גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש
דרוש כה
במאי מחולק קטורת דיום הכפורים משאר כל השנה. (א) קטורת של חוץ דיו"כ שמקריב ג"כ כ"ג שתי פעמים ביום הזה לדעת הרמב"ן עפ"י התוספתא היתה כמו בכל יום ויום ונעשית בשני כהנים אחד נכנס במחתה והיה ע"ז פייס והכ"ג נכנס עם הקטורת ומקטיר, אבל לדעת בעל המאור וסייעתו דכל עבודת היום הזה דוקא בכ"ג בעצמו, וכן דעת הרמב"ם דכתב בהלכות עבודת יו"כ שהכ"ג מכניס המחתה, נ"ל שאינו יכול להכניס המחתה הגחלים והקטורת ביחד דא"כ צריך לקחת את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, ושמאל בכל התורה כולה פסול מלבר בקטורת של לפני ולפנים דלא אפשר כדאיתא ביומא (דף נ"ז), אלא נכנס תחלה עם המחתה ואח"כ נכנס עוד הפעם עם הקטורת, דדוקא בקטורת דפנים גלי רחמנא והביא פעם אחת ולא שתים, אבל כאן אפילו בשתי פעמים, ופנים מחוץ לא ילפינן, כן נ"ל:
ב עיקר הקדוש של קטורת דלפני ולפנים הוא מה שחופן וחוזר וחופן, בשעה שחופן בפעם הראשונה בהיכל כמו שיתבאר לקמן וזה הוא הקידוש, ובזה נפסלה במחשבה ובצירוף כלי דחפניו של כ"ג ככלי שרת דמי ופוסל בזה כמו בכל השנה כולו כלי, דלא מצינו קידוש בכלי אחר, כן נ"ל. וכן נ"ל דאפילו לדעת רש"י שפירש דבכל השנה כולה אין פוסל טבול יום ומחשבה בהקטורת כי אם מדרבנן דילמא אתי לאכשורי בשאר המתקדשים בכלי, אבל בקטורת של יו"כ אפילו אליבא דרש"י פוסל טבול יום ומחשבה מן התורה, כי מלא חפניו מן התורה הוא:
ג קטורת דלפני ולפנים לא חשיבא קדוש כלי דידהו, דמן הדין הל"ל שלא תהא כלי כלל אלא לעייל בחפניו, אלא משום דלא אפשר, וא"כ אפילו נותן בכלי כיון דהכלי לא צריכא מדינא אינה נפסלת בכך בפסול מחשבה או דבר אחר, כן כתבו התוס' יומא (דף מ"ח):
ד במשנה יומא (דף מ"ג ע"ב) החילוק בין קטורת של חוץ לפנים בזה"ל, בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב, והיום חותה בשל ד' קבין ובה היה מכניס:
ה בכל יום היתה כבדה, והיום קלה:
ו בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה:
ז בכל יום היה הזהב שלה ירוק, והיום אדום: (ח) בכל יום מקריב פרס בשחר ופרס בין הערבים, והיום מוסיף מלא חפניו:
ט בכל יום היתה דקה, והיום דקה מן הדקה:
י ובגמרא מוסיף בזה"ל בכל יום היתה גלדה עבה והיום רך, בכל יום היתה קצרה והיום ארוכה, פי' דהגמ' מפרש טעם על המשנה מ"ט כדי שתהא זרועו של כ"ג מסייעתו:
יא תנא בכל יום לא היה לה ניאשחוק והיום היה לה, ניאשחוק פירש"י טבעת שמקשקש, וכירושלמי גרים נרתק שלא יכוה וקובעו כמסמר לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה:
יב קטורת של יו"כ היה נשרף בתוך המחתה גחלי אש, כי לפני ולפנים לא היה מזבח כי אם ארון אבל קטורת של כל יום ויום היה נשרף על גופו של מזבח, כן איתא בתוס' ישנים פ' הוציאו לו, וכן פירש הרע"ב במסכת תמיד:
יג כבר פירשנו לעיל דלדעת רש"י שעור פרס מדרבנן, לכן בדיעבד יצאו הצבור גם בכזית, אבל של יו"כ השעור מלא חפניו הוא מן התורה ולכן צריך דוקא לא פחות ולא יותר, ולדעת התוס' דס"ל דשעור פרס מהלממ"ס וכן נאמר ההלכה דבדיעבד אף בכזית יצא, אבל של יו"כ לד"ה השעור מן התורה ואפילו חסר כל שהוא לא יצאו הצבור ידי חובתן בקטורת של חוץ פורשין ג"כ מבין האולם למזבח אבל בקטורת של לפני ולפנים מן ההיכל גרידא, כן איתא בגמרא:
יד בכל יום היו ג' מערכות והיום ד', ושתי מערכות היתה לקטורת, אחת לקטורת של חוץ ואחת לקטורת של פנים, מכל מקום נראה לי כמו שבקטורת של חוץ אם לא היו עצים למערכה שניה של קטורת היה נוטל ממערכה גדולה כמו כן ביום הזה אפילו לקטורת של פנים אם לא היתה מערכה בפני עצמה היה לוקח ממערכה שניה של קטורת של חוץ, כיון דעכ"פ עקרה לקטורת, ואם גם זאת המערכה לא היתה, היה לוקח גם לה ממערכה גדולה, ועכ"פ דוקא מאש של מזבח החיצון ולא של כירים או ממקום אחר. כן נ"ל:
טו לדעת רבוותא דס"ל אם חסר מעלה עשן בכל יום אינו חייב מיתה, אבל ביו"כ אם חסר מעלה עשן חייב מיחה ד"ה שנאמר וכסה ענן הקטורת וגו' ולא ימות, ואפילו לדעת רש"י דס"ל דאם חסר אחת מכל סממניה חייב מיחה דוקא על יו"כ קאי וחייב משום ביאה ריקנית כמו דאיתא לעיל, ואף כי מעלה עשן אינו מחשבון הסממנים של קטורת, כי כפת הירדן, מלח סדומית ומעלה עשן אינם מהי"א סממנין והן הן שמוסיפין על הקטורת בלא משקל כדאיתא ברמב"ם הלכות כלי המקדש (פ"ב ה"ב) מ"מ על מעלה עשן בודאי חייב מיחה דכתיב וכסה וגו' ולא ימות (מל"מ הלכות כלי המקדש): (טז) לדעת הרמב"ם אין חילוק אם הקטיר כזית בחוץ בין ביו"כ בין בכל יום חייב בכזית, אכל לענין זר אם הקטיר על מזבח הזהב קטורת דכל השנה שעורו בכזית, אבל דיו"כ במלא חפניו:
יז לענין אם הקטיר זר בפנים אם חייב בכזית מסתפק במל"מ, מ"מ מסיק דפטור, וכי תימא הלא חייב משום זרות או משום ביאה ריקנית, משכחת לה כגון אם שגג בביאה והזיד בקטורת, כן נ"ל אף שלא פירשה:
יח החילוק בגחלים, כבר בארתי למעלה דיש מרבוותא דמחלקין, שבכל יום מחפשין דוקא אחרי בוערות אבל ביו"כ לא מטרחינן לכ"ג משום חולשא לחפש אחרי בוערות, ועוד דהיה דקה מן הדקה ואינן צריכין לאש הרבה, אבל בתוס' השוו המדות ויתר דיני גחלים, יעיין לעיל בדיני הגחלים: (יט) חפינת הקטורת של כל יום אינה מעבודות קשות שבמקדש אלא כדחפני אינשי, אבל של יו"כ מעבודות קשות, כדאיתא ביומא וכך היא הלכה דהלא מלמדין אותו חפינת הקטרת מפני שהיא מעבודות הקשות וכבר תמה בלחם משנה על הרמב"ם דדחה זאת מהלכה הלא ביומא נראה מזה שעבודה קשה היא כדאמרן:
כ בהרמב"ם פ"ה מעבודת יו"כ איתא כזה"ל, חסר מן הקטורת אחד מסממניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת, נראה דהטעם לא קאי אלא על סוף דבריו דמעלה עשן, אבל חסר תיפוק ליה דחייב משום קטורת זרה כדפסק הרמב"ם בכלי המקדש פרק ב' הלכה ח', ובודאי לא גרע קטורת דיו"כ בזה משאר כל השנה, וגם מה שמביא הפסוק כי בענן מזה נפקא ביאה ריקנית, כלומר לא יבוא כי אם עם הקטורת אבל לא בלי קטורת, ולחייב מיתה על שחסר מעלה עשן נלמוד מוכסה ענן הקטורת וגו' ולא ימות, וכבר תמה ע"ז בלחם משנה שם. (עוד מהרמב"ם). וכן חייב מיתה על ביאה בלא מצוה (פירוש בקדשי קדשים, דאלו בהיכל אינו אלא בל"ת), לפיכך אם שגג בביאה והזיד בקטורת או שנכנס בקטורת שלמה עם חסרה חייב מיתה, שם ברמב"ם, וכן איתא בגמרא אבל הא לא קשיא דתיפוק דחייב כרת משום הבערה, אה"נ וכאן משום קטורת מחייב. כן כתב השאגת אריה (סימן ע"א):
כא חפינת הקטורת עבודה היא והמחשבה פוסלת בה, וכן חתיית הגחלים לקטורת נפסלה במחשבה שמכשירי קרבן כקרבן דמי, עכ"ל הרמב"ם בעבודה ומשמע דלדעתו ז"ל שאינו נוהג אלא בקטורת דלפני ולפנים מפני שהביא זאת בעבודת יו"כ, וצ"ע למה:
כב חפן בראשי אצבעותיו או מן הצדדין או ממטה למעלה או שחפן בידו זו ובידו זו והקריב זו לזו או שנתפזרה קטורת מידו על הארץ, או שחפן חברו ונתן לתוך חפניו או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן ראשון, כל אלו ספק ולא יקטיר, ואם הקטיר הורצה, עכ"ל שם, וזאת ודאי דוקא בקטורת יו"כ:
כג פסק התויו"ט דאף דהולכה בשמאל פסולה מדאורייתא בכל העבודות, אבל הולכת מחתה של גחלים דאינה אלא מכשירי הקטורת מן הדין כשר אף בשמאל עכ"ל ולפ"ז ביו"כ אף דלוקח המחתה בימין והכף בשמאל אם הפך ולקח המחתה בשמאל והכף בימין דודאי כשר, דמן הדין היה צריך ליקח כף בימין דהוא עיקר המצוה שצריכה להיות בימין, אלא לפי שהיא כבדה וחמה וכף הקטורת קלה הימנה, לכך מחתה בימינו משום חולשא דכ"ג והתורה התירה שמאל ביו"כ לכך שפיר דמי, אבל בכל השנה כולה אף דמצוה של הקטורת בשני כהנים מ"מ אם עשה היחיד בעצמו והכניס את הכף והמחתה לית לן בה, אבל אם לקח את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו כדרך שעושה ביו"כ, ודאי פסול, דהולכה בשמאל פסול, אלא דוקא הכף בימינו והמחתה בשמאלו, וכן בקטורת של חוץ ביו"כ, דדעת הרמב"ם כמו שדקדק התויו"ט (יומא פ"ב מ"ב) דכתב והיום חותה כ"ג במחתה של זהב ובה נכנס להיכל, הרי שדוקא בכ"ג בעצמו הדין אם נכנס במחתה לחוד ואח"כ עם הקטורת, דהבאה שתי פעמים בקטורת של חוץ מותר יוכל להכניסו בימין, אבל אם נכנס ביחד עם הכף בודאי צריך לקחת את הכף בימינו ואת המחתה בשמאלו, דדוקא בפנים כשר שמאל, אבל בחוץ הולכה בשמאל פסול, ופשוט, מ"מ בודאי הדין כן כמו שבארתי לעיל ובפירוש כתב הרמב"ם שהולכה בשמאל פסול בדם ובשאר העבודות מ"מ ביו"כ כשר וכו'. מ"מ קשה כיון דביו"כ צריך בע"כ להקטיר את הקטורת בפנים על המחתה כי אין שם מזבח, איך נוכל לומר כי המחתה היא ממכשירי עבודה הלא בלא מחתה אין כאן עבודה כלל והיא עבודה שאי אפשר לבטלה ואיך נאמר שהוא ממכשירי עבודה ולא עבודה ממש, וצ"ע. ואף כי אין נפקותא לדינא כלל, ואף כי דבגמרא יומא דף מ"ח) קרי לה מכשירי מצוה היינו בשעת תחייה שמכשיר לעבוד אבל בשעת ההולכה צ"ע, ועוד כיון דבגמרא לא איפשטא איך פסק ותנא התיו"ט שמכשירי עבודה קילא:
כד כשם שאם חסר אחד מסממני קטורת חייב מיפה, בן אם יתיר אחת ג"כ חייב מיתה, וכן אם השרה אותו שלא כתקונו ג"כ חייב, כן כתב הגאון מהריעב"ץ ז"ל בסדור שלו:
כה בית אבטינס היו בקיאין בעשב אחד דממנו הקטורת מתמר ועולה ואינו מעלה עשן אלא עשב אחד מ"מ ביון דלתקן היה המעלה עשן אין משום יתור אחד מסממניה, ולאו דוקא שלא חייב עליו מיתה אלא דליכא בה רק משום מצוה בעלמא משום בל פעל ה' למענהו (יומא לח), כן פירשו התוס' ישנים (שם דף ל"א) אבל ברמב"ם בפי' המשניות כפשוטו, שלא היו בקיאין כלל בעשב מעלה עשן, עכ"ל. וצריך לפרש דבשביל יו"כ החזירו אותן דבכל השנה אינו מעכב. אבל הב"ח הקשה למ"ל הטעם כל פעל הלא ה"ל ביאה ריקנית בלי מעלה עשן וצ"ע שלא ראה דברי תוס' ישנים אלו ועוד נראה שהוא ס"ל דבכל השנה חייב מיתה על מעלה עשן והרבה חולקין ע"ז כמו שנתבאר:
כו אסור לעשות מדה לחפניו בהקעודת של לפני ולפנים, וכיון דלא נפשטא האבעיא בגמרא יומא (דף מ"ז) צ"ע למה לא הביא הרמב"ם את הדין הזה דאף בדיעבד לא הורצה דמלא חפניו מן התורה:
כז הכף שחפן ממלא חפניו לתוכו פירשו בתוס' יומא טפי ניחא לן שלא יהיה כמדתה של כהן וגדולה יותר, דאי שוה למלא חפניו היתה א"כ כשמערה מחפניו לתוכה אי אפשר שלא יתפזר ויפול לארץ מעט:
כח אם נתן דבש אי שאור בקטורת פסלה, כמו דאיתא בברייתא דפטום הקטורת, ופסקו הרמב"ם בפ"ה מאיסורי המזבח וז"ל נפל מהם כל שהוא בקטורת נפסלה, ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה ואין הקטרה פחותה מכזית עכ"ל, ופירש בכ"מ דחוץ מההיכל אינו עובר משום מקטיר דבש, ואני מסופק בזה, כיון דאם נתן בה דבש והוא אינו ממיני הקטורת למה לא יהיה לו דין כמו קטורת זרה שהרמב"ם חייב עליו מיתה בהלכות כלי המקדש, והלא אין חלוק בין חסר בין יתיר, ועוד למה לא נתייב אותה ג"כ אם הקטיר במזבח החיצון, ואף דאסור להקטיר קטורת במזבח החיצון בלאו זאת אבל מ"מ ליחייב עליו שתים, והלא בתוס' ישנים (יומא דף מ"ז) פירשו דקטורת דנדב ואביהוא היה. על המזבח החיצון ונקראה קטורת זרה. אף כאן ג"כ קטורת זרה היא, משום דהוי במזבח החיצון ועוד משום הקטרת שאור או דבש. ונ"ל דהא פשיטא דאם הקטיר על המזבח החיצון שאור או דבש ג"כ חייב מלקות דעיקר קרא גביה כתיב, ואפילו הקטיר הקטורת עם מעט שאור או דבש ג"כ לוקה, והרמב"ם לא נתכוון לדברי הכ"מ במה שכתב במקום המיוחד לו כלומר אם לא הקטיר על המזבח אולי אינו לוקה וצ"ע עוד, וצריך תלמוד, דהלא מזבח שנעקר מקטירין במקומו א"כ ליחייב ? והנה אם הביא מהקטורת הזה לפני ולפנים שהיה מעורב בו שאור או דבש ביון שפסול בודאי חייב מיתה משום ביאה ריקנית, אכן אם שגג בביאה והזיד בהקטרה אף שלא פירש הרמב"ם בדבש כי אם בהיכל בודאי קדשי קדשים לפני ולפנים לא גרע מזה, ואם נאמר שקטורת זרה היא בודאי חייב מיתה, ואפילו אם נאמר שאינו אלא בל"ת עכ"פ לא גרע מהיכל, ולא מיעט הרמב"ם שדוקא בהיכל אלא ודאי אפילו בקדשי קדשים, ועוד אפילו אם נאמר דבהיכל אינו עובר כי אם דוקא בהקריב על המזבח ממש ולא במחתה, אבל בקדשי קדשים כיון שאין כאן מזבח אלא מקטירו על המחתה, ואף דהניחה כנגד בין הבדים מ"מ נ"ל בכל מקום שהניח הקטורת הזאת על המחתה בקדשי קדשים חייב מיתה ואין לך קטורת זרה כזו. כן נ"ל וצ"ע שלא העירו בזה כלום מנושאי כלי הרמב"ם:
כט אף דבקטורת אין חייבין עליו משום פגול כמו דאיתא בזבחים (דף מ"ב) היינו דוקא לחייב כרת את האוכלן, מיהו מיפסל ע"י מחשבת פיגול, דלהכי אהני ג"ש דמלא מלא ממנחת חוטא, כן פירשו התוס' יומא (דף מ"ה ע"ב) ד"ה חישב:
ל עוד כתב הרמב"ם באיסורי מזבח (פ"ה ה"ב) לענין אם הקטיר שאור או דבש שנתערב בקטורת שלוקה ואין הקטרה פחותה מכזית, עכ"ל. נ"ל ברור שאם הקטיר בהיכל קטורת כזה שמלקין אותו ג' מלקות, אחת משום קטורת זרה ואחת משום ביאה ריקנית דהיכל ואחת משום שאור או דבש, ואם הקטיר קטורת כזה לפני ולפנים ביו"כ נראה דחייב מיתה משום ביאה ריקנית וגם משום קטורת זרה במלא חפניו דוקא, אבל משום שאור אפילו בכזית חייב, ומשום ביאה ריקנית חייב תמיד מיתה:
צא הקטיר מן הקטורת של קדשי קדשים כזית בהיכל חייב מיתה (רמב"ם בעבודה), ופירש בכ"מ שכן משמע בזבחים (דף ק"ט), אבל באמת שם ליתא כלום מזה שהקטיר בהיכל, אלא איתא שם דאמר אביי בהקטרה בפנים כ"ע לא פליגי כי פליגי בהקטרה בחוץ מ"ס ילפינן פנים מחוץ ומ"ם לא ילפינן פירש ר' אליעזר ורבנן דמתניתין דלרבנן חייב בכזית ולר' אליעזר עד שיקריב את כולן, ופירש"י שם וז"ל כי פליגי כגון שהקטיר כזית מן הקטורת של חפינת פנים בחוץ, מ"ם ילפינן פנים מחוץ ילפינן קטורת של פנים מקטורת של היכל, מה הקטרה של היכל בבמה בחוץ בכזית אף הקטורת של פנים חייבין עליו בבמה בכזית, ואע"ג דבדוכתיה לא הוי הקטרה הואיל בהיכל הוי הקטרה, ור"א לא יליף פנים מחוץ, הרי שדעת רש"י הוא שמה שמחייבין על קטורת של פנים הוא דוקא בחוץ ממש בבמה אבל בהיכל פטור הואיל וראוי לבוא שם, אבל להרמב"ם נראה שמפרש כיון דלענין קטורת של פנים גם ההיכל נקרא חוץ לגביה, הרי שזה פלוגתא בין רש"י לרמב"ם, והיה צריך הכ"מ לפרש כזאת ולא לסתום, וצ"ע. ועוד אני תמה דהא רבא הקשה עליה דאביי שם, השתא חוץ מחוץ לא ילפי רבנן, פנים מחוץ מבעיא, פירש"י לחייב על קטורת שלפני ולפנים בבמה בחוץ ילפינן מהקטרה דהיכל כמו דלא מחייבין על נסוך פחות מג' לוגין בחוץ אע"פ שיש כמה זיתים, וגבי כל הקטרות של מזבח החיצון הקטרה היא הואיל וגבי נסוך שעור אחרינא הוא לא מחייב אלא בכשעור, עכ"ל רש"י, הרי שאינו חייב לרבא אליבא דרבנן בקטורת של לפני ולפנים אלא על שעור שלם של מלא חפניו ופנים מחוץ לא ילפינן, וידוע דהלכתא כרבא א"כ איך נאמר הפשט של חוץ אי כדברי רש"י חוץ בבמה אי כדברי הרמב"ם דלגבי פנים ההיכל ג"כ נקרא חוץ א"כ לא יתחייב בהיכל ג"כ פחות ממלא חפניו, וצ"ע לפע"ד עוד אי משום הקטורת חוץ ליחייב כרת כמו בכל הקטרת הקרבנות בחוץ ולא מיתה. וצע"ג. ואפשר לומר לדעתו אף דבחוץ ממש איכא כרת בהיכל דמקום קטורת לענין חוץ אינו אלא בל"ת, מ"מ אני תמה מנין זאת ? וצ"ע:
לב המשנה למלך כתב בפ"ה דאיסורי מזבח בשם רש"י ותוס' ורשב"ם דמאי דכתיב בתורה וכל דבש לא תקטירו ה"ה כל מיני פירות אילן בכלל דבש הן, דכל אלו מתיקות יש בהן ואסורין, נמצא לפ"ז כשם שאם נפל דבש כל שהוא או מתיקת פרי אחרת בהקטורת בלי ספק נפסלה, אכן בזה אני מסופק, דהנה ישנו אילן שטעם עצו ופריו שוין כמו אתרוג, אם נפל ממתיקת האילן בעצמו אם נפסלה הקטורת, מי אמרינן דבש היא מתיקת הפרי וכן מתיקת האילן ג"כ בכלל דבש, או דוקא מהפרי עצמו שהוא חשוב אסרה רחמנא אבל מן האילן לא, ועוד דכל הקטורת נעשו משרף האילן או מן האילן עצמו, דהצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, ולהרמב"ם כמו שפירש הכ"מ בשמו בכלי המקדש פ"ב שהעץ עצמו של הבאלסאם נקרא צרי, ואף דשאני התם דהאילנות האלו אינם לאכילה אלא לריח והאילנות אין טעם עצם ופרים שוים מ"מ הא למדנו שכל האילנות ופירותיהן נאסרו למזבח חוץ השמן והיין והלבונה ולקטורת מותרין מעצי הריח, וצריך תלמוד: