב הוא דילפינן בשאר חטאות דכתיב בהו עיכובא בגופייהו עכ"ל, אף כאן כן כנ"ל ברור:
ועוד כתבו התוס' שם לתרץ קושיא אחרת, דבפר העלם דבר של ציבור כתיב חטאת הקהל הוא ודריש מינה בת"כ שפסול שלא לשמו, א"כ אשכחן ציבור וגם פנימי לעכב, ולמצוה ילפינן משלמים עכ"ל, והשתא ליכא למיפרך שלמים שאני שפוסל בו פיגול בכל עבודותיו אבל בחטאת הפנימית אינו פוסל בו פיגול בכל עבודותיו, דאם זרק הדם בפנים אינו פיגול, דסברא הוא דלמצוה בעינן לשמה בכל הקרבנות ולא צריך קרא להכי, אלא ודאי מה שגלתה תורה בחטאות בין בפנים בין בחיצון לעיכובא הוא כנ"ל ברור: ו) ועכשיו נבאר הקרבנות של יוה"כ מה דינן לענין פיגול ושינוי, הנה שעיר המשתלח אף כי חטאת קריא רחמנא, מ"מ אין בו שום דין של שינוי, דאין בו לא שחיטה, וכן שאר העבודות שפוסל בהן מחשבה רעה פר של כ"ג חטאת הוא, ושעיר הפנימי ג"כ חטאת הוא ושעיר החיצון חטאת הוא, ובחטאת שלא לשמו לא רק שלא עלו לבעלים לשם חובה, אלא אפילו הקרבן פסול הנה שני שעירי חטאות קרבנות ציבור גמורים הם ופוסל בהם דוקא שינוי קודש, אבל לא שינוי בעלים, דבק"צ אין שינוי בעלים, אבל בשינוי קודש פסול גמור הוא ומוציאין אותן לבית השרפה, אבל פר של כ"ג אף דרחמנא הפקיר אותו לכל אחיו הכהנים ויש להן חלק בו, ואין עושה תמורה ואין בו דין מיתה כקרבן יחיד, מ"מ לא מיקרי קרבן ציבור והא דדוחה שבת ויוה"כ מפני שקבוע לו זמן ופוסל בו בודאי שינוי בעלים, ודוקא ששוחט לשם ישראלים, אבל לא כהנים אם שחט לשם כהנים לא מיפסל אף דשלו הוא, אבל רחמנא הפקיר לו לכל אחיו הכהנים ומותר לכתחלה לשחוט בעדו ובעד ביתו אם לא אמר ששוחט בעד אחיו הכהנים, ואם אמר הנני שוחט אח הפר הזה בעדי ובעד אחי הכהנים אינו שינוי בעלים, ואם אמר ששוחט דוקא בעד אחיו הכהנים ולא בעד עצמו, אף כי הוא ג"כ כהן מ"מ העיקר שלו והם מתכפרין מקופיא, והוא לדעתי שינוי קודש, ויחר הקרבנות של יום זה חוץ מאלו כולם ק"צ כדין עולות, דשינוי בעלים אין פוסל בהן כלל, אבל שינוי קודש נהי דלא עלו לבעלים לשם חובה, מ"מ אם שחט אותן בזה השינוי אינן פסולין וזורק את דמן, אבל אלו קרבן יחיד גמור הוא, ופוסל שלא לשמו בין בשינוי בעלים בין בשינוי קודש שלא יעלה לבעלים לשם חובה כדין עולה, מ"מ הזבח כשר לזרוק דמו כדינו, כנ"ל ברור: ז) ודע עוד דלפסול הזבח במחשבה רעה להרמב"ם אפילו במחשבה גרידא פוסל, אבל רש"י ותוי"ט וסמ"ק ס"ל דדוקא באמירה, ובשביל זה המחשב במוקדשים מחשבה רעה לוקה, דאלו במחשבה גרידא מלקות מיהו איכא, כן פירש במל"מ הלכות פסולי המוקדשין:
ח) ועוד למדתי מדברי הרמב"ם ז"ל שם, דהחטאת והפסח ששחטן בין בשינוי קודש בין בשינוי בעלים, פסול בד' עבודות, אבל להרב מל"מ יש חילוק, דשינוי בעלים ליתא אלא בזריקה, כגון ששוחט או מקבל או הוליך ע"מ לזרוק, משום דלא שייך אלא בכפרה וכפרה לא הוי אלא בזריקת הדם, אבל שינוי קודש כגון ששוחט חטאת לשם שלמים פסול בכל הד' עבודות וכן פירשו התוס', ויש להסתפק אליבא דתוס' דסוברים דשינוי בעלים אינו אלא בעושה עבודה ע"מ לזרוק שלא לשם בעלים, אבל בעבודה אחרת אינו פוסל שינוי בעלים אם הוי דוקא לפסולא כגון פסח והחטאת ששחטו לא לשם בעלים כשרים, אבל לא עלו לבעלים לשם חובה, או דלמא כיון שלא חשב בשעת זריקה שלא לשם בעלים רק בעבודה אחרת חשב לא הוי שינוי כלל ועלו לבעלים לשם חובה, ומ"מ מסיק וכתב נ"ל דכי היכא דאינו פוסל ה"נ דעולה לבעלים עכ"ל, ועוד כתב דבין בשינוי קודש בין בשינוי בעלים, הא דמחשבין מעבודה לעבודה, הוא רק באחד מג' עבודות לזריקה, אבל משחיטה לקבלה לא, וה"ה בכל שאר עבודות חוץ מזריקה אין מחשבין מעבודה לעבודה כן כתבו התוס':
ט) קטן אין לו מחשבה, אפילו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ה"ז פסול, דאין לו מחשבה להקל אלא להחמיר כגון ששחט ע"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה כו' הזבח פיגול, (הרמב"ם פ"א ממוקדשין וכפי פירוש הכ"מ שם) ומבאר המל"מ בפי"ד ה"ב דאם שחט הקטן ולא היה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו וחשב מחשבת פיגול דלא הוה פיגול, משום דדוקא היכא דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו אמרינן דהיכא דנפק מיניה קולא אמרינן דיש לו מחשבה, ואזלינן לחומרא, אבל היכא דאין מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אף דאתי לידי קולא אמרינן דאין לו מחשבה, וא"כ השחיטה פסולה ושוב אינו מפגל, ע"כ פיגול זה של הקטן מדרבנן, דמן התורה כיון דהשחיטה פסולה אין כאן פיגול, וי"ל דנ"מ לענין טומאה שאם חישב הקטן מחשבת פיגול מטמא את הידים, ע"כ כוונתו בקיצור: