גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות הטי"ת
רצד
טומאת אוכלין קי"ל דהוה בכבצה. ולדעת הרמב"ם ורש"י ז"ל היינו לענין שהאוכל יטמא אוכלין אחרים שנגעו בו הוא דבעינן שיהא באוכל המטמא כביצה אבל אם הוא פחות מכביצה אינו מטמא אחרים. אמנם לענין טומאת עצמו של האוכל מקבל טומאה אפי' שאין בו אלא כל שהוא. אבל התוס' ז"ל חולקים בזה וסברי דגם לטומאת עצמו אינו קבל טומאה אלא א"כ יש בו כביצה אבל אוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה כלל כמבואר בדבריהם פ' המצניע דצ"ה ד"ה אי לענין וכו' וכ"כ בכמה דוכתי:
והנה הרב מ"ל ז"ל פ"ד מה' טומאת אוכלין אייתי בידיה תוספתא שהביאה הר"ש ז"ל פ"ח דפרה משנה ו' דתניא קדירה שהיא מלא' משקין טהורין וטורמוסין טמאין פחו' מכביצה נתונין לתוכה נתפחו ונעשו כביצה ה"ז אומר טמאני וטמאתיו ע"כ. וכתב הרב ז"ל דמתוספתא זו נראה כסברת החולקים על רבינו וס"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומא' אך לרבינו דמקב' טומאה בכ"ש לא שייך לומר טמאני וטמאתיו דהא קודם התפוח היה טמא אלא שלא היה מטמא וצ"ע א"ד ז"ל יע"ש. ולענ"ד אחר המחילה רבה דאין מהתוספת' הלזו סתירה לסברת הרמב"ם ז"ל דאף דאפי' כ"ש אוכל מקבל טומאה שייך שפיר לו' לאחר שנתפח טמאני וטמאתיו דהכי קאמר טמאני טומאה חמורה דקודם התפוח כיון שלא היה מטמא אחרים טומאתו קלה היתה וכטהור חשיב וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי"ג מאהלות משנה ה' וז"ל וכבר ביארנו פעמים שטומאת אוכלין בכביצה ומה שיהיה פחות מכביצה לא יטמא טומא' אוכלין ולזה נחשבינהו כדבר טהור וכו' ע"כ. יע"ש. הרי דהגם שאעפ"י שאין בו כביצה טמא הוא טומאת עצמו כיון שטומאתו קלה דאינו מטמא אחרים כטהור יחשב. וא"כ שפיר קאמר בתוס' גם לדע' הרמב"ם טמאני וטמאתיו וכאמור כנלע"ד:
רצה
טומאת אוכלין. נסתפק הרב מ"ל ז"ל פ"ד מה' טומאת אוכלין למ"ד דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומא' אם שני חצאי ביצה נטמאו כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה אי הוו טמאים. או דילמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קבל טומאה וא"כ כי יצטרפו אח"כ אינו מעלה ומוריד. וההיא דכתב רבינו בפ"ד מה' שאר אבות הטומאה דין י"ג פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאים מד"ס. אינו ענין לזה דשאני שרץ ונבילה שהטומאה היא מצד עצמם ולא קבלו אותה ממקום אחר ולפיכך כל שיש כשיעור מצטרפין אף שבתחלה לא היה בו כשיעור. ופשיטא דאם צרף שני חצאי נבילה דמטמאים אבל בדבר המקבל טומאה מאחר ובשעת קבלתו לא היה בו שיעור נ"ל שאף אם טפח ועמד על כשיעור אינו מעלה ומוריד כלל תפיחה זו וכן אם צרף שני חצאי ביצה דינא הכי שוב ראיתי בתוספתא וכו' והדבר צ"ת א"ד ז"ל יע"ש:
והנה מ"ש הרב ז"ל בתחלה דההיא דפחות מכזית מן הנבילה שתפחו וכו' דמטמא אינו ענין לזה דשאני שרץ ונבילה שהטומאה היא מצד עצמם וכו' וסיים ופשיטא דאם צרף שני חצאי נבלה דמטמאים. אף שעיקר חלוקו דחלק בין נבילה לטומאת אוכלין חלוק נכון הוא. אמנם מה שהוליד מזה והכי אמר מר בפשיטות גמורה דפשיטא דאם צרף שני חצאי נבלה דמטמאים. אחרי המחילה רבה מכבוד רבונותיה דמר דדברי תימא הם דשני חצאי נבלה שצרפם אינם מטמאים דחבורי אדם לא חבור הוא והנוגע בשני חצי זיתי נבילה המופרכים לגמרי אף שחברם וחתכן בקיסם אינו טמא וכדאמרי' פרק העור והרוטב דף קכ"ד ע"ב דמוקמי' התם להא דתנן ומודה ר"ע בשני חצאי זתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא במרודד ופרש"י במרודד שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית ורצופות בשר במרודד מזה לזה ומחברתו יע"ש. וכ"כ התוס' ז"ל בנזיר ד"ן ע"ב ד"ה ת"ש וז"ל היה מפורר פרורין של חלב המת שלא היה מעיקרא זית שלם אע"ג דהתיכן באור ונעשה הכל חתיכה אחת טהור כדמסיים בתוספת' באהלות פרק רביעי מפני שחבור אדם אינו חבור וקודם שהתיכו לא היה כזית מחובר יחד ולא היה מטמא הנוגע במקצת או אפילו הנוגע בכולו דלמאן דלית ליה נוגע וחוזר ונוגע לכך כי היתכן נמי לא חשיב זית שלם וכיון שחבור זה בא ע"י אדם. ואע"ג דרביעית דם הבאה משני מתים מטמא למאן דאית ליה יש אם למקרא דכתיב על כל נפשות מתוכן וכן שני חצאי זתים משני מתים דטמא במסכת אהלות בתוספתא פ"ד י"ל דהיינו דוקא לענין אוהל לפי שראוי לאהיל על שני החצאין יחד אבל בנגיעה לא מטמא והא דאמרי' בפ"ג דאהלות הנוגע בשני חצאי זתים מן הנבל' טמא י"ל דהתם מיירי שיש בשר מרודד ביניהן המחברן יחד וכי האי גוונא משני בפרק העור והרוטב דקכ"ד עכ"ד התוס' ז"ל יע"ש. ועמ"ש הר"ש ז"ל ריש פ"ג דאהלות. הרי לך בהדיא כל בתר איפכא ממאי דפשיטא ליה להר"ב מ"ל ז"ל דשני חצאי נבילה אם צרפן דמטמאין אלא שני חצאי נבלה שצרפן אינן מטמאין משום דחבור אדם אינו חבור ותמיהא לי מלתא טובא על הרב מ"ל ז"ל דכל רז לא אניס ליה איך הכא כתב דפשיטא דאם צרף שני חצאי נבלה דמטמאים וצל"ע:
רצו
טומאת אוכלין. נסתפק הרב מ"ל ז"ל בפרק כ"ג מה' כלים למ"ד דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה. באוכל כביצה שנטמא וחתך ממנו חצי אם פקעה הטומאה מינה יע"ש. ולדידי יש להוכיח מש"ס דע"ז דנ"ב סע"א דלא פקעה דהרי מוכח משם דאין שום טהרה באוכלין יע"ש. גם מדברי התוספות דנדה דף ד' ע"א ד"ה שאני אומר יש להוכיח דלא פקעה הטומא' מיניה יע"ש. וכן מוכח נמי מדברי התוס' ז"ל בזבחים דל"א דלא פקעה יע"ש ברש"י ד"ה לטמא בקל ובתוס' ד"ה אמר רב המנונא גם ממ"ש הר"ש פי"א דפרה משנה ג' שהגיה שם התוספתא אם אין בה כביצה בין טמאה בין טהורה טהורין יע"ש. מבואר לפ"ז דטומא' לא פקעה. גם ממס' ערלה פ"ב משנ' ד' מוכח דלא פקעה טומאה מיניה ועיין בחולין דק"א ועיין עוד בזבחים דמ"ג ע"ב במאי דאמרי' וטומאתו וכו' יע"ש ודוק היטב. ותו לא מידי:
רצז
טומאת אוכלין. נסתפק הרב שער המלך ז"ל ח"א די"ד ע"ג לדעת הסוברים דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא. אי אמרינן הכי בקדשים ג"כ דומיא דתרומה שכתבו התוס' בפ' המצניע דאינו מקבל טומאה וכתב דמסתברא ליה שדבר זה תלוי במחלוקת שלדעת רש"י בפ' כל שעה דל"ה דעצים ולבונה טומאתן מדרבנן והא דאמרי' חבת הקדש מכשירתן מדרבנן קאמר וכן היא דעת הרמב"ם פ"י מה' טומ' אוכלין. ה"נ הכא לא מהני חבת הק' אך לדעת התוס' ולדעת הראב"ד דעצים ולבונה מדאורייתא משום דחבת הק' מכשירתן ומשוי ליה אוכלא. ה"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרי' דחבת הק' מכשירתן ומשוי ליה אוכלא אפי לפחות מכביצה. ואסיק לבסוף בראיה מדברי הרשב"א ז"ל פ' ג' שאכלו דמ"ט אהא דאמרי' התם דטעמא דר"מ דאמר מי שיצא מירוש' ונזכר שהיה בידו בשר ק' דחוזר עליה בכביצה משום דחזרתו כטומאתו וכו' וז"ל לפי' ר"ת דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה ניחא אבל לדברי רש"י ז"ל וכו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דאפילו בקדשים ס"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה א"ד ז"ל יע"ש ואי מהא אכתי יש לדחות דשמא הרשב"א ק"ל לסברת רש"י לפי דעתו דס"ל דחבת הקדש מכשירתן אינו אלא מדרבנן. אמנם לדעת הסוברים דהוא דאורייתא אכתי לא שמעינן. אך לענ"ד יש להוכיח דבר זה מריש פרק חומר בקדש דחשיב התם מעלות דקדש יותר מתרומה לענין טומאה יע"ש. ואם איתא דבקדש אפי' פחות מכביצה מקבל טומאה. ליחשוב נמי מעלה זו דבשר קדש פחות מכביצה דמטמא טומאת אוכלין משא"כ בתרומה ועמ"ש שם התוס' ד"ה ע"ב ד"ך חומר בק' ובדכ"ה ע"ב ד"ה דתנן. ועיין עוד בתוספות בב"ק דע"ז ד"ה ובש"מ שם דקל"ג ע"ב מן הספר בשם תלמידי הר"ף ודוק. ועיין בש"ס פסחים פ' כיצד צולין דפ"ה ע"א דאמרי' התם דפגול ונותר טומאתן בכביצה דמבואר דגם בבשר קדש דוקא בכביצה דהא פגול ונותר קדש הן והאוכלן במעילה. ובמנחו' דנ"ד ע"א ודק"ב אמרי' נותר עפרא בעלמא הוא אמאי מטמא טומא' אוכלין ומשני בחיבת הקדש יע"ש הרי דגם בנותר איתיה להא דחבת דקדש ואפ"ה מבואר בפסחים דמטמא טומאת אוכלין בכביצה:
רחצ
טריפה אינה חיה זב חדש ואינה יולדת ולכן קי"ל דכל ספק טריפה עד ששהתה י"ב חדש ובנקבה עד שתתעבר ותלד כשיר' כמו שפסקו הטור כיו"ד סי' ז"ן והש"ע שם והרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שחיטה דין א' יע"ש.
ונסתפק הרב פר"ח ז"ל בתשו' שבסוף קונ' מים חיים סי' ב' אי אמרינן הכי גם בזכר טריפה דאינו מוליד או"ד טריפה זכר מוליד. ופשיט לה ממ"ש בגיטין דמ"ג איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנ"ל אמ' רב אדא בר אהב' בשעשאו. טריפה ומאי יורשיו נפשיה ואם איתא דטריפה מוליד אמאי הוצרך לדחוקי ולומ' מאי יורשיו נפשיה ואמאי לא קאמר דיורשיו כפשטיה דהיינו ששחררו ונשא אשה אח"כ אלא ודאי משמע דטריפה אינו מוליד א"ד ז"ל יע"ש. והרב באר יעקב ז"ל בי"ד סי' ז"ן דמ"ו ע"ג כתב דאין ראיית הרב פר"ח ז"ל ראיה מוכרחת דא"כ היה קשה אברייתא למה שנה ביורשיו כיון דלא אתא אלא לאשמועינן דמשלם ח"כ לו וח"ק לרבו הו"ל להברייתא למיתני רבות' יתירה דמשלם ח"כ לדידיה ולמה ליה כלל לשנות ליורשיו אע"כ דהמית ממש איירי והוצרך למיתני יורשיו דוקא לזה קאמר הש"ס דבאמת הפירו' מאי יורשיו לנפשיה ר"ל לדידיה תני הבריית' ולא ליורשיו ועוד דא"כ חסר זה מהבריי' דהו"ל למתני ושחררו ונשא אשה והוליד וע"כ יהא צריך להגיה בחסורי מחסר א"כ עדיפי קאמר מאי יורשיו לנפשו והמק' דפריך שם והא יורשיו קתני קאי אדברי המתרץ דמשני מאי יורשיו לנפשיה וכ"ת למה באמת לא משני עלה חסורי מחסרא כנ"ל י"ל כיון דבלא"ה מקשה דליכא כופר אלא כשהמית מש"ה לא נחית לאוקומי בחסורי מחסרא ודוק היטב בגמ' ותמצא שנכון הוא א"ד ז"ל יע"ש. גם הרב שער המלך ז"ל פי"א מה' שחיטה דקמ"ז ע"ד בתחלה כך חשב לדחות ראיית הרפ"ח ז"ל הנז' אבל אח"כ לקמן דקמ"ח ע"א הדר ביה וכת' וז"ל שוב ראיתי שמ"ש. לדחות ראיית הפר"ח ז"ל טעות היא בידי שראיית הפר"ח ז"ל נראה נכונה על אופן זה דניהי דרב אדא בר אהבה ע"כ הוצרך לומר מאי יורשיו נפשי' כמ"ש מ"מ רבא דפריך עלה וקאמר ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועו' כופר הוא ואמר ר"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אמאי נייד רבא מהך אוקמתא דר"א דהשתא לדידיה ניחא דהוצרך תנא למתנייה דוקא יורשיו משום דכופר אינו משתלם אלא לאחר מית' אלא מוכרח דטריפ' אינו מוליד הן אמת שמריהוט לשונו של הפר"ח ז"ל משמע שעיקר ראייתו מאוקמתא דרב אדא גופיה ואפשר שהרב ז"ל מרוב מבינתו סמך על המבין וקצר בלשונו א"ד ז"ל יע"ש ועמ"ש הרב באר יעקב ז"ל ועוד דא"כ חסר זה מן הבריי' דהו"ל למתני ושחררו וכו' דיש לדחו' בזה גם ראיית הרב שעה"מ ז"ל מהא דרבא די"ל דה"ט דנייד רבא מאוקמתא דרב אדא משום דא"כ ע"כ צ"ל דחסורי מחסרא. איברא דהרב באר יעקב ז"ל סיים והמקשה דפריך שם והא יורשיו קתני קאי אדברי המתרץ וכו' וכ"ת למה באמת לא משני עלה חסורי מחסרא כנ"ל י"ל כיון דבלא"ה מקשה דליכא כופר אלא כשהמיתו. וכו'. ודבריו אלו תמוהים טובא דאדרב' לרבא דאמר דאינו משתלם כופר אלא לאחר מיתה אתי שעיר טפי וכמ"ש הר' שע"ה ז"ל וא"כ אמאי נייד מאוקמתא דר"א ועיין במחזיק ברכה יו"ד סי' ז"ן. ולע"ד בהך ברייתא כיון דתני ליורשיו אי אמרינן דחציו עבד וחציו בן חורין אין קדושיו קדושין לא הוי חסורי מחסרא דלא הוצרך התנא להאריך ולמיתני ושחררו דזה מובן ממאי דתני ליורשיו דכיון דחציו עבד וכו' יורשין מנ"ל ומזה מובן מאליו דהיינו ששחררו ולכן לא הוצרך התנא לאומרו שדרכו לקצר ובכן הדרא ראיית הרב לדוכתא מהא דרבא וכמ"ש הרב שעה"מ ז"ל. אמנם נראה דאכתי יש לדחות ראיית הרב פר"ח ז"ל והיה בהניח הנחה סוברת דמדקתני נותן חצי קנס לרבו ע"כ דמיירי שעמ' בדין קודם שנשתחרר דאי לאחר שנשתחרר כיון דאין העבד זוכה בקנס עד לאחר שעמד בדין א"כ י"ל דכיון דבשעה שנתחייב בעל השור בהקנס להעבד הוה לאחר שנשתחרר תו ליכא שום זכות לרבו בקנס. וכיון שכן דשעת חיוב הקנס והכופר הוה קודם השחרו' אמאי קתני ונותן חצי כופר ליורשיו הא כיון דע"כ דבשעת נתינת הקנס דנותן המתחייב לרבו עדיין עבד חי הוא הו"ל למימר ונותן ח"כ לעבד. וכ"ש לרבא דסבי"ל דאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה א"כ אין העמדתם בדין אלא לאחר מיתת העבד דכל זמן דעודנו חי אע"ג דטריפה הוה כיון דאינו חייב בכופר עד לאחר מיתה דטריפה לא מחייב ודאי דלא מצי לתובעו בדין עד אחר מית' ומה"ט אמרינן בב"ק דמ"ב ע"ב ת"ר והמית איש או אשה אמר רע"ק וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה וסבר רע"ק לא ירית לה בעל והתניא וירש אותה מכאן וכו' דברי רע"ק אמר ר"ל לא אמר אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה והו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מ"ט אמר קרא והמית איש או אשה וכו' ופירש"י לא אמר ר"ע נזקיה ליורשיה אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מית' הילכך לא זכתה בו מחיים ע"כ. הרי דעיקר מילת' דר"ל דמייתי לה רבא בא מבואר דכל זמן דלא מת ליכא שום חיוב כלל ועיין עוד שם דמ"ג ע"א ברש"י ד"ה כרבי וכו' יע"ש. וא"כ כיון דאין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה ממש לר"ל ה"ה דהחצי קנס דקתני הכא דנותן לרבו היינו לאח' מית' ממש וכל זמן שלא מת ליכא שום חיובא וכיון דקודם שמת לא מחייב בח"ק לרבו כשם שאינו מחייב בח"כ דצד חירו' א"כ הא דקתני בהך בריי' נותן ח"ק לרבו וח"כ ליורשיו לא מצית לאוקמ' בשעשאו טריפה ושחררו דאם שחררו קוד' שבא לידי חיוב הקנס והכופר תו לית ליה לרבו כלום שהרי שחררו וכי מת דאז בא לו החיוב של הקנס משוחרר הוי ואין לו אדון ואיך קתני נותן ח"ק לרבו אלא מוכרח דמת עבד והילכך החצי קנס לרבו כנלע"ד ויפה עשה הרב פר"ח ז"ל שלא הביא ראייתו מהך דרבא אלא עיקר ראייתו היא מהא דר"א ודלא כהרב שער המלך ז"ל.
ולע"ד נראה לפום ריהטא דזכר טריפה מולי' ואמינא לה מהא דאמרי' בחולין די"א ע"א מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה וקאמר התם רבינא אתיא מעדים זוממין דאמר רחמנא ועשיתם לו כאשר זמם וכו' וליחוש דילמא הך דאסהידו ביה טריפה הוה אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא וכי תימא דבדקינן ליה וכו'. ואיכא לאקשויי דהא רבינא סבי"ל טריפה אינה יולדת כמבואר בחולין דנ"ח ע"א א"כ כיון דמאי דשאלינן מנ"ל דאזלינן בתר רובא הוה ברובא דלית' קמן כגון קטן וקטנ' ופרש"י קטן וקטנה דפליגי במקום מצוה דבעי להקים שם והאי לאו בר הכי הוא וכו' יע"ש. אמאי לא מייתי רבינא ראיה מהא דאמרה תורה יבמה יבא עליה ודילמא טריפה הוא וטרפה אינו מוליד וכיון דאינו מוליד נמצא פוגע באש' אח שלא במקו' מצו' דבעי להקים שם והאי לאו בר הכי הוא' דטריפ' אינו מוליד. וליכא למימר דס"ל טריפה אינה חיה והילכך האי דחיי זה כמה אוקמי' ליה אחזקתי' דא"כ מאי ראיה מייתי מעדים זוממין הא י"ל כי אמר רחמנא בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם מיירי דהך דאסהידו עליה דחי זה כמה והו"ל רובא וחזקה אלא ע"כ או דסבי"ל דטריפ' אינה חיה וכמ"ש התוס' ד"ה ודילמא הך דאסהידו עליה וכו' או אפי' את"ל דס"ל דטריפ' אינה חיה חזק' שלא נתברר' ולא נודע' אפי' שעה אחת לא אזלינן בתרה וכמ"ש התוס' שם ע"א ד"ה אתיא מפרה אדומה יע"ש. אמנם אי אמרי' דאע"ג דטריפ' נקבה אינה יולד' זכר טריפה מוליד לק"מ דהשתא מהא דאמ' רחמנ' יבמה יבא עליה ליכא לאתויי די"ל דמיירי כגון שהיבמה ילדה באיזו זמן קודם דנמצא השתא גבי דידה איכא רובא וחזקה דאתבררה והיבם אף אם הוא טריפה מוליד. ומיהו זה יש לדחות די"ל דלעולם גם זכר טריפה אינו מוליד וכי אמר' תור' יבמה יבא עליה י"ל דמיירי בכגון שגם היבם היה נשוי אשה והוליד ואע"ג דגם שראינו אשתו ילדה אכתי י"ל דאיהו טריפ' והני לאו דידיה נינהו מ"מ אמרי' רוב בעילות אחר הבעל וכיון דאית ליה רוב דגופו דלאו טריפה הוא וכנגד המיעוט דטריפה איכא רוב אחר דהוליד דרוב בעילות אחר הבעל הילכך בכה"ג חשיב המיעו' דטרפו' דידיה מיעוט' דמיעוטא והילכך יבמה יבא עליה אמנם דנזיל בתר חד רובא כי הא דקטן וקטנה מנ"ל והילכך מייתי לה מעדים זוממין.
האמנם אכתי נ"ל דיש להביא ראיה דזכר טריפה מוליד מהא דמייתי רבינ' מעדים זוממין ודילמ' הך דאסהידנ' ביה טריפ' הוה. והשתא לדידיה דסבי"ל דטריפה אינה יולדת מאי ראיה מייתי מהא דעדים זוממין דנזיל בתר רובא בקטן וקטנה. דילמא לעולם דלא אזלי' בתר רובא וכי אמר רחמנא בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם מיירי כגון דאסהידו באיש דהרג או עשה עבירה שחייב עליה מיתה בזמן פלוני ואחר הזמן ההוא שהעידו העדים עליו שעשה העבירה הוליד דהשתא אית ליה להך דאסהידו ביה תרי רובא רוב של גופו דלאו טריפה הוא וכנגד מיעוט דטריפה אית ליה רוב אחר שהוליד דרוב בעילו' אחר הבעל ומשו"ה אמרה תורה ועשיתם לו וכו' דבתר תרי רובא כה"ג אזלינן דהוה מיעוט דטריפות מיעוט' דמיעוטא. אבל בתר חד רובא כהאי דקטן וקטנ' מנ"ל דאזלינן בתריה אלא מוכח דסבר טריפ' מוליד והילכך שפיר מייתי רבינא ראיה מהך דעדי זוממין דאזלינן בתר רובא.
איברא דראיתי להרמב"ן ז"ל בחי' לגיטין דנ"ו ע"ב עלה דטיטוש שניקר במוחו ז' שנים שכתב וז"ל ויש מי שכת' דהוא בדוק אצלו דנקב קרום של מוח באדם אינו טריפ' ומולי' ומשביח ואין כל י"ח טריפות שבבהמה באדם אלא יש מהן א"ד ז"ל יע"ש. ומדכת' כהאי לישנא ומולי' ומשביח וכו' משמע דגם זכר טריפה אינו מוליד רק שבמין אדם נקב קרום של מוח לאו טריפה הוא ומוליד דודאי לישנא דמוליד אזכר משמע שהזכר הוא מוליד דאילו בנקבה לא יאמר מוליד רק יולד' ויש לדחות דמוליד לאו אזכר קאמר אלא על מין אדם ולעולם על נקיבה קאמר.
רצט
טביעת עינא. צורבא מרבנן אית ליה טביע' עינא כדאיתא בגיטין דז"ך. וכתבו שם התוס' דעם הארץ נמי ידע בטביעת עינא ע"ש. ונסתפק הרב בני דוד בקונט' עגונא ד"י ע"ב סי' ר"ך אי אמרינן נמי באשה דאית לה טביע' עינא דאע"ג דכתבו התוס' דגם עם הארץ אית ליה טביעת עינא אפשר דאשה גריעה מע"ה יע"ש והרב מהר"י אלגאזי ז"ל בס' קהלת יעקב דף ר' ע"ג הביא להאי ספיקא דהרב בני דוד ז"ל וכתב ולעד"ן אין מקו' לספק בזה דהא בפ' גיד הנשה דצ"ו אמרינן דט"ע עדיף. מסימן דאלת"ה היאך סומא מות' באשתו ובני אדם מותרין בנשותיהם בלילה אלא בט"ע דקלא וע"כ ה"ה נמי דאמרינן אשה סומא היאך מותרת בבעלה וגם נשים היאך מותרות בבעליהן בלילה וע"כ בטביע' עינא דקלא עכ"ד ז"ל יע"ש.
ולענ"ד אחרי המחילה רבה דאין פשיטתו להאי ספיקא דהרב ב"ד ז"ל מההיא דפ' ג"ה פשיטות כלל דאיכא למימר דהא דאשה סומא מותרת בבעלה ונשים בבעליהן בלילה לאו משום טביעת עינא דאתתא בלחוד אלא משום טביעות עינא דהבעל נמי דמכיר בקלא דידה בלילה והוא אומר לה דהוא בעלה והיא אשתו וכן כשהיא סומא הרי הבעל מודיע דהוא בעלה וכיון שהבעל אומר לה דהוא בעלה והיא גם היא מכירו בטביעת עינא בכה"ג שפיר מהניא לה ט"ע בהצטרפות עדות הבעל דהוא בעלה דחזקה ודאי דלא משקר לעבור על התורה. אמנם היכא דליכ' רק טביעת עינא בלחוד דלית מאן דידע ליה רק האי איתתא בט"ע. אפשר דאשה גריעה מע"ה וכדמספקא ליה להרב בני דוד ז"ל. ואדרב' אפש' להוכיח מהך סוגיא דפרק ג"ה כל בתר איפכא דאוכח מינה הרב מהר"י אלגאזי ממאי דמייתינן ראיה דט"ע עדיף מסימן ממה שבני אדם מותרין בנשותיהן בלילה. והשתא איכא לאקשויי דמאי ראיה היא זו שאני הא דבני אדם מותרי' בנשותיהן בלילה דאיכא ט"ע דתרי ט"ע דהאי' באשתו וט"ע דהאשה בבעלה וכן נמי בסומא איכא האש' שהיא אומרת לבעלה דהיא אשתו ולהכי מהני ט"ע אבל בעלמא דליכא רק ט"ע דחד בלתי שום דבר אחר אכתי מנ"ל דיהא עדיף מסימן. וכדי לתרץ זה צ"ל דט"ע דאיתת' לא חשיב למידי דלית לה לאתת' ט"ע כלל ואין ההיתר רק משו' ט"ע דהבעל בלבד. וא"כ הרי איכא לאוכחי מהאי סוגיא דאיתתא לית לה ט"ע כל בתר איפכא דמוכח מינה הרב ז"ל. ומיהו גם זה יש לדחות. אמנם מדברי הריטב"א ז"ל הביא דבריו הרב בס' אסיפת זקנים לב"מ לריש די"ט ע"א דמ"ט סע"א מן הספ' מפורש יוצא להדיא דה"ה אשה דאית לה ט"ע ונאמנ' בטביעת עינא ואכתוב דבריו בסימן שאחר זה.
ש
טביעת עינא. אע"ג דטביעת עינ' עדיף מסימן כדאיתא פרק כל הבשר מ"מ לא מהדרינן אבדתא בטביע' עינ' אלא לצורב' מרבנן דוקא אבל לאיניש דעלמ' חיישי' דילמא משקר שאומר שמכירו בט"ע ואינו מכירו. הילכך אע"ג דבאיסורי כל חד וחד נאמן על עצמו בט"ע ובזה כל אדם מותר באשתו בלילה כדאית' התם זהו בדב' שלו וברשותו אבל במה שהוא בידינו אין להאמין אלא צורב' מרבנן דוקא הא אלו הבעל עצמו או האשה או השלי' מצאה גיטה ומכירו בט"ע ונטלו הרי הוא כשר. כ"כ הריטב"א ז"ל הביאו הר"ב בס' א"ז פ"ק דב"מ לדי"ט.
שא
טענינן ליתמי כל מאי דהוה מצי אבוהון למטען. נסתפק הר' הגדול מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ט' היכא שאין ליורשים חזקה בגופו של דבר כגון שראובן הפקי' אצל שמעון בעדים דבר המסויים ומת שמעון אע"ג דאי הוה קיים שמעון וטעין חזרתי ולקחתי ממנו היה נאמן במיגו דאי בעי אמר החזרתי או נאנסו. לגבי יתמי לא טענינן להו הכי כיון שאין להם חזק' בגוף המטלטלין שהרי אנו יודעי' שבתור' פקדון באו ליד מורישן וכדאמרינן בפ' חזקת גבי אומן אי בעד אחד אמאי יש לו חזקה אלא דהכא נאמן היה מורישם בטענה זו מטעם מגו וכיון שכן אנן לא טענינן להו הכי א"ד ז"ל יע"ש. ודבריו תמוהים דלהדיא כתב הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ב סי' ס"ה דטענינן ליתמי אף בכה"ג שאין ליורשים חזקה בגופו של דבר ואפי' בפקדון בשטר קי"ל דאינו יכול לגבות מהיורשים אע"פ ששטר הפקדון בידו משום דנאמן לומר החזרתי ובשבוע' מיגו דאי בעי אומר נאנסו ואלו נפטרו דטענינן ליורש וא"צ לישבע כלל יע"ש. ועיין מ"ש עוד הרשב"א ז"ל שם סי' ס"ג. ועיין עוד בש"מ לב"ק קע"ג ע"ג וע"ד מן הספר כי משם באר"ה גם כן פשיטות גמור להאי ספיק' דמהרימ"ט ז"ל ועיין שם בלשון המאירי ובנמוקי יוסף שם בשם הרא"ה ז"ל יע"ש. ותו לא מידי.
שב
טענינן ליתמי. נסתפק הרב כנה"ג בח"מ סי' קנ"ד הגב"י אות מ"ז אם הטענה דאיכא למטען ליתמי הוה באופן דשכנגדם אי עביד הכי איסורא עבד אי טענינן ליתמי טענה כזו או"ד לטעון טענה שע"י מחזקינן להאי בדעביד איסורא לא טענינן. ומסיק דלא טענינן ליהו בכה"ג דאחזוקי אינשי דקא עברי איסורא לא קא מחזקינן יע"ש. ולפום ריהטא צריך לעיין בזה בסוגיא דפ' חזקות הבתים ד"ס ע"ב במאי דפרכי' התם נפלה חוזר ובונה אותה מהא דאין מסיירין וכו' וכתבו שם התוס' ד"ה נפלה וכו' דהכי פריך אמאי חוזר ובונה אותה כיון דנפלה אית לן למתלי שבאיסור הוציא יע"ש. והשתא אם איתא דאחזוקי אינשי דקא עבדי איסורא לא קא מחזקינן אפילו לטעון ליורש וללוקח כ"ש התם דמיירי בלוקח דטענינן ליה שהמוכר לתוך שלו הוציא ע"ש ברשב"ם בפירוש המשנה א"כ אפילו נפל אמאי לא יבנה משום דילמא באיסור הוציא המוכר ולאחזוקי להמוכר דעבד איסורא הא אחזוקי אינשי באיסורא לא מחזקינן אפילו לטעון ליורש וללוקח כ"ש דלית לן לטעון נגד היורש וללוקח דהמוכר עביד איסורא. אלא מבואר דלא אמרינן בטענות אחזוקי אינשי בדעביד איסורא לא טענינן אפי' היכא דהטענה היא נגד היורש והלוקח וא"כ מינה דכ"ש דטענינן נמי ליורש וללוקח אפילו דהטענה היא שהכנגדם אי עביד הכי עביד איסורא ומיהו יש לדחות קצת:
שג
טובת הנאה אינה ממון. כתב מהר"י מינץ ז"ל בתשובה הובאה בתשו' הרא"ם ז"ל ח"ב סי' ל"ט וז"ל ומה שמתנת כהונה חשיב למהר"מ מתנה מועטת איכא למימ' שהולך לפי שטתו דדעתו נוטה דטובת הנאה אינה ממון כדאמר במרדכי פ"ה דב"מ ופ' שבועת הדיינין. אבל לרשב"א דפוסק דטובת הנאה ממון איכא למימר דחשיב דבר מרובה עכ"ד יע"ש. ולפום ריהטא דברי הרב ז"ל תמוהים לענ"ד דהא האי מלתא דאמר מר הר"מ ז"ל דמתנות כהונה חשיב מתנה מועטת לאו סברא דנפשיה היא דתלמוד ערוך הוא בב"מ פרק הזהב דמ"ט ע"א ואטו נאמר דהך סוגיא דפ' הזהב לא אתיא אלא כמ"ד טובת הנאה אינה ממון. אלא נראה דאף למ"ד טובת הנאה ממון מתנות כהונה חשיב מתנה מועטת: