גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות הבי"ת · ריט
בריה לא בטילה ברובא. והיינו כשהיא שלימה אבל אם נתרסקה לא חשיבה תו בריה והאוכלה אינה לוקה עליה משום בריה ואם נתערבה בהיתר בטילה ברוב כשאר איסורין כמבואר בפוסקים ז"ל.
ונסתפק הרב מהר"מ ישראל ז"ל בספרו הבהיר משאת משה ח"ג בי"ד סי' ג' למאי דקי"ל בענין בריה דלא בטל' ובעינן דתהוי שלימה דאם נתרסקה אינה לוקה. במי שאכל פרי שיש בו תולע' ולעסו יפה יפה עד שנתרסק התולעת ואח"כ בלעו מי מיפטר ממלקות כיון דיצא מכלל בריה. או דילמא הא קמתהני ובא בפיו דבר טמא ולילקי. ורצה בתחילה הרב ז"ל למיפשט לספיקיה הנז' מהסוגיא דס"פ גיד הנשה דק"ג דגרסי' התם בעא מיניה ר"ל מר"י אבר שחלקו מבחוץ מהו א"ל פטור. מבפנים מאי א"ל חייב. כי אתא רבין אמר חלקו מבחוץ פטור מבפנים ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית ור"ל אמר פטור אכילה במעיו בעינן וליכא. אלא לר"ל היכי משכח' לה דחייב אמ' רב כהנא בגרומת' זעירתא וע"ש: בפרש"י ז"ל ושמעת מינה דהך סוגיא דלעיסה לא חשיבה אכילה דאם לא כן מאי קמיבעיא ליה מהו הא פשיטא דכיון דלעסו אע"ג דבלעו בשתים עלתה לו דהרי פיו נהנה מכזית ומה ענה אותו ר"י דחייב אמטול גרונו תיפוק לי דנהנה פיו. אלא ע"כ דליתא וכן יש להוכיח עוד ממאי דאמרי' התם כזית שאמרו בשל בין השינים כ"ע לא פליגי דאינו מצטרף כי פליגי בין החניכיים וקי"ל דבין החניכיים מצטרף וכ"כ הרמב"ם פט"ו מה' מ"א. אלמא מפורש יוצא לנ"ד דלעיסה לא חשיבה אכילה והרי מיבטל מקמיה דמטי ליהנות גרונו ממנו. ושוב דחה ראייתו הלזו דאע"ג דנראה לפום ריהטא בריאות וטובות עדיין יש מקום לדחות דלדעת התוס' חילקו מבפנים לאו דחלקו לשנים שלא יבלענו כאחת אלא דחלקו הבשר מעל העצמות לענין שיבטל ממנו שם בריה דקי"ל דחייב אלמא חילקו מבפנים כדרך לעיסה לא יצילנו מכף האיסור. ה"נ לדאתן עלה אע"ג דלישנא דר"י דיהיב טעמא למילתא משום דהרי נהנה גרונו לא דייק כולי האי לדעת התוס' ז"ל דמשום דהכי אורחי' דלעיסה מבעי ליה לדעתם. גם ההיא דבין השינים לא מכרעא כולי האי דאיכא למימר דמאי דאינו מצטרף הוא משום דנכנס בין הדביקים ואינו משלים לאפוקי חניכיים דחכו ממתקים. ואיך שיהיה עדין הדבר שקול עד אמצא מקו' מכריע לאחד מן הצדדים איה"ב. ובתר הכי מסיק הרב ז"ל בראיה למפשט ליה לספיקי' דמילקי לקי. מדברי התוס' דמכות די"ו דאמרי' התם גבי ריסק ט' נמלין והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה שש חמש משום בריה וחד משום כזית נבילה וקאמר רבא משום ר"י אפילו שנים והוא ור"י אמר ר"י אפי' חד והוא ולא פליגי הא ברברבי. והא בזוטרי. וכתבו התוס' דכיון דנחתינן להכי לימא דבחד נמי ילקי שש משום בריה ומשום כזית וניחא להו משום דשמא לא שכיח דבחדא איכא כזית נקטיה למלתא בחד והוא. דשמעינן מדברי קדשם דאי הוה שכיח בנמלה כזית א"נ בשאר שרצים דשכיחי דאית בהו כזית מאן דאכליה בעיניה לקי שש חמש משום בריה וחד וכו'. והשתא אם איתא דכי מתרסקא אפומיה ע"י לעיסה חשיב רסוק ופוטרו מן המלקות היכי משכחת לה דלילקי חמש משום בריה מעולם הא מכי נתרסק עודנו בין שיניו נימוח ואין כאן בריה בעדנא דבלעיה. אלא ע"כ דליתא דהנאת פיו וגרונו כחדא שריין דתחלת קלקולו מתחיל בפה ובית הבליעה גומר וזה ברור ופשוט. והא דדייקינן להאי מדברי התוס' ולא מעיקר דברי הש"ס משום דאיכא למדחי קצת דבט' והוא וה"ה בשנים והוא למר כדאית ליה איכא למימר דהנמלה הבאה להשלים השיעור איירי בפחות פחות מחרדל דבעודו בכפו יבלענו והיינו דלקי משום דאכל בריה כברייתה. אכן למ"ש התוס' דבחדא דאיכא כזית נמי לקי כי התם א"א לצמצם ולומר דברברבי דאית בהו כזית ועוד איירי בדבלע להו בלוע אלא בדאכיל להו כי אורחייהו ואפ"ה לקי משום בריה א"ד ז"ל יע"ש.
ולפענ"ד נראה דכל שלעסה להבריה בפיו עד שנתרסקה טרם בואה לבית הבליעה ובלעה כשהיא מרוסק לא לקי משום בריה. ואמינא לה מהא דתנן פ"א דתרומות משנה וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם ר"א אומר יבלעו ור"י אומר יפלוטו וגרסי' עלה בש"ס ירוש' מאי פליגין בעבד ואשה אבל בשאר ר"א מודה אמר ר"ש בר יצחק מתני' אמרה כן או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר והקדש שלא נפדו ולית ר"א פליג מ"ט דר"א משום דהתחיל בהיתר תני רבי נתן אומר לא שהיה ר"א אומר משו' דהתחיל בהיתר אלא שהיה ר"א אומר הלעוס כבלוע. אף בשבת כן אף בפסח כן אף ביה"ך כן אף בנזיר כן אף בנבלה וטריפה ובשקצים וברמסים כן יע"ש והביאו הר"ש ז"ל שם. אשר מפורש יוצא מהך פלוגתא דר"א ור"י וממאי דאתמ' עלה בש"ס ירוש' דהאי מילתא אי הוי הלעיסה כבלוע לענין חיובא דאכילת איסורין ואכילת שקצים ורמסין דהיינו בריה לפי מאי דתנא עלה רבי נתן בהא איפליגו ר"א ור"י דלר"א הלעוס כבלוע ומיד שלעסו בפיו נתחייב כאלו בלעו. ולר"י אין הלעוס כבלוע. ואף גם זאת היינו דוקא לפי מאי דתני רבי נתן אבל לפי מאי דקאמר התם בש"ס הירוש' מקמי הכי דטעמא דר"א משום דהתחיל בהיתר ודייק הכי מהמשנה והביאו הר"ש שם. וכתב דהמשנה פליגא אהא דתנא ר"ן יע"ש. מבואר דלפי סברת תנא דמתני' לכ"ע הלעיסה לאו כבלוע היא. וא"כ מינה ממילא לאיסור בריה דלא חשיבה בריה אלא כשהיא שלימה כברייתה. כי נותנה לתוך פיו ולועסה עד שנתרסקה טרם בואה לבית הבליעה וכי בא לבולעה הרי היא כבר מרוסקת ובטלה מתורת בריה בעודנה בפיו קודם הבליעה לא שייך שילקה עליה משום בריה כשבולעה אחר הלעיסה ביון דעיקר האכילה שעליה בא לו חיוב המלקות היא הבליעה ממש לא הלעיסה והלעיסה לאו כבלוע הוא והרי טרם שבא לבולעה נתרסקה ע"י הלעיסה ובטלה מתורה בריה. ועל כרחין דלא חייבה רחמנא מלקות על אכילת בריה משום בריה אלא כשהוא בולעה שלימה כמו שהיא בלתי לעיסה. ויש לתמוה טובא על הרב משאת משה ז"ל שעלה ונסתפק בזה ולא עוד אלא דאסיק דאף בלעסה בפיו ונתרסקה ובלעה בשהיא מרוסקת לקי ומייתי לה מדברי התוס' דמכות הנז'. והוא תימא רבתי על עוצם בקיאותו איך לא זכר שר להאי פלוגתא דר"א ור"י בפ"ח דתרומות דוכולם שהיתה התרומה בתוך פיהם וכו' ומאי דאתמר עלה בש"ס ירוש' והביאו הר"ש ז"ל אשר מבואר יוצא משם דלעוס לא הוה כבלוע בכל איסורין ומינה ממילא דלא שייך חיוב מלקו' על איסור בריה אלא כשבלעה והיא שלימה כבריית' בלתי לעיסה כלל וכאמור.
ומאי דמייתי הרב ז"ל מדברי התוס' דמכות. לענ"ד לא שמיה מתיא כלל דהתוס' ז"ל ה"נ קאמרי דהוה מצי למימר בא' שיש בו כזית דחייב שש ה' משום בריה וא' משום. נבילה והיינו כשבלעו כולו שלם כברייתו בלתי לעיסה דאיכ' באכילתו כזו משום בריה וחייב נמי משום נבילה כיון דבריה מתה היא וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה ריסק ובחולין דף כ"ו ע"ב ד"ה ואחד חי דאחד חי דקאמר היינו שלם יע"ש. באופן דאין ראייתו מדברי התוס' דפ' אלו הן הלוקין ראייה כלל לפענ"ד.
איברא דגם מאי דכתיבנא אנן בעניותין להוכיח מהך פלוגתא דר"א ור"י בפ"ח דתרומות וממאי דאתמר עלה בש"ס ירוש' דכל שלעסה להבריה בפיו ובלעה אחר לעיסה דהיא מרוסקת לא לקי עליה משום בריה ודלא כסברת הרב מ"מ ז"ל. נראה דיש לדחות ולומר בהאי פלוגתא דר"א ור"י דתרומה דאפי' לר"י דפליג אר"א וס"ל דהלעיסה חינה כבליעה לפי הברייתא דתנא ר"ן וכן נמי לפי סברת תכא דידן דמתני' דלכ"ע הלעוס אינו כבלוע. היינו דאינו כבלוע גמור ממש כאילו כבר בלעו ממש ונגמרה כל מעשה האכילה. אבל תחלת אכילה מיהא הויא הלעיסה והבליעה ממש הבא אחר הלעיסה היא גומרת סוף מעשה האכילה. ולכן כיון שהלעיסה היא התחלה דאכילה ובליעה מיהת ל שפיר דילקה משום בריה אף שבלעו אחר לעיסה דהויא מרוסקת כשבלעה בבית הבליעה ממש. משום דכיון דכי לעסה דחשיבה הלעיסה החלה הבליעה היתה הבריה שלמה כברייתא בתוך פיו מצטרפת חלק האכילה זו דהלעיסה עם הבליעה ממש לתוך בית בליעתו הגם שהבליעה ממש בבית בליעתו היתה אחר שכבר נתרסקה ע"י הלעיסה הן בעודנה תוך פיו טרם בואה לבית הבליעה וכאילו כל גמר אכילתו ובליעתו היתה כשהיא שלימה כברייתא ומילקי לקי. וכן מבואר יוצא מדברי הרב מ"מ ז"ל בפשיטותו מדברי התוס' דמכות דהלעיסה תחלת האכילה היא ובית הבליעה גומרה ולהכי מילקי לקי.
האמנם כד דייקינן שפיר לפענ"ד עיקר האי סברא דיליה דסבור הרב מ"מ ז"ל ד בפשיטות גמור דאי אמרי' דהלעיסה תחלת אכילה היא ובית הבליעה גומר דלקי. לאו סברא מוכרחת היא כלל דאף דנימא הכי דהלעיסה אתחלתא דאכילה היא מ"מ כיון דלאו אכילה גמורה עד שיבלענו דרך בית הבליעה נראה דלא לקי משום בריה בכה"ג דכדי שיתחייב מלקות בעינן שתהא כל אכילתו תחלת' וסופה בריה שלימה כברייתא. אבל כשהיתה רק תחלת אכילתו בריה שלימ' כברייתא וטרם בואו לידי גמר האכילה כבר נתרסקה הבריה ובטלה מתורת בריה ע"י הלעיסה דהוא רק אתחלתא דאכילה ובלעה דרך בית הבליעה כשהיא מרוסקת. הרי לא אכל אכילה גמורה ושלימה מתחלה ועד סוף בריה שלימה כבריית' דניהי דלענין איסורא בעלמא י"ל שפיר. דאיכא משום תחלת האכילה דהיא הלעיסה שהיתה אז בריה שלימה ואיסור אכילת בריה איכא מ"מ חיוב מלקות משום בריה לא מיחייב בהכי. וכן נלע"ד להוכיח מהסוגיא דפרק אלו נערות ד"ל ע"ב דאמרי' התם בזר שאכל תרומה לאביי פטור מתשלומין משו' דקים ליה בדרבה מיניה ולרבא חייב. ופרכינן ולאביי פטור והא"ר חסדא מודה רבי נחוניה ן' הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב אלמא דמעידנא דאגבהה קניא מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה. ומשני הבמ"ע כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו. ופרכינן סוף סוף כיון דלעסיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוה עד דבלעה ומשנינן כגון שתחב לו בבית הבליעה יע"ש. הרי דפרכינן לאביי להאי אוקמתא דבתחב לו לתוך פיו כיון דלעסה קנייה מתחייב בנפשו לא הוה עד דבלעה. והשתא אם איתא דכיון דהלעיסה הויא תחלת האכילה ובית הבליעה גומר מצטרפי תחלת האכילה דהיא הלעיסה עם גמר האכילה דהיא הבליעה ממש וכחדא אכילה הויא תחלת' וסופה לענין להתחייב עליה מלקות אשר מפני כך חייב האוכל בריה מלקות משום בריה אף שלעסה בפיו ונתרסק' קודם שבלעה דרך בית הבליעה משום דהנאת פיו וגרונו כחדא שריין דתחל' קלקולו מתחיל בפה ובית הבליעה גומר כאשר העלה הרב' משאת משה ז"ל מדברי התוס' דפ' אלו הן הלוקין. כנז' מאי פריך הש"ס בפ' אלו נערות אאביי להך אוקמתא דתחבו לתוך פיו סוף סוף כיון דלעסי' קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה. הא מהלעיסה כבר התחיל הקלקול דחייב עליה מיתה ובית הבליעה הוא הגומר דהנאת פיו וגרונו כחדא שריין ונמצא דבכה"ג חיוב המיתה והתשלומין בהדי הדדי אתיו ושפיר. איכא למימר דפטור מתשלומין כשתחב לו חבירו לתוך פיו. אלא מדפריך הש"ס הכי ואיצטריך לאוקמי בשתחב לו בבית הבליעה מוכח להדיא דכל דחייבתו תורה חיוב מיתה על אכילת איסור לא חל עליו החיוב עד גמר האכילה דהיינו כשבלעו דרך בית הבליעה וכל כמה דלא בא האיסור לבית הבליע' הגם שהוא בפיו ולעסו נמי לא חל החיוב דמיתה עליה. ולכן כי תחב לו חבירו לתוך פיו כי לעסו חל עליו חיוב התשלומין משום דכי לעסו קנייה וחיוב המיתה לא חלה כלל עד דבלעו ופריך הש"ס שפיר ואיצטריך לאוקמי בתחב לו חבירו בבית הבליעה.. ומינה נמי לענין חיוב מלקות כי האי דאכילת בריה לא חל חיוב המלקות עד דבלעו דמה לי חיוב מיתה דאכילת זר את התרומה ומה לי חיוב מלקו' דאכילת בריה. וכיון דאין חיוב המלקות על אכילת בריה אלא כי הויא הבריה שלימה כברייתה ואין חיוב המלקות חל עד עיקר גמר האכילה דהיינו כשבלעו ממש דרך בית הבליעה הנה כי לעסה להבריה בעודנה בתוך פיו טרם בואה לבית הבליעה נמצא דכי בלעה שאז חייל חיוב המלקות הנה היא מרוסקת ובטלה מתורת בריה וכי בולעה לאו בריה קא בלע להתחייב עליה מלקו' משום בריה. ומה דמייתי הרב ז"ל מדברי התוס' דפ' אלו הן הלוקין כבר כתבנו דלא שמיה מתיא כלל כנז"ל. באופן דאין פשיטותו דפשיט לה מר הרב ז"ל לספיקו מדברי התוס' דמכו' דלקי בכה"ג מוכרח כלל. ועדין הדבר שקול ולא עוד אלא ששיקולה מכרעת יותר לאידך גיסא דכל דלא בלעה דרך בית הבליעה. והיא שלימה כברייתה לא לקי וכדמוכח מהך סוגיא דפרק אלו נערות גבי זר שאכל תרומה וכדכתיבנא.
אך את זה מצאתי בש"ס ירושלמי דנזיר פ"ו עלה דמתני' דריש פרק שלשה מינין אסורין בנזיר וכו' דגרסינן התם רב"י אמר לחברייא הוו ידעין דאיתפלגון ר"י ור"ל אבר מן החי שחלקו ואכלו דברי הכל פטור מה פליגין בשחלקו בפיו ואכלו ר"י עבד פיו כלפני' ר"ל עבד פיו כלחוץ אמרין ליה את מה אמר אמר לון אנא אמרי לכון הרי עולם פליגין ואתון אמרין אכין אין כיני אפי' חלקו בחוץ ואכלו יהא חייב למה דרך אכילה היא. נמלה שחלקה בפיו ואכלה הפלוגתא דר"י ור"ל ע"כ יע"ש. הרי לך מפורש בש"ס ירושלמי דהאי דנמלה דהיינו בריה שחלקה בפיו ואח"כ בלעה כשהיא מחולקת היא פלוגתא דר"י ור"ל דלר"י חייב מלקות משום בריה אף שחלקה בפיו קודם שבלעה וכי בלעה היתה מחולקת ומרוסקת משום דכן הוא דרך. אכילה ללעוס קודם הבליעה ולכן חייב עליה מלקות משום בריה הגם שלעסה ואח"כ בלעה. ולר"ל פטור דס"ל דבעינן שתהא בריה שלימה כברייתא כבית הבליעה. וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל. וא"כ הרי למדנו למוד מפורש מש"ס ערוך דירוש' דכל שבא הבריה לתוך פיו אף שלעסה ואח"כ בלעה כשהיא מרוסקת חייב מלקות משום אכילת בריה לפי שכן דרך אכילה ללעוס ואח"כ לבלוע. ונוראות נפלאתי על הרב משאת משה ז"ל שנסתפק בזה ורצה למיפשט בתחלת המחשבה מהסוגי' דס"פ גיד הנשה דלעיסה לא חשיב' אכילה דאל"כ וכו' ודחאו מכח פי' התוס' דשם. ושוב פשיט לה לאידך גיסא דלקי מדברי התוס' דמכו' ככל הכתוב בדברי קדשו. ואיך לא זכר שר שהדבר בא מפורש בש"ס ערוך בירוש' דריש פ"ו דנזיר דהאי מילתא היא בפלוגתא דר"י ור"ל הנז' ולר"י דקי"ל כוותיה חייב משום דהיא דרך אכילה: