אור ברסלב
גחלי אש דרוש כט

גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש

דרוש כט

דרוש כח

סדר קטורת של חוץ:

איתא במשנה (תמיד פ"ה משנה ד') מי שזכה בקטורת היה נוטל את הכף והכף דומה לתרקב גדול של זהב מחזיק שלשה קבים (בחרו בכף כדאשכחן בנשיאים, כמו דאיתא ביומא רפ"ה, תויו"ט שם), נקרא תרקב דתרי היה בקב והקב ששה לוגין, א"כ תרקב של שלשה לוגין אלא נקרא גדול בערך הטני דהוא לא היה מחזיק כי אם שלשה לוגין, אלא הכף דומה לו (שם בתויו"ט ובהרע"ב), והבזך היה בתוכו מלא וגדוש קטורת, ופירש הרע"ב שהבזך היה בתוך הכף הגדול, שאם לא היה גדול כיון שהקטן גדוש היה מתפזר הקטורת לארץ בהולכתו. ובכף הגדול לבד לא סגי דכבוד הוא כלפי מעלה לערות מכף גדוש על הגחלים בשעת ההקטרה, וכסוי היה לבזך וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלה ופירש הרע"ב בשם רבותיו כעין טבעת היה לכסוי מלמעלה שעל ידו מטלטל הכסוי ומסירו מעל הבזך, ובשם הערוך פירש שהיה נתון על הבזך כמין סודר קטן לנוי, א"כ לפירוש הרע"ב היה הכסוי לבזך, אבל להרמב"ם היה מכסה את הכף ולא את הבזך, ולהרמב"ם מכסה כדי שלא יצא ריח הקטורת ולהרע"ב כדי שלא יתפזר הקטורת, כן פירש בתפארת ישראל. והרמב"ם בפירוש המשנה פירוש דהוי הכסוי על הבזך, ובתמידין פירש דהוי על הכף (לחם משנה תמידין פ"ג. מי שזכה במחתה נטל את מחתת הכסף יעלה לראש המזבח ופנה את הגחלים הילך והילך וחתה, ירד ועירה לשל זהב, נתפזר ממנו כקב גחלים והיה מכבדן לאמה ובשבת היה כופה עליו פסכתר, היה לוקח מן הגחלים הבוערות ולא מן הפנימיות המאוכלות כדי שתהא האש גדולה, בן כתב הרע"ב והתויו"ט, אבל להרמב"ם בפ"ג מתמידין הגירסא ונוטל מן הגחלים שנתאכלו במערכה שניה, וכתב עליו הראב"ד א"א אין זה בנוסחא המדויקת לענין קטורת אלא לענין תרומת הדשן, וכתב הכ"מ וז"ל ואני, אומר פשטא דמתניתין שבפ' הנזכר משמע דלענין קטורת מיתניא ואיני יודע נוסחא אחרת, עכ"ל, וכבר בארתי לעיל בשם התויו"ט דלמדין מהכתוב גחלי אש יכול עוממות ת"ל גחלי אש כלומר בוערות, ע"ב, וכן כתב בלחם משנה. והיה חותה בשל כסף ומערה לשל זהב דהתורה חסה על ממונן של ישראל. והיה חותה במחתה של כסף בת ארבעה קבין ומערה בשל זהב שהיא של שלש, וכדי להוליכה מלאה היה מערה באחרונה שזהו דרך כבוד של מעלה לאחר שירד ולא בעודן על המזבח אחר שחתה, שמה שלא חתה בשל זהב לא היה אלא כדי שלא תתקלקל בחתייה, אלא היינו טעמא שלא היה מערה עד באחרונה שירד כדי שתהא מלאה ולא יתפזר בירידתו בשפוע הכבש, כן פירש בתויו"ט אליבא דהרע"ב, ובשבת שכופין עליו פסכתר אע"פ שמן התורה אין איסור בכבוי אלא כשיתכוין לעשות פחם, י"ל דהכא כיון דאפשר בלא כבוי לא התירו שבות במקדש, כן כתב התויו"ט כאן ובמשנה ג' פ"א, וכן כתב הכ"מ דהיכא דאפשר לא התירו שבות במקדש וישנם כמה שבותים שהם במקדש כמו דאיתא בסוף עירובין. ועיין בהגהות הגאון מוהר"ר יוסף שאול נאטאנזאהן ז"ל שהביא קושיא מכאן על הא דר' יצחק דס"ל שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, וכתב במקדש שאני, אי נמי שהיה צריך למקומו. ולי עדיין קשה כיון דכפיית פסכתר הוי שבות דאסור לבטל כלי מהיכנו אף לפי שעה כדאיתא במג"א סי' רס"ה והכסוי הוא ג"כ שבות מאי אולמא דהאי מהאי, וצ"ל דמכל מקום כבוי הוי שבות חמור דיש לו עיקר מן התורה עכ"ל. מי שזכה במחתה צבר את הגחלים ע"ג המזבח ורדדן בשולי המחתה והשתחוה ויצא שם בפ"ו דתמיד משנה ב'), ופירש הרע"ב צבר את הגחלים על גבי מזבח הקטורת ורדדן כדי שלא יפול הקטורת מעל הגחלים, ולפיכך הוא מרקען ופושטן שלא יהיו משופעים אילך ואילך, תרגום וירקעו ורדידו, ועל מזבח הזהב היה מקטיר ולא בתוך המחתה, אבל בקטורת של יו"כ היה מניח הגחלים בתוך המחתה ועליה היה מקטיר ולא היה שם רדיד גחלים ביום הכפורים, עכ"ל. מי שזכה בקטורת היה נוטל הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו, נתפזר ממנו לתוכו נותן לו בחפניו, כן איתא במשנה, ומסיים הרמב"ם והשתחוה ויצא (הובא בתויו"ט שם), ופירש הרע"ב לאוהבו שבא עמו שם לצורך כך לההיכל ואם נתפזר מן הקטורת שבבזך לתוך הכף לפי שהבזך היה מלא וגדוש ופעמים נופל ממנו לתוך הכף, נותן איהבו את הקטורת שנתפזר בתוך הכף בחפניו של מקטיר והנה הרע"ב פירש שנותן הכף לאוהבו, אבל בתפארת ישראל כתב שא"א לומר כן דא"כ יהיה הבזך נשאר עדיין ביד המקטיר והרי חפניו צריכין להיות פנוים כדי למלאותן קטורת, ומי יריק הבזך לתוך חפניו וכי כל החדשים לקטורת בקיאין בעבודה קשה שבמקדש לעשות ככ"ג ביו"כ דהתם אי אפשר שיכנוס אחר עמו לק"ק, משא"כ הכא הרי אוהבו בצדו שיוכל ליתן לו אם הבזך וא"צ תנא להזכיר שהניח הכף ברצפה ושקרובו מריק את הבזך לחפניו שהרי לזה נתנו לו, אבל הזכיר תנא דאם נתפזר מהבזך להכף מריק גם את זה לחפניו, וצ"ע, עכ"ל. ומלמדים אותו הוי זהיר שמא תתחיל לפניך שלא תכוה, מפני שחדשים לקטורת צריך להזהיר על כך. התחיל מרדד ויוצא, המקטיר עומד במזרח המזבח וחפניו מלאין קטורת ומושיט חפניו ממעל למזבח לצד מערב, ומתחיל משם לצבור הקטורת על הגתלים שעל המזבח, ומצבר והולך ממערב למזרח ועושה כן בנחת כמו שמודד סולת כדאיתא ברמב"ם, והרע"ב פירש וז"ל היה שופך הקטורת על הגחלים לצד מערב רחוק ממנו, וכשהיה מפזר לצד עצמו היה צוברו כדי שתהא עשנו שוהה לבוא וזה כבוד שיהא שוהה בעבודה והיה צובר ועושה הכל גל לצד מערב שכשבא לגרור הקטורת הסמוך לו הוא צוברו לצד מערב רחוק ממנו ואינו נכוה מן הקטורת שנשרף, אבל אם היה עושה הגל לפניו כשיאסוף הקטורת שנתפזר חוצה לו ומביאו אצלו נמצא זרועו נכוה בצבור הקטורת שלפניו, וכתב התויו"ט וז"ל פי' לפרושו שהיה שופך לצד מערב ואע"פ שרוב מן הקטורת נשפך בשפיכה של צד מערב מ"מ אירע שנתפזר לצד עצמו והיה גירורו מה שנתפזר בצדו וצבורו ג"כ לצבור השפיכה, וע"י שנעשה הכל צבור נשתהה העשן מלבוא, כן הוא להרע"ב, אבל תמה התויו"ט ולישנא דמררד לא משמע כן דל"ד לורדרו דלעיל, וביומא פירש"י צובר חוצה לו לצד מערב והולך ומושך ידו אליו וצובר תמיד במשיכה, ולא יתחיל לצבור שלפניו שמא יכוה כשיפשוט זרועו וימשוך חוצה לו, עכ"ל, וכן כתב בתפארת ישראל. ויוצא, פירש הרע"ב מיד שרדד הקטורת ע"ג גחלים יצא, ע"כ, כלומר המתין עד שנתמלא הבית כולו עשן והשתחוה ויצא, אבל בתפארת ישראל כתב, דודאי היה המקטיר צריך להמתין עד שנתמלא הבית עשן כמו ביו"כ א"כ איך תנא תיכף ויצא, ועוד דתנינא בסיפא לא היה המקטיר מקטיר עד שהממונה אמר לו הקטר, א"כ נשנה שלא כסדר, ועוד שבסוף המשנה נשנה עוד הפעם והקטיר והשתחוה ויצא, לכן כתב ז"ל דמרדד קאי על בעל המחתה, כלומר כשהתחיל בעל המחתה לרדד הגחלים ויצא אפ"ה לא היה המקטיר מקטיר עד שאמרו לו ופרשו העם. הממונה אומר לו הקטר, ואם היה כ"ג, הממונה אומר אישי כ"ג הקטר, ופירש בתפארת ישראל, דהממונה היה עומד בודאי חוץ להיכל, דאסור לו לכנוס שלא לצורך עבודה, וכש"כ שצריך לפרוש בשעת הקטורת, אלא או שאמר לו קודם שנכנס או שקרא בקול גדול חוץ להיכל בשעה שבעל המחתה יצא כדי שישמע שם, ואף דלשאר עבודות לא אמרו לכהן וכש"כ לכ"ג שהוא כבן בית, אלא ש"מ דלהראות חשיבות ההקטרה עשו כן, כלומר שהיא עבודה גדולה, ע"כ. אבל בספר באר שבע נתן טעם וז"ל כתניא בתוספתא ואפילו דאש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא, עכ"ל. וקשה לי דא"כ בכל העבודות נמי יהא הדין כך שאסור להתחיל בעבודה עד שיאמרו לו עשה, זרוק או קבל, אלא ודאי כיון שהיה בפייס לא צריך, אבל בחזן הכנסת חיישינן אולי יתנו רשות לאתר, אלא ודאי כדאמרן, כן נ"ל. ול"נ דודאי כל העבודות תשובות מאד ובדין שהיה צריך לומר תמיד דחביבה מצוה בשעתה אבל מפני שבהקטורת לא שנה בה אדם מעולם היתה חביבה עליהם ביותר, ועוד שמעשרת ומכבדין העשירים, ואף דכ"ג בלא זה עשיר גדול היה, ולכ"ג מותר לו להקטיר קטורת בלא פייס, מ"מ לא שינו בזה ואמרו גם לכ"ג אישי כ"ג הקטר דלא תהא כהנית כפונדקית כל העם פרשו דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש, כל כפרה שנעשית בקדש כל אדם לא יהיה, הלכך בין בשעת הקטרה בין בשעת מתן דמים של פר כהן משוח ופר העלם דבר של צבור ושעיר עבודה זרה, היו הכהנים פורשין מבין האולם ולמזבח, אבל בשעת הקטרת קטורת של יו"כ דלא היה בחוץ בהיכל על מזבח הזהב אלא לפני ולפנים, אין צורך שיפרשו מבין האולם למזבח אלא מן ההיכל לבד, עכ"ל הרע"ב. בשעת העבודה בהיכל דצריך ג"כ לפרוש מבין האולם למזבח בודאי צריך לאשמעינן דיפרשו דשם שכיחי כהנים, אבל בקטורת ביו"כ דלפני ולפנים בלאו הכי לא צריך לאשמעינן דצריך לפרוש, דלהיכל ג"כ אסור ביאה ריקנית ובשעת הקטרה לא היתה שם בעת הזאת שום עבודה בהיכל, אלא ודאי עיקר רבותא דאין צריך לפרוש מבין האולם למזבח, כן נ"ל:

תוכן העניינים

גחלי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה