גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · קמה
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. היינו שלא ע"י מעשה אבל ע"י מעשה אפי' מעשה זוטא אדם אוסר דבר שאינו שלו כן הסכימו רוב הפוסקים ז"ל דאדם אוסר דבר שא"ש אפי' ע"י מעשה זוטא וכ"ש ע"י מעשה רבה. ויש מרבוואתא דסבי"ל דאין אדם אדש"ש כלל אפי' ע"י מעשה רבה.
ויש לחקור למ"ד אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אם הוא אוסר מדאורייתא או דלמא מדאורייתא לכ"ע א"א אוסר דבר שא"ש ואפי' ע"י מעשה ורבנן הוא דאמרו דאדם אוסר ע"י מעשה. ואת"ל דהוא מדאורייתא אם היינו דוקא ע"י מעש' רבה אבל על ידי מעשה זוטא אינו אוסר אלא מדרבנן.
ולכאורה נראה להוכיח דאף ע"י מעשה אין אדם אוסר דבר ש"ש מדאוריי' אלא מדרבנן מהא דגרסי' בע"ז פ' ר"י דנ"ד ע"א דאמרי' עלה דר"ה דאמר היתה בהמת חברו רבוצה בפני ע"ז כיון ששחט בה סי' א' אסרה מנ"ל דאסרה כו' מכלים דאחז דכתיב ואת כל הכלים כו' ואמר מר הכנו שגנזום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם והא אין אדם אוסר דבר שא"ש אלא כיון דעבד בהו מעשה איתסרו להו ה"נ כיון שעשה בה מעש' אסרה ופרש"י איתסרו להו גזרו עליהם חזקיה וסיעתו איסו' עולם אף להדיוט דקתני גנזום ולא אמרי' ליפרקו וליפקו לחולין ע"כ יע"ש. הרי שפי' דאיסור כלים דאחז רבנן הוא דגזרו לאוסרם וכן פרש"י ז"ל שם לעיל דנ"ב ע"ב על מאי דאיבעיא לן התם כלים ששמשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהן בבה"מ ופשיט לה דאסורים וכו' ופרכי' כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו היכנו והקדשנו מאי לאו היכנו דאטבלינהו הקדשנו דאקדושינהו ומשני היכנו שגנזנום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם ופרש"י והקדשנום דאקדשינהו שחזרו ומשחום בשמן המשחה אלמא כיון דמדאורייתא לא מיתסרי דהא הקדש נינהו ואין אדם אוסר דבר שא"ש אינהו נמי לא גזרו עלייהו הואי' ולאו בני דעה נינהו שהחזרתי כו' שהקדשנו אחרים תחתיהן אבל הנך קנסוהו רבנן וגנזום ע"כ יע"ש. וכיון דכלים דאחז לא נאסרו אלא מדרבנן ואנן ילפי' מנייהו דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה שמע מינה דהא דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אינו אלא מדרבנן. וכן מבואר יוצא מדברי התוס' ז"ל שם ד"ה ברוך דכלי' דאחז מדאוריי' מותרים משום דאין אדם אוסר דבר שא"ש יע"ש. וכן מוכח מדבריהם בפ' השוחט ד"מ ד"ה הא כו' יע"ש וכן מבוא' יוצא בהדיא מהש"ס בע"ז שם דכלי אחז אינו אלא מדרבנן דאי מדאוריית' נאסרו ומשום דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה מדאוריי' איך פשיט התם מכלים דאחז למיסר לכלים דבית חוניו הא שאני כלים דאחז דנעבד בהו מעשה לע"ז דאסורים מן התורה משא"כ כלים דבית חוניו אליבא דמ"ד דלאו בית ע"ז היא דהא אליבא דהאי מ"ד קבעי התם מדאוריי' לא אסירי ומנ"ל למיסרינהו מדרבנן אלא ע"כ דכלים דאחז נמי מדאוריי' משרא שרו ורבנן הוא דאסרום ולהכי שפיר פשיט לה לכלים דבית חוניו למסרינהו מדרבנן כי היכי דגזרו רבנן ואסרו כלים דאחז וזה ברור. וא"כ עכ"ל דהא דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אינו אלא דרבנן ככלים דאחז דהא מנייהו ילפי' לה.
האמנם מדברי הרשב"א ז"ל במשמרת הבית ד"י ע"ב ודי"א ע"א מבואר יוצא דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה מדאוריי' יע"ש וכן מבואר יוצא מדברי הרא"ה בבדק הבית שם דלמ"ד ע"י מעשה אדם אוסר מדאורייתא הוא וכן כתב הרשב"א ז"ל בהדיא כמשמרת הבית דקל"ח ע"א וז"ל וכבר כתבתי עליו מגלה טעותו הגמורה בכל וראיות ברורות שהלכה כמ"ד שאדם אוסר דבר שא"ש דבר תורה וכו' יע"ש. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל הביא דבריו הר"ן ז"ל פ' ר' ישמעאל עלה דתנן ע"ז שהניחוה עובדיה וז"ל גרסי' תו בגמ' כי אתא עולא אר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה וכו' ומוכיחין לה מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר שא"ש כלומר ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לל פרקינהו לאשתמושי בהן הדיוט אלא כיון דעבד בהו מעשה איתסרו להו וכו' וסובר הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בביטול בעלמא סגי וכו' והוזקקו לומר כן מדאמרי' בגמ' אמר ר"י אמר ר"י אמר רב ישראל שזקף לבנה וכו' ומקשי' עלה מאי ראיה דילמא ע"י מעשה. ותי' הרמב"ן ז"ל דאפ"ה בביטול בעלמא סגי ועיקר קושיא ליתא די"ל דרב יהודה סבי"ל כמ"ד אין אדם אוסר דבר שא"ש ועוד וכו' יע"ש. והשת' אם איתא דהא דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אינו אלא מדרבנן מאי מקשה עלה דאמר ר"י אמר רב ישראל שזקפה לבנה וכו' דילמא ע"י מעשה דהא התם מייתי מקרא דכתיב ואשריהם תשרפון באש יע"ש ואי משום מה שאסרום הגוים ע"י מעשיהם זה אינו אלא מדרבנן ואתי קרא לדרבנן אלא מוכח דהא דאדם אוסר ע"י מעש' מדאורייתא היא לדעת הרמב"ן ז"ל וכן נראה דעת הר"ן ז"ל מדלא דחי לה לראיי' הרמב"ן ז"ל בהכי.
והנה הרב מחנה אפרים ז"ל בנמוקיו על לשונו' הרי"ף והר"ן ז"ל דף ד' ע"ג כתב ע"ד הר"ן דע"ז הנז' וז"ל נ"ב לא הבנתי זה דהא דאדם אוסר דבר שא"ש היינו מדרבנן אב. מן התור' ליכא איסורא א"ד ז"ל יע"ש. ואחרי המחיל' רבה מכבוד רבנותי' דמר דלא זכר שר דברי הרשב"א ז"ל דבמשמר' הבית הנז' דבא מפורש להדיא בדבריו דמן התורה אדם אוסר דבר שא"ש. והכי נמי הוה דעת הרמב"ן ז"ל וכאמור וזה ברור.
איברא דק"ט על סברתם הלזו דהוי מדאוריי' מהא דפ' ר"י דגמרי' לה להא דאדם אוסר ע"י מעשה מכלים דאחז דמוכח דאינו אוסר אלא מדרבנן. ועיין בס' יד אהרן דקנ"ו סע"ב בשם הר'ב הכהן ז"ל דכתב דלדעת רש"י ז"ל אדם אוסר ע"י מעשה מדרבנן ולדעת הרמב"ן ז"ל מדאורייתא אוסר וכתב דלדע' הרמב"ן ז"ל צריכין אנו לטרוח ולידחק בפי' ההלכה ולישבה לפי"ד יע"ש שלא כתב שום ישוב לדעת הרמב"ן ז"ל.
ואשר אני אחזה לי לפום ריהטא בישוב דעת הרמב"ן ז"ל דע"כ לא סבי"ל להרמב"ן ז"ל דע"י מעשה אדם אוסר מדאורייתא אלא ע"י מעשה רבה אבל ע"י מעשה זוטא כי הא דרב הונא דשחט בה סימן אחד וכן בניסך לה יין בין קרניה אף איהו ז"ל אזיל ומודה דאינו אלא מדרבנן דהוה דומיא דכלים דאחז דלא עבד מעשה רבה רק שמוש בעלמא דאינו אלא מעשה זוטא וכמ"ש התוס' ז"ל בפ' השוחט שם דמעשה דכלים דאחז לאו מעשה רבה הוה אלא מעשה זוטא יע"ש. ולהכי מקשה הרמב"ן ז"ל שפיר עלה דמייתי עלה דרב יהודה דישראל שזקף לבנה וכו' מתחלה של א"י וכו' דדילמא ע"י מעשה רצ"ל מעשה רבה דאוסר מדינא דאוריי' ולזה תירץ דאפ"ה בבטול בעלמ' סגי ואתיא ממילא לדינא דרבנן כי האי דרב הונא וניסך יין בין קרניה דהוו מעשה זוטא ואוסר מדרבנן בביטול בעלמא סגי באופן דשפיר י"ל בדעת הרמב"ן ז"ל דבמעשה זוטא אזיל ומודה דאינו אוסר אלא מדרבנן וכדעת רש"י ז"ל.
ובהכי ניחא לי מאי דהוה קשה לי טובא על הרמב"ן ז"ל מהא דפרכי' בזבחים דקי"ד ע"א עלה דתנן התם ריש פ' פרת חטאת הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד וכו' שהקריבן בחוץ פטור שנאמר לפני משכן ה' וכל שאין ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו ופרכי' והא נמי תיפוק לי מפתח אוהל מועד בשלמא רובע ונרבע משכח' לה דאקדשי' מעיקרא והדר רבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שא"ש ומשני' בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי וכו' יע"ש. והשתא אם איתא לסברת הרמב"ם ז"ל דע"י מעשה אדם אוסר דשא"ש מדאוריי' מאי פריך הא שפיר משכח' לה מוקצה ונעבד ע"י מעשה ולהכי אצטריך קרא דלפני משכן ה' להיכי דהוקצה ונעבד לבתר דאקדשינהו ע"י מעשה. אלא מוכח דמדאורייתא לעולם אין אדם אוסר דשא"ש אפי' ע"י מעשה ולהכי ע"כ לא משכחת לה אלא בקדשים קלים וכדר"י הגלילי. אמנם לפי האמור דאף לדעת הרמב"ן ז"ל היינו דוקא במעשה רבה אבל במעשה זוטא אף איהו ז"ל אזיל ומודה דאינו אלא מדרבנן ניחא דהא התם במוקצה ונעבד מחיים לא משכחת לה אלא מעשה זוטא כגון דניסך לה יין בין קרניה וכדאמרי' בפ' ר"י עלה דתניא איזהו נעבד וכו' דמוקי' לה בעבד בה מעשה כגון שנסך לה לה יין בין קרניה יע"ש והיינו משום דלא משכחת לה מעשה בנעבד מחיים אלא בכה"ג וכל כי האי גוונא אינה אלא מעשה זוטא וכדמוכח התם דמייתי' עלה דר' הונא דשחט בה סימן א' וכיון דלא משכחת לה בנעבד מחיים אלא מעשה זוטא להכי פריך התם שפיר אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שא"ש מדאורייתא אפי' בניסך לה יין בין קרניה משום דאינו אלא מעשה זוטא כן יש ליישב דעת הרמב"ן ז"ל. ברם הרשב"א בתורת הבית שם מוכח דסבי"ל דאף במעשה זוטא אוסר מדאורייתא יע"ש. ולדידיה ודאי קשה טובא דמה יענה להא דפרק פרת חטאת הנזכרת.
וראיתי להרב שער המלך ז"ל פ"ח מה' לולב דין א' דצ"ג ע"ב דמייתי האי פלוגת' דהרמב"ן ורש"י והתוס' ז"ל ותמה על סברת רש"י והתוס' ז"ל דסברי דהא דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה אינו אלא מדרבנן מהא דגרסי' בפ' מרובה דע"א ע"א אמרי מאן חכמים ר"ש היא דאמ' שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אמרי בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראויה היא וכו' ופרש"י ז"ל וז"ל בשלמא ע"ז ושור הנסקל איסורי הנאה נינהו דאמרי' במס' ע"ז אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו וכו' עשה בה מעשה אסרה וכ"כ התוס' ז"ל בד"ה בשלמא יע"ש והשתא לפי שיטת' ז"ל דמדאוריי' אין אדם אוסר דבר שא"ש אפי' ע"י מעשה אם כן היכי הוה ניחא ליה לתלמודא בע"ז גופה דהוה ליה שחיטה שאינה ראויה ומשו"ה פטרי רבנן מתשלומי ד' וה' הא כיון דמדאורייתא הו"ל שחיטה הראויה כי גזרו עליה לא גזרו אלא להחמיר לא להקל מעליו למיפטרי מד' וה' וכדפריך בתר הכי למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן מד' וה' ומשני דכי פטרי רבנן אשארה אע"ז ושור הנסקל והשתא נמי תקשי ליה דאמאי פטרי רבנן אע"ז כיון דמדאוריי' הויא שחיטה הראויה לדעת רש"י והתוס' ז"ל דומיא דמעשה שבת ממש יע"ש שהניח בצ"ע. והא ודאי דהיא קושיא אלימתא על רש"י והתוס' ז"ל ולמודעי אנו צריכים מה יענו שפתי צדיקים רש"י והתו' זל להאי סוגיא דפ' מרובה הנז'.
כי על כן אפשר לומר דע"כ לא קאמרי התוס' ורש"י ז"ל דאף ע"י מעשה אין אדם אוסר אלא מדרבן אלא במעשה זוטא כה"ג דר"ה דשחט בה סימן א' וניסך לה יין בין קרניה וכלים דאחז אבל ע"י מעשה רבה דגמר השחיטה אף אינהו אזלי ומודו דאוסר מדאורייתא והנה בהא דאמרי' בע"ז אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמ' חברו וכו' עשה בה מעשה אסרה דמייתו רש"י והתוס' ז"ל בפ' מרובה אמרינן עלה בפרק השוחט ד"מ ע"ב דאי לאו הא דר"ה דאמר אפילו שחט בו סי' אחד אמינא מאי מעשה מעשה רבה יע"ש ולהכי מייתו רש"י ז"ל הא דעשה בה מעשה ולא מייתי הא דאמר ר"ה שחט בה סי' א' משום דע"כ הך סוגיא דפ' מרובה לא איירי אלא במעשה רבה דאוסר מדאורייתא משא"כ במעשה זוטא כי הא דר"ה לא אסיר אלא מדרבנן והשתא תו. לק"מ על סברת רש"י והתוס' ז"ל מהך סוגיא דפרק מרובה דהתם מיירי במעשה רבה וע"כ לא קאמרי ז"ל דע"י מעשה אינו אוס' אלא מדרבנן אלא במעשה זוטא. והא דפרכי' התם בתר הכי לר"מ דמחייב שוחט לע"ז בד' וה' דהא כי שחיט ביה פורתא אסרה ולאו דמריה קטבח יע"ש דמבואר דאפי' שחט בה פורתא דהיינו אפי' סי' א' אסרה מדאורייתא אע"ג דלא הוה אלא מעשה זוטא היינו משום דשמעי' ליה לר"מ גבי מסכך גפנו על תבואתו של חברו דאדם אוסר דבר שא"ש אפי' דלא עביד שום מעשה כלל בתבואתו של חברו רק עיקר מעשהו בגפנו כדאי' בפ' הערל ד ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה אין אדם אוסר וכו' יע"ש ועדין צריך להתיישב בזה. ועיין ברש"י תמורה דף כ"ט ע"א ד"ה אימא תשתרי וכו' דמוכח להדיא מדבריו דהא דאדם אוסר דבר שא"ש אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין אדם אוסר יע"ש ובתוס' ד"ה איצטריך וכו' ועיין שם בהסוגיא ודוק היטב. ותו לא מידי: