גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות הדל"ת
רנג
דברי תורה אינם מקבלים טומא'. כריב"ב וכדאמרינן בברכות דכ"ב ובחולין דקל"ז אמר ר"ן האידנא נהוג עלמ' כהני תלת סבי כר' אילעאי בראשי' הגז וכו' וכר"י ן' בתירא בדברי תורה וכו'. וכתבו תלמידי רבינו יונה בברכו' שם וז"ל ואהא דתניא ריב"ב שאין ד"ת מקבלין טומאה י"מ דל"ש ק"ש ל"ש קריאה אחרת לכל מילי אמרינן דאין ד"ת מקבלין טומאה. ואין זה נכון דבודאי לא אמרו אלא בק"ש לבד אבל בשאר ד"ת אסור דהא אמרי' כי דבר ה' בזה וכו' זה הקורא ד"ת במבואו' המטונפות והחמירו יותר מבשאר כריתות דבכל שאר כריתות מכפר ובזה אינו מכפר וכו' א"ד ז"ל יע"ש. והרב ב"י ז"ל הא"ח סי' פ"ח האריך לתמוה על דברי תר"י ז"ל אלו. ועמ"ש הב"ח שם להליץ בעד תר"י ועיין להרב יד אהרן שם. ולענ"ד חוץ מכל מאי דתמהו על דבריהם הרב"י והרב יד אהרן ז"ל תמיהא לי טובא על דברי תר"י מהא דאמרינן התם בברכות אמר מר מציע את המשנה ואינו מציע את הגמ' וכו' כתנאי מציע את המשנה ואינו מציע את הגמ' דר"מ ר"י ן' גמליאל אומר משום ר"ח ב"ג זה וזה אסור ואמרי לה זה וזה מותר מ"ד זה וזה אסור כר"י הסנדלר מ"ד זה וזה מות' כר"י ן' בתיר' יע"ש. הרי להדיא דריב"ב דאמר דד"ת אינם מקבלין טומאה לאו בק"ש דוקא אמרה אלא בכל ד"ת דהא מוקמינן למ"ד דזה וזה מות' דהיינו דבין להציע את המשנ' ובין להציע את הגמ' מותר כר"י ן' בתירה. ומן התימא על הרב ב"י ז"ל שלא השיג על תר"י מסוגיא זו ויגדל התימא על הרב יד אהרן ז"ל דתמה על תר"י מש"ס ירוש' והו"ל לתמוה עליו מסוגיא זו רש"ס דילן כדאמרן.
רנד
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומר' בעל פה. נסתפק הרב מהרח"א ז"ל בספר מקראי קדש דקכ"ד אי הוי האי איסורא דאורייתא או אינו אלא איסורא דרבנן. ופשיט לה דהוא דרבנן מסוגייא דיומא פ' בא לו עלה דתנן ובעשור שבחומש הפקודי' קור' אותה על פה יע"ש שאין פשיטותו מוכרח כלל וכמ"ש ע"ד הרב חיד"א בברכ"י א"ח סי' נ"א. וראיתי להרב מהר"י חזן ז"ל בס' חק"ל א"ח די"א ריש ע"א שתמה על האי ספיקא דהרב מהרח"א ז"ל מהא דאמרי' דר"י ור"ל דמעייני בספ' דאגדת' ה"ט דדרשו עת לעשות לה' הפרו תורתך. ואי הוה מדבריהם מאי כולי האי והרי ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו בדבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו כמ"ש בע"ז דל"ז וע"ש בתוס'. ועוד דהפרו תורתך דהוי מד"ת משמע וכן נראה ממ"ש מוטב תיעקר תורה וכו' והרי כתב הר"מ בס' המצות בשורש ב' שכל י"ג מדות שהתור' נדרשת הם דרבנן זולת כשהוזכר בהם בש"ס דהוי של תורה. וא"כ ה"נ שאמרו בסתם תיעקר תורה וכן הפרו תורתך נראה דהוי מד"ת א"ד ז"ל יע"ש. ולענ"ד אחר המחילה רבה אשתמיט מיניה דמר מ"ש התוס' במנחו' דף מ' ע"א ד"ה והא אמר ר"ז דעת לעשו' לה' הפרו תורתך בדרבנן נמי שייך הפרה יע"ש. גם שאר דברי. הרב ז"ל במ"ש מהא דב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וכו' וממאי דאמרו מוטב תיעקר תורה אין בדבריו אלו שום ריח ראיה כלל שיהא ד"ת וכמובן. ועיין בשו"ת הלק"ט ח"א סי' רי"ז דמפור' יוצא מדבריו דפשיט' ליה דהאי איסור' דאורייתא הוא יע"ש. והר"א ממיץ בס' יראים כתב דאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיין להרב חיד"א בברכ"י שם שכתב להוכיח מש"ס דמגילה דאין איסורו אלא מדרבנן. ואין ראייתו מוכרחת כאשר עיני המעיין תחזנ' משרים. ומדברי רי"ו נתיב ב' ח"ג בשם הרשב"א שאכתוב דבריו לקמן בסי' שאחר זה מוכח דאיסור דאוריית' הוא. ואף גם זאת יש לדחות:
רנה
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומר' בעל פה. אפי' אות אחת אסור בעל פה כן מפורש יוצא מדברי רי"ו נתיב ב' ח"ג בשם הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל וששאלת כיון שאסור לקרות בתורה אפי' אות אחת שלא מן הכתב איך ש"ץ קורא ישכבנה והוא כתיב ישגלנה וכן בכל תיבה שיש בה קרי וכתיב שכולם כתובים בתורה כפי המסורת ולא כפי הקרא. תשובה זו הלל"מ וכמ"ש בנדרים פ' אין בן המודר מקרא סופרים ועטור סופרים כתבין ולא קריין קריין ולא כתבין הלל"מ עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה לך מפורש יוצא מדברי הרשב"א ז"ל אלו דאפי' אות אחת אסור לקרות שלא מן הכתב. אמנם הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות תפלה כתב בהלכה ח' דאסור לקרות שלא מן הכתב אפי' תיבה אחת אשר מוכח מדבריו דדוקא תיבה אחת אסור אבל אות אחת אין בו משום איסור דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בעל פה:
רנו
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. לא אמרו דברים שבכת' אי אתה רשאי לאומרם בע"פ רק דבור שיכול להאמר כגון ובעשור לחדש אבל תיבה אחת שאין לה משמעות כלל בלבד וצריך לצרף אותו אל דבור שהוא עמו אין בה משום דברי שבכתב. כ"כ הרב כנה"ג א"ח סי' מ"ט בשם מהר"י ליווא בס' תפארת ישראל סי' ס"ו. וכעת אין ספר תפארת ישראל מצוי אתי לראות דברי קדשו. דלכאורה יש להקשות על דבריו מדברי הרמב"ם פי"ב מה' תפלה שכתב בפי' דאפי' תיבה אחת אסור לקרות שלא מן הכתב. וכן ראיתי להר' מהר"י חזן ז"ל בספרו הנחמד חק"ל חא"ח סי' י' דט"ז סע"ג שהביא דברי הרב כנה"ג בשם מהר"י ליווא ז"ל הנז' ותמה עליו מדברי הרמב"ם הנז'. אמנם כד דייקינן שפיר נלע"ד דאין כאן קושייא על דברי הרב מדברי הרמב"ם ז"ל הנז'. דהנה כוונת הרב ז"ל הוא לומר דכל תיבה שיש לה חבור וצרוף עם תיבה אחרת כגון ובעשור לחדש דתיבת ובעשור בלבדה ודאי אין לה שום משמעות כלל כי היא תיבה שקורא תיבה אחרת עמה. אמנם אם היא תיבה שיש לו משמעות בפני עצמה כגון עשרה או עשרים שהיא תיבה שמשמעותה בפני עצמה למספר עשרים או עשרה וכן כל תיבה כיוצא באלו שיש לה משמעות בפני עצמה בלתי צורך לצרוף תיבה אחרת גם הרב מהר"י ליווא ז"ל מודה דאסור לקרות תיבה כזו שלא מן הכתב ועל תיבה כזו הוא שכתב הרמב"ם דאפי' תיבה אחת אסור. כן נראה לע"ד ברור. ותו לא מידי:
רנז
דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. הני מילי כשהאיסור בעין מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר במינו אבל גיגית מלאה ענבים שבועטין בשבת ויש בגיגית יין צלול שיוצא מעט מותר דכל יין היוצא בשבת מן הענבים מתבטל ברוב המשקין של היתר שכבר יצאו ולא דמי לדבר שיש לו מתירין כיון דהני לא נכרו מעולם אלא מעט מעט שיוצא מאתמול ומתערב עם המשקין של היתר שיצאו מאתמול. כ"כ הטור ז"ל בא"ח סי' ש"ך בשם בעה"ת וכ"כ המרדכי. והנה הרב שער המלך ז"ל בה' יו"ט דנ"ט הקשה ע"ד הבעה"ת והמרדכי הנז' מהא דגרסי' בפ' הנודר מן הירק דנ"ח תניא אר"ש כל דשיל"מ כגון טבל וכו' לא נתנו בו חכמים שיעור וכו' והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בו חכמים שיעו' דתנן השביעית אוסרת בכ"ש במינה א"ל אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט. ופי' רש"י והר"ן שם שאם תנטל בצל ששית ונטעו בז' והוסיפה כ"ש אותו כ"ש מבטל את העיקר ומחייב בביעור וה"ט משום דהו"ל דבר שיל"מ כיון דבידו לאוכלו קודם הביעור כמבואר שם. וא"כ כפי דעת הבעה"ת קשה דה"נ הרי לא הוכר האיסור אלא מעט שיוצא ומתגדל הוא מתער' עם ההיתר וא"כ היכי אמרינן דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל. וכן קשה ממ"ש התוס' במרובה דס"ט ד"ה כל הנלקט בס"ד וז"ל ועוד דמה שגידל בטלי ברוב ואע"ג דדשיל"מ וכו' מ"מ מדאוריית' בטל עכ"ל. ושמא י"ל דע"כ לא כתב הר' בעה"ת אלא דוקא באיסורא דרבנן אבל באיסורא דאורייתא מודה שהרי המרדכי כתב ע"ז וז"ל ואפילו עצים שנשרו מן הדקל וכו' וא"כ איכא למימ' דהבו דלא להוסיף עלה דע"כ לא שרינן התם בפ"ק דמכילתין מטעמ' דמקלי קלי איסורא אלא באיסור מוקצה דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא. אך קשה ממ"ש מור"ם ז"ל בסי' שי"ח ס"ב וז"ל ואם קצץ כלי מן המחוב' לחולה בשבת אפי' היה חולה מבע"י אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצ' ע"כ והשתא קשה שהרי מה שגדל בטל ברוב ואי משום דהוי דשיל"מ הא כל שלא הוברר האיסור מתחילה שרי ועיין במג"א סק"ח אם לא שנאמר דגדולים חשיבי כאיסור נכר כיון שתמיד הן גדלין ועומדין ומתרבים על העיקר א"ד ז"ל יע"ש.
ולענ"ד דהאי כללא דהר"ב התרו' אתמר אף באיסור דאוריי' כמו שמוכח סתמיות דבריו וכן מוכח נמי מדברי מור"ם ז"ל ביו"ד סס"י ק"ב שכתב שם וז"ל כל איסור שלא היה נכר קודם שנתערב הוי בטל אף שהוא דשיל"מ ע"כ יע"ש. הרי דמור"ם ז"ל כללא כליל לן ואמר כל איסור וכו' אשר בדבריו אלו להורות נתן דל"ש ליה בזה בין איסור דאוריית' לאיסור דרבנן ומאי דקשיא ליה להרב שעה"מ ז"ל מהסוגיא דפרק הנודר. לענ"ד לק"מ שהרי כתב הרא"ש ז"ל שם לעיל בפי' הברייתא דקא מבעי התם בצל שעקרו בז' ונטעו בח' ורבו גידוליו על עיקרו והכי קמבעיא ליה גידוליו היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעיקרו אותן גידולין היתר מעלין את האיסור או לא. ופי' הרא"ש וז"ל גידוליו היתר ועיקרו איסו' פשיטא לי דגידוליו מותרין אפי' לא רכו כי העיקר אינו יכול לבטל הגידולין כדדרשינן בחולין כתיב המלא' וכתי' הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרש' זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא אלמא אע"ג שגדל האיסור מעט מעט לא אמרינן קמא קמא בטיל וה"ה נמי גידולי היתר בעיקר האיסור לא בטלי כי קמבעיא לי אם רבו גידולי היתר על העיקר אם מבטלין אותו ברוב ואע"ג דעיקר לא מבטל לגדולין היינו משום שגידולין חשיבי שתמיד גדלין והולכין. או"ד כי היכי דלא מבטל העיקר לגדולין ה"נ לא מבטלי גדולין לעיק' ולא דמי לשאר איסורין שמבטלין ברו' משו' דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא נתוספו גידולין על העיקר עכ"ד יע"ש. ולפ"ז הנה מאי דקשיא ליה להרב שער המלך מהא דאמר ר"ש אף אני לא אמרתי וכו' דהרי התם נמי לא הוכר האיסור וכו' לא קשיא כלל דגידולי איסור אינו בטלין בהיתר דעיקר אלא כל שגדל באיסור עומד באיסורו כדדרשינן בחולין כנז' וכי הוצרך התם לטעמא דדבר שיל"מ הוא כדי שהגדולין יהיו אוסרין גם העיקר וא"כ אין זה ענין כלל להא דהר"ב התרומות ז"ל וגם מה שהקשה על מור"ם ז"ל דסי' שי"ח לא קשיא דשאני גידולין משא' איסורין דגידולין לא מתערבי לגמרי יחד כמ"ש הרא"ש ז"ל כנז'. כנלע"ד ותו לא מידי:
רנח
דמאי פירות עם הארץ הם דמאי וחייבין במעשרות אבל תרומה גדול' א"צ להפרי' מדמאי דגם עמי הארץ זהירי להפריש תרומה גדולה.
ונסתפק הרב מ"ל ז"ל פ"ט מהלכו' מעשר דין א' במוכר סתם ולא אמר שהן מעושרים אם חייב הלוקח להפריש תרומה גדולה דאפשר דע"כ לא אמרי' דלא נחשדו על ת"ג אלא באומר מתוקנים הם אבל במוכר סתם ניהי דלא נחשדו על ת"ג מ"מ אפשר דלא הפריש מהם כלל וסבור שהלוקח יפריש. או דילמא כל שנתן סתם מסתמא הפריש ת"ג דאי לא לא היה נותן לפי שהיה חושש שמא הלוק' יהא סבור שנתקנו ויאכלם בטבלם. ורצה הרב ז"ל להוכיח מדברי הר"ש ז"ל דפ"ב דמכשירין עלה דהמוצא פירות בדרך וכו' דבלוקח סתם צריך להפריש ת"ג. ושוב מסיק בהוכחה מדברי הרמב"ם ז"ל בפירושו שם וממ"ש הרע"ב שם על מתניתין דאוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו וכו' דאף בלוקח סתם א"צ להפריש ת"ג יע"ש. והרואה שם מ"ש הרב תוי"ט ז"ל יראה וישפוט דאין הוכחתו מדברי הרמב"ם והרע"ב ז"ל מוכרחת. ולענ"ד נרא' להוכיח הוכחה גדולה דאף בלוקח סתם א"צ להפרי' ת"ג ממ"ש הר"ש ז"ל פ"ד דחלה משנה ו' עלה דתנן התם חלת דמאי וכו' דתמה עלה הר"ש ז"ל דמה היא חלת דמאי אי בלוקח עסה או לחם מע"ה היכן מצינו שנחשדו ע"ה על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומ"ש חלה. ונדחק לאוקמה בלוקח תבואה מע"ה וטחנה ואפאה יע"ש. ואם איתא דבלוקח סתם מע"ה חייב להפריש ת"ג וחלה מאי קשיא ליה להר"ש ז"ל הא משכחת לה שפיר חלת דמאי בלקח עסה או לחם מע"ה בסתם דבכה"ג חייב להפריש ת"ג וחלה. אלא מוכרח דאף בלוקח מע"ה סתם א"צ להפריש ת"ג וחלה. ולכן שפיר הוצרך הר"ש ז"ל לידחק ולאוקמה בלוקח תבואה וכו'. ותמה אני על הרב מ"ל דרצה ללמוד מדברי הר"ש דמכשירין דבלוקח סתם צריך להפריש ת"ג ולא זכר שר דברי הר"ש דחלה שכתבנו דמוכח להדיא מדבריו דגם בלוקח סתם א"צ להפריש וכדכתיבנא. גם בש"ס ירושלמי פ"ה דמעשרות דאמרינן התם אמר ר"י וכי ע"ה גבי תרומה לאו כחבר הוא וכו' יע"ש. מבואר דגם בסתם שלא אמר שהפרי' א"צ להפרי' ת"ג משום דע"ה לגבי ת"ג כחבר הוא יע"ש ודוק.
שוב מצאתי ראיה מפורשת דגם בסתם א"צ להפרי' ת"ג מש"ס דילן בב"מ ד"ץ ע"א מהא דהוה בעי' לשנויי הא דרמינן התם מעשר אמעש' ותרומ' אתרומ' כאן בתרו' ודאי כאן בתרומ' דמאי ופרכינן עלה בשלמא מעשר דמאי איכא אלא תרו' דמאי מי איכ' והתניא וכו' וגזר על הדמאי לפי ששל' וכו' ורא' שלא היו מפרישין אלא ת"ג בלבד יע"ש. ואם אית' דהא דהלוקח מע"ה א"צ להפריש ת"ג הוה דוקא באמר לו הע"ה בפירו' שהם מתוקנים אבל בלוקח סתם מע"ה צריך להפריש גם ת"ג מאי פריך תלמודא תרומת דמאי מי איכא הא ודאי דאיכא תרומת דמאי וכגון בלקח מע"ה סתם. ושפיר שנינן הא בתרומת ודאי והא בתרומת דמאי והיינו בלוקח מע"ה בסתם אלא מוכח להדיא דלא משכחת לה תרומת דמאי כלל דאף בלוקח מע"ה סתם א"צ להפריש ת"ג דודאי תקנה הע"ה. ועיין עוד בסוגיא דעירובין ד"ל ע"א דגם משם מוכח להדיא דגם בסתם שלא אמר הע"ה שתקנם ודאי שתקנם וא"צ להפריש הלוקחם ממנו ת"ג יע"ש ודוק כנלע"ד ותו לא מידי:
רנט
דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה. כתב מהרשד"ם ז"ל בתשו' חח"מ ס"ס שפ"ד דע"כ לא אמרו דהוי מחוסרי אמנ' אלא אם לא יקיים למי שנדר והבטיח ליתן לו אבל כיון שלא הספיק לקיים דבריו עד שמת המקבל ודאי לא מיקרי מחוסר אמנה כד מהדר ביה לגבי יורשי המקב' יע"ש. ולפום ריהט' נ"ל להוכיח מדברי התוס' דב"ב דקל"ג ע"ב ד"ה הכא במכירי כהונה שלא כדברי הרב מהרשד"ם ז"ל שכתבו וז"ל בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן והלוי והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברים בעלמא ואעפ"י שאם רצה יכול לחזור מ"מ כל כמה דלא הדר הוי מוחזק ודוקא דאשתחיט בחיי אבוהון הא לאו הכי כיון דמת מי יזכה עכ"ד ז"ל יע"ש. והשתא לפי דברי מהרשד"ם ז"ל אף דהיה נותן תמיד לאבוהון דהו"ל כאמר ליתן לו כיון שמת אין אסור לנותן לחזור בו וליתן מתנותיו לכהן אחר דכל דלגבי יורש ליכא משום מחוסרי אמנה. ואלו התוס' אמרו הטעם דחשיבי בני הכהן מוחזקים לפי שאסור לו לזה הנותן לחזור בו. אלא מבואר דגם במת המקבל צריך לקיים דבריו וליתן ליורשיו ואי מהדר ביה לגבי יורשיו הוא ממחוסרי אמנה. כנ"ל לפום ריהטא ותו לא מידי:
רס
דברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמו. מפור' יוצא מש"ס דב"ב דקמ"ז ע"ב דמתנת שכ"מ מדרבנן בעלמא היא דהכי אמרי' התם להדיא אמר ר"ן מתנת שכ"מ מדרבנן בעלמ' היא שמא תטרף דעתו עליו. ומאי דאמרי התם לעיל ע"א מניין למתנ' שכ"מ שהיא מן התורה וכו' לאו מן התורה דוקא קאמר דהא ר"ן גופיה. הוא דאמר התם הכי איהו הוא דאמר הכא דמדרבנן בעלמא היא וכמ"ש התוס' שם יע"ש. ולכן אני תמה מאוד על מה שראיתי בתשו' רבינו ישעיה הראשון ז"ל הובא' תשובתו בתשו' הרא"ם ח"ב סי' ל"ו שכתב על מאי דאמרי' בפ' יש נוחלין ובסנהדרין שלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין וז"ל ומסתברא דההיא מיירי בדאוריית' דהא יליף לה מקרא דביום הנחילו את בניו אי נמי בלא קנין וכמ"ד מתנת שכ"מ דאורייתא עכ"ד ז"ל יע"ש. והוא תימא דנראה דליכא שום מ"ד דיסבור דמתנת שכ"מ הוה דאורייתא דהא דאמר ר"ן מניין למתנת שכ"מ שהיא דאוריית' ע"כ לאו דוקא מן התורה ממש וכמו שהכריחו התוס' הכרח גמור מדברי ר"ן גופיה כנז'. ועיין לה"ה פ"ה מה' זכיה ובתוס' יבמות דצ"ט ד"ה כתב ובכ"מ פ"ג מה' סנהדרין ובמ"ש הרב מהר"י אלגאזי ז"ל בס' ארעא דרבנן אות ת"י, ותו לא מידי: