גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
דרוש כח
עוד מפרטי הקטורת ופירוש לברייתא דפטום הקטורת:
א בגמרא פסחים (דף כ"ט) איתא, ת"ר אין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד, שנאמר בבקר בבקר, ופירש"י שם אין לך דבר קודם לקטורת היינו לאשים, אבל שחיטתו וזריקת דמו של תמיד קודם. וכן אביי מסדר המערכה דדם קודם לב' נרות ונרות קודמת לקטורת, וכן פסק הטור באו"ת סימן מ"ח כאבא שאול, אבל הרמב"ם פסק כרבנן דפליגי אאבא שאול ואמרו קטורת מפסיק בין הטבח חמש נרות להטבת שתים, וכן דעת הסמ"ג כמו דאיתא שם בב"י והובא בט"ז או"ח קל"ג:
ב עיקר סממני הקטורת י"א הם הלממ"ס, והן א) הצרי ב) הצפורן. ג) החלבנה ד) הלבונה ה) מור ו) קציעה ז) שבולת נרד ח) כרכום ט) הקשט י) קלופה יא) קנמון. ופירש ברמב"ם פ"ב מכלי המקדש וז"ל ונתפרשו בתורה ארבעה מסממניה והן נטף, שחלת, חלבנה ולבונה, ושאר סממניה הלכה למשה מסיני, ועוד שם, אחד עשר סממנים נאמרו לו למשה מסיני והן שעושין אותם במשקל מכוון, נראה מזה ששניהם נאמרין בסיני המשקל וכן הסממנים, וא"כ לפ"ז אסור להחליף הסממנים ההם במינים אחרים, אבל בגמרא כריתות (דף ו ע"ב) איתא שם א"ר יוחנן י"א סממנים נאמרו לו למשה בסיני, א"ר הונא מאי קראה קח לך סמים תרי, נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה, וסמים אחרונים חמשה הרי עשרה ולבונה זכה אד הא חד סרי ופירש"י ולא נקבו אלא ד', י"א סממנים נאמרו לו למשה בסיני וכל י"א דבעי ניתיב ובלבד שיהא קוטר ועולה וריחו נודף חוץ מחלבנה שריחה רע ובפירוש רבה הכתוב, וקשה דאם למדנו מקרא בכלל ובפרט למה לי הלכתא ? ובפירוש המשניות להרמב"ם כתוב אמרו רבותינו ז"ל י"א סממנים נאמרו למשה בסיני ר"ל שאלו הי"א סממנים יש להם משקל נאמרו מסיני וכן מוסיפין על אלו הי"א סממנים הנשקלים מלח סדומית וכפת הירדן ומעלה עשן, מכל אחד כל שהוא ואין חוששין למשקל. ולכאורה נראה מדבריו דדוקא משקלן של אלו נאמרו בסיני, אבל האחרים לא נאמרו משקלם מסיני, וה"ה אם לא באו כלל ג"כ לא אכפת לן כמו דאיתא בב"י או"ח קל"ג, אבל הסממנים גופן אף כי נאמרו בודאי מ"מ גלה לן קרא דאם יקח דברים אחרים שיש להן מעלות של הסממנים אלו, דהיינו שקוטר ועולה וריחו נודף ג"כ כשרים, אבל המשקל בודאי צריך להיות במכוון, וכן פירש בבאר שבע דלהרמב"ם דוקא המשקל הלכה למשה מסיני אבל שאר הסממנים נלמוד מקרא. ועוד אפשר לומר דודאי הד' המפורשין בקרא אין משנין אותן בשום פעם ואנן לא מרבינן מקראי בכלל ובפרט אלא שיהיו הז' האחרים דוגמתן של אלו, אבל מדברי הרמב"ן ז"ל בחומש נראה שיש לו שיטה אחרת בזה, דהנה בקרא נאמר קח לך סמים, נטף, ושחלת, וחלבנה, סמים, וקשה תרי פעמים סמים למה לי אלא מקודם נכתב בתורה ענין שמן המשחה, מר קנה, קנמון וקדה, א"כ פירוש הכתוב כך הוא, לקח לקטורת הסמים הנזכרים למעלה, ועוד קח לך נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה, ע"כ מפורשין בזה בקרא ח' סממנים, והסמים האחרים הן עוד ג' סממנים האחרים המפורשין בקטורת כאמור, וכן פירש בספורנו, והסמים האתרים שצוה להוסיף הן שבלת נרד וכרכם והקשט, לפי מה ששנו חכמים וכתב עוד הרמב"ן ז"ל וז"ל ואולי אין קפידא בכתוב אלא באלה התשעה (לפי דעתי טעות סופר וצ"ל שמונה) שנזכרין בכתוב כדאמרן, אבל במה שכפל להוסיף בו עוד סמים לא מקפיד רק בבושם שיעשה קטורת מרוקח, נראה לי שבחרו חכמים באלה השלשה מפני שהוזכרו בשיר השירים נרד וכרכם ואהלות, עיי"ש, עכ"ל. נמצא לפ"ז ישנם ג' דעות, לדעת הרמב"ם בכלי המקדש נראה שכל הי"א סממנים בדוקא הן, דלא הזכיר בהלכותיו לרבות סממנים אחרים כמו אלו שקוטר ועולה וריחו נודף, אלא כולן הלמ"מ ואסור להחליפן באחרים ולדעת רש"י יכול להחליף את כולן באחרים כמו אלו ולכל הפחות הז' שלא נתפרשו בתורה ומרבינן איתם בכלל ופרט, ולדעת הרמב"ן והספורנו ח' אשר נתפרשו כלומר הד' של שמן המשחה והד' שנתפרשו בקטורת דוקא הן ולא הוסיפו חכמים אלא ג' והם נרד, וכרכם ואהלות, והן שבלת נרד, וכרכם וקשט, נמצא ששמנה מהן אסור להחליפן, אבל ג' האחרים מותר להחליפן, וא"ש:
ג איתא בגמרא דסממני הקטורת יכולין להיות או מגדולי קרקע וג"כ ממיני אילנות, דנטף מין אילן ושחלת מין קרקע, וקידה נכנס בקטורת כמו שפירש הרמב"ן ז"ל, ואיתא בגמרא עירובין (דף ל"ד ע"ב) דשני מיני קידה הן דתניא הקנין והאטדין וההגין מין אילן ואינן כלאים בכרם, ותניא אידך הקנים והקידן והאורבנין מין ירק והן כלאים בכרם. הרי שיש שני מיני קידה, וקידה פירש"י שם בושם ששמו קידה, ובקטורת הלא כשרין בין גדולי קרקע ובין מיני אילן, א"כ יש להסתפק איזה מהן כשרין לקטורת, ואף דפריך שם הגמרא וקידה מין ירק הוא, והחנן אין מרכיבין פגם ע"ג קידה לבנה מפני שהוא ירק באילן ומתרץ ר' פפא דקידה לחוד וקידה לבנה לחוד, הרי דקידה לבנה מין אילן וקידה מין ירק, מ"מ לא ידעינן דאף דאצל קטורת לא כתיב לבנה מ"מ יוכל להיות דלא חייש לאפרושי אלא אצל כלאים שהן מין אחר אבל אצל קטורת דשני המינין כשרין לא איכפת לן, וצריך תלמוד:
ד חלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת, ללמדך כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית (כריתות דף ו'), ופירש בדרישה וז"ל כמו שדרשו וירח את ריח בגדיו אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו וכל זה שלא יתיאש הרשע מתשובה, והראיה כמו שחלבנה מתבטלת בשאר סממנים לכפרה כן כאשר יחזור בתשובה יהיה עם הצדיקים בגן עדן, עכ"ל. עוד כתב הדרישה קלופה היה ג' מנים רמז לג' אבות שהם העץ והחוזק של ישראל ובקחתנו הקליפה מן העץ יתיבש העץ, רמז שנראה שלא יגרום שיחמו זכות אבות, והקושט שנים עשר מנה רמז לחכמים שיתנהגו בקושט ובאמונה עם ישראל שהם שנים עשר שבטים, בורית כרשינה תשעה רמז לתורה ולנביאים ולכתובים ולששה סדרי משנה שמכבסין עונותיהם של ישראל כמו בורית, עכ"ל, וכן כתב בכלבו. הראב"ד כתב בהמור דס"ל להרמב"ם דהוא דם חיה ואיך יכניסו במקדש דם חיה טמאה ופירש דבריו בחתם סופר או"ח סימן ל"ט הלא בדם ליכא איסור דדוקא צריך שיהא מן המין המותר בפיך ומותר לכתוב ס"ת על נבילות וטרפות שהן אסורים. וכתב דהמור של שמן המשחה כיון דאשתני אשתני כמו ביצת אפרוח דלכי מסרח אבל המור דנכנס בעצמו לסממני הקטורת אפשר דם בהמה דמותר למזבח, אבל דם חיה דלא הותר לגבוה אסור, לכן פירש הראב"ד דהמור דאיתא בשיר השירים הוא שנכנס בקטורת מ"מ ק"ל להרמב"ם הלא בגמרא משמע דווקא גדולי קרקע או מיני אילנות ואיך לקח דם חיה ואף דאיתרבי לענין מעשר בהמה אבל הרי לא מצינו אלא דונמת הד' של קרא דאינם ממין חיה וצ"ע:
ה הא דכתיב בתורה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, אין הפירוש דברישא מדליק את הנרות והדר מקטיר קטורת, דליתא, דאין לך עבודת היום שכשרה אחר הדלקתן, אלא הכי קאמר רחמנא בעידן הדלקה תהא מקטיר קטורת (יומא דף ט"ו, פסחים דף כ"ט ע"א):
ו מי זכה במחתה של קטורת ? יש בו שלש דעות להלכתא. הרמב"ם בפ"ד מתמידין כתב מי שזכה בתרומת הדשן והוא הפייס הראשון הוא המכניס את המחתה הזאת, ויחידאה הוא בזה דכבר תמהו עליו מנין לו זאת ל וכן התוי"ט פ"ה דתמידין מ"ד, אבל הרע"ב שם ס"ל שמי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו ופירש בתוס' חדשים שהוא משום איבה שלא יקפידו עליו האחדים, והתפארת ישראל כתב זאת משום סברא דנפשיה וכבר הקדימו בתוס' חדשים), כלומר לאוהבו או לקרובו, זכה עמי במחתה כמו שסבר ר' יהודה (יומא דף כ"ה), והתוס' בשם הירושלמי פירשו דרגיל לומר לזה שעמו אבל אם ירצה לומר לאחר הרשות בידו, ומסיים התויו"ט שאם רצה לעשות הכל בעצמו עושה והרשות בידו, כדאשכחן גבי כ"ג ביו"כ, אבל רבנן פליגי על ר' יהודה בהא דלא ס"ל דבדעת הכהן תליא מלתא ומיהו מודו דאין חוזרין ומפייסין אלא דהעומד לימינו זכה מכח פייס והרע"ב ס"ל דלא פליגי רבנן ור' יהודה בהא אלא ר' יהודה מפרש, עכ"ל (תויו"ט שם), אבל בתוס' ישנים ביומא יש דס"ל דהיה פייס למחתה בפני עצמה פירש שם דמי שס"ל שהיה פייס בפ"ע למחתה ס"ל שגם המחתה מעשרת ואותו שס"ל דלא היה פייס למחתה ס"ל דמחתה לא מעשרת, ובתוספתא איתא שיש פייס למחתה. מה שכתב התוי"ט שיכול בעצמו לקחת את המחתה כמו כ"ג ביו"כ ק"ל ע"ז דבודאי נ"ל דאסור דאם יקח שתים בשתי ידיו ככ"ג אסור כי דוקא ביו"כ שמאל כשר אבל בכל השנה צריך לקחת בימין וא"א שניהם ביחד ואם יכנוס שתי פעמים אולי אסור ביאה אחרת דצריך שילכו שניהם יתד בביאה אחת והדבר צריך אצלי תלמוד:
פטום הקטורת, פירש הב"י בשם הכלבו כתישת הסממנין ותקון הקטורת נקרא פטום, ובשם הערוך פירש המבסם והממלח כל הבשמים לעשות הקטורת רוקח מרקחת, מעשה רוקח תרגם ירושלמי מפטם, כמו האפאטהעקער שיודע לערב כל דבר במתכונתו. קטורת אמר ר"ל בכריתות מה הוא לשון הקטורת דבר שקוטר ועולה, פירוש דבר שמעלה קיטור ועשן ריח טוב. והיכן היו מפטמין את הקטורת בלשכת האבטינס והיא היתה בכותל דרום העזרה על שער המים, וגם בית הטבילה היה בצדה ע"ג השער, כן כתב הרמב"ם ריש פ"ה דמדות וכן כתב בש"ג, וכן משמעות הש"ס יומא (דף י"ט), אבל התויו"ט כתב שאבטינס היה במזרח שער המים, והכריע בתפארת ישראל דלא כתויו"ט וכתב וז"ל, נ"ל דאבטינס דקדוש טפי לעשות שם קטורת היה ממעל לשער לצד מערב, עכ"ל במדות מ"א. הכהנים היו שומרים בבית המקדש בשלשה מקומות ואחד מהם בבית אבטינס, ועוד בבית המוקד ובבית הניצוץ. ונ"ל דטעם שצריך לשמור את בית המקדש משים כבוד השכינה הוא כמו שאמרו רז"ל בספרי אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרים לשאין לו, והלוים היו ג"כ שומרין, הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ, ובחרו את הכהנים שהם יותר קדושים מהלוים לשמור בשלשה מקומות אלו שהם יותר קדושים לפע"ד. ובית המוקד ובית הניצוץ שניהם הם לצורך האש דבבית הניצוץ ג"כ היו מבערין עצים שניצוציו מתקיימין זמן מרובה, [כן פירש בתפארת ישראל, אף שהמפרש והתויו"ט לא נתנו טעם למה נקרא בית הניצוץ, וקדמו בזה רבינו הבאר שבע], ואם תכבה האש שבמערכה יבעירהו משם דכתיב אש תמיד תוקד על המזבח, לכן שמרו שם יום ולילה, והקטורת ג"כ קודש קדשים ונקרא קטורת תמיד דגם אותה היו שומרין תמיד יום ולילה ששניהם מרמזין על השראת השכינה, כי אש ירדה מן השמים לרמז שכינה והקטורת הוא לריח ניחוח דאסור ליהנות מהן אלא הרוחני הזה לרמז לשכינה הקדושה לכן אם משנה א מעט קטורת זרה היא, כן נ"ל:
הצרי כתב הרמב"ם נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצרי, ומשמע ליה ז"ל שרשב"ג לא בא לפרש אלא לחלוק שרבנן ס"ל שהן מעצי הקטף ולרשב"ג הוא השרף הנוטף מעצי הקטף, אבל הרמב"ן ז"ל ס"ל שרשב"ג בא לפרש ולא לחלוק, ולדעת הרמב"ן קטף הוא באלסאם, ומפרש הכ"מ דלהרמב"ם הבאלסאם ג"כ בסממני הקטורת, דלהרמב"ם העץ עצמו של צרי הוא הוא הבאלסאם, ורשב"ג בא לחלוק דאינו אלא שרף הנוטף כשקוטפין אותו, עכ"ל.
שחלת הוא הצפורן שנותנין בני אדם במגמורות ובלשון אשכנז נקרא נעגליך. חלבנה הוא כמו דבש שחור וריחו קשה והוא שרף אילנות בערי יון עכ"ל הרמב"ם בכלי המקדש פרק ב' הלכה ג'. לבונה אין צריך פירוש כי נותנים אותה לכל המנחות, ונקרא בלשון אשכנז וויירוך (מלשון הגאון יעב"ץ ז"ל). מור מירהע. קציעה שורש עשב נקרא קדה בכתוב. שבלת נרד, נקרא שפינקרים שהיא דומה יד של שבולת. כרכום זאפראן, קשט כך שמו. קליפה קליפת עץ בושם. קנמון לא נשתייר כי אם מעט בעולם כדא' שבת ס"ג ואינו מצוי ע"כ הקטורת שהן עיקר סממניה מכאן ואילך אין מתערבין עמה ואינו אלא לצורך תקונן והכשרן. בורית הוא כמין זייף שלנו, מלשון בר לבב, שהוא מצחצח בגדים. יין קפריסין אינו מין אלא דומה ליין נעשה מפרי קפריסין הגדלין באנן צלף. חורין נקרא ע"ש המקום חוורן. מלח סדומית נעשה ממי ים המלח. וכתב הרבב"י וכן ב"ש כ"ש שאינו מתערב בקטורת במעשה פנימה אלא היה לצורך תיקון, או שמא נתן עליה בעת הקטרה, אבל להרמב"ם משמע שהמלח נכנס בפטומה כאחד מסממניה, וצ"ל דס"ל דבעשיה כ"ע ל"פ דבעי מלת וכי פליגי בהעלאה אי צריך לחזור ולמלחה.
כפת הירדן עשב שדרכו ליגדל על הירדן, וי"א שהוא אמרא הצף על פני המים. דבש כל מיני מתיקה במשמע, ודבש פוסל ואין לו תקנה אם נתערב, כיון דדבר לח הוא נדבק, משא"כ שאור כ"ז שלא נתערב נוטלו ואין פוסל בנגיעה. אם חסר, ה"ה יתיר א' מסממניה משא"כ בשאר דברים הבאין להכשיר ולתקנה אינו חייב מיתה, כ"מ בב"ש. ונ"ל דדוקא בשתיקן אותה ע"י דברים חזקים ועזים ששרה בהן, כגון שלקח מי רגלים תחת קפריסין, וכן מלח אסתרוקנית תחת מלח סדומית, ובורית אחרת תחת כרשינה, כה"ג הוא פטור ויוצא בדיעבד שאין דברים הללו אמורים ע"ד המובחר, אבל אם לא תקנה ברחיצה ושרייה כראוי לה הרי לא נעשית כהלכתה וקטורת זרה היא וחייב עליה בודאי, אמנם בייתר לה סימנין בל שהוא חייב בכל אופן, ע"כ מהגאון מהריעב"ץ ז"ל בקיצור נמרץ הצריך לעניננו, וכן כתב הבאר. שבע דבייתר חייב אף כי הרמב"ם לא ביאר זאת. וכבר הבאתי דבריו לעיל: מה שכתב הכלבו בפירוש מי רגלים יפין לה שמעין היה בעזרה ששמו מי רגלים ואין מכניסין בעזרה מפני שמו, הרבה ע"ז להקשות בספר באר שבע דודאי ממש הן כדאיתא בזבחים דהגמרא מקשה אהדדי מפטום הקטורת ומהסממנין שמעבירין על כתם נדה ועל דם חטאת, וכן איתא בירושלמי בפירוש אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה מפני הכבוד, ואף כי חלבנה ג"כ ריחה רע, אבל זה לא מכניסין מפני הכבוד, ע"כ: