גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות הגימ"ל · רלו
גרם כבוי. נסתפק הר"ב שה"ג ז"ל בפרק כל כתבי בכל מלאכת שבת הנעשת בלא מתכוון על ידי גרם בפסיק רישיה כי האי דגרם כבוי אי שרי. או דילמא גבי דליקה הקילו יע"ש שהניחו בספק.
ולפענ"ד נראה לפום ריהטא דאין כאן מקום לספק זה דהדבר פשו' דלאו בדליקה בלחוד הוא דהתירו גר' כבוי בלא מתכוין לכבוי ואף שהוא פסיק רישיה. אלא בכל איסורי שבת דינא הכי. הוה דכל הנעשת בלא מתכוין ע"י גרם בפסיק רישיה כי האי דגרם כבוי שרי. והרי הוא כמבואר יוצא. מהסוגיא דשבת פרק כל כתבי עלה דתנן התם ד"ך ע"א ר"ש בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין רקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר. בכלי חרס חדשים מלאי' מים לפי שאינן יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה ואמרי' עלה שם ע"ב בש"ס למימרא דרבנן סברי גר' כבוי מותר ורבי יוסי סובר גרם כבוי אסור והא איפכא שמעינן להו דתניא עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר וכו' חסורי מחסרא והכי קתני וכו' ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל ר' יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף. שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לו תעשון כן לה' אלקיכם עשיה הוא דאסיר גרמא שרי. אי הכו הכא נמי כתיב לא תעשה מלאכה עשיה הוא דאסיר גרמא שרי. מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתיא לכבויי. אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן ומה הת' דאדם בהול על ממונו שרי הכא לא כ"ש ותסברא האי גמי ה"ד וכו' יע"ש. הרי לך מפורש דטעמא דר' יוסי דאוסר גרם כבוי דליקה בשבת הוה משום דאדם בהול על ממונו אשר מזה מבואר יוצא דבשאר איסורי שבת דליכא בהו לה"ט דאדם בהול על ממונו גם לר' יוסי גרמא שרי ומשום הכי מתיר גרם מחיקת השם וא"כ לרבנן דשרו גרם כבוי בדליק' דאיכא להא דאדם בהול על ממונו כ"ש דשרו בשאר מלאכות דשבת דליכא להאי חששא דאדם בהול על ממונו וכדפריך הש"ס אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן ומה התם דאדם בהול על ממונו שרי הכא לא כ"ש ומסיק הש"ס דפלוגתייהו דרבנן ור' יוסי גבי גרם מחיקת השם הוא לענין לאהדורי אגמי רבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן ור' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן. וא"כ הרי מפור' יוצא מסוגיא זו כל בתר איפכא ממאי דסבר מר הרב שה"ג לצדודי דבדליקה דוקא הוא דהקילו ושרו גרם כבוי דאדרבה בשאר איסורי שבת כיון דליכא למימר בהו להא דאדם בהול כ"ש דשרו רבנן ואפי' ר' יוסי דפליג דוקא בדליקה הוא דפליג משו' דאיכא למימ' בדליקה אדם בהול על ממונו וכו' אבל בשאר מלאכות דשבת דליכא למימר בהו להא דאדם בהול וכו' אפי' ר' יוסי שרי ע"י גרם בלא מתכוין ואפי' שהוא פסיק רישיה ולהכי הוא דשרי גרם מחיקת השם ע"י טבילה וכ"ש לרבנן דשרו גרם כבוי אפי' בדליקה דשרו בשאר מלאכות דשבת ותם אנכי ולא אדע מאי מספקא ליה למר הרב שה"ג ז"ל.
גם מדברי הרא"ש ז"ל פ"ב דביצה מוכח להדיא דהא דהתירו רבנן גרם כבוי לאו בדליקה בלחוד התירו ומשום דבדליקה הקילו אלא בכל מילי דאיסורי שבת ויו"ט כל הנעשה ע"י גרם שרי שכתב שם עלה דאמרינן התם דף ע"א הנותן שמן בנר חייב משו' מבעיר והמסתפק ממנו חייב משו' מכבה וז"ל הא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו מפי הנר שהוא דולק מיד כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחלה והו"ל מכבה. אין לפרש שממהר כביית הנר כשיכלה השמן. דהיינו גרם כבוי שנחלקו ר' יוסי וחכמים דתנן עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין רקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאי' מים. שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה וקי"ל כרבנן דגרם כבוי מותר. ומיהו וההיא דשופפרת ע"פ הנר דאסיר דילמא אתי לאסתפוקי מניה ע"כ מפני שממהר כבוי וכו' הילכך נ"ל טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כבוי דחייב דע"כ לא פליגי. התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגור' את הכבוי כשתגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שניהם גורמי' את הדליק' והממעט מאחד מהם וממהר את הכבוי חייב וכו' א"ד ז"ל יע"ש. והשתא אם איתא דדוקא בדליקה הוא דהתירו רבנן גר' כבוי מטעמ' דבדליקה הקילו מאי מוכיח הרא"ש ז"ל דאין לפרש להא דהמסתפק מן הנר חייב משו' מכבה דהוה משום שממהר כביית הנר דא"כ היינו גרם כבוי שנחלקו בו ר' יוסי וחכמי' דתנן עושין מחיצה בכל הכלים וכו' וקי"ל כרבנן דגר' כבוי מותר הא ר' יוסי ורבנן בדליקה הוא דאפליגו ומשום דבדליקה הקילו הוא דשרו רבנן גרם כבוי הדליקה ע"י עשיית מחיצה בכל הכלים. אבל בכה"ג דהמסתפק מן השמן שבנר אפי' שאינו אלא גר' כבוי גם לרבנן אסור. אלא מוכח להדיא מדברי הרא"ש ז"ל אלו דרבנן דהתירו גרם כבוי לאו בדליקה בלחוד הוא שהתירו אלא דה"ה בגרם כבוי שלא במקום דליקת כהאי גוונא דמסתפק מן השמן שבנר נמי שרו רבנן דכל הנעשה ע"י גרם שרו רבנן. וכבר כתבנו להוכיח כן מהסוגיא דשבת פרק כל כתבי עלה דהך מתני' דעושין מחיצה בכל הכלים דמיתי מינה הרא"ש ז"ל.
איברא דקשיא לי טובא לפום ריהטא על ך מ"ש הרא"ש ז"ל אין לפרש משום שממהר כביית הנר וכו' דהיינו גרם כבוי שנחלקו ר' יוסי ורבנן דתנן וכו' וקי"ל כרבנן דגר' כבוי מותר וכו' אשר מוכח מדבריו אלו דלר' יוסי דאוסר התם גרם כבוי ניחא וי"ל שפיר דהא דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה הוה מטעם גרם כבוי דאסור אלא דמשום דקי"ל כרבנן דגרם כבוי שרי הוא דקשיא ליה להרא"ש ובא מכחו להוכיח דאין לפרש משום שממהר כביית הנר וכו'. וק"ל טובא דהא אמרינן התם בש"ס עלה מתני' דדוקא בדליקה הוא דאוסר ר' יוסי גרם כבוי משום דאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה אתי לכבויי אבל היכא דלא שייך למימר להא דאדם בהול על ממונו גם לר' יוסי ע"י גרם שרי ומשום הכי מתיר ר' יוסי למי ששם כתוב על בשרו לירד ולטבול כדרכו אף שגורם למחוק את הש'. וא"כ הכא במסתפק מן השמן שבנר דלא הוה מידי דדליקה דיהא שייך למימר ביה לה"ט דאדם בהול על ממונו וכו' גם לר' יוסי שרי גרם כבוי וא"כ אי הוה הפירוש דהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה משום גרם כבוי אתיא לה דלא כמאן לא כרבנן ולא כר' יוסי דהא בכה"ג דליכא למימר ביה לה"ט דאדם בהול על ממונו לכ"ע שרי גרם כבוי וליכא מאן דפליג בהא. ואיך כתב הרא"ש ז"ל דאין לפרש משום שממהר וכו' דהיינו גרם כבוי שנחלקו ר' יוסי וחכמים דתנן וכו' וקי"ל כרבנן וכו' הא בגרם כבוי כה"ג לא נחלק ביה אדם מעולם דלכ"ע שרי. וכבר עלה על דעתי ליישב דברי הרא"ש ז"ל אלא שהוא ישוב דחוק מאוד ומפני רוב הדחק לא ראיתי לכותבו כלל סוף דבר שדברי הרא"ש ז"ל צל"ת.
ובחפושי בספרי האחרונים ז"ל מצאתי להרב מחנה אפרי' ז"ל בנימוקיו על הרי"ף ומפרשיו שכתב על האי ספיקא דהר"ב שה"ג הנז' וז"ל לא ידעתי במאי נסתפק דהא נר שאחורי הדל' הוי גורם ואינו מתכוין דאי במתכוין היכי סבור לומ' דאתי כר"ש הא ר"ש לא אמר אלא בשאינו מתכוין ואפי' הכי אסרו מטעמא דפסיק רישיה וגבי דליקה התירו והכי משני גמרא ועיין סביבות פ"ד מיתות בשה"ג א"ד ז"ל יע"ש. הנה דפשיטא ליה למר הרב מח"א לאידך גיסא דדוקא בדליקה הוא שהתירו גרם כבוי ומייתי לה מהא דנר שאחורי הדלת והכי אמר מר דלא ידע במאי נסתפק דהא נר שאחורי הדלת הוי גורם ואינו מתכוון וכו'.
ולדידי דברי הרב ז"ל נפלאו ממני דהא מהסוגיא דבתר ההיא דנר שאחורי הדלת מבואר יוצא כל בתר איפכא דאפי' בדליקה דאיכא למימר בה טעמא דאיסורא משום דאדם בהול על ממונו וכו' שרו רבנן וכ"ש בשאר איסורי דליכא למימר לה"ט דאדם בהול על ממונו דשרי רבנן ואפי' לר' יוסי שרי ע"י גרם כל היכא דליכא למימר לה"ט דאד' בהול על ממונו וכו' וכדכתיבנא לעיל. וכן מוכח נמי להדיא מדברי הרא"ש ז"ל דפ"ב דביצה גבי ההיא דהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה דרבנן דשרו גרם כבוי לאו בדליקה בלחוד הוא דשרו לא בכל כבוי אף שהיא שלא במקו' דליקה כההיא דהמסתפק מן השמן שבנר שרו רבנן עד שהכריח מכח כן דהא דהמסתפק מן השמן שבנר אין פירושו מטעם גרם כבוי ככל האמור לעיל. ומאי דמייתי מר הרב ז"ל כחא דאיסורא מההיא דנר שאחורי דלת וקרי ליה הרב גורם. אחר המחילה דלא שמיה מתיא כלל דהתם לכל הפירושים שנאמרו בו לאו גורם כבוי יתקרי אלא כמכבה בידים ממש חשיב כיון דמיד בההיא מעשה שהוא עושה בפתיחתו להדלת נכבה הנר אם ע"י שהרוח מכבהו בפתיחתו מיד לפי פי' רש"י ז"ל או שע"י שבפתיחתו מהר הדל' נוקש על הנר ומכבהו ונמצא שמעשה ידיו בפתיחת הדלת הוא עצמו הכבוי ולא גורם יחשב אלא מכבה בידים הוה וזה ברור. באופן דמאי דפשיטא ליה למר הרב מח"א ז"ל דדוקא בדליקה הוא שהתירו חכמים גרם כבוי. אחר המחילה רבה דליתא. אלא דבכל שהוא ע"י גרם אף שהוא שלא במקום דליקה שרו רבנן וככל מאי דכתיבנא להוכיח במישור מהש"ס ודברי הרא"ש כנלע"ד. ותו לא מידי: