אור ברסלב
גחלי אש דרוש ל

גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש

דרוש ל

דרוש כט

סדר הקטרת דלפני ולפנים:

שני מיני קטורת הן, קטורת של חוץ שכבר נתבאר ועתה נבוא לבאר קטורת של לפני ולפנים. שני מיני חפינות יש בקטורת, בקטורת של חוץ כדחפני אינשי ובקטורת של פנים מעבודות קשות שבמקדש ולחם משנה פ"ב ה"ב), ושתי מחתות היו מחתה אחת לגחלים ומחתה שמביאין אותה מלאה קטורת מלשכת בית אבטינס כמו שיתבאר כדאיתא בגמרא הוציאו לו את הכף ואת המחתה, מחתה ? תנא ליה נטל את המחתה, התם מחתה דגחלים הכא מחתה דקטורת. וכיצד מעשיה ? ז"ל הראש בעבודה, נטל מחתה מזהב אדום שהוא החשוב יותר מכל הזהבים דכל המאוחר בחשבון הוא החשוב, א"נ טעמא הואיל ודומה לדם פרים ומצות היום להביא דם הפר לפני ולפנים, לפני הפרוכת ועל מזבח הפנימי, עכ"ל התויו"ט, וכתבו התוס' חדשים דהיום חותה בשל זהב פי' בין לקטורת של היכל בין לקטורת של לפני ולפנים, עכ"ל, ומשמע שמצות היום בשל אדום, ובקטורת של היכל ג"כ היתה מחתה מזהב פרוים ומחתה של לפני ולפנים דאמרן היתה ג"כ מחזקת שלשה קבין אלא שהיתה הקטרת דקה מן הדקה, והיה לה בית יד ארוך שמגיע תחת זרועו כדי שתהא זרועו מסייעתו, והיה לה ניאשתוק, ופירש"י טבעת שישמעו קולו בבואו, ור"ת פירש נרתק, שהיה לה כמו נרתק כדי שלא יכוה כשהיא מתחממת מן הגחלים, וי"מ שהמחתה היתה עגולה מתחתיה כדרך הסף, וניאשתוק מענין בסיס, ובכל יום לא היו צריכין לבסיס שהרי על המזבח היו מקטירין. אבל ביו"כ צריכין למחתה שיש בסיס תחתיה, מפני שהקטורת היו מקטירין על המחתה עצמה. המאירי. ועולה באמצעו של מזבח וחותה [ממערכה שמוסיפין בו ביום, קרבן נתנאל] מלא המחתה גתלי אש שכלתה מעליהן השלהבת. רבינו שמואל פירש הטעם דתניא בתו"כ מנין שתהא האש בטלה ע"ג גחלים ת"ל גחלי אש, הלכך מן הפנימות שאין בהן להבות אש הוא נוטל והאי קראי ביו"כ כתיב, עכ"ל תוס' ישנים. אבל מדברי התויו"ט נראה דלכל השנה צריך גחלי אש בוערות מאד ואינן קרובים להיות דשן כמו הפנימיות והטעם מפני חולשא דכ"ג לא הטריחוהו לחפש אפי' אחר מאוכלת, ועוד שהיתה דקה מן הדקה, ובתוס' זבחים (דף ס"ד) השוו המדות דבין הכא בין בקטורת של כל השנה, ל"ג פנימית, עכ"ל. וירד והניחה על הרצפה בעזרה, וכן כתב הרמב"ם על הרובד שבעזרה, אבל בגמרא ובמשנה אצל קבלת הדם שבפר שהיה הממרס עומד על הרובד הרביעי שבהיכל ועל המחתה עם הגחלים, ירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה, ופירש הרע"ב וז"ל, כל שורה ושורה של אבני הרצפה קרויה רובד, וא"א לפרש רובד הרביעי שבהיכל שורה רביעית שבתוך ההיכל ספתת ההיכל ולפנים דהא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אלא תני רובד רביעי של היכל, כלומר רובד רביעי שבעזרה, כשיוצא מן ההיכל לעזרה מונה את הרובדין ושם עומד הממרס, דאלו בתוך ההיכל אי אפשר כדאמרן, עכ"ל הרע"ב. ופירש בתויו"ט וז"ל לכאורה היינו דבין רישא לסיפא, דברישא הוא מונה מהיכל ולחוץ והכא מונה מירידתו לכבש והוא פונה למול ההיכל, דאלת"ה אלא הכא נמי ברובד דלעיל מיירי מ"ש דהכא תנן שבעזרה וברישא תנן שבהיכל, ומיהו בירושלמי נראה דבחדא רובד מיירי, דארישא קאמר (כיני פי' כן הוא) על הרובד הרביעי שבעזרה, עכ"ל. אבל ברמב"ם אצל הממרס כתב על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ, וכאן סתם, אפשר לומר דס"ל כהירושלמי דהכא והתם מקום אחד, ומה שלא מפרש, דדרכו להביא הלשון שבגמרא, כן נ"ל. והוציאו לו מחתה מלאה קטורת שהחזירו אותו ערב יו"כ למכתשת ושחקוה הדק כדי שתהא דקה מן הדקה, וחפן ממנה מלא חפניו של כהן לפי שהיו מחזיקין חפניו כלומר הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו) לא מחוקות ולא גדושות, אלא טפופות, והוריקה מתוך חפניו לתוך כף אתת ולקח את המחתה שהיו בה הגחלים בימינו והכף של קטורת בשמאלו, והלך בדרומו של היכל בין מזבח ולמנורה עד שהגיע לשתי הפרוכות המבדילות בין הקודש ובין קדש הקדשים במקום אמה טרקסין שהיה בבית ראשון, והחיצונה היתה פתוחה בדרום והפנימית בצפון, אע"ג דר' יוסי סבר שלא היתה שם אלא פרוכת אתת, בהא הלכה כרבי יהודה שאמר שתים היו, דהוי ליה מחלוקת ואח"כ סתם שלאחר המחלוקת שינה (כלומר אע"ג דקיי"ל בעירובין דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי מ"מ כאן הלכה כר' יהודה), החיצונה פרופה מן הדרום, ועוד דרבי חנניה סבר כר' יהודה (פירוש, דסבר דפחת בדרום הוי כר"י דאמר שתי פרוכות היו, קרבן נתנאל) דאמר לקמן בצד צפון היה עומד ומחטא (דפתחא בצפון לאפוקי מהרמב"ם והרשב"א בתשובה שלא כתבו כן, תפארת שמואל). ואין להביא ראיה מאותה משנה התחיל מחטא ויורד מהיכן היה מתחיל מקרן מזרחית צפונית, ופירש"י דסבר דפחתא בצפון קאי, ואפילו לרש"י (פירוש, להרמב"ם פשיטא שאין ראיה) ההיא משנה אתיא כר' יוסי הגלילי, ור"ע פליג עליה בברייתא והלכה כר"ע מחבירו. והיה מהלך ביניהם עד שמגיע לצפון, איתא בירושלמי שדוחק באצילי ידיו שלא ישרוף את הפרוכת, כשהגיע לצפון הפך פניו לדרום, כדי שתהא ימינו לצד הארון והלך עד שהגיע כנגד הארון ונתן המחתה של אש בין שני הבדים, ולאחר שניטל הארון נתנה על אבן שתיה שהיתה שם והיתה גבוהה מן הארץ שלש אצבעות. אבן שתיה וכו' שלש אצבעות, במשנה איתא משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה היתה נקראת גבוה מן הארץ ג' אצבעות. התוס' בפ"ק דב"ב כתבו דהיה במערבו של קדשי קדשים, והרמב"ם כתב דהיה במזרחו והתויו"ט תמה עליהם דבאמצע בית ק"ק היתה כדאיתא בהדיא פ"ק דמגילה (דף י') דתניא ארון שעשה משה יש לו י' אמות לכל רות ע"כ בתויו"ט. אבן שתיה פירש הרע"ב על שם שממנה הושתת העולם שבה יסד הקב"ה את עולמו, שתיה פי' יסוד, אבל להרמב"ם ז"ל בפי' המשניות לא נראה פירוש זה איך שייך לומר שממנה יסד עולמו, ופירש שבשביל העבודה יסד העולם כמו שאמרו באבות לפיכך נקרא אבן שתיה כלומר שבשביל זה מתקיים העולם, ובגמרא משמע מפני שהעולם נברא מציון, פירש התוס' וז"ל אמצעיתו של עולם והצדדין מציון נבראו כלומר כאן התחיל העולם להתרחב ורמז לדבר כתב המהרש"א והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, עכ"ל, כלומר שיעקב הקריב קרבנו במקום המקדש ואמר מצבה שממנה העולם נצב. ובספר יפ"ת על המדרש תמה וכתב על הרמב"ם מי הזקיקו לבקש דרך אחרת דלא כתלמודא. וחפן הקטורת שבכף לתוך חפניו וצבר הקטורת על גבי גחלים, עכ"ל. והנה הרא"ש קיצר בזה הרבה, דהנה חפינת הקטורת הזה של לפני ולפנים היא מעבודות קשות שבמקדש ולא נתבאר בדבריו איך היתה המפינה. ועתה אוסיף מה שנמצא עוד בגמרא. הוציאו לו כף ריקן מלשכת הכלים ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס וצריך היה לכף, דהיכי נעביד, נעייל והדר נעייל, הבאה אחת אמר רחמנא ולא שתי הבאות, נשקליה לקטורת בחפניו ונתחיה למחתה עלה ולעייל, כי מטי התם היכי לעביד, נשקליה בשניה ונחתיה למחתה, השתא לפני מלך בו"ד אין עושין כן לפני ממ"ה הקדוש ברוך הוא על אתת כמה וכמה, וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים (גמרא יומא דף מ"ז), ובברייתא שם (דף נ') איתא כיצד הוא עושה (פירש"י חפינה שניה שבפנים) אותו את הבזך בראשי אצבעותיו וי"א בשניו ומעלה בגודלו עד שמגעת לבין אצילי ידיו, פירש"י אופן חפינה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את ראש הבזך בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו וצוברה על הגחלים, עכ"ל רש"י ז"ל, והתוס' כתבו אף דאמרינן לעיל (דף מ"ט) דבשניו לאו אורח ארעא דהשתא לפני מלך בו"ד אין עושין כן וכו', וי"ל דהתם אצל חפינה שניה דאמרינן אינו אלא מושך הבזך אצלו והבזך אינו מונח באויר אלא על ידו הוא מונח ומושכו אצלו בשניו כדי לחפון פעם אחרת, אבל למשוך למחתה בשניו ולאחותה אארעא לאו אורח ארעא, עכ"ל. והרמב"ם כתב וז"ל ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשניו ומערה הקטורת לתוך חפניו עד שהחזירה למלא חפניו כשהיתה, וזו היא עבודה קשה שבמקדש, עכ"ל. וכתב הלח"מ ומפרש פירוש אחר מרש"י, שעם האגודל היה מסיר הקטורת מהכף ומשים לתוך חפניו, ונראה לדחוק הברייתא דה"ק ראש הכף היה ארוך קצת וזה היה מסיר עם האגודל את הקטורת ממנו והיה מושך ראש הכף אליו כדי להסיר מה שהיא סמוכה לבית יד עד שהיה מגיע ראש הכף לבין אצילי ידיו ודוחק, וגם לשון וחוזר ומחזירה לתוך חפניו, קשה לפירוש זה, ואולי היה לו לרבינו גירסא אחרת שם, עכ"ל: וכתב עוד הרמב"ם וז"ל, כבר בארנו שהולכה בשמאל פוסלת בדם קדשים ושאר העבודות ולפיכך היה מן הדין שיוליך את המחתה בשמאלו וכף הקטורת בימינו, אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסובלה בשמאלה עד הארון, לפיכך נועל את המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו, עכ"ל, ופירש בכ"מ אם הולכה בשמאל פוסלת איך הכשירו כאן ? ואפשר דהולכה בשמאל אינה פוסלת רק מדרבנן, הלכך אע"ג דהולכה בשמאל בדם פסלה מדאורייתא, אבל בקטורת משום דא"א שלא בהילוך לא פסלה ובהכי אכשר רחמנא, עכ"ל. וכתב התויו"ט דהיינו טעמא משום דבקרא דמיניה ילפינן ימין לא כתיב אלא קבלה ונתינה, ועוד משום דכאן אי אפשר שתי הבאות כדאיתא בגמרא, צ"ל ע"כ דביו"כ מן התורה אי אפשר אלא בשמאל וכשרה, אבל כתב דמהרמב"ם לא משמע כן, אלא ודאי דבשמאל פסול בכל העבודות, הלכך נראה דהולכת המחתה של גחלים אינו אלא מכשירי עבודה דקטורת ומן הדין כשר בשמאל, עכ"ל וכוונתו:

וכתב עוד הרמב"ם, ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים, מצא הפרוכת פרופה נכנס לקדש הקדשים עד שמגיע לארון עכ"ל, והלא במשנה איתא שתי פרוכות ואיך לא הביא איך היה עושה בעת שהיו שתי פרוכות, הלא בהלכות בית הבחירה מביא את שתי הפרוכות ? וכתב בתויו"ט הטעם ששתי הפרוכות היו משום ספקא והלכות אלו הלכתא למשיתא הן ואז יבוא אליהו ז"ל ויתיר את הספקות, לכן כתב על סדר העבודה איך שיהיה ב"ב אמן. שלא תהא אלא פרוכת אחת, עכ"ל. אבל הרא"ש הביא כאשר בארנו:

וכתב עוד הרא"ש ז"ל ויזהר שלא יתן את הקטורת ע"ג אש עד שהכניסו לפני ולפנים להוציא מלבן של צדוקים שאומרים שנותן בהיכל ונכנס בעשן הקטורת, עכ"ל. ולאו דוקא זהירות היא דמיתה ג"כ חייב דקרא כתיב ולא ימות, וכתיב ונתן את הקטורת על האש לפני ה' ואם שינה בודאי חייב מיתה משום ביאה ריקנית ומשום קטורת זרה, וכן איתא בגמרא יומא דף כ'), דשם איתא מעשה בצדוקי אחד ששינה ולא היו ימים מועטים עד שמת ומוטל באשפה והיו תולעים יוצאין מחוטמו, וי"א ביציאתו נגוף, דתני ר' חייא כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל בין כתפיו שנאמר ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל, ע"כ בגמרא. ורש"י פירש דמשום זה נענש בחוטמו, שהחוטם הוא ראשון לאברים לכנוס לבית כדאמרינן בשבועות אצל בית המנוגע, עכ"ל. וריטב"א פירש דמשום שהריח ריח הקטורת חוץ לקדשי קדשים, עכ"ל והובא במהרש"א. וביציאתו נגוף ע"י מלאך דאלו בקדש הקדשים לית ליה רשות למלאך לכנוס שם דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אפילו אותן שכתוב בהו ודמות פניהם פני ארם, וכדאיתא בירושלמי והובא בריטב"א ובמדרש הנעלם אש יוצא מבין שני הכרובים ונשרף, ובזוה"ק פ' אמור איתא אמר ר' יצחק חבל או רצועה אחת היו קושרין ברגלי כ"ג שבאם ימות יוכלו שאר הכהנים למשכו, כי אי אפשר לכנוס שם כהן אחר, ומנא הוו ידעי שמח ? ומתרץ שם בההיא זהוריתא אחידע ואשתמודע כד לא יהפך גוונו בההיא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאי' ואי יפוק בשלם בזהוריתא אחידע ואשתמודע דמהפך גווני' לחוור, פירוש הלשון של זהורית שהיה אדום נהפך ללבן, אבל בגמרא שלנו נראה שהלשון של זהורית לא היה מלבין עד שדחף את השעיר לצוק ולא מקודם א"כ הדרא קושיא לדוכתה מנא הוו ידעי, וכן מה שכתב בזוהר שהיה קושר חבל ברגליו צריך להיות על רגלו שלא במקום בגדיו, דאי לאו הכי חציצה הוא ואפילו פחות משלשה לכתחלה אסור ופוסל עבודה אפילו. שלא במקום בגדים ומשום יחור בגדים, דיתור בגדים פוסל העבודה כמו שפסק הרמב"ם בכלי מקדש ובגמרא זבחים (דף י"ט ע"א), ועוד צריך להיות פחות מג' על ג' שלא יקבל טומאה אם ימות דאסור לרבות טומאה בכל מה דאפשר, כן נ"ל. כדון חדותא היא בעלאי ותתאי ואם לא כלהו אשחכתו בצערא והוו ידעי כלהו דלא אתקבל צלותהון, ע"כ: וכתב עוד בהרא"ש והיה מתחיל לצד פנים, בגמרא יומא (דף מ"ט ע"ב) איתא וצוברה (כלומר את הקטורת על האש) כדי שיהא עשנה שוהה לבוא, וי"א כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא והרמב"ם פסק כח"ק, והרא"ש לא ביאר דעתו בזה, ומה שכתב פנימה שהיא חוצה לו, כן איתא בגמרא, אמר אביי מסתברא כמ"ד פנימה שהיא חוצה לו, דתנן מלמדין אותו הזהר שלא תכוה, כלומר אפילו בקטורת חוץ, ואף כאן כך, ומתניתא זו נשנית בי ר' חייא ור' אושעיא, כן כתבו התוס', שהיא חוצה לו שאם מתחיל אצלו נמצא העשן עולה מיד וזרועו נכוה ונתמלא הבית עשן והניח שם הכף והמחתה ויוצא דרך כניסתו שהיו פניו לארון, כתב הרב המאירי דרך יראה כלומר שלא יראה אחוריו לארון ח"ו, וכן איתא בגמרא (יומא דף כ"ג) אלל שלמה המלך כתיב בגבעון בירושלים, מה ביאתו מירושלים לגבעון פניו כלפי במה כדרך ביאתו אף יציאתו מגבעון לירושלים דרך ביאתו פניו כלפי במה, וכן כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם כשהן נפטרין לא היו מחזירין פניהם והולכין אלא מצדדין פניהן והולכין, וכן תלמיד הנפטר מרבו. ע"כ. ובסדר אתה כוננת כתוב טמטם עיניו ויצא, ואין זה בגמרא, אדרבה מתוך הירושלמי משמע שאינו צריך, והכי איתא בירושלמי, עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון משניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש ויוצא, עכ"ל הרא"ש, אבל בזוה"ק איתא אמר ר' יהודה כיון דהוא עאל וטמטם עיניו דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך, והוי שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי הוי ידע כהנא דכלהו הוי בחדוה ויפוק בשלם וגם בצלותיה הוה ידע דמלין נפקו בחדותא ומתקבלין ומתברכן כדקא יאות וכדון חדותא הוא בעלאי ותתאי ע"כ בזוה"ק פ' אמור. וכן מצאנו דוגמתו בגמרא שלנו ברכות (דף ל"ד ע"ב) על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה תי וזה מת, אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף, אף כאן אם היה רואה כ"ג שתפלתו יצתה בשמחה היה יודע שעבודתו נתקבלה לעילא ולתתא, ע"כ:

ועוד איתא בזוה"ק פ' אחרי כשהיה כ"ג נכנס לבית קדש הקדשים מתערין גדפייהו בכרובין ואקשי להו ואמרו שירתא, ומה שירה אמרו כי גדול ה' ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים (תהלים נ"ז) ודאי כי סלקו גדפייהו בשעתא דפרסין להו אמרו כי כל אלהי העמים אלילים, וה' שמים עשה, כד כפיין על כפורתא אמרו לפני ה' כי בא לשפוט הארץ, ישפוע תבל בצדק ולאמים במישרים, וקלהון הוה שמע כהנא במקדשא כדון שוי קטורת באתריה, ואתכוון במה דאכוון בגין דיתברך כלא, וגדפי כרוביא סלקין ונחתין וזמרי שירתא וחפיין לכפורתא וסלקא להו הדא הוא סוככים סוככים דייקא עכ"ל, ובגמרא שלנו איתא דאם זכה נזדוגה לו שכינה כדמצינו אצל שמעון הצדיק, וכדאיתא בתוס' מנחות דזקן שנזדמן לו שם שכינה היתה, וכן בברכות אצל ר' ישמעאל כ"ג, יעו"ש שכ"ג היה שם במדרגה גדולה כזאת שהשכינה אמרה לו ישמעאל בני ברכני. ואמר ר' ישמעאל יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותכנס עמהם במדת הרחמים מן:

ואיתא במדרש רבה פ' אחרי וז"ל משם תפר אוכל, משם היה נוטל אוכל של כל ימות השנה, למרחוק עיניו יביטו דקאי על כ"ג ביו"כ בשעה שמקטיר קטורת, מראש השנה היה יודע מה בסופה, הא כיצד בשעה שהיה צופה ורואה עשן של מערכה, נ"ל שטעות סופר יש במדרש הזה וצריך להיות בשעה שהיה רואה כ"ג עשן הקטורת עולה, דכפי שטחיות המדרש דכ"ג היה יודע דכתיב עיניו למרחוק יביטו על הקטורת דלפנים ואין רואה כי אם הכ"ג דאסור להם לכנוס אפילו בהיכל, דכל העם פרשו, שפיר אמרינן דראו עיניו למרחוק, אבל על עשן המערכה הלא הכל צופין לעשן המערכה ומאי רבותיה דכ"ג, אלא ודאי צריך להיות עשן הקטורת, כן נ"ל ברור. מ"מ תמוה לי דאיתא בגמרא (בבא בתרא דף קמ"ז) דאמר ר' יצחק בר אבדימי מוצאי יו"ט האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה באיזה צד יטה אם לצפון או לדרום, כמו דאיתא כאן, ופירשב"ם דהכי קיי"ל, וז"ל, סימני תבואות אם יצליחו אי לאו אדרב יצחק סמכינן ולא על סימני עצרת בשביל שבחג נידונין על המים, עכ"ל, פירוש דאיכא דס"ל אם יו"ט עצרת ברור סמכינן עלה וממילא גם ביו"כ אינו סימן כי אם יו"ט האחרון שנידונין בה על המים. ואפשר לומר דהנה הר"ן בר"ה כתב וז"ל קשיא לי כיון שהאדם נידון בר"ה ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו על תבואותיו ופירותיו ושאר עסקיו כיון שהכל בר"ה נידון על התבואה ועל התים ועל האילן הנשנין במשנה ר"ה. ותירץ וז"ל, וניחא לי שג' דברים הללו נדונין לכל העולם בג' זמנים הללו השנויין במשנתנו וילפינן מדאמרה תורה לצבור שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהם כל אחד ואחד בזמנו, אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו, עכ"ל. הרי זכינו לדין ששתי פעמים דנין על השובע, בפרט ובכלל, בכלל על כל ישראל כמו בשמיני עצרת על המים ובר"ה תחלת הדין וגמר דין ביום הכפורים שרואה, כ"ג בעשן הקטורת, וא"ש. תדע דהלא בשמיני עצרת דנין ומתפללין על המים וכ"ג ביו"כ ג"כ התפלל שאם תהא השנה הזאת שחונה תהיה גשומה, ואל יכנסו לפניך תפלת עוברי דרכים, כי אם שיהיה מטר, אלא ודאי כדאמרן שני דינים ושניהן צריכין לכלל ולפרט, כדאמרן. ועוד י"ל ששני מיני שובע יש, יש שבעין מחמת שיהיה הרבה תבואה בעולם, אבל אמרו רז"ל נהירא דהואי נפחי כפנא מדלית איסר, א"כ יוכל להיות ח"ו, רעב תחמת חוסר מעות שלא נוכל להרויח, וידוע דקטורת מעשרת, לכן י"ל דעשן הקטורת היה מראה אנה ימצא בקל להרויח מעות אם במזרח או במערב, בצפון או בדרום, ועשן המערכה ביו"ט האחרון של מג היה מראה על שובע תבואה באיזו מארבע הרוחות שבעולם או בכל העולם כולו, כדאמרן, וא"ש. כן נ"ל. עולה לדרום היה יודע שהדרום שבע, עולה למערב היה יודע שהמערב שבע, עולה למזרח היה יודע שהמזרח שבע וכן כולם, עולה באמצע רקיע יודע שכל העולם כולו שבע, ע"כ שם במדרש רבה לעניננו, ומרמזה בעה"ט בפ' משפטים, ונגש משה לבדו, ונגש הכהן, ונגש חורש בקוצר, כמו שמשה נגש לבדו כך הכהן נכנס לבדו לפני ולפנים להתפלל שם על השנה שתהא כתקונה כדכתיב ונגש חורש בקוצר, כלומר שיהיה שבע בעולם:

וכתב עוד הרא"ש ז"ל והיה מתפלל תפלה קצרה ומצינו בגמרא דכהן גדול אחד היה מאריך בתפלתו וגערו בו אתיו הכהנים, כדי שלא הבעית את ישראל] בהיכל, מכאן מוכח שאם שההל בבית המקדש אפילו כל היום כולו אחר שכלתה עבודתו פטור משום ביאה ריקנית, דכל דלא מיחייב משום ביאה תו לא מיחייב (כלומר דאינו הדין כמו טמא אפילו שנכנס כשהוא טהור, אם נטמא שם ושהה כדי השתחויה חייב מיתה, ובביאה ריקנית בהיכל עובר בל"ת, בקדשי הקדשים חייב מיתה, מ"מ זה דוקא היכא דנכנס שלא לצורך, אבל נכנס לצורך ושהה אח"כ, פטור, כן הוא הפירוש), דאלת"ה היאך היה כ"ג תתפלל בהיכל, הלא תפלה זו אין לה שום רמז בכתוב אלא תקנת חכמים היא, ואם איתא דכל ששהה אחרי שכלתה עבודתו חייב, איך תקנו להתפלל היכא דאיכא איסור לאו בביאה ריקנית, אלא ודאי דלא מיחייב, כן כתב המשנה למלך בהלכות ביאת מקדש פ"ג הי"ט. שתהא השנה כתקונה, ולא היה מאריך בתפלתו שלא להבעית את העם המצפים עליו, עכ"ל. פירוש, אף שהתפלל בהיכל ולא לפני ולפנים, כיון דהדין הוא שבעת הקטרה לפני ולפנים היו פורשין העם גם מהיכל ולא ידעו העם איה נמצא הכהן הגדול לכן גם בהיכל נזדרז להתפלל מהר, אכן מה היה מתפלל לא פירש, אבל בגמרא איתא מאי מצלי, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שאם תהא השנה שחונה תהא גשומה, ולא יעדי עבדי שולטן מדבית יהודה ולא יהא עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים וכך מביא גם הרמב"ם בעבודה, אבל במדרש רבה משמיה דירושלמי איתא בזה"ל יהי רצון מלפניך שתהא שנה זו גשומה שחונה וטלולה, שנת רצון, שנת ברכה, שנת זול, שנת שובע, שנת משא ומתן, ואל יצטרכו בה ממך ישראל אלו לאלו, ואל יגביהו ישראל שירה אלו על אלו, ואל תפנה לעוברי דרכים. רבנין דקיסרין אמרו על אחינו שבקיסרין שלא יגביהו שררה, רבנין דרומא אמרו על אחינו שבשרון שלא יעשו בתיהון קבריהון, עכ"ל המדרש רבה, ובודאי דעיקר הוא שיתפלל תפלה קצרה, והנוסח לאו דוקא אלא התפלל מצרכי ישראל בכלל וממלכות בית דוד בפרט. ואיתא עוד מזה בזוה"ק פ' אחרי, שטרם שנכנס כ"ג לפני ולפנים היו סביבו ג' שורות, של כהנים ושל לוים ושל שאר העם, וכולן התפללו עליו שיקובל כניסתו ברצון וקטרא דדהבא זקפא ברגליה, ופרשו שם המפרשים שחבל של זהב היה קשור ברגליו של הכ"ג, ארוך, שבאם ימות ח"ו בהיכל אזי ימשכוהו חוצה, וכבר הבאתי דבריו לעיל שבפרשת אמור ג"כ איתא חבל או רצועה ולא כתיב של זהב, ונ"ל דודאי טעות סופר הוא דכל לפני ולפנים אסור בזהב כדאיתא בר"ה קטגור אל יעשה סניגור שמזכיר עון העגל, ועוד חוטא בל יתנאה ובל יתגאה קאמרינן וכתיב אל תתהדר לפני מלך ובודאי אסור בזהב אלא חבל כמשמעו כמו שכתבתי לעיל. ועוד מה שכתב המפרש בהיכל ג"כ פרשתי לעיל וכמו דאיתא בגמרא דאפילו אם נגזר עליו מיתה לא מת בפנים כי אם בהיכל בעת יציאתו, או משום דמקום המקודש ביותר לא חפצו שיטמא שם במותו, או משום דמלאך המות ג"כ אין לו רשות לכנוס לפני ולפנים כמו שכתבתי לעיל בשם התוס', ועוד איתא שם בזוה"ק וז"ל נטיל ג' פסיען וכולהו קיימין בקיומייא ולא נטלו בתריה, נטיל ג' פסיען אחרן אסחר לדוכתייהו, נטיל ג' פסיען אסתים עיינין ואתקשר לעילא, עאל לאתר דעאל שמע קל גדפי דכרובייא מזמרין ואקישן גדפין פרישאן לעילא הוי אקטיר קטורת משתכחא קל גדפייהו ובלחישו אתדבקן, אי כהנא זכי דהא לעילא בתיבו אשתכח אוף הכא בההיא שעתא נפק רעוא דנהורא מתבסמא מריחן דטורי אפרסמונא דכייא דלעילא ואזלא בכל ההיא אתר ואעיל ריחא בתרי נוקבי דחוטמיה ואתיישב לבאי כדין כלא הוא ופטרא לא אשתכח תמן, פתת כהנא פומי' בצלותא ברעותא בתדותא וצלי צלותיה בתר דסיים זקפין כרובייא כדלקדמין גדפייהו ומזמרין, כדין ידע כהנא דרעותא היא ועידן חדוותא לכלא ועמין ידעין דאתקביל צלותיה דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, והוא תב לאחוריה וצלי צלותיה, זכאה חולקיה דכהנא על ידו חדו על חדו אשתכח ההוא יומא לעילא ולתתא, ועל ההיא שעתא כתיב אשרי העם שככה לו וגו', ע"כ. ואף שאין דרכי להעתיק מזוה"ק מ"מ העתקתי זאת לדעת מה גדלה עבודת הקטורת ביוה"כ שאפילו לשרפים ואופנים וחיות הקודש אין להם רשות לזמר והוא דבר שבתשאי, ובעת גמרו הקטורת יש שמתה גדולה בכל העולם כולו לעילא ולתתא, וזכה אהרן לקטורת ע"י שהיה אוהב שלום ורודף שלום, דקטורת מכפר על לשון הרע כדאיתא בגמרא וצריך לזה אוהב שלום, כדאיתא בזוה"ק וז"ל אלא בשעתא דקב"ה יהב קטורת בוסמין לאהרן בעא דלא ישתמש בתייוי בר נש אחרא. מאי טעמא בגין דאהרן אסגי שלמה בעלמא, אמר ליה קב"ה את בעא לאסגאה שלמה בעלמא על ידך יסגי שלמא לעילא הא קטורת בוסמין יהא מסור בידך מכאן והלאה ובחיים לא ישתמש ביה בר נש אחרא, עכ"ל. והקטורת תשובה מכל הקרבנות שבעולם כמו דאיתא ג"כ בזוה"ק ת"ת כל קרבנין וכל עלוון נייחא היא בקב"ה אבל לא הוה נייחא כמה דהאי קטורת, דקטורת מעליא מכולא ובגין כך הוו מענין ליה לגו בלחישא ומשום זה כתיב שמן וקטורת ישמח לב וגו'. ועוד שם ובגין דהאי קטורת אתקטר במשתיא דלעילא ותמר אתחשב קמיה דקב"ה מכל קרבנין ועלוון וכתיב כי בענן אראה על הכפורת כלומר בזכות עשן הקטורת תהא השראת השכינה ובשעה שכ"ג נכנס שם עננא הוי נחית. ועוד איתא בזוה"ק כמו שכ"ג מכפר למטה בבית המקדש כמו כן נכנס כ"ג למקדש של מעלה, ואין לו רשות לכ"ג של מעלה לכנוס שמה עד שיכנוס כ"ג למטה, ומסיים שם, ומתתא שארי לסלקא קדושה דמלכא עלאה ומשתכרין כלהו חד קמיה קב"ה, ע"כ בקיצור גדול הנצרך לעניננו. וכן איתא הדרשה של שמן וקטורת במדרש תנחומא פ' תצוה קצת באופן אחר, וז"ל, ושלמה המלך אמר בחכמתו שמן וקטורת ישמח לב, שמן זה כ"ג שנמשח בשמן המשחה, וקטורת אלו ישראל שהיו רואין ענן הקטורת שהיה מתמר ועולה, היה יודע שנתכפר לישראל ושנתקבלו מעשיו, ואם לא כסה ענן הקטורת היה יודע שהוא מת שנאמר וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על הארון ולא ימות, עכ"ל, כלומר שסימן זה היה בידוע שאם לא יכסה ענן הקטורת לא יצלח ואם יכסה ענן הקטורת את הכפורת יהיה להם כפרה, כפרת אותיות כפרת עון, וכסה מרמז שיכסה העונות, וסר עונך וחטאתך תכפר. והרמב"ם מפרש תפלת כ"ג (בפירוש המשניות) וז"ל, שחונא חמה תרגום ולא יתם לי' ולא שחין לי', והיה מתפלל שישוה מזג אותו שנה וזו טובה גדולה כללית לאדם ולבהמה, כי כשהאויר שוה במזגו יבריאו גופות בני אדם החולים ויתמיד בריאת הבריאים. והברכה הראשונה היא והסיר ה' ממך כל חולי, ואח"כ מתפלל בהתמדת מלכות היושר והאמונה ואח"כ על כל בני אדם שיחקן השם מעשה כל אחד ואחד שיצליח במעשיו וסחורותיו כדי שלא יצטרכו לבקש ולשאול מאחר. ואח"כ התפלל על ירידת גשמים, עכ"ל. וקרוב לזה בספר המאירי. יהי רצון שיבנה המקדש במהרה בימינו אמן:

תוכן העניינים

גחלי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה