אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות הגימ"ל

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות הגימ"ל

מערכת אות הבי"ת

רלה

גרם כבוי דליקה בשבת מותר נראה דודאי דכל גרם כבוי דשרינן כשהוא בענין שאינו מכוין לכבות אלא הוא עושה שום דבר לחצות בפני הדליקה וע"י כך כא הכבוי כההיא דפריס' עור גדי או מחיצת כלי' מלאי' מים או נתינת כלי רקן תחת הנר וכיוצא באלו שאינו מכווין לכבו' אלא להגין והילכך אי בהאי מעש'שעושה בא ממיל' הכבוי שפי' דמי דלא הוי אלא גרם כבוי בלא מתכוון דאי מתכוון לכך אפי' ע"י גרם אסור כמ"ש הטור. ומיהו בשאינו מכוין לכך אע"ג דהוי פסיק רישיה שרי ע"י גרם שהרי התירו לחצות בכלים מלאי מים אעפ"י שבודאי יתבקעו ויכבו והוי פסיק רישיה מ"מ שרי כיון שאינו לא גרם ואינו מכוין לכך. כ"כ השלטי הגבורים ז"ל פרק כל כתבי.

ולפום ריהטא איכא לאקשויי על הרב ז"ל דאיך כתב דודאי דכל גרם כבוי לא שרי אלא באינו מכוין לכבוי. והא איכ' גרם כבוי דטלית שאחזו אור דשרינן ליה ליתן עליו משקין משום דהו"ל גרם כבוי ושרי אע"ג דבנתינתו המשקין על הטלית מכוין הוא לכבות ועיין למר"ן ז"ל בב"י א"ח ס' של"ד שכתב לדעת הטור ז"ל דנתינת משקין על טלית שאחז בו האור שאני דלא הוי אלא גרם כבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא לכשיגיע האש למקום המים לא יוכל לשלוט שם ויכבה מאליו משא"כ כשמתכסה בטלית ופותח הס"ת שמנענע האש עצמו ועי"כ היא נכבית אם היה מתכוין לכך היה אסור וכו'. אך לפי מ"ש הרב ש"הג ז"ל דבכל גרם כבוי לא שרי אלא באינו מתכוין לכבוי קשיא הא דנתינת משקין. ותו קשיא ממ"ש הטור ז"ל בסי' תקי"ד נר של שעוה שרוצה להדליקו ביו"ט וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביביו דבר המונע מלשרוף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כבוי מותר ע"כ הרי דכתב הטור ז"ל בפירוש דגרם כבוי שרי אפי' במכוין לכבוי והוא פסיק רישיה שהרי מפני שהוא חס על הנר שלא ישרף כולו הוא דנותן סביביו הדבר המונעו מלישרף ואפ"ה התירו הטו' לכתחל' מטעמא דגרם כבוי מותר וא"כ הרי לך מבואר מדברי הטור ז"ל אלו דשריותא דגרם כבוי הוא אף במכוין לכבות וגם הוא פסיק רישיה דלא כמ"ש השה"ג דודאי כל גרם כבוי לא שרי אלא בלא מכוין לכבוי. ויש ליישב ועיין מ"ש הר"ן ז"ל סוף פרק כירה בטעמא דשריות' דנתינת משקים על טלית שאחז בו האור ועיין במ"ש מרן ז"ל בב"י שם בסי' תקי"ד ע"ד הטור ז"ל הנז'. ותו לא מידי:

רלו

גרם כבוי. נסתפק הר"ב שה"ג ז"ל בפרק כל כתבי בכל מלאכת שבת הנעשת בלא מתכוון על ידי גרם בפסיק רישיה כי האי דגרם כבוי אי שרי. או דילמא גבי דליקה הקילו יע"ש שהניחו בספק.

ולפענ"ד נראה לפום ריהטא דאין כאן מקום לספק זה דהדבר פשו' דלאו בדליקה בלחוד הוא דהתירו גר' כבוי בלא מתכוין לכבוי ואף שהוא פסיק רישיה. אלא בכל איסורי שבת דינא הכי. הוה דכל הנעשת בלא מתכוין ע"י גרם בפסיק רישיה כי האי דגרם כבוי שרי. והרי הוא כמבואר יוצא. מהסוגיא דשבת פרק כל כתבי עלה דתנן התם ד"ך ע"א ר"ש בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין רקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר. בכלי חרס חדשים מלאי' מים לפי שאינן יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה ואמרי' עלה שם ע"ב בש"ס למימרא דרבנן סברי גר' כבוי מותר ורבי יוסי סובר גרם כבוי אסור והא איפכא שמעינן להו דתניא עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר וכו' חסורי מחסרא והכי קתני וכו' ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל ר' יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף. שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לו תעשון כן לה' אלקיכם עשיה הוא דאסיר גרמא שרי. אי הכו הכא נמי כתיב לא תעשה מלאכה עשיה הוא דאסיר גרמא שרי. מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתיא לכבויי. אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן ומה הת' דאדם בהול על ממונו שרי הכא לא כ"ש ותסברא האי גמי ה"ד וכו' יע"ש. הרי לך מפורש דטעמא דר' יוסי דאוסר גרם כבוי דליקה בשבת הוה משום דאדם בהול על ממונו אשר מזה מבואר יוצא דבשאר איסורי שבת דליכא בהו לה"ט דאדם בהול על ממונו גם לר' יוסי גרמא שרי ומשום הכי מתיר גרם מחיקת השם וא"כ לרבנן דשרו גרם כבוי בדליק' דאיכא להא דאדם בהול על ממונו כ"ש דשרו בשאר מלאכות דשבת דליכא להאי חששא דאדם בהול על ממונו וכדפריך הש"ס אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן ומה התם דאדם בהול על ממונו שרי הכא לא כ"ש ומסיק הש"ס דפלוגתייהו דרבנן ור' יוסי גבי גרם מחיקת השם הוא לענין לאהדורי אגמי רבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן ור' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן. וא"כ הרי מפור' יוצא מסוגיא זו כל בתר איפכא ממאי דסבר מר הרב שה"ג לצדודי דבדליקה דוקא הוא דהקילו ושרו גרם כבוי דאדרבה בשאר איסורי שבת כיון דליכא למימר בהו להא דאדם בהול כ"ש דשרו רבנן ואפי' ר' יוסי דפליג דוקא בדליקה הוא דפליג משו' דאיכא למימ' בדליקה אדם בהול על ממונו וכו' אבל בשאר מלאכות דשבת דליכא למימר בהו להא דאדם בהול וכו' אפי' ר' יוסי שרי ע"י גרם בלא מתכוין ואפי' שהוא פסיק רישיה ולהכי הוא דשרי גרם מחיקת השם ע"י טבילה וכ"ש לרבנן דשרו גרם כבוי אפי' בדליקה דשרו בשאר מלאכות דשבת ותם אנכי ולא אדע מאי מספקא ליה למר הרב שה"ג ז"ל.

גם מדברי הרא"ש ז"ל פ"ב דביצה מוכח להדיא דהא דהתירו רבנן גרם כבוי לאו בדליקה בלחוד התירו ומשום דבדליקה הקילו אלא בכל מילי דאיסורי שבת ויו"ט כל הנעשה ע"י גרם שרי שכתב שם עלה דאמרינן התם דף ע"א הנותן שמן בנר חייב משו' מבעיר והמסתפק ממנו חייב משו' מכבה וז"ל הא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו מפי הנר שהוא דולק מיד כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחלה והו"ל מכבה. אין לפרש שממהר כביית הנר כשיכלה השמן. דהיינו גרם כבוי שנחלקו ר' יוסי וחכמים דתנן עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין רקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאי' מים. שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה וקי"ל כרבנן דגרם כבוי מותר. ומיהו וההיא דשופפרת ע"פ הנר דאסיר דילמא אתי לאסתפוקי מניה ע"כ מפני שממהר כבוי וכו' הילכך נ"ל טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כבוי דחייב דע"כ לא פליגי. התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגור' את הכבוי כשתגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שניהם גורמי' את הדליק' והממעט מאחד מהם וממהר את הכבוי חייב וכו' א"ד ז"ל יע"ש. והשתא אם איתא דדוקא בדליקה הוא דהתירו רבנן גר' כבוי מטעמ' דבדליקה הקילו מאי מוכיח הרא"ש ז"ל דאין לפרש להא דהמסתפק מן הנר חייב משו' מכבה דהוה משום שממהר כביית הנר דא"כ היינו גרם כבוי שנחלקו בו ר' יוסי וחכמי' דתנן עושין מחיצה בכל הכלים וכו' וקי"ל כרבנן דגר' כבוי מותר הא ר' יוסי ורבנן בדליקה הוא דאפליגו ומשום דבדליקה הקילו הוא דשרו רבנן גרם כבוי הדליקה ע"י עשיית מחיצה בכל הכלים. אבל בכה"ג דהמסתפק מן השמן שבנר אפי' שאינו אלא גר' כבוי גם לרבנן אסור. אלא מוכח להדיא מדברי הרא"ש ז"ל אלו דרבנן דהתירו גרם כבוי לאו בדליקה בלחוד הוא שהתירו אלא דה"ה בגרם כבוי שלא במקום דליקת כהאי גוונא דמסתפק מן השמן שבנר נמי שרו רבנן דכל הנעשה ע"י גרם שרו רבנן. וכבר כתבנו להוכיח כן מהסוגיא דשבת פרק כל כתבי עלה דהך מתני' דעושין מחיצה בכל הכלים דמיתי מינה הרא"ש ז"ל.

איברא דקשיא לי טובא לפום ריהטא על ך מ"ש הרא"ש ז"ל אין לפרש משום שממהר כביית הנר וכו' דהיינו גרם כבוי שנחלקו ר' יוסי ורבנן דתנן וכו' וקי"ל כרבנן דגר' כבוי מותר וכו' אשר מוכח מדבריו אלו דלר' יוסי דאוסר התם גרם כבוי ניחא וי"ל שפיר דהא דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה הוה מטעם גרם כבוי דאסור אלא דמשום דקי"ל כרבנן דגרם כבוי שרי הוא דקשיא ליה להרא"ש ובא מכחו להוכיח דאין לפרש משום שממהר כביית הנר וכו'. וק"ל טובא דהא אמרינן התם בש"ס עלה מתני' דדוקא בדליקה הוא דאוסר ר' יוסי גרם כבוי משום דאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה אתי לכבויי אבל היכא דלא שייך למימר להא דאדם בהול על ממונו גם לר' יוסי ע"י גרם שרי ומשום הכי מתיר ר' יוסי למי ששם כתוב על בשרו לירד ולטבול כדרכו אף שגורם למחוק את הש'. וא"כ הכא במסתפק מן השמן שבנר דלא הוה מידי דדליקה דיהא שייך למימר ביה לה"ט דאדם בהול על ממונו וכו' גם לר' יוסי שרי גרם כבוי וא"כ אי הוה הפירוש דהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה משום גרם כבוי אתיא לה דלא כמאן לא כרבנן ולא כר' יוסי דהא בכה"ג דליכא למימר ביה לה"ט דאדם בהול על ממונו לכ"ע שרי גרם כבוי וליכא מאן דפליג בהא. ואיך כתב הרא"ש ז"ל דאין לפרש משום שממהר וכו' דהיינו גרם כבוי שנחלקו ר' יוסי וחכמים דתנן וכו' וקי"ל כרבנן וכו' הא בגרם כבוי כה"ג לא נחלק ביה אדם מעולם דלכ"ע שרי. וכבר עלה על דעתי ליישב דברי הרא"ש ז"ל אלא שהוא ישוב דחוק מאוד ומפני רוב הדחק לא ראיתי לכותבו כלל סוף דבר שדברי הרא"ש ז"ל צל"ת.

ובחפושי בספרי האחרונים ז"ל מצאתי להרב מחנה אפרי' ז"ל בנימוקיו על הרי"ף ומפרשיו שכתב על האי ספיקא דהר"ב שה"ג הנז' וז"ל לא ידעתי במאי נסתפק דהא נר שאחורי הדל' הוי גורם ואינו מתכוין דאי במתכוין היכי סבור לומ' דאתי כר"ש הא ר"ש לא אמר אלא בשאינו מתכוין ואפי' הכי אסרו מטעמא דפסיק רישיה וגבי דליקה התירו והכי משני גמרא ועיין סביבות פ"ד מיתות בשה"ג א"ד ז"ל יע"ש. הנה דפשיטא ליה למר הרב מח"א לאידך גיסא דדוקא בדליקה הוא שהתירו גרם כבוי ומייתי לה מהא דנר שאחורי הדלת והכי אמר מר דלא ידע במאי נסתפק דהא נר שאחורי הדלת הוי גורם ואינו מתכוון וכו'.

ולדידי דברי הרב ז"ל נפלאו ממני דהא מהסוגיא דבתר ההיא דנר שאחורי הדלת מבואר יוצא כל בתר איפכא דאפי' בדליקה דאיכא למימר בה טעמא דאיסורא משום דאדם בהול על ממונו וכו' שרו רבנן וכ"ש בשאר איסורי דליכא למימר לה"ט דאדם בהול על ממונו דשרי רבנן ואפי' לר' יוסי שרי ע"י גרם כל היכא דליכא למימר לה"ט דאד' בהול על ממונו וכו' וכדכתיבנא לעיל. וכן מוכח נמי להדיא מדברי הרא"ש ז"ל דפ"ב דביצה גבי ההיא דהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה דרבנן דשרו גרם כבוי לאו בדליקה בלחוד הוא דשרו לא בכל כבוי אף שהיא שלא במקו' דליקה כההיא דהמסתפק מן השמן שבנר שרו רבנן עד שהכריח מכח כן דהא דהמסתפק מן השמן שבנר אין פירושו מטעם גרם כבוי ככל האמור לעיל. ומאי דמייתי מר הרב ז"ל כחא דאיסורא מההיא דנר שאחורי דלת וקרי ליה הרב גורם. אחר המחילה דלא שמיה מתיא כלל דהתם לכל הפירושים שנאמרו בו לאו גורם כבוי יתקרי אלא כמכבה בידים ממש חשיב כיון דמיד בההיא מעשה שהוא עושה בפתיחתו להדלת נכבה הנר אם ע"י שהרוח מכבהו בפתיחתו מיד לפי פי' רש"י ז"ל או שע"י שבפתיחתו מהר הדל' נוקש על הנר ומכבהו ונמצא שמעשה ידיו בפתיחת הדלת הוא עצמו הכבוי ולא גורם יחשב אלא מכבה בידים הוה וזה ברור. באופן דמאי דפשיטא ליה למר הרב מח"א ז"ל דדוקא בדליקה הוא שהתירו חכמים גרם כבוי. אחר המחילה רבה דליתא. אלא דבכל שהוא ע"י גרם אף שהוא שלא במקום דליקה שרו רבנן וככל מאי דכתיבנא להוכיח במישור מהש"ס ודברי הרא"ש כנלע"ד. ותו לא מידי:

רלז

גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתור' מסקינן בברכות די"ט ע"ב דהיינו ל"ת דרבנן דאסמכוהו דרבנן אלאו דלא תסור ע"ש. וראיתי להרב משפט צדק ח"ב סי' ע"ו שהקשה דלפי מ"ש רש"י שם לקמן בדף ס"ב וא"ת כו' דמת מצוה לא יקרא דוחה לפי שע"ד כן נכתבו בתורה כו' יע"ש א"כ קשה איך קאמר הכא דדוחה לא תסור דאחר דחכמים הם האוסרים מה שאסרו ומתירים משום כבוד הבריות מה שאוסרים א"כ לא יקרא דוחה לא תסור דוגמא דמת מצוה דלא יקרא בו דוחה וצריך ישוב א"ד ז"ל יע"ש. ולע"ד אחר המחילה רבה מכבוד תורתו איני רואה מקום קושיא כלל דגבי מת מצוה שפיר לא יקרא בו דוחה כיון דלעולם שרי לו ליטמא ולא נכתב עליו איסור טומאה כלל משא"כ באיסורין דרבנן כי הנך דחשיב רש"י ז"ל ד"ה כל מילי דרבנן אי לאו משום בית הכסא אסור לטלטל האבן הנז' וכן בנפסק ציציות טליתו בכרמלית אי לא בעי לחזור לביתו במקום שיראוהו באיסורו קאי הילכך כיון דעכ"פ דברים הללו אסרו חכמים עליו בכולל כי איכא כבוד הבריות אין התירו אלא מפני שגדול כבוד הבריות שדוחה האיסור עיין בפרש"י שם בד"ה שב וא"ת ודוק היטב. ותו לא מידי.

רלח

גיד הנשה. כתב הרשב"א ז"ל בתשו' סי' שס"ד דאיסו' גיד הנשה נוהג אף באדם יע"ש. והנה הר"ב מ"ל פ"ח מה' מאכלו' אסורו' הלכה א' כתב דברי הרשב"א לו ע"ד הרמב"ם שם ומשתק שתיק לה ומדכתב דברי הרש"בא ע"ד הרמב"ם מוכח דלדעתו הוו דברי הרשב"א ז"ל הלכה פסוקה אליבא דכ"ע ואף הרמב"ם ז"ל יודה בהאי דינא. אמנם יפה אמר חנ"ן הרב שער המלך ז"ל שם שדין זה תלוי בפלוגתא דלדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מה' אלו הלכה ג' דבשר אדם אסור הוא בעשה נראה ודאי שאין גיד הנשה נוהג באדם דלא גרע מבהמה טמאה דקי"ל כר"ש דאינו נוהג בטמאה משום דבעינן גידו אסור ובשרו מותר וכמו שפסק הרמב"ם שם. והרשב"א ז"ל לא כתב כן אלא משום דאיהו לשטתיה אזיל דס"ל דבשר אדם מותר שלא כדעת הרמב"ם ז"ל א"ד הרב שער המלך ז"ל יע"ש. וכן יש ללמוד מדברי השואל להרשב"א ז"ל שם שכתב בשאלתו בדעת הרמב"ם דאין איסור בשר מן החי ואבר מן החי נוהג באדם יע"ש וא"כ מינה נמי לאיסור גיד הנשה דאינו נוהג באדם. ומיהו אפשר עדין לדחות ולחלק בין אדם לבהמה טמא' דאע"ג דבבהמ' טמא' אין גיד הנשה נוהג מה"ט דאמר ר"ש דבעינן גידו אסור ובשרו מותר אדם שאני דהוא היה עיקר מעשה וכמ"ש הרשב"א בתשו' שם בטעמו האחרון וז"ל ועוד שאף הוא היה עיקר מעשה יע"ש. וא"כ אפשר דמה"ט נוהג איסור גיד הנשה אף באדם אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דבשר אדם אסור דעד כאן לא ממעטינן איסור גיד ממי שבשרו אסור אלא במין בהמה שלא היתה הבהמה סיבת האיסור של גיד הנשה אבל גיד הנשה של אדם שהוא היה עיקר המעשה שבעבורו נאסר גיד הנשה לא משגחינן ביה במה שבשרו אסור להתיר גיד הנשה דידיה אלא נוהג בו איסור גיד הנשה אף שבשרו אסור ואפשר שמפני כך כתב הר"ב מ"ל ז"ל דברי הרמב"ם בסתם כנלע"ד. ותו לא מידי.

רלח

גוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר. כדמסיק הש"ס ביבמות פרק החולץ דף והלכתא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר יע"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק ט"ו מה' איסורי ביאה הלכה ג' יע"ש ובה"ה וכן פסקו שאר כל הפוסקים ז"ל.

ויש להסתפק אם הא דקי"ל דהולד כשר היינו לאפוקי שאינו ממזר אבל גוי מיהא הוי עד שיתגייר כגוי דצריך גירות כדי שיהא דינו כישראל או דילמא גוי ועבד הבא על בת ישראל דאמרי' דהולד כשר היינו דהוא ישראל גמור מיום הולדו לכל דבריו ואין צריך גירו' דישראל כש' הוא מבטן אמו דהיא ישראלית.

והנה מדברי התוס' ז"ל בקדושין פרק עשרה יוחסין דע"ה ע"ב ד"ה ור' ישמעאל וכו' מבואר יוצא דהולד כשר דאמרי' היינו לאפוקי דאינו ממזר אבל אכתי גוי הוא עד שיתגייר שהקשו וא"ת אמאי איצטריך למימר דקסבר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר לימא הולד כשר וכ"ש דאיכא למיחש טפי שלא תנשא לנכרי ושמא י"ל אם הולד כשר א"כ הוא הולך אחר הנכרי כדאמר בסוף פרק דלעיל דס"ז וליכא למיחש לכך אם תנשא לנכרי וכו יע"ש. אשר מדבריהם אלו בהאי תירוצא מבוא' יוצא דהא דאמרי' גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר היינו אם נתגייר או נשתחרר העבד אחר כך ולאפוקי דלא הוה ממזר. וכ"כ בפסקי תוס' שם וז"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר והוי גוי יע"ש. וכן מוכח נמי מדברי רש"י ז"ל שם לעיל דס"ח ע"ב שכתב שם ד"ה לימא קסבר רבינא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר גרסינן דאתא לאשמועינן דלא שדינן ליה בתר נכרי דנימא נכרי הוא ואם נתגיי' יהא מותר לבא בקהל אלא בתר ישראל שדינן ליה וכו' יע"ש. הרי שכתב להדיא דאי שדינן ליה בתר נכרי והוא כש' לבא בקהל היינו לאח' שיתגייר.

והגאון מהרש"א ז"ל שם בפ' עשרה יוחסין כתב לפרש דברי התוס' דשם דלא כיונו לומר דהולד כשר והוא גוי אלא כוונתם ע"פ מ"ש בסוף פרק דלעיל דעיקר הקפידה דכי יסיר הוא בבן בתך מן הגוי שקרוי בנך אבל בן בנך הבא מן הגויה אינה קרוי בנך והשתא ניחא דאם הולד כשר אין לחוש כ"כ לכי יסיר שהרי הוא בנו שהולך אחריו אבל אם הולד ממזר לא שדינן ליה בתר גוי אלא בתר אמו שדינן ליה וכיון שבעבירה נולד הוי ממזר דהכי קאמרי לעיל ס"פ האומר. אבל דברי רש"י אסיק הגאון ז"ל שם בצ"ע דדבריו סותרי דממ"ש בפרק האומר דס"ח מוכח דס"ל דהולד כשר והוא גוי וצריך גירות כדי שיבא בקהל ובפ' עשרה יוחסין לקמן אהא דפריך גבי עבד ושפחה נתערבו בהן ניתני חדא מבואר יוצא מדברי רש"י דע"כ גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר והוא ישראל גמור וא"צ גירות יע"ש.

וראיתי להר' שע"ה פט"ו מה' אישורי ביא' הלכה ג' שהביא דברי הגאון מהרש"א והוסיף עוד לאקשויי על רש"י דפ' האומר ממ"ש בפרק י' יוחסין ד"ע ע"ב אההיא דאמרי' התם כל דאמר מדבית חשמנאי קאתינא עבדא הוא וז"ל שכל זרעו הרגם הורדוס ועבד היה ומלך תחתיהם כו' ומסתמא לאו בנות ישראל נסיב כו' ובודאי שכוונ' רש"י דק"ל דלו יהי דעבד היה הא קי"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואהא כתב דמסתמא לאו בנות ישראל נסיב וכו'. והשתא כפי מ"ש בפ' האומר לו יהי דהורדוס נסיב מבנות ישראל אכתי הולד עבד ואינו כשר אלא ע"י שישתחרר והכא כיון שאין להם בעלים ידועים מי המשחרר אותם ולהכי קאמר שמואל דעבדא הוא. גם ממ"ש בפרק החולץ דמ"ה ע"א ד"ה בת מינך וז"ל בת ישראל הבא מן הנכרי כמותך אבל ממזרת ושפחה לא תשא אלמא כשר הוא ע"כ נראה בהדיא דס"ל דהוולד כשר לגמרי דאי ע"י שיתגייר איך כתב דאסור לישא ממזרת הא קי"ל דגר נושא ממזרת. ולכן כתב הרב ז"ל לפרש דברי רש"י דס"פ האומר דמ"ש שם דהולד כשר ע"י שיתגייר לא כ"כ אלא לפום מאי דס"ד התם דכל היכא דשדינן ליה בתר ישראל הולד ממזר משום דכיון דבעבירה נולד הו"ל כמי שאין עליו קדושין דתנן התם דהולד ממזר והילכך כי אמרינן דהולד כשר עכ"ל דשדינן ליה בתר גוי לגמרי ומשו"ה בעינן גירות דאי הוה שדינן ליה בתר ישראל היה הולד ממזר. אמנם למאי דמסיק התם וקאמר ניהי דכשר לא הוי ממזר לא הוי פגום מיהא הוי ופירש"י ז"ל דאע"ג דשדינן ליה בתר ישראל אפ"ה ממזר לא הוי דבעינן דומיא דאשת אב דאין לו עליה קדושין אבל יש לו על אחרי' קדושין לאפוקי נכרי ועבד דלית בהו קדושין כלל יע"ש א"כ איכא למימר ודאי דלא בעינן שיתגייר אלא הוולד כשר לגמרי דשדינן ליה בתר ישראל ואפ"ה אין הולד ממזר וא"כ מ"ש רש"י ז"ל לקמן בשמעתין וכן לעיל בפרקין דלא בעינן גירות כלל היינו לפי המסקנא דפ' האומר ומ"ש רש"י ז"ל דהולד כשר לאו למימר דכשר לגמרי ולא הוי פגום כלל שהרי כיון דשדינן ליה בתר ישראל פגום מיהא הוי כדמסיק התם אלא כשר דקאמר לאפוקי דלא הוי ממזר ולעולם דפגום מיהא הוי זה הנראה באמת בדעת רש"י ז"ל. ומ"מ דברי התוס' דשמעתין יתד הם שלא תמוטו דס"ל לקושטא דמלתא דהולד כשר והוי גוי עד שיתגייר ומה שרצה הר"ב ח"ה לצדד בדבריהם באופן דס"ל דהולד כשר לגמרי אין דבריו מובנים ובר מן דין מדברי התוס' פ"ק דיבמות די"ו ע"ב ד"ה אמוראי ובד"ה נכרי שקדש מבואר בהדיא דס"ל דהולד גוי גמור ממ"ש שב דלר"י דאמר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר אין חוששין לקדושין הרי דס"ל דהולד. גוי גמור גם הר"ב ח"ה ז"ל שם כ"כ והביא ראיה מדברי התוס' ז"ל דשמעתין היפך מ"ש כאן ע"ש עכ"ד הרב שער המלך ז"ל יע"ש..

ולענ"ד אכתי קשה ממ"ש רש"י ז"ל בסוטה דמ"א ע"ב ד"ה אגריפוס וז"ל כחה של חנופה דאע"ג דאמו מישראל אין ראוי למלכות דעבד היה וזילא מילתא ע"כ יע"ש. הרי שכתב דאגריפוס אע"ג דאמו מישראל עבד היה אלמא מבואר יוצא לה להדיא מדברי רש"י ז"ל אלו דהא דאמרי' דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר חיינו דהוא עבד מיהא והוא כשר לאחד שישחרר וא"כ אכתי דברי רש"י ז"ל לא פלטי מסתירה דידיה אדידיה מהני מילי דכתב בסוטה בהא דאגריפוס.

גם דברי התוס' ז"ל סתראי נינהו דממ"ש בפרק עשרה יוחסין וביבמות די"ו מבואר דס"ל דהולד כשר והוא גוי עד שיתגייר. ואלו בב"ק דל"ח ע"ב סד"ה ועל הכותית כתבו לפרש הא דאמר רבא בפ' י' יוחסין עבד ושפחה נתערבו בהם כאשר פירש' רש"י ז"ל שם וא"כ מבואר יוצא מדבריהם דהולד כשר לגמרי ואין צריך גירות וכאשר למד כן הר"ב ח"ה ז"ל מדברי רש"י ז"ל הנז'. גם בנדה דנ"ו ע"ב ד"ה אמוראי נינהו מפורש יוצא מדברי' ז"ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר והוא ישראל גמור שכתבו שם וז"ל וא"ת א"כ מ"מ תיקשי לר' יוחנן דאמר אין מקבלין גרים מן התרמוד אע"ג דסתם מתני' די' יוחסין דע"ה ודפ' אלמנה דס"ח וכמה תנאי ס"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר מ"מ תקשה ליה ממתני' דסברה דלא באו נכרים על בנות ישראל דאי באו הוי כתמן טמא דבין אם הולד ממזר או כשר ישראל הויא ע"כ יע"ש מה שתירצו. והשתא אם איתא דהולד כשר היינו לאחר שיתגייר אבל כל שלא נתגייר הוא גוי מאי מקשו דאי באו הוי כתמן טמא דבין אם הולד ממזר או כשר ישראל הוי. הא כי אמרינן דהולד כשר לאו למימרא דישראל הוי מבטן אלא לאחר שיתגייר וכל שלא נתגייר גוי הוא ולכן ליכא לאקשויי תו מידי מהך מתני' דנדה לר' יוחנן.

ולפום ריהטא נלע"ד להביא ראיה דהולד כשר דאמרו היינו לאפוקי דלאו ממזר הוא אמנם אכתי הוא גוי וצריך גירות. דאי' בב"מ דע"א ע"א אין הגר נקנה בעבד עברי ושב אל משפחתו בעינן והא ליכא יע"ש. וקשה דבמכילתא סדר משפטים איתא כי תקנה עבד עברי לרבות את הגר יע"ש אלמא דנקנה בעבד עברי. וכי היכי דלא תיקשי לן הני תרתי ברייתות ע"כ אתה אומר דתנא דמכילתא מיירי בגר דאמו מישראל ותנא דברייתא דמייתי הש"ש בב"מ מיירי בגר דאינו כלל מישראל. וכ"כ באסיפת זקנים לב"מ שם שכן כתבו בתוס' חצוניות וכ"כ הריטב"א ז"ל דהך דמכילתא מיירי בגר שאמו מישראל יע"ש. ולפום ריהטא נראין הדברים מוכרחין למימר הכי בכוונת המכילתא דהא האי תנא דמכילתא לא מצי לפלוגי בהא דושב אל משפחתו בעינן וליכא וע"כ דמיירי בגר שאמו מישראל וא"כ הרי אתה למד מהך מכילתא דגוי הבא על בת ישראל דהוולד כשר דאמרי' היינו דהוא גוי וצריך גירות והיינו דקרי ליה תנא דמכילתא גר דאי גוי הבא על בת ישראל דוולד כשר והוא ישראל גמור מבטן איך קרי ליה תנא גר דקאמר לרבות את הגר דמיירי על כרחין באמו מישראל. אלא מוכח דהולד כשר דאמרינן היינו דהוא גוי וצריך גירות להיות דינו כישראל.

תו נראה להביא ראיה מהא דאמרי' בפרק עשרה יוחסין דף ע"ו ע"ב אושפיזכיני' דרב אדא בר אהבה גיורא הוה והוה קא מנצי איהו ורב ביבי מר אמר אנא עבידנא סררותא דמתא ומר אמר אנא וכו' אתו לקמיה דרב יוסף א"ל תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהא אלא מקרב אחיך א"ל רב אדא בר אהבה ואפי' אמו מישראל א"ל אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה הילכך רב ביבי דגברא רבה הוא ליעיין במילי דשמיא ומר לעיין במילי דמתא אמר אביי הילכך מאן דמשרי צורבא מרבנן באושפזיכניה לאשרי כרב אדא בר אהבה יע"ש. הנה דקאמר הש"ס אושפזיכניה דרב אהבה גיורא הוה הרי דקרי ליה תלמודא לולד שאמו מישראל ואביו גוי גיורא. ואם איתא דהולד כשר דאמרי' היינו דכשר לגמרי הוא דישראל הוא מבטן אמו ואין צריך גירות איך קרי ליה תלמודא גיורא. אלא מבואר דהולד כשר שאמרו היינו לאפוקי שאינו ממזר אבל הוא גוי עד שיתגייר והאי צורבא מרבנן אוזפייכניה דרב אדא בר אהבה נתגייר ולהכי קרי ליה תלמודא גיורא.

שוב ראיתי דהני ראיות דאמרן לאו ראיות נינהו. די"ל דגר דקאמר תנא דמכילתא היינו גר בן גר ואמו ישראלית דמיקרי איהו נמי גר על שם אביו שהוא גר שנתגייר. וכן נמי אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה דאמר הש"ס דגיורא הוה היינו שהיה בן גר ואמו מישראל וכן מוכח מדברי הרמב"ן ז"ל בחי' ליבמות פרק החולץ דמ"ו ע"ב ד"ה אמו מישראל וכו' ומדברי הרשב"א ז"ל בחי' שם ר"פ מצות חליצה דף ק"ב ד"ה אמר רבא גר דן את גר חבירו יע"ש במאי שהקשה בסוף דבריו על הרי"ף ממאי דקאמר הש"ס בסנהדרין חדא לאתויי גר וכו' אלמא בגר שהורתו שלא בקדושה הוא דאי באמו מישראל האי לאו גר הוא אלא ישראל ואפילו בא עליה גוי וכו' ואי בגר שבא על בת ישראל האי לאו מטפה פסולה אתי וכו' ולעיל שם בסמוך מייתי לה להא דאמרי' בקדושין דאושפזיכניה דר"א בר אהבה גיורא הוה. וא"כ ע"כ דמאי דקאמר דגיורא הוה היינו דהוה כן גר וזה ברור.

שבתי וראיתי דיש להביא ראיה ברורה לענ"ד לאידך גיסא דגוי הבא עב"י דהולד כשר היינו דישראל גמור הוא ואין צריך גירות. מהא דתניא בתורת כהנים פרש' אחרי מות ריש פרש' ח' ישראל אלו ישראל גר אלו גרים הגר לרבות נשי הגרים בתוכם לרבות נשים ועבדים. א"כ למה נאמר איש איש להביא וולד ישראל מן הגוי ומן העבד עד כאן ע"ש בקרבן אהרן דקצ"ג ע"ב ובפסיקתא ובילקוט שם. והשתא איכא לאקשווי הך וולד ישראל הבא מן הגוי ומן העבד דאיצטריך לרבויי מאיש איש דחייב על אכילת דם היכי דמי אי בנתגייר הרי גר הוא והוא בכלל מאי דקאמר גר אלו הגרים ואי בלא נתגייר הא גוי הוא ואיך אפשר לחייב את הגוי על אכילת דם. אלא מוכח להדיא דוולד הבא מגוי ועבד הוולד כשר וישראל הוא מבטן ואין צריך גירות והילכך הצריכה תורה לרבויי דאע"ג דאביו גוי או עבד דלא הוזהרו על הדם איהו חייב כיון דאמו מישראל וכמ"ש עליה קרבן אהרן ז"ל שם.

רלט

גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. אע"ג דכשר הוא פגום לכהונה מיהא הוה. כן הוא דעת הרא"ש בפ' החולץ והרי"ף שם כתב דהוא ספק. אבל מדברי הרמב"ם שכתב פט"ו מה' א"ב גוי ועב' הבא עב"י הולד כשר מדסתם וכתב דהולד כשר נרא' דס"ל דכשר לגמרי ואפי' לכהונה. וכן נראה מדברי ה"ה ז"ל פי"ג מה' הנז' הלכה י"ג דהקשה שם על מה שפסק הרמב"ם ז"ל מי שהיה נשוי לישראלית או לגיורת ויש לו בנים ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי נאמן לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול את הבנים וכו' והקשה עליו ה"ה כיון דקי"ל כותי ועבד הבא עב"י הולד כשר וכו' אפילו יהיה כדבריו הולד כשר הוא יע"ש שנדחק לתרץ. ואם איתא דדעת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דהולד כשר מ"מ פגום לכהונה הוא לא מקשה ה"ה ז"ל מידי דהא נ"מ שאינו נאמן לפסול את בניו לפוגמם לכהונה. אלא מבואר דפשיטא ליה לה"ה ז"ל בדעת הרמב"ם דס"ל דהולד כשר לגמרי ואפי' לכהונה והיינו דקשיא ליה על האי פסקא דפס' בפי"ג דנאמן הוא לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול את בניו מהא דגוי הבא עב"י הולד כשר והוצרך לידחק בישוב קושיא זו. אמנם הר' מ"ל ז"ל שם בפי"ג דחה תירוץ ה"ה ז"ל וכתב ואפשר שדעת רבינו כמ"ש ה"ה פט"ו דגוי ועבד הבא עב"י דיש מי שכתב דאם ילדה בת פסולה לכהונה וע"ז כתב כאן ואינו נאמן לפסול את הבנים לענין שאם ילדה בת א"ד ז"ל יע"ש. חנה שכת' הרב בדרך אפשר שדעת הרמב"ם דפגום מיהא הוה. ולדידי אי אפשר לאומרו דמסתמיות דברי הרמב"ם בפט"ו דכתב דהולד כשר מוכח דדעתו דהוא כשר לגמרי. וליישב קושיית ה"ה ז"ל על הרמב"ם דפי"ג אפשר לי לומר דנ"מ לענין לפוסלן להבנים לדון דיני נפשות או דיני חליצה דקי"ל דבעי שיהא אביו ואמו מישראל ולענין זה הוא שפסק להא דנאמן הוא לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול את בניו כלומר אלא בניו כשרים ככל שאר ישראל שאביו ואמו מישראל לכל דבר לדון דיני נפשות ודיני חליצה ולא דיינינן לבניו דין גרים שאמם מישראל לפוסלן לדון דיני נפשות ודיני חליצה כנלע"ד ותו לא מידי:

וראיתי להר' שע"ה פ"א מה' מלכים ריש הלכ' ד' שכתב שגם דעת הרמב"ם דהוולד פגום לכהונ' ושגם מדברי ה"ה פט"ו מה' א"ב משמע שלא בא מפורש בדברי הרמב"ם אי ס"ל כהרי"ף דספיק' הוי או כמ"ד דפגום מיה' לכהונ' יע"ש ולע"ד אחר המחי"ר דמסתמיו' דברי הרמב"ם שכתב בה' א"ב דהולד כשר נרא' דס"ל דכשר לגמרי וכ"כ השעה"מ גופיה בפט"ו מה' א"ב דקט"ו ע"ב וז"ל ולענין הלכה הנה מסתמיות דברי רבינו שכתב דגוי ועבד הבא עב"י הולד כשר נרא' דס"ל דכשר לגמרי ואפילו לכהונה ושלא כדעת הרא"ש ז"ל וכו' יע"ש. גם מ"ש שגם מדברי ה"ה פי"ד מ"ה א"ב משמע דלא בא מפורש וכו'. לדידי נראה לי מדברי ה"ה פי"ג ממאי דקשיא ליה על מאי דפסק הרמב"ם להא דנאמן הוא על עצמו ואינו נאמן לפסול את בניו דפשיטא ליה בדעת הרמב"ם דדעתו דהולד כשר לגמרי ואפי' לכהונה וכדכתיבנא לעיל. ומאי דאיכא תו לאקשויי על דברי הרב שער המלך ז"ל דה' מלכי' אכתבנו לקמן בסימן שאחר זה בס"ד.

רמ

גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. אפילו לדעת הרי"ף והרא"ש דפגום לכהונה מיהא הוי היינו דוקא וולד נקבה דאם בת היא זו שנולדה מגוי הבא עב"י הרי היא פגומה לכהונה. אבל וולד זכר הוא כשר לגמרי ואפי' לכהונה. שהרי כתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דאי ברתא היא אסורה לכהונה יע"ש וכ"כ ה"ה ז"ל פט"ו מ"ה א"ב בשם יש מי שכתב דאם ילדה בת פסולה לכהונה. הרי שדקדקו לומר אם ילדה בת הוא דפגומה לכהונה הא אם בן הוא כשר לגמרי הוא ונ"מ שאם בא על ב"י אין הוולד פסול לכהונה. וכ"כ הריטב"א ז"ל שכן אמרו בירושלמי. וכן מוכח להדיא מדברי רש"י ז"ל פרק החולץ דף ד"ה שבנה פגום שכתב דבנה פגום לאו דוקא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' שם. אבל דעת הרמב"ן ז"ל דבנה נמי פגום דבן וולד זכר או נקבה פגומים הם לכהונה. וכן נראה דעת התוס' ז"ל פרק החולץ דמ"ה ד"ה אמו וכו' יע"ש.

והנה הרב שער המלך ז"ל פ"א מה' מלכים הלכה ד' כתב דלדעת הרמב"ם ז"ל אפי' גוי ועבד הבא עב"י הולד כשר למלכות ואע"ג דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה וגוי ועבד הבא עב"י קי"ל דהולד פגום לכהונה כמ"ש הרא"ש בפרק החולץ ואף לדעת הרי"ף ספיק' מיהא הוי י"ל דס"ל להרמב"ם דתלמוד' דידן פליגא אתוספתא מדאכשר רבא לרב מרי מטעמא דאמו מישראל אע"ג דפגום מיהא לכהונה ולא ס"ל לחלק בין מלכות לשאר שררות ובהכי נחה שקטה מה שתמה הר"ב לח"מ ז"ל בפ"ב מה' סנהדרין אמאי השמיט רבינו תוספתא הלזו. ולא ידעתי אדקשיא ליה אמאי השמיט' אמאי לא ק"ל ממה שהכשיר רבינו כל שאמו מישרא ואפי' מגוי ועבד ולומר דס"ל לרבינו דגוי ועבד הבא עב"י הולד כשר לכהונה זה ודאי דוחק שהרי לדעת הרי"ף ספיקא הוי וגם מדברי ה"ה פט"ו מ"ה א"ב משמע שלא בא מפורש בדברי רבינו אי ס"ל כהרי"ף דספיק' הוי או כמ"ד דפגום לכהונה מיהא הוי א"ד ז"ל יע"ש. ולע"ד דברי הרב ז"ל תמוהים טובא דאף אם נאמר דיסבור הרמב"ם כהרי"ף דספיקא מיהא הוי או כהרא"ש דפגום הוי מ"מ הרי מוכח מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל דדוקא אם בת היא הוא דהיא פגומה אבל וולד זכר אפילו פגום לא הוי וכן נמי מאי דכתב הרב ללמד מדברי ה"ה דפט"ו מה' א"ב בדעת הרמב"ם. הרי ה"ה כתב דיש מי שכתב דאם ילדה בת היא פגומה לכהונה הרי דדייק למימר אם ילדה בת ללמדנו דדוקא בילדה בת הוא דפגומה לכהונה אבל וולד זכר כשר לגמרי וכ"כ הרב שער המלך ז"ל גופיה פט"ו מ"ה א"ב הלכה ג' דקט"ו ע"ג דכן הוא דעת הרי"ף והרא"ש וה"ה בשם יש מי שכתב והריטב"א והרשב"א ז"ל יע"ש. וא"כ לענין מלכות דהוא בזכר שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דכשר למלכות דכיון דזכר הוא אפילו פגום לא הוה ומן המשיאין לכהונה הוא ולא הוה שלא כהתוספתא ואין צורך למאי דכתב הרב ז"ל דס"ל להרמב"ם דתלמודא דידן פליגא אתוספתא מדאכשר רבא לרב מרי מטעמא דאמו מישראל דהולד זכר מן המשיאין לכהונה הוא ולהכי שפיר אכשר רבא לרב מרי בר רחל ולא פליג אתוספתא. ושפיר קשיא ליה להר"ב לח"מ אמאי השמיט הרמב"ם להאי תוספתא ולא קשיא ליה ממה שהכשיר הרמב"ם כל שאמו מישראל ואפי' מגוי ועבד וזה פשוט. באופן שדברי הרב שער המלך ז"ל אלו נפלאו ממני. ולקושי' הרב לח"מ ז"ל עמ"ש הרב מהרח"א ז"ל בס' עץ החיים בלקוטיו שבסוף הספר דף ע"ג.

רמא

גר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה. כדאית' ביבמות פרק החולץ דמ"ו ע"ב. וכתבו שם התוס' ד"ה משפט כתיב דאפי' למ"ד בסנהדרין ד"ב דבר תורה חד נמי כשר הכא מידן לגזילות וחבלות דבעי' ג' לכ"ע יע"ש. וקשה לי דלעיל שם דמ"ה ע"ב ד"ה מי לא טבלה לנדתה כתבו ותימה דאמר לקמן דגר צריך ג' דמשפט כתיב ביה ואפי' למ"ד בריש סנהדרין דבר תורה חד נמי כשר מ"מ אין דרך נשים להביא איש עמהם בשעת טבילה וכו' יע"ש. אשר מדבריהם אלו מפורש יוצא דלמ"ד גבי דין דחד נמי כשר ה"ה בגר דדבר תורה בחד נמי הוי גר וזה שלא כמ"ש בדמ"ו ויש ליישב והוא פשוט.

והנה הרמב"ם ז"ל פי"ד מה' א"ב פסק דאפי' נתגייר בפני שנים אינו גר וכתב ה"ה ז"ל דהטעם משום דשנים שדנו אין דיניהם דין יע"ש. ולפום ריהט' איכא לאקשויי טובא על הרמב"ם ז"ל דממ"ש טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפי' בפני שנים אינו גר מוכח דלא מבעיא בפני אחד דאינו גר אלא אפי' בפני שנים ומדכתב התם דאינו גר נראה דאינו גר כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן. וק"ט דהא איהו פסק בפ"ב מה' סנהדרין דין ט' דדבר תורה אפי' חד שדן דינו דין וא"ר מינה נמי לגר דכשר דבר תורה אפי' בחד ואיך כתב בה' א"ב דאפי' בפני שנים אינו גר דמשמע אפי' מן התורה אינו גר. ומיהו לפי מ"ש התוס' ז"ל דאפי' למ"ד גבי דין דדבר תורה אפי' בחד כשר גבי גר לכ"ע אינו גר אלא בפני שלשה כגזילות וחבלות ניחא דאיכא למימר דהיינו נמי טעמו דהרמב"ם ז"ל דכתב דאפילו בפני שנים אינו גר. אך ממ"ש ה"ה ז"ל דטעמו משום הא דקי"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין משמע דגר ודין שוין הם ודלא כמ"ש התוס'. ולפי דבריו קשיא מאי דאקשינן דא"כ איך סתם וכתב דאינו גר אפי' בפני שנים דמשמע להדיא. דמדאורייתא נמי לאו גר הוא עד שיהיה בפני ג' כיון דאיהו פסק גבי דין דדבר תורה אפי' חד כשר. ויש ליישב קצת. ותו לא מידי.

רמב

גר תושב. זה כותי שקבל עליו שלא יעבוד ע"ז עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם ולמה נקרא תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל. כ"כ הרמב"ם ז"ל פי"ד מה' א"ב הלכה ז'. ותמהני טובא על הרב מ"ל ז"ל דאייתי בידיה פ"י מהלכות מלכים הלכה ז' דפ"ז סע"ב דברי הגאון מהרש"א ז"ל דכתב בסנהדרין דנ"ט על מה שהקשו שם התוס' ד"ה והרי פריה ורביה תימא מנ"ל דלא נאמרה לבני נח ואי משום דלא חשיב לה בהרי ז' מצות הא אמרי' לעיל קום עשה לא קא חשיב וכו' וכתב ע"ד אלו הגאון מהרש"א ז"ל הא דלא ק"ל הכי לעיל גבי מילה נראה לומר דמשו"ה ל"ק הו גבי מילה הכי משום דבמילה הכי פריך דאי נצטוו ב"נ על המילה א"כ כשידינו תקיפ' עליהם אמאי לא היו כופין אותם למול את עצמ' וגר תושב שהוזכר בתורה דהיינו שקבל עליו ז' מצות היאך אפשר למצוא אותו דהא חייב הב"ד לכוף אותו גם למול עכ"ד ז"ל. וכתב הרב מ"ל ז"ל על דבריו וז"ל ולא ידעתי כוונתו דלעולם בזמן שידינו תקיפא אנו כופין אותם למול וגר תושב שהוזכר בתורה היינו שמל וקבל ז' מצות ולא קאמר ח' מצות עם מילה היינו משום דקום עשה לא קא חשיב. ועוד דמילה חייב למול תכף ומיד וכבר קיים המצוה ושוב אין עליו חיוב עוד ומאי דאמרינן בפרק בתרא דע"ז עלה ס"ד איזהו גר תושב כל שקבל עליו ז' מצות שקבלו עליהם ב"נ התם חשיב מצות שחייבים עליהם כל יום ויום שלא לעבור עליהם אבל גבי מילה לא שייך קבלה שהרי כיון שמל אין עליו עוד שום חיוב א"ד ז"ל יע"ש. ודבריו תמוהים דהא בא מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ד מה' א"ב דגר תושב הוא שקבל עליו ז' מצות ב"נ ולא מל ולא טבל ומקור דינו הוא מהך ברייתא דע"ז שהזכיר הרב ז"ל וכמ"ש הרב כ"מ בה' א"ב שם וא"כ הרי לך מפורש בדברי הרמב"ם דהא דאמרו בע"ז דגר תושב הוא שקבל עליו ז' מצות ב"נ היינו ז' מצות ב"נ בלבד אבל אינו נמול כלל ואיך כתב הרב ז"ל דהא דאמרינן בע"ז דס"ד דגר תושב הוא כל שקבל עליו ז' מצות שקבלו עליהם ב"נ דהתם חשיב מצות שחייבים עליהם כל יום וכו' אבל גבי מילה לא שייך קבלה שהרי כיון שמל וכו'. ועוד דבהדיא מוכח שם בע"ז בש"ס דע"ה ע"א דגר תושב הוא ערל דפרכי' התם עלה דרב יהודה דשדר ליה קורבנא לאבידרנא וכו' והאמר רבה בב"ח אמר ר"י גר תושב שעברו עליו י"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות ומשנינן התם כגון שקבל עליו למול ולא מל יע"ש הרי מפורש להדיא בש"ס שם דגר תושב הוא ערל יע"ש בסוגייא דתלמודא.

אמנם אחרי ההתבונות קצת בדברי הרב מ"ל ז"ל נלע"ד דאין כאן תימה עליו דודאי דלא נעלם מעיני קדשו דלפום קושטא דמילתא אנן בדידן הכי קי"ל דגר תושב הוא ערל כדקאמ' הש"ס התם בסנהדרין והרי מילה שנאמר' לבני נח וכו' אמנם איכא לאקשויי אהאי ש"ס גופי' דזו מנ"ל כל כך בפשיטות דמילה בני נח אינם מצווין עליה כי היכי דליפרך להאי פירכא והרי מילה וכו' דילמא מצווין ב"נ גם על המילה נמי ואה"נ דדינא כי הוה לכוף לב"נ למול כשידינו תקיפ' עליהם דגר תושב האמור בתורה נימא דהוא מהול כדין ב"נ דמצווה על המילה ואי משום הא דתניא בע"ז איזהו גר תושב זה שקבל עליו ז' מצות ב"נ דמדלא קאמר ח' מצות הוא דפשיטא ליה להש"ס דאין ב"נ מצווין על המילה הא י"ל דהתם חשיב מצות שחייבין עליהם כל יום ויום וכו' כמ"ש הר"ב מ"ל ז"ל זהו כוונת הרב ז"ל בקושייתו ע"ד הגאון מהרש"א ז"ל דאין דבריו מחוורין לומר דהש"ס במילה הכי פריך דאי נצטוו ב"נ על המילה א"כ כשידינו תקיפ' אמאי לא היו כופין וכו' דהא ודאי לאו פירכא היא כלל דאעיקרא היא גופה מנ"ל דלא היו כופין נימא דנצטוו ב"נ על המילה ואה"נ דדינא הכי הוה דכופין כשידינו תקיפ' וכן גר תושב מהול הוא. אבל הא ודאי דלפום קושטא דדינא הכי הוה דב"נ אינן מצווין על המילה ואין אנו כופין אותן כשידינו תקיפ' וגר תושב הוא ערל כנלע"ד פשוט וברור בכוונת הרב מ"ל ז"ל.

אך ק"ל טובא על הרב ז"ל דהנה ממאי דנחית מר לתרוצי להאי דת"ר בפרק בתרא דע"ז איזהו גר תושב זה שקבל עליו ז' מצות ב"נ. נראה דאי איכא ברייתא מפורשת דגר תושב הוא ערל שפיר פריך הש"ס התם בסנהדרין והרי מילה וכו'. וליכא לאקשויי דמנ"ל דב"נ אינם מצווין על המילה כי היכי דתיקשי ליה הכי די"ל דהמקשן פשיטא ליה הכי מהך ברייתא מפורשת דקתני דגר תושב הוא ערל ומינה דב"נ אינם מציוין על המילה דאי מצווין א"כ כשידינו תקיפא איך מקבלין גר תושב ואין כופין אותו למול וכדברי הגאון מהרש"א ז"ל. אלא דאנן לא אשכחן שום ברייתא מפורשת בזה זולתי הך ברייתא דע"ז דקתני איזהו גר תושב כל שקבל עליו ז' מצות לזה השיב הרב ז"ל דאי מהך ברייתא חילי' דהמקשן לאו מוכרח הוא דאין זה כמפורש דאיכא למימר דהתנא חשיב מצות שחייבים עליהם רל יום ויום וכו'. זה נראה כונת הרב ז"ל. ולפ"ז ק"ל על הרב ז"ל דהא אשכחן ברייתא מפורשת במכילתא פ' בא פ' ט"ו תושב ושכיר לא יאכל בו תושב זה גר תושב שכיר זה הגוי וכו' ר"א אומר תושב ושכיר למה נאמר לדון מן הפסח בתרומה לפסול בה הערל וכו' רבי יצחק אומר תושב ושכיר למה נאמר והלא כבר נאמ' כל בן נכר לא יאכל בו. אבל אם היה ערבי מהול וגבעוני כשר שומע אני יוכשר לאכול בפסח ת"ל תושב ושכיר ע"כ והביאו רש"י ז"ל בפי' החומש שם וז"ל תושב זה גר תושב ושכיר זה הגוי ומה ת"ל והלא ערלים הם ונאמר כל ערל לא יאכל בו אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב ושכיר ע"כ:

אשר מפורש יוצא להדיא מהך ברייתא דהמכילתא דגר תושב הוא ערל וכן מבואר יוצא מהסוגיא דיבמות פרק הערל דף ע"ב ודף ע"א יע"ש מתחלת הסוגיא עד סופ' דמבואר יוצא דלכולהו תנאי תושב הוא ערל ולהכי אצטריכו כל אחד מהני תנאי לתרוצי להאי קרא דתושב ושכיר לא יאכל בו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה יע"ש. וא"כ הרי איכא מפורש הני תנאי דתושב ושכיר לא יאכל בו דגר הוא ערל. ומשם הוא דפשיטא ליה להש"ס בסנהדרין דפריך להאי פירכא דוהרי מילה וכו' וכוונתו דאי ב"נ מצווין על המילה א"כ גר תושב איך הוה ערל ואמאי אין כופין אותו למול וכדברי מהרש"א ז"ל.

שוב ראיתי להרב מהר"מ מאג"אר ז"ל בספרו הבהיר בני משה הלכות עבדים סי' ג' ד"ץ ע"א שהביא מתרגום אונקלוס ותרגום יהונתן דפירשו גר תושב דהוא ערל ובספרי פ' אחרי מות פי"א בפ' כל נפש אשר תאכל כל נבילה וכל נפש יכול אף גוי ת"ל גר איגר יכול גר תושב ת"ל האזרח מה אזרח בן ברית אף גר בן ברית וכ"כ הרמב"ן בהדיא בפירוש התורה בפ' יתרו והרשב"א בתשו' סי' קפ"ב וכן מבואר מדברי ה"ה פכ"ט מה' שבת וכן מוכח בפ"ק דע"ז גבי בר שישך דשדר ליה קורבנא ר"י נשיאה ותמה על דברי הרב מ"ל ז"ל דה' מלכים הנז' דהרי מבואר. נגלה הוא דודאי גר תושב הוא ערל ודברי מהרש"א נכונים כראי מוצק יע"ש. ויש להעיר על הרב ז"ל שהביא מדברי ה"ה דפכ"ט מה' שבת ולא הביא מדברי הרמב"ם ז"ל דה' א"ב דכתב בפירוש דגר תושב הוא ערל. גם מאי דמקשה על הרב ז"ל מתרגום אונקלוס ותרגום יהונתן. ומדכרי הרמב"ן והרשב"א וה"ה ומהש"ס דע"ז. אי מהני לאו תימה' היא דכוונת הרב מ"ל כדכתיבנא לעיל. אך מאי דמייתי מהברייתא דספרי שפיר קשיא והיינו על דרך דהוינן עליה אף אנן נמי בעניותין מהני תנאי דהמכילתא ודפרק הערל בהאי קרא דתושב ושכיר לא יאכל בו כנז'.

רמב

גזל בפחות משוה פרוטה. נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מ"ה גזילה הלכה ב' דאיסורי מן התורה ואף בלאו דל תגזול עובר אפי' על פחות משו"פ שכתב שם וז"ל הגוזל פחות משו"פ אע"פ שעבר אינו בתורת השבה ע"כ דמדכתב אע"פ שעבר משמע דגם על פחות משו"פ עובר בלאו דלא תגזול. וכ"כ הר"ב כנה"ג ז"ל בח"מ סי' שנ"ט בהגהטו' אות א' דהאמת הוא דעובר והוכיח כן מדברי הרמב"ם ז"ל הנז' וכתב עוד דאם אינו עובר בלאו דלא תגזול איסור מהיכן בא אם לא שבלא תגנוב נכלל בין גזל פחות משו"פ בין גוזל שו"פ אלא דבגוזל שו"פ ישנו בתורת השבון ובפחות משו"פ אינו בתורת השבה. אבל לאיסורא דלאו מיהא איכא א"ד ז"ל יע"ש.

ולענ"ד אי מהא לא שמיה מתיא די"ל שפיר דבלאו אינו עובר דאין בכלל לאו דלא תגזול פחות משו"פ ואפ"ה איסורא דאורייתא מיהא איכא אפי' בפחות משו"פ משום צערא בשעתא דגזיל מיניה הפמשו"פ דצערא בשעתי' מיהא אית ליה וכדאמרי' הכי בש"ס דסנהדרין דכ"ו ע"א עלה דתניא התם כיוצא בו בגזל דמאי כיוצא בו בגזל ומשנינן לא נצרכה אלא לפחות משו"פ ופרכינן אי הכי גוי בישראל אסור הא בר מחילה הוא ומשנינן ניהי דבתר הכי מחיל צערא בשעתי' מי לית ליה. ופרש"י ז"ל צערא בשעתא מי לית ליה הילכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא וכו' יע"ש. הרי דכל עיקר איסורא דפחות משו"פ הוה משום האי צערא דאית ליה להנגזל בשעתא וכיון דמצער ליה אפילו בפחות משו"פ סברא היא דאיסורא דאורייתא עבד בעת שגזלו שהוא ציערו לחבירו ואסור לאדם לצער לחבירו. וגם בא מפורש להדיא בדברי רש"י ז"ל דאין הגוזל פמשו"פ בלאו דלא תגזול רק איסורא גרידא הוא דאיכא והטעם דאינו בלאו דל"ת משום דכתי' ל"ת והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא. באופן דמ"ש הכנה"ג להכריח דאפי' על פחות משו"פ עובר על לאו דלא תגזול דאם אינו עובר איסור מהיכן וכו' אחר המחילה רבה דלא שמיה מתיא כלל ותם אנכי ולא תדע איך אשתמיט מיניה דמר האי סוגיא דסנהדרין ופרש"י ז"ל הנז'. אך מ"ש להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל ממ"ש אע"פ שעבר אינו בתורת השבה נראה לפום ריהטא דשפיר מוכח דהא ודאי דמהאי לישנא דאע"פ שעבר וכו' שכתב הרמב"ם ז"ל הכי משמע.

האמנם על עיקר דברי הרמב"ם ז"ל אלו קשה דזו מנ"ל דעובר על לאו דלא תגזול אף אפמשו"פ הא כיון דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה משמע דדוקא מידי דהשבון קרי גזל אבל מידי דלאו בר השבה הוא לאו גזילה מיקרי וכמ"ש רש"י בסנהדרין. ותו דמדקאמר הש"ס התם טעמא דאיסורא דגזל פמשו"פ משום דצער' בשעתא מיהא אית ליה מוכח דאין פמשו"פ בכלל לאו דל"ת כלל ואין איסור רק משום האי צער' דאית ליה בשעתי'.

כי על כן נלע"ד דגם הרמב"ם ז"ל לא קאמר דאף אפחות משו"פ עובר בלאו דלא תגזול לא דעבר על איסורא דאוריית' וה"ק אע"פ שעבר כלומר שעבר על איסור דאורייתא בעת הגזילה שהרי ציערו בהאי שעתא דגזל מיניה הפמשו"פ מ"מ לאו בר השבון הוא וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם ז"ל לעיל בריש הפרק כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר וכו'. הרי שדקדק לכתוב כל הגוזל את חבירו שו"פ עובר בלא תעשה אשר בזה להורות נתן דאין לאו זה אלא בגוזל שו"פ אבל בפחות משו"פ אינו עובר בלאו זה. וכן מוכח עוד ממ"ש ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה וכו' דמדכתב דאין לוקין על לאו זה מוכח דלאו זה לאו בר מלקות הוא לעולם מה"ט דהכתוב נתקו לעשה. והשתא אם איתא דאף פחות משו"פ נכלל בלאו זה והגוזל אפי' פמשו"פ עובר בלאו דלא תגזול א"כ הרי שייך מלקות בלאו זה היכא דגזל פחות משו"פ דהא פחות משו"פ לאו בר השבה הוא וכמ"ש הרמב"ם שם הלכה ו' וכיון דפחות משו"פ לאו בר השבון הוא הרי אינו נתק לעשה דוהשיב את הגזילה ומילקי לקי ואיך כתב הרמב"ם דאין לוקין על לאו זה. אלא מוכח דפחות משו"פ אינו בכלל הלאו דלא תגזול כלל אלא דאיסור' גרידא הוא דאיכא אפי' בפחות משו"פ משו' דצערא בשעתא מיהא אית ליה וכדאיתא בש"ס דסנהדרין כנז'. וכן מוכח עוד ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם הלכה ב' ואסור לגזול כל שהוא דין תורה וכו' הרי דכתב דאסור וכו' והיינו דאיסורא הוא דאיכא בכל שהוא אבל בלאו דלא תגזול ליכא בכל שהוא וזה ברור לענ"ד וכ"כ בס' החנוך בפ' קדושים מצו' דאין בגזל פמשו"פ לאו אלא איסורא כדין ח"ש בכל האיסורין יע"ש. ודלא כמ"ש הרב כנה"ג דהעלה מדברי הרמב"ם ז"ל מהאי לישנא דכתב אע"פ שעבר וכו' דהאמת דעובר בלאו אפי' על פחות משוה פרוטה. דליתא דעבר דקאמ' הרמב"ם היינו דעבר על איסור דאורייתא וכדכתיבנא כן נלע"ד ברור ותו לא מידי:

רמג

גזל אע"ג דאסור לגזול אפי' כל שהוא מ"מ מצות השבה ליכא בכל שהוא אלא בגזל שוה פרוטה. והטעם לפי שפחות משו"פ סתמא דישראל דמחלי ליה בתר הכי כדאמרינן בסנהדרין דנ"ז ודנ"ט.

ונסתפק הר"ב מחנה אפרים ז"ל בריש הלכות גזילה באם גנב פחות משו"פ ולא נודע לבעלים שנגנב מהם מי נימא דחייב להחזיר דהא כיון דלא ידע עדין לא מחל ואע"ג דלכי ידע ביה ממל מ"מ השתא מיהא לא ידע ולא מחיל ודמי קצת לאותה שאמרו יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ואע"ג דלכי ידע ודאי מתיאש מ"מ כל כמה דלא ידע באיסורא אתא לידיה. יע"ש שהאריך בפשיטות האי ספיקא ומשמע שדעתו נוטה שם דכל שגנב שו"פ אף שלא ידעו הבעלים או שידעו ולא מחלו מ"מ אינו חייב להחזיר דלא חייבה רחמנא להשיב אלא דבר דמיקרי ממון ופחות משו"פ לאו ממון מיקרי. וכתב שם הרב בנו ז"ל בהגה שכן הוא האמת דכן מורה לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ק מה' גזילה דהגוזל פחות משו"פ אע"פ שעבר אינו בתורת השבה. וכן נראה גם כן מדסתם הרמב"ם ז"ל ואמר אינו בתורת השב' וכו' ואם איתא דאינו חייב להשיב מטעמא דמסתמא ישראל מחלי תינח כשגזל מישראל כשגזל מגוי דלאו בר מחילה הוא מאי איכא למימר ופשטן של דברים משמע דאף כשגזל מגוי הוי דינא הכי תדע דלגבי איסורא כתב בראש הפרק אסור לגזול כל שהוא בין מגוי בין מישראל א"כ אם איתא דלענין השבה יש חלוק לא היה ראוי לסתום הדברים וכו' ועמ"ש התוס' דפ' אלו נערות דף ל' ע"ב ד"ה לא צריכא ודוק א"ד ז"ל יע"ש. ואין כל ראיותיו אלו מוכרחין ועמ"ש עוד הרב מח"א ז"ל שם סוף סי' ב' ועיין להרב מ"ל ז"ל פ"ד מה' מלוה ולוה הלכה א' שכתב דטעמא דפחות משו"פ דלא נתן להשבון לפי דלא קפדי ומחלי וכדאמרי' בש"ס דסנהדרין דרין יע"ש. ועמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פ"ד דמס' מעשר שני משנה ח' במ"ש שם בטעמא דבית הלל זהו לפי שהעיקר אצלנו כי מה שהוא פחות משו"פ אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן ההקדש ולא לשום דבר מהדברים וכו' יע"ש ודוק היטב. ותו לא מידי:

רמד

גזל הגוי. אי איסור גזל הגוי הוה מן התורה הוא בפלוגתא בפרק הגוזל בתרא דקי"ג. והנה הרמב"ם ז"ל פ"א מה' גזילה הלכה א' כתב כל הגוזל את חבירו שו"פ עובר בל"ת וכו' ובהלכה ב' כתב ואסור לגזול כ"ש דין תורה אפי' כותי עע"ז אסור לגזלו או לעשקו וכו'. וכתב שם מרן הכ"מ ז"ל ודייק רבינו לכתוב אסור לגזלו או לעשקו ולא כתב שעובר עליו בל"ת לומר שאין איסור זה מן התורה א"ד ז"ל יע"ש הנה שביאר מרן ז"ל דעת הרמב"ם דאין איסור גזל הגוי מן התורה. אבל הר"ב ש"ך ז"ל בח"מ סי' שנ"ט סק"ב כתב ע"ד הכ"מ ז"ל הנז' דמדברי הרמב"ם ריש הלכות גניבה וכו' לא משמע כן וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל שמדברי הרמב"ם אלו וסמ"ג משמע, שאסור מן התורה וכו' א"ד ז"ל יע"ש. והיינו ממ"ש הרמב"ם ז"ל ריש הלכו' גניבה כל הגונב ממון משו"פ ולמעלה עובר בל"ת שנאמר לא תגנוב כו' ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון כותי עע"ז ואחד הגוזל הגדול או הקטן ע"כ. אשר מוכח מלשונו הלזה דגם על גנבת גוי עובר בלא תעשה דבר תורה כבגניבת ישראל.

האמנם הר"ב שער אפרים ז"ל סי' א' דחה דברי הש"ך ורש"ל ז"ל וכתב דלדעת הרמב"ם והטור אין איסור גזל הגוי רק מדרבנן וגם מ"ש בריש ה' גניבה ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון כותי עע"ז אין כוונתו דאיסור גניבת הגוי וגניבת ישראל שוין אלא כוונתו דשוין לענין דאסו' גם לגנוב מגוי אבל לא שיהיה איסורו של גניבת הגוי דבר תורה דאין גניבת הגוי אסור רק מדרבנן והשוה דין הגונב מן הגוי ודין הגונב מישראל לענין שחייב לשלם ומוציאין בדיינים ולא שיהא אסור מן התורה וכמ"ש הכ"מ בריש ה' גזילה והנך קראי דיליף בפרק הגוזל דגזל הגוי אסור אינו אלא אסמכתות את"ד הרב ז"ל יע"ש.

ולענ"ד הדבר מפורש יוצא מדברי הרמב"ם ז"ל ריש פ"ב מ"ה גניבה דגניבת הגוי אסור מן התורה שכתב שם וז"ל הגונב את הכותי או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו ולא להקדש. לרעהו ולא לכותי ע"כ. הרי דאיצטריך למעט חיוב כפל בגניבת הגוי מקרא דרעהו. וא"כ מבואר להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל אלו דאיסור גניבת הגוי דאורייתא הוא. וכן נמי גזל הגוי מבואר יוצא מדברי הרמב"ם ז"ל שם פ"ז הלכה ח' דאסור מדאורייתא ועובר בלאו נמי שכתב שם אחד הנושא והנותן עם ישראל או עם עובר עכו"ם אם מדד או שקל בחסר עובר על ל"ת וחייב להחזיר וכו'. הרי שכתב בדין איסור המשקולת דגם המודד או שוקל לגוי בחסר עובר על ל"ת. ואיסור המשקולת משום גזל הוה דמה"ט כתב שם הרמב"ם בפרק הנז' לעיל הלכה ב' דאע"פ שהמודד או השוקל חסר גונב אינו משלם לו תשלומי כפל אלא משלם לו המדה או המשקל וכו'. והיינו משום דהוא גזל בגזל הגוי כלל. מנ"ל להרמב"ם ודעימיה דעובר בגזל הגוי בלאו דלא תגזול נמי. הא מהני קראי דילפי רע"ק ור"ש חסידא גזל הגוי לא שמעינן אלא איסורא גרידא אבל שיעבור על לאו דלא תגזול נמי מנ"ל דאטו הני קראי דאחרי נמכר או ואכלת את כל העמים לאוי נינהו. אלא אי ס"ל להרמב"ם ודעימיה דבגזל הגוי עובר בלאו דלא תגזול נמי כדסובר בדעתם הרב מהריט"א ז"ל. על כרחין לומר דבכלל לאו דלא תגזול הוה נמי גזל הגוי ורעך דכתיב סמו' ליה לא ממעט גוי מהלאו. וא"כ הדרא הקושי' לדוכתה דמאי פריך הש"ס בריש פרק א"נ ל"ל לאו בגזל כו' לא תגנובו ל"ל כו' לאו במשקולת ל"ל.

אשר על כן נלע"ד ליישב דאי ס"ל להרמב"ם דגם בגזל הגוי עובר בלאו היינו משום דפוסק כרע"ק דס"ל הכי וס"ל להרמב"ם דמאי דדריש רע"ק לאיסור גזל הגוי מקרא דאחרי נמכר היינו דהאי קרא דאחרי נמכר גילה על הלאו דלא תגזול דגם גזילת הגוי בכלל הלאו דלא תימא דרעך דכתיב סמוך ליה ממעט גזל הגוי להכי כתב רחמנא אחרי נמכר לגלויי דלא דרשינן סמוכין הלזה אלא גם גזילת הגוי בכלל הלאו דלא תגזול וכן נמי מאי דדריש ר"ש חסידא מקרא דואכלת את כל העמים היינו דגילה האי קרא דגם גזילת הגוי בכלל הלאו דלא תגזול ולא דרשינן האי רעך דכתיב סמוך ליה למעט גזילת הגוי מהלאו. ומיהו איכא תנאי דס"ל דגזל הגוי מותר ודרשי להו להני קראי דאחרי נמכר ודואכלת את כל העמים לדרשא אחריתי וכמ"ש התוס'. וא"כ לר"ע ור"ש חסידא דדרשי להני קראי לגזל הגוי למימרא דגם גזל הגוי בכלל הלאו דלא תגזול. אה"נ דליכא למיפרך להאי פירכא דפריך הש"ס בריש פרק א"נ ל"ל לאו בגזל וכו' די"ל דאתא לכלול גם גזל הגוי דגם בגזל הגוי עובר בלאו דלא תגזול. אך להני תנאי דס"ל דגזל הגוי מותר קשיא. להכי איצטריך הש"ס לשנויי' התם שנוייא דאתי שפיר אליבא דכ"ע אף להני תנאי דס"ל דגזל הגוי מותר.

אך אי ס"ל להרמב"ם ודעימיה דגזל הגוי אינו עובר בלאו דלא תגזול משום דכתיב רעך סמוך ליה וממע' גוי מכלל הלאו דלא תגזול וליכא בגזל הגוי רק איסורא דאורייתא גרידא מהני קראי דדרשי רע"ק ור"ש חסידא. אבל גניבת הגוי הוה בכלל הלאו דלא תגנובו וכמ"ש הגאון מהרי"א בדעת הרמב"ם. א"כ לפ"ז בגניבת הגוי לכ"ע עובר בלאו וליכא שום תנא דפליג וכי פליגי תנאי ואיכא מ"ד דגזל הגוי מותר היינו דוקא בגזל ומשום דכתיב רעך סמוך ליה דממעט גוי ולא דרשי הני תנאי לקראי דרע"ק ור"ש חסידא לאיסור גזל הגוי. אבל גניבת הגוי כיון דלא תגנובו סתמא כתיב לכ"ע גם גניבת הגוי בכלל וכן לאו דמשקולת. וא"כ קשיא לפ"ז מהך סוגיא דפרק א"נ דפריך לא תגנובו דכתב רחמנא ל"ל וכו' לאו דמשקולת ל"ל. ואמאי לא משני דאתו הני לאוי לכלול גם גניבת הגוי ומשקולת לגוי דבהכי הוה אשמועינן הש"ס רבותא דגם גניבת הגוי בכלל הלאו וכן לאו דמשקולת והנה להא דמשני על פירכא דלא תגנובו ל"ל לא תגנובו אפי' ע"מ למקט וכו'. יש ליישב דהש"ס נקט להני וה"ה לגניבת הגוי. דהא מאי דדרשי' מלא תגנובו כל הני דקאמר הש"ס ע"כ משום דלא תגנובו סתמא כתיב דכולל כל מין גניבה אפי' ע"מ למקט אפי' ע"מ לשלם וכו'. וא"כ מינה נמי אפי' גניבת הגוי מה"ט גופיה דלא תגנובו סתמא כתיב. אך מהא דפריך מלאו דמשקולת ומוקי לה בטומן משקלותיו במלח ולעבור עליו משעת עשיה. קשיא דכיון די"ל דלאו דמשקולת כתביה רחמנא כדי לכלול גם למודד ושוקל בחסר לגוי. מנ"ל למדרש מיניה דטומן משקולותיו במלח עובר על לאו זה משעת עשיה. אלא מוכח דליכא לאוקמיה לאו זה למשקולת בגוי אף דסתמא כתיב. ומינה נמי ללאו דלא תגנובו דלא הוה בכללו גניבת הגוי אף דכתיב לא תגנובו סתם. באופן שלדברי הגאון מהרי"ח ז"ל בדעת הרמב"ם קשיא הך סוגיא הר"פ א"נ וצ"ת. ותו לא מידי:

רמה

גזל הגוי. אפי' לדעת הסוברים דגזל הגוי אסור מן התורה אפ"ה אינו מחוייב להשיבו מדין תורה ומ"ש הרמב"ם והטור דחייב להשיבו אינו אלא מדרבנן. כ"כ הרב מהר"מ ן' חביב ז"ל בקונ' יום תרועה ד"ו יע"ש. וכ"כ הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל בספרו הבהיר נוד ביהודה ח"א בחי"ד סי' פ"א דאין מצות השבת הגזל נוהג בגזל הגוי במצות עשה דהא בפ' ויקרא במצות השבת הגזל וכחש בעמתו כתיב. ואף שכתב הרמב"ם בריש הלכות גזילה שאם גזלו או עשקו יחזיר אינו בכלל מצות עשה של והשיב את הגזילה ואף שנימא שחייב להחזיר שכתב הרמב"ם היינו מדין תור' מ"מ אף אם מחזיר אינו מקיים מ"ע של והשיב את הגזילה דזהו בישראל נאמר. מ"מ נלע"ד דמה דכתב הרמב"ם דאם גזלו או עשקו חייב להחזיר היינו מדרבנן אבל מדאוריית' אנ"ל שחייב להחזיר. וזה עצמו נלע"ד דעת רמ"א באה"ע ריש סי' כ"א ובחנם השיג עליו הש"ך בח"מ סי' שמ"ח סעיף כ' א"ד ז"ל יע"ש.

ולענ"ד אחרי המחי"ר מכבוד הני תרי אשלי רברבי הרב מהר"מ ן' חביב ז"ל והרב מהר"ח לנדא ז"ל. דלהדיא מפורש יוצא מדברי הרמב"ם ז"ל ריש פ"ב ד"ה גניבה דחייב להחזיר גניבת הגוי דבר תורה שכתב וז"ל הגונב את הכותי או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר שנים ישלם לרעהו. לרעהו ולא להקדש. לרעהו ולא לכותי ע"כ. הרי דכתב דישלם שנים לרעהו דכתב רחמנא גבי חיוב כפל הוא למעט גניבת הגוי מתשלומי כפל. וא"כ הרי מבואר להדיא דהקרן מיהא חייב להשיבו לגוי דבר תורה. ומינה נמי להשבת הגזילה. ומיהו לפי מ"ש הרבנים ז"ל הנז' לחלק לדעת הרמב"ם ז"ל בין גזל לגניבה דבגניבה עובר בלאו דלא תגנוב על גניבת הגוי כבגניבת ישראל. אבל בגזל אינו עובר בלאו כתבתי דבריהם לעיל בסי' הקודם. י"ל דה"ה נמי לענין חיוב השבה לגוי יש חלוק בין גזל לגניבה דבגניבה דהוא עובר בלאו דלא תגנוב חייבתו רחמנ' בהשבה נמי כבגניבת ישראל ומיעטה לגנבת הגוי מחייב תשלומי כפל דוקא. אבל בגזל דאינו עובר בלאו דלא תגזול בגזילת הגוי אף דאסור מיהא מדאוריית' אינו בחיוב השבה. אלא דממ"ש הגאון מהרי"ח ז"ל דזהו דעת רמ"א באה"ע ר"ס כ"ח ובחנם השיג עליו הש"ך. נראה דגם בגניבת סובר הגאון להאי סברא דאינו חייב בהשבת הגניבה דגוי דבר תורה. שהרי רמ"א ז"ל כתב דהמקדש בגזילת הגוי או בגניבת הגוי ה"ז מקודשת לפי שאינו חייב להשיב אלא משום חלול ה' יע"ש. הרי שגם בגניבת הגוי כתב דהיא מקודשת מטעמא דאינו חייב להשיב אלא משום חלול ה'. והוא תימא דבגניבת הגוי מפורש יוצא להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל רפ"ב דה' גניבה דחייב להשיבה לגוי דבר תורה וכאמור.

והנה הר"ב שער המלך ז"ל ריש ה' גזילה ד"ח ע"ד הביא להני מילי דאמר מר מהר"מ ן' חביב ז"ל דאפי' למ"ד גזל הגוי אסור מן התורה אפ"ה אינו מחוייב להשיב מדין תורה וכו'. וכתב ע"ד ולדעתי נרא' דחייב להשיבו מדין תורה וראיה ממ"ש רבינו פ"ז מה' אלו דין ז' דהכופר לגוי ונשבע אינו משלם חומש דכתיב וכחש בעמתו והיא תוספת' פ"י כמ"ש ה"ה ז"ל שם. והשתא אם איתא כדעת מהר"מ ן' חביב ז"ל אמאי אצטריך קרא תיפוק לי דאנן בעינן כפירת ממון יצא זה שאפי' יודה הוא פטור מלשלם כמ"ש רבינו פי"א מה' שבועי' גבי כופר בקנס ונשבע שהוא פטור מטעם זה יע"ש א"ד ז"ל יע"ש. ולדידי אפשר לדחות ראייתו הלזו דאע"ג דאנן בעינן כפירת ממון יצא הפטור לשלם אם יודה. אפ"ה אצטריך קרא דוכחש בעמתו למעט גוי אף שאין גזילתו בחיוב השבה משום דהוה אמינא כיון דתביעתו מיהא תביעת ממון הוה אצל ישראל אלא לפי שהוא גוי הוא דנפטר מלשלם לו כפירת ממון חשיב לענין חיוב חומש כיון דאלו היה ישראל היה חייב לשלם כשיודה. להכי כתב רחמנא וכחש בעמתו למעט גוי. אך ממ"ש הרמב"ם ז"ל ריש פ"ב דה' גניבה נראה להדיא דגניבת הגוי אית בה חיוב השבת הקרן דבר תורה וכדכתיבנא.

רמו

גזל הגוי. אפילו שנאמר שלדעת הרמב"ם ז"ל גזל הגוי אית ביה חיוב השבה דבר תורה. נלע"ד טעמא משום דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני וא"כ לא קנה הגזל כלל וכל זמן שהוא בידו אם אינו מחזיר גוזל מחדש. אבל אם כבר אכל הגזל ודאי שאינו חייב לשלם ממון אחר ומה דהוה הוה. ובעושק שכתב הרמב"ם ג"כ דמחזיר נלע"ד דהיינו שבא לידו דבר של גוי בפקדון או בשאלה דבא בהיתר ואעפ"כ ברשותא דמארא איתא כ"כ הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל בס' נודע ביהודה ח"א חי"ד פ"א.

ולדידי אי אית ליה להרמב"ם ז"ל דגזל הגוי חייב להשיבו דבר תורה. לא הוה טעמו אלא משום דכתי' גבי חיוב כפל דגניבה ישלם שניים לרעהו למעט גניבת הגוי שאינו משלם אלא הקרן ולא משלם כפל וכדכתב הרמב"ם רפ"ב דה' גניבה. וא"כ הרי למדנו מהאי קרא דישלם שנים לרעהו דיש חיוב השבה דגניבת הגוי. ומינה ילפי' נמי לגזלו של גוי או לעושקו דחייב להשיבו וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל במ"ש בה' גזילה דחייב להחזיר גזילו או עשקו. וא"כ אפי' בשכבר אכל הגזל חייב להחזיר לדעתו. כנלע"ד. ותו לא מידי.

רמז

גזל הגוי. אפי' למ"ד דגזל הגוי אסור. היינו גזל דאורייתא אבל גזל דרבנן שרי בגוי. ומה"ט כתב הרמב"ם ז"ל פ"ק מה' גזילה דהמשחק בקוביא עם הגוי אין בו משום איסור גזל אלא משום עסוק בדברים בטלים. וכמ"ש הסמ"ע ז"ל בח"מ סי' ש"ע סק"ד.

רמח

גוי לית ליה חזקת ממון ולא אמרינן גביה אוקי ממונא בחזקת מריה. כן מתבאר מדברי הראשונים הביאום הר"ב בשיטה מקובצת לכתובות ספ"ק דט"ו ע"ב יע"ש. וראיתי להרב מהריט"א ז"ל בס' הלכות יו"ט דל"א ע"ד שכתב דצריך לדעת מאיזה טעם כתבו הראשונים הנז"ל דגוי לית ליה חזקת ממון הא קי"ל דגזלן הגוי אסור ומתבאר מדברי הרמב"ם בפ"א מה' גניבה דין א' ובפרט בפ"ו מה' גנבה דין ח' דגזל הגוי איסורו מה"ת יע"ש בדברי ה"ה וכ"כ הטור בח"מ סי' שמ"ח וא"כ אמאי לא יהיה לו חזק' ממון בישראל כי מכח זה מסיק שם הרב מהריט"א ז"ל דדבר זה אי לית ליה לגוי חזקת ממון בהאי פלוגתא היא שנוייה דכל הני ראשונים ז"ל סבי"ל דגזל הגוי מותר מה"ת ולכן כיון דאמרינן דראה ויתר גוים דהתיר להם את ממונם הרי ממון הגוי כהפקר לישראל הוא ולא שייך לומר לגבי גוי אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא כיון דממון הפקר הוא. אבל לדעת הרמב"ם ודעימיה דגזל הגוי אסור מה"ת יש לגוי חזקת ממון. וא"כ דבר זה במחלוקת היא שנוייה אי יש לגוי חזקה או לא את"ד ז"ל יע"ש.

ולפענ"ד אחר המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר אנא דאמרי דהאי מילתא דאמור רבנן הני קמאי דגוי לית ליה חזקת ממון. מצי אתי ככ"ע ואפילו למ"ד גזל הגוי אסור דבר תורה. דהנה הני קמאי אמרו למילתייהו התם עלה דאמרינן על מתני' דמצא תנוק מושלך אם רוב נכרים נכרי אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל. ואמרי' עלה מחצה על מחצה ישראל למאי הילכתא אמר ר"ל לנזקין היכי דמי וכו' לא צריכא דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא אמר להו אייתו ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לכון. וכתב עלה בש"מ שם בשם הרשב"א שכתב וקשיא לן אפי' רוב גוים נמי לימא להו אייתו ראיה דלאו ישראל אנא ושקילו דהא אין הולכין בממון אחר הרו' לאפוקי ממונא מחזקת מאריה. וי"ל דכיון דמספקא לן אי גוי אי ישראל אי רוב גוים כגוי חשבינן ליה וכיון דכגוי חשבינן ליה לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מארי. אבל בישראל דודאי אית ליה חזקה דממונא לא אזלינן ביה אחר הרוב ע"כ וכ"כ הרא"ה והרא"ש והרמב"ן ז"ל יע"ש. ונראה לענ"ד ברור דטעמא דלית ליה לגוי חזקת ממון דנימא אוקי ממונא בחזקת מארי. משום דכל דאיכא ספיקא אי חייב הוא ליתן לישראל כי מוציאין מידו לאו גזל יחשב דדוקא לגוזלו ממש לגוי דהיינו ליקח ממונן בחנם מידו הוא דאסור. אבל לחייבו לשלם לישראל מה שהוא ספק שחייב לו לשלם להישראל כמו הפקעת הלואתו דגוי חשבינן לה דשרי ועדיף נמי מהפקעת הלואתו דהפקעת הלואתו עכ"פ לוקח ממון הגוי בחנם. אבל כי איכא ספיקא דהישראל מדינא ממין שלו הוא נוטל מהגוי לא אסרה רחמנ' בכה"ג משום גזל הנוי ומוציאין מידו ולא אמרי' בגוי אוקי ממונא בחזקת מאריה שלא להוציא מידו מה שיש ספק שהוא חייב ליתן להישראל דכיון דאשכחן דהתירה תורה הפקעת הלואתו ואונאתו אית לן למימר דגם בגזל דאסרה תורה בגוי דוקא לגוזלו ממש ליקח ממונו בחנם או לגנבו הוא דאסרה באופן דלפענ"ד האי מילתא דאמור רבנן הרשב"א והרא"ה והרא"ש והרמב"ן ז"ל דגוי לית ליה חזקת ממון דנימא ביה אוקי ממונא בחזקת מאריה. הוא לכ"ע ואפי' למאן דאית ליה דגזל הגוי אסור. ולא כהרב מהריט"א ז"ל כנלע"ד. ותו לא מידי:

רמט

גוי לית ליה חזקת ממון. כתב הרב מהריט"א ז"ל בס' הלכות יו"ט דל"א ע"ד דדוקא בכה"ג דאיכא רובא גו ם דאזלינן בתר רובא דלאו ספק שקול הוא בהא אמור רבנן הראשונים דאין לגוי חזקת ממון. אבל בספק שקול כוין דגם הישראל אינו מוחזק חשיב כממון המוטל בספק ויחלקו יע"ש. ולפי מאי דכתיבנא אנן בעניותין לעיל בסימן הקודם בטעמא דהאי מילתא דאמור רבנן דגוי לית ליה חזקת ממון גם בספק שקול דינא הוה דמוציאין הכל מיד הגוי ונותנין להישראל דכיון דגוי לית ליה חזקת ממון הו"ל האי ישראל בהאי ספיקא דדינא שהגוי חייב ליתן לו כמוחזק. כנלע"ד. ותו לא מידי:

רן

גוי יורש את אביו גוי דבר תורה. אפילו למ"ד גוי יורש את אביו דבר תורה י"ל דוקא גבי קרקע כ"כ מהר"מ בר ברוך ז"ל בתשו' ק"ק סס"י ע"ד. ולכאורה נראה כדבריו כיון דבין למאן דיליף לה מקרא דוחשב עם קונהו ובין למאן דיליף לה מקרא דכי לבני לוט נתתי את ער ירושה כדאית' התם בפ"ק דקדושין די"ז וי"ח. הרי הני תרי קראי בקרקע מיירו וא"כ י"ל דדוקא בקרקע גוי יורש דבר תורה. אמנם מדברי כל הפוסקים ז"ל מוכח דבין במקרקעי בין במטלטלי גוי יורש את אביו דבר תורה. וכן מוכח לפענ"ד מהאי דתנן פ"ו דדמאי ומייתי לה הש"ס התם בקדושין גר וגוי שירשו את אביהם גוי יכול הוא לומר טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין ואני פירות ואם משבאו לרשות הגר אסור ומוכחינן מינה התם בקדושין דירושת גר דרבנן דאי ס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חליפי ע"ז הוא דשקיל אלא מדרבנן גזירה הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו יע"ש. והשתא אם איתא דהא דגוי יורש את אביו דבר תורה לא אתמר אלא בירושת קרקע ולא במטלטלי א"כ כי באו ליד הגר נמי אמאי אסור הא כיון דאין הגוי יורש את אביו במטלטלין לית ליה לגוי שום זכות כלל לא בהע"ז ולא בהמעות ולא בהיין ולא בפירות כי היכי דליהוי מעות ופירות הבאו ליד הגר חליפי ע"ז ויי"ן ואיך קאמר תנא דאם באו לידו אסור. וכן נמי הש"ס דקאמר כי לא באו לידו נמי כי שקיל חליפי ע"ז הוא דשקיל הא אף אי ירושת הגר דאורייתא לאו חליפי ע"ז קא שקיל דהא הגוי אינו יורש את אביו במטלטלי והכל הוא של הגר וכי שקיל המעות והפירות לאו חליפי ע"ז ויי"ן קא שקיל אלא הוא נוטל מה שהוא ראוי לו ומניח הע"ז והיי"ן שהם נמי שלו להגוי. אלא מוכח דגוי יור' את אביו דבר תורה בין במקרקעי בין במטלטלי. ותמיהא לי על מהר"מ ב"ב ז"ל איך כתב דאפי' למ"ד גוי יורש את אביו דבר תורה י"ל דוקא גבי קרקע. גם מ"ש אפי' למ"ד וכו' אינו מדוקדק דמשמע דאיכא מאן דפליג בהא דנראה דסברא מוסכמת היא מכולהו תנאי ואמוראי דגוי יורש את אביו דבר תורה ולא איפליגו אמוראי רק בהלימוד מקרא מר יליף לה מוחשב עם קונהו. ומר יליף לה מקרא דלבני לוט נתתי את ער ירושה. סוף דבר שדברי מהר"מ ז"ל צל"ת.

רנא

גרמא בנזיקין פטור. אבל איסורא מיהא איכא. והנה הרב מ"ל פ"ב מהלכות רוצח הלכה ב' כתב דאיסור מקלקל ברשות הרבים פשיטא דהוי מדרבנן יע"ש. אשר מפורש יוצא מדבריו אלו דפשיטא ליה להרב ז"ל דאיסור גרמא בניזקין אינו אלא מדרבנן דהא מקלקל ברה"ר גרמא בניזקין הוה. אבל הגאון רש"ל ז"ל ביש"ש לב"ק פרק י' סי' כ"ה כתב דכל דיני דגרמא בניזקין אע"ג דפטורין מן התור' מ"מ אסורין מן התורה משום ואהבת לרעך כמוך יע"ש.

רנב

גרמא בנזקין פטור. היינו מדיני אדם אבל חייב בידי שמים. וכתב הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' צ"ה דהא דגרמא בנזקין פטור אבל אסור היינו בשמתכוון להזיק ולהכי בדיני שמים מיהא חייבים אבל בשהוא שוגג דהינו מתכוון להזיק אף בידי שמי' לא מיחיי'. ואע"ג דבנזק אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד ובין מתכוון לשאינו מתכוון. ה"מ במידי דבמזיד חייב מדינא אף בשוגג חייב דאדם מועד לעולם. אבל בדבר דאפי' במזיד פטור מדיני אדם לא מיחיי' ליה בדיני שמים אלא לפי שכוונתו להזיק כי כל לבבות דורש ה' אבל לא ענש על השוגג וכי האי גוונא אמרינן בפרק הנזקין גבי המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ומפר' לה ר"י דבר תורה אחד שוגג וא' מזיד פטור דהזק שאינו נכר ל"ש הזק ומפני מה אמרו מזיד חייב כדי שלא ילך כל אחד ואחד ויטמא טהרותיו של חברו ויאמר פטור אני. הילכך גבי גרמא בנזקין כמי דפטור אבל אסור. בשוגג אפי' בדיני שמים כמי לא מיחייב א"ד ז"ל יע"ש.

ולפום ריהטא נלע"ד דגם בשוגג דלא נתכוון להזיק חייב בידי שמים מטעמ' דאדם מועד לעול' בין שוגג בין מזיד דהוה ליה לאזדהורי שלא לבא לידי גרם הזק לחבירו. ואמינא לה מהא דתניא בב"ק ר"פ הכונס דנ"ה ע"ב דתניא אמר ר' יהושע ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אד וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חבירו והכופף קמתו של חבירו בפני הדליק' והשוכ' עידי שקר וכו' ופרכינן עלה והא איכא אחריני ומשנינן אין מיהא איכא טובא והני איצטריכ' ליה מהו דתימא בדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל וכו' הכופף קמתו של חבירו מהו דתימא לימ' מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל. והשתא איכא לאקשויי מאי האי דקאמר מהו דתימא לימא מי הוה ידענא וכו' הא כלפי שמיא גלי אם נתכוון להזיק או דשוגג היה דלא הוה ידע דאתי רוח שאינו מצויה דבוחן לבות ה' ואם שוגג הוא לא מיחייב בידי שמי ואם נתכוון לגרום היזק יענשהו ה'. ומאי קמ"ל בהא ר"י. ועל כרחין לומר דהא קמ"ל דאף שהוא שוגג דקושט' הכי הוה כדקאמ' איהו דלא ידע דאתי רוח שאינו מצויה דמידי דלא סלקא דעתיה הוא וכדפי' רש"י ז"ל שם לעיל ולאו לגרום היזק נתכוון אפ"ה חייב בידי שמים והיינו מטעמ' דאדם מועד לעול' בין שוגג בין מזיד דהו"ל לאזדהורי ולאסוקי אדעתי' שמא יבא רוח שאינה מצויה. וגדולה מזו מבואר יוצא מדברי התוס' ז"ל שם עלה דפרכינן ולרב אשי דאמר נמי טמון אתמר מהו דתימא אנא כסוי כסיתיה נהליה ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל. וכתבו התוס' ד"ה כסוי כסיתיה וא"ת גלוי וידוע למקום למה נתכוון אם לטובה אם לרעה. וי"ל דאפילו בנתכוון לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך מ"מ בדיני שמים חייב דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך ע"כ יע"ש. הרי לך מפורש יוצא מדברי התוס' גדולה מזו דאפילו בנתכוון לטובת חבירו להצילו מההפסד דלא זו בלבד דלא נתכוון להזיקו אלא שגם לטובתו נתכוון דסבו' שיוצל חברו עי"כ מההפסד ואין לך שוגג גדול מזה אשמועי' ר' יהושע דחייב בידי שמים משו' דהו"ל לאזדהורי ואסוקי אדעתיה שמא אדרבה יגרום לו הפסד. כ"ש וק"ו בלא נתכוון לטובת חבירו אף דלא נתכוון ולהזיקו דחייב בידי שמים מה"ט דהו"ל לאזדהורי וכו'. וממאי דהקשו התוס' קושייתם על הא דשנינן אליבא דרב אשי דאמר טמון נמי ולא הקשו על מאי דקאמר הש"ס בתחילה מה"ד לימא לא הוה ידענא אי אתיא רוח שאינה מצויה וכו'. מוכת דהיכי דהוא שוגג בכה"ג דלא נתכוון לא לטובת חבירו ולא לרעתו שפיר איכא למימר דאפ"ה חייב בידי שמים אף דהוא שוגג מטעמא דאדם מועד לעולם. אמנם בהא דמשנינן אליבא דר"א מהו דתימא אימא אנא כסיתיה. כיון דאי קושט' הכי הוה דלטובה נתכוון להציל את חבירו אף שלא נעשי' מחשבתו לא מסתבר שיתחייב בדיני שמים. להכי ק"ל להתוס' עלה הא גלוי וידוע לפני המקו' למה נתכוון אם לטובה אם לרעה כלומר ואם לטובה נתכוון לא מסתבר דליחייב בי"ש. ותירצו דאף בשוגג כזה דלטובת חבירו נתכוון יש לחייבו בדיני שמים משום דהו"ל לאזדהורי וכו'. באופן דמבואר יוצא מהך סוגיא ודברי התוס' ז"ל דלא זו בלבד דאפי' בשוגג דלא נתכוון להזיק גרמ' בנזקין פטור אבל אסור וחייב בדיני שמים משום דהו"ל לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יוזק חבירו ע"י מעשיו. אלא אפי' במתכוון נמי לטובת חבירו דסבור שאדרבה שיוצל חבירו מנזק ע"י כך ולא נעשית מחשבתו ובא לו הפסד לחבירו. חייב בדיני שמים מה"ט דהו"ל לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד לחבירו בכך ויש לתמוה מאד על הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל איך כתב בפשיטות גמור דלא אסיר גרמא בנזקין אלא בנתכוון להזיק אבל בשוגג שלא נתכוון להזיקו פטור אפי' בדיני שמים וזה דלא כמבואר מהאי סוגיא ודברי התוס' ז"ל שכתבנו.

והיותר תמוה אצלי מ"ש הרב ז"ל בנדון דידיה וז"ל ומיהו אע"פ שהם לא עשו כהוגן בזה מ"מ אין לחייבם בנזק שנתגלגל על ידיהם במה שעשה האיש ההוא מחמת כעסו דאפי' גרמא אין כאן וגריע טפי מפורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קומתו של חבירו לפני הדליק' דפרק הכונס דהנך פטורים מדיני אדם אבל בדיני שמים מיהא חייבים שכוונתם להזיק אבל אלו אין כוונתם להזיק אלא לתועלת א"ד ז"ל יע"ש. והוא תימ' דהא הך דהכופף קומתו של חבירו אין כוונתו להזיק כלל דלא ידע דאתי רוח שאינה מצויה ושוגג הוא וכדמוכח מהש"ס כדכתיבנ' לעיל. ולפי שנוייא דשנינן התם אליבא דרב אשי דבטמון נמי הוא מבואר יוצא מהש"ס ודברי התוס' ז"ל שם דאפילו בשמתכוון לתועלת חבירו חייב בדיני שמים. ואיך כתב הרב ז"ל דההיא דהכופף קומתו של חבירו דפ' הכונס דחייב בדיני שמים הוה לפי שכונתו להזיק.

איברא דראיתי בשיטה מקובצת לב"ק שם שכתב בשם הרא"ה ז"ל שפי' להא מדאמרינן מ"ד אנא כסויי כסיתיה ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל וז"ל פי' אע"פ שכוונתו להזיק אין מלאכה זו כדאי להתחייב עליה לשלם ואפי' בדיני שמים קמ"ל ע"כ. הרי דהרא"ה ז"ל פי' לה בנתכוון להזיק דלא כהתוס' ז"ל וכ"כ הר"ב ז"ל בש"מ שם דהתוס' חולקים עליו ומדברי הרב המאירי משמע דס"ל כפי' הרא"ה ז"ל שהק' וז"ל היתה הדליקה מתפשת' ובאה וטמן קמתו של חבירו ונעשית טמון באש ונפטר בעל הדליק' מתשלומיה הרי יכו' לומ' שלטובה נתכוון שלא יבער האש כ"כ ונמצא שאין כאן כוונה להזיק ופטור מדיני אדם ומ"מ חייב בדיני שמים אם היתה כוונתו להפקיע את התשלומין ע"כ. אבל תלמיד הר"פ ז"ל כתב כפי' התוס' ז"ל דאפי' נתכוון לטובה חייב בד"ש דהו"ל ליזהר שלא יבא הפסד לחבירו בכך דהצלה מועט' נמי לא חשיבא ע"כ דברי הר"ב ש"מ. הנה שלדע' הרא"ה והרב המאירי ז"ל מיירי הך דהזוקף קמת חבירו בנתכוון להזיק אבל בלא נתכוון להזיק פטור אפי' מד"ש וכדברי הרב מהרימ"ט ז"ל. וכ"כ בפירוש הרב המאירי ז"ל שם הביא דבריו הר"ב ז"ל שם לעיל ד"ה המחברים כתבו וכו' וז"ל נפל מקול הכריה והרב' כיוצא באילו שהוא גרמ' ופטור אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כוונתו כלל להזיק כי הוא יודע תעלומות לב ע"כ יע"ש. הרי שכתב הרב המאירי ז"ל בפי' דכל שאין כוונתו להזיק פטו' אף מד"ש כי הוא יודע תעלומו' לב וכדברי הרב מהרימ"ט ז"ל. אלא דמ"מ יש לתמוה על הרב מהרימ"ט ז"ל דכתב כן בפשיטו' גמור שלא כדברי התוס' ז"ל עלה דהך סוגייא דהכופף קמתו וכ"כ הרב הנמוק"י ז"ל שם כדברי התוס' יע"ש. ותו לא מידי:

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה