אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות היו"ד

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות היו"ד

מערכת אות הטי"ת

שד

יום טוב. מבואר בכמה מקומות דליו"ט קרי שבת. דיו"ט שבת נמי מיקרי כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת. ומצאתי למהרי"ל ז"ל סוף הלכות יו"ט שכתב וז"ל ואמר מדקרא רש"י יום המנוח סעד לבני אוסטרי"ך שאומרים בתפלתם את יום המנוח. ופליאה היא שמניחין לשון הקרא זכור את יום השבת וכי תימא יו"ט נמי מתקרי שבת מ"מ יום השבת לא מתקרי עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה למדונו מהרי"ל ז"ל כלל מחודש בזה דאע"ג דיו"ט שבת מתקרי יום השבת לא מתקרי. ולפ"ז ק"ל על מ"ש בשיירי כנה"ג א"ח סי' נ"א בהגהב"י אות יו"ט הטעם למקומות שנוהגים לומר גם ביו"ט מזמור שיר ליום השבת ואינם מתחילים מטוב להודות מפני דגם יו"ט מתקרי שבת כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת ושכן מצא להרב לחם חמודות ז"ל בפ' אין עומדין אות ט"ו שכתב טעם זה יע"ש. וקשה עליהם דניהי דיו"ט נמי שבת מתקרי מ"מ יום השבת לא מתקרי וכמ"ש מהרי"ל ז"ל. ולפום ריהטא נלע"ד להביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' בביצה די"ב ע"א סבר ערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליו"ט כדכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא יע"ש. והשתא קשה הא יו"ט נמי שבת מתקרי ואיך דייק הש"ס מהאי קרא דבשבת אין ביו"ט לא. אמנם למ"ש מהרי"א ז"ל אתי שפיר דיום השבת לא מתקרי יו"ט ולכן שפיר דייק מהאי קרא דכתיב ביום השבת דבשבת אין ביו"ט לא וכן מוכח עוד מהא דאיתא בירוש' הביאו ה"ה ז"ל פ"א מה' יו"ט דהבערה ביו"ט נפקא לן מדכתיב לא תבערו אש ביום השבת בשבת לא אבל ביו"ט שרי. איברא דממ"ש שם ה"ה ז"ל דמיתורא דריש יש להוכיח איפכא דיו"ט מקרי גם יום השבת ויש לדחות:

שה

יש שחיטה לעוף מן התורה כדתני רבי בחולין דכ"ח ע"ב ואע"ג דרב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס פליג התם וסובר דאין שחיטה לעוף מן התורה לית הלכתא כוותיה אלא כרבי דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה וכדמבואר יוצא מהפוסקים ז"ל ועיין להרב החבי"ב ז"ל בס' בעי חיי חיו"ד סי' באורך בזה. ודע דראיתי בספר מאמר אברהם סוף פרשת ויקרא דמ"ה ריש ע"א שהקשה משם גאון אחד בדורו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מהא דאיתא במנחות דמ"ה כל נבילה וטרפה מן העוף והבהמה לא יאכלו אבל ישראל שרי אמר רבה כהנים איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל ואישתרי מליקה גבייהו קמ"ל ע"כ יע"ש. ולמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה הדרא הקושיא לדוכתא היאך מתורץ לדידיה קושיא זו של הגמרא דהא אף לישראל מליקה שרי מה"ת יע"ש שהניח קושיא זו בצ"ע. ועיין בהסוגיא שם דרבי יוחנן אמר פרש' זו אליהו עתיד לפרשה וע"ש בתוס' ד"ה הואיל ואישתרי מליקה וכו' ועיין עוד שם דף ה' ע"ב ודף ו' ריש ע"א ותו לא מידי:

שו

יבש ביבש חד בתרי בטל נסתפק' הרב מהר"י חזן בספר חק"ל יו"ד ח"א סי' צ"ה. דק"מ סע"ג. אם היינו דוקא כשהם ב' חתיכות התר מאדם א'. אבל אם שני חתיכות התר כל חדא הוא מאדם אחד לא התירו שיש לומר דה"ט דהתר חד בתרי דחס הכתו' שלא להפסיד רוב התר של זה מפני המיעו' איסור שנתער' בתוכו ואדרבה התיר מיעוט האיסור ועשאו התר משא"כ חד בחד דהאיסור והתר בספק שקול איסור קיימי מד"ת דבאיקבע איסור לכ"ע איסור הספק הוי מד"ת וא"כ אם הב' חתיכות התר הם משני בני אדם כה"ג לא התירו הכתוב כיון דלגבי כל אחד ואחד בפ"ע אין שם רוב התר נגד מיעוט איסור ומנ"ל דכי התיר. הכתוב רוב תלוי בתערובת ולא בבעל התערובת דלא הפסיד לזה רוב התר על מיעוט איסור או דילמא לא שנא ובכל גוונא שרי יע"ש שהניחו בצריך ישוב. ולענ"ד לא ידענא מאי מספקא ליה למר דהרי האי מלתא ברירא היא דאף דהחתיכות של התר הם של ב' בני אדם הם מבטלין את האיסור כשנתערבו האיסור עם הב' חתיכות היתר של ב' ב"א והרי הוא כמבואר ממ"ש הר"ש ז"ל בפ"ו דתרומות משנה י"ב ופסקו מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' קי"א סעיף ז' יע"ש ובמ"ש האחרונים שם ובמ"ש הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך בדיני התערובת בית ד' שער ב' דקי"א ע"ש באורך. ותו לא מידי:

שז

יהרג ואל יעבור דקי"ל בשלש' עבירו' דע"ז וג"ע וש"ד. כת' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסודי התורה דין ג' דכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קדש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קדש את ה' ברבים. ואם עבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חלל את ה' ברבים ובטל מצות עשה שהוא קדוש השם ועבר על מצות ל"ת שהיא חלול השם יע"ש. ויש להסתפק בנהרג ולא עבר שלא בפני עשרה מישר' אם קיים מצות עשה דונקדשתי. וכן בעבר ולא נהרג אם עבר על מ"ע דונקדשתי ועל לאו דולא תחללו. מי אמרינן דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דולא תחללו ולא עשה דונקדשתי ובפני עשרה הוא דאיכא להני תרתי ונקדשתי ולא תחללו. או דילמא בין בפני עשרה ובין בפחות מעשרה איכא משום ונקדשתי ולא תחללו. והנה מתחלת דברי הר"מ ז"ל שכתב דכל מי שנאמר בו וכו' ונהרג ול עבר הרי זה קדש את השם ואם היה בי' מישראל הרי זה קדש את השם ברבים מוכח דאף בפחות מעשרה איכא עשה דונקדשתי שהרי כתב דהרי זה קדש את השם אלא שבפני עשרה הרי זה קדש את השם ברבים. האמנם ממ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף דבריו וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל ה"ז חלל את השם ברבים ובטל מ"ע שהוא קדוש השם ועבר על מצות ל"ת שהיא חלול השם. מוכח דדוקא בעבר לפני עשרה איכא להני תרתי דהיינו ונקדשתי ולא תחללו אבל בפחות מעשר' ליכא אלא משום ולא תחללו ולא משום ונקדשתי. וראיתי להרב לח"מ ז"ל שכתב דנראה מדברי רבי' דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דולא תחללו אבל בעשרה איכא תרתי ונקדשתי ולא תחללו ואע"פ שהיה אפשר לפרש דברי רבינו דאין חילוק בין פרהסייא לצנעה שזה חלל את ה' ברבים וזה בצנע' ומ"מ בין הכי ובין הכי איכא עשה ולא תעשה. זה אינו במשמעות לשונו. ועוד דבגמרא אמרינן בהדיא דונקדשתי בתוך בני ישראל לא הוי אלא בעשרה דוקא עכ"ד ז"ל יע"ש. ואני תמה מאוד על הרב לח"מ ז"ל שכתב דולא תחללו איכא בין בפחות מי' ובין בפני עשרה ועשה דונקדשתי ליכא אלא בפרהסיא שכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דמהיכא נראה כן מדברי הרמב"ם דולא תחללו איכא אף בפחות מעשרה אי ממ"ש בעבר ולא נהרג דה"ז חלל את השם ואם היה בעשרה וכו' וסובר הרב. דממ"ש דאם עבר ולא נהרג ה"ז קדש את השם ואם היה בעשרה מישראל ה"ז קדש את השם ברבים. א"כ גם משום ונקדשתי יש ללמוד מדברי הרמב"ם כהלימוד הזה דאיכא אף בפחו' מי' ממ"ש בתחילת דבריו דאם נהרג ולא עבר ה"ז קדש את השם ואם היה בעשרה מישראל ה"ז קדש את ה' ברבים ואמאי כת' הר"ב לח"מ דמשום ונקדשתי ליכא אלא בעשרה. ואם מפרש הרב להני מילי דכתב הרמב"ם דה"ז קדש את ה' דלאו למימרא דקיים עשה דונקדשתי דונקדשתי ליכא אלא ברבים א"כ גם מאי דכתב בעבר ולא נהרג דה"ז חלל את השם וכו' הכי מתפרש. ולע"ד נר' דכל בפחות מעשרה ליכא לא משום עשה דונקדשתי ולא משום ל"ת דולא תחללו. וכמו שמוכח ממ"ש הרמב"ם בסוף דבריו ואם היה בעשרה מישראל ה"ז חלל את השם ברבים ובטל מ"ע שהוא קדוש השם ועבר על מצות ל"ת דחלול השם. דרצ"ל דבפחות מי' אף דאיכא משום קדוש ה' וחלול השם מ"מ משום בטול בטול מ"ע דקדו' ה' ועבירת ל"ת דחלול השם דל"ת זה דולא תחללו ליכא דקרא כתיב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו דלא יחללו שם קדשו ברבים אבל יקדישוהו ברבים דסיומא דקרא דבתוך בני ישראל אתרוייהו קאי או לא תחללו דברישא ואונקדשתי דסמיך ליה ולכן ליכא לא משום ונקדשתי ולא משום לאו זה דולא תחללו אלא בעבר בפרהסיא בפני י' מישראל:

ובחפושי בספרן של צדיקים ראשונים ואת האחרונים מצאתי להריב"ש ז"ל בתשו' סי' ד' שמבואר בדבריו כדכתיבנא שכתב וז"ל ואע"פ שבאותן עבירו' שהדין נותן בהם שיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג לא קיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגומ' ואם עשה כן בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישר' לא קיים מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל ועבר על לא תחללו את שם קדשי וכו' עכ"ד ז"ל וכ"כ עוד בסימן י"א ובסי' קע"א יע"ש. אשר מבואר יוצא מדברי הריב"ש ז"ל דכל דלא הוי בפני עשרה ליכ' לא משום עשה דונקדשתי ולא משום לאו זה דולא תחללו. וא"כ ע"כ דהוא מפרש דברי הרמב"ם ז"ל כדכתיבנא והכי מוכחין דברי הרמב"ם ז"ל ודלא כהרב לק"מ ז"ל. ותו לא מידי.

שח

יש שאלה להקדש. כתב הרשב"ש ז"ל בתשו' סי' שס"א יראה לי דאע"ג דקי"ל יש שאלה להקדש היינו דוקא קודם שהגיעו ליד הגזבר אבל כיון שהגיעו ליד הגזבר אינה יכולה לישאל עליו א"ד ז"ל בקצור יע"ש. וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין לד"ח ע"ב ד"ה הא דאמר ר"ן וכו' וז"ל ועוד דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לומר שיהא כמסור ממש ליד גזבר ההקדש שא"כ לא מצינו שאלה בהקדש שאין שאלה אחר מסירה כדאמרי' בנדרים שאין שאלה בתרומה ביד כהן ולא אמרו כמסירה להדיוט אלא לענין קניה שאם הקדיש שור אפילו שהוא בסוף העולם קנה ההקדש ובהדיוט עד שימשוך א"ד ז"ל יע"ש. וכ"כ בתשו' הביאה הר"ב אשכנזי בתשו' סי' י"ט ד"ן ומן התימא על הרשב"ש ז"ל שכתב דבר זה מדעת עצמו והכי אמר מר יראה לי וכו' ואיך לא זכר שר דכ"כ הרשב"א ז"ל. ועיין מ"ש הרב ש"ך ז"ל בח"מ סי' רנ"ה סק"ה ד"ה ואין להקשות וכו' על דברי הרשב"א זל הנז'. ועמ"ש בשו"ת בית יהודה חי"ד ססי' ו':

שט

יבום קודם לחליצה. יש להסתפק אם הא דמצות יבום קודם למצות חליצה הוא מדאורייתא. או דילמא ד"ת אין למצות יבום דין קדימה למצות חליצה ומאי דאמרו דמצות יבום קודם היינו מדרבנן. ולכאורה היה נראה דאין קדימה זו אלא מדרבנן מדחזינן דהיו מטלטלין אותה כפי הזמן וחזרו לומר מצות חליצה קודמת. וכן מצאתי להרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' נ"ו שכתב כן בפירוש שקדימה זו לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן ולפיכך היו מטלטלין אותה כפי הזמן וחזרו לומר מצות חליצה קודמת א"ד ז"ל יע"ש.

האמנם לפענ"ד הדבר ברור דקדימה זו מדאורייתא היא. ואמינא לה מהא דאמרינן בפרק הבע"י דף ך' עלה דתנן התם כ"ג חולץ ואינו מיבם ופרכי' עלה קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ול"ש מן הנשואין בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת היא וכו' אלא מן האירוסין ליתי עשה דיבמ' יבא עליה וידחה ל"ת דאלמנ' לכ"ג ומשנינן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה יע"ש והכי אמרי' נמי בסנהדרין פרק כ"ג יע"ש. והשתא איכא לאקשויי דאנן קי"ל כהא דאמר ר"ל דכל מקום שאתה יכול לקיים את שניהם לא אתי עשה ודחי ל"ת. וא"כ ה"נ הכא הא יכול לקיים את שניהם דהא אפשר בחליצה וכדאמר התם הש"ס לר"ל. אלא ע"כ לומר דהכא נמי לא אפשר לקיים את שניהם חשיב משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא וכ"כ להדיא הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' אלף קפ"ד בטעמא דהך סוגיא יע"ש. והם דברים מוכרחים. וא"כ מינה ממילא אתה למר דהא דאמרו דמצות יבום קודם למצות חליצה היינו דבר תורה והיינו משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא וזה ברור. ובכן תמהני טובא על הרדב"ז ז"ל דכתב בפשיטות דקידמה זו לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן. היפך המוכח מהני סוגיא דפרק הבע"י ופרק. כ"ג דסנהדרין כנז'. ומאי דמייתי מהא דהיו מטלטלין אותה כפי הזמן וחזרו לומר מצות חליצה קודמת. נראה דהא לא שמיה מתיא כלל. ואת זה מצאתי ראיתי להרדב"ז ז"ל גופיה בישנות סי' ק"ח ד"מ ע"א וב' שכתב דמצות יבום קודם ומקרא מלא דבר הכתוב ואם יחפוץ האיש לקחת את יבמתו והתורה לא תשתנה בזמן מן הזמנים וזו מודעא רבה לאבא שאול וכו' עד ואע"ג דאם אינו מכוון לשם מצוה פוגע בערוה דמה"ט אמר אבא שאול דמצות חליצה קודמת ל"ק כלל אב"א קרא ואב"א סברא אב"א קרא דכתיב יבמה יבא עליה מכל מקום והתורה אסרתה והתורה התירתה וזה היתר הבא מכלל איסור ואב"א סברא יבא הטוב ויבא מכל מקום ומעשה דיהודה יוכיח שהרי לא נתכוון למצוה ויצאו ממנו מלכי ב"ד והמלך המשיח שיגלה במהרה בימנו ולא לחנם חזרו לומר מצות יבום קודם וכו' יע"ש באורך והוא תימא דהיאך א"כ בחדשות כתב להיפך דהא דמצות יבום קודם קדימה זו לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן:

שי

יד עבד כיד רבו וכן יד אשה כיד בעלה ומשו"ה מה שקנה עבד קנה רבו ומה שקנתה אשה קנה בעלה כדקי"ל הלכה רווחת ואיתא הכין בכמה דוכתי והא דשוה אשה לעבד בדבר זה היינו דוקא במציאה אבל במתנה שנתנו לעבד או לאשת איש בזה אין דין עבד ואשה שוין דבעבד אף שנתנו לו מתנה קנה רבו גוף ופירות. אבל אשה שנתנו לה מתנה לא קנה הבעל בגוף המתנה לעולם כי אם אכילת פירות כל ימי חייה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ג דזכיה וכתב שם ה"ה ז"ל דכן הוא מפורש בירוש' וכו' ומוסכם הוא יע"ש וכ"כ התוספו' והר"ן והריטב"א זל פ"ק דקדושין אלא שכתבו שמדברי רש"י פ' בן סורר ומורה נר' דסבי"ל דמתנתה כמציאתה לגמרי. והמרדכי ז"ל שם כתב דר"י מקורביל היה מסופק בדבר אם יתנו מתנה לאשה שמא זכה הבעל בין בגוף בין בפירות וכו' יע"ש:

והנה הרב דברי אמת בחלק קונטריסין ד"פ תמה על גדולי ישראל איך אשתמיט מנייהו הא דאמרינן סוף פרק מי שיהיה נשוי מי שאמר לאשה נשואה נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל כו' הרי מבואר דהנותן מתנה לאשה לא קנה הבעל אלא הפירות כדין נ"מ ומש"ה אמרו דאם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל דאם נאמר דקנה הבעל גוף ופירות אם כן אין במכירת' כלום והבעל מוציאו אף קודם שתמות כי מה כחה למכור נכסי הבעל ואפי' נצ"ב אין במכירתה כלום כ"ש בנכסים של בעל והיכי אמרי דהדר אחריך ומוציא מיד הבעל יע"ש שהניחה בצ"ע. והביא דבריו הרב שער המלך ז"ל פ"ו מה' עבדי' דין י"ב וכתב ע"ד ובאמת שהדבר מתמיהא וכתב ליישב לפי חומר הנושא יע"ש.

והנה ספר דברי אמת אין אתי לעיין בשורש האי תמיהא דתמ' על הני גדולי ישראל דלפום ריהטא תמיהא לי טובא על תמיהתו ויות' תמיהא לי על הרב שער המלך שנדחק להליץ בעד הני גדולי ישראל. דנר' דאין כאן מקום לתמיהתו כלל דהא כיון דאמר ואחריך לפלוני גילה דעתו בפירוש דאחריך יקנה ובעל לא ליקני וכמ"ש שם רש"י ז"ל להדיא וז"ל הבעל מוציא מיד הלוקח אם בא לדון עמו יכול הוא לזכות בדין שהוא לוקח ראשון. ואחריך יכול להוציא מיד הבעל דכי אמר אביי אין לאחריך במקום הבעל כלום שנתן לה כשהיא פנויה וניסת אבל באומר לנשואה ה"ק לה אחריך ליקני בעל לא ליקני יע"ש ועיין בהר"ן שם. וא"כ ממילא תו נמי ל"ק כלל קושיית הרב דברי אמת ז"ל דהכא כיון דאמ' לה ואחריך לפלוני הרי בשיורו הזה להורות נתן דמתנתו לה הוא דוקא לה ולא יהיה רשות בו להבעל דאם יהיה לבעלה רשות בהם א"כ מאי אהני בשיורו ששייר במאמרו ואחריך לפלוני הא מה שקנתה אשה קנה בעלה דיד עבד כיד רבו ויד אשה כיד בעלה וא"כ כיון שע"י קנייתה זכה הבעל אפילו שתמות איך יזכה אחריה האחריך. אלא מבואר במאי דקאמ' ואחריך לפלוני שהוא נותן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו והיינו דקאמר ואחריך לפלוני דהיינו שאחריך יקנה ולא בעליך שאין לבעלך רשות בהם ולכן לא קנה הבעל רק בפירות. שוב ראיתי להרב מח"א ז"ל בנמוקיו על הרמב"ם סוף הל' זכיה ומתנה שכתב שהריטב"א ז"ל הביא ראיה מהך סוגיא דס"פ מי שהיה נשוי דאין יד אשה כיד בעלה. ומאוד אני תמה על הרב דברי אמת והרב שער המלך ז"ל שלא זכרו כי כבר הביא ראיה זו הריטב"א ז"ל והרב מח"א ז"ל שם כתב וז"ל בעל שויוהו רבנן כלוקח מחיים כדאמרו פי"ן דמה"ט אם מכרה האשה הבעל מוציא מיד הלקוחו' וכשאמר לנשואה ואחריך יקנה לא קנה הבעל הגוף ולא הוי לוקח אלא הפירות בלבד יש לבעל דמה שקנתה אשה קנה הבעל לפירות ואין תנאי כזה מועיל וכמ"ש בפ"ג ודלא כהריטב"א ז"ל שכתב כאן שיש ראיה לומר דאין יד אשה כיד בעלה א"ד ז"ל יע"ש. ועמ"ש שם לעיל פי"א דין י"ג יע"ש. וראה זה מצאתי להרב הנמוק"י ז"ל בחי' לכתובות הנדפס מחדש בס' אישי ה' שכתב ס"פ מי שהיה נשוי עלה דאחריך מוציא מיד הבעל וז"ל הבעל מוציא וכו' דיש לו דין לוקח ראשון אבל אחריך מוציא מיד בעל כדמפר' ואזיל דה"ק לה הנותן בעל לא ליקני ומהא שמעינן דהנותן נכסים לאשה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם דתנאו קיים וכן פסקו המפרשים ז"ל במס' קדושין א"ד ז"ל יע"ש. הרי שכתב שמסוגיא זו מייתו המפרשי' ראיה דהאומ' ע"מ שאין לבעלה רשות בהם תנאו קיים והיינו כדפרישנא דמאי דקאמר אחריך ה"ק אחריך ליקני ולא בעל דע"מ שאין לבעלה רשות בו הוא נותן לה ולכן מייתי שפיר הנמוק"י ז"ל ראיה מכאן בשם המפרשים דהנותן מחנה לאשה ומתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בו התנאי קיים. ועמ"ש עוד הר' מח"א ז"ל הל' זכיה ומתנה סי' י"א. ותו לא מודי.

שיא

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. היכא דשכרו אינו אלא פרוטה לא שייך לומר ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף. כ"כ רבינו יונה בפרק הספינה גבי ההיא דהמוכר פשתן וכ"כ ה המרדכי בפ' איזהו נשך ועמ"ש ע"ד הרב מחנה אפרים ז"ל ה' שכירות סי' י"ד ובמ"ש הרב בנו ז"ל בהגהה שם בשם הרשב"א ז"ל בחי' לקדושין:

שיב

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אע"ג דישנה לשכירות מתחלה וע"ס וכמלוה חשבינן לה בין לענין קדושין שאין האשה מתקדשת בה בין לענין הגיע לכפה פ"ק דע"ז שאע"פ שאסור לבנותה אם בנה שכרו מותר. הני מילי במקום שאינו חב לאחרים. אבל כיון שאינה משתלמת אלא לבסוף מסתברא שאין נכסי בעל הבית משעובדים לו היום וכן הם דברי רש"י בפ' המקבל גבי ההיא ברייתא דמנין לשכיר יום שגובה כל הלילה ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום דאמרי עלה שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכתב רש"י הלכך לא משתעבד לשכיר יום עד שתשקע החמה ע"כ. וכ"ש דלא משתעבד להפקיע מידי הקדש ואפי' בקדשי בדק הבית שהרי זכה בהן גיזא דרחמנא בשעה שידי השוכר מסולקת מהן. כ"כ הרב הרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' סי' ס"ג.

שיג

יתמי לאו בני מחילה נינהו. היינו בדבר שבא לידן אבל בריוח שלא בא לידן שפיר מחלי. כ"כ התוס' ז"ל בב"ב דקמ"ג ע"ב סד"ה ואם אמר וכו' ועיין בש"ס דב"מ דכ"ב ע"ב.

שיד

יתמי לאו בני כפרה נינהו. ומשו"ה קי"ל דשור של יתומין שהרג את הנפש דאין האפוטרופסין משלמין כופר דכופר כפרה הוא ויתמי לאו בני כפרה נינהו כדאיתא בב"ק ד"מ ע"א ופסקו הרמב"ם ז"ל פי"א מה' נזקי ממון דין ו' וז"ל שהכופר כפרה הוא ואין הקטנים והחרשים והשוטים בני חיוב כדי שיהא צריכין כפרה ע"כ יע"ש:

חזי הוית להרדב"ז. בתשו' ח"ה הנדפס מחדש סי' ב' אלפים צ"ד שכתב ליישב מה שהשיג הראב"ד ז"ל על מ"ש הרמב"ם זל פ"ג מה' איסורי ביאה דבן ח' שנים ויום א' שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן והשיגו הראב"ד ז"ל וז"ל זה שבוש שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין הוא והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי והכי איתא בכריתות עכ"ל ז"ל יע"ש. וע"ז כתב הרדב"ז ז"ל שם וז"ל דעת רבינו שאין הקרבנות לעונש אלא לכפרה וקטן נמי כפרה בעי ובכל היכא דאיכא היקישא לחומרא מקשינן ולא לקולא הילכך כי היכי דאיהי דגדולה חייבת מלקות אף הבא עליה חייב קרבן אע"ג דקטן הוא ותו דקרא הכי מוכח דכתיב בקורת תהיה והביא את אשמו משמע כל שהיא לוקה הבועל מביא אשם דאי לפי שיטת הראב"ד ז"ל הכי הו"ל למכתב והביא את אשמו וגומ' בקורת תהיה אלא ודאי לחומרא מקשינן וכיון שהיא לוקה אף הוא מביא אשם אע"ג דקטן הוא ועלו דברי הרב כהוגן א"א ז"ל יע"ש:

ולע"ד אחרי המחילה רבה מ"ש דדעת רבינו שאין הקרבנות לעונש אלא לכפרה וקטן נמי כפרה בעי אין דבריו אלו אלא דברי תימא דמי איכא מ"ד דקרבנות לעונש ולא לכפרה הא פשיטא היא ואף הראב"ד ז"ל הכי סבי"ל דהקרבנות לכפרה הם ומ"ש שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין אין כונתו בזה לומר דהקרבנות לעונש ולא לכפרה אלא כונתו מבוארת דכיון דקרבנות הם לכפרה מי שהוא בר עונשין הוא דכפרה בעי וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא דאין במעשה קטן כלום כפרה למאי בעי. ודברי הראב"ד ז"ל הלא המה תלמוד ערוך דיתמי לאו בני כפרה נינהו ומשו"ה פטורין מכופר דכפרה הוא וכ"כ הרמב"ם בהל' נזקי ממון וביאר מילתא בטעמא דאין הקטנים והשוטים והחרשים בני חיוב כדי שיהא צריכין כפרה כנז'. והיינו ממש בדברי הראב"ד ז"ל. ואיך כתב הרב ז"ל דדעת הרמב"ם שאין הקרבנות לעונש אלא לכפרה וקטן נמי כפרה בעי והוא היפך הש"ס דקמא הנז' והיפך דברי הרמב"ם ז"ל עצמו שכתב בהדיא כיון דלאו בר חיובא הוא לא בעי כפרה:

ואנכי חזון הרביתי להרדב"ז ז"ל שם סי' ש"א שי"ד שנשאל על מי שעשה עבירות בקטנותו אם חייב לקבל תשובה בגדלותו. והשיב וז"ל תשובה פטור הוא מן הדין ואע"ג דכתב בהג"א דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל לא הסכימו עמו שאר הפוסקים כאשר תמצא מבואר שהקטן פטור מלשלם אפי' כשהגדיל וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' חו"ומ וכ"כ הרא"ש ומשמע לי דאף הוא לא אמרה אלא בנזקי ממון שלא יהא חבירו נפסד אבל בעבירות אדם למקום מודה הוא שאנו צריך תשובה דאין מעשה הקטן כלום א"ד ז"ל יע"ש. הנה שהרב ז"ל גופיה למד מדברי הרמב"ם ז"ל דה' חובל ומזיק ממ"ש בקטן שהזיק דפטור אפי' לכשהגדיל דקטן שעבר עבירות בקטנותו אינו צריך תשו' בגדלותו ואח"כ כתב דמשמע לו דגם ההגה' אשירי מודה בעבירות שבין אדם למקום משום דאין מעשה קטן כלום. הרי דפשיטא ליה דקטן לא בעי כפרה שהרי התשו' היא לכפרה כקרבן והיא עיקר הכפרה שהרי אף בהביא קרבן לכפרה אינו מתכפר לו בלא תשובה וזה פשוט. ואילו איהו גופיה לעיל סי' ש"א צ"ד הנז"ל פשיטא ליה כל בתר איפכא דקטן נמי כפרה בעי. גם בתשו' זו דסי' ש"א שי"ד נר' דאישטמיתתיה ש"ס דקמא הנז' ודברי הרמב"ם ז"ל דה' נזקי ממון דשם בא מפורש דקטן שעשה עבירות בקטנותו לא בעי תשובה דכיון דלאו בר חיובא הוא א"צ כפרה. והוצרך להביא עצות מרחוק מדין דקטן שהזיק. ולבסוף כדי להסכים גם דברי הגה' אשירי הכי אמר מר ומשמע לי וכו' והוא פלא גדול עצום ורב על הרב ז"ל איך לא זכר שר ש"ס ערוך ודברי הרמב"ם ו"ל דה' נזקי ממון ולא עוד אלא דבסי' ש"א צ"ד כתב דקטן נמי כפרה בעי היפך הש"ס והרמב"ם ז"ל הנז' וצ"ע. ועיין בפסקים וכתבים למהרי"א סי' ס"ב:

שטו

יאוש כדי לא קני. היינו בגזל וגנבת ישראל אבל בגזל וגנבת הגוי אפילו למ"ד דגזל הגוי וגנבתו אסור מדאורייתא מ"מ יאוש כדי קני בגזל הגוי לכ"ע. כ"כ מהר"מ ן' חביב ז"ל בקונט' יום תרועה דף ו' מן הספר. וכן מפורש יוצא מדברי השה"ג בשם ריא"ז ז"ל בסוכה ריש פרק לולב הגזול שכתב וז"ל ואפילו אם נגזל' מן הגוי הואיל ונתייאש אותו הגוי הרי הוא הפקר יע"ש. אבל הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות שם מפורש יוצא מדבריו דחולק בזה וס"ל דגם בגזל הגוי יאוש כדי לא קני ובעי יאוש ושנוי רשות כבגזל ישראל שכתב שם וז"ל ומ"ש ממאי דקאמר ר"ה להנהו אוונכרי דשקלינן וטרינן וכו' אע"ג דמה"ב היא איכא למימר דארעתא דגוי גזלי ולא של ישראל דלא שכיח ומשום לבם אתמר דלמיקני מינייהו בעי יאוש ושנוי רשות עכ"ד ז"ל יע"ש. הרי לך מבואר דס"ל להרמב"ן דאף בגזל הגוי בעינן יאוש ושנוי רשות. וכן מוכח נמי מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תתנ"ב יע"ש. ועיין להרב שער המלך ז"ל פ"א מה' גזילה ד"ח ע"ג וע"ד.

והנה בין לדעת השה"ג בשם ריא"ז ובין לדעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל מבואר דיאוש מיהא בעינן בגזל הגוי. ולכן אני תמה על הרב מחנה אפרים ז"ל שכתב בהלכות גזילה סי' ל' דישראל שגזל מגוי או גוי שגזל מגוי חבריה ונתנו במתנה לישראל קנאו ישראל ואפי' קודם יאוש שאין ישראל השני גזל כלום מרשות הגוי והוי כמו אבדתו של גוי דשרי דנכסי הגוי הרי הם כהפקר ונראה דמה"ט פי' רש"י ז"ל בפרק לולב בההיא דא"ל ר"ה כי זבניתו אסא ליגזזיה אינהו וכו' דמיירי בשדות של ישראל דאל"ה אלא בשדות של גוי לא היו צריכים ליאוש א"ד ז"ל יע"ש. והם דברים תמוהי' בעיני דהא מפורש יוצא שם מדברי השה"ג בשם ריא"ז דבעינן יאוש גם בגזלת הגוי ובדברי הרמב"ן ז"ל שם מפורש יוצא גדולה מזו דבעינן גם שנוי רשות בהדי יאוש. ותו לא מידי:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה