אור ברסלב
גחלי אש דרוש א

גחלי אש· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש

דרוש א

הקדמת המחבר

פתיחה לכבוד התורה:

הנקרא בשם מנחה בלולה בשמן:

מיוסד עפ"י תנא דב"א דמקיש קדושת התורה למנחה בלולה בשמן:

מבאר קדושת התורה וקדושת תלמיד חכם, ותקנה לאשת חבר ולאשת ע"ה: איתא בתנא דבי אליהו והובא במדרש רכה פ' ויקרא וז"ל, שתי מנחות הן, א' מנחה על המחבת ב' מנחת מרחשת. ובשתיהן הוא אומר והבאת את המנחה. מה בין מחבת למרחשת שזו תבולל בשמן וזו תעשה בשמן בל ערבה. ואמרו חכמים במשנה מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין, מחבת צפה מעשיה קשין, כדי שלא יאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערין ודברים שאינן ראוין ואביא מנחה על מחבת ואהיה אהוב לפני המקום, אמר לו הקב"ה בני מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה, שאין שמן אלא תורה ואין שמן אלא מעשים טובים, וכה"א לריח שמניך טובים שמן תורק, שברנו שבאנו ללמוד תורתך שפכת לנו תורה כשמן המורק מכלי לבלי ואין קולו נשמע לבך נאמר שמן תורק שמך וכו'. קרא אדם ולא שנה עדיין בחוץ עומד, שנה ולא קרא עדיין בחוץ עומד, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים דומה למי שנעלמו ממנו סתרי תורה, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, אבל קרא אדם תורה, נביאים וכתובים, ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש ת"ח אפילו מת או נהרג עליו הרי הוא בשמחה לעולם, לכך נאמר על כן עלמות אהבוך. עכ"ל המדרש: הדקדוקים והסמיכות והפירוש למדרש זה יתבארו בתוך הדרוש, וזה החלי: אמרתי לפרש בעזה"י מענין קדושת ת"ת, והוא אם נחית קדושת הגוף על גופו של אדה בין בחייו ובין במותו ר"ל. ואין אני מדבר בזה מענין הנפש כי דבר זה נעלם מעין כל חי ועין לא ראתה אלהים זולתך, וע"ז נאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ולא באתי הפעם לחקור כי אם בענין קדושת גופו של אדם כמו שהורתה לנו התורה לדמות מילתא למילתא. נלפע"ד דהנה בעת האדם בחיים תייתו ומקיים את כל המצות שבתורה, אף שהמצות בלי ספק כולן תלויין בבחירתו של אדם והן כחות הנפש, מ"מ בהגוף יש בו ג"כ קצת קדושה כנעפל לעושי מצוה, אכן כיון שהגיע זמנו של אדם למות ונעשה תפשי מן המצות אין בגופו שום קדושה כלל ודינו כדין תשמישי מצוה שנזרקין (כמגילה דף כ"ו ע"ב), ואף כי נשמתו עולה לגנזי מרומים לראות ולהראות ולהתענג באור פני מלך חיים יתעלה וישתבח, איש איש לפי מעשיו ועבודתו בקודש, אבל בגוף העכור אין בו שום קדושה, ולא עוד אלא שעל גופו שורה רות הטומאה ומטמא במותו וכהן מוזהר עליו בל"ת שלא יטמא לו, ואפילו טומאת קרובים שהטילה התורה על הכהנים במ"ע, אינו אלא מפני שדינם לגבם כמת מצוה, שאם הקרובים לא יטמאו להם מי יטמא להם ? וראיה מאשתו הקטנה אעפ"י שאין לו בה קנין מן התורה, מ"מ מותר לטמא לה כיון שיורש אותה בעלה הכהן שוויוה רבנן כמת מצוה, וכן מפורש בנמוקי יוסף פרק האשה רבה ע"ש, אבל מחמת קדושתו של הגוף בעצמו בדין היה שאפילו קבורה לא היה צריך דדינו כמו תשמישי מצוה שנזרקין. אכן מפני מה באמת קוברין אותם ? אי משום כפרה אי משום בזיונא, אי משום מנהגא (כלומר, בשביל זה יש מ"ע לקבור ולא משום שיש קדושה בגופן שיהיה צריך להגנז) כדאיתא בסנהדרין בפרק נגמר הדין, אבל תלמיד חכם שעוסק בתורה, גופו קדוש קדושת הגוף בלי ספק ודינו כדין תשמישי קדושה שנגנזין, ולא מבעיא בחיים חייתו דגופו יש לו דין כדין גויל שכותבין עליו ספר תורה, ולא עוד אלא שקדושתו גדול עוד מס"ת כמו שאמר רבא (מכות כ"ב) כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמא גברא רבה, התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא, אלא אפילו במותו צריך גניזה מעיקר הדין כדין תשמישי קדושה שנגנזין, וקדוש יאמר לו ואין מטמא במותו כלל וכלל:

אכן במה דברים אמורים שיש לו דין ס"ת, אם יודע ומכיר ובקי וגמר כל התורה כולה כס"ת ממש, ואם לאו אין בו דין ס"ת, כי ס"ת שחסר בה אות אחת פסולה כדאיתא במנחות (דף ל') אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתוב לקות את ספר התורה הזה, ואיזהו ת"ת זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במס' כלה (שבת קי"ד), וכן אמרו חז"ל בסוף הוריות מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, פי' שבקי בכל התורה כולה ממס' ברכות עד מס' עוקצים, ואם לאו אין נאה למלל גבורות ה', וחפצו ר"מ ור' נתן להעביר את רשב"ג מנשיאותו ואמרו לו גלי עוקצים, אכן מפני שלמד אח"כ לא יכלו להעביר אותו, ואם לאו בדין היו מעבירין אותו, וכן בברכות (ס"ג) כל המרפה עצמו מדברי תורה וכו', אמר שמואל אפילו מצוה אחת החרפית, כלומר תורה ומצוה דין אחד להן ללמוד הכל ולקיים הכל ע"ש, וכן אמרו חז"ל בכתובות (ק"ג) משמת רבי בטלה קדושה ופירשו בתוס' קדושת כהונה, מפני שרבי למד אותנו כל התורה כלה מותר היה לכהן להטמא לו, ובשביל זה אמר ר' חיים כהן אילו היה בפטירתו של ר"ת היה מיטמא לו מפני שידע ר' חיים כהן בר"ת ז"ל שהיה בקי בכל התורה כלה, ואם לאו היה אסור לטמאות לו, וכן אמר אביי בכתובות (ע"ז) אצל פטירת ר' חנינא א"ר פפא לאפוקי מאן דלא קיים אות אחת, והיה תד בדרא ואפסיק ליה עמודא דנורא בינו ובין העם ע"ש:

וכן איתא בירושלמי והביאו הרא"ש ז"ל בהלכותיו כד דמיך ר' יונתן נשיאה אכריז ר' ינאי אין כהונה, וכן כד דמיך ר' יודן נשיאה טימאו את ר' זירא הכהן, ובעת שמת נשיא טמאו כל הכהנים, וטעמא של דבר כדאמרן, כי הנשיא בקי בלי ספק ויודע כל התורה כלה וכדאמרן לעיל שהנשיא צריך לגלוי גם עוקצין, קדוש הוא ואיננו כלל בגדר טומאה. והרא"ש פירש מפני שדינו כמת מצוה כיון שהכל חייבים ליטפל בו והקשה עליו הב"י ע"ש, אבל באמת הכל אחד, מפני מה הכל קרוביו והכל מיטמאין לו מפני קדושת התורה ולפי רוב קדושתו אין כאן טומאה כדאמרן, וא"ש:

ובזה מתורץ קושית התוס' במס' סנהדרין ל"ט ששאל האי מינא אם אלהיכם כהן כי קבר למשה במאי טביל, והקשו התוס' מפני מה לא הקשה האי מינא איך היה מותר ליטמא לו ? ותרצו בתוס' מפני שישראל נקראו בנים למקום וכהן מטמא לבנו, ע"כ. והמהרש"א תירץ מפני שלא ידע איש את קבורתו והקב"ה כ"ג מ"מ מותר ליטמא לו כדין מת מצוה, עכ"ל ולי אין כאן קושיא כלל, כיון שמשה למד אותנו כל התורה כלה והיה מלך ונשיא פשיטא שמותרין ליטמא לו כל הכהנים. ועוד יש לתרץ דאיתא בספרי שמשה לא מת ולמד מדכתיב וימת שם משה ולהלן כתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, וכן לדברי ר' ישמעאל שס"ל ודרש ויקבור אותו הוא קבר את עצמו כדאיתא בספרי פ' נשא פשיעא שאין כאן קושיא, ומה שלא השיב להמין כך מפני כי דחויי דחיי' לפי סברתו הנפסדת שהצדיקים מטמאין, וכן פירש"י והמהרש"א ז"ל שבמילתא בעלמא אוקמי' ודחה אותו בקש, שהטבילה באש, הלא אפילו הדברים הצריכים ליבון באש, לא נטהרו מטומאתם וצריכים שיבואו במים וא"ש, וכיון שדינו של ת"ת כדין ס"ת כדאמרן, לכן קוברין ס"ת שבלה אצל ת"ת שלמד הלכות בי דא ודא קדושה אחת היא:

וכן מניחין ס"ת על מטתו של ת"ת כמו שעשו לחזקיה מלך יהודה כדאיתא בב"ק ואמרינן קיים זה מה שכתוב בזה, ופירושו לענ"ד הלא א"א לאדם לקיים כל התרי"ג מצות, מפני שיש מצות שמיוחדין למלך ויש לכ"ג ונזיר וכדומה הרבה, אבל בלימוד התורה יוצאין, וחזקיה לימד תורה לכל ישראל ובדקו בימיו מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה כדאיתא בסנהדרין (דף צ"ד ע"ב), לכן שפיר אמרינן קיים זה מה שכתוב בזה על ידי תלמוד תורה, וכמו שאמרו רז"ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וכן בכל התורה כלה בכל המצות שאי אפשר לקיימם ממש בפועל יצא בת"ת. וכן מצינו שגופו של ת"ת יש לו דין ס"ת בסנהדרין ס"ת אצל ר' אליעזר שאמר אוי לכם שתי זרועותי כשני ספרי תורות. וא"ש:

ועפי"ז נבין גמרא מנחות (דף כ"ט ע"ב) בשעה שעלה משה למרום הראה לו הקב"ה את ר"ע עוסק בתורה עם תלמידיו ולא הבין מה שאמר, ואח"כ הראה לו ששוקלין את בשרו במקולין, אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה, אמר לו הקב"ה כך עלתה במחשבה לפני ע"כ. ויש להתפלא הלא משה רבינו לימד לכל ישראל יסודי התורה למסור גופו ונפשו בכל עת ובכל רגע על קידוש השם יתעלה וכל ימיו של ר"ע היה מצטער על זה אימתי יבוא לידי ואקיימנה ? כדאיתא בברכות ואין לך זכיה גדולה מזו ולמה התפלא ע"ז, צא ולמד מאברהם אבינו ראש לכל המאמינים שהשליך עצמו לכבשן האש באור כשדים, ועוד כתיב וירח ה' את ריח הניחוח ודרשו במדרש זו דורו של שמד (רבה פ' נח) ועוד כתיב באורייתא דמשה אצל שתי מצות למען ייטב לך והארכת ימים אצל כבוד אב ואם ואצל שילוח הקן, הרי שאמר לו אביו עלה לגג ושלח את הבנים וקיים את המצות ונפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובו של זה אלא ודאי משה פירש לנו כמו דאיתא בחולין (דף קמ"ב ע"א) למען ייטב לך בעולם שכלו טוב, ולמען יאריכון ימיך בעולם שכלו ארוך, וא"כ מה היה קשה לו למשה זו תורה וזו שכרה, הלא פשיטא שאינה בעוה"ז הכלה והנאבד, והרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, ותו ר"ע משום הרוגי מלכות ותו לא (קושית הגמרא בבבא בתרא דף י' ע"ב) והקושיא מרפסין איגרא:

לכן נ"ל לפרש שמשה רבינו לא עלתה על דעתו כלל לשאול משכר נשמתו לעוה"ב וידע היטב שמחיצתו גדולה עד מאד שאין למעלה הימנו כדאיתא במנחות שם שמשה רבינו לא הבין מה שאמר ר"ע כדאמרן שם, וכדאיתא בירושלמי דברים שלא נתגלו למשה נתגלו לר"ע דדרשינן וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע, ופירש בשמחת הרגל להגאון אזולאי וז"ל שמשה רבינו נכנס למ"ט שערי קדושה בדאיתא בר"ה ור"ע נכנס לשער הנו"ן "בל" בגימטריא הכי הוה, ועוד שמשה לא השיג אלא קשר של תפלין כדאיתא במנחות (דף ל"ה ע"ב) וראית את אחורי זה קשר של תפלין ור"ע את התפילין עצמן כדדרשינן בעלמא במגילה יקר זה תפלין, אלא כך אמר זו תורה הלא ר"ע תורה בעצמו הוא כי כל הסתמות שבש"ס אליבא דר"ע הן (סנהדרין פ"ו) ואין לך קדושת הגוף יותר ממנו ואיך יכולים זרים לשלוט בגופו הקדוש והטהור שיצתה נשמתו באחד, וזו ודאי קושיא תמורה היא שאין עליה תשובה כלל. ואמר לו הקב"ה שתוק כך עלתה במחשבה לפני כלומר זאת אין כל בריה בעולם יכול לידע ולהבין, שזאת תלוי במתשבתו של הקב"ה כי לית מחשבה תפיסא ביה ואין אתנו יודע עד מה וזאת מהנסתרות לה' אלהינו וא"ש. דוגמא לזה מתרץ הרמב"ם הלכות תשובה הקושיא מידיעה ובתורה כי לא מחשבותי מחשבותיכם, וע"ש:

ועפי"ז נבין מה דאית' בחגיגה ט"ז ע"ב אצל מעשה דאחר שאמר ר"מ מתי אמות ואעלה עשן מקברו, כי נח נפשי' דר"מ סליק קיטרא מקברי'. ואיתא בירושלמי פ' אין דורשין שתלמידיו של אחר חפצו להצילו לאחר מדינה של גיהנם בטענתם דמתניתין היא ואמרו הלא מצילין תיק הספר עם הספר (שבת דף קט"ז ע"ב) מצילין אלישע בזכות תורתו ע"כ, ויש להבין אם חפצו להציל את נשמתו מדינה של גיהנם למה היו צריכין להביא ראיה מתוק הספר עם הספר הלא הגוף הוא התיק ונשמתו ס"ח גמורה וס"ת בעצמו פשיטא שמצילין מפני הדליקה, אלא ודאי הכי פירושו, שבנשמתו פשיטא שאין אור גיהנם יכול לשלוט מק"ו של ר' אבהו אמר ר"א דסוף חגיגה שלמד ק"ו מסלמנדריא, ומה סלמנדריא שחולדת אש הוא הסך מדמו אין אור שולטת בו, ת"ח שכל גופן אם הלא כה דברי כאש נאם ה' על אחת כמה וכמה, אלא כיון שהעלה ר"מ עשן מקברו דייקא מקום שמונח הגוף ע"ז אמר ר' יוחנן הלא גופו של ת"ח כתיק הספר ותניא מצילין תיק הספר עם הספר, מתי אמות ואכבה עשן מקברו, כי נח נפשי' דר' יוחנן פסק קיטרא מקברי', וא"ש. ומה שאמר ר' יוחנן מתי אמות ואכבה עשן מקברו הלא היה יכול להתפלל תיכף עליו, נ"ל מפני שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם כדאיתא בחולין דף ז' ע"ב ולמדין מאלישע, לכן לא יכול להציל אותו בחייו כי אם אחר מיחתו, וא"ש:

וכן פירש בפרשת דרכים שישראל יש להן קדושת הגוף, ובזה פירש את הפסוק בירמיה ב' קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו, והסביר הוא ז"ל כך, כי יש שני מיני קדושות, קדושת דמים, וקדושת הגוף, ודינו של קדושת דמים כיון שמעל בו אחד יצא לחולין, אבל בקדושת הגוף ישנו מועל אחר מועל, כמו ששנינו במעילה אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, אף כאן קדושת גופן של ישראל הן עצם הקדושה ויש להם קדושת הגוף כמו קרבן וכלי שרת, לכן ישנו מועל אתר מועל ובשביל זה כל אוכליו יאשמו, ע"כ. כלומר שכולן חייבין אשם מעילות ובמזיד מיתה כדין המועל בקודש:

עד עתה דברנו מהמדרגה היותר פחותה, אדם שאין לו אלא מצות ולא תורה, ומהמדרגה היותר גדולה, שאין למעלה הימנה מי שלומד ומכיר כל התורה כלה ומקים כל מצותיה, אכן יש לחקור אדם שעמל בתורה כל ימיו וחפץ היה להשלים ולא זכה לזה ולא השלים או מפני קוצר המשיג או מפני עומק המושג או נאנס וחלה או מת בחצי ימיו ר"ל, האם יש בו קדושת הגוף או לא ?:

ונ"ל שאם היה בדעתו להשלים ונאנס ולא השלים יש בו ג"כ קדושת הגוף דומיא דס"ח, אם חפץ לכתוב כל התורה כלה וקידש את היריעה אדעתא דהכי ונפסלה צריכה גניזה, אבל אם לא חפץ לכתוב כי אם יריעה אחת או שתים אין בה קדושת ס"ת ואינה צריכה גניזה מצד קדושת ס"ת אלא אם כן יש בה אזכרות מצד קדושת אזכרות ששה. ועוד יש לי ראיה, על זה מהא דאיתא במנחות (דף ת' ע"א) דתניא מלאים אין מלאים אלא שלמים (כלומר שאינו קדוש עד שיהא עשרון שלם), וא"ר יוסי אימתי בזמן שאין בדעתו להוסיף אבל בדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש, ע"כ, הרי בפירוש אף שמנחה פחותה מעשרון אין בה קדושה כלל וכלל, דתניא מסלתה ומשמנה שאם חסרה כל שהיא פסולה, בין פחות מעשרון סלת ובין פחות מלוג שמן פסולה, אבל אם בדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש, אף כאן כן. אכן ודאי אף שיש בהמנחה קדושת הגוף אם בדעתו להוסיף מ"מ לא נוכל להקריב אותה כקרבן מלא ותמים שיש בה עשרון ולוג שלם דאינה קדושה ליקרב אלא שלא יצא בלא פדיון, ועשרון מלא עיקר הקדושה, אף כאן עיקר הקדושה והמצוה כל התורה כולה כדאמרן, מ"מ אם לא זכה לגמור ובדעתו היה להשלים ג"כ קדוש יאמר לו כדין מנחה שדעתו להוסיף, וא"ש:

ועוד נ"ל מי שלמד כל התורה ונאנס ושכח מתלמודו, קדושה יתרה יש לו ממי שלא גמר עוד כל התורה, ודינו כמו שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דמקטיר קומץ עליהן כדפסק הרמב"ם פי"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ' (וז"ל שם נשאר מעט מן השירים בכשרותן יקטיר הקומץ, ובכ"מ ציין במנחות דף ט' ונראה מלשונו כאילו היא הלכה מרווחת בגמרא באין חולק, אבל באמת פלוגתא דאמוראי היא שם, וז"ל הגמרא, אתמר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ר' יוחנן אמר מקטיר קומץ עליהן וריש לקיש אמר אין מקטיר קומץ עליהן, ע"כ, מ"מ יפה פסק הרמב"ם כדקי"ל בכל התורה כלה הלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל חוץ מתלת, כדאיתא ביבמות (דף ל"ו ע"א) פרק החולץ. ועוד נ"ל ראיה שהלכה בזה כר' יוחנן מדאבעיא להו לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן, אותן שירים מה הן באכילה ? ופליגי זעירא ור' ינאי שאסורים, חד למד מן הנותרת ולא הנותרת מן הנותרת, וחד למד מהמנחה שהיתה כבר והשירים אסורין באכילה, ומדשקלו וטרו אמוראי אליבי' וסתמא דהגמ' איבעיא לי' אליביה ש"מ דהלכתא כוותיה, ולא עוד אלא שר' אליעזר (מנחות דף ת' ע"א) ס"ל ג"כ כר' יוחנן לענין לחם הפנים שנפרס לחמה עד שלא פרקה הלחם פסול ואין מקטיר עליו הבזיכין, אם משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין, ואמר ר' אלעזר לא פרקה ממש אלא כיון שהגיע זמנה לפרוק כמו שפרקה דמיא, ופריך הגמ' אלא מעתה תיהוי כשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ? ותירץ הגמרא לאו פלוגתא נינהו, ר' אלעזר ס"ל כמ"ד שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן, וא"ש פסק הרמב"ם לפ"ז: אכן יש לדקדק ע"ז, דהנה במנחות (דף ע"ו ע"א) איתא בענין אם מותר לערב חובה בנדבה הדין דלוקח שני קמצים, ופריך הגמ' אקטורי היכי מקטיר ? ליקטר נדבה ברישא דחובה היכי מקטיר לה דלמא כולה חובה היא וחסרו לי' שירים ואמר מר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר קומץ עליהן, ומדפריך סתמא דגמ' עלי' מדאמר מר ש"מ הלכה אין מקטיר קומץ עליהן דקייל"ן בכל מקום שסתמא דגמ' פריך מזה משמע שהלכה היא דאי לאו הכי היה יכול לתרץ דס"ל כמ"ד שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן וכי תימא שחפץ לתרץ אף לר"ל שס"ל שאין מקטיר, כך היה צריך הגמרא לומר הניחא לר' יוחנן אבל לר"ל מאי איכא למימר. וכן ביומא איתא (דף מ"ז ע"ב) לענין דביני ביני של מלא קומצו של כל המנחות שספק נינהו פירוש קמח הנכנס בין האצבעות ספק הוא אם דינם כקומץ או כשירים, אמר ר' חנינא מקטיר קומץ לחודי' תחלה והדר בין הבינים, דאי אמרת בין הבינים ברישא דלמא שירים נינהו והוי שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה, ואמר מר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין עליהן את הקומץ ע"כ, הרי שר' חנינא פשיטא לי' להלכה כריש לקיש, א"כ צ"ע איך פסק הרמב"ם כר' יוחנן, ולכ"מ פשיטא כאילו אין חולק בדבר, וכן פירש בתפארת ישראל (מכות פ"ג) במקום שמקשה סתמא דגמ' אליבא דריש לקיש אינו בכלל שהלכתא כר' יוחנן לגבי', עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם בהלכות ע"ז (פ"ד ה"ו) כריש לקיש אצל עיר הנדחת שמרבין להן בתי דינין כנגד ר' יוחנן דהלכתא כוותי' דריש לקיש משום דסתמא דגמרא שקיל וטרי אליבא דריש לקיש דמקשה איני והאמר ר' אמי בר חמא וכדפירש הלחם משנה שם, עיי"ש. הן אמת שבתוס' יומא דחקו לפרש אפילו לר' יוחנן ופירש אין מקטירין קומץ עליהן כלומר בשבילן את הקומץ להתירו באכילה ושני הכי בלישני' דהתם סמך לשון הקטרה אצל קומץ דקאמר מקטיר קומץ עליהן והכא קאמר אין מקטירין עליהן אח הקומץ, עיי"ש, ועדיין צ"ע). אבל מ"מ זכינן לדין שאם למד כל התורה כלה ואח"כ שכח מתלמודו מ"מ קדושה יתרה יש בו ממי שלא השלים, דאם השלים ונחסר בין קמיצה להקטרה, הרבה אמוראי ס"ל שמקטיר קומץ עליהן, ובלא השלים פשיטא שאין בו קדושה, דאי חסרה אפילו כל שהוא אין מקטירין את הקומץ כדאמרן. וכי תימא אם לא השלים או ששכח ממשנתו למה את מדמית לי' לשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואין את מדמית לי' למנחה שחסרה קודם קמיצה ? וזאת היא ג"כ פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דאתמר מנחה שחסרה קודם קמיצה ר' יוחנן ס"ל יביא מתוך ביתו וימלאנו וריש לקיש ס"ל שלא יביא מתוך ביתו וימלאנו, והלכה כר' יוחנן דר"ל אתותב שם מדתנן חסר הלוג אם עד שלא מציק ימלאנו, תיובתא, וכן פסק הרמב"ם פרק י"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ז ? לאי אמת הוא הדבר, אם יש בכחו עוד ללמוד ולחזור על למודו פשיטא שמחויב הוא, ואם שכח מתלמודו מודו כלום עובר בשלשה לאוין כמו דאיתא במנחות (דף צ"ט ע"ב) כדאמר רב נחמן בר יצחק שם דעובר בשלשה לאוין שנאמר השמר לך, ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים [השמר חד, ושמור תרי, ופן שלשה], יכול מחמת אונסו ת"ל ופן יסורו מלבבך במסירם מלבו הכתוב מדבר. ר' דוסתאי ברבי ינאי אמר יכול אפילו תקפה עליו משנתו ת"ל רק, ובודאי צריך ללמוד כל ימי חייו ולשמור את הדברים בלבו ואם חסר יחזור על משנתו כלומר שימלאנו מתוך ביתו כדין המנחה ואם לא זכה לחזור הכל שיהי' בגדר אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (בבא בתרא י' ע"ב, מו"ק כ"ח) ואם מת ר"ל הו"ל המיתה הנ"ל כמו הקמיצה שנתברר בזה חלק גבוה בנשמתו, מ"מ קדושה יש בו ומקטיר קומץ עליהן, כלומר על המזבח של מעלה, כדפירשו התוס' מנחות (דף ק"י ע"א) לעולם זאת על ישראל אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, ופירשו בתוס' יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה ואשי ישראל ותפלתם באהבה תקבל ברצון, עכ"ל שם, ובמדרש נשא איתא המלאך מט"ט ששמו נער מקריב בגליות נשמותיהן של ישראל. וכן אמרו חז"ל במנחות (דף צ"ט) אשר שברת ושמתם בארון תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון, מכאן לת"ת ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון, ע"כ. מדמה זקן ששכח תלמודו לשברי לוחות שמונחין בארון ודינו כדין תשמישי קדושה שצריכין גניזה כמו הלוחות שפרח מהן האותיות ולא נשארו כי אם השברים והם כמו תיק של ס"ת וכגוף הת"ח, וא"ש בעזה"י, ודבר ברור הוא שקדושת התורה ות"ח נלמוד ממנחה וכלי שרת כמו שאבאר לקמן:

ובזה נבין משנה אבות (פ"ב משנה י"ג), הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להבטל ממנה, אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ע"כ. וקשה להבין במאי קמיירי מתניתין, אם באדם שיש לו כח והשגה מרובה למה לא יעמו ? הלא התורה נתנה לבני אדם לגמור הכל בלי ספק ועוד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כלה כדאיתא בנדה (דף ל"ב), ואם באדם שאין השגתו מרובה ואנוס הוא בזה בודאי רחמנא פטריה, וכן ואי אתה בן חורין להבטל ממנה, פשיטא, דגדול עונש ביטול ת"ת מכל העבירות, כמו שאמרו חז"ל מצינו שויתר הקב"ה על ע"ז וג"ע וש"ד ולא ויתר על עון ביטול ת"ת. וכן מה שאמר נותנים לך שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ג"כ פשיטא שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה וכש"כ תלמוד תורה ששקול כנגד כולם (פאה פ"א משנה א):

אכן עפ"י מה דביארנו לעיל יובן היטב, דהוי אמינא כמו דינה של מנחה וכלי שרת שדינם שאין מקדשין אלא כל השיעור, מנחה שלמה בעשרון סלת ולוג שמן דוקא, אבל פתות מזה אין בה קדושה, וכן איתא במנחות (דף ט' ע"ב), אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת החסרון כבעל מום דמי ובעל מום פשיטא שלא ירצה והקריבהו נא לפתתך, אף כאן יעלה ח"ו על הדעת דאם לא גמר כל התורה כולה אין בו קדושה ולמה זה להבל ליגע, והקריבהו נא לפחתך הירצך וגו', דחסרון כבעל מום דמי, קמל"ן התנא דלא, דבאמת צריך לגמור כל התורה, אכן אם עמל לפי כחו ולא זכה לגמור מחמת חסרון המשיג או עומק המושג או מפני אונס אחר לא יקופח שכרו. ואמר לא עליך המלאכה לגמור באופן שאי אתה בן חורין ליבטל ממנה, אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, כמו דאמרן דאם בדעתו למלאות ראשון ראשון קדוש, ועל כל מלה ומלה ועל כל משנה ומשנה נותנין לו שכר ועל כל פסוק ופסוק, כמו שפירש הגר"א ז"ל שת"ת כמו שאין לה שיעור למעלה כמו כן אין שיעור למטה, ובמלה אחת מקיימין מצוה אתת. ולזה כוון במדרש מסכת ד"א רבה פי"א דאיתא שם בית המדרש יש בו אלף אלפים ורבי רבבות מצות, כלומר כיון שמקיים מצות עשה בכל פסוק ופסוק ובכל מלה ומלה, ובשביל זה אמר התנא נותנין לך שכר הרבה, וא"ש: אכן במה שלא יוכל להשיג ע"ז נאמר לא נתנה תורה למלאכי השרת, כי אם כל אחד לפי כחו, ונלמוד ג"כ ממנתה מהא דאיתא (מנחות כ"ג ע"א) אתמר קומץ דמנחת חוטא ששמנו ר' יוחנן אמר פסול ור"ל אמר הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג ומעלהו פירש"י כלומר תחלת מצוה שישפשפנו לקומץ בשירי מנחה אחד מן הלוגין וכ"ש דאם שמנו כשר, והקשו בתוס' היך אפשר לשכשך בשירי שמן של הלוג שנתותר הא תנן (מנחות דף כ"ז) השמן מיעוטו מעכב את רובו ? ויש לומר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואי אפשר שלא ישאר בלוג מן השמן, עכ"ל, אף כאן כל אחד מישראל צריך ללמוד כפי כחו ומה שלא יוכל להשיג או לגמור ע"ז נאמר לא נתנה תורה למלאכי השרת. וכן מה שאמר בסוף מנחות נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחח, ובמנחה אשה ריח ניחח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, וע"ז נאמר (קהלת ה') מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, בגמרא דרש אותו לענין קרבנות וברבה קהלת לענין עבודת התורה, ג"כ כך פירושא, דהא פשיטא דאם עשיר מביא קרבן עני דלא יצא, ואיך יעלה על הדעת שיקובל עשיר בקרבן מועט ? אלא ודאי כל אחד לפי כחו, דהיינו זה שמקריב מנחה מסתמא עני הוא כדפירש רש"י מי דרכו להתנדב מנתה עני, וכך פירשו בתוס' מ"ט (אבות פ"ב משנה ט"ז) ובזה הוא שאומר התנא שהן שוין לפי שהעני עושה כפי כחו וממונו, לפיכך שוה מעוטו לפני השי"ת כמו המרובה של העשיר, אבל ודאי מי שבכחו לעשות הרבה ועושה מעט ודאי שאינו שוה לעושה מרובה, עכ"ל, אף כאן בת"ת כל אחד לפי כחו אם יעמול מתוקה שנתו לעוה"ב לפי עוצם טרחתו ולפום צערא אגרא, וא"ש:

א"כ לפ"ז דין ת"ת יש לו דין כמו תפלין כמו דאיתא במנחות (דף מ"ד ע"א) תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת אח של יד, אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו, אבל אין לו, לא, אמרו לו אמרת, אמר להו לא אלא מאן דלית לי' ת רי מצות חדא מצוה נמי לא ליעביד בתמיה ? אף כאן כיון שכל אות ואות וכל פסוק ופסוק ופרשה ופרשה וכל משנה ומשנה מצוה בפני עצמה היא ודמי' אם לא יוכל לגמור כמו דמאן דלית לי' תרי מצות חדא ג"כ לא ליעביד, ואף כי עיקר מצות תפלין שתים כמו דאיתא שם במנחות (דף ל"ו ע"א) אמר רבה רב הונא אסברא לי אמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים, מ"מ כל תדא וחדא מצוה בפני עצמה היא, והרמב"ם בספר המצות מנאן לשתים, אף כאן עיקר המצוה הוא כל התורה כולה מ"מ אם לא יוכל לגמור את כולה, ת"ת אין לה שיעור, ומקיים מצוה על כל אות ואות כדאמרן, וא"ש. וזה הוא הפירוש של הפסוק והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, כלומר א שעיקר המצוה שתי תפלין, מ"מ בחד מקיים מצות עשה אחת, אף תורה דינה כן, עיקר המצוה כל התורה ומקיים מצות עשה על כל חלק וחלק ממנה:

תמצית הדברים, שת"ת מקשינן למנחה ומקשינן לתפלין, מקשינן למנחה כמו שבמנחה צריך להיות שיעור שלם, וכמו שבמנחה להיות קדושת הגוף איתא שם במנחות (דף כ"ז ע"א) הקומץ מיעוטו מעכב את רובו (פירש"י שאם חיסר כל שהוא פסול), עשרון מיעוטו מעכב את רובו, השמן מיעוטו מעכב את רובו, הסולת והשמן מעכבין זה את זה, הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה, ע"כ, אף כאן צריך להיות מכיר ובקי בכל התורה כלה ואם לאו אין בו קדושת הגוף, מ"מ אם דעתו להשלים ראשון ראשון קדוש כדאמרן לעיל, מ"מ דמי ג"כ לתפלין שכל אות ואות מצוה בפני עצמה, ואם תאמר אכתי לא דמי למנחה דהנה במנחה משימין את המנחה לכלי שרת והכלי שרת קדש היא ואם משימין אח"כ את הסולת והשמן של חול חוזר הכלי שרת ומקדש את המנחה שיהיה לה קדושת הגוף וכאן אתה אומר שהתורה תקדש את גופו של ישראל שחול הוא, ונהפוך הוא ? לא קשיא, דאיתא בשבועות (דף ט"ו ע"ב) ובסנהדרין (ט"ז ע"ב) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, פירוש אף שכלי שרת צריך חינוך ובכלי חול אסור לעשות עבודת הקדש, מ"מ מפני זה בעצמו שעשה בהם עבודת הקדש כגון מקדש מנחה בכלי חול, חזר הכלי להיות כלי שרת, ואח"כ חזר הכלי שרת לקדש בו את המנחה והוי דומיא דגיטו וידו באין כאחד, אף כאן האדם שלומד תורה, התורה חוזרת ומקדשת את גופו של ישראל הלומד אותו, ואח"כ נעשה הגוף ככלי שרת ומקדש את התורה ודמי לקצבן ממש וכן מצינו אצל כהן גדול ביו"כ, דהנה כ"ג שיהיה כשר לעבודת יו"כ צריך חינוך שיתרבה שבעה וימשח שבעה כדאיתא ביומא (דף ה' ע"א), מ"מ מתקינין לו כהן אחר שאם אירע טומאה בראשון יכנוס השני תחתיו, ואמרינן בגמרא יומא (דף י"ב ע"א) פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר, פירש"י שלובש שמונה בגדים ובזה ניכר שהוא כ"ג, אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו א"ר פפא עבודתו מחנכתו, מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן הכא נמי עבודתו מחנכתו, פירוש בזה שעובד עבודת יום הכפורים שכהן הדיוט פסול לזה נמשך עליו קדושת כ"ג וביחד חוזר לקדש עבודת יו"כ שאינה כשרה אלא בו, והוי ג"כ דומיא דגטו וידו באין כאחד, אף כאן קדושת התורה וקדושת גופו של ישראל באו ביחד וא"ש. מיהא הנ"מ לגופן של ישראל שנתקדשו ע"י משה במילה וטבילה והרצאות דמים מכאן ואילך עבודתן מחנכתן. אבל גופן של עכו"ם דלא נתקדשו בקדושת משה אמרו חז"ל עכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה וע"ש:

ובזה נבין גמרא מנחות (דף ק"י) אמר ריש, לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת, ואשם, פירוש כדאמרן דגופן של ישראל דינן ככלי שרת שמקריבין בו מנחה והתורה תתקבלה ברצון כאלו הקריב מנתה ועולה. וכן דימו חז"ל תמיד גופן של ת"ת לכלי שרת ומזבח וקרבנות כאמרם ז"ל בברכות (דף י' ע"ב) כל המארח ת"ח בביתו כאלו הקריב תמידין ולמדו רז"ל מאלישע עובר עלינו תמיד, וכן אמרו ביומא (דף ע"א ע"א) הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ימלא גרונם של ת"ח יין:

והדברים הללו ב"ה ברורים להלכה ולמעשה (ונ"מ לענין טומאת כהנים לאיזה ת"ת מותרין לטמא וכן לענין קדושת ת"ת מי קדים) שמקשינן דיני תורה ות"ח למעשה המנחה כמו דאמרן. וכ"ת מי לחשך לומר זאת אף שכלל גדול הוא בתורה שמדמינן מילתא למילתא כאמרם ז"ל בבא בתרא (ק"ל) ובלבד שלא ידמה ומקשה הגמרא והא כל התורה כולה דמויי מדמינן מילתא למילתא וחרץ הגמ' ובלבד שלא ידמה בטריפות אבל בכל התורה מדמינן וכן פירש"י בע"ז (דף י"ח) כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה דתחלה יגרום ואח"כ ידמה מילתא למילתא. וכל התלמוד מלא מזה שמדמים תמיד, ואם אמרתי אספרה כמו יקצר הגליון מהכיל ואביא דוגמא אחת מהא דאיתא במנחות (דף ל"ז ע"ב) אמר רב משרשיא האי מאן דציירי' לגלימי' לא עבד ולא כלום, מ"ט דכמאן דשריא דמי, ותנן נמי כל חמתות הצרורות טהורות, פירוש הציצית פסולין, ואע"ג שצררה ודבקה שלא תחזור לאיתנה, לא עבד כלום, דסופו להתיר ולחזור לאיתנה, ונמצאו ציצית באמצעותה, ואנן כנפות בעינן, הלכך מהשתא כמאן דשריא דמיא, כמו חמתות נודות הצרורות שאין שוליהן תפורין אלא צרורין טהורין, דרואין כאלו ניתר הקשר, וכמו שאינו כלי לענין טומאה ג"כ אינה תפירה לענין ציצית, אף כאן כמו שחסר כל שהוא מן המנחה אינה נקדשת קדושת הגוף, אף כאן אם חסר כל שהוא מן התורה אינו נתקדש קדושת הגוף, ופשוט:

אכן לכאורה הא מילתא דמדמינן מילתא למילתא לאו כ"ע ס"ל הכי דאיתא במנחות (דף ז' ע"ב) שדם לא קדוש לחצאין אם קיבל שעור הזאות דדם אשם מצורע או דם פרים הנשרפים בשני כלים לא עשה כלום, ופריך הגמ' מי אמר רבי אלעזר הכי והא איתמר חביחי כ"ג ר' יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין ר' אלעזר אמר מתוך שקרבה לחצאין קדושה לחצאין ואם איתא לילף מדם וכי תימא ר' אלעזר מילתא ממילתא לא גמר והא"ר אלעזר מנחה שקמצה בהיכל כשרה שכן מצינו בסילוק בזיכין, ע"ש. והשתא אם איתא דכללא הוא שמדמינן מילתא למילתא, למה צריך ראיה לזאת, פשיטא שבכל התורה כלה מדמינן מילתא למילתא. וכן פריך שם לר' יוחנן מענין אחר בזה הלשון וכי תימא ר' יוחנן מלתא ממלתא לא יליף והא"ר יוחנן וכן הרבה, וכי תימא רב מלתא ממלתא לא יליף ע"ש. אלא נלפענ"ד לעולם כדאמרן מעיקרא שכלל גדול הוא בתורה לדמות מלתא למלתא, אכן קדשים שאני, דהנה בכל התורה כולה למדין למד מן הלמד, דחולין מקדשים ודאי לא גמרינן כדאיתא בהרבה מקומות, אכן אפילו קדשים מקדשים קי"ל דאין למדין למד מן הלמד, כדאיתא בזבחים (דף מ"ט) ולמדין ועשה לפר כאשר עשה לפר עיי"ש באורך אבל בכל התורה כלה מדמינן ובקדשים אין למדין למד מן הלמד, לכן שפיר מסתפקא הגמ' על ר' יוחנן ועל ר' אלעזר ועל רב אי מדמינן מלתא למלתא והנה התורה ולומדיה ודאי קדשי קדשים נינהו כמו שאבאר, א"כ הדרא קושיא לדוכתה מנא לך הא דמדמינן מנחת סולת בלולה בשמן לתורה ? ואף דודאי שניהם דין קדשים יש להן מ"מ בקדשים גופא אין למדין למד מן הלמד ואין מדמין מלחא למלתא עד דאיתא זה בפירוש:

וזה שהתורה בעצמה קדשי קדשים נינהו פשיטא היא דהנה הס"ת היתה מונחת בבית קדשי הקדשים כדאיתא בבבא בתרא לחד מ"ד על דף היוצא מן הארון ולחד מ"ד בארון גופיה, ולומדיה ג"כ קדשי קדשים נינהו. דהנה חז"ל הורו לנו ללמד מילי דת"ח מהארון ואנחנו נלך בדרך אשר דרכו לנו רבותינו ז"ל, מקודם אביא דבריהם ז"ל ואח"כ אוסיף מה שחנני הש"י בזה וממילא נראה כמה גדלה קדושת ת"ת והעוסק בתורה באמת. וכמה הלכתא גבירתא איכא למילף מקדושת הארון לקדושת חלמיד חכם:

וז"ל חז"ל במדרש תרומה (פרשה ל"ד), ועשו ארון עצי שטים מה כתיב למעלה ויקחו לי תרומה מיד ועשו ארון עצי שטים, מה התורה קדומה לכל כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים, מה האר קדם לכל מעשה בראשית דכתיב ויאמר אלהים יהי אור (בראשית א') ואף במשכן בתורה שנקראת אור דכתיב כי נר מצוה ותורה אור קדמו מעשיה לכל הכלים. ד"א ועשו ארון מפני מה בכל הכלים האלה כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה ב"ר שלום אמר לו הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה. ארשב"י ג' כתרים הן כתר מלכות כתר כהונה וכתר תורה, כתר מלכות זה השלחן דכתיב בו זר זהב סביב, כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו זר זהב, וכתר תורה זה הארון דכתיב בו זר זהב, למה נכתבים זר ונקראים זר, אלא לומר לך שאם אדם זוכה נעשית לו זר ואם לאו זר, ומפני מה בכולן כתיב ועשית לו ובארון כתיב ועשית עליו ללמדך שכתר תורה מעולה (עליו דרש לשון מעולה) יותר מכולן זכה אדם לתורה כאלו זכה לכולן, ע"כ ברבה תרומה. ואיתא עוד ברבה פ' ויקהל עשיתם לפני ארון שהתורה נתונה בתוכה אתן לכם שכר טוב שאין בו הפסק שנא' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. כלומר כמו שהתורה ניתנה בתוכו וצפונה שם לכן יזכו אל מה רב טובך אשר צפנת, וכן אמרו על הארון מבית ומחוץ תצפנו רמז על ת"ח שאין תוכו כברו אל יכנוס לבית המדרש (יומא דף ע"ב), וכן כל אמות הארון היו שבורים ללמדך שת"ח צריך לשבר ולהשפיל את עצמו ללמוד תורה (בעה"ט):

ונ"ל עוד מה שחנני השי"ת בזה. הארון היה זהב טהור ללמדך שת"ח צריך להיות קדוש וטהור כזהב טהור ע"ד ושער רישיה כעמר נקא שאל ימצא בו שום נדנוד חטא ועבירה, ע"ד ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה כלומר על גופו שהוא בגד לנשמה וכמו שאמרו חז"ל ביומא שאפילו אין דיבורו בנחת עם הבריות אומרין עליו אוי לו שלמד תורה ובכלל ת"ה הוא ת"ו. הלוחות היו טמונין והגורין בארון בבית קדשי הקדשים, כן ת"ת צריך להיות סגור ומסוגר חדר לפנים מן החדר בתוך ד' אמות של הלכה ולא ימוש ס"ת מפיו ויהגה בו יומם ולילה דוגמת הארון שהיה תמיד עם הלוחות, וה"ד ת"ה כגון ת"ת שמסוגיא ד' אמות בלא תורה ובלא תפלין (יומא שם), והלוחות והס"ת מרמזין לשתי תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ כלומר שניהם צריכין זה לזה, ובאמת תורה אחת היא, והבדים שלא יזוזו מן הארון מרמזין לתמכי דאורייתא, כי הבדים הם הנושאים את הארון דוגמת אנשים המסייעין לת"ח ונושאין אותו הם יקבלו שכר חלק כחלק כמו שמעין אתי עזריה וזבולן ויששכר ובצל החכמה בצל הכסף כמו שאמרו חז"ל בביצה במחיצה אחת יחדו יהיו בג"ע. ואת הארון היו נושאים בכתף ללמד שתורה נקנית ביגיעה רבה ע"ד ויט שכמו לסבול, ודוד שאמר זמירות היו לי חקיך נכשל בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין אותו (סוטה דף ל"ה ע"א), כלומר הוא היה אומר שהן קלות כזמירות ובאמת מה שנושאין הארון על הכתף מרמז שת"ת נקנית ביגיעה רבה וזאת התורה אדם כי ימות באהל (ברכות ס"ג ע"ב) כלומר צריך למות עליה להגות ביום ובלילה וליעשות אכזרי כעורב על בניו (ערובין כ"ב), ועוד ר' יוחנן רמי כתיב ועשית לך ארון עץ וכתיב ועשו ארון עצי שטים מכאן לת"ח שבני עירי מצווין לעשות מלאכתו (יומא דף י"ד) ובמנחות (דף ק"ה) ויראו ראשי הבדים יכול לא יהיו זזין ממקומן ת"ל ויאריכו הבדים, יכול יהיו מקרעין בפרוכת ויוצאין ת"ל ולא יראו החוצה, הא כיצד דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה, שנאמר צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ומרמז לפענ"ד לתורה ע"ד דדיה ירווך בכל עת, מה דד זה כל זמן שממשמש בו מוצא בו חלב אף דברי תורה כן כל מי שהוגה בה מוצא בה טעם (עירובין נ"ד ע"ב). ועוד שמה שאמרו דבי ר' ינאי ברכות (ס"ג ע"ב) מאי דכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה במי אתה מוצא חמאה של תורה מי שמקיא חלב שינק משדי אמו, ע"כ, ולרמז מה דאיתא במדרש כגמול עלי נפשו כדין תינוק שאינו מתבייש לינק מדדי אמו כך אינו מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל (רבה במדבר פ"ד), ועוד דאיתא בפסחים (דף פ"ז) אני חומה ושדי כמגדלות א"ר יוחנן אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ת פירש"י תלמידי חכמים הן כשדים הללו המיניקין אחרים. ועוד איתא ביומא (דף כ"א ע"א) שני נכסם דגואי מקום ארון אינה מן המדה כך מסורת בידינו מאבותינו, וכרובים בנס היו עומדין רמז לת"ח שאינו צריך כלום ואינו ממעט כלום בעולם על דרך כל העולם ניזון בשביל תנינא בני וחנינא בני די לו קב חרובין מע"ש לע"ש (תענית דף כ"ד), וכל פרנסתו של ת"ח בנם גמור הוא מפני שעוסק תמיד בתורה ואינו מטריח על פרנסתו והקב"ה מזמין לו בנס:

ועוד נ"ל לרמז דהנה ידוע שהקטורת של חוץ בכל יום היה בשני כהנים כדאיתא במס' תמיד אחד שבידו המחתה ואחד שבידו הבזך שנטל מתוך הכף ונותנו לאוהבו (כדאיתא ברמב"ם תמידין פ"ג הלכה ז' עיי"ש), אבל קטורת שלפני ולפנים היה בכהן אחד הוא כהן גדול, ואפילו ביום כפור בקטורת של חוץ לדעת הרמב"ן ז"ל היה בשני כהנים. ונ"ל דבזה יש לרמז דהנה איתא בברכות (דף נ"ה ע"א) שיודע היה בצלאל לצרף את האותיות שנבראו בהן שמים וארץ, נמצא שכל מעשה המשכן והמקדש מרומז לזה כדאיתא באורך במדרשות, וידוע ממשנה חגיגה שמעשה בראשית הותרה לשנים ולא יותר לכן קטרת של חוץ נכסו שני כהנים אחד עם הכף ואחד עם המחתה, אבל קטורת של לפני ולפנים מרמז למעשה מרכבה ומעשה מרכבה באחד ולא יותר, וג"כ כל העם פורשין כדאיתא ביומא (דף מ"ד ע"א). ונ"ל עוד שמרמזין שני כרובים שלא יהי' עוסק בד בבד אלא בדיבוק חברים, והכרובים הם כמו שני חברים שעוסקים ביחד בהלכה וכן מרמזין הכרובים לפני ולפנים למרכבה עליונה, ואם זכה ת"ח ישיג בשכלו ע"ד מגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר (אבות פ"ו משנה א') להגיע למעשה בראשית ולהשיג ג"כ בשכלו מעשה מרכבה ולאו דוקא כ"ג זוכה להשיג זאת כי אם כל ת"ח העוסק בתורה לשמה כמו שפירש הרמב"ם (כלי המקדש פ"י הי"ג) זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים שאין האפוד של כ"ג אפוד בד ואף הלוים היו חוגרין אותו שהרי שמואל הנביא היה לוי ונאמר בו נער חגור אפוד בד, אלא אפוד זה היו אוגרין אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש, להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שידבר עפ"י האפוד והחשן ברוה"ק, עכ"ל שם. וכן ביאר הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שמיטה וז"ל ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדע להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהי ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה להכהנים וללוים, הרי דוד המלך ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, עכ"ל הזהב:

והארון היה גבוה עשרה טפחים עם הכפורת ולמעלה רשות אחרת כמו שאמרו בשבת למעלה מעשרה מקום פטור לומר שצריך להשפיל עצמו כי למעלה למעלה מראשו שכינה שריא ורשות אחרת היא ואין התורה מצויה בגסי הרוח כמו דאמר רבא (עירובין דף נ"ה ע"ב) לא בשמים היא לא תמצא במי שמגביה דעתו עליו כשמים ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליו כים, ועוד היו בהארון הלוחות א"ת חרות אלא תירות כמו דאיתא באבות אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, חרות מן מלאך המות חירות מן המלכיות ועוד מרמז (עירובין דף נ"ד) מ"ד לוחות אבן א"ר אלעזר אם אדם משים עצמו את לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו פירש"י כאבן זו שאינה נמחית מפני דריסת רגלי ב"א כך לתי"ו אינן נלאין לחזור על למודו וללמד לאחרים עכ"ל רש"י ז"ל. וכן הארון היה נושא את נושאיו כדאיתא בסוטה (דף ל"ה ע"א) ללמדך, דהנה מי שמחזיק ת"ח אל ידמה בנפשו כי הוא נושא אותו, כי נהפוך הוא שהארון נישא את נושאיו שהברכה באה בשביל הת"ח ע"ד תיכף לת"ח ברכה כמו דאיתא (ברכות דף מ"ב ע"א) אצל יעקב ויוסף שאדוניהם התברכו בזכותם, ע"כ. ובשביל זה דוקא בדי הארון לא יסורו ממנו, לא כן בדי השלחן ובדי מזבח הזהב, דאלו נעשו לנשאם ובעת שאין צורך לנשאם למה להם בדים אבל בארון אין צריך לבדים לשאת אותו כי נשא את נושאיו א"כ צריך הבדים שהארון יסבול אותם ולרמז שהת"ח נושאין את כלל ישראל וא"ש:

וכן נלמוד מכ"ג קדושת התורה כי כ"ג בודאי קדש קדשים הוא כי כל כהן היה קדש וכ"ג היה קודש קדשים ונכנס לפני ולפנים במקום קדש קדשים, וידו של כ"ג דינו כקדושת כלי שרת כמו שאמרו חז"ל (יומא דף מ"ח) ידיו של כ"ג ככלי שרת דמי ומקדש בהן את הקטורת של לפני ולפנים כמו כלי שרת, ובשעה שהיה לבוש בגדיו חשן ואפוד מיד שכינה שורה עליו ומדבר ברוה"ק לשואלין אותו כמו דאיתא ביומא (דף ע"ב) וברמב"ם הלכות כלי המקדש פ"י וז"ל וכל כהן שאינו מדבר ברוה"ק ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו וכל עצמו של גדולת כ"ג אינו אלא מפני שהיה גדול מכל אתיו בחכמה כלומר בחכמת התורה וקרא כתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא פירוש אימתי הוא במדרגת מלאך בזמן שתורה יבקשו מפיהו, תדע דהכי הוא דאל"כ ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ כדאיתא בסוף הוריות, וכבר אמרנו לעיל שכל אחד מישראל יוכל להגיע למדרגה זו בחכמת התורה. וכן נתנו חכמים לת"ת כבוד כ"ג לינקט לי' שוקא ושיהיה גדול מאחיו כדאיתא בחולין (דף קל"ד ע"ב) אצל האי שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא זכה בהן ר' אמי ואמר הגמ' הטעם ככ"ג מה כהן גדול כתיב ביה הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו, שאם אין לו, אתיו הכהנים מגדלין אותו, כך זכה בהן ר' אמי כדין כ"ג עיי"ש:

מכל הלין נלמוד ונראה עין בעין שקדושת ת"ח דינו קדשי קדשים הן כמו שאמרנו למעלה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דהנה בקדשים אין למדין למד מן הלמד אלא מה שאמרו חז"ל בפירוש וא"כ מנא לך ללמד דינו של ת"ח מדיני המנחה ? לכן אומר אני שאליהו זכור לטוב גילה לנו הרז הזה, הוא תני לה והוא אמר לה וכן תנא דבי אליהו (אליהו רבה פרק כ"ו) והובא ברבה פ' ויקרא (הבאתיו למעלה בפתח השער) וז"ל שם פרשה ג' שתי מנחות הן א' מנתה על המחבת, ב' מנחת מרחשת ובשתיהן הוא אומר והבאת את המנחה מה בין מחבת למרחשת שזו תבולל בשמן וזו נעשה בשמן כל צרכה ואמרו חכמים במשנה מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין מחבת צפה מעשיה קשין כדי שלא יאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין ואביא מנחה על המחבת ואהיה אהוב לפני המקום אמר לו הקב"ה מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה שאין שמן אלא תורה ואין שמן אלא מעשים טובים וכו' ומסיים בזה הלשון קרא אדם ולא שנה עדיין בחוץ עומד שנה ולא קרא עדיין בחוץ עומד קרא ושנה ולא שימש ת"ת עדיין דומה למי שנעלמו ממנו סתרי תורה שנאמר אחרי שובי נחמתי (ירמי' ל"א) אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש ת"ת אפילו מת עליו או נהרג עליו הרי הוא בשמחה לעולם לכך נאמר על כן עלמות אהבוך, ע"כ במדרש: והנה לכאורה דברי התנדב"א אינם מובנים, למאי נפקא מינה שהמנחה סולת בלולה בשמן הוקש לתורה ועוד מאי שייכות זה במאי שמסיים אדם שקרא ולא שנה וכו' אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו שלזה הוקשה התורה למנחה בלולה בשמן לומר שצריך ללמוד כל התורה כלה ואם לאו אין בו קדושה כמו מנתה החסרה מלוג שמן ופחותה מעשרון סולת אין בה קדושה לכן הוה אמינא כמו כן אם לא סיים אדם כל התורה כולה אין בו קדושה כלל לפ"ז נאמר אדם שקרא ולא שנה אינו נחשב לכלום קמל"ן דליתא כיון שקרא ושנה ושימש ת"ח והיה בדעתו למלאות ראשון ראשון קדוש ואפילו מת או נהרג הרי הוא בשמחה לעולם כדאמרן, וא"ש:

וכן איתא ברבה נשא (פרשה י"ג) שנתנאל בן צוער נשיא יששכר כמו שאחז"ל ששבט יששכר היה עוסק בתורה ומשבט זה היו תמיד הסנהדרין ונשיא של זה השבט היה מלכה של תורה כמה דאת אמר בי מלכים ימלוכו והקריב קרבנו על סדר התורה שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, שניהם מלאים המקרא והמשנה (כלומר תורה שבכתב ותורה שבע"פ) שאין אחד סותר חבירו, סולת כמה דאת אמר ונופת צופים כסולת שצפה על גבי לבונה, בלולה בשמן זה התורה שצריכה לבלול במעשים טובים כמה דתנינא שיגיעת שניהם משכחת עון, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, הוי למנחה שעושה נחת רות ליוצרו כמנחה, כ"כ במדרש הרי בפירוש שקבלה היתה ביד חז"ל להקיש דיני מנחה לת"ת, ואף כי בקדשים אין למדין למד מן הלמד אלא נ"ה שאמרו רז"ל כמו שבארנו אבל כאן אנו למדים זה מזה, אף אנן נאמר כיון שזכינו לדין זה נאמר שהת"ח יש לו קדושת כלי שרת והתורה והמנחה שבה מרמזים לת"ת ולמעשים טובים, ומינה מה כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ובלבד שלא עלו לבעלים לשם חובה (מנחות דף א') חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות, אף תורה כן אף שלא לשמה בדיעבד כשרה, ולעולם יגמור אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים דף נ' ע"א) אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ובמנחת חוטא צריך דוקא לשמה, ומצינו בתורה כה"ג כמו שאמרו חז"ל (ר"ה דף י"ח) אצל בני עלי בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה, וכן איתא במדרש אם עבר אדם עבירה ונתחייב מיתה למקום מה יעשה ויחיה אם היה רגיל ללמוד פרק אחד ילמוד שני פרקים היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני דפים, וכן איתא במנחות (דף ק"י) אלא אמר רבא מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם הרי יש שני מיני תורה תורה ללמוד, ותורה לכפרה, שיהא מכפר כחטאת, דין חטאת יש לו, ובודאי שאין מכפר שלא לשמה, וכן כלי שרת אין מקדשין אלא לדעת (כדאיתא ביומא ובמנחות, וכן מתעסק פסול בקדשים (חולין דף י"ג ומנחות דף ק"י) אם רוצה להתקדש ככלי שרת וכדיני מנתה צריך שיעסוק לשמה כדאמרן, וא"ש. וכן איתא בתמורה (דף ב' ע"ב) שתמורת חטאת אזלא למיתה, ותמורת אשם רועה, אבל תמורת עולה ושלמים קריבה בעצמה שתמורת אשם אינה קריבה לעולם משום אין אדם מתכפר בדבר עבירה ופירש"י משום דעבר על לא יחליפנו, ואע"ג דתמורת עולה ושלמים קריבה, הנהו לאו לכפרה אתיין, אף אנן נאמר תורה שלא לשמה אף שמרצה כעולה, מ"מ לדבר עבירה אינה מכפרת, ותורה לשמה מכפרת כחטאת וכאשם וא"ש:

וכיון שדין ס"ת ותפלין יש בהן קדושת הגוף ומי שלומד התורה ומניח טלית ותפלין הם עיקר הקדושה, לכן ראה רבינו הקדוש לסדר הלכות ציצית, ספר תורה, תפלין ומזוזות במס' מנחות אצל דיני המנחה כלומר שהתורה ולומדיה דיני מנתה יש להן כדאמרן. וכן רבינא ורב אשי מסדרי הגמרא הלכו ג"כ על דרך זה וא"ש:

וכן אמרו חז"ל בשבת בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו טלית של ציצית ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפלין שבראש, דימו ג"כ קדושת תפלין לשמן, כלומר למנחה שצריכה שמן, וכלומר שכל זמן שהם על הראש הם שתים ועיקר הקדושה כמו מנחת שמן מלאה, והוקשה כל התורה לתפלין למען תהיה תורת ה' בפיך כמו שאמרנו לעיל. וא"ש. וכן איתא במהרש"א קדושין (דף ס"ח) בענין מעשה דינאי מלכא דתפלין של ראש מרמזין על כתר תורה והיינו כדאמרן דתורה ותפלין דבר אחד הוא, וא"ש. ובזה נבין היטב שמן על ראשך זה תפלין במה נמשלו תפלין לשמן אלא כתר תורה הוא תפלין ותורה נמשלת לשמן כיון דיש לו כתר תורה על ראשו הרי שמן על ראשו דתורה נמשלת לשמן, כדאמרן:

עוד אמרתי להסביר הענין בדבר זה שקדושת הגוף של ישראל כל אחד לפי מדרגתו ומעלתו. דהנה הדבר ידוע שהמלבושין מרמזין לגוף כלומר מלבוש לנשמה וכן אמר הנביא הסירו הבגדים הצואים מעליו וגו' והלבש אותך מחלצות (זכריה ג'), מרמז שיטהר הגוף מהעבירות כאלו הלביש בגדים נאים מלבוש לנשמה, וכן אומרים בתפלה בעת הנחת הטלית כך אזכה לחלוקא דרבנן וטלית נאה בגן עדן, כלומר מלבוש הרוחני לנשמה כמו עלית לפי מעשיו וחלוקא דרבנן כמו שאמרו המקובלים ואבאר את הדבר אשר נלמד מדברי חז"ל כי המדרש והקבלה וההלכה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן:

בענין קדושת בגדי כהונה דהיינו קדושת בגדי כ"ג ובגדי כהן הדיוט דעת התוס' בקדושין (דף נ"ד) שבין בגדי כ"ג ובין בגדי כהן הדיוט שניהם קדושת הגוף יש להן כדין כלי שרת ודעת הריטב"א דבכהנות כהונה אין בהן קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופן ומכשירי עבודה הן דדינם כקדושת דמים שיוצא לחולין בשוגג, והמשנה למלך בפ"ת מהלכות כלי המקדש ה"ה הקשה לסברת הריטב"א מהא דקייל"ן בבגדי כ"ג שבלו גונזין אותן אי אמרת בשלמא דיש להם קדושת הגוף ה"ט דנגנזים משום דאין להם פדיון אלא אי אמרת דדינם כקדושת דמים אמאי אין פודין אותן והניח בצ"ע, ותירץ השער המלך בהלכות מעילה פ"א הי"ד דשאני בגדי כ"ג ביום הכפורים דגזרת הכתוב היא כדילפינן מדכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה, ע"כ. והנה דעת הרמב"ם בפ"ח מהל' כלי המקדש דלענין קדושת בגדי כהונה שלשה דינין יש, דבגדי כ"ג שעובד בהם ביום הכפורים אין קדושה למעלה ממנה שנגנזין לעולם ואין עובד בהן אפילו ביו"כ אחר פעם שני, היינו בגדי לבן, ואסורין בהנאה, אבל בגדי כ"ג של כל השנה כלה עובד בהם תמיד, ובעת שבלו גונזין אותן ולא מקודם שבלו, אולם בגדי כהן הדיוט שבלו, מהמכנסים והאבנטים היו עושין פתילות ומדליקין בהן בשמחת בית השואבה, ומהכתנות היו עושין פתילות למנורת תמיד, ע"כ ברמב"ם שם. הרי ראינו בפירוש שקדושת הבגדים הם לערך קדושת הלובש, בגדי כהן הדיוט משתמשין בהן לאתר שבלו, ובגדי כ"ג של כל יום ויום קדושתן תמורה מזה שלא נתנו להשתמש בהן אתר שבלו, ובגדי לבן שעובד בהן ביום הכפורים אין קדושה למעלה מהן. ונ"ל להכריע שבגדי כ"ג של יו"כ יש להן קדושת הגוף אבל בגדי כהן הדיוט דינן כקדושת דמים. וטעם הדבר נ"ל שכל כ"ה עובד עבודתו בכלי שרת ובגדיו אינם אלא כמו מכשירי עבודה, אבל בגדי בד של כ"ג דין כלי שרת יש להם דהלא ראינו דיש לידיו דין כלי שרת בעת שלבוש בגדי הבד כמו דאיתא ביומא (דף מ"ת) לענין חפינת הקטרת שמקדש הקטורת בידיו כדין כלי שרת ולכן שפיר חשבינן בגדיו ככלי שרת ממש ומיד שנכנס בהן לפני ולפנים במקום הארון חשבינן שפיר בגדי הלבן לקדושת הגוף:

שלשה דינין אלו אשר לקדושת בגדי כהונה מרמזין לפענ"ד לשלש מדרגות שבארנו למעלה דהיינו מדרגת בגדי כהן הדיוט הם במדרגת מי שאין לו אלא מצות וצריך עוד תקון אחר כמו למנורה ולשמחת בית השואבה, ומדרגת בגדי כ"ג של כל יום ויום הם במדרגת ח"ת שלומד תמיד וחפץ להוסיף תורה ומצות אכן לא גמר עוד כדאמרינן לעיל כיון שבפני ובפנים הם סודות התורה ומעשה מרכבה ולא הגיע עוד למדרגה כזאת, אבל בגדי לבן שנכנס בהן לפני ולפנים אין מדרגה גדולה מזו ואין צריך עוד תקון אחר כמו שאמרו בשבת (אצל ר' אלעא) שהיה לובש לבנים ומתעטף לבנים ודומה למלאך ה' צבאות. וא"ש:

וכיון שקדושת תורה גדולה עד מאד והאשה פטורה מת"ת נשוב ונראה אם יש לאשת חבר חלק בתורה. ונראה דאשת תבר בודאי כחבר לכל דבריה ויש לה חלק בתורה שלומד בעלה ובניה כדאמרינן בסוטה (דף כ"א) שאשה ג"כ יש לה חלק בתורה מדשנינן יש לה זכות חולה ואמרינן מה זכות ? זכות תורה. וכך לשון רבינא שם לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דאקרון ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו, פירש"י לא שעוסקת בתורה אלא שטורחת בבנה ובבעלה ונוטלת חצי שכרן, ע"כ. וכן איתא בכתובות (דף נ"ב) שאמר ר"ע לתלמידיו שבקוה שלי ושלכם שלה היא ופירש"י תורה שלמדתי אני ושלמדתם אתם על ידה היא. נמצא שאפילו יש לה כמה בנים עוסקים בתורה נוטלת מכל אחד חצי שכרו ושכר בעלה ג"כ, וגם אם יש לבעל תלמידים הנקראים ג"כ בנים כמו שאמרו חז"ל ושננתם לבניך הם התלמידים, מפני שהאשה מתעסקת בצרכי בעלה שיהיה פנוי ללמד תורה עם התלמידים נוטלת שכר בלמוד התלמידים ג"כ כמו שמצינו אצל ר"ע, נמצא שכר האשה הרבה מאד. והדבר מוכרח, דאלת"ה תקשה הא דא"ר אליעזר בכתובות (דף קי"א ע"ב) עמי הארץ אינן עומדין בתחיית המתים ודרש מן המקרא מתים בל יחיו רפאים בל יקומו (ישעיה כ"ו) ודרשינן רפאים במרפה עצמו מד"ת הכתוב מדבר, ושם עוד כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מתייהו, א"כ לפ"ז הנשים שפטורין מת"ת לא יקומו ח"ו בתחיית המתים, ואיך אפשר לומר כן ועניי הצאן האלה מה חטאו ? וקרא כתיב ותשחק ליום אחרון ונמשלה אשה כשרה לתורה ועוד כתיב קרא לאמר עוד ישבו זקנים וזקנות בשערי ירושלים, אלא ודאי יש לה חלק כחלק בתורה כדאמרן דבתורת בעלה ובניה תזכה לתחיה כדאמרן. וכ"ת התינת דיש לה בעל או בנים ת"ת, אין לה בעל או בנים ת"ח מאי איכא למימר, וכי תאבד ח"ו ולא תקום בתחיה ? וכי תימא דהא אית להו תקנה אחרת כמו דאיתא התם שם בדף הנ"ל כיון דחזייה דקמצטער א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום וכי אפשר לידבק בשכינה ? והכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו כאלו מדובק בשכינה כיוצא בדבר אתה אומר לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה ? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מדובק בשכינה, ע"כ. פירש"י מתעסק בצרכי ת"ח כדי להגיע לידם. שכר והן פנויין לעסוק בתורה ע"י אלו וכתיב חיים כלכם היום ע"י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות, ע"כ, א"כ לפ"ז יש תקנה אחרת לאשה כדאמרן, אך כד מעיינת שפיר לית להן לנשים בזה תקנה, דע"כ תקנה זו אינה אלא לאנשים ולא לנשים, ראשית להשיא בתה לת"ח, אתמהה ? וכי בדידה תליא מלתא הלא המצוה הזאת עלי' דאבוה הוא דרמיא רחמנא ולא על האם כדאיתא בקדושין ובכתובות, שנית לעשות פרקמטיא לת"ת ולהנות תלמידי חכמים מנכסיו וכי יש בידה לעשות מעשה תודוס איש רומי שהיה גברא רבה והעיל מלאי לת"ת וקיים הפסוק בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז') וזכה לישב בישיבה של מעלה כדאיתא בפסח (דף נ"ג), הלא אין לה כלום כי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ואסור לתת לה אף פרועה אחת מנכסי בעלה בלי רשותו, וכי תימא דהא איתא בב"ק (דף קי"ט) גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה ורבינא קיבל מנשי דבני מחוזא כבלי ושירי ואמר הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו,, א"כ עם המעט הזה יכולין לתת לצרכי ת"ח ויחיו לעוה"ב בתחיית המתים ל ואחד המרבה ואחד הממעיט ליתא, דודאי אסור לה לתת מתנה לשום אדם בלי רשות בעלה כי הכל לבעלה הוא, אכן אם אין הבעל בביתו ונתנו הנשים דבר מועט חשבינן שהבעל מתל זה לצדקה ואינו כועס עליה על זה אבל אם תתן דבר מרובה בודאי יכעוס וגזל נמי הוי, אבל כל זכות הצדקה הזאת לבעלה חשבינן ולא לה, תדע דאיתא התם שאין מקבלין צדקה מן הרועים ומן המוכסין מחמת שחזקת מעותיהן מן הגזל הוא, ס"ד אמינא שגם מן האשה אסור לקבל מחמת שגוזלת מן בעלה קמל"ן שדבר מועט בעלה מוחל והצדקה לו תחשב, דיקא נמי שרבינא אמר הני לבני מחוזא דבר מועט הן ולא אמר לבנות מחוזא אלא ודאי כדאמרן. וכי תימא לזכות נפשה לתחיה תטרח בגופה שתקבץ מעות ותחלק לעניי תלמידי חכמים וגדול המעשה יותר מן העושה, ליתא, צא ולמד מכבוד אב שהיא החמורה שבחמורות מ"מ פסקינן להלכתא הרי"ף והרא"ש כמ"ד בקדושין (דף ל"ב) כבוד משל אב ולא משל בן וא"כ היא מצוה שאין בה חסרון כיס ואיננה צריכה ליגע מנכסי בעלה כלום מ"מ אמרה תורה איש אמו ואביו תיראו שאשה אין ספוק בידה לעשות מפני שרשות בעלה עליה, הלא כל מצות כבוד אב אינו אלא להאכילו ולהשקותו, מכניס ומוציא והכל משל אב מ"מ פטורה מפני שצריכה לעשות המלאכות שאשה עושה לבעלה ואיננה בת חורין להבעל ממנה כ"ש שאסורה ללכת לטרוח בעבור ת"ח, ואפילו הכניסה לו ארבע שפחות ויושבת בקתדרא כדאיתא בכתובות (דף נ"ע ע"ב) מ"מ מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו, וכי תימא היא גופא קשיא, למה פטרה התורה את האשה מכבוד אב החמורה שבחמורות וכתיב ביה למען יאריכון ימיך ונשי לא בעי היי בתמיה ויש לתרץ. דהנה אם בעלה ת"ח והיא עוסקת וטורחת בבניה ובבעלה כדי שיוכלו ללמוד תורה פשיטא שפטורה הלא יעקב אבינו כל זמן שהיה גנוז בבית שם ועבר ללמוד תורה לא נענש על כבוד אב כדאיתא במגלה (דף י"ז ע"א) כי גדול ת"ת יותר מכבוד אב, וזה לפענ"ד טעמא של מהר"ם מרוטנבורג כדאיתא ברא"ש קדושין כי מיום שעלה לגדולה לא ראה את אביו מפני שהוא לא חפץ לעמוד בפניו שהיה גדול ממנו בתורה ולא חפץ שאביו יעמוד בפניו, אבל מ"מ מנלן שיוכל לדחות כבוד אב. נ"ל שלמד מיעקב אבינו כיון שלמדנו שת"ת גדול מכבוד אב ועשה דתורה עדיף למד מזה דעשה דכבוד התורה ג"כ עדיף, ופטר את עצמו מזה כדאמרן, וא"ש. ואפילו אם בעלה עם הארץ נ"ל שבשביל זה פטרה אותה התורה מכבוד אב, כיון שהגיעה תורה לסוף דעתו של עם הארץ שאם תעזוב תמיד את בית בעלה ותלך לשמש את אביה יתקוטט עמה כדרכו של ע"ה דאמרו חז"ל דהו"ל כאלו כופתה ונותנה לפני ארי ויכה אותה, כדאיתא בפסחים דף ס' ע"א) א"כ לא יהיה לה שלום והתורה אמרה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום בין איש לאשתו ומחל כבודו, כ"ש שפקע כח האב ממנה, ואף בי הקשו כבוד אב לכבוד המקום מ"מ ק"ו לשכינה י"ד יום כדאיתא בב"ק ובקדושין, וכן נראה מנמוקי יוסף בבא מציעא פ' השואל שכתב וז"ל לענין שהבעל בנכסי מלוג של אשתו שואל הוי והוי שאלה בבעלים אע"פ שאינה עוסקת כל שעה ממש מ"מ מפני שכיון שאינה פטורה לעולם מלשמשו שאלה בבעלים קרינן בי', ולקמיה דאמרינן מקרי דרדקי ושתלא וטבחא דוקא בעידן עבידתייהו הוי שאלה בבעלים ההוא מפני שפטורין מלשמש בשעות ידועות עכ"ל, הרי שהאשה צריכה תמיד להיות מוכנת לשמש את בעלה ואסורה לעסוק בענינים אחרים כמו שאמרנו, וד"ל, וא"ש. הרי אנו רואים שפטורה מכבוד אב ואם התמורה שבחמורות כש"כ שאסורה לעזוב את בית בעלה ללכת ולקבץ בעד ת"ח, כן נ"ל, וא"ש. וכי תימא כיון שהדבר גדול כ"כ לזכותה לתחיה צריך כל טצדקי למעבד ולהצילה מבאר שחת ולחוש ולמצא תקנה אחרת, לתקנו לה שתמכור כתובתה בטובת הנאה ותקח את המעות ותחלק לעניי ת"ח ? ליתא, כיון שאמר שמואל המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלה מחול וכל לגבי בעלה ודאי מחלה וכי יתקנו רבנן מלתא דאתי לידי תקלה שיניח הקינה מעותיו על קרן הצבי ? (כדאיתא כ"ז בב"ק פ"ט), וכי תימא תמכור במעמד שלשתן ובמעמד שלשתן אינה יכולה למחול, ליתא, כבר פירש שם הר"י בתוס' שמעמד שלשתן אין מועיל בכתובה כיון דעדיין לא נתנה לגבות מחיים, וכי תימא תמכור הכתובה לבעלה בעצמה ותחלק את המעות, ליתא, כיון דקייל"ן כר"מ שאסור להשהות אשה בלא כתובה, ואפילו הפותח לבתולה ממאתים הרי זו בעילת זנות שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, א"כ אסורה למכור לבעלה מפני שתהא קלה בעיניו להוציאה מפני שאם יתן לה גט לא יתן לה כלום, ואי אפשר, כדאמרן, א"כ הדרא קושיא לדוכתה, במאי נושיע לה ? מיהו אי קשיא הא קשיא דהנה התוס' הקשו בב"ק שם איך מחייבין עדים זוממים לשלם ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה דהיינו בעד טובת הנאה כיון דאמרינן כל לגבי בעלה ודאי מחלה וא"כ אין טובת הנאה של כתובה שוה כלום ותרצו דיכולה לעשות קיום בנדר או בשבועה שלא תמחול, אבל אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים ע"ז, ע"ש, והשתא תקשה ג"כ כנ"ל, לתקנו רבנן שתמכור כתובתה בטובת הנאה ותעשה לה קיום בנדר ובשבועה כדאמרן ? בשלמא שבועה לא חפצו לתקן לה מחמת שעון השבועה חמור מאד וכש"כ שלא יתקנו לכתתלה, וכן אינה יכולה לקבל בזמן הזה נזירות דבחו"ל פשיטא דלא מחמת טומאת ארץ עממין ואפילו בא"י ג"כ אסורה לקבל מפני שבעוה"ר אין לנו מי חטאת ותעבור בכל יום ויום על בל תאחר בנזירות טהרה כדאיתא בנזיר ובנדרים, אבל מנדר קשיא וכי תימא יפר לה בעלה ליתא, דאין הבעל יכול להפר אלא נדרי עינוי נפש או דברים שבינו לבינה, אבל כאן אפילו תקבל על עצמה לאסור כל הפירות שבעולם אם תמחול, אינו נדרי ענוי נפש, לא תמחול לבעלה ולא תיאסר, כדאיתא בפ' אלו נדרים (דף פ"ט ע"ב) לא תרחץ ולא תיאסר, ע"ש, וכי תימא תלך אצל חכם ויתיר לה, ליתא, כיון שלדבר מצוה נדרה לא יתיר לה, ועוד כיון שהנדר היה לתועלת אתר דהיינו לתועלת הלוקח שקנה את הכתובה לא יוכל החכם להתיר לה בלי רצון חבירו ובפניו, דוגמת שמצינו אצל משה שנשבע ליתרו ואמר לו הקב"ה במדין נדרת ובמדין לך והתירו לך בפניו, ופירש הר"ן והר"ת ז"ל (נדרים דף ס"ה) שלא יוכל להתיר בע"כ של חברו. וכי תימא הלא בדיעבד אם התירו לו מותר, ליתא, הלא הראב"ד ז"ל והרבה מן הראשונים ס"ל שאף בדיעבד אין מותר וצא וראה מה עלתה בצדקיהו ובסנהדרין שהתירו לו, ואפילו אם נימא כדעת הראשונים שס"ל שבדיעבד מותר אכן הלא יכולה לקבל הנדר ברבים שאז אין לו הפרה, ואפילו למ"ד נדר שהודר ברבים ג"כ יש לו הפרה הלא תוכל לקבל הנדר על דעת רכים שלכ"ע אין לו התרה. אכן י"ל כיון דקייל"ן כר' מאיר בנדרים (דף ט') טוב מזה ומזה שאין נודר כל עיקר אפילו מנודר ומשלם, ואפילו נודר ומשלם רשע איקרי שדרכו לקבל על עצמו נדרים, לכן לא חפצו חכמים להשיא עצה זו כיון שהנודר כאלו בנה במה והמקיים אותו כאלו הקריב עליה קרבן בעת איסור הבמות (נדרים דף ט') וכן איתא במנחות (דף פ' ע"ב) תודה שנתערב בתמורתה ומתה אחת מהן, חברתה אין לה תקנה, היכי נעביד נקריב לחם בהדה דלמא תמורה היא ותמורה פטורה מן לחם דכתיב היא ולא תמורתה, לא נקריב לחם בהדה דלמא תודה היא, וכן פסקינן הלכתא (רמב"ם פ"ד ה"ג מהל' פסולי המוקדשין), ומדדחינן קדשי שמים כי חזרו שם בגמרא על כל צדדין ולא מצאו תקנה ומסיים שם א"ל רב דימי בריה דרב הונא מדמהוריא לרבינא וליתי בהמה ולימא הרי עלי וליתי בהמה אחריתא וליתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הני תרתי תודות והא שמונים דתרויהו ואי הך דקיימא תודה היא והא דאמרי עלי נמי ליהוי תודה והא שמונים דתרווייהו ואידך תהוי לאחריות א"ל התורה אמרה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ואת אמרת ליקום ולינדר בתחלה, פירש"י טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ע"כ, והשתא ק"ו אם דחינן קדשי שמים ולא נתפוץ לתת עצה שיקבל בנדר מכש"כ כאן שלא חפצו חכמים לתקן לה תקנה כזאת, אף שהתוס' שם הקשו דהא מצינו בפ' שני נזירין (נזיר דף נ"ט) גבי מת אחד מהן יביא אחר מן השוק וידור כנגדו, ותרצו בתוס' תקוני גברא שאני, הרי לתקן גברא מדרינן, יש לומר שאני התם שאין עצה אחרת, אבל כאן כיון שטורחת בבנה ובבעלה ג"כ תקנה היא בלא נדר לא חפצו חכמים לתקן לה תקנה כזאת:

אכן נ"ל דאם באמת בעלה ע"ה ואין לה בנים מה חעשה ותחיה אם אין הבעל נותן לה כלום וגם היא אין לה מעות אחרות לתקוני גברא לזכותה לתחיה, אין הכי נמי תוכל למכור את כתובתה ולקבל עליה נדר דלתקוני גברא שפיר דמי, וא"ש. אכן מאי דקשיא לי בזה דהנה התוס' והרא"ש שם חרצו בפשיטות דאם תחפוץ למכור כתובתה בטובת הנאה תוכל שפיר למכור, ואי דיכולה למחול תקבל על עצמה בנדר ולא תוכל למחול (ב"ק דף פ"ט ע"ב) כמו שהבאתי למעלה, ואף חכם לא יוכל להפר לה כמו דאמרנו, דבעלה פשיטא דלא יוכל להפר כיון שאינו נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ולא תמחול ולא תתענה כמו שבארנו הכל לעיל. ויש להקשות דאיתא בגיטין (דף ל"ה) בסוגיא דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה, ואיתא שם אמר רב הונא לא שנו אלא בשלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה, ניסת מאי טעמא דמפר לה בעלה אבל אם לא ניסת לא חיישינן דאח"כ תנשא דאין הבעל מפר בקודמין, וקשה לי איך יפר לה הבעל הלא אין זה נדרי עינוי נפש לא תעבור על שבועתה ולא תיאסר כמו דאיתא בנדרים (דף פ"ט ע"ב) אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם, פירש"י אמאי מצי בעלה להפר והא אפשר דלא הוי עינוי נפש דלא תרחץ ולא תיאסר, וכן לפי' תוס' קשה דהא חזינן הכא לרב הונא דאם יש לה בעל אין מציאות בעולם שתקבל בנדר כמו שפירשו התוס' בגיטין שאפילו תדור על דעת רבים אין עצה כיון שהנודרת חולה בבעלה כדר' פנחס, והבעל אי אפשי בנדרי אשתי, ואין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים ושם בבבא קמא הלא יש לה בעל ואיך כתבו החוס' שתקבל בנדר, וצ"ע: נחזור לעניננו, שאין תקנה לאשת תבר כי אם לטרוח בבעלה ובבניה שיעסקו בתורה. ועפי"ז נבין מדרש רבה ויחי בשעה שבירך יעקב את יוסף בירך אותו ברכת שדים ורחם, ואיתא ע"ז ברבה ר"א ב"ז אמר בוא וראה עד היכן חיבב אבינו יעקב את רחל אפילו בשעה שבא לברך את בנה עשאו טפילה לה ברכות שדים ורחם יתברכון דדיא דהכין אוניקי ומעיא דהכין אפיקי, ופירושו לענ"ד כך הוא. דהנה ליוסף הצדיק מסר לו יעקב אבינו כל תורתו שלמד אצל שם ועבר כדכתיב כי בן זקונים הוא לו ומתרגמינן ארי בר חכים הוא ליה מלשון זקן שקנה חכמה, ולמד כל התורה כלה בהיותו בן שבע עשרה שנה, ואמר מי גרם לי זאת רחל אמו כי תורתו לה נחשב שהיא נתנה מכחה עליו מחלב אמו עוד. ובזה א"ש דבמעשה דפוטיפר איתא במדרש יש אומרים איקונין של אביו ראה וי"א איקונין של אמו ראה, משם רועה אבן ישראל (אבן לשון נקבה פירש"י שם), וצונן דמו, כי התורה תבלין ליצה"ר ותורה שלמד ע"י אביו שמכר לו כל חכמתו ואמו שטרחה בו שניהם באו ואמרו תורה שלמדנו אותך היכן היא וצינן דמו, וא"ש, ושנים במשורה ברכות תהום רובצת תחת, והאם רובצת, פירוש מפני מה זכה יוסף לברכת תהום רובצת תחת מפני שלמד תורה ומי גרם לו התורה והאם רובצת כלומר שטורחת היתה עליו תמיד ללמוד ובודאי אשת חבר שנדבקת לחבר דינה כחבר, כיון שנדבקת לת"ח כל ימיה היא בכלל ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, וא"ש בעזה"י:

תמצית הדברים והלכתא גברתא ודברי כבושין שנוכל ללמוד ממוצא הדרוש הזה:

א מי שעוסק במצות שכרו אתו ופעולתו לפניו לראות וליראות באור פני מלך חיים ב"ה לעולם ולעולמי עולמים, אבל בגופו, בעת שנעשה חפשי מן המצות במותו, אין בגופו שום קדושה ודינו כדין תשמישי מצוה שנזרקין, ואינו מחויב קבורה אלא אי משום בזיונא, אי משום כפרה, אי משום מנהגא, משום מ"ע כי קבור תקברנו לטובתו אבל לא מעיקר הדין שיהא צריך גניזה:

ב מי שלמד וקיים כל התורה כלה ובמצות דאי אפשר לקיימן יוצא בלמוד, דין גופו כגויל של ס"ת, וכדין תשמישי קדושה שנגנזין, ואין אור של גיהנם שולט בו בין בגופו בין בנשמתו, ודינם כתיק הספר שמצילין עם הספר, גופו הוא התיק ונשמתו היא הספר, ואין על גופו שום טומאה, וכהן מותר ליטמא לו, וצריך גניזה מעיקר הדין:

ג מי שלמד מקרא ושנה משנה ושימש ת"ח אפילו מת בחצי ימיו הרי הוא בשמחה לעולם, ובגופו יש ג"כ קדושה כדין מנחה, אף שדין המנחה הוא שתהא מלוג שמן ועשרון סלת, מ"מ אם בדעתו למלאות ראשון ראשון קדוש, ופשיטא שקדוש הוא ואינו כבעל מום שיש חסרון בגופו, גם אינו כמנחה חסרה שדינה כבעל מום, כי כל מה שהיה בכחו עשה ובשמחה הוא לעולם: (ד) מי ששכח תלמודו, אם יש בידו לחזור על למודו ולמלאות, דינו כמו מנחה שחסרה קודם קמיצה שיביא מתוך ביתו וימלאנה וכשרה היא, אף כאן יחזור על למודו עד שימלא אותו, ויתקבל ברצון כמנחה על המחבת: (ה) אם לא זכה למלאות ולהחזיר הכל מ"מ דינו כמו שירים שחסרו אחר קמיצה דמקטיר קומץ עליהן, כלומר המיתה נחשבת לקמיצה שנתברר חלק גבוה קודם שזכה לחזור על למודו, מ"מ קדוש יאמר לו, והוא כמו שברי הלוחות שנתנו בארון כמו הלוחות בעצמן, ובעת שמקריבין נשמותיהן של ישראל על מזבח של מעלה מקטירין ג"כ הקומץ כלומר נשמתו של זה שלא זכה לגמור כל התורה ויעלה לרצון על מזבח של מעלה:

ו נשיא ות"ח, הכל קרוביו והכל מיטמאין לו, ודינו כמת מצוה שאין לו שיעור, וכל הכהנים מיטמאין לו כדאמרן. אבל בד"א שלא חסר אפילו אות אחת מן התורה דדינו כתורה שלמה, אפשר ס"ת חסר אות אחת, וכתיב לקוח את ספר התורה הזה ות"ח כזה מניחין לו ס"ת על מטתו:

ז רבי עקיבא נכנס לנ' שערי קדושה, והשיג התפלין של מרא דעלמא דכתיב כל יקר ראתה עינו, כדדרשינן בעלמא (מגלה דף ט"ז) יקר אלו תפלין, אבל משה רבינו לא נכנס אלא למ"ט שערי קדושה והשיג רק הקשר של תפלין, ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצחו:

ח מי ששכח דבר אחד מתלמודו, עובר בשלשה לאוין, השמר לך, ושמור נפשך, פן, השמר חד ושמור חרי ופן שלשה, יכול אפילו תקפה עליו משנתו, ת"ל רק:

ט אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים, ולא קמיירי, אלא במי שלא יוכל להרבות דוגמת עני שאין ידו משגת לקרבן עשיר, אבל מי שיש בכחו לגמור הרבה, צריך ללמוד לפי כחו ואם לאו אינו יוצא בתלמוד תורה, אבל מה שלא יוכל להשיג פטור ממנה, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת, כמו לוג שמן של מנחה אף שצריך לצקת הכל אל המנחה מ"מ אי אפשר שלא ישאר כלום בתוך הכלי ולא נתנה תורה בזה למלאכי השרת: (י) תלמוד תורה הוקשה לתפלין, דכתיב והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, מה תפלין עיקר המצוה כל זמן שהם בראש, שתים הן דוקא, ומ"מ כל חדא וחדא מצוה בפני עצמה היא, אף ת"ת כן, עיקר המצוה כל התורה כלה, ומ"ח בכל אות ואות, פסוק ופסוק, משנה ומשנה מקיים מצוה עשה אחת, ות"ת אין לה שיעור בין למעלה ובין למטה: (יא) ת"ח דומה למנחה כמו הכלי שרת בזמן משה משיחתן היה מקדשתן ואח"כ עבודתן מחנכתן, ואף דהכלי שרת עודנה חול והשמן והסלת ג"כ חול, מ"מ בעשותו מעשה המנחה בכלי שרת, מקדש הסלת והשמן לכלי שרת וחזר הכלי שרת ומקדש למנחה, אף ת"ח כן, בלמדו תורה בהגוף החול, אכן מפני שעושה מעשה קדושה מקדש התורה לגופן של ישראל ואח"כ חזר הגוף ומקדש לתורה דומיא דגטו וידו באין כאחד, כי הלומד תורה לשמה כאלו הקריב מנחה ודוקא ישראל העוסק בתורה דיש לו קדושת משה שקידש את ישראל במילה וטבילה והרצאת דמים, אבל עכו"ם העוסק בתורה אינו מקדשו וחייב מיתה כדאיתא בסנהדרין:

יב כל המארח ת"ח בביתו כאלו הקריב תמידין, וכל הממלא גרונם של ת"ח יין כאלו ניסך יין על גבי המזבח, כי ת"ח יש בו קדושת מזבח וכלי שרת כדאמרן:

יג התורה ולומדיה קדשי קדשים הן, התורה מונחת היתה בבית קה"ק בארון וכל מלתא דתלמיד חכם מארון למדין, אצל הארון כתיב ועשו ארון כלומר יתעסקו הכל בתורה, זר שבארון הוא רמז לכתר תורה, וכתיב בו ועשית עליו פירוש המעולה שבכל הכתרים, זכה ללמוד תורה לשמה נעשה זר, לא זכה נעשית לו זר, וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המות, התורה צפונה בבית קדשי הקדשים בארון מרמז להשכר הטוב הצפון לע"ל להעוסקים בה, מבית ומחוץ תצפנו מרמז לת"ח שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. כל אמות הארון שבורים מרמז לת"ח שצריך לשבר ולהשפיל עצמו ללמוד תורה, ע"כ מדברי חז"ל:

יד מה שחנני השם יתברך בזה להוסיף נופך משלי עפ"י דרכם ז"ל. הארון היה זהב טהור כך ת"ח צריך להיות מנוקה מכל חטא ועון ע"ד ושער ראשיה כעמר נקא בלי חטא כלל, ותרמז ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, כלומר שום עבירה ח"ו בכלל ח"ה הוא, אם אין דבורו בנחת עם הבריות ומסגינא ד"א בלא תורה ובלא תפלין, והלוחות והס"ת שבארון מרמזין לשתי תורות שבכתב ושבע"פ שהת"ח צריך להיות בקי בהן, ויהיה סגור חדר לפנים מן החדר, דוגמת הארון, למוד ללמוד תורה, והבדים שלא יזוזו מן הארון מרמזין לתמכי דאורייתא, כמו הבדים שנושאין הארון לא יסורו ממני, אף כאן מי שמחזיק ת"ח זוכה להיות במחיצתו תמיד בג"ע לעוה"ב, כשמעון אחי עזריה וכיששכר וזבולן, ובצל החכמה בצל הכסף מחיצה אחת להן. הארון היו נושאים בכתף מרמז ג"כ לזה כי הארון היה נושא את נושאיו, כן מי שמחזיק ת"ת ידמה כי יחזיק אותו ונהפוך הוא כי הת"ח נושא את נושאיו ותיכף לת"ת ברכה, והוא ישפיע לו פרנסה וברכה. הארון היו נושאין בכתף מרמז לת"ת שצריך יגיעה רבה ע"ד ויט שכמו לסבול, וזאת התורה אדם כי ימות באהל צריך להמית עצמו עליה, וליעשות אכזרי כעורב על אשתו ובניו. הבדים שהיו בשלחן ובמזבח הזהב היו לשאת אותן בהן אבל בדי הארון לא היו צריכין לשאת את הארון כי הארון נושא את נושאיו, בשביל זה כשהיו גומרים לשאת את הכלים היו מסירין אח בדיהם, אבל בארון תמיד לא יסורו ממנו כי לא היו בשביל לשאת את הארון, ומרמז שתמכי דאורייתא לא יסירו תמיד השגחתם מת"ח אפילו רגע אחד דעוברין בל"ת:

טו עוד מדברי חז"ל, ת"ת בני עירו מצווין לעשות מלאכתו, הבדים היו דוחקין בפרוכת דוגמת דדי אשה, נ"ל לרמז ע"ד דדיה ירווך בכל עת לרמז על התורה, מה דד זה כל זמן שממשמש בו התינוק מוצא בו טעם, אף ד"ח כן כל זמן שהוגה בה מוצא בה טעם, ועוד בארון שני נסים, דגואי הן, מקום הארון אינה מן המדה, והכרובים בנס היו עומדין, כך ח"ח אינו ממעט כלום בעולם, על דרך כל העולם ניזון בשביל חנינא בני חנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש, וכל פרנסתו בנס גמור הוא, ע"ד לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, פרנסתו תמיד בנס שלא כדרך הטבע:

טו ונ"ל עוד לרמז, קטורת של חוץ היה בשני כהנים, אבל קטורת של לפני ולפנים היה בכ"ג לבדו, מרמז שכל כלי העזרה והמקדש רומזין למעשה בראשית שמותר בשנים, אבל של לפני ולפנים הוא דוגמת מעשה מרכבה שהוא ביחיד, והתלמיד חכם צריך להיות בקי גם כן בזה כמו התנאים:

יז אם זכה נעשה כמעין המתגבר ומגלין לו רזי תורה מעשה בראשית ומעשה מרכבה, וכ"ג השיג הכל והגיע לרוה"ק, וכל אחד מישראל יוכל לזכות למדרגה זו להיות קדש קדשים, ויאמר עליו ישראל אשר בך אתפאר, כמו דאיתא ברמב"ם הלכות כלי המקדש ושמטה:

יח הארון והכפורת גבהן י' טפחים ולמעלה רשות אחרת, כמו שאמרו למעלה מעשרה מקום פטור, ולמעלה רשות שמים הוא, וצריך הת"ח להשפיל את עצמו שלא יכנוס ברשות השכינה, ולכוף כאגמון ראשו למטה לארץ להיות עניו, ואין התורה מצויה בגסי הרוח שמגביהין עצמן לשמים, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כמו חרות על הלוחות המונחים בארון, חירות משעבוד מלכיות, חירות מן מלאך המות. צא ולמד מן השורים והעגלות שבמשכן (רבה נשא) תניא בשם רבי מאיר עד עכשיו, השורים והעגלות קיימין, לא הוממו ולא הזקינו ולא נשברו (דדרש והיו לעבוד את עבודת אהל מועד, יתן להם הויה שיהיו קיימים לעולם), והלא הדברים ק"ו ומה אם העגלות והשורים שנדבקו במלאכה באהל מועד ניתן להם הויה שיהיו קיימים לעולם, ישראל שהם דבוקים בהקב"ה (כלומר מי שמדבק עצמו לתורה, ובזה דבוק בהקב"ה) עאכ"ו, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, ע"כ שם, ועוד, לוחות אבן, מרמז, אם אדם משים את לחייו כאבן הזה שאינה נמחית, תלמודו מתקיים בידו, כלומר שאינו נלאה מלחזור על למודו תמיד:

תוכן העניינים

גחלי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה