אור ברסלב
גחלי אש דרוש לט

גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש

דרוש לט

דרוש לז

דין קריאת הפרשה של כה"ג ביוהכ"פ:

א) כתיב בתורה ושלח את השעיר במדבר ואח"כ ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה, למדנו דאסור לו להתחיל בעבודת חלב והקטרתה עד שיגיע השעיר למדבר, וה"ה שאסור לו להתחיל לקרוא הפרשה עד שיגיע השעיר למדבר, דמלאכת שניהם בבת אחת הוא, ובודאי כך היתה קבלה בידם דשניהם נעשין בבת אחת, והרואה כ"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, והרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כ"ג כשהוא קורא, כדאיתא במשנה, ולא מפני שאינו רשאי, אלא שהיתה דרך רחוקה, ומלאכת שניהם בב"א דמהו דתימא כדר"ל דאין מעבירין על המצות, ומאי מצוה ברב עם הדרך מלך, קמ"ל דלאו מעבר הוא מאחר שאינו עסוק בה, ואעבורי על המצות שמניח זו והולך לראות אחרת, אבל מי שאינו עסוק מותר, כן איתא בגמ', ואע"ג דכתיב יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו בחר אילו ואיל העם ואימורי החטאת, יליף בגמ' דכתיב נמי והמשלח בתר הכי, ומה המשלח דמעיקרא דאין עמידה שלו אלא עד מתן דמים של חבירו, ה"נ והשורף וכבס דמעיקרא, וקראי שלא כסדר (תוי"ט פ"ז מ"ב):

הס"ת שכ"ג קורא ביוהכ"פ היא נקראת ספר העזרה, והיא שכתבה משה רבינו, ואין קורין בה אלא המלך בהקהל והכ"ג ביוהכ"פ, כן פירש"י, אבל התוס' הקשו הלא אסור לכנס שם לבית קה"ק יותר מד' פעמים ביוהכ"פ ואם לאו חייב מיתה, ופירשו דשתי ספרי תורות הוי א' בבית קה"ק, וא' בעזרה, ונעשית דוגמת ספר העזרה שיהיה נגלל לתחלתו, ולא היו יכולין לכנוס לפני ולפנים, כי אם לתקן או שלא יתעפש ויתקלקל, או בשעת חניית הארון במשכן בשילה עד שבנה שלמה את ב"ה (בבא בתרא י"ב):

ב) קריאת הפרשה של כ"ג ביוהכ"פ מן התורה היא, ופירש"י ותוי"ט דלמדין מן המלואים וכמו במלואים זה הדבר אפי' דיבור מעכב עכ"ל, אבל בריטב"א בשם הירושלמי מפרש דלמדין מפרשת יוה"כ גופא דבעי התם מנין למקרא הפרשה, ר' אידי בשם ר' יוחנן, כתיב ויעש מת"ל כאשר צוה ד' מכאן לקריאת הפרשה, לומר דאפי' צוואות יש לו לעשות כאשר צוה, לומר שנקראם אף הוא בדיבור, כאשר צוה ד' בדיבור עכ"ל, וכן כתבו בתוס' ישנים, אבל המאירי כתב שאין הדברים נראין לעכב אלא שסדר הענין היה כן, ממ"ש כאן שאני קריאה דצורך עבודה הוא, ומתוך כך הותרה בה לבישת בגדי כהונה עכ"ל, נראה שכך כוונתו, מפני שבגמ' אמרו דלצורך עבודה היא ולא עבודה ממש ש"מ שאינו מעכב, ולפע"ד ליכא ראיה, כיון דלהגמרא ירושלמי פשיטא שמן התורה היא ומעכבת, למה לא יעכב, ואף כי אינו עבודה להצריך בה בגדי כהונה, אבל חיוב לעכב ישנו בזה, וכ"ת אנה מצינו דוגמתו מצינו במלואים כנ"ל, (מכאן קשה לי על התוי"ט בסוטה פ"ז מ"ז דדייק מדבכה"ג נקיט המשנה לשון ברכות י"ג ואצל המלך פרשת המלך דקריאת הפרשה של המלך הוא מן התורה, וקריאת כ"ג הוא תיקון אנשי כנסת הגדולה עכ"ל, וקשה לי דהא הירושלמי ס"ל דגם קריאת הכ"ג מן התורה היא ואיך יפרש המשנה וצע"ג), והרמב"ם והרא"ש ז"ל לא גילו לנו דעתם בזה אם קריאת הפרשה מן התורה היא ואם היא מעכבת, וטעמם נראה לי דאין נ"מ כלל לדינא, דלכו"ע הסדר אינו מעכב, ואפי' אם נאמר דהקריאה מעכב אבל הסדר אינו מעכב, ואף שבבגדי לבן הן מ"מ בחוץ היא, ואנן פסקינן כר' יהודה, ואפי' לר' נחמיה דס"ל דדברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ מעכב, מ"מ קריאת הפרשה בודאי אינה מעכבת הסדר כי לאו עבודה היא, ועוד דבגדי לבן שקורא בהן לאו דוקא כמו שנבאר אח"כ, והה"ד דיכול לקרות הפרשה בבגדי זהב ובדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ אפי' לר' נחמיה אינו מעכב הסדר, וקריאה עצמה בין שהיא מה"ת בין שהיא מד"ס, מ"מ אם יש שהות ביום לקרוא, פשיטא שצריך לקרוא, ואם אין שהות ביום בודאי עבר יומו בטל קרבנו וכ"ש קריאת הפרשה דלאו עבודה היא, ועוד נ"ל מה דאמרינן דקריאת הפרשה מעכב לאו מעכבת כמו הקרבנות בעצמן, אלא הו"ל כמו סמיכה או תנופה דשירי מצוה הן דאין כפרה אלא בדם, מ"מ מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפרו:

ג) אמרו לו לכ"ג הגיע השעיר במדבר, ומנין היו יודעין דריכאות היו עושין, פירש"י ז"ל בנ"א עומדים מירושלים לצוק בכדי שיראה זה סימנו של זה, ומניפין אותם הסמוכין למדבר בסודרין, וזה הסמוך לו רואה ומניף בה, ורואה חבירו הסמוך לירושלים ויודעין שהגיע השעיר למדבר, והרע"ב פירש אבנים גדולות וגבוהות זו על זו ששם השומרים עומדים ומניפין בסודרין, והרמב"ם פירש מצעות גדולות, והתוי"ט גורס דרבנאות מלשון דרבנאי בסבי דבי אתונא, שפירש"י שם אורבים ושומרים, ואף דת"ק אמר הגיע השעיר למדבר, ולכאורה ר' יהודה ג"כ כן ס"ל, מ"מ פירשו הרע"ב והרמב"ם שר' יהודה ס"ל כיון שהגיע השעיר למדבר שם נעשית מצותו אע"פ שלא הגיע לצוק, ות"ק ס"ל דוקא שהגיע לצוק ממש ולא מקודם, ואין הלכה כר' יהודה, אלא צריך דוקא שיגיע השעיר לצוק, ולא מקודם, ותמיהני דהרמב"ם בעבודה כתב כיון שהגיע השעיר למדבר, הלא בכאן בפירוש המשנה כתב דר' יהודה סבר משהגיע שעיר למדבר נעשה מצותו אע"פ שלא הגיע לצוק, ולפיכך משערין שיעור כדי שיגיע לבית חורון שהוא במדבר בלבד ואינו הלכה, ואף כי לשנא דמשנה נקיט ות"ק נמי הכי קאמר, מ"מ כיון שנ"מ טובא לדינא דרכו של פוסק לפרש ולא לסתום, וצ"ע שלא העירו בזה נושאי כליו, והרמב"ם גרם לבית חירון ובמשנה איתא לבית חדודו, וכפי דתנינא לעיל דמירושלים עד הצוק י"ב מילין, ולשיעור ר' יהודה הוא ג' מילין, א"כ החילוק בט' מילין, ושיעור מיל הוא כפי אשר הסכים התוי"ט לבית יוסף סימן קכ"ג הוא ח"י רגעים (מינוטין) ולשיעור ר' יהודה צריך למנות ארבעה וחמשים רגעים ולשיעור ת"ק הוא שלש שעות וששה ושלשים רגעים, א"כ החילוק גדול וכל כה"ג הו"ל לאודועי, מ"מ לדברי כולן לא היה צריך לחכות עד דחיפתו לצוק, אלא למר עד שהגיע למדבר כבר נעשה מצותו, ולמר כיון שהגיע לצוק. ונ"ל משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולר' יהודה כיון דכתיב בתורה המדברה, כיון שהגיע למדבר נתקן המצוה, ולת"ק עד עיקר שילוחו לעזאזל כלומר לצוק כנ"ל, וכן ר' ישמעאל ס"ל ג"כ במשנה כיון שהגיע השעיר למדבר היה הלשון מלבין הרי קודם דחייתו לצוק היה מלבין, ור"א בן הקפר בגמ' (יומא ס"ז) ס"ל שהיה קושר לשון של זהורית על פתח האולם, מ"מ כיון שהגיע השעיר למדבר היה מלבין ג"כ קודם דחיפתו לצוק ונעשה מצותו קרינא ביה, אבל כפי שנראה מן הגמ' דלא היה מלבין אלא עם דחיפתו לצוק, ואנן קיי"ל כת"ק דהכ"ג אינו קורא, וכן אינן שורפין פר ושעיר הנשרפים עד שהגיע לצוק כנ"ל:

וכפי שקיי"ל כדאמרן, ולפי חשבון שחשבנו לעיל היה צריך הכ"ג להמתין יותר מג' שעות וששה ושלשים מינועין, כ"ש לפי מה דקיי"ל דשיעור מיל הוא כ"ד מינוטין דראוי להחמיר בשל תורה, ואסור לו להתחיל בעבודה אחרת לערך ג' שעות אשר המתין, וצריך להבין דהלא כל הלילה היו מתעסקין עמו של תחטפנו שינה שמא יראה קרי, ואף דבכל מקום נקרא בתורה מקרה לילה, פירש"י בחומש דבר הכתיב בהוה, ובודאי ה"ה מקרה יום ועדיין עליו לעבוד הרבה ולכנוס לפני ולפנים להוצאת כף ומחתה, א"כ למה לא נזכר במשנה שיהיה קורא בכתובים ושיהיו מתעסקין עמו מפני טורח העבודה הגדולה שעליו שלא יישן, וי"ל דבלילה שהכל ישנים ואם הוא אחד יהיה ער שכיח היא שתחטפנו שינה, לכן היו נעורין בלילה בשבילו הרבה אנשים שישמע כ"ג קול ההברה, אבל ביום דבלא"ה הכל נעורין ושומרים את פעמיו וקול רגליו לא חיישו להכי, ובודאי הכ"ג בעצמו שהיה גדול בתורה רמי על נפשיה לעסוק בתורה בעצמו שלא תחטפנו שינה כנ"ל:

ד) בא לו כ"ג לקרות ואיתא בתלמוד ירושלמי הובא במאירי, בכל אתר אתמר הולכין אצל התורה, וכאן בכ"ג ובמלך מוליכין התורה אצלן, אלא על ידי שהם גדולים בתורה, התורה מתעלה בהם, והיה קורא בעזרת נשים כדאיתא בגמ' דעד עתה היה יושב ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, אלא לאו ש"מ דבעזרת נשים היה קורא, אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא, ואם לאו קורא באצטלית לבן משלו, וכתב הריטב"א וכן בתוס' ישנים דדוקא בבגדי בוץ אבל לא בבגדי זהב שאין ללבוש בבגדי זהב אלא לצורך עבודה, שכל המשנה בגדים מעבודה לעבודה טעון טבילה וקידוש, ואין טבילה וקידוש אלא לעבודה חשובה, וקריאת הפרשה אינה עבודה עכ"ל הריטב"א ז"ל, ואי משום הא לא אריא דתיפוק ליה דתיכף אחר הקריאה הלא ילבוש בגדי זהב לאילו ולאיל העם, אבל משום כלאים שלא לצורך דעושה עבודה שמותרת בבגדי בוץ לא איכפת לו, משמע מכאן דס"ל להריטב"א ז"ל כהראב"ד דכלאים בבגדי כהונה הותר אף שלא לצורך עבודה, וכבר בארתי דאצל כ"ג גם הרמב"ם מודה, אבל בירושלמי בפירקין איתא אם רצה קורא בבגדי זהב, אם רצה קורא בבגדי בוץ, באצטלית לבנה משלו פירש"י אצטלית חלוק, והתוס' ישנים פירשו כמו סדין להתעטף בה, מ"מ איך שיהא הפשט אינה בגדי כהונה, ורבותיו של רש"י בפ' אמר להם הממונה פירשו שהוא בגדי כהונה שנותן משלו למקדש לבגדי כהונה, והקשה רש"י ע"ז מדלא קתני בה ובלבד שימסרנה לצבור, אלא ודאי לפי שאין קריאת הפרשה עבודה מותר לו לקרות בלא בגדי כהונה, ומ"מ אם קורא בבגדי כהונה ש"ד דמותר לו ליהנות מהן כדאמרינן בגמרא, והמאירי פירש דלאו דוקא בגד לבן שאינה מבגדי כהונה, כלומר דלא צריך דוקא בגדי כהונה לזה אלא שדבר בהוה שמנהג זקנים ואנשים של צורה להיות בגדיהם לבנים ביום הכפורים עכ"ל:

ה) בסוטה (פ"ז מ"ז) אמרינן דקריאת כ"ג בלשון הקודש דוקא, וקרי ליה ברכת כ"ג, ומשמע ודאי דהפרשה גופא פשיטא דבלה"ק נאמרה, אלא אפילו הברכות דלפניהן ולאחריהן ג"כ בלשון הקודש אבל בתוי"ט פירש שדוקא הפרשה בלה"ק, אבל הברכות נאמרים בכל לשון, ונסתייע מדברי הרמב"ם, אבל כתב דלהפרשה לא צריכינן קרא דפשיטא דקורא מתוך הספר דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה ובספר תורה בלה"ק היא כתובה, ובתוס' חדשים כתב דמנ"ל על פרשת בעשור שבחומש הפקודים שהוא קורא על פה מנלן דבלה"ק נקראת, תדע דאצטריך שמע לרבנן בק"ש שלא תאמר והיו כו', ש"מ דאי לא כתיב והיו הוי נאמרה בכל לשון אף דאיתא בתורה משום דנאמרה על פה עכ"ל, אבל בפרשת המלך גם הברכות יהיו דוקא בלשה"ק (ועיין תוי"ט פ"ז מ"ח דסוטה) ברכת כה"ג כיצד, חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכ"ג, וכ"ג עומד ומקבל וקורא עומד אחרי מות, ואך בעשור וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, ומכאן ליכא למידק דחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב דכולן משום כבודו של כ"ג להראות שיש שררות הרבה למטה ממנו כן כתב הרע"ב, ולשון רש"י בסוטה הוא משום יקרא דכ"ג הוא שמראין מעלותיו מעלה למעלה ממעלה, ועד עתה היה יושב, ופירש בתוי"ט הטעם למה ישב עד עתה אי משום יקרא דכ"ג שלא יהיה עומד כל כך זמן רב בלא עבודה מתחלת שלות השעיר עד הגיעו למקומו, א"נ משום חולשא דכ"ג עכ"ל, ונ"ל דלאו דוקא כשעומד בשעה שהסגן נותן לו הס"ת, דבודאי עוד מרחוק כשרואין שנושאין הס"ת אצלו צריך לעמוד, וזאת לא צריך להשמיענו שהוא בשעה שנותנין לו הס"ת שצריך לעמוד, אלא להשמיענו שמקודם היה יושב, ואף דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, מכלל דבעזרת נשים היה יושב, דשם מותר לישב, אבל בתוס' יומא מביאים בשם הירושלמי דכ"ג יש לו יותר מדרגה ממלך דלאיכא דאמרי אף למלכי ב"ד לא היה ישיבה בעזרה אלא לכ"ג בלבד דכתיב ועלי יושב, וכך איתא שם וישב לפני ד' ולא כן אמר ר' חנא בשם ר' שמעון אין ישיבה למעלה שאין להם קפיצת רגל שנאמר ורגליהם רגל ישרה, וכתיב שרפים עומדים ממעל לו וכתיב וכל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו למעלה אין ישיבה, ודוד ישב אמר ר' אמי אף למלכי בית דוד אין להם ישיבה בעזרה אלא מהו וישב שסמוך עצמו לכותל, ולמי היתה ישיבה בעזרה הוי אומר לכ"ג, שנאמר ועלי יושב על הכסא, א"כ מהו וישב שישב בתפלה עכ"ל תוס', זאת היא שיטת הירושלמי, אבל בגמ' מדמקשה מכ"ג ש"מ דהגמ' דילן סבר דלמלכי ב"ד יש ישיבה בעזרה, ולכהנים אין ישיבה, ומה דכתיב ועלי הכהן יושב, תירץ בספר באר שבע בפ"ק דתמיד שישב רק על מזוזות, אבל בעזרה עצמו לא ישב, אבל לאכול קדשים דכתיב בהו למשחה ולגדולה מותרין היו לישב, ועוד דצורך עבודה היא, דהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, וכן בשעת קידוש ידים ורגלים כיון דצורך עבודה היא הוי ס"ד דגמרא מיתיב ליתיב, אבל שמירת הבית בביהמ"ק אינו אלא מפני כבוד וגדולה, דאי תמה (כלומר שיגע על רגליו בעמדו לשמור) ובעי למיתב לא מצי יתיב עכ"ד בקיצור לפי כוונתו:

ומה שקורא בתורה אחרי מות, ואך בעשור שבפ' אמור, דמותר לדלג בתורה בענין אחד כשהוא קרוב, בכדי שלא יפסוק המתורגמן, אבל אם קודם שיגלול הס"ת עד מקום הדלוג יפסיק המתורגמן הפסוק שקרא הקורא אסור לדלג ולגלול, שנמצא ציבור יושבים ומצפים, ואין זה כבוד הציבור, וקשה לי כיון דמותר לדלג בתורה עד שיפסוק המתורגמן, וקריאת הפרשה מן התורה היא כדאמרן, דאפילו דיבור מעכב, ומפני מה אין אנו עושין ביוה"כ בבית הכנסת לזכר כ"ג ביוהכ"פ, ולקרא אנן ג"כ אך בעשור שבפ' אמור, ונ"ל דאפי' לאותן דס"ל דקריאת הפרשה מעכבת ומה"ת הוא דוקא פ' אחרי מות דהוא מעבודת יוהכ"פ אבל בפ' אמור שהוא רק מקדושת יוהכ"פ בעצמו אינו מן התורה, לכן לא קפדינן ע"ז כמו שנתבאר בירושלמי ומובא בסמוך, ובשביל זה נראה לי שבשני ימים הראשונים של סוכות קורין זאת הפרשה שני ימים, אחת לפרעון של יוהכ"פ, ואחת משום יו"ט של חג הסוכות כנ"ל: ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, ואמר יותר ממה שקריתי לפניכם כתיב כאן שלא להוציא לעז על ס"ת, כשרואין אותו קורא בע"פ יהיו סבורים שס"ת חסר פרשה אחת כן פירש הרע"ב ע"פ הגמ' כאן ובסוטה (דף מ"א ע"א), ופריך הגמרא אמאי נגלול ונקרי, אמר רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת לפי שאין גוללין לס"ת בצבור מפני כבוד הצבור, וניתי אחרינא ונקרי, רב הונא בריה דרב יהודה אמר מפני פגמו של ראשון, ר"ל אמר משום ברכה שאינה צריכה, ואף דבשבת חנוכה מוציאין ג' ספרי תורות, ומתרץ תלתא גברי לתלתא ספרי ליכא פגמא, חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא (סוטה מ"א), ובירושלמי איתא לפי שזה סדר היום לכן מותר לגלול ס"ת מפ' אחרי מות עד אך בעשור, אבל בעשור שבחומש הפקודים אינו מעיקר הקריאה, לכן ג"כ התירו לכ"ג לקרות בע"פ, ואף שדברים שבכתב אסור לאומרן על פה, דוקא חובת הקריאה אסור, אבל בעשור שבחומש הפקודים שאינו מעיקר הקריאה מותר לאומרן על פה, ולכן מותר תמיד לומר תהלים בע"פ משום דאומרה דרך שבח והודיה, אבל לחובה לא, כן פירש הריטב"א וכן כתבו בתוס' ישנים, וכן כתב הרבינו יונה בברכות ע"כ: ו) בענין מנין הברכות שכ"ג מברך על קריאת התורה איתא במשנה שמונה ברכות אבל בפרטן אתה מוצא ט', פי' במאירי שמונה ברכות לאתריה ואינו מברך שלפניה כלל. או שמא ברכת התורה שלפניה ולאחריה הוא מונה אותם כאחד, והא שמתחיל למנותם הראשונה על התורה, כוונתו שלפניה ושלאחריה שניהן מנויות כאחד עכ"ל, אבל בתוי"ט כתב וז"ל על התורה שתי ברכות הן כמו בבית הכנסת, וכן פירש הרמב"ם בפי' המשניות ביומא ובסוטה וכן הרע"ב, ועל ישראל ועל שאר התפלה חדא ברכה היא, אבל בפ"ז דסוטה מפרש הרע"ב כפירש"י וכן הוא בירושלמי דהכא ודהתם, מיהו הרמב"ם בספ"ג מה' עבודת יוהכ"פ פירש דהני שמונה כולן לאחריהן, שכתב ומוסיף לאחריהם ז' ברכות על הכהנים, בפ"ע ועל ישראל בפ"ע, ועל שאר התפלה עכ"ל, והוא כפירוש המאירי, נמצא שבאמת ברך ט' ברכות, וסדר ברכתן לא נמצא בגמ' שלנו לא כאן ולא בסוטה, אבל מפורשין בירושלמי א) ברכת התורה שלפניה, ב) ברכות התורה שלאחריה כמו בבית הכנסת, ג) רצה כמו שאנו אומרים רצה ד' אלהינו בעמך ישראל, ותן לנו לב טהור לעבדך בלב שלם, וחותם ברוך הבוחר בעבודת עמו ישראל באהבה, ד) מודים שאנו אומרים בשמונה עשרה, וחותם הטוב שמך ולך נאה להודות, ה) סלת לנו עונותינו ביוה"כ הזה, וחותם מוחל לעונות עמו ישראל, ו) על המקדש שיעמוד על מכונו, וחותם ברוך השוכן בציון, ז) שיושע ד' את ישראל וישמרם מכל צרה וצוקה, ולא יסלק שכינתו מהם, וחותם הבוחר בעמו ישראל, ח) על הכהנים, שירצה עבודתם ויתקבלו מעשיהם ברצון, וחותם ברוך מקדש הכהנים, ט) מפורש בגמ' שלנו הפלה תחינה ובקשה דרך כלל שיושע ד' את ישראל, וכולל דברים שישראל צריכין להושע לפי הזמן וחותם שומע תפלה ע"כ:

ו) מכאן ואילך כל אחד ואחד מביא ס"ת מתוך ביתו להראות חזותו לרבים, פירש רש"י ז"ל וז"ל לאחר שגמר כ"ג לקרא הפרשה בברכותיה, כל אחד מן הציבור מביא ס"ת לעזרה, דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ, אי נמי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה ומערבין את כולה, כן פירש רש"י בסוטה, אבל ביומא פירש רש"י ומערב יו"כ הביאו לשם, וצ"ע שסותר עצמו וכבר רמזתי ע"ז לעיל, ובמאירי כתב וז"ל, ודבר זה יש מפרשים אותו לדעת האומר שאין עירוב והוצאה ליו"כ ואין צריך לכך שירושלים דלתותיה נעולות בלילה, ושמא היו מערבין את כולה בעירוב אחד, או שמא מבערב היו מביאין אותם לבית הכנסת עכ"ל, מיהו לפי מה דאיתא בעירובין דלאחר שנפרצו בה פרצות לא היו יכולין לערב את כולה, ובע"כ צריך היה להביאם שם מעיו"כ ואיכא למימר דרש"י ביומא מלתא דפסיקתא נקיט, שתמיד אפי' לאחר שנפרצו בה פרצות, הא מקודם יכולין היו לערב את כולה כנ"ל: והס"ת שאנו מביאין שמה לא פתחו כלל, ולא היו קורין בהן אלא להראות חזותו לרבים, ופירש"י להראות נויו של ס"ת ותפארת בעליה, שטרח להתנאות במצות, שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות נאות ס"ת נאה בלבלר אומן כן פירש רש"י ביומא, ובסוטה לא מפרש תפארת בעליה אלא של הס"ת בעצמה, ואין הפירוש דכל אחד רצה להתפאר בזה, דודאי מגונה הוא מי שחפץ להתנאות בפני בג"א אפילו במצות, אלא פירושו דמפרסמין עושי המצות ולמדם לעשות המצות בלב שלם וביד נדיבה כמצוה עלינו זה אלי ואנוהו, ומכאן נ"ל המנהג שנהגו בכל ישראל להוציא בליל יוה"כ בבית הכנסת כל הספרי תורות ולסבב הבימה, והוא מיוסד ע"פ הגמ' הנ"ל: ועוד משמע מדברי רש"י שדייק וכתב תפארת הכתב שנכתב בדיו נאה קלף נאה, ולבלר נאה שפתתו הס"ת להראות להעם הכתב והקלף, ולא קראו בו כלל, וזה ודאי חידוש גדול לפתוח את הס"ת ושלא לקרוא בו, כי אם לראות הכתב והקלף נאה, אכן מותר משום זה אלי ואנוהו שחביבין מצות על ישראל וילמדם לעשות כמוהו, ומכאן נ"ל נשתרבב המנהג בהרבה קהלות אשכנז בשמחת תורה בלילה, ובעיני ראיתי שמוציאין כל ס"ת ופותחין אותו וגוללין ברבים עד מקום הקריאה של מחר, ומחזירין אח"כ ס"ת למקומה, ותמהתי על המנהג הזה, הלא לגלול הס"ת ברבים איכא טרחא דציבורא הרבה במו שאמרנו למעלה, שמוטב שיקרא כ"ג ע"פ, ולא ימתין הציבור עד שיגלול הס"ת, וכאן עושין הדבר בצבור, אלא כיון שמצאו רמז בגמ' שהוציאו הס"ת ולא קראו בהן וגללו להראות את הכתב פעם אחת בשנה ביוה"כ, לכן הותר לנו ג"כ זאת פעם אתת בשנה, ובררו יום שמחת תורה לזה, אבל ודאי יותר מפעם אחת בשנה כיון דלא מצינו בגמ' ודאי אסור לטלטל את הס"ת אם לא לצורך קריאה, כנ"ל ברור:

תוכן העניינים

גחלי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה