אור ברסלב
גחלי אש דרוש לז

גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש

דרוש לז

דרוש לז

סדר עבודת יוה"כ:

א) סדר התמיד ביוה"כ היה כמו בכל יום ויום, וסדר זה הוא כמו שמבאר הרמב"ם בסוף מס' תמיד וז"ל סידור האמיתי היוצא מכל מה שאמרנו על דעת חכמים כן, והוא לאחר הרמת הדשן ממזבח החיצון והוא מזבח העולה, מהדרין מערכה גדולה, ואח"כ מערכה שניה, ואח"כ מעלין שני גזרי עצים ונותנין אותם על המערכה גדולה, ואח"כ מזמנים כבש התמיד, ואח"כ פותחין שער הגדול כמו שזכר, ובשעת פתיחתו שוחט התמיד, ובאין שני כהנים להיכל שאחד מהם מדשן מזבח הפנימי, והשני מדשן המנורה תוך זמן ששוחטין התמיד, ונוטל דמו במזרק, ואינו זורק דמו ע"ג המזבח עד שגמר דישון מזבח הפנימי ואז זורק דמו, ואחר זריקת דמו מתעסק בהטבת חמש נרות מי שמתעסק בו, ומתעסקין האחרים בנתות התמיד והבאת איבריו לכבש ומליחתן שם כמו שהקדמנו הכל בבת אחת, אח"כ מתקבצין בלשכת הגזית וקורין כמו שהקדמנו, ואח"כ מעלין האיברים לגבי המזבח, ואח"כ הסלת ואח"כ החביתין, ואח"כ יין לנסך, ובשעת ניסוך היין מתחילין הלוים בשיר ומנגנין בכלים הנזכרים בערכין, ותוקעין תשע תקיעות בהפסקות כפי הפסקות השיר כמו שיתבאר עכשיו, וכשיוצא המקטיר מן ההיכל עומד על מעלות האולם עם הכהנים האחרים, כמו שיתבאר עד שיגמר העלאת האיברים למזבח, אח"כ מברכין את העם בברכת כהנים, כמו שיתבאר, ושמור זה הסדר שהוא יוצא מתוך כל מה שנאמר בענין במשנה ובגמ', עכ"ל הרמב"ם בפי' המשניות, וכך הן דבריו בהלכות תמידין דפסק כרבנן דמקטיר קטרת בין דם לנרות, אבל הטור פוסק כאבא שאול דקטרת בין דם לאיברים, וטעמו של הרמב"ם דיחיד ורבים הלכה כרבים, אבל טעם הטור כיון דאביי הוה מסדר המערכה כאבא שאול הכי נקטינן, ול"נ ראיה לפסק הרמב"ם מהא דאיתא ביומא (דף ל"ד) קטרח של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים, ופריך שם מני אי רבנן בין דם לנרות מבעיא ליה, אי אבא שאול בין נרות לאיברים מבעיא ליה. ותירץ לעולם רבנן היא ובסדרא לא קא מיירי ע"כ, ופירש"י ניחא ליה לאוקמי כרבנן עכ"ל, הרי דהגמרא חפץ לאוקמה סתם מתני' כרבנן, ובודאי דהכי הלכתא כנ"ל, פירוש כיון דהמשנה לא דייקא לא כמר ולא כמר אחי, חפץ לאוקמי כרבנן דהלכתא כותייהו:

ודע דאף דעבודת תמיד של שחר ביו"כ היתה כמו בכל יום כמו שאמרנו, מ"מ בקצת מחולק, א) לענין הפייסות כמו שבארנו יפה יפה בס' דקה מן הדקה בדיני הפייסות לכל מר ומר כדאית ליה, ב) בכל יום היה תרומת הדשן בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו, וביוה"כ מחצות (כדאיתא ביומא דף כ' ע"א), ג) בכל יום היו שתי מערכות, כמו דאיתא במשנה דתמיד והן שהיו עושין אותן ביחד, ובחד מקום היו מסדרין אותן, וכשרין בלילה, ועוד היתה מערכה שלישית של קיום האש, דאין לה זמן וסדר קבוע, ונעשית ביום, אבל ביוה"כ היו ד' מערכות, דמוסיפין עוד אחת בשביל קטרת דלפני ולפנים, והד' מערכות היו מסדרין אותן בזה הסדר, תתלה הגדולה בדרום המזבח, והשניה משוכה מקרן מערבית דרומית כלפי צפון ד' אמות, ושנים האחרונים כתב הגאון מהריעב"ץ ז"ל דנראה לו דמסדרין אותן מזרח וצפון כדי שיהיה המזבח מעוטר עכ"ל, ד) בכל יום עושין הכל אף בכהנים הדיוטים, אבל היום לכל הפוסקים מן התורה כל העבודות של יום זה דוקא בכ"ג, ולריטב"א תמידין ומוספין לפי שאינן מיוחדות ליום זה מדרבנן דוקא בכ"ג ומכשירי עבודה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה וכדומה, גם היום בכהן הדיוט לדעת הרמב"ן והרבה רבוותא ז"ל, מלבד הריב"א ובעל המאור דס"ל דאף תרומה הדשן היתה בכ"ג, ה) קטרת של חוץ בכל יום, היתה בשתי מחתות, דהיה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב, והיום במחתה אחת, דחותה בשל זהב (מזהב פרוים אדום דדומה לדם פר) ובה היה מכניס אפילו בקטרת של חוץ, משום חולשא דכ"ג, כן דעת הרמב"ם ותיו"ט אבל י"א דגם ביוה"כ קטורת של חוץ היתה כמו בכל יום כמו שבארתי לעיל בהלכות קטורת כמו שכתב הרמב"ן המלחמות בשם התוספתא, ו) פרסו סדין של בוץ בינו העם, כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ, וטובל טבילה ראשונה בחול כמו בכל יום, במקוה שע"ג שער המים בצד לשכתו, אבל יתר הטבילות בקודש על גג בית הפרוה, וטבל ועלה ונסתפג והביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו ונסתפג כדי שלא יהיו מים מבדילין בין בשרו לבגדים ועוד משום נימא או עפר ויהיה חציצה, ז) בכל יום היה מקדש מכיור, והיום מקיתון של זהב ולדעת הירושלמי קידוש הראשון של כ"ג ג"כ מן הכיור וכן דעת רש"י והרע"ב, והתויו"ט כתב דלא דקדקו דהיום מקיתון של זהב, אבל הם סמכו על הירושלמי כנ"ל, ח) בכל יום אין מטילין עששית ברזל לחקק בית טבילתו, אבל היום מפני ריבוי הטבילות והקדושין, אם היה כ"ג זקן או איסטניס מחמין לו חמין מערב יוהכ"פ ומטילין לתוך הצונן, או עששית של ברזל, אע"פ שהוא מצרף ואסור משום מכה בפטיש שהיא גמר מלאכת הברזל לחתכו, כיון שאין מתכוין לכך אינו אלא משום שבות ואין שבות במקדש ולדעת הפר"ת חוץ שמטבילה ראשונה שהיתה בחול דשם אסור. שבות אבל יתר הפוסקים לא חלקו ט) בכל יום שוחטין את התמיד כל השני סימנין, אבל היום שוחט ברוב שנים ומירק אחר השחיטה על ידו:

ב) בעודנו לבוש בגדי זהב בטבילה ראשונה, מקריב קצת מן המוספין כמו שנתבאר לעיל להרמב"ם הפר ושבעת הכבשים דפסק כר"ע דס"ל הכי, אבל להרא"ש כיון דבגמרא פליגי תנאי אליבא דר"ע, איכא מאן דאמר משמיה דר"ע ו' כבשים עם פר העולה היו קריבין עם תמיד של שחר ואחד הנשאר עם תמיד של בין הערבים, ואיכא מ"ד איפכא, שהאחד קרב עם תמיד של שחר, וששה הכבשים עם תמיד הערב, והדעת מכרעת כחד מהנך תנאי דאמר משמיה דר"ע שמקצת המוספין בבקר, ומקצת בערב, לקיים מה שנאמר מלבד עולת הבוקר, אלמא שמוספין קריבין עם עולת הבוקר, ולקיים סדרא דקראי שהעבודה נאמרה באחרי מות קודם המוספין, ואיכא למימר שגם פר ושעיר היו קריבין אחרי הוצאת כף ומחתה, כדי שנמעט ההפסק בין עבודת היום, ובין הוצאת כף ומחתה, שהרי כתובים מיד אחר עבודת היום, והיה ראוי לעשותן מיד, אלא שאנו צריכין להקדים אילו ואיל העם לקיים חמש טבילות ועשרה קדושין דגמירי שצריך לעשות ביו"כ, הלכך כל מה שנוכל למעט ההפסק עדיף טפי עכ"ל הרא"ש ז"ל, ומה שכתב ז"ל דמסתברא ליה דלא לפסוק כר"ע במשנה, אלא כתנאי דפליגי אליביה כדי להקריב מקצת מוספין בבקר ומקצתן בין הערבים, לא הבנתי הלא גם להרמב"ם ז"ל ג"כ חולקין את המוספין דז' כבשים והפר בבקר, והשעיר והאיל דמוסף ג"כ מקריב אליבא דהרמב"ם בערב ולא עוד אלא אם עשה אותן קודם עבודת היום לא עשה ולא כלום כמו שפסק הרמב"ם גופא, א"כ גם אליבא דרמב"ם נתקיימו שתי המקראות כמו אליבא דהרא"ש ז"ל וצ"ע, ואם חל בשבת מקריב ג"כ הכ"ג בעצמו קודם מוסף היום את השני כבשים של מוסף שבת עם שני העשרונים דתדיר קודם, ואח"כ הפר וז' כבשים דאמרן ומעלה המנחות של שני המוספין אחר שיגמור להקריב המוספין, ומנסכים אז היין של שניהם ביחד ומרבין ותוקעין עד שיגמור שלי המוספין, וכן מסדר את לחה"פ ומקטיר את השני הבזיכין, וללחם משנה בזיכין קודמין למנחת סלת, ולהמשנה למלך קודמין הבזיכין דוקא לנסכי יין אבל לא למנחת נסכים שעמה וטעם דבזכין קודמין לנסכים הוא עפ"י הירושלמי כמו שמבואר שם דבזיכין דהן לאישים נקראין מקודש לגבי יין שהוא לספלים. מיהו נראה דהלחה"פ מסדרין אותן כמו בכל שבת בד' כהנים, כיון דאי אפשר שהכה"ג בעצמו יעשה זאת בע"כ צריך ד' כהנים כדאיתא במנחות, ונ"ל ג"כ דאין הכ"ג מסייע כלום לנשאו, כי כבודו של כה"ג תמיד שיושיטו לו אחרים שהוא יעשה, אבל השני בזיכין בודאי הוא מקריב בעצמו ואף כי הדין הוא בכל שבת ששני הבזיכין מקריבין שני כהנים, מ"מ נ"ל דזה אינו מן התורה, כמו אצל שני גזרים של בין הערבים, דגלי קרא בפירוש ששני גזרי עצים בשני כהנים, כדכתיב וערכו הרי כאן שנים (כדאיתא ביומא דף כ"ו ע"ב) אבל כאן אינו אלא משום אורחא דמלתא דברוב עם הדרת מלך, כמו שכתבו התוס' במנחות ודף ס' תוס' ד"ה יכול) אצל מנחת חוטא, דמאי דנקט שם בגמ' אצל מנחות שני כהנים, דה"ה כהן א', אלא דאורחא דמלתא משום דברוב עם הדרת מלך, לתנו שתי מנחות לשני כהנים. אף כאן י"ל כן דמשום אורחא דמלתא נתנו שני הבזיכין לשני כהנים משום ברוב עם כדאמרן, אבל ביוה"כ המצוה בכ"ג היא דודאי מקריב הוא את שניהם ע"כ, ורש"י בחומש פ' אתרי פי' (פ' ט"ז פסוק כ"ג) כתב וז"ל וסדר העבודות תמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודת פר ושעיר הפנימים וקטרת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושעירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטורת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב עכ"ל.

ונראה מלשונו שאחר עבודה של שחר עשה תיכף עבודת היום, וקצת מן המוספין עשה אצל הקרבת איל אחר עבודת היום בין הערבים, וזה בודאי תמיה דהוא דלא כמאן לא כר"א ולא כר"ע, ועיין בלחם משנה בפ"ג דעבודת יוה"כ, וצ"ע, ועוד יתבאר לקמן יתר העבודות לרש"י ז"ל:

ג) טבילה הראשונה היתה בחול, כיון שאינו בא לחובת היום, דהלא בכל בוקר היתה טבילה זו משום סרך טומאה ישנה כמו שבארנו, אבל טבילה שניה היתה בקודש על גג בית הפרוה, ורש"י והרע"ב פירשו מכשף ששמו פרוה בנאה ונקראת על: שמו, והרמב"ם והתוס' ישנים והריטב"א פירשו עפ"י הירושלמי יש מן החכמים שאמרו כי חפר מחילה תחת הקרקע בקודש הקדשים כדי שיראה עבודת כ"ג ביוה"כ והרגישו הכהנים בחפירה ומצאוהו, וקראו אותה לשכה על שמו, אבל הוא נהרג שם עכ"ל. ולכאורה חמוה דמשום דהמכש. עשה שלא כדין יקרא הלשכה על שמו. ונראה. לי לפרש דכמו אצל קרח אמרה תורה לעשות רקועי פחים צפוי להמזבח למען אשר לא יקרב איש זר וכו', אף כאן לזכר שלא יהין איש לעשות כמוהו נקראת הלשכה על שמו ול"נ לפרש דמשו"ה קראוהו פרוה, מלשון דם פרים, כמו שעשו לכל כלים של יוה"כ מזהב פרוים שדומה לדם פרים, אף כאן נקראת לשכת בית טבילה שלו ג"כ כן כנ"ל. ובתפארת ישראל פירש, כיון שעלו המים לגבוה ע"י וואסער לייטונג נראה כמו שנעשה ע"י כישוף ע"כ, וכתב המרדכי בפ"ק דשביעית והואיל שהוא מנוקב בטל מתורת כלי, דהמים הבאים לתוכו מעין עיטם על שער המים שהיה טובל בה כ"ג, עכ"ל, בית הטבילה של בית הפרוה היתה כ"ג אמות גובה מקרקע העזרה, וכתבו התוס' דבית הטבילה שהיתה ע"ג בית הפרוה היה מחזיק שלש אמות גובה, ואף כי קומת אדם הוא שלש אמות בלא ראשו, מ"מ היה די בג' אמות, כי כשנכנס למים עולין המים על ראשו, וכתב התויו"ט במדות שהיתה מעלה מיוחדת מלשכת המדיחין ע"ג בית הפרוה מחולקת במחיצה בל יראה העולה לתוך המדיחין, ולפיכך תנן משם עולה, כי לא יתכן שילך דרך המדיחין שיש שם ריח מהקרבנות שמדיחין שם ואין זה כבודו עכ"ל, והמעלות היו בנין אבנים מגולגלות וסובכות כמו שפירש הרע"ב, ולפי דעת פר"ח בס' מים חיים ובהגהות רעק"א ז"ל משמע שדוקא מטבילה שניה ואילך כיון שהיתה בקודש שם היה מותר להתם חמין או עששית של ברזל מערב יוה"כ, דכיון שהיתה בקודש אין שבות במקדש, אבל בטבילה הראשונה שהיתה בחול אסור דשם יש שבות, אבל כפי הנראה מס' שער המלך שכתב לענין הזאה שבבית המקדש אפי' בהר הבית מותר כמו דאיתא בעירובין נראה דאין חילוק, וכן נראה מדעת הרמב"ם והרא"ש והתורת עולה דאין חילוק, וכתב עוד המרדכי שם בפ"ג דשבועות, ואף דבטבילה בחמין ליכא דגזרו משום גזירת מרחצאות כדאמרינן בברכות וכי יש טבילה במים חמין והא שאובין נינהו דפירושו כשאובין חשיבי, א"כ למה התירו לכ"ג להחם לו חמין לתת לתוך המקוה להפיג צינתן, דשאני ביהמ"ק דהתירו ג"כ שבותים אחרים כ"ש עבודת יוהכ"פ דתקיפא טובא עכ"ל, ולמדנו מזה שני דברים א) למדנו דאסור לכל אדם לטבול במי מקוה חמין משום גזירת מרחצאות, ב) למדנו עוד דהא דבביהמ"ק התירו שבותין, לאו דוקא צורך שבת, אלא אפילו שבותים אחרים, דהלא גזירת מרחצאות אינן ענין לשבת, אלא ודאי כל גזירה דרבנן נקרא שבות והם אמרו לאסור והתירו בצרכי המקדש כדאמרן, אבל בירושלמי אסרו להחם חמין משום גזירת מרחצאות לר' יהודה אפילו מעט, כן פירש בק"ע ופני משה שם לד"ה שיהיה כל המקוה מחמין של ערב יו"כ ולא התירו אלא מעט חמין ועיי"ש:

ד) וכתב המשנה למלך דפריסת סדין בין כ"ג ובין העם בודאי צריך בכל הה' טבילות דגנאי הוא לכ"ג לראותו כשהוא ערום אבל דשיהא של בוץ כדי להכיר שעבודת היום בבגדי בוץ, כלומר בבגדים לבנים, זאת היא רק בשתי טבילות הראשונות דתרי הכירא עבדינן כדאמר רב כהנא ביומא, אבל מדברי הרמב"ם נראה שבכל הה' טבילות היה פריסת סדין של בוץ עכ"ל, ובמשנה איתא הביאו לבית הפרוה. ויש לדקדק הלא בית הטבילה על גג בית הפרוה היה ולמה לא הביאו אותו עד בית הטבילה ממש. ונ"ל לפרש דבאמת לא היו מלוין אותו אלא עד המסיבה ומשם להלן היה עולה בעצמו, וטעמו של דבר נ"ל כיון דכ"ג אסור לראותו ערום הוא בעצמו פשט שם את בגדיו וירד. ואף דכתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש, רצה הוא שירחצו אחרים עמו הרשות בידו, דזה דוקא בכל השנה כולה שנכנס לבית המרחץ במקום שאינו מקודש. מותרין אחרים לרחוץ עמו, אבל כאן בקודש שהיתה מיוחדת לכ"ג אסור לרחוץ עמו אחרים, וגם אסור לראותו ערום, והלכך הלך שם יחידי, כן נ"ל. ולפ"ז הא דתנן הורידו אותו לבית הטבילה אין הפירוש שהם מורידין אותו בעצמם שם, אלא הפירוש לפענ"ד שהיו מלוין אותו עד שם, ובמשנה יומא (דף ל"ד) איתא הביאוהו לבית הפרוה, ואח"כ במשנה השניה איתא לשון בא לו, ויש לדקדק למה אצל שאר דברים מצינן בלשון הפעיל דרך גדלות כגון מפרישין אותו, מסרו לו זקני ב"ד, מסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה והעלוהו לבית אבטינס, הורידו אותו לבית הטבילה, הביאו לו את התמיד, הביאוהו לבית הפרוה, ובשאר דברים מצינן, שבא בעצמו כגון בא לו אצל פרו, בא לו למזרח העזרה, בא לו אצל פרו שני', ואח"כ הוציאו לו את הכף ואת המחתה, הביאו לו את השעיר, ואח"כ עוד הפעם תנן בא לו אצל שעיר המשתלח. בא לו אצל פר ושעיר, בא לו כ"ג לקרות, וצ"ע דודאי לכ"ג משתמשים תמיד לפניו כהנים אחרים כי כן דרכו להראות גדולתו מן התורה על שאר אחיו הכהנים:

ה) קודם הטבילה שניה קדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב ופשט וטבל ועלה ונסתפג, והביאו לו בגדי לבן של י"ח מנה וקידש עוד הפעם ידיו ורגליו, וכתב הרא"ש ובא לו אצל פרו, והיה עומד בקרן צפונית מערבית באויר שבין האולם ולמזבח, לא כנגד המזבח ממש כנגד צפון, והיו עוקמים את ראש הפר שיהא ראשו לצד דרום ופניו לצד מערב, ולא היו מעמידין אותו להדיא ראשו למערב ואחוריו למזרח שמא ירביץ גללים עכ"ל, וכתב הריטב"א ואף דאמרו במדרש דמעולם לא הרביץ גללים אלא שאין לנו לסמוך על הנס עכ"ל, ופסק הרא"ש בזה כראב"י כדאיתא בגמרא וכדפירש רש"י דלא היה עומד ממש בין האולם ולמזבח, אלא סמוך לבין האולם ולמזבח, אצל מקצוע צפונית של מזבח, שהיו מקריבין אצל הפתח בכל יכולת משום חולשא דכ"ג, ויותר מכאן לא יוכל לקרבו, דאי מעייל כנגד המזבח לאו בצפון הוא עכ"ל, אבל הרמב"ם לא כתב כבין האולם ולמזבח, ולכאורה קשה הלא משנת ראב"י קב ונקי, וצריך לפסוק כדבריו, וכתב הכ"מ דבאמת צריך להגיה כך בדבריו, אבל התיו"ט כתב דהרמב"ם סמך על המשנה דמס' מדות דמזבח בצפון נמי קאי ופסק כרבי, והשוה את רבי לר' יוסי בר יהודה, הלכך דוקא בצפון המזבח, ואין צריך להגיה כמו שהגיה הכ"מ, והרע"ב פסק נ"כ כרבי דס"ל דכל צפון אפילו שכנגד המזבח עצמו בין למערב בין למזרח כשר ע"כ, אבל בס' המאירי כתב וז"ל לענין פסק מקצת המזבח בצפון והוא שבע אמות ממנו, ואעפ"כ אין הפר עומד לצד מערבי, ולא השעיר עומד לצד מזרח, משום דאע"פ שהם צפוניים אינו מקום שחיטה, והלכך זה עומד אצל קרן מערבית צפונית, וזה אצל מזרחית צפונית עכ"ל, וכתב הרא"ש הכהן עומד במזרח ופניו למערב וסומך שתי ידיו עליו ומתודה עליו ועל בני ביתו, וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי כפר נא לחטאים כו' כחכמים, ובירושלמי יש בהזכרת השם שניה בוידוי היה אומר אנא בשם עכ"ל, ונ"ל דאף דקיי"ל כר' יהודה דהפר של כ"ג אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, מ"מ מתודה על הכל, דלא כמו שמתודה בכל שאר קרבנות אחרים בכל השנה כולה דאינו מתודה על הקרבן כי אם על חטא שחטא. ועל אותו החטא נתכפר, כמו על עולה מתודה על עשה ועל לאו הניתק לעשה, ועל החטאת מתודה על החטא שחטא (כדאיתא ביומא דף ל"ו, וברמב"ם פ"ג מה' מעשה הקרבנות), שאני הכא כיון דיוה"כ הוא, ובלא"ה צריך להתודות, לכן מתודה על כל החטאים כנ"ל מפשטות המשנה, ועוד משונה וידוי זו מכל הוידויות של כל השנה כולה, דכל הקרבנות אינן מכפרין כלום עד שיזרוק הדם, אבל וידוי זה שהוא על הפר מכפר בעצמו בלי דם, דלמדנו גז"ש משעיר המשתלח, מה התם כתיב וכפר ושם אינו דם, דהלא לא זרקו את הדם של שעיר המשתלח, אף כאן הוידוי בעצמו מכפר בלי דם (כדאיתא בשבועות דף י"ג ע"ב) וצריך להיות הוידוי דיקא באנא, ובשם, דכל זאת למדנו בגמרא מגז"ש, והיה מזכיר בכל וידוי ג' פעמים שם המפורש ב"ה, ואחת בהגרלה, וביחד מזכיר עשרה פעמים, ונשמע קולו עשרה פרסאות עד יריחו כדאיתא בגמ', ואיתא בטור או"ת וז"ל תניא בתוספתא אנא השם עויתי כו' אנא השם כפר נא, ובמקצת גרסאות מזכיר בפעם שני אנא בשם, וכתב ר"ת לא משגיחין ברבי חגי לגבי מתניתין, ובסדר של שלמה הבבלי כתוב בשניהן השם, אבל בסדר אתה כוננת כתוב בראשונה היו אומרים אנא השם, ובשניה אנא בשם אלא שהמשנה נשנית בלשון העולם, ורב האי גאון כתב, לא בלשון זה היה אומר כ"ג אלא שם של מ"ב אותיות, ועדיין מצוי הוא בישיבה בקבלה, וידוע לחכמים, וכן כשהיה אומר לפני ד' תטהרו היה אומר שם המפורש עכ"ל רב האי גאון ז"ל, (כוונתו ג"כ לשם המפורש של מ"ב אותיות וכתב א"א הרא"ש ז"ל ואין נראין לי דבריו, דכיון דילפינן בגז"ש הזכרת השם של ד' אותיות אין לשנות אלא כמו שכתוב בפסוק הוא מזכירו ככתיבתו, והוא שם הנקרא שם המפורש, והוא מקור לכל השמות וכולן נאצלין ממנו, ועליו נאמר ההוגה את השם באותיותיו נעקר מן העולם, ואין להזכירו בגבולין ע"כ, וכתב רבינו סעדיה ז"ל, שראוי לומר לפני השם תטהרו, כמו שאמר אנא השם, וכתב הרי"ץ גיאות ז"ל, ואם אמר לפני ד' אין בכך כלום דקרא הוא דקרינן ואינו הוגה את השם באותיותיו, וכתב אבי העזרי על כל הזכרה היו מברכין וכורעין לכבוד השם יתברך, וכן מצינו בספרים כשמסר ר' נחוניא בן הקנה את השם לתלמידיו צוה להם לכרוע ולפול על פניהם, וכן אנו עושין לדוגמא עכ"ל הטור, ואיתא עוד בקידושין (דף ע"א) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שם בן ד' חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשבוע, (פירש המהרש"א פירושו, קריאתו דכתיבתו הכל יודעין, עכ"ל) ומסיק שם בגמרא מסתברא כמ"ד פעם אחת בשבוע דלעלם כתיב, וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפלה, וכתב שם והוא שם הנהגה והוא שם המפורש, וכל זה גדולה לשמו עכ"ל, הרי דס"ל להרמב"ם ג"כ כהרא"ש דשם של בן ד' הוא הוא השם המפורש, ובודאי אותו מזכיר הכה"ג ביוהכ"פ, ואיתא עוד שם בגמ' ר' אבינא רמי כתיב זה שמי וכתיב זה זכרי, אמר הקב"ה לא כשם שאני נכתב אני נקרא ע"כ, וכתב המהרש"א דהיינו הא דאמרינן דעוה"ז נבראת בא"ד, והעוה"ב בי"ה, בעוה"ז הוא גם דין נכתב ברחמים ונקרא בדין, ושם הקריאה מרמז "א" על ראש השנה, "י" מרמז על עשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוה"כ ימי הדין, ולעוה"ב כולו רחמים עכ"ל, לכן נ"ל דכ"ג ביוה"כ שהיה אז מעין עוה"ב התפשטות הגשמיות ממש, וביכלתו היה אז לעורר רחמים גמורים על ישראל, לכן הותר לו לקראו ככתיבתו כנ"ל, וכתב התוי"ט מ"ש דבראשונה אמר אנא השם ובשניה אנא בשם, דבראשונה שהיה מתחיל צריך שיאמר בה"א הקריאה שקורא להשי"ת בשמו שמתודה לפניו, ובשניה שמבקש הכפרה אומר בשם, ר"ל שבשם הזה יכופר כי הוא המקור לכל השמות, וכדברי הרא"ש ז"ל שהוא שם של בן ד', ועוד כתב התיו"ט, ואף דבכל יום ברכו הכהנים את העם במקדש בשם המפורש, מ"מ לא היו כורעים אלא כשיצא מפי כ"ג ביוהכ"פ, ואולי טעם הדבר כמו שכתב החכם ר' משה קורדואירו ז"ל בסוף עבודת יוה"כ שבכל יום מזכירין את השם בברכת כהנים בניקוד א"ד כמו היום אצלנו, והכ"ג ביוה"כ מזכירו בניקוד חולם סגל קמץ סגול עכ"ל. ובספר יערות דבש חלק א' ביאר עוד הדבר וז"ל וכן שם המפורש א"א להזכירו כי שם המפורש צריך להיות בלי תנועות כלל רק בקול וזה א"א לבני אדם לדבר רק ביו"כ היה עפ"י הנס והיה יוצא מפי כ"ג בלי הזכרה כלל או נעות שפתיו של כהן רק מעצמו יוצא בלי תנועות פיו כלל ולכך היו משהחיים וכורעים והתיו"ט תמה מה החרדה הזו תמיד היו מזכירין במקדש השם ככתבו (ואני תרצתי שהיה לאחר שמעון הצדיק שלא היו מזכירין את השם ככתבו) אבל לפמ"ש ניחא כי יפה עשו שחרדו כי הוא קול ד' יחולל אילות והנה הדיבור היוצא מקול הן המלאכים והן בגדר ארבע חיות הקודש שהן בארבע מוצאות כי מוצא החמישי שהן אותיות הגרון הן אותיות הקול והן תוכן עלילים הראשונים עכ"ל כלומר דאותיות היחוד הן כולן אותיות הגרון דלא צריך לזה תנועה כלל כי הוא האחדות האמיתית ולזה מרמז קול השופר כמו שמבאר שם למעלה מזה והבן. וכתב עוד התויו"ט אף דבמשנה איתא רק אצל שעיר המשתלח שהכהנים והעם כורעים, מ"מ פשוט הוא דבכל הוידוים בשעה שמזכיר את השם היו כורעים בכל עשרה הזכרות, דבהזכרה תליא מלתא, ובתוס' חדשים רצה לומר דבשני הוידוים של פר, לא היו שומעין כל ישראל את השם שהזכיר הכ"ג, שהפר היה עומד בין האולם ולמזבח, משא"כ אצל שעיר המשתלח, דהשעיר היה עומד בשער המזרח ושם היה מתודה עליו, ולכן שמעו כל ישראל, ואף דביריחו היה נשמע קולו של כ"ג, דהרי רש"י כתב דרק פעם אחת היו שוחטין עכ"ל, ובודאי זה דוחק, כיון דהרמב"ם מביא אבל כל הוידוים, וכן נהגו בכל ישראל שכורעים בכל האזכרות, דודאי שמעו כל העם קולו של כ"ג בכל האזכרות, ואף ביריחו דרחוק י' פרסאות שמעו פעם אחת פשוט הוא שבעזרה שמעו תמיד, ובספר הקנה איתא וכן כתב האר"י ז"ל, מה שאנו אומרים שם המפורש יוצא מפי כ"ג, שהכ"ג לא היה מוציא את השם הקדוש והנכבד יתעלה מפיו, אלא כשהגיע לשם, השם היה יוצא בעצמו מפי כ"ג, דכתיב בכל מקום אשר אזכיר ולא כתיב אשר תזכיר, וכתב הרמב"ם בראשונה היה מגביה קולו בשם כיון שרבו הפריצים חזרו לאמרו בקול נמוך, ומבליעו בנעימות עד שלא יבינו בו אפילו חבריו הכהנים עכ"ל, והובא ג"כ בהגהות אשר"י, והלחם משנה תמה ע"ז וז"ל קשה דבפרק עשרה יוחסין לא אמרו כן אלא על שם של בן י"ב אותיות ולא על שם של בן ד'. ונ"ל דהרמב"ם לא היה גורס שם כן, דכך כתב ג"כ בהלכות תפלה עיי"ש, ועוד הקשה הלח"מ דמקידושין נראה דכ"ג היה אומר את השם במהרה בזמן שאחיו הכהנים מנעימים קולם, ורבינו ז"ל כתב בהיפוך, שהכ"ג היה מבליעו בתוך נעימותיו, והיה מזמר כשאומר השם שלא יבינו מה שהוא אומר עכ"ל, ונ"ל דבעת הדוכן שהיו שם כהנים אחרים, שפיר היה יכול להבליעו בשעה שהכהנים היו משוררים, אבל ביוה"כ הוא בעצמו אמר ולא הכהנים, א"כ בודאי צריך הוא בעצמו להבליעו וא"ש, ואיתא עוד בקידושין (דף ע"א ע"א) אמר רב יהודה אמר רב שם של מ"ב אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מדותיו, וכל היודע אותו והזהיר בו ומשמרו בטהרה. אהוב הוא למטה ונחמד למעלה, ואימתו מוטלת על הבריות ונוחל שתי עולמות עוה"ז ועוה"ב ע"כ, ואף דאנן קיי"ל דמזכיר שם של בן ד', אבל כיון דרב האי גאון ז"ל ס"ל דמזכיר שם של בן מ"ב, לא נמנעתי להביא את המימרא הזאת, ואח"כ בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח כן איתא במשנה (יומא דף ל"ז ע"א) וכן איתא ברמב"ם (בעבודה פ"ג ה"ב) ופירש בלח"מ אף דהרמב"ם פסק דרובא דמזבח בדרום ומקצתו בצפון קאמרה המתניתין דהיה מגריל כנגד המזבח במזרחו בחלק צפונה שלו כלומר בחלק המזבח שהיה בצפון לאפוקי שלא בחלק שהיה בדרום בהגרלה טעונה צפון ומ"ש לצפון המזבח ר"ל בחלק צפונה של מזבח ולעולם מקצת המזבח בצפון נמי קאי עכ"ל, אבל ברא"ש איתא ז"ל ובא לו למזרח העזרה להגריל אינו צריך אלא שיהא בעזרה עכ"ל דלא כתב בצפון כמו דאימא בפירוש במשנה וברש"י בגמרא פירש בא לו למזרח העזרה חוזר אחוריו לצד מזרח סמוך לפתח שלא היו מכניסין השעירים להגריל אלא שיהיו בתוך חלל העזרה כדכתיב והעמיד אותם לפני ד' אבל לא לקרבן כ"כ לצד ההיכל עד שהוא בא לשוחטו היו מקריבין אותו כדתנן לקמן הביאו לו את השעיר שחטו עכ"ל. ובד"ה לצפון המזבח כתב כלומר משוך מכנגד המזבח לצד צפון שיהא כנגד האויר שבין מזבח לצפון, דאע"ג דלא שחיט ליה הכא, מ"מ כל מעשיו טעונין צפון, ואשמועינן שאין צפון כנגד מזרחו של מזבח עכ"ל, ולכן תמיה לי על הרא"ש ז"ל דלא די שלא הזכיר כלל צפון, אלא כתב עוד בפירוש שאינו צריך אלא שיהיה בעזרה וצ"ע ובתו"כ כתוב ג"כ בפירוש דטעון צפון:

הכ"מ פירש דהרמב"ם פסק כראב"י, ומגיה בדבריו דצריך להיות כבין האולם ולמזבח, כדמוקי לה בגמרא, אבל התויו"ט פירש דהרמב"ם פסק כרבי, אבל רבי לא הוסיף בכולי צפון, אע"ג דמרחיק הצפון למערב ולמזרח מ"מ אפשר דס"ל דוקא מה שכנגד בין כותל המזבח ולכותל צפונית העזרה לרבי אינו כשר מה שבין הכיור כו' והלח"מ כתב דפסק כראב"ש והרע"ב פסק כרבי, פירוש במשנה דס"ל דכל צפון אפילו שכנגד מזבח עצמו בין למערב בין למזרח כשר, ומהמאירי נראה שמפרש כהלח"מ דפסק כראב"ש עיי"ש, ומהריטב"א נראה ג"כ שמפרש כהלח"מ דכתב דלעיל לאו דוקא, אלא לאפוקי מדר' יוסי ברבי יהודה ומרבי, ולמימר דאי מתניתין כפשטא ראב"ש היא, ולכשתמצא לומר דתנא דמתניתין סבור ליה דכולי מזבח בדרום, תני כבין האולם ולמזבח, ואכתי הוי כראב"ש נמי עכ"ל. ואף דהרמב"ם סבר דרובא דמזבח בדרום מ"מ מצי סבור כראב"ש, ולא צריך לשבש. דוק ותשכח כי קצרתי: בא לו להגריל:

ב) הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, ומפרש בגמ' דמצדד אצדודי, ופירש"י לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיכסה בו רבו מקצת צד רבו, אף כאן היו הולכין אחורי כה"ג כך, ואף דהרמב"ם כתב דין זה בהלכות ת"ת, מכל מקום השמיטו בכאן אף דמפורש בהדיא בגמ' דאף בכ"ג הדין כן, וצל"ע ואפשר דאשם סמיך:

ג) ומעמידין שני השעירים פניהם למערב ואחוריהם למזרח, וכ"ג בא לשם, והסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, וב' השעירים לפניו א' לימינו וא' לשמאלו, (לשון הרמב"ם בעבודה), אף דבמשנה בש"ס לא הוזכר רק ושם שני שעירים, מ"מ פשוט הוא דכשבא לשם היה הכל מוכן, וכתב הרא"ש השני שעירים היו שוין במראה ובקומה ובלקיחתן כאחת, וכ"ז אינו מעכב אלא למצוה, (וכבר בארתי לעיל כל פרטי דיני השעירים):

ד) וקלפי של עץ היתה, ואין עושין אותה לא מכסף ולא מזהב דחול היתה, דכלי שרת אין עושין מעץ, וכ"ת לקדשיה ונעבדיה מזהב התורה חסה על ממונן של ישראל, כן איתא בגמרא יומא (דף ל"ט) ואף דהגרלה לאו עבודה היא ואיך יעשו לזה כלי שרת ? י"ל דה"ק דאם יעשו אותו מעץ ויקדש אותו ידמו העולם שהוקדש וידמו שהוא כלי שרת, ויסברו שיכולין לקדש בו מנחה או לקבל בו דם בשעת צורך, ויאמרו שמותר לעשות כלי שרת מעץ, לכן לא קדשו אותו ועשוהו משל עץ, כן איתא בתוס' ישנים, וכתבו עוד לרב יהודה דאמר מצות ליהנות נתנו איך יוכל לקדשיה כיון דיכול לעשותו בשל חול דהגרלה לאו עבודה היא וא"כ נהנה מהקדש שלא לצורך, י"ל כיון דכבוד המצוה הוא מותר להשתמש בשל קודש, והריטב"א תירץ דבאמת קיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו והיו יכולין לקדשה דאי לאו משום גזירה ואף הגורלות אין צריך לעשותן דוקא של מתכות אלא מותר לעשותן נמי של עץ, מ"מ בבית שני עשו אותן של זהב שכיון שאין להם תוך לא גזרינן, וכ"ת התורה חסה על ממונן של ישראל ולמה עשו אותן מזהב דשאני גורל עצמו דהשם כתוב על אחד מהן, והעלתם דאורייתא, וכן נמי ידות כלים עשו אותן של זהב משום דעבדי בהו עיקר שירות תדיר, כן כתב הריטב"א והגורלות צריכין להיות שניהן שוין לא יהיה אחד גדול ואחד קטן אחד כסף ואחד זהב (גמ' שם), וצריך כתיבה לשמה עליהן, כן כתוב בתוס' ישנים ע"פ ת"כ, ועל אחד היה כתוב לד' ועל השני לעזאזל, אבל בירושלמי דחקוק הוה עליהן דכתב יכול להמחק והיה כתוב עליו אחד לד' בשתי שיטות אחד מלמטן והשם מלמעלן. והקשה בתוס' ישנים משם הר' אלחנן, אמאי לא קאמר חטאת לד' שיזכיר השם מאוחר כדאמרינן בפ"ק דנדרים (דף א') לא לימא אינש לה' קרבן אלא קרבן לד' דלמא פשע ומדכר שם שמים לבטלה, ואומר רבי דשאני הכא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לד' והדר ועשהו חטאת, ופי' דהכא גזירת הכתוב דצריך שיאמר מקודם לד' ואח"כ חטאת, והריטב"א תירץ דהתם מדרבנן בעלמא, אבל הכא לא גזרו דכ"ג זריז ולא פשע, ועוד שהיה שם הסגן ואב"ד דמדכרי ליה, ועוד תירץ דלד' אין כאן לבטלה דסיום הגורל הוא ודי בזה, ומה שאמר אח"כ חטאת הוא מגזה"כ בעלמא ואינו מעכב, ולפי דברי התוספתא אין הכה"ג אומר כלל חטאת אלא לד' עכ"ל. ובתפארת ישראל תירץ דהתם בנדבה שייך דלמא מימלך משא"כ בזה דחובה הוא, ותו דכבר הניח הגורל עליהם תו לא מימלך עכ"ל. ולפענ"ד אין אנו צריכין לכ"ז דאפילו בחובה אסור ג"כ לומר מקודם לד' כי שמא ימות קודם שיוציא מפיו חטאת נמצא שמזכיר שם שמים לבטלה, וכ"ז בשאר הקרבנות דקריאת שם עשהו חטאת, שפיר חיישינן שמא מימלך, או אפילו לא ימלך דלמא ימות ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה, אבל כאן הגורל קובע חטאת והאמירה לא מעלה ולא מוריד ואינו אלא מצוה בעלמא, וכיון שעלה עליו הגורל הכתוב בעצמו עשהו חטאת, א"כ מאי חורבא נפיק מינה כנ"ל ודוק היטב, ושני הגורלות מניח אותן בכלי אחד המחזקת שתי ידים ולא יותר כי היכי דלא ליכוין ולשקול (שם בגמרא), ואף דאם יכוין לא יעשה מצות הגרלה, אה"נ דחיישינן להכי דמתוך שיחפוץ שיהא הגורל בימין ישכח מצות הגרלה (תוס' ישנים) ובבית שני מיירי שלא היו כ"ג כשרים, ויוכל לכוין להטעות את העם בזה (תוס' רי"ד שם): ה) וטרף בקלפי כי היכי דלא ליכוין ולשקול, והעלה בשתי ידיו כאחת את השתי גורלות ועל אחד כתוב עליו לשם ועל אחד כתוב עליו לעזאזל, הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו, אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך, ואם של שם טלה בשמאלו ראש בית אב אומר לו אישי כ"ג הגבה שמאלך, נתנן על שני השעירים כאחת ואומר לד' חטאת והן עונין אחריו בשכמל"ו, ובתוספתא איתא כי הכ"ג אומר לד', והסגן אומר חטאת, ופי' לשון "טרף בקלפי", פי' המאירי שמנענע הקלפי כדי שיתנענעו הגורלות בתוכו ואינו יודע איזה, אלא כפי מה שיזמין לו הגורל, מפני שסימן טוב היה להם כשהגורל עולה בימין, וכל שמכוין אין זה גורל, לפיכך תקנו שיהא טורף ומנענע כמה פעמים שלא יהא לו שום היכר עכ"ל, ולא פירש כרש"י והרע"ב שפירשו מלשון חטיפה אבל אין צריך לנענע, אבל להמאירי פירושו מלשון טרופה בקערה שהיה טרוף ע"י נענוע, ואם זכה כ"ג שני נסים נעשו לו, הגורל עלה בימין, ולשון של זהורית היה מלבין:

ו) קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו (משנה יומא מ"א ע"ב). "בית שילוחו" כלומר כנגד שער המזרחי דדרך שם ישלחו אותו (המאירי) אבל לנשחט לא נתנו מקום מיוחד בעזרה שיעמידוהו שם, דכיון דנשחט אקשירה קאי כדאיתא בגמרא, א"כ אין צריך להעמידו דוקא בצפון, וכן פירש"י (יומא דף ל"ז) דלא היו מקרבין כ"כ לצד ההיכל עד שהוא בא לשוחטו כו', ובסדר אתה כוננת כתוב אף שעיר של שם יעמידנו כנגד בית שחיטתו, ומשמע מדבריו דצריך להעמיד במקום ששוחטין אותו, וכתב ע"ז הרא"ש ותימא דבהדיא מסיק בגמרא דאקשירה קאי עכ"ל, והרמב"ם סתם וכתב ולנשחט כנגד בית שחיטתו, ולא כתב דקושרו לשעיר כנגד בית שחיטתו, וכתב הכ"מ ויש לתמוה דסתם במקום שהיה לו לפרש, והניח בצ"ע, והרע"ב פירש במשנה כנגד בית שילוחו פי' כנגד שער שיוציאו בו, ולנשחט היה קושר כנגד בית שחיטתו כלומר בצוארו, והשתא לא אתי לאחלופי בשעיר המשתלח שוה בראשו וזה בצוארו, ותרווייהו בשאר שעירים לא מתחלפי שאלו לשון של זהורית קשורה בהם, ושעירים אחרים אין לכון של זהורית קשורה בהם עכ"ל, בשם הגמ' יומא (מ"א ב'). ונ"ל טעם למה התחילה המשנה לפרש מקודם דין שעיר המשתלח שקושר לשון של זהורית בראשו ואח"כ שעיר של שם, הלא השעיר של שם בודאי חביב יותר שנכנס דמו לפני ולפנים. אלא נ"ל כיון שעיקר הרמז אם יהיו חטאיכם כו', דמרמז שכל החטאים יתהפכו ללבן במשתלח כתיב דהוא מכפר על כל העונות, וזה צריך קשירה בצמר צבוע אדום, אבל לפנימי דאינו אלא לסימן היה די בסימן אחר, לכן פתח המשנה לשון של זהורית בראש השעיר המשתלח כנ"ל, ומה דתנן במשנה "בראש" אינו ר"ל בראש ממש אלא בין קרניו, כן פירש המאירי, אבל רש"י והרמב"ם והרע"ב לא פירשו על "בראש" כלום, וכן בגמרא לא נזכר בין קרניו. ונ"ל דהמאירי ס"ל כמו שפירש"י דבלשון הזה בעצמו שלחו לצוק עם זה הלשון שקשרו, לכן ילמד סתום מן המפורש לקמן במשנה (דף ס"ז) חציו קשור בסלע וחציו קשור בין שני קרניו, אבל כפי מה שפירש התוס' ישנים ואיכא דפרשו כן בהריטב"א דזה הלשון שהוזכר כאן במשנה נשאר בביהמ"ק, ומעיוה"כ הוליכו לצוק לשון של זהורית אחר שיהא מוכן ביד האיש עתי לחלקו על הסלע ובין קרניו, נוכל לפרש כאן כפשוטו בראשו ממש, דזה הלשון של זהורית היה קשור בראשו, ואח"כ משבא לצוק היה נוטל לשון אחר שהיה מוכן מאתמול והיה קושר חציו בין קרניו, וחציו בסלע:

ז) הגרלה זו דאמרן שתי מצות יש בה, א) העלאת הגורלות מתוך הקלפי אחד בימין ואחד בשמאל, והמצוה השניה נתינת הגורלות על השעירים, הראשונה מעכבת, ר"ל ההעלאה מן הקלפי, שאותו הגורל עושהו חטאת ולא קריאת השם, ר"ל שאם יאמר בלא הגרלה זה חטאת לד' וזה לעזאזל לא אמר כלום, אבל הנחת הגורלות על השעירים אע"פ שהוא מצוה אינה מעכבת, אלא כיון שעלה גורל של שם בידו נעשה חטאת שעיר זה שכנגד אותו יד שעלה בידו הגורל לשם, ומתוך כך ההגרלה פסולה בכל אדם (חוץ מכ"ג) אע"פ שאינה עבודה גמורה, שהרי אינו אלא כעין הקדש ועד שהוקדש אין שום עבודה עליו, אעפ"כ הואיל והיא מעכבת פסולה בזר, אבל ההנחה הואיל ואינה מעכבת כשרה בזר, ואע"פ שההגרלה וההנחה בבגדי לבן הם נעשים שהרי כשהתודה על הפר הולך לו לשעירים, ובדברים הנעשים בבגדי לבן חוקה כתיב בהו ומעכבים, ולא רק בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים הוא מעכב, אלא אפי' דברים הנעשים בחוץ כגון בהיכל ובעזרות כמו הגרלה נמי מעכבין, מ"מ הואיל ואף בלא הנחה נמי קדשי בהעלאה לבד, אין הנחה נחשב לכלום, אבל הגרלה מיהו מעכבת, ואצ"ל הוידוי של השעיר המשתלח, דבשעיר שנעשה בפנים לא היה בו וידוי כלל (המאירי ומתבאר מגמ' יומא), וכן הם דברי הרמב"ם בעבודה, והלכה פסוקה היא, והלח"מ הקשה על הרמב"ם במאי דפסק דמשום דהנחה לא מעכבא, וכשירה בזר, אבל ההגרלה מעכבת לפיכך פסולה בזר, והקשה עליו הלא שחיטה ג"כ מעכבא, מ"מ מפני שלאו עבודה היא כשירה בזר, א"כ ה"נ נימא כן דהגרלה נמי לאו עבודה היא א"כ לתכשרא בזר, ותירץ דלא דמי לשחיטה דלאו עבודה היא כלל שנוהגת ג"כ בתולין, משא"כ הגרלה דלא בריר שאינה עבודה אלא משום דאיכא מ"ד דכשירה בסגן וכדכתב רש"י עכ"ל. ועוד יש לתרץ כיון דאף דהגרלה כשירה בשמאלו של כ"ג, א"כ אינה עבודה חשובה כ"כ, מ"מ כיון דצריך כ"ג פסולה בזר, וכעין זה תירץ הריטב"א לענין קושית התוס' ומה דהגרלה פסולה בזר לאו דוקא זר ישראל, אלא אפילו כהן לגבי עבודת יוה"כ זר הוא, דמצוה דוקא בכ"ג, דלא קיי"ל כר' יהודה דהסגן ג"כ מכנים ידיו לקלפי, ואם הסגן פסול כש"כ כהן הדיוט אתר כנ"ל, ולאותן דס"ל דהגרלה עבודה היא איך אפשר להעלות הגורל בשמאל, אך כיון דלא אפשר מותר כמו הולכת כף ומחתה וכן הוצאת כף ומחתה שעושה ג"כ בשמאלו (תוס' ישנים), כתב הריטב"א מאי דאיתא בגמ' דעליות הגורל מתוך הקלפי מעכבת, דקלפי ג"כ מעכבת, די"א דקלפי נמי חובה מדאורייתא הוא דהכי אמרינן בספרא אשר עלה עליו הגורל לד' יכול יתן על גביו, ת"ל אשר עלה עליו שעלה לשמו מתוך קלפי עכ"ל, ולמדין דהגרלה מעכבת, מדתני בה קרא אשר עלה אשר עלה הרי זימני וכיון דשנה בה קרא ש"מ לעכב, ואהני בה ג"כ מה דכתיב חוקה, דאלת"ה הא מצינו ג"כ גבי בלילה כמה פעמים בלילה, מ"מ אם לא בלל כשר, משום דלא כתיב בלשון צווי, מ"מ כאן אהני חוקה ומעככת, אבל מהירושלמי נראה שאין הקלפי דאורייתא דתני התם לא סוף דבר קלפי אלא אפי' קלתות, ולמה אמרו קלפי כדי לעשות פומביא לדבר (תוס' ישנים שם):

ואח"כ בא לו אצל פרו שני' וסומך שתי ידיו עליו ומתודה, וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך, אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו, והן עונין אחריו בשכמל"ו דלא כסתם משנה יומא דאתיא כר"מ אלא כדפסק הרמב"ם בהלכות יו"כ כחכמים שצריך להתודות מקודם על שוגגין ואח"כ על המזידין וכדאיתא בגמרא, ומה שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה, כך אמר משה לפני הקב"ה בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות, וכן איתא בתו"כ כיון שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדות, כאלו הן שגגות לפניו והובא בתויו"ט, כלומר דצריך וידוי לתשובה שיהפכו הזדונות לשגגות, ומאי דבוידוי ראשון לא הזכיר ובני אהרן עם קדושך, ובוידוי שני אמר ובני אהרן עם קדושך, תנא דבי ר' ישמעאל כך היא מדת הדין נותנת מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב (יומא מ"ג) ואף דמתודה בוידוי ראשון ואמר אני וביתי למה חזר ואמר אני וביתי, ואמאי אצל שעיר המשתלח לא אמר כי אם ישראל ולא התודה שוב על בני ביתו, י"ל כיון שלא נשחט הפר ולא נגמרה כפרתו עדיין, אבל בשעיר המשתלח אין צריך להזכיר כהנים כיון שנשחט כבר הפר שמתודה עליו ואם מכפר זה עוד עליהם מ"ש מכל שעירי חטאת שבכל השנה עכ"ל תוס' ישנים, נ"ל פירושו דאין וידוי מיוחדת להזכיר בני ביתו והכהנים, ומה דאיתא בגמרא דלכך מתודה מקודם עליהם שיבוא זכאי ויכפר על החייב, קשה לי איך הוא זכאי הלא הפר אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, ועוד דעיקר הכפרה בדם, ובוידוי הראשון הלא לא נזרק עוד הדם ואיך הוא זכאי, בשלמא לר' שמעון דהוידוי בעצמו מכפר, י"ל דבוידוי הראשון נגמרה כפרת כ"ג, ובוידוי שני כפרת אחיו הכהנים, ובשעיר המשתלח אין מתודה כלל על הכהנים כיון דנגמרה כפרתן כבר בפר, אבל לדידן דקיי"ל כר' יהודה אין לכהנים שום כפרה בעבירות אחרות כי אם בשעיר המשתלח ואיך הוא זכאי, וכן מה דאיתא בגמ' יומא (דף י"ח) דעיוה"כ מעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים, אבל לא שעירים כיון דעל חטא קאתי חלשא דעתיה, ופריך א"ה פר נמי על חטא הוא דאתי. ומתרץ פר כיון דעליו ועל אתיו הכהנים קאתי אי איכא אינש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומהדרי בתשובה, בכולהו ישראל לא ידע ע"כ בגמרא, וקשה ג"כ הלא בהשעירים הכהנים שוים בשעיר המשתלח כמו כל ישראל והפר אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו ומה הועיל בזה. ונ"ל דאיתא בתוספתא דשבועות דטומאת מקדש וקדשיו חמור מכל עבירות שבתורה דאפילו על השוגג של טומאת מקדש וקדשיו באין לציבור ל"ב שעירים לשנה חשוב כל החטאות של ראשי חדשים והמועדות ותמצא ועוד דאפילו טהרת כלים חמיר היה להם משפיכת דמים כדאיתא ביומא ועוד דמוטל על הכהנים לשמור על הטומאה, ובסנהדרין איתא דמי ששימש בטומאה לא היו מביאין אותו לב"ד אלא אחיו הכהנים היו מפצעין את מותו בגזרין, א"כ היה מוטל על הכ"ג להיות חרד לראות שיהיו אחיו הכהנים נזהרין בטהרה ויעשו תשובה, כמו שאמר בגמ' לכן לא חלשא ליה דעתיה דמהדר אותם בתשובה כדאמרן אבל על ישראל דלא ידע ליה, ושעיר הפנימי מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו הוה תלשא דעתיה אם היו מעבירין לפניו, ועוד דלכ"ג בעצמו לא חיישינן שיהא עובר על כריתות ומיתות ב"ד ח"ו בזדון, וע"כ הוידוי ועצומו של יוהכ"פ מכפרין לו עונותיו לגמרי וזכאי מקרי ויכול להתודות אח"כ על אתיו הכהנים כמו שכתבתי למעלה, דאף דבכל הקרבנות של כל השנה אין מתודין על הקרבן אלא על אותה העבירה ששייך לקרבן זה, ולא על עבירה אחרת, מ"מ ביוה"כ מתודה על הפר על כל מיני עבירות בעצומו של יום ג"כ גורם כפרה לכן חייב ג"כ וידוי כמו שכתבתי. ועוד י"ל דהנה אם אדם חוטא ישנו בזה שתי עבירות א' מצד עצמו שחטא, והב' שגורם עונש על כל העולם כולו מצד ערבות או מצד שמכריע ולכך מחייב את כל העולם כולו, דחוטא אחד יאבד טובה, הרבה, דבשביל חטא אחד מכריע את כל העולם כולו לכף חוב, לכן פי' בהגהות רעק"א בהגהותיו על ש"ס בשם הרמ"ע מפאנו, מה דאיתא ביומא (דף פ"ו) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, ופירש הגאון ז"ל, דמוחלין להם חלקם בברית האלה להיות ערבים זל"ז זה נמחל להם בזכות התשובה שעשה זה, וא"כ איך יוכל כ"ג לבקש רתמים בעד אחרים הלא בעונותיו גורם קללה לאחרים ואין קטיגור נעשה סניגור, דמטעם זה אינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב כדאיתא בר"ה, אך אתר תשובה ווידוי נמחל לו חלקו בערבות ונעשה זכאי, ויבוא זכאי ויכפר על החייב וישובו הכל להיות זכאים וא"ש. ועוד י"ל דאין חסרון זמן לבו ביום, כיון דאח"כ יתכפר מכל וכל בהזאות ובקטורת ובשעיר המשתלח וא"ש כנלע"ד:

ואף שכ"ג קונה הפר משלו, שנאמר את פר החטאת אשר לו ואיך מכפר עליו ועל בני ביתו ועל אתיו הכהנים הלא אין אדם מתכפר בדבר שאינו שלו, מ"מ הפקיר המקום ממונו לכל אחיו הכהנים, שאלו לא היה להן בו שותפות לא היו מתכפרין בו, כן איתא בגמרא יומא (דף נ' ע"ב) וצ"ל ה"ה לביתו דג"כ מתכפרות בקרבן זה צריך ג"כ לומר שהפקיר להם, ובשביל זה הטעם שאחיו הכהנים יש להן חלק בפר הזה נקרא חטאת השותפין ואין עושה תמורה כדאמרינן שם וכן אם מת כ"ג האחר נכנס בדמו, ואפילו אם מת כה"ג קודם ששחט הפר. הכהן שממנים תחתיו אינו מביא פר אחד, אלא שוחט את הראשון ואינו חטאת שמתו בעליה, שאין חטאת הרבים מתה, מה הוא חטאת הרבים דיש לכל אחיו הכהנים חלק בו מבי גזא דרחמנא דנתן להם, כן איתא ברמב"ם עפ"י גמרא:

שחטו וקבל במזרק את דמו, לתיו"ט גם הכא קרצו, אבל לתפארת ישראל שחטו בכל השני סימנים משום דעבודת פנים ששייך דוקא לכ"ג הוא זהיר טפי, ונותנו למי שהוא ממרסן על הרובד הרביעי שבהיכל, כלומר רובד הרביעי שבעזרה שיוצא מן ההיכל, מונה את הרובדין ומניח, על הרובד הרביעי, דאלו בתוך ההיכל אי אפשר דכל אדם לא יהיה באהל מועד בשעה שנכנס אח"כ עם הקטורת, אלא ודאי ברובד הד' שבעזרה וצריך לנדד הדם כל זמן שכ"ג יהיה שם עם הקטורת עד שעת הזאת הדם, דדם שנקרש פסול להזאה, ועזרה והיכל חדא קדושה היא מדקרי ליה רובד הרביעי שבהיכל כדאמרינן בגמ', ומנא ידעינן שצריך לתת הדם לאחר שיהא ממרס בו עד שיגמור להקטיר הקטורת למדנו בתו"כ דכתיב ולקח מדם הפר נוטלו ממי שהוא ממרס בו, ופירש בקרבן אהרן, דמשמע שכבר היה מקובל ועכשיו נוטל להזות אותו, עכ"ל, ואחר שקבל הדם נטל מחתה ועלה לראש המזבח ופינה נחלים אילך ואילך, וחותה מן המאוכלות הפנימית וירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה וגומר כל סדר הקטורת, כמו שבארתי יפה יפה למעלה בסדר הקטרת, וכתב התוי"ט ולכאורה דאין בין רישא לסיפא, דברים קורא אותו לרובד הרביעי שבהיכל וסיפא קורא אותו רובד הרביעי שבעזרה הוא דברישא הוא מונה מהיכל לחוץ, והכא מונה מירידתו מן הכבש והוא פונה למול ההיכל דאל"ה למה משנה הלשון ומיהו בירושלמי נראה דבחדא רובד מיירי דארישא אמר כיני (פירוש כן היא) מתני' על הרובד הרביעי שבעזרה וברמב"ם כתוב בסיפא על הרובד שבעזרה ולא הזכיר רביעי עכ"ל התוי"ט:

אחר שגמר מעשה הקטורת נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו, (הממרס נ"ל שלא היה בזה פייס אלא אומר לסגן או לראש בית אב שבצדו שיהא ממרס) ונכנס למקום שנכנס, פי' שנכנס בו לקודש הקדשים ועמד במקום שעמד פי' בין הבדים ששם היה מקטיר הקטרת והזה ממנו בקדש הקדשים בין הבדים קרוב לכפורת טפח (לשון הרמב"ם) אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף, פי' לא היה מתכוין שתהא אתת למעלה בחודה של כפורת העליון, והשבע למטה בעוביה שהרי לא על הכפורת נוגעים אלא לארץ נופלים, אלא כמצליף כמלקה הזה שמתחיל בין הכתפים ויורד למטה, כך היה מתכוין שיהיו ח' הזיות הללו בארץ כשורה זו תחת זו, כן פירשו רש"י והרע"ב, ואיתא בגמ' תנא כשהוא מזה אינו מזה על הכפורת, אלא כנגד עוביה של כפורת, וכשהוא מזה למעלה מצדד ידיו למטה, וכשהוא מזה לחטה מצדד ידיו למעלה, ופירש בלח"מ דלא באה הברייתא לפרש פי' לשון כמצליף, אלא באה לפרש איך אמר הכתוב על הכפורת ולפני הכפורת "דעל" אינו ממש למעלה, וכן "לפני" אינו למטה מאמצעה עכ"ל, אבל הערוך פירש כמו שמתרגם על הפסוק יודע כמביא למעלה, יצליף בקורנסא האיך גבר דמכים ידוהי (תויו"ט) ולההוא פירושא באה הברייתא לפרש מה הוא מצליף (לת"מ) והקרבן אהרן פירש וכשהוא מזה למעלה האחת מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי מעלה, וכשהוא מזה הז' הזאות למטה, מצדד גב ידו למעלה, ומזה למול פניו, אחת גבוה מכולן ואחת בנמוך ממנה וכולן נופלות לארץ, וזה פי' כמצליף שמכה זו תחת זו אחד גבוה ואחד בנמוך ממנה, ורבינו ירוחם פירש שהדמיון כמצליף כך הוא שלהמתנה של מעלה מצדד גב ידו למטה, ולמטה מצדד גב ידו למעלה, ובזה הוא כמלקה, שהמלקה מלקה שני שלישיות מאחוריו של נלקה, ושליש מלפניו, וכשהוא מכה מלפניו גב ידו למטה כדי שתגיע ההכאה על בטנו, וכשמכה מאחוריו גב ידו למעלה, וכך הוא בענין ההזאות, שבהמתנה האחת מצדד גב ידו למטה, ובשבע הזאות גב ידו למעלה עכ"ל קרבן אהרן. והמאירי פירש כמצליף כמנגדיא, כלומר שאינו מתכוין להכות במקום ידוע, אלא באיזה מקום שיזדמן לו, ובא ללמד שאינן נוגעים בכפורת, אלא שאף כנגד האויר של עובי הכפורת, ואינו מכוין בראשונה כנגד תודו העליון ממש, ולא בז' כנגד התחתון ממש, אלא כמלקה הזה שמגביה היד ומכה, ואינו מכוין באיזה מקום אלא היכא שיארע לו, אלא שבעליונה אם עברה למעלה מן הכפורת, או אם ירדו השבע למטה מן הכפורת אין בכך כלום עכ"ל, ולפ"ז לרש"י צריך להיות כל הת' הזיות כטדרן ממש, וכן ראה אותו ר"א בר' יוסי ברומי, אבל לפי' התוס' הובא ברא"ש מזה אפי' שלא כסדר, א"כ לפי' התוס' קשה ממעשה דרומי, וכתב בתפארת שמואל וז"ל, וצ"ל דודאי לר"א בר' יוסי שהיו מזין על הפרוכת היו מזין זו תחת זו כסדרן, אבל ההזיה עצמה לא היתה כסדרן, אלא הזיה א' היתה למטה, והב' למעלה רחוק ממנה, והג' באמצע וכיוצא בזה ואעפ"כ צ"ע עכ"ל, והרמב"ם השמיט הדין דהזיות יוהכ"פ צריכין להיות בכסדרן, ולא נתבאר בדבריו בין בעבודת יוהכ"פ בין במעשה הקרבנות ולמל"מ במעשה הקרבנות פשיטא ליה דצריך להיות דוקא כסדרן, מן התורה ומעכבין, ודעת המאירי נראה דלכתתלה בודאי צריכין להיות כסדרן ובדיעבד אינו מעכב, ואף שלא כתב זאת בהדיא, מ"מ נוכל ללמוד מדבריו ז"ל שכן דעתו וכבר נתבאר לעיל סימן ל"ד דיני ההזיות:

יצא והניח על כן הזהב שבהיכל, פי' את הדם של הפר, ואח"כ הביאו לו את השעיר שחטו וקבל במזרק את דמו, נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד, והזה ממנו אתת למעלה וז' למטה, ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף, וכך היה מונה אתת אחת ואחת אתת ושתים וכו', יצא והניח על כן השני שבהיכל שהיה ג"כ של זהב, דעשו שני כנים כדי שלא יטעה ויחליף דם הפר בדם השעיר, ואע"ג דשל שעיר חיור ושל פר סומק, ואפי' בכתיבה, מ"מ ג"כ חיישינן לזה שאם יכתוב על המזרק הא' של פר והב' של שעיר משום חולשא דכ"ג חיישינן שמא יטעה, מ"מ למדנו מזה שהיו שני מזרקות אחת לדם הפר ואחת לדם השעיר, לכן היו שני כנים במקדש, וכתב המאירי הביאו לו את השעיר, לא שהביאוהו להיכל אלא יוצא מן ההיכל ובא לו לעזרה ומביאין שם את השעיר לפניו ושוחטו קודם שיזה מדם הפר על הפרוכת שבהיכל המבדלת בין קודש לקודש הקדשים, מפני שצריך להזות מדם השעיר לפני ולפנים קודם שיזה מדם הפר על הפרוכת שבהיכל, ומתוך כך שוחט את השעיר ומקבל דמו, ואין צריך לו כהן אתר למרק שחיטה על ידו כמו בתמיד, שבשעיר מתוך דקותו א"צ לכך, ובשחיטת הפר מיהא אע"פ שלא הוזכר שם יראה שצריך היה לכך, או שמא בכולן כן והוזכרו בתמיד וה"ה לאחרים עכ"ל, וכן דעת התויו"ט דבכולן צריך למרק השחיטה, ודעת התפארת ישראל כבר כתבתי דבכולן אין צריך למרק השחיטה אלא דוקא בתמיד מפני שאינה מיוחדת כיום זה אינו זהיר אבל בעבודה המיוחדת ליום הכפורים זהיר טפי, והרמב"ם והרא"ש לא פירשו לנו מה דינו של שחיטת שאר הקרבנות אי ברוב שנים ע"י מירוק השחיטה, או בכל שנים, דבקדשים דצריך לקבל כל הדם צריך לכתתלה תמיד כל שנים, וכן בסדר אתה כוננת כתוב מירוק אצל כל השחיטות, וכן דעת הגאון מהריעב"ץ ז"ל בסידור שלו ע"כ, והרמב"ם בפי' המשניות והתויו"ט כתבו שהביאו לו את השעיר בין האולם ולמזבח ושחטו כלומר במקום ששחט את הפר, מ"מ על השעיר הזה שבפנים לא היה כ"ג מתודה. ולכאורה קשה להבין דעל הפר שמכפר רק על אחיו הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו, מתודה עליו הכ"ג, ועל השעיר הפנימי הזה שמכפר על כל ישראל בענין טומאת מקדש וקדשיו עם עצומו של יום כדאיתא בשבועות לא יתודה עליו הכ"ג, ואף דכל מילי דיוהכ"פ גמירי מהלמ"ס ושלשה וידוין גמירי, מ"מ צריך טעם למה. ונ"ל דעיקר טומאת מקדש וקדשיו שכיח גבי כהנים שהם היו תמיד במקדש, וג"כ עליהם מוטל אזהרת המקדש שישמרו משמרת הקודש לבל לתת לזר ולטמא שיכנס לשם, ע"כ חמיר להם הדבר וצריך וידוי, אבל על ישראל לא שכיח כולי האי טומאת מקדש וקדשיו, לא נתקנה וידוי מיוחד ע"ז כנ"ל, ועוד משום כבוד כהנים קבעה התורה כפרה מיוחדת להם שלא יהיו בכלל שאר העם, ונתנו להם כבוד שיתכפרו בפרו של כה"ג דרחמנא הפקיר הפר להם, לכן באה ההלכה וידוי מיוחדת להם, כנ"ל:

ויוצא מבית קה"ק, ומניח את הדם מהשעיר על כן הזהב השני שבהיכל, ואח"כ נוטל דם הפר מע"ג הכן, וכן איתא ברמב"ם וברא"ש, דלא כמתני' דתני נטל דם השעיר והניח דם הפר, דההיא כר' יהודה אתיא דס"ל דלא היה אלא כן אחת, אבל לרבנן צ"ל דהניח מקודם דם השעיר ואח"כ נטל דם הפר, וכתב המג"א (באו"ת סימן קמ"ז סעיף ט') אף דבפסחים איתא מקבל המלא ומחזיר הריקן, התם שאני משום דכהן אתר מושיט לו צריך לקבולי תחלה משום דאין מעבירין על המצות, ועוד אפשר לומר שאם נטל דם הפר תתלה צריך ליטול בשמאל, ולכן מוטב להניח דם השעיר תתלה כדי שיטלו בימין, וההיא דפסחים נראה שהריקן תופס בשמאלו והמלא מקבל בימינו משא"כ ביומא דשניהם מלאים עכ"ל, ופירש בלבושי שרד דבריו דמש"ה הניח תתלה דם השעיר מידו משום שהיה נושא את הדם בימין כיון שהיתה מלאה, ואם היה נוטל תחלה דם הפר היה צריך ליטול בשמאלו, ומשאו הוא לוקח בשמאלו דהרי שניהם מלאים, משא"כ בפסחים מקבל המלא תחלה בימינו והריקן תןפסס בשמאלו עכ"ל, אבל במחצית השקל פירש כיון דהמלא צורך עבודה היא דמקבל דם הפר לזרוק צריך בודאי דוקא לקבלו בימינו, דשמאל פסול לעבודה, משא"כ הריקן מותר לקבל בשמאלו שכבר נגמרה העבודה, כן הוא באור דבריו לפענ"ד:

נטל דם הפר והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, כן איתא במשנה, כלומר היה מזה בפרוכת כנגד בין הבדים שבארון מבחוץ, ובגמ' איתא שאצל פר ושעיר של יוהכ"פ היה הכהן עומד לפנים מן המזבח ומזה, (לאפוקי פר הבא על כל המצות דהיה עומד חוץ למזבח) אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוין כו' וכך היה מונה כו', ואח"כ ג"כ מניח דם הפר תחלה ואח"כ נוטל דם השעיר (ג"כ דלא כמתני' כדפרשתי לעיל) ומזה ממנו ג"כ על הפרוכת כנגד הארון שמבחוץ אתת למעלה כו' הכל כדלעיל, ואח"כ עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא בריקן, כלומר חוזר ומערה את המזרק המלא תוך הריקן, כדי שיתערבו הדמים יפה יפה כדאיתא בגמ' דהלכתא כמ"ד מערבין לקרנות ושני מזרקות היו כדאמרן, ואחר שעירה דם השעיר כרבנן משום דעולין אין מבטלין זא"ז ולר' יהודה משום מין במינו לו בטיל אבל איפכא ל"ל דדם השעיר יבטל דם הפר דקמא קמא בטיל:

כתב הרא"ש וז"ל ויוצא לצד מזרח עד שעבר המזבח הזהב כולו, ונתן ארבע מתנות על ארבע קרנותיו והיה עומד בקרן מזרחית דרומית ונתן כדפרישית לעיל דפתחא בדרום קאי ונמצא שפגע בקרן מערבית דרומית ושם לא היה יכול להתחיל שהיה צריך שיצא למזרח עד שיעבור המזבח לכך היה נותן תחלה בקרן מזרחית דרומית, דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית, ולא היה מקיף המזבח ברגליו אלא עומד הכל במקום א' ומקיף בידו דברי ר' עקיבא, ור' יוסי הגלילי פליג בהא בברייתא, והלכה כר' עקיבא מחבירו שאומר שמקיף בידו, ועוד דר' אלעזר סבר כוותיה, ובג' הקרנות שאינן לפניו, היה מתחיל באצבעו ליתן למטה ומושך כלפי מעלה, ובקרן שלפניו מתחיל מלמעלה ומושך ויורד כלפי מטה, שאם היה מתחיל מלמטה ומושך למעלה היה הדם זב ויורד על גב ידו, ובמקום שגמר ההזאה דהיינו בקרן מזרחית צפונית היה חותה הגחלים שעל המזבח אילך ואילך ומזה עליו שבע פעמים, עכ"ל הרא"ש ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל שיטה אחרת לו בזה וז"ל ומתחיל להזות מדם התערובות על קרנות מזבח הזהב והוא מסבב והולך ומזה על הקרנות מבחוץ, ומתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית, ועל כולן היה נותן מלמטן למעלן, חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו שהוא נותן מלמעלן למטן כדי שלא יתלכלכו כליו, וחותה הגחלים והאפר שבמזבח הזהב אילך ואילך עד שמגלה זהבו, ומזה מדם התערובות על טהרו של מזבח ז' פעמים בצד הדרום במקום ששלמו מתן קרנותיו, עכ"ל הרמב"ם בהל' עבודת יוהכ"פ פ"ד ה"ב, וכן פסק ג"כ במעשה הקרבנות פ"ה וכתב שם וז"ל וכל הדמים הנתנין על מזבח הזהב כשהוא נכנס עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו, ונותן על קרנות המזבח מבחוץ, ומתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית עכ"ל, (ולבאר מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזה ומה שפירשו בזה הראשונים ז"ל צריך להציע סוגית הש"ס ואח"כ נבין מחלוקתם ז"ל, דביומא (נ"ח ע"ב) במתני' איתא ויצא אל המזבח אשר לפני ד' זה מזבח הזהב התחיל מחטא ויורד, מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית, מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון משם היה גומר על מזבח הפנימי, ר"א אומר במקומו היה עומד ומחטא, ועל כולן היה נותן מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלה למטה, ופירש"י ז"ל דבזה פליגי ת"ק ור"א, דח"ק ס"ל הקפה ברגל, וכל מתנה ומתנה היתה בקרן שלפניו וסמוך לו וצריך ליתן מלמעלה למטה כי היכי דלא ניתווסן מאניה שהמזבח גבוה אמתים ואי אפשר לצדד ראשי אצבעותיו למטה, ולתת המתנה בקרן מלמטה למעלה, ועל כרחו ראשי אצבעותיו למעלה, וכשהוא נותן באצבע כנגד חודה של קרן ונותן מתנה ארוכה ומשוכה, אם מושך מלמטה למעלה הדם זב לתוך בית יד כתונת שלו וצריך ליתן מלמעלה למטה נקט לשון מחטא ויורד, (מחטא לפירש"י לשון ירידה הוא, ולתויו"ט לשון דיכוי הוא כלומר לטהר מטומאת המקדש דאל"כ תרתי למה לי), ור' אליעזר ס"ל שלא היה מקיפו ברגליו שהרי כולו אינו אלא אמה על אמה מרובעת, וכיון שאין שלשת הקרנות סמוכות לו יכול ליתן מלמטה למעלה, חוץ מזו שהוא עומד אצלה הרי היא כמו לת"ק שצריך למשוך המתנה מלמעלה למטה, שאם מושכה מלמטה למעלה הדם זב לתוך בית יד כתנתו, ובגמ' בברייתא איתא עוד שם ת"ר התחיל מחטא ויורד, מהיכן היה מתחיל מקרן מזרחית דרומית, דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית, דברי ר' עקיבא, ר' יוסי הגלילי אומר, מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית, מקום שר' יוסי הגלילי מתחיל שם ר' עקיבא פוסק, מקום שר"ע מתחיל שם ר' יוסי הגלילי פוסק, דכו"ע מיהא בההוא קרן דפגע ברישא לא עביד מאי טעמא אמר שמואל דאמר קרא ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח, פירש"י דת"ק דמתני' ס"ל כר' יוסי הגלילי וס"ל ג"כ כר"י דאמר לא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה מן הצפון, וכשגמר מתנות פנים ויצא דרך הצפון פגע תחלה בצפונית מערבית במזבח ושם לא היה נותן, ובא לו למזרחית צפונית ונותן שם, וחוזר לצפונית מערבית דרך ימין, ע"כ, א"כ לפ"ז דאנן קיי"ל דשתי פרוכת הוי וגם ר"ע ור' יוסי הגלילי הלכה כר"ע מחבירו, א"כ צריך לפסוק כר"ע, וצריך להתחיל מקרן מזרחית דרומית, ובשביל זה תמה הרשב"א ז"ל על הרמב"ם ז"ל דהוא פסק כרבנן דשתי פרוכת היו ואיך יכול לפסוק בכאן כר' יוסי הגלילי, דכיון דלרבנן מן הדרום היה יוצא, היה צריך להתחיל מקרן דרומית מזרחית וכן הקשה המאירי עליו עיי"ש, וכתב התויו"ט והרשב"א מיישב דברי הרמב"ם דת"ק דמתני' סבר ליה כת"ק דר"י בחדא ופליגא עליה בחדא סבר כוותיה בחדא דשתי פרוכת היו, ופליגא עליה בחדא דסבר דחיצונה פרופה מן הצפון ופנימי מן הדרום, וכי נפיק נפיק מן הצפון, ומשו"ה פסק הרמב"ם כהך סתמא בתרא כמ"ש בכ"מ פ"ד מה' עבודת יוה"כ, וא"ש לפי זה דתחלת כניסתו לבית קה"ק היה דרך ימין עכ"ל התויו"ט. עוד הקשה הרשב"א עו הרמב"ם ז"ל, דהנה לר"א דס"ל שעומד במקומו אין צריך לתת מלמעלה למטה חוץ מאלו שלפניו, אבל למאן דס"ל דהיה מקיף ברגל היה צריך לתת בכל הקרנות מלמעלה למטה, והרמב"ם כתב והוא מסבב והולך ומזה על הקרנות מבחוץ, א"כ איך כתב חוץ מן האחרונה הלא כולן שוין והובא בכ"מ וכן תמה המאירי. ומתרץ משום דבגמרא איתא עוד פלוגתא אליבא דר"א איך ס"ל. דאיתא שם דמתני' מני ר' יהודה היא, דתניא ר"מ אומר ר"א אומר במקומו היה עומד ומחטא, ועל כולן היה נותן מלמעלה למטה חוץ מאותה שבאלכסון שנותן ממטה למעלה, ר' יהודה אומר ר"א אומר במקומו עומד ומחטא ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו ממש שנותן מלמעלה למטה כי היכי דלא ניתווסן מאניה, אלמא דלר"א בלחוד הוא דתניא למתני', אבל לרבנן כולן מלמעלה למטה, ועוד אפשר שהרב ז"ל סובר דאף ת"ק היא, והא דאמרינן מתני' מני ר' יהודה היא, משום דלר"מ ר"א אית ליה בכולן נותן מלמעלה למטה חוץ מזו שהיא באלכסון, ובמתני' קתני חוץ מזו שהיתה לפניו משו"ה אמרינן דמתני' ר' יהודה היא, דאף לכשתמצי לומר דאף ת"ק סובר כן מ"מ לא מפקא מדר"א, ודקא קשיא לך ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש יש בין זו לזו דהרי כולן סמוכות לו, אפשר לומר לדעת הרב שזו בלבד דהיא לפניו ממש דצריך לצאת מכל המזבח נותן מלמעלה למטה, אבל בצפונית מערבית שהוא לו באלכסון נותן מיד ממקומו כדי שלא יעבור על המצות וישהה המתנה, ואח"כ מקיף ברגל לצפונית מערבית, ומשם נותן מיד לקרן מערבית דרומית ונותן מיד לקרן דרומית מזרחית, ונמצא שאין מכולן אתת מהן לפניו ממש אלא זו בלבד כנזכר לעיל דרך הרב בזו, אע"פ שפשטא של שמועה נראית כמו שאמרתי ע"כ ברשב"א, אבל הלח"מ (בהל' מעשה הקרבנות) פי' והוא מסבב והולך לאו הולך ברגל קאמר אלא ביד, ולסיבוב היד קרי הליכה, ופוסק לגמרי כר"א דבמקומו היה עומד עכ"ל הלח"מ. עוד כתב הרשב"א בתשובה להשואל עוד אתפלא במ"ש שבין מזבח למנורה היה עומד, והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ, והוא צריך לצאת מכל המזבח עכ"ל, וכלשון זה ממש כתב המאירי בקושיתו על הרמב"ם. ותירץ המאירי אלא דזה אפשר שכוונתו לומר כנגד אויר שבין מזבח למנורה, וכדעת תכמים שמצד הדרום היה יוצא, אלא שלפ"ז הוכפלה תמיהתנו, אחר שכן הוא היאך פסק שמקרן צפונית מזרחית הוא מתחיל עכ"ל המאירי, והרשב"א כתב וז"ל ובאמת כך נראה לי כמו שאמרת אלא שהיה אפשר לומר שהרב סבור דמזבח לפני ד' ממש, דמשמע דביציאתו פוגע מיד במזבח, ועוד מדתניא לפני ד' מה ת"ל דאמר ר' נחמיה לפי שמצינו בפ' יוהכ"פ שעומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרוכת יכול אף זה כן, ת"ל מזבח קטורת הסמים אשר לפני ד' מזבח לפני ד' ואין כהן לפני ד', דאלמא מזבח לפני ד' ממש שאין דבר חוצץ בין הכהן לפרוכת אלא המזבח לבד, ומנורה ושלחן משוכים כלפי חוץ מן המזבח הפנימי ולחוץ, ואינו באפשר שהרי היה מקדים כהן דישון מזבח הפנימי לנרות, ואמרינן עלה בפ' אמר להם הממונה מ"ט אמר אביי גמיר גמירנא סברא לא ידענא, רבא אמר כדר"ל דאמר אין מעבירין על המצות ומאי פגע ברישא במזבח הפנימי, ואף הרב עצמו כתב כן בפ"ג מה' בית הבחירה שכך כתוב שם מזבח הקטורת היה מרובע והוא נתן בהיכל מכוון בין הצפון לדרום, משוך מבין השלחן והמנורה ולחוץ עכ"ל הרשב"א:

עוד כתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס (בפ"ה מהל' מעשה הקרבנות הי"ד) ע"ז שכתב הרמב"ם שנכנס בין המזבח למנורה והמזבח לפניו ונותן על קרנות המזבח בחוץ, אפשר שרבינו מפרש עד דנפיק מכולה מזבח, היינו שלא יעמוד בין המזבח לפרוכת, אלא יוצא לצד ימינו עד שיצא מכנגד כל המזבח כי מצד צפון יוצא, ועדיין קשה, שא"כ למה אינו נותן תחלה בקרן דרומית מערבית שהיא יותר קרוב לו, שהרי המנורה בדרום היתה לימין היוצא, נמצא שזה מדלג קרן דרומית מערבית ודרומית מזרחית, ונותן בשלישי שהוא צפונית ולמה ? ואפשר שסובר רבינו שזהו מ"ש שנותן בחוץ כלומר לצד האחר, וזהו שאמרו שיהא הזאות אלו הראשונות מלמטה למעלה שלא יתלכלכו בגדיו, ומ"ש שם מזבח לפני ד' ולא כהן, היינו שלא יפסיק הכהן בין המזבח לפרוכת, אבל עדיין אין מזבח בין הכהן לפרוכת כי לצד דרום היה נמשך, נמצא מזבח לפני ד' בלא הפסק, וכהן אינו לפני ד' רק לצד המנורה או לצד חוץ יותר, ועדיין סוגית הגמ' צריכה ישוב עוד עכ"ל:

והלח"מ תירץ לקושית הרשב"א שהקשה על הרמב"ם אמאי מתחיל ההזאה ממזרחית צפונית לדידן דפסקינן דשתי פרוכות הוו ופתחא בדרום ובדרומית פגע ברישא, וכתב ולענ"ד לתרץ לפי גרסא דידן דלא יהיב בגמ' טעם כלל לא לר' יוסי ולא לר"ע, א"כ סתמא דמתניתין דקאמר דמתחיל מקרן מזרחית צפונית אתיא כר' יוסי, ולעיל אצל פרופה מן הדרום מסתם כרבנן, לכן מפרש דהמתני' דקאמר דמתחיל מקרן מזרחית צפונית אתיא נמי לרבנן, אע"ג דפתחא בדרום קאי, וא"כ בדרומית מערבית פגע ברישא, ובהאי קרן לא מצי עביד משום דקאמר קרא ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח, א"כ לפחות צריך שיתחיל בקרן הסמוך לו שהוא דרומית מזרחית, מ"מ סובר ר' יוסי דיתחיל בקרן מזרחית צפונית, דאם יתחיל בדרומית מזרחית א"כ צריך להקיף דרך ימין דלית ליה לר' יוסי הקפה בשמאל בשום צד, וא"כ היה צריך ליתן אח"כ בצפונית מזרחית, ואח"כ בצפונית מערבית ואח"כ בדרומית מערבית, וזה אינו נראה לו לעשות כן,, דנמצא דהקרן שפגע תתלה הוא נשאר באחרונה, ועוד שהוא פגע במערבי תחלה, ועתה עשה שני הקרנות של מזרח קודמין להקרנות של מערב, לכן אמר ר"י שיתחיל מצפונית מזרחית, ועתה כשיקיף דרך ימין, הרי יהיו קודמין הקרנות של מערב שפגע בהם תחלה, לקרן אחד של מזרחית לפחות, ועוד הקרן שפגע תתלה הוא לא נשאר בראשונה, שהרי קודם הוא לא' של מזרח, וכ"ת יתן על דרומית מזרחית, ואח"כ יחזור דרך שמאל של דרומית מערבית כר"ע, זה אינו נראה לו לר' יוסי להקיף דרך שמאל בשום צד, ובזה נוכל לומר דר' יוסי הגלילי דקאמר מזרחית צפונית אתיא אף לרבנן, וכן מתני' דסתם לן הכי אתיא כרבנן, והדבר נכון בעיני לדעת רבינו ז"ל, ועוד האריך בזה הרבה עיי"ש: ועל קושית הרשב"א במאי שכתב הרמב"ם שבין מזבח למנורה היה עומד, והלא הוא צריך לצאת מכל המזבח והמזבח היה משוך כלפי חוץ, כתב דהם היה להם גרסא אחרת ברמב"ם, דבגרסתנו כתוב עומד לפנים ממזבח הזהב בין המזבח למנורה, ואצלם לא היה כתוב "לפנים ממזבח הזהב", וע"פ גרסתם נראה לו לתרץ, דהרמב"ם ז"ל סובר דמ"ש דנפיק מכוליה מזבח, לא קפיד קרא שהאדם המזה יהיה חוץ מהמזבח, דאפי' יעמוד האדם בין המזבח למנורה לא איכפת לן, אלא דההזאה צריך להיות אחרונה למזבח, כלומר שלא יזה בקרן דפגע בו תחלה, דהיינו צפונית מערבית, או דרומית מערבית, אלא ילך יותר מעט, ויזה בקרן אחרונה, ונקרא יציאה בערך ההזאה שהוא אחרונה, אבל הוא עומד בין המזבח למנורה קרוב לקרן מ"צ להזות שם, אע"פ שהוא יהיה כנגד המזבח לא איכפת לן, ומה דכתב כאן ועומד בין המזבח למנורה" כלומר עד עתה היה עומד לפנים מן המזבח שהיה מזה על הפרוכת, עתה שצריך להזות לקרן מזרחית צפונית, צריך שיתקרב יותר כדי שיהא סמוך לו ויהיה עומד בין המזבח למנורה עכ"ל. והגאון רעק"א בהגהותיו על המשניות מתרץ דברי הרמב"ם עפ"י התוס' ישנים, וז"ל שם והתוס' ישנים כתבו דמתני' דהכא (פירוש שהיה מתחיל מקרן מזרחית צפונית כו') סובר גם כת"ק דמתני' דלעיל דפרופה מן הדרום, אלא ס"ל דמשמעות הקרא ויצא אל המזבח עד שיצא ויעמוד במזרחה של מזבח, דאז נפיק לגמרי מכוליה מזבח, ומשום דצריך להקיף דרך ימין דכל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין מתחיל בקרן צפונית, דכשיצא כל גופו חוץ למזבח ועומד במזרח ופניו למערב אם יושיט ימינו לקרן צפונית הו"ל דרך ימין, אבל אם יושיט ידו הימנית לקרן דרומית זהו דרך שמאל, ולפ"ז דברי הרמב"ם עולין כפשטן ומזוקקים בלי דוחק עכ"ל הגאון ז"ל, ומעתה נתבררו דברי הרמב"ם, אבל התויו"ט יש לו פירוש אחר בדברי הרמב"ם, דכל עצמו דמוקמינן למתני' כר' יוסי מפני שהיו שני פרוכות משום ספיקא, ואי לאו ספיקא לא הוו עבדי אלא פרוכת אחת כמו לר"י, ובפרוכת אחת פתחא בצפון דהכי ס"ל לר"י ומנה נשמע לכו"ע היכא דליכא ספיקא, ועוד דמשו"ה הוה הקפה לימין כדלעיל, ומשום דהלכות אלו הלכות למשיחא נינהו לכן כתב על לעתיד לבוא שלא יהיה עוד ספק ויהיה פרוכת אחת לפי שכן יהיה לעתיד לבוא במהרה בימינו אמן:

מה שכתבנו למעלה דעל טהרו של מזבח היה נותן ז' הזיות בצד הדרום, כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מעבודת יוהכ"פ, אבל בפ"ג כתב על אמצעו של מזבח, וכן כתב בפ"ה ממעשה הקרבנות, וכתב הר"י קורקוס ז"ל הובא בכ"מ דאמצעו לאו דוקא, אלא לאפוקי שלא היה בקרנות כשאר ההזאות, ולעולם בחלק הדרומי מאמצעי, וכתב הכ"מ עוד שם ואף דאיפליגי בגמ' איך היה מזה פסק כר' יוסי דאמר בצד דרומי דנימוקו עמו:

אחר שגמר מתן דמים של פר ושעיר, בא לו הכהן אצל שעיר המשתלח, במקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו לשון הרע"ב יומא פ"ו מ"ב) וכן לשון רש"י והמאירי, וסומך שתי ידיו על ראשו בין שתי קרניו כמו דאיתא ברמב"ם פ"ג ממעה"ק וסומך בכל כחו, והלמ"מ דאין בצבור אלא שתי סמיכות, זאת של שעיר המשתלח ועוד של פר העלם דבר של צבור, וצריך שיהיה השעיר עומד בצפון ופניו למערב (שם ברמב"ם), וכך היה אומר אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ר' תטהרו, ושלשה פעמים היה מזכיר כ"ג שם המפורש ביוהכ"פ, וגם הכהנים יש להם כפרה בשאר עבירות בשעיר המשתלח ואף דלא קאמר בני אהרן עם קדושך מ"מ אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו:

מסרו למי שהיה מוליכו, הכל כשרין להוליכו, אלא שעשו הכהנים קבע ולא היו מניחין את ישראל, פירש הרע"ב ב"ד של כהנים לא היו מניחין את ישראל להוליכו, ואמרו טעם בזה בתוס' חדשים כי קבלה היתה בידם מי שמשלח את השעיר ימות באותה השנה, לכן לא הניחו לעשות זאת לישראל, דאף דמדינא כשר זר, דאף דכתיב ביה כפרה וליבעי כהן, מ"מ כתב רחמנא איש להכשיר את הזר (יומא ס"ו ע"ב), מ"מ השליכו הכהנים את נפשם מנגד, וחפצו בעצמם לזכות במצוה רבה כזאת שכפרת כל ישראל תלויה בו, ועיין בתוס' חדשים קצת באופן אחר, איש עתי פירוש מזומן מאתמול, כלומר לכתחלה צריך להזמין אותו מאתמול, אבל בדיעבד אם לא הזמינו או הזמינו ומת או חולה, משלח אותו ביד אתר, אבל אם נטמא המשלח, ה"ז נכנס למקדש ונועלו ויוצא שנאמר ביד איש עתי המדברה, ביד זה שהוכן אפי' נטמא, (תמצית מהרמב"ם בעבודה פ"ה הכ"א) ועוד פירש עתי שיהא מזומן ורגיל ללכת למקום מדבר והפקר שלא יפול לבו עליו בארץ גזירה (ריטב"א בשם המדרש):

ואיתא עוד בגמ' עתי אפי' בשבת לומר שאם חלה השעיר מרכיבו על כתפו, ואף דנם בעלמא אמרינן דחי נושא את עצמו וא"כ ליכא הכא חילול שבת, מ"מ חלה שאני דהשתא אין נושא את עצמו והנושאו מחלל שבת, כן פירש"י, והוסיף עוד המאירי לפרש, ואע"פ שלא אמרו דחי נושא את עצמו אלא באדם, ואף לדעת האומר נמי בבהמה, בחלה מיהא הרי היא ככפות, מיהא כל שצריך הותר בו חילול שבת בהוצאה לגמרי עכ"ל, מיהו הא פשיטא דמחלל שבת ויוהכ"פ בזה דממית אותו ואיכא משום נטילת נשמה והותר לו בשבת דהכשירו ודאי בכך ולא צריך לזה קרא. וכתבו בתוס' ישנים וז"ל בכריתות (דף י"ד) דתי לה ממאי דלמא שאני יוהכ"פ דהכשירו בכך ותימא אמאי לא פי' כך התלמוד כאן, י"ל שדרך התלמוד להאריך במקום זה יותר מבמקום זה אבל דוחק הוא לפרש דהכא מיירי בהרכבתו דהו"א דלא דתי יוהכ"פ אלא בשיכול השעיר ללכת ברגליו דאין הכשירו כשהוצרך להרכיבו על כתפו, ובכריתות מיירי להתיר איסור תחומין כלומר חוץ לי"ב מילין וכמאן דאמר שהן מן התורה, והשתא פריך שפיר דשאני יוה"כ דהכשירו בכך, כי אין נראה כלל שיהיו שנים אלו דברי רפרם, והתלמוד לא הזכיר כאן אותה של שם ושם אותה שבכאן עכ"ל וכן כתב השאגת אריה בסימן ע' דעיקר קרא משמע להתיר בשבת בשעת שילוחו דע"ז כתב קרא ועל איסור תחומין דתי שפיר דהכשירו בכך אבל על חלה צריך קרא ועיי"ש:

הא דאמרינן הכא דאפי' נטמא המשלח נכנס למקדש ולוקח השעיר מיד הכהן, היינו דוקא בטומאת מת דדוקא טומאת מת הותרה בקרבן צבור, כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש ה"ט, וז"ל וכל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד דותה את השבת ודוחה את הטומאה, ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת מת בלבד, ואף דאיתא עוד שם דהא דטומאה דחויה בצבור למדנו מקרבן פסח וה"ה לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שדוחה את הטומאה, וא"כ בשלמא בשאר הקרבנות דלמדנו מקרבן פסח, וכמו בפסח אינו דוחה טומאות אחרות רק טומאת מת, דטמאים לנפש אדם כתיב ביה אף שאר הקרבנות כן, אבל הכא בשעיר המשתלח יש לה פסוק מיוחד עתי אפי' בטומאה, יוכל להיות דגם שאר הטומאות יהיו נדחין מפניה, הא ליתא, ראשית דסברא היא דמה מצינו בכל מקום דטומאת מת נדחית ולא אחרת אף כאן כן, ולא עוד דק"ו הוא, מה קרבנות שנכנסין לפני ולפנים אין דוחין אלא טומאת מת בלבד, שעיר המשתלח דשילוחו חוץ למחנה, ועוד דשילוחו בדיעבד אינו מעכב כש"כ שאין דוחה רק טומאת מת בלבד ופשוט הוא, מ"מ לזה צריך קרא עתי אפילו בטומאה ואף דלא מעכב בדיעבד כפרה ואינו לפנים מ"מ דותה טומאה כמו קרבנות משל פנים וא"ש ובודאי חידוש גדול הוא:

איתא בתו"כ דשעיר המשתלח מכפר על כל עבירות, אין לי אלא ודאות ספיקותיהם ואונסיהם ושגגותיהם מנין, ת"ל עונות לכל עונות, פשעיהם לכל פשעיהם, חטאת לכל חטאתם, יכול אף חייבי חטאות ואשמות עמהם ת"ל אותם אותם על ראש השעיר ואין חייבי חטאות ואשמות על ראש השעיר, מכאן אמרו חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוהכ"פ חייבין להביאן אחר יוהכ"פ, וחייבי אשמות תלוין פטורין, ומיהא זה דמאשם תלוי פטור למידין מפ' אחר מכל חטאתם לפני ד' חטא שאין מכיר בו אלא ד' לבדו יוהכ"פ מכפר, ולא קרבן אחר והיינו אשם תלוי דאינו יודע אם חטא: וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלשין בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא ופירש הרע"ב כמין מעלה עשו לו שהיא גבוה ויוצא דרך הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר, כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע במשלח לפי שהיו רגילים לתולשו בשערו ואומרים לו טול מהר וצא, ואל תשהה עונותינו אצלנו עוד, וכבש זה בא מתרומת הלשכה כמו דאיתא (שקלים פ"ד מ"ב) ופירש עוד שם הרע"ב דהיה כמין גשר ועליו היה הולך המשלח, והמאירי פירש בנין גבוה היו עושין לו מערב יוהכ"פ בעזרה:

עשר סוכות היו מירושלים ועד צוק תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל, וס"ה היה י"ב מיל, ומיקירי ירושלים פירוש החשובים שבהם היו מלוין אותו עד סוכה ראשונה, פירש הרע"ב סוכות עשו לו בדרך והולכין בני אדם לגור שם לפני יוהכ"פ שמלוין אותו מסוכה לסוכה, והפירוש הוא כך דביוהכ"פ בעצמו הולכין החשובי ירושלים ומלוין אותו עד סוכה ראשונה, אבל בני אדם אחרים הלכו שם מערב יוהכ"פ והלכו ולוו אותו מסוכה לסוכה, דבין סוכה לסוכה היה מיל, וכן מירושלים עד סוכה ראשונה וכשאתה חושב מירושלים עד סוכה האחרונה תמצא שהאוירים מעשר סוכות עשרה מילין מיל בכל אויר, ומן הסוכה האחרונה עד הצוק שני מילין, ונמצא שבין ירושלים יכולין לילך עד הסוכה הראשונה, ובני אדם שלנו בסוכות היו יכולין לילך עד הסוכה הסמוכה לזה שלן בה, ומתוך כך היקירי ירושלים היו מלוין אותו עד הסוכה הראשונה, ובני הראשונה עד השניה וכן כולם, בלא חילול שבת ויהכ"פ, אבל המוליך היה יכול להוליכו אפי' בשבת שכך אמרו עתי אפי' בשבת, ומ"מ בני סוכה אחרונה לא היו יכולין ללוותו עד הצוק, אלא עד אמצעית הדרך שמסוכה האחרונה לצוק שהרי שני מילין היו שם ומתעכבין שם ורואין את מעשיו עכ"ל המאירי, ומ"ש שאתה חושב מירושלים עשר סוכות עשרה מילין בכל אויר, כלומר שלא היו אלא תשעה מיל בין סוכה לסוכה אלא המיל הראשון היה מירושלים עד הסוכה הראשונה, כן צריך לפרש דבריו וכן פירש הרע"ב, ואיתא שם בגמ' (יומא דף ס"ו) דאצל כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים, ומעולם לא הוצרך אדם לכך, אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וכתב הרמב"ם אם כשל כחו וצריך לאכול אוכל, וכן נראה לשון הרא"ש שכתב הרי מזון אם יצטרך לאכול, ולכאורה מנ"ל, דבגמ' לא אמרינן אלא כדי שיהא לו פת בסלו, כלומר כדי שלא יהא תאב לאכול ותתישב עליו דעתו, אבל אם חולה מסוכן הוא פשיטא שמותר לו לאכול, ואם אינו מסוכן למה באמת יהיה מותר לו לאכול, אבל בתוס' ישנים כתבו וז"ל ואיירי הכא שמסוכן כגון שאחזו בולמוס, ומתוך שהיה יודע שאם ירעב ביותר ויאחזנו בולמוס ימצא לאכול, לא היה רעב כ"כ עכ"ל, משמע מדבריהם דבודאי אם יאחזנו בולמוס ויהיה מסוכן מותר לאכול כמו תולה אחר שיש בו סכנה, ואם לא יאחזנו בולמוס אסור לאכול, ואין מכינין לו שם כי אם כדי שיהיה לו פת בסלו ע"כ ומקודם לזה כתוב בתוס' ישנים איפכא ומשמע דזה לשון אחר וז"ל, אבל אם היה צריך היו מאכילין אותו ואפי' לא היה רעב ביותר דוחה הליכת השעיר את יוהכ"פ והיינו כמו שבת וטומאה עכ"ל, כלומר שמותר לו לאכול כדי שיהא בו כח להוליך את השעיר והיינו כהרמב"ם דאם כשל כחו וחיישינן שמא מפני זה יתבטל מצות דחיית השעיר דוחה יוהכ"פ כיון דאי אפשר ע"י אתר אלא ע"י המזומן מאתמול, והא דמעולם לא הוצרך אדם לכך משמע שנס היה בזה דוגמא שלא אירע קרי לכ"ג ביוהכ"פ כדי שלא יתבטל עבודה, ואף דעבודת השילוח אינו מעכב, מ"מ כיון דכפרת ישראל תלויה בשעיר המשתלח ויהיו ישראל עצבין אם לא יראו שהלבין הלשון של זהורית נעשה נס זה, ומה שלא חשבו זאת בין הנסים שנעשו בבית המקדש, י"ל כמו שכתב התויו"ט, דבמקום הקדושה הגדולה, יותר שכיח להתגבר הטומאה וצריכין לנס, אבל כאן היה לו פת בסלו ואימת יוהכ"פ עליו לא שכיח כולי האי שיצרך לחלל יוהכ"פ עליו, לכן לא חשב להו בין הנסים כנ"ל. ונראה עוד לומר דמעולם לא התכוונו הרמב"ם והרא"ש שיתנו לו לאכול אם כשל כחו כדי שיוכל לקיים המצוה, דזה ליתא, דהא דדוחה שבת וטומאה מצינו בפירש בתו"כ ובגמ', אבל שיהא מותר ליתן לו לאכול זאת לא מצינו בפירוש, ואיסור כרת לא דחינן כגון זה, תדע למה לא מצינו אצל כ"ג שיהא מותר ליתן לו לאכול אם כשל כחו, דכל עבודת "ג יוהכ"פ תלוי בו, אלא ודאי דאם כשל כחו נכנס הסגן ומשמש תחתיו, ולא מחללינן יוהכ"פ עי"ז, ועוד דגנאי הוא במי שתלוי כל עבודת ישראל שיהא אוכל ביוהכ"פ, ואף כאן בודאי הדין כן, דהו"ל כמו שחלה שמשלחו ע"י אתר, אלא דאנן חיישינן לדבר אחר אם יכשל כחו מחמת טרדות הדרך אולי יסתכן, הכינו לו מים ומזון להצילו מידי סכנה, אבל שיהא מותר ליתן לו לאכול כדי שיהיה לו כח ללכת זאת לא אמרינן ועוד דכל המצות שדוחין הל"ת אינו אלא בעידנא, אבל כאן יאכל עכשיו כדי שיהא לו כח ללכת אח"כ, אבל בשעת האכילה לא מקיים שום מצוה, אין זה בעידנא, והו"ל כמו מכשירין שאינן דוחין שבת ויוהכ"פ, כנ"ל לפרש דעתם ז"ל, וראיה לזה נ"ל מהגמרא יומא (דף כ"א) דאיתא שם מה מלאכה שהותר מכללו עינוי שלא הותר מכללו, ופירש רש"י שאם באת ללמד מעינוי יש להשיב מלאכה הותרה אצל גבוה עכ"ל, הרי דעינוי לא הותר בשום מקום, ומכאן קשה לי על תפארת ישראל ג"כ דמפרש ג"כ דברי הרמב"ם כפשוטו שדוחה עינוי כתמידין דליתא וכן על התו"י קשה לי וצ"ע:

תוכן העניינים

גחלי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה