אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות הה"א

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות הה"א

מערכת אות הדל"ת

רסא

הפקר בשבת. כתב הרב המאיירי ז"ל בחי' לשבת לדקכ"ז וז"ל ממ"ש בסוגיא זו בענין דמאי דאי בעי מפקיר נכסי והוי עני וחזי ליה למדנו שמפקירין בשבת ואע"פ שאמרו אין מקדישין אינו דומה שההקדש כעין מכר היא וכמ"ש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים אבל הפקר אין כאן שנוי רשות ואפי' זכה אחר מאליו הוא זוכה א"ד ז"ל יע"ש. אבל תרב פר"ח ז"ל בה' פסח סי' תל"ד כתב בפשיטות דביו"ט משמע ודאי דאסור להפקיר וכההיא דתנן אין מקדישין ואין מחרימין וטעמא משום גזרת מקח וממכר יע"ש. וקשה עליה מההיא סוגיא דשבת דאמרי' דאי בעי מפקיר וכו' דמוכח מינה דשרי להפקיר בשבת וכדהוכיח מינה הרב המאירי ז"ל:

איברא דראיתי להרמב"ן זל בחי' לפסחים שכתב בריש פסחים להשיג על מ"ש ר"ת דבטול חמץ הוה מדין הפקר דהלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת כענין ששנינו אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין משום מקח וממכר א"ד ז"ל יע"ש הרי שרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל כתב כדברי הרב פר"ח ז"ל. וצריך לדעת מה יענו שפתי צדיק הרמב"ן ז"ל להאי סוגיא דשבת פרק מפנין הנז' דמוכח מינה דשרי להפקיר בשבת. והנה הרב שער המלך ז"ל בה' לולב דצ"ז ע"א הביא בשם הריטב"א ז"ל בשיטתו לשבת שכתב דף ק"ך וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע"ג דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאבוד ולא מחזי כקנין ע"כ. ותהי עליו הרב שעה"מ ז"ל מהך סוגיא דפ' מפנין הנז' וממאי דאמרי' עוד בשבת דקל"א ע"ב דאם צייץ טליתו בשבת חייב חטאת לר"א משום דבידו להפקירו. ולזה כתב הרם דודאי לק"מ דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאוריית' יכול להפקירו משו"ה חייב עליו חטאת אך קמייתא קשיא ואולי יש לחלק דלא כ' הריטב"א דאסור להפקיר בשבת אלא דוקא בשכונתו שיזכו אחרים כההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דהתם ודאי נראה דמקנה קנין בשבת משא"כ בכל הני דאין כוונתו ורצונו שיזכו בו אחרים בהפקר זה דאדרבה טפי ניחא ליה שלא יזכו בו אלא כל מגמתו שיוכל לאכול הדמאי או לצאת י"ח בו בהא ודאי שפיר דמי א"ד ז"ל יע"ש. ולדברי הרמב"ן ז"ל לא יכון חלוק זה בישוב דבריו שהרי בטול חמץ נמי אין כונתו ורצונו שיזכו בו אחרים אלא כל כונתו כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ואפ"ה כתב הרמב"ן ז"ל דאי הוה בטול מטעם הפקר לא הוה שרי לבטל חמץ בשבת ויו"ט משום דאסור להפקיר בשבת. ויראה לי ליישב לדעת הרמב"ן ז"ל הך סוגיא דפרק מפנין דאע"ג דאסור להפקיר בשבת מ"מ כיון דאין איסורו אלא מדרבנן וגם דמאי לא' הוי אלא מדרבנן דהו"ל תרתי דרבנן הרי הדמאי כעין הא דאמרי' לענין הכנה טבל מוכן הוא אצל שבת דאי עבר וכו' ועמ"ש התוספות בפרק מפנין שם ועיין להרב מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב דף. ועיין בס' דרך המלך דף ס"ב מ"ש בענין זה באורך. ויש לי להשיב על הרבה מדבריו ואין להאריך:

רסב

הסח הדעת כתב הטור ז"ל בא"ח סי' מ"ד דשינה לא חשיב הסח הדעת ולכן מותר לישן בתפילין שינת עראי דלא חשיב הסח הדעת אלא כשהוא עומד בקלות ראש יע"ש. וכ"כ רבינו יונה והרא"ש ז"ל יע"ש. והרב ב"י זל כת' בסס"י קע"ח בשם הראב"ד ז"ל דהישן בתוך הסעודה הוי הסח הדעת יע"ש. ועמ"ש בספר תמים דעים סי' רמ"ה דע"ז ריש ע"ד בשם הראב"ד ז"ל וז"ל אמר אברהם בירוש' פירשו הטעם משום הסח הדעת וכו' ומשום הסח הדעת בידים קאמר לה כדאמרי' ביומא הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין נוטל ידו אחת וכו' אלמא כל היכא דאיכא הסח הדעת צריך נט"י ושינה נמי כיון דמשוי לה להסח הדעת צריך נט"י ע"כ יע"ש הרי שכתב הראב"ד דשינה הוה הסח הדעת וצריך נט"י וזה כמ"ש מרן הב"י ז"ל בשמו סי' הנז' דכתב דהישן בתוך הסעודה הוה הסח הדעת. ועמ"ש התוספות בשם ר"ת בברכו' די"א ע"ב ד"ה שכבר ובטור א"ח סי' מ"ז ובש"ע שם סעיף יו"ד לענין ברכת התורה דאין בשינה הסח הדעת יע"ש. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' ביאת מקדש דין ג' כתב אין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם א' מקדש בבקר ועובד והולך כל היום כולו וכל הלילה והוא שלא יצא מן המקדש ולא ישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו ואם עשה א' מארבעתן צריך לחזור ולקדש ע"כ. וכתב שם מרן ז"ל בכ"מ דמ"ש ולא ישן וכו' דסתם ישן מסיח דעתו עכ"ד ז"ל יע"ש הנה שכתב מרן הכ"מ ז"ל בפשיטות דשינה הוה הסח הדעת. וכבר תמה עליו הר"ב חזון נחום פ"ב דזבחים משנה א' דף ה' ע"א ממ"ש הוא עצמו בב"י בא"ח סי' מ"ד בשם הרא"ש והר"י גבי ישן בתפילין דשינה לא הוה הסח הדעת יע"ש. וכדי ליישב בעד הכ"מ ז"ל צ"ל דלאו בכל מקום אמרו הרא"ש והר"י דאין השינה הסח הדעת. אלא גבי תפילין וכן גבי בה"ת וכיוצא. אבל לענין קידוש ידים גם השינה הוה הסח הדעת. ועיין ביומא דף ח' ריש ע"א ובתוס' ישנים שם ד"ה תפילין:

רסג

הדחה. לא שייך הדחה אלא בגוף האיסור עצמו כשמתדבק בכלי וצריך הדחה להוציא האיסור מעליו. אב בטעם הבלוע שאינו יוצא אלא ע"י חמין לא אשכחן בשום דוכתא שיצריכו בו הדחה. כ"כ הרא"ם ז"ל שעל הסמ"ג הלכות חמץ:

רסד

הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפר' כדאיתא בנדרים דל"ה ע"ב יע"ש. וכתב הר"ב חק נתן במנחות דע"ג דגם עולה ושלמים א"צ דעת יע"ש. ועיין בערכין פרק משקלי עלי דף כ"א ע"ב ובתוס' שם ד"ה מאי דמבואר דגם עולה. ושלמים צריכין דעת יע"ש:

רסה

הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל. היינו מדעת הגזבר אבל שלא מדעת הגזבר אינו יכול לחללו. שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ס"ג:

רסו

הקדש לא חייל אפחות משו"פ. לדעת רש"י בגיטין די"ב ע"ב אפי' אי אקדיש בפירוש פחות משו"פ לא חייל ההקדש אבל לדעת התוס' והרמב"ן והרשב"א ז"ל שם דוקא בסתם לא חייל דאמרי' דדעתו דוקא אשו"פ אבל אי אקדיש בפירוש פחות משו"פ חייל ההקדש. ועמ"ש הרשב"א בחי' לגיטין דל"ה ד"ה במי שנשבע באמת ודוק:

רסז

הקדש בדק הבית. כתב הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תקס"ג שכל מקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר ל' יום לא אמר כלום. לפי שהנותן לחבירו מעכשיו ולאחר מיתה קי"ל גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה. אבל לגבוה והקדש אי אפשר לומר כן לפי שאי אפשר שהאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אלא א"כ שייר מקום היניקה יע"ש:

והנה הרב בני אהרן ז"ל סי' כ"ב רצה לחלק בין הקדש בדק הבית להקדש עניים דלא אמרה הרשב"א אלא בהקדש ב"ה דאיכא איסורא ביניקת שדה הקדש אבל בהקדש עניים דמסתמא ליכא איסורא ביניקה שפיר איכא למימר דמצי להקדיש גופא מהיום ופרי לאחר מיתה. ושוב דחה הרב ז"ל סברא זו מכח הראיה שהביא הרשב"א ז"ל מהפקר דמזה משמע דאפי' בהקדש עניים הדין כך דכפי הנראה לדעת רבנן אם הפקיר השדה. מעכשיו ולאחר ל' יום אינו מופקר וה"ט את"ד ז"ל יע"ש. ואני מצאתי לרבינו ירוחם ז"ל חלק אדם נתיב י"ט סוף ח"א שכתב וז"ל המקדיש שדה ושייר פירות לעצמו לא אמר כלום דגוף להקדש ופירות להדיוט לא אפשר כן דקדק הרשב"א פרק המוכר הבית מההיא דהמקדיש שדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וכו'. ונ"ל דבהקדש עניים דבריו קיימים עכ"ד ו"ל יע"ש. הנה שכתב רי"ו ז"ל בפירוש ע"ד הרשב"א ז"ל דנ"ל דבהקדש עניים דבריו קיימים ותמהני טובא על הרב בני אהרן ז"ל דהעלה להפך ולא זכר שר לדברי רי"ו זל. ועמ"ש ע"ד הרב בני אהרן זל הרב מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב דקי"ג ע"ג. ועיין במה שאכתוב לקמן בסי' שאח"ז ובמקום אחר הארכתי בזה:

רסח

הפקר. המפקיר קרקע ושייר פירותיו לעצמו הפקרו בטל הוא דאי אפשר שיהא הגוף מופקר לאחרים ופירותיו לבעלים וכיון שכן הרי ההפקר בטל לגמרי. כ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין לדע"ב מהירושלמי וכ"כ עוד בתשו' סי' תקס"ג. וראיתי להרב מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב דנ"ד ריש ע"ג שהביא דברי הרשב"א ז"ל אלו וכתב דטעמו דכיון דעיקר דין הפקר משמיטה ילפינן לה בעינן דומיא דשמיטה ממש דהוא הפקר גמור וכו' עד וא"כ ה"ה במפקיר פירות בלבד ושייר הגוף לבעלים לא הוין הפקר א"ד ז"ל יע"ש.

ולענ"ד דברי הרב ז"ל אלו תמוהים דהא ממקום שבא דהוא מדין שמיטה משם אתה למד למוד מפורש דכי הפקיר הפירות ושייר הגוף לעצמו שפיר דמי והוי הפקר לפירות והגוף לבעלים דהא הפקר דשמיטה נמי הכי הוה דהפירות בלבד הם הפקר אבל גוף השדה הוא לבעלים וכדתנן בנדרים דמ"ב ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנוטעות ועיין שם ברע"ב שפי' וז"ל ובשביעי' לא ירד לתוך שדהו אע"ג דפירות שביעית רחמנא אפקרינהו גוף הקרקע לא אפקרה רחמנא וכו' יע"ש. וכן מבואר יוצא מהש"ס שם דפרכינן התם מ"ש דאוכל מן הנוטעות דפירי דהפקרא נינהו ארעא נמי אפקרה אמר עולא בעומדין אילנות על הגבולין ר"ש ן' אליקים אמר גזרה שמא ישהא בעמידה ע"ש ברש"י והר"ן ז"ל אשר מבואר יוצא להדיא דגוף הקרקע בשביעי' לאו הפקר הוא אלא של הבעלים אלא שלצורך הפירות גם הקרקע הפקר בשע' לקיטתן דוקא ואם עומדין אילנות על הגבולין שיכול ללקט מבחוץ בלי שיצטרך ליכנס לתוך השדה אין השדה הפקר כלל אפילו לשעת לקיטת הפירות רק הפירות בלבד הן הפקר והגוף לבעלים. ואיך כתב הרב מהריט"א ע"ד הרשב"א דה"ה במפקיר הפירות בלבד ושייר הגוף לעצמו לא הוי הפקר מטעם דבעינן דומיא דשמיטה והלא בשמיטה הפקרו הכי הוה דהפירות אפקרה רחמנא והגוף של הבעלים. סוף דבר שדברי הרב מהריט"א ז"ל נפלאו ממני:

רסט

הפקר. אין הפקר אלא אם כן מפקירו לכל העולם לעניים ולעשירי' כשמיט' כב"ה בפ"ב דפאה דקי"ל כ כוותייהו. ולכן המפקיר לכל העולם חוץ מאדם א' אין הפקרו הפקר כדאיתא בפרק אלו מציאות ד"ל ע"ב יע"ש.

והנה הרא"ה ז"ל הובאו דבריו בשיט' מקובצ' לכתובות פרק אע"פ דכ"ג סע"ב מן הס' כתב וז"ל ושמעינן מינה שיכול אדם להפקיע משכונא שמשכן לחבירו בקונם וכו' אבל נראין דבריהם שב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ונותנין לזה ואם אסר נכסיו לכל העול' ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל זה לזכות בהן אלא בחובו ומיד שהפקיר נכסיו חל שעבודו של זה עליהן דבתר דפקע איסורייהו חל שעבודא דהיאך עלייהו למפרע ואם הן שני לווין הראשון קודם וכו' א"ד ז"ל יע"ש. ותמהני איך הוי הפקרו בכה"ג הפקר כלל כיון שהוא מתנה שבעל חובו לא יזכה בו אלא בחובו דנמצ' הוה ליה מפקיר נכסיו לכל העולם חוץ מבעל חובו ואנן קי"ל דהמפקיר לכל העולם חוץ מאדם אחד אין הפקרו הפקר:

ער

הפקר. הא דקי"ל דאין הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים. היינו בהפקירו לכל העניים ולא לעשירים שאז שום עני לא יוכל לזכות בו. אבל במפקיר זכותו נגד אחד או שנים לנוכח מהני שהם יכולים לזכות בו. כ"כ הגאון מהרי"ח לנדא בספרו הנחמ' נודע ביהודה מהדורא תניינא ח"א חי"ד סי' קנ"ד יע"ש שהביא ראיה לסברתו מדברי הרב מג"א ז"ל סי' תמ"ח ומהש"ס דנדרי' ואין ראייתו מהש"ס מוכרח' ולדידי יש עוד להביא ראיה לדבריו ממ"ש רשב"ם ז"ל בב"ב דקל"ג סע"ב ד"ה במקלו וכו' שכתב שם בכלל דבריו ח"ל והוי כמי שמפקיר לך נכסיו ע"מ שלא יהנו בהם בניו וכו' יע"ש. דאיכא לאקשויי לכאור' איך שייך הפקר בכה"ג דהוה הפקר לאדם אחד ולא לכל העולם. אלא מוכח דכל שמפקיר לא' לנוכח שפיר דמי ומהני הפקרו שיזכה בו זה שהפקירו לו.

רעא

הפקר על ידי שליח לאו הפקר הוא. כ"כ הר"ן ז"ל בפ"ק דפסחים דאם אמר אדם לחבירו הפקיר אתה את נכסי אין בכך כלום ע"כ יע"ש. וכתב מרן בב"י א"ח ס"ס תל"ד דטעמ' דבהפקר לא מהני שליחו' משום דהפק' יש לו דין נדר וכדמוכח בפ"ק דנדרי' וכדכתב הרמב"ם בה' נדרים וכיון דדין נדר יש לו משו"ה לא מהני ביה שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום א"ד ז"ל יע"ש. וראיתי להרב מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב דכ"א סע"ד שכתב דלפ"ז אין תנ מועיל בהפקר דאם הפקיר או הקדיש על תנאי כ"וכ התנאי בטל והמעשה קיים דהא קי"ל דכל תנאי שהמעשה א"א לקיימו ע"י שליח התנאי בטל כדאמרינן לענין חליצה וכתב דלענין הפקר כעת לא מצא גילוי אי מהני ביה תנאה או לא ואמרי' בירושלמי פר' מי שאחזו והביאו הרשב"א בחי' שם על דע"ב וכו' אמרי' אף בהפקר כן שדי מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום וכו' וכתב הרשב"א שם דה"ט דלרבנן גבי הפקר נמי הוי ספק תנאה וכו' הרי מתבאר מן הירושלמי הנז' דיש תנאי בהפקר וכו' יע"ש שנדחק ליישב. ולענ"ד לאו קושי' היא דאיכ' למימ' דש"ס ירושלמי הכי קאמר דלרבי תנאה הוה ודאי והלכך הוה הפקר מיד ואף שלא יתקיים התנאי משום דכיון דאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח התנאי בטל. ולרבנן כיון דמספקא להו בחזרה מגורשת ועיקר הדבר דדימו בירוש' הפקר לגט אינו אלא לומר דלא הוה כמתנה דלא פליגו בה אלא דגם בהפקר שייך לומר דשיורא הוא כמו בגט והלכך פליגי בהפקר כמו בגט אבל לענין דלגבי הפקר לדעת רבי אפי' לא נתקיים התנאי הוי הפקר אין ה"נ דלא דמי הפקר לגט מטעמא דהוה תנאי בדבר שא"א לקיימו ע"י שלי' וזה ענין אחר בפני עצמו ואין לו ענין להאי פלוגתא דאיירו בה השתא הכא רבי ורבנן כנ"ל ודוק.

אך לדידי קשיא לי לפום ריהטא מהא דקי"ל דאפטרופוסין של יתומים תורמין וכו' וכתבו התוס' בפ' השולח דמדין הפקר ב"ד הפקר נגעו בה שהב"ד הפקירו התבואה של היתומים וזכוהו להאפוטרופסין יע"ש. והא הב"ד אינו אלא כשלוחן של הקטנים ואיך מועיל הפקר של הב"ד הא אין הפקר ע"י שליח ועיין מהריק"ו שורש נ"ב דמ"ו ע"א ועיין מ"ש הרב מהריט"א בס' קהלת יעקב די"ד ע"ד ד"ה וא"כ וכו'. וכן איכא לאקשויי בכל מקום שאמרו הפקר ב"ד הפקר דאיך מועיל הפקר הב"ד לפי דברי הר"ן דאין הפקר ע"י שלי'. ויש ליישב:

רעב

הפקר ב"ד הפקר. כתבו התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר ב"ד הפקר דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר היכ' דבתר הכי מוקמת ליה זימנ' אחריתי ברשותיה יע"ש. וכתב המ"ל פ"ב מה' קרבן פסח דין י"ג דצ"ט ע"א שדברי התוס' אלו מוכרחין והק' מכח סברתם הלזו קושיא חזקה על הרב לח"מ יע"ש. והרב מהריט"א ז"ל בספר קהלת יעקב ד ע"ג וע"ד העלה שכל הראשונים פליגי על סברת התוס' דיבמות הנז' ממ"ש ג גבי אפטרופוס דב"ד הפקירו פירות היתומים וכו' יע"ש. ולדידי אי מהא לא שמיה מתיא דיש לחלק בין הפקר ב"ד דמפקרי ומזכי לאחר וחוזרין ומזכין להבעלים הראשונים. להפקר כה"ג דתרומה דמיירו בה התוס' ביבמו' דכיון שלא זכו לאחר אלא הוא הפקר וחוזר לבעלים כבתחילה לא אמרינן בכה"ג הפקר ב"ד הפקר. אמנם מדברי הרשב"א ז"ל בחי' לשבת לדף י"ח גבי הא דאמרינן התם דגיגית אפקורי אפקריה שכתב דהוה מטעם הפקר ב"ד הפקר יע"ש מוכח דחולק אהאי סברא דהתוס' דיבמות דהא הא דגיגית בשבת הוה דומיא דההיא דתרומ' ואפ"ה אמר מר הרשב"א ביה האי טעמא דהפקר ב"ד הפקר.

רעג

הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אפליגו בה אביי ורבא פרק כל שעה דכ"ה ע"ב לאביי מותר ולרבא אסור. ואמרינן התם אפשר ולא מכוין ולא אפשר וקמכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר לא אפשר ולא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאפשר לו ליבדל ולא מכוין ליהנות. ואיכא דאמרי אפשר ולא מתכוון היינו פלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוון לא אפשר ולא מכוון כ"ע ל"פ דשרי כי פליגי דלא אפשר וקא מכוין ואליבא דר"ש דאזיל בתר כונה כ"ע לא פליגי דאסיר כי פליגי אליבא דר"י דאמר ל"ש מתכוון ל"ש אינו מתכוין אפשר אסור יע"ש כל הסוגיא. ופסק הרמב"ם זל פי"ד מה' מאכלות אסורות כרבא וכלישנא בתרא:

והנה בתשו' מהרי"ל ז"ל ריש סי' קס"א ראיתי שכתב וז"ל ולהאכיל לבהמת חבירו חמץ שלא מדעתו שאינו שלו הבאת ראיה לאסור מהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. מזה אין ראיה דהתם בהנאת הגוף מיירי כדמייתי עלה מקול ומראה וריח וכל שגופו נהנה וכן חלקו לענין שבת עכ"ד ז"ל יע"ש. ולפום ריהטא ק"ל על האי סברא דאסבר לן מר מהרי"ל ז"ל לחלק בין הנאת הגוף לאינו הנאת הגוף מהא דפרכינן התם דכ"ו ע"ב מהך דאבדה לא ישטחנה לא ע"ג מטה ולא ע"ג מגור נזדמנו לו אורחין לא ישטחנה לא ע"ג מטה ולא ע"ג מגוד בין לצורכה בין לצורכו ופרש"י נזדמנו לו אורחין וכו' אלמא אע"ג דלצורכה הוא והיינו לא אפשר הואיל ומתכוון להתכבד בשל חבירו באורחין חשיב ליה גזל ואסיר ומשני לאו משום כוונה הוא אלא משום דבשטיחה זו קלי לה כלומר מאבדה בידים אי משום עינא בישא אי משום דילמא אורחין גנבי נינהו יע"ש. והשתא אם איתא דבאיסורי הנאה דאסיר אפי' הנאה הבאה לו לאדם בע"כ הוה דוקא כשנהנה גופו ממש דומיא דקול ומראה וריח. א"כ הכא באבדה בשוטחה לצורכה הגם שנהנה במה שהוא מתכבד בה באורחין. הרי אינו הנאת הגוף כהנאת קול ומראה וריח. דאין כאן רק הנאת חוץ מגופו דהוא מה שמתכבד בעיני האורחין ובהנא' שאינה הנאת הגוף כהנאת קול ומרא' וריח שרי לכ"ע כדכתב מהרי"ל ז"ל בהנאת בהמתו דעדיפא מהנאת שטיחת אבדה לצורכה דאינו רק כבוד שמתכבד בעיני האורחין. ומאי פריך הש"ס מהא דאבדה הא על כרחין דלאו משום כונה היא. אלא מוכח דגם בהנאה דלאו הנאת גופו ממש כהנאת קול ומראה וריח אסירה במתכוון ולהכי פריך מהא דאבדה. ושפיר מייתי החכם שבדורו של מהרי"ל ראיה לאסור להאכיל חמץ לבהמת חבירו שלא מדעתו מהא דהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ואיך כתב מהרי"ל ז"ל דלאו ראיה היא. ודוחק לומר דהנאה זו דמתכבד בעיני האורחין חשיב הנאת גופו כהנאת קול ומראה וריח דהא ודאי דלא הוה הכבוד הנאת הגוף כהנאת קול ומראה וריח. ומהרי"ל ז"ל כתב דלא אתמר הא דאיסור הנאה הבאה לו לאדם בע"כ אלא דוקא בהנאה הגוף כיוצא דקול ומראה וריח דאתמר התם. ויש ליישב קצת ועדין צל"ת:

רעד

הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. היינו לגבי ממון אמרינן שאדם נאמן לחובתו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואע"פ שאנו יודעים שהוא משקר וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' קי"ג סעיף ב' אבל זהו ודאי אינו מועיל לאפקועי איסורא בשביל שקר שלו דהגע עצמך אם ילוה ישראל מחבירו ויתן לו רבית ויאמר לו הריני מודה שמעות אלו הם של גוי אם יעלה על הדעת שע"י זה יהיה מותר למלוה ליקח הרבית אלא שאין סברא כלל בזה להתיר האיסור בשביל השקר שהוא מפורסם. כ"כ הר"ב ט"ז ז"ל בי"ד סי' קס"ד סוף סקי"ד. ועמ"ש על דבריו בנקודת הכסף. ועיין להרב מהר"י אלפאנדרי ז"ל בס' מוצל מאש סי' יוד במה שנסתפק בלולב ביום א' דבעינן לכם במי שהודה ואמר זה הלולב הוא של ראובן אי מהני לצאת בו אע"ג דידעינן שאינו שלו דכיון שהודה הוי שלו יע"ש. ולפי דברי הרב ט"ז ז"ל הנז' משמע דלא מהני לענין זה ה הודאתו. ועיין להרב חיד"א ז"ל בברכ"י ח"מ סי' מ' אות ב' באורך:

רעה

הודאת בעל דין כמאה עדים דמו. אפשר לומר דלא שייך לומ' הודאת בע"ד וכו' לא כשהתובעו מכחישו בטענת ודאי והוא יודע האמת שהוא חייב לו משא"כ בשאינו יודע בודאי אלא שאומר שאינו רוצה להאמינו. כ"כ הגאון רש"ל ז"ל בתשו' בסי' צ"ט ועיין שה"ג בשם ריא"ז פרק אזהו נשך דק"ה ע"א דנראה שפסק הפך מזה שפסק רש"ל שם בנדונו יע"ש ודוק:

רעו

הודאת בעל דין כמאה עדים דמי הני מילי הודאה שלאחר תביעה אבל הודאה בלא תביעה לא. כ"כ הרדב"ז ז"ל בישנו' סי' קס"ג. וצ"ע בההיא דאמרי' בב"ב בההיא דאיסור גיורא עיין בס' מוצל מאש ובס' ברכ"י שרמזתי לעיל סי' רע"ב:

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה