אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות הבי"ת › רכה

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות הבי"ת · רכה

רכד

בן נח אסור באשת חבירו דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו ואין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה אחר שנבעלה לבעלה אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה שנאמר והיא בעולת בעל. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכו' מלכים הלכה ז'.

ויש להסתפק בבן נח שבא על פלגש חבירו למ"ד פלגשים בלא קדושין אם חייב עליה משום אשת חבירו. מי אמרינן דדוקא באשת חבירו דבא עליה בעלה לשם אישות הוא דאסור בה משום אשת חבירו אבל בפלגש חבירו כיון דלא ייחדה ובה עליה לשם אישו' אלא לשם פלגש הוא דייחד' לו ובא עליה לא אסיר בה ב"נ משו' אשת חבירו דקר' קאמ' ודבק באשתו ודרשינן ולא באשת חבירו אבל לא אמרי' ולא בפלגש חבירו. או דילמא גבי בני נח כל שייחד אשה לעצמו ובא עליה אף שלא יחדה ובא עליה לשם אישות אלא לשם פלגש היינו אישו' דידהו כיון דב"נ אינו קונ' אשה אלא בביאה וכל שבא עליה קנאה ואשתו היא בביאתו ממיל' הגם דאיהו לא נתכוון בביאתו לשם אישות אלא לשם פלגש וקרינן ביה ודבק באשתו ולא באשת חבירו אף שהיא פלגש חבירו ואם בא עליה ב"נ אחר חייב עליה משום אשת חבירו.

ולפום ריהטא נראה דבן נח חייב על פלגש חבירו משום אשת חבירו ואמינא לה מהא דאמרי' בסנהדרין דנ"ח ע"א ר' עקיבא אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש ופרכינן אמו אמו ממש היינו באשתו ולא באשת חבירו ומשנינן אמו מאנוסתו יע"ש. והשתא אם איתא דפלגש אביו לאו אשת אביו הוה גם גבי ב"נ ולא מיחייב עליה ב"ן משום אשת חבירו אמאי איצטריך לאוקמ' באמו מאנוסתו לוקמיה באמו שהיא פלגשו של אביו דהויא שכיחא טפי מאנוסתו. אלא מוכח דגם פלגש אשת חבירו הוה גבי בני נח וחייב עליה משום אשת חבירו ולכן איצטריך לאוקמא באמו מאנוסתו.

האמנם מדברי רש"י ז"ל פ' ד' מיתות דנ"ז ע"א עלה דבן נח שייחד שפחה לעבדו מבואר יוצא דכל דלא בא עליה לשם אישו' לא מיחייב בן נח אחר הבא עליה משום אשת אית דאמרי' התם כיוצא ביפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר"א אמר ר"ח בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה ופי' רש"י נהרג עליה משום גזל ואע"פ שאין זו בעולת בעל דאשות אלא דזנות בעלמא כחמורו ובהמתו וכו' יע"ש הנה שפרש"י דנהרג עליה משום גזל ואע"פ שאין זו בעולת בעל דאישות אלא דזנות וכו' אשר מבואר יוצא מדברי רש"י ז"ל אלו דאין ב"נ חייב על אשת חבירו משום אשת איש אלא כשבא עליה בעלה לשום אישות דבהכי הוא דהויא בעולת בעל אבל כשאינו בא עליה לשם אישות אעפ"י שייחדה לעצמו ובא עליה כיון דלאו לשם אישות בא עליה אין בעילותו אלא בעילת זנות ולאו אשת חבירו היא א לחייב הבא עליה משום אשת חבירו. וכן מבואר יוצא מדברי הר"ן ז"ל בחי' שם שכתב וז"ל ב"ן שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג פירש"י ז"ל משום גזל ולא משום אישות. ולפי מה שפירשנו בענין יפת תואר המותרת לישראל הוא מפני שקונ' בה קנין הגוף וגוי אינו בן כבוש ואסור בה נוכל לומר שכיוצא בו דיפת תואר הוא כמו כן העבד של כותי אינו קנוי לו קנין הגוף ויש לעבד אישות בשפחה שייחד לו רבו שאינו ברשות רבו להפקיע אותו כל זמן שירצה ולפיכך נהרג עליה רבו משום אשת איש אלא שמ"מ בלא ייחד אינו כלום שאלו בביאה אינה נעשית אשת איש שהשפחה אין דעתה לנשואין שדרכה בהפקר א"ד ז"ל יע"ש. הנה שכתב דה"ט דבעינן גבי עבד ושפחה ייחד לפי שבביאה אין דעתה של השפחה לשם אישות אלא לשם זכות כלומר דבביאה אחת בלחוד בלתי שייחד' לעצמו אין דעתה דהשפחה בביאה זו לשם אישות אלא לשם זנות משא"כ כשמייחדה לו ובא עליה כיון שייחדה לעצמו ובא עליה גם היא מסתמא מתכוני' לשם אישות כמו העבד. וכן כתב עוד שם נ"ח ע"ב עלה דאמרינן מדקרו לה רביתא דפלנייא פי' אבל ביאה אחת אינה עושה אותה אשת איש כדעבדה לבן נח לפי שאין ביאתה לשם אישות ולפיכך צריכא יחוד גמור שתקרא על שמו ע"כ יע"ש. הנה לך מבואר יוצא מדברי הר"ן ז"ל דלא נקראת בעולת בעל להתחייב הב"נ הבא עליה משום אשת איש אלא כשבא עליה בעלה לשום אישות. אבל כשאינו בא עליה לשום אישות לאו אשת איש היא שיתחייב עליה בן נח הבא עליה משום אשת איש דלכן צריכה שפחה יחוד גמור שתקר' על שמו כי בהכי מסתמא ביאת העבד וכן דעת השפחה לשם אישות משא"כ בלא ייחדה דאף שבא עליה ביאה אחת אין דעת העבד וכן השפחה לשם אישות אלא לשם זנות דבהפקרא ניחא ליהו ומינה דאם בן נח ייחד אשה לעצמו לשם פלגש ולא לשם אישות דלאו אשת. איש היא אף שייחד' ובא עליה דיחוד וביאותו הוה לשם פלגש ולא לשם אישות. דכדי שתהא אשת איש לחייב להב"ן הבא עליה משום אשת איש בעינן שיבא עליה בעלה לשם אישות.

איברא דבש"ס ירושלמי פ"ק דקדושין הלכה א' גרסינן הרי למדנו שהאשה נקנית בג' דרכים או בכסף או בשטר או בביאה עד כדון בישראל בגוים רבי אבהו בשם רבי אלעזר כתיב הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל על הבעולות הן חייבין ואינן חייבין על הארוסות מילתיה דר' אלעזר אמרה והוא שנתכוון לקנותה מילתיה דשמואל אמרה אפילו לו נתכוון לקנותה דאמר ר' יונה בשם שמואל זונה עומדת בחלון באו עליה שנים הראשון אינו נהרג והשני נהרג על ידיו וכי נתכוון הראשון לקנותה ע"כ יע"ש. הנה לך מפורש דהאי. מילתא אם צריך הבן נח לכוון בביאתו לשם אישות כדי שתהא אשתו או א"צ לכוון בביאתו לשם אישות אלא כל שבא הב"נ על בת נח אף שלשם זנות נתכוון חייב השני הבא עליה משום אשת חבירו. היא פלוגתא דאמוראי ר' אלעזר ושמואל לר' אלעזר לו הוה אשת חבירו אלא כשבא עליה לשם אישות ולשמואל אפילו שלא בא עליה לשם אישות אלא לשם זנות קנאה בביאתו ואשתו היא לחייב להשני שיבא עליה אח"כ משום אשת חבירו ונרא' לפו' ריהט' דיש לפסו' לדינא כשמואל דבן נח הבא על בת נח אף שלא נתכוון לקנות' בביאתו אלא לשם זנות בעלמא נתכוון קנאה בביאה זו ואשתו הוה לחייב להב"ן אחר שיבא עליה אחרי כן משום אשת חבירו. דהא ר' אלעזר ושמואל נראה דהלכה כשמואל.

האמנם כד דייקינן פורתא נראה דבהא הלכתא כר' אלעזר והוא משום דבש"ס דילן מייתי להא דאמר ר' אלעזר משום ר' חנינא ב"ן שייחד שפחה לעבדו ובא עליה חייב דמדבעי ר"א משום רבי חנינא בב"נ שייחד שפחה לעבדו דוקא ייחד מבוא' דס"ל לר"ח דאין ב"ן חייב משום אשת חבירו אלא כשבא עליה בעלה לשם אישות אבל כשלא בא עליה לשם אישות לא קנאה להיותה אשתו לחיב עליה הב"ן אחר שיבא עליה משום אשת חבירו ולהכי הוא דבעינ' בב"ן שייחד שפחה לעבדו דוקא ייחדה יחוד גמור. דבהכי מסתמא כי בא עליה העבד מתכווני' שניהם העבד והשפח' בביאתן לשם אישות מה שאין כן בלא ייחדה דאף שבא עליה אינם מתכוונים בביאתן לשם אישות דבהפקרא ניחא ליהו וכמ"ש הר"ן ז"ל כתבנו דבריו לעיל. וכוין דמילתא דר' אלעזר דאמר דצריך ב"נ הבא על בת נח לכוון בביאתו לשם אישות ר"ח קאי כוותיה דאמר לה הכי ר' אלעזר משום ר' חנינא בש"ס דילן פשיטא דהכי קי"ל ודלא כשמואל דבש"ס ירושלמי דפליג אר' אלעזר חדא משום דסברת ר"א היא סברת ר' חנינא דאמר הכי ר"א משמיה דר"ח בש"ס דילן ושמואל ור' חנינא הלכה כר' חנינא. ועוד דהוו ליהו ר' אלעזר ור' חנינא תרי לגבי שמואל. ועוד דבש"ס דילן אמרי' דנ"ח ע"א עלה דתניא על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן גוי בגוי וגוי בישראל אסור וכו' ואמרי' עלה כיוצא ביפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר' אלעזר אמר ר"ח בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה. וכיון דסתמא דש"ס דילן קאמר הכי דהכיוצא בו דיפ' תואר דהברייתא הוה הא דרבי אלעזר משום ר"ח פשיטא דהכי קי"ל. באופן דמכל זה מוכרח דהלכתא כר' אלעזר דאמר בש"ס ירושלמי דאין ב"נ קונה בת נח בביאתו אלא א"כ מתכוון בביתו לשם אישות. ואם כן מוכח מזה דב"נ שייחד בת נח לעצמו לשם פלגש ובא עליה אדעתא דהכי ולא נתכוונן בביאתו לשם אישות אלא לשם פלגש לאו אשתו הויא לחייב הבא עליה משום אשת חבירו.

אך אה זה ראיתי להרב מ"ל ז"ל בספרו הנחמד פרשת דרכים דרוש ראשון ריש ד"ב שכתב דבב"נ דלית בהו קדושין אלא בבעילה תליא מלתא דפשיטא היא שאם בא על פלגש אביו שחייב משום אשת אביו ומשום אשת אב. ובדף ד' סע"ג חזר ושנה משנתו זו יותר באורך וז"ל והנה חלוק זה דנשים לפלגשים הוא לדידן דאית לן קדושין א"כ כל שלא קדשה בביאה אף שהיתה אצלו זמן רב לא חשיבה אשתו ונקראת פלגש. אך לבני נח דלית להו קדושין כי אם בבעילה תליא מלתא כיון שלקחה ובא עליה חשיבה אשת איש דלא מצינו בב"נ שיכוון בבעילה לשם קדושין אלא משלקחה לאשה ובא עליה חשיבא אשת איש ומאי דכתב הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים דין ו' בן נח חייב על מפותת אביו ועל אנוסת אביו הרי אמו מכל מקום דמשמע דוקא משום אמו חייב אבל משום אשת אביו לא הא לא קשיא כלל דדוקא אנוסה או מפותה שלא היתה כוונתו לקחתה לו לאשה אלא במקרה בעלמא בא עליה פשיטא דלא חשיבא א"א משום דבעינן שתהיה כוונתו לקחתה לו לאשה בבעילה זו אבל המייחד לו אשה ובא עליה פשיטא דמשעה שבא עליה חשיבא אשת איש דלא גרע מב"ן שייחד שפחה לעבדו שנהרג עליה משום אשת חבירו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם וכו' שוב ראיתי מקור דין זה דהרמב"ם בגמ' פ"ז דסנהדרין דנ"ח שהקשו לרע"ק דאמר אמו אמו ממש היינו באשתו ולא באשת חבירו ותירצו אמו מאנוסתו ע"כ ואפשר דדוקא אנוסתו לא חשיבא אשתו וכו' והכי דייקי דברי הגמ' דלא נקיט אלא אמו מאנוסתו ולא אמו ממפותתו וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם דכתב דחייב במפותת אביו משום אמו דתיפוק ליה משום אשת אב. שוב ראיתי שדין זה הוא מחלוקת בירוש' פ"ק דקדושין הלכה א' וכו' ולפ"ז פסק כר' אלעזר ומשו"ה לא חייב במפותה כי אם משום אמו וצריך טעם למה פסק כר"א ולא כשמואל עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה דפשיטא ליה טובא להרב ז"ל דבב"נ כל שייחד אשה לעצמו ובא עליה אף שלא יחדה ובא עליה לשם קנין אישות אלא לשם פלגש אשתו היא וחייב הבא עליה משו' אשת חבירו ואמר בה טעמא דלא גרע מב"ן שייחד שפחה לעבדו. אלא דלחלק יצא בין פלגש למפות' דמפותה דלא בא עליה אלא באקראי דלא הויא אשת איש בביאתו ולהכי כתב הרמב"ם דהבא על מפותת אביו אינו חייב אלא משום אמו ולא כתב דחייב משום אשת אביו דפסק כר' אלעזר דבש"ס ירושלמי ודלא כשמואל ואף לזה סיים עלה דצריך טעם למה פסק כר' אלעזר ולא כשמואל.

ולדידי הדבר פשוט וברור דטעמו דהרמב"ם ז"ל דפסק כר' אלעזר ולא כשמואל הוא משום הא דאמר ר' אלעזר בש"ס דילן בשם רבי חנינא דכיון שייחד שפח' לעבדו ובא עליה חייב כלומ' משו' אשת חבירו וכמו שכת' הרמב"ם שם ומדבעי ייחוד גמור מבואר דס"ל לר' תנינא דב"ן שבא על בת ב"ן אינו קונה אותה לאשה אלא א"כ כיוון בביאתו לשם אישות ולפיכך גבי שפחה לעבד כיון דשפחה בהפקרא ניחא לה כל שלא ייחדה יחוד גמור אף שבא עליה אינו קונה אותה בביאתו לאשה משום דהשפחה לא מיכוונה בביאה אחת לשם אישות וכמ"ש הר"ן ז"ל בחי' כתבנו דבריו לעיל ולכן שפיר פסק הרמב"ם כד"א ודלא כשמואל משום דר' חנינא הכי ס"ל כר' אלעזר ודלא כשמואל ועוד דבש"ס דילן אמרי' דכיוצא בה דיפת תואר דבברייתא הוא הא דאמר ר"א משום ר' חנינא וככל האמור לעיל.

גם במאי דפשיטא ליה מלתא טובא דלגבי בני נח גם הפלגש אשתו היא וחייב הבא עליה משום אשת חבירו ומייתי לה מהא דב"ן שייחד שפח' לעבדו וכו' ופלגש לא גרע מיחד לו שפחה. לדידי אחר המחילה רבה אין זה פשוט כל כך די"ל דבפלגש הגם שייחדה לשם פלגש מ"מ כיון דלא בא עליה ספל קנין אישות אלא לשם פלגש לאו אשת איש היא בייחל הבא עליה משום אישות. וכן מוכח מדברי רש"י ז"ל פ' ד' מיתות דפי' עלה הא דב"ן שייחד שפחה לעבדו ובא עליה חייב עליה דחייב משום גזל ולא משום אשת חבירו משום דביאתו אינה בעולת בעל דאישות אלא דזנות בעלמא. הרי דאף בייחדה לו ייחוד גמור לאו בעולת בעל דאישות אלא דזנות והיינו ע"כ משום דגם בבני נח בעינן שיתכוון בביאתו לשם קנין אישות אבל כל דלא מכוין לשם קנין אישות אף שייחדה ייחוד גמור ובא עליה לאו בעולת בעל דאישות הוה לחייב הבא עליה משום אשת חבירו אלא ביאה דזנות הוה. וא"כ ה"ה נמי בב"נ שייחד אשה לשם פלגש ובא עליה כיון דלא מכוין בביאתו לקנותה לו לאשה אלא לשם פלגש בא עליה לאו בעולת בעל דאישות הוה אלא דזנות ואין הבא עליה חייב משום אשת חבירו. וא"כ אף לדעת הר"ן וכן הוא דעת הרמב"ם דמפרשי לה להא דב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה דחיי' משום אשת חבירו יש לומר דסברי דכיון דייחד' לו יחוד גמור כי בא עליה העבד מסתמא דמכווני בביאתן לשם קנין אישות ולפיכך חייב הבא עליה משום אשת חבירו וכמ"ש הר"ן ז"ל דמשום הכי בעינן שייחדה לו יחוד גמור דבהכי מסתמא גם היא מתכוונה לשם אישות והיינו שם עבד גם הוא מתכוון לקנותה לו לאשה בביאתו. באופן דמאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דכב"נ הפלגש היא אשת איש וחייב הבא עליה משום אשת חבירו אינו פשוט.

שוב מצאתי להריב"ש ז"ל בתשו' ס' שסצ"ח שכתב בתוך תשובתו הרמת'ה לגדול אחד בדורו וז"ל ומ"ש שאדם אסור בפלגש חבירו אסור' דבעולת ושירשנו דבר זה מבני נח שאסורה להם ביחוד. אפש' דלבני נח עצמם אין פלגש חבירו אסורה דבעולת בעל יש להם כלומר בעולה לשם אישות ולא בעולה לשם פלגשות וכן לא באשת חבירו אמרו בפלגש חבירו לא אסרו וההיא דב"ן שייחד שפחה לעבדו כשבא עלית העבד לשם אישות ואעפ"כ אינו חייב עד שיתפרסם הדבר דקרו לה רביתא דפלנייא וכן פרש"י ז"ל כשבא עליה העבד אלא שכתב שאינה אלא כביאת זנות ונהרג עליה משום גזל אבל בשאר ב"כ ביאה לשם אישות בעינן ואפשר דחיפה נמי בעינן בהו לפרסום בעלמא או דקרו לה איתתא דפלנייא אלא שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ובישראל בישראל נמי ביאה לשם אישות נהרג עליה דהיינו קדושי ביאה ואף אם נאמר שב"נ אסור בפלגש חבירו גם ישראל אסור בפלגש חבירו בלא קדושין ולא מדין היחור אלא מפני איסור קדשה ואף למיוחד אסורה מפני איסור זה ולא קשיא ההיא דמי איכא מידי דלגוי וכו' א"ד ז"ל יע"ש. הנה דהאי מילתא דאי ב"י אסור בפלג' חבירו משום אשת חבירו הוו בה קמאי דגדול אחד בדורו של הריב"ש פשיטא ליה דב"נ אסור בה משום אשת חבירו עד שדן מינה איסור גם לישראל מטעמא דמי איכא מידי וכו' אבל הריב"ש ז"ל כתב דאפשר לב"נ עצמם אין פלגש חבירו אסורה דבעולת בעל יש להם כלומר בעולה לשם פלגשו' וכן ולא באשת חבירו אמרו בפלגש חבירו לא אמרו וההיא דב"נ שייחד שפחה לעבדו כשבא עליה העבד לשם אישות. ונוראו' נפלאתי על הר"ב מ"ל ז"ל ועל עוצם בקיאותו דכתב בפשיטות גמור פעמים דב"נ אסור בפלגש חבירו משום אשת חבירו וחיליה דלא גרע מב"נ שייחד שפחה לעבדו ואיך לא זכר שר לדברי הריב"ש ז"ל הנז':

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה