גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות החי"ת
רפג
חביבה מצוה בשעתה. אין חבוב מצוה בשעת' אלא בזמן עיקר קיומה של המצוה אבל בזמן מכשירה של מצוה לא. כגון מנות אכילת מצה אין חבוב מצוה אלא בזמן קיומה דהיינו אכילת המצה לא זמן אפייתה. תדע דהא אנו אופין אותה אחר חצות בזמן הראוי לשחיטת הפסח אעפ"י שאין זמן אכילתה עד הלילה. כ"כ הרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' תע"ז. ועיין בהגהות אשירי הלכות פסחים שכתב דג' מצות של מצוה נכון לאפותה בליל ט"ו דחביבה מצוה בשעתה וכ"כ הגה"מ פ"ו משם בעל הרקח ז"ל.
רפד
חביבה מצוה בשעתה. אפילו להניח המצו' כדי שיעשנה למחר ויהיה בעשייתה או תרתי מצות משא"כ כשעוש' המצוה היום ליכא אלא חדא אפ"ה יעשנ' היום ולא יאחרנה עד למחר משום דחביבה מצות בשעתה. כן למדתי מהסוגיא דפסחים דק"ה ע"א דפרכינן התם עלה דמי שלא קדש בליל שבת הולך ומקדש כל היום מהא דתניא כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם ואם אין לו אלא כוס אחד אומר עליו קדוש היום מפני שקדוש היום קודם לכבוד יום ואם איתא לישבקיה עד למחר וליעביד ביה תרתי כלומר קדוש היום והוי נמי כבוד יום קצת. א"ל חביבה מצוה בשעתה יע"ש. הנה דאף דאם יניחה עד למחר עביד ביה תרתי מצות קדוש היום ומצות כבוד היום אפ"ה אומר עליו קדוש היום בלילה משום הא דחביבה מצוה בשעתה.
רפה
חצי שיעור אסור מן התורה. נסתפקו האחרונים ז"ל אם גם במצות עשה איתא להאי דינא דחצי שיעור ונ"מ דאם אין לו אלא חצי זית מצה בליל פסח דחייב לאוכלו משום דגם חצי שיעור חייב בו מן התור'. או דילמא במצות עשה לא אמרי' חצי שיעור חייב בו מן התורה. עיין להרב מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב דף שהאריך בזה ועיין להרב מהר"י חוץ ז"ל בס' חק"ל ח"א חא"ח.
ולדידי הדבר מפור' יוצא מדברי הר"ב תה"ד ז"ל בפסקים וכתבים סי' נ"ב דבמצות עשה לא אמרינן חצי שיעור חייב בו מן התורה שכתב שם דחתיכות של אתרוג שנצטמקו ועמדו על פחות משיעור ודאי אסור דכל פחות משיעור כאילו אינו הוא וא"צ ראיה א"ד ז"ל יע"ש. הנה דפשיטא ליה להרב ז"ל דלא אמרינן ח"ש חייב מן התורה לקיים במ"ע דהא בנדון דידיה הני ישובי' שהגיעו להם החתיכו' אחר שנצטמקו לא היה להם אתרוג אחר רק האי חתיכה דלית בו כשיעור וא"כ איך כתב הרב דפשיטא דאסור דכל פחות מכשיעור כאלו אינו הוא והא קי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ ה"נ הכא גם בחצי שיעור חייבים מן התורה בעלי הישוב ההוא לקיים מצות ולקחתם לכם אף שהחתיכה היא חצי שיעור ולברך עליו נמי יברכו כיון דהיא מצוה מן התורה. אלא מבואר דפשיטא ליה להרב ז"ל דגבי חיוב מצות עשה לא אמרינן חצי שיעור חייב בו מן התורה. ומן התימא על הרב מהריט"א והרב מהר"י חזן ז"ל שהאריכו בפרט זה ולא זכרו שרים לדברי הר"ב תה"ד ז"ל אלו.
רפו
חובר חבר. אפילו לאסוף נחשים ועקרבים ע"י לחש אסור משום חובר חבר. כדאמר אביי בפ' ד' מיתות דף ס"ה האי מאן דצמיד זיבור' ועקרבא אע"ג דקא מכוין דלא ליזקו אסיר יע"ש:
והנה בסנהדרין פרק חלק דק"א תניא לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת ופירש רש"י ז"ל לוחשין לחישת נחשי' ועקרבים שלא יזיקו ואין בזה משו' צידה ע"כ יע"ש. ולפום ריהט' קשה טובא על דברי רש"י ז"ל דהאי כדי שלא וזיקו דכתב היכי דמי אי בשיש סכנה אפי' צידה גמורה שרי. ואי בליכא סכנה אפילו בחול נמי אסיר משום חובר חבר וכדאמר אביי בפ' ד' מיתו' כנז'. וכבר הקשה על רש"י הרב מהר"י אלפנדרי ז"ל בס' מרכבת המשנה הבאתי דבריו לעיל במערכ' האל"ף סי' א' יע"ש. ואני מצאתי להרמ"ה ז"ל בשיטתו לסנהדרין שכתב שם בפרק חלק וז"ל לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת שלא יזיקו אי קשיא לך הא דאמרינן בפ' ד' מיתות אמר אביי האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא אע"ג דקא מכוין דלא ליזקו אסיר. לא קשיא התם כגון דקטר להו דלא לינשוף מדוכתיה אי נמי לחבוריה לדוכתא אחרינא והיינו לשון חובר דקרא ולשון צמיד' דנקט אביי דהוא מלשון צמיד פתיל ויצמד ישראל שהוא לשון דבוק וחבור אבל לעכובי' מלאזוקי שרי עכ"ד ז"ל יע"ש. ובכן תו לא קשיא מידי על רש"י. ז"ל דפר' חלק דס"ל לחלק להאי חלוקא דחלק הרמ"ה ז"ל ובהכי ניתו נמי פסקי מרן ז"ל בש"ע דבא"ח סי' שי"ח פסק להא דלוחשין לחישת נחשי' ועקרבים בשבת כדי שלא יזיקו וביו"ד סי' תע"ט פסק להאי דאביי דפרק ד' מיתות. אמנם לפי האי חלוקא דהרמ"ה ז"ל ניחא. ועיין לרי"ו נתיב י"ז ח"ה שכת' וז"ל מעשה שדים נחלקו בו הפוסקי' הרמ"ה כתב שהוא בכלל מעשה כשפים וכו' וה"ר אליעזר כתב דהמעשה שדים כגון להשביעם שיעשו חפצו במות' וכו' ולא מיקרי מעשה כשפים אלא בשלוקח דבר ועושה בו וכו' או ע"י לחש בלא השבעה אבל להשביע שדים מותר לכתחילה כמו שמצינו במשה שמא דמרך עלך וכדאמרי' לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת כדאמרינן בלהטיהם אלו מעשה שדים וכו' א"ד ז"ל יע"ש. וגם לפי דברי רי"ו זל אלו יש ליישב דברי רש"י ז"ל דפרק חלק כמובן. אבל יותר נכון בישו' דברי רש"י ז"ל במ"ש הרמ"ה ז"ל וכדכתיבנא. כנלע"ד. ועיין מ"ש עוד רי"ו בנתיב י"ב חלק ט' ותו לא מידי:
רפז
חזקה לא שביק איניש התירא ואכיל איסורא. נלע"ד דהיינו דוקא היכא דהאיסור ידוע ואין מקום להורות בו היתר אבל אי יש מקום להורות בו היתר לא אמרי' האי חזקה וטעמא רבה איכא למלתא דכיון דמורה היתר לעצמו נעשית לו כהיתר וכי עביד לה כדלא עביד איסורא דמי ליה לא יהיב דעתיה לשבוקיה ולעשות באופן אחר. כי ע"פ זה מינח ניחא לי הא דאמר ר"ן אמר רבה בר אבוה בבכורות נ"א דנחשדו כהנים אפטרי חמורים ופרכי' פשיט' ומשני' מ"ד ה"מ היכי דמוחזק לן דמקרי ועביד אבל בסתמא לא קמ"ל דמורו ביה היתרא ופרש"י וז"ל דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו הוא שלו למה לין לפדותו ע"כ. וראיתי להרב מהריט"א ז"ל בספרו הבהיר הלכות יו"ט די"א ע"א שהקשה דבפ"ח אמאי חשידי כהנים שלא לפדותו כיון דיכול לפדותו וליהנות מפ"ח בהיתר דלא מצינו אפילו מי שנחשד בדבר אחד דשביק היתרא ואכיל איסורא דכל היכא דאפ' לו לעשות בהתר עושה וכמו שמתברר בפ"ק דחולין ד"ד אמר רבא ישראל מומר אוכל נבלות וכו' מ"ט כיון דאיכא היתרא וכו' ומתבאר התם בסוגייא דאפילו באיסורא דרבנן אמרי' הכי וכ"ש באיסורא דאורייתא דל"ש היתרא וכו' וקי"ל כרבא וכיוצא לזה אמרי' בע"ז דל"ט ע"ב יע"ש וא"כ הכא אמאי חשדינן ליה לכהן דשביק התירא ואכיל איסורא היפך החזקה אשר השרושונו חו"ל דמדה היא בתורה דל"ש איניש התירא ואכיל איסורא ובשלמא בדהוחזק בכך דאיתרמי דעבר עבירה בפ"ח קודם פדיון א"ש כיון דהא איתרע חזקתיה דחזינן ליה דשבק התירא ועבר איסור אבל לר"ן דקמ"ל דחשודים הם אפי' בסתמא דמורה בה התירא הדבר קשה דלמה יהיו חשודים על כך מסתמ' כיון דאית לן חזקה אלימתא דל"ש התירא ועביד איסורא ויש ליישב קצת דאפי' לסברת ר"ן לא אמרו חז"ל דהכהנים נחשדו על פ"ח אם לא שראו חז"ל לקצת כהנים דעבדו עבודה בפ"ח קודם פדיון וכיון דראו כך בפועל אסרו ליתן בלא פדיון לכל כהן אפילו שאותו כהן שבא ליתן לו לא הוחזק בכך מ"מ כיון דראינו דקצת כהנים נחשדו בכך א"כ כל כהנים הם בכלל חשדא זאת דכיון דאיתרע חזקתייהו ממקצתם דשבקי התירא ועבדי איסורא בלי שום תועלת ודררא דממונא חשדינן לכולהו א"ד ז"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה אין בזה ישוב כלל לא מינה ולא מקצתה דאטו כל כהני דעלמא גוף אחד נינהו כי היכי דליתרע חזקתייהו דלא שבקי התירא ועבדי איסורא מפני מקצתם דעיננו להם ראו דשבקי הא כיון דהאי חזקה דלא שביק וכו' הויא חזקה אלימתא מה ראו חז"ל על ככה להחזיק כל הכהנים בחזקת רשעים דשבקי התירא ועבדי איסורא מפני מה שראו קצת מהם דרשעי נינהו ולא זהירי באיסורא. אמנם לפי האמור אעיקרא קושיא ליתא דהתם לא שייך כלל האי חזקה וכדיהיב טעמא דמורו ביה התירא דהשתא הכא לפ"ז תו לא שייך למימר האי חזקה כיון דהרי לא נראה ליהו איסורא בדבר ץ כאמור וברור:
רפח
חזקה לא שביק התירא ועביד איסורא. אפי' אי לא משכח התירא לגמרי אלא מדאורייתא אבל אסור מדרבנן חזקה לא שביק התירא דאורייתא ואכיל איסורא דאורי'. כ"כ הרדב"ז ז"ל בישנות סי' רצ"ז דצ"ט סע"ד:
רפט
חופה דחשיבה כביאה. מבואר יוצא מדברי התוס' פרק המגרש דפ"ה ע"א ד"ה דמן התורה חופה לאו כביאה הוה. גם מדברי רש"י ז"ל לפי פירושו שם מוכח כן. ועיין להרב שער המלך ז"ל בה' אישות בקונט' חופת חתנים מ"ש בזה דנראה דאשתמיט מיניה דברי. התוס' ורש"י ז"ל דפ' המגרש הנז' ועיין בחידו' הרשב"א ליבמות לדף שהביא תוספתא דמבואר ממנה דנשואין לאו כביאה הוה מן התורה ועיין בתשו' מהרח"ש זל חלק אה"ע סי' נ"ה:
רצ
חזקת שליח עושה שליחותו. אע"ג דנחלקו אמוראים אם חזקת שליח עושה שליחותו אם לא היינו כי. מספקא לן בעיקר השליחות אם עשאו אם לא עשאו אבל היכא דודאי עשה שליחותו אלא דהא מספקא לן אם שינה השליח אם לא לכ"ע חזקת שליח אינו משנה שליחותו. כ"כ הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בתשו' סי' כ"ט. ועמ"ש מהרשד"ם ז"ל חי"ד סי' רי"ד ומה שהקשה על דבריו הרב מההר"י אלגאזי ז"ל בס' קהלת יעקב בקונ' מדות חכמים אות החי"ת סי' א' דקצ"ד ע"ג יע"ש כי לפי דברי הרב בצלאל ז"ל הנז' יש ליישב דברי הרשד"ם ז"ל:
רצא
חזקת שליח עושה שליחותו. בממונא לא אמרינן חזקת זו כ"כ בתשו' הגהות מיימון דשייכי לה' קנין סי' כ"ב והביאו בס' הליכות אלי. והרב מהר"י אלגאזי ז"ל בס' קהלת יעקב בקונט' מדות חכמים דקצ"ד סע"ד הביא האי כללא וכתב עליה ולא ידענא מאי קמ"ל דאם הוא פוסק כרב ששת דפליג ארב נחמן וס"ל חזקת שלי' ע"ש משום דקי"ל כרב נחמן בדיני וכר"ש באיסורי. א"כ ממילא שמעינן דלענין ממון לא אמרי' חזקת שליח עוש' שליחותו דבאיסורי אמרו דהלכתא כוותיה לא בדיניה ומאי קמ"ל א"ד ז"ל יע"ש. ועיין להרב הנמק"י ז"ל בחי' שבועות דמ"א ע"ב על מתני' דהחנווני על פנקסו בשם הרא"ה ז"ל ז"ל שכתב מתני' רבותא קתני היכא דאיכא דמכחיש וכו' ומיהו אפי' היכא דליכא דמכחיש ליה כגון דליתנהו השתא לפועלים או שמתו אין לו אלא בשבועה וכו' ולא אמרינן בכי האי חזקת שליח עושה שליחותו לענין לאפוקי ממונא ואע"ג דמפקינן ממונא משום חזקה דג דגופא לא דמיין אהדדי דהתם מתחלה היא עומדת בחזקה דבתולה וכו' אבל לא אמרי' דמפיק ממונא משום חזקה כללא דמילתא לא אמרי' בחזקות זו דומה לזו א"ד ז"ל יע"ש. הנה שגם הרא"ה ז"ל כ"כ ונתן טעם דלאפוקי ממונא לא אמרי' חזק' זו וכוונתו דאף למ"ד דאית ליה חזק' זו מודה בממונא דלא מפקינן ממונא בחזקה זו והיא גופא כונת הגהו' מיימוניות ורבינו פרץ ז"ל. ועיין בתשו' הריב"ש ז"ל ס"ס שצ"ב שכתב ג"כ הכי. ולפ"ז גם מהר"מ זל שהביא בתשו' הרב בצלאל ס"ל כרבינו א"מ ודלא כמ"ש הרב מהר"י אלגאזי ז"ל שם דף קצ"ה ע"ב דמהר"מ לית ליה ההיא דהגהו' מיימו' בשם תוס' דרא"מ ז"ל יע"ש. דליתא דגם הא דכתבו הגהו' מיימו' כונתם דלאפוקי ממונא לא אמרי' חזקה זו מה"ט דלחומרא דוקא אתמר להאי חזקה ולא לקולא ולא מפקינן ממונא מהמוחזק משום חזקה זו ומינה נמי דלאוקמיה לממונא אחזקתיה אמרינן חזקה זו גם לדעת הגהו' מיימו' בשם הרא"ם ולא פליגי הגהו' מיימו' על מהר"מ זל בזה. כנלע"ד ותו לא מידי:
רצב
חזקה אין אדם פורע חובו תוך זמנו. כתב הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' ס"ב הביאו הרב קהלת יעקב דר"ג ע"ג אות קע"ח דודאי אע"ג דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה עביד דמחיל בגו זמניה יע"ש. ואני מצאתי בתשו' הרשב"א ז"ל ח"ד שנדפס מחדש סי' ש"ו שכתב דכל תוך זמן חזקה אין אדם עשוי לפרוע וכן אין עשוי למחול אדם שא"כ הקובע זמן לחבירו ומת תוך זמן נטעון ליתומים שמא מחלת דהא טענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון ואלו בריש פ"ק דב"ב איפסיק הלכתא כר"ל דאמר אין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו וגובה אפי' מיתמי וכו' עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שהכריח הרשב"א ז"ל דגם למחול חובו אין אדם עשוי למחול חובו תוך זמנו דלא כמהרימ"ט ז"ל. איברא דאיכא למשדי נרגא בראייתו של הרשב"א ז"ל דהא ודאי מחילה לא שכיח וכל דלא שכיח לא טענינן ליתמי:
רצג
חזקה כל מה שיש בידו של אדם שהוא שלו. אפילו בגוי אמרי' לחזקה זו דכל מה שהוא בידו של הגוי הוא שלו הוא שקנה בדמי' מישראל או מן המלך שכבש את הארץ דכבוש הוה קנין כדמים ולא שהוא גזל בידו. כך למדתי ממ"ש הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"ג סי' מ"ב ממ"ש שם לפרש הירושלמי דשביעית ריב"ל הוה מפקד לתלמידיה לא תזבון לא ירק אלא מגננא דסיסרא וכו' יע"ש. אלא שצריך לעיין בזה בהא דאמרי' בסוכה ד"ל א"ל רב הונא להני אוונכרי כי זבניתו אסא מן הגוי ליגזו אינהו וכו' יע"ש מ"ש המפרשים ז"ל: