אור ברסלב
גזע ישי מערכת אות האל"ף › קלה

גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]

מערכת אות האל"ף · קלה

קלד

אין מבטלין איסור לכתחילה. נסתפקתי לדעת הסוברים דמדאורייתא מותר לבטל איסור לכתחילה אם היינו דוקא במבטל איסור בהיתר ע"י עירוב שמערבו ברוב היתר ונאכל ע"י תערובת כהא דזרוע בשלה דמערב טעמו באיל וכן סאה תרומ' של חיטין שמער' בשל חולין דלעולם יאכל מעורב עם ההיתר ולא נאכל האיסור בפני עצמו דכיון דהאיסור מעורב ברוב היתר כמאן דליתיה לאיסורא כלל. אבל יבש ביבש חד בתרי וכן בעלי חיים דביטולו משום כל דפריש מרובא פריש כיון דכל אחד ניתר לאוכלו בפני עצמו בלא תערובת דהיתר אין לבטלו בידים לכתחי' ולסמוך אספיקא דכל דפריש. דמ"מ כל חד וחד בפ"ע מידי ספיקא לא נפיק וחד דאיסו' ודאי קאכיל ניהי דאם נתערב מעצמו התורה התירה לנו ספק זה כדכתיב אחרי רבים להטות אבל לעשות ספק זה בידים ולסמוך אכל דפריש ולאכול איסור בעינא שלא ע"י תערובות לא התירה תורה. או"ד כיון דהתי' תורה ספק זה משום כל דפרי' ונהפך האיסו' להיתר כמאי דלא הוה התם איסור כלל ואף לכתחי' מותר לבטלו מדאורייתא.

ולפום ריהטא נראה דבכה"ג לכ"ע אין לבטל לכתחילה מדאורייתא ומסתייען מלתא ממ"ש הרא"ש ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצת למציעא פ"ק ד"ך ע"ד מן הספר ליישב מה שהקשו התוס' שם עלה דאמרי' התם קפץ אחד מן המנויים לתוכו פטור מן המעשר דאמאי נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ולזה תירץ הרא"ש ז"ל שם דהא דכל דפריש מרובא פריש לאו ודאי הוא ומידי ספיקא לא נפקא רק שהתו' התירה לנו ספק זה דאם נתערב בטל ונהפך להתירא אבל לענין מעשר כיון דעכ"פ ספק הוא לאו מעשר ודאי הוא והתורה אמרה מעשר ודאי ולא מעשר ספק את"ד ז"ל יע"ש. הרי בהדיא דהך דביטול איסור דבע"ח ברובא דהיתרא משום דכל דפריש מרובא פריש מידי ספיקא לא נפקא ואף אי נתבטל לאו כהיתר ודאי הוא אלא ספק עד שבעבור זה גבי מעשר מיפט' משום דמעשר ודאי אמר רחמנא ולא מעשר ספק אלא שלענין ביטול התירה לנו התורה ספק זה ונהפך להיתר אחר שנתבטל וכיון שכן נראה ודאי דלערבו בידים ולבטלו ולימא כל דפריש אין זו סברא כלל לומר דמותר מן התור' לגרום ספק זה שהתיר' תורה בידים וכ"ש דחד ודאי דאיסור' קא אכיל. דניהי דאם נתבטל מאליו התירה לנו התורה ספק זה אבל לעשות ספק זה בידים לא התיר' תורה. משא"כ בשאר ביטול איסורין דלח בלח או אפי' יבש ביבש כגון חיטים בחיטים דלעולם נאכל האיסו' ע"י תערוב' דהיתר' בהא י"ל שפיר סברת המ"ד דמותר לבטלו לכתחילה מן התורה כיון דלא אכיל איסורא בעינה אלא על ידי תערובת.

ונלע"ד להביא ראיה לזה דבכה"ג לכ"ע אין מבטלין אי"ל מדאורייתא מהא דאית בחולין דק"מ ע"א אלא אמר ר"ן ב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת למאי אי לשלוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י דהתקלה היא שילכדנה איזה אדם לאחר זמן יע"ש. והא ודאי דאם שלחוה ליכא איסו' משום דאזלינן בתר רובא וכי ילכדנה אחר לאחר זמן מותרת לו משום דכל דפריש מרובא פריש ואפי' הכי אמרי' דלשלוח לא איצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה. והיינו ע"כ משום דאסור לבטל איסור לכתחילה בידים וכ"כ הרב מ"ל ז"ל סוף הלכות מעיל' על סוגיא זו דהוה משום איסו' ביטול איסור לכתחי' יע"ש. והשתא קשה טובא דמה יענו שפתי צדיקים הסוברים דמדאורייתא מותר לבטל אי"ל לסוגיא דחולין הנז' דאמרי' דלא אמרה תורה שלח לתקלה דמבואר דאין מבטלין אי"ל מדאורייתא וכבר ראיתי להרב שער המלך ז"ל פט"ו מה' מאכלו' אסורות דין כ"ה שהקשה מסוגיא הנז' לסבר' התוס' ז"ל ותמה על הרב מ"ל ז"ל שכתב כן בפשיטו' ולא זכר שר להקשות לדעת התוס' ז"ל דסבי"ל דהא דאין מבטלין אי"ל הוי מדרבנן וכתב ליישב בדוחק לדע' התוס' דתלמודא ה"ק לא אמרה תורה שלח לתקלה דשמא כשמשלחה יבא אחר ויקחיה מיד בעוד שלא נתערבה עדין בשאר צפורים יע"ש. ואחרי המחילה רבה דאין זה מן הישוב כלל אפי' על צד הדחק דכי נשלח לאויר העולם מיד הותר לכל מי שילכדנו משום דכל דפריש כו' דכיון דלא ידעי לה מה לי אם נתערב' באחרים או לא הא כי נשלחה לאויר העולם זו היא עירובה בשאר צפורים דעלמא ומאי תקלה איכא אי לאו משום דמבטל איסור בידים לכתחי'. גם בקידושין דנ"ו ע"ב אמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י דהוא למכשול עון שבני אדם ילכדנו אחר זמן ויאכלנו יע"ש. ובפ' שילוח הקן ד"ק אמרינן נמי בשילוח הקן דאינה אסורה משום לא תאכל כ תועבה דלא אמרה תורה שלח לתקלה יע"ש. מכל הני דוכתי מבואר יוצא דהתקלה הויא דמבטל איסו' בידים לכתחי'. גם יש ללמוד מכל הני דוכתי דאין מבטלין אי"ל מדאורייתא אפי' באינו מתכוון לבטל האיסור כדי ליהנות. שהרי בכל הני אין כוונתו לבטל אלא לקיים מצות שילוח ואפ"ה לא אמרה תורה שלח לתקלה. ובכן קשה אפי' למ"ד דאין מבטלין אי"ל מדאורייתא הא באין מתכוון לבטל לכ"ע שרי לבטל לכתחי' וכמ"ש הר"ן פ' אין מעמידין ומוכיח כן מגיעולי כלי מדיין. והריב"ש ז"ל בתשו' סי' שמ"ט דמה יענו לכל הני דוכתי דאמרי' דלא אמרה תורה שלח לתקלה ממנו נקח דאין מבטלין אי"ל מדאורי' אפי' באין מתכוון לבטל כדי ליהנות מהאיסור אלא אדרב' כוונתו לשמים לקיים מצות שילוח. ומן התימ' על הרב מ"ל ז"ל דלא זכר שר להקשות מסוגיא הנז' להר"ן ז"ל ודקיימי בשיטתיה דכי אינו מתכוון לבטל שרי ויגדל התימא על הרב שער המלך ז"ל דהקשה דוקא לסברת התוס' ואיהו גופיה מייתי התם סברת הר"ן ז"ל הנזכרת ולא ערער עליה כלום מסוגיא הנזכרת.

וראיתי להרב כרתי ופלתי סי' ק' בפלתי סוף ס"ק א' דאף איהו ז"ל עמד משתומם מכל הני דוכתי דאתאמרא בש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה בין לסברת מ"ד דאין מבטלין אי"ל אינו אלא מדרבנן ובין למ"ד דאורייתא ומשום דבכל הני דוכתי הוה אינו מתכוון לבטל ונדחק ליישב. ואיהו גופיה העיד בעצמו שהוא דוחק ולבסוף כתב ויותר נראה דאף דאיסור נתבטל בהיתר מ"מ שם איסור לא זז ועדיין טמון והראיה דשיל"מ דאמרי' עד שתאכלנה באיסור וכו' ש"מ דעוד איסו' טמון דאם לא כן מה שייך תאכלנה באיסו' וא"כ לתקל' דעכ"פ יאכל איסור א"ד ז"ל יע"ש. ואחרי המחילה רבה לא הבנתי דבריו ז"ל וכוונתו בדברים אלו דנראה דכיון בזה לישב לדעת הסוברים דמדרבנן הוא דאסו' וכן אם אינו מתכוון לבטל דשרי לכ"ע. ואין זה ישוב אלא אדרבה חיזוק גדול הוא להגדיל התימא דכיון דעכ"פ האיסור טמון עד שבעבור זאת לא אמרה תורה שלח לתקלה כ"ש דאין לנו לערב ולבטל איסור בידים כדי לאכול איסור טמון ואיך התירה התורה לבטלו בידים אף כי אינו מתכוון לבטל כל שהוא בא לאוכלו והנה איסורו טמון. אלא מוכרח דכל שנתבטל נהפך להית' לגמרי וכמאן דליתי' לאיסו' כלל ומשו"ה כי אינו מתכוון לבטל שרי דכי נתבטל כי קא אכיל היתר גמור אכיל. והא דאמרי' בדבר שיל"מ עד שיאכלנו באיסור וכו' רבנן הם דאמרי הכי עד שתאכלנו באיסו' שנתבט' אף שנהפך להיתר גמור כיון דיש לו מתירין טוב להחמיר מדרבנן וזה פשוט. באופן דכל הני דוכתי דאמרי' לא אמרה תודה שלח לתקלה הוו תיובתא לכ"ע. ועיין להרב מהר"י חזן ז"ל בס' חק"ל ריו"ד ח"א סי' נ"ה ד ע"א וע"ד שגם איהו ז"ל נדחק ליישב הא דשל' לתקל' ואין בדבריו ז"ל כדי ישוב כלל כאשר עיני המעיין תחזנה מישרים.

אמנם לפי האמור לעיל ומסתייען מדברי הרא"ש ז"ל הנז' דהא דכל דפריש מרוב' ריש מידי ספיקא לא נפקא אתיא שפיר כל הני דוכתי דאמרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה דע"כ לא אמרי' דמדאורייתא מותר לבטל אי"ל לדעת התוס' וכן כי אינו מתכוון לבטל האיסו' דשרי לכ"ע היינו בביטול איסור דנאכל ע"י תערובת:

כענין גיעולי כלי מדיין דמינייהו הוכיחו דכי אינו מתכון לבטל שרי דהא לא אתי למיכל איסור בעיניה אבל איסור יבש ביבש וכן בע"ח דהוה ביטולם משום כל דפריש מרובא פריש דע"כ אוכל חד דאיסור' בעיניה בכה"ג לכ"ע אסור לעשותו בידים מה"ת אף באינו מתכוון לבטל ולהכי אמרי' שפיר התם לא אמרה תורה שלח לתקלה כיון דאוכל איסור בעיניה שלא ע"י תערוב' דניהי דהתורה התירה לנו ספק זה אחר שנתערב היינו משום דכיון דאנן בדידן לא ידעי' הי ניהו דאיסורא אף דכלפי שמייא גליא דאיסור' אכיל התירה התורה כאילו נהפך להיתר אבל לגרום דבר זה בידים ודאי דאסיר ותקלה גדולה היא שבא לאכול דבר איסור בעיניה אף דאיהו לא ידע ליה דאיסורא הוא ומשו"ה מותר לו מ"מ כיון דכלפי שמייא גליא דאיסורא אכיל תקלה היא ומשו"ה לא אמרה תורה שלח לתקלה.

ובהכי ניחא לי מאי דהוה ק"ל טובא בהני דוכתי דאמרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י ז"ל דהתקלה היא דהוא למכשול עון שיבא אדם לצודן אח"ז ולאכלן והם אסורין באכילה יע"ש בפרש"י בחולין דק"מ ובקדו' דנ"ו ע"ב. והוא תימא דהא אפי' למ"ד אין מאי"ל מדאורייתא אסור אם עבר ובטלו בידים לכתחל' מותר לאוכלו מדאוריי' ואפי' לדידיה שרי לאוכלו מה"ת רק רבנן קנסו להמבטל וכמ"ש כל הפוסקים. וא"כ כי משלח מאי תקלה איכא לבני אדם אחרי שילכדנו אח"ז ויאכלנה הא אפי' אי ילכדנו אחר בתר השלוח מותר מה"ת לאוכלו דכי נתבטל נהפך להתירא ואין בשילוח זה אלא במה דקא עביד איסור לבטלו לכתחל' ולא תקלה לאחרים והכי הול"ל לא אמרה תורה שלח באיסורא ומדקאמר שלח לתקלה מוכח דהוא לבני אדם אחרים אשר יצודוהו אח"ז וכמ"ש רש"י ז"ל וכיון דלאחר השילו' מיד נתבטל מאי תקלה איכא לאחרים הא זה כלל גדול בתורה דאזלינן בתר רובא כדכתיב אחרי רבים להטות והיתיר' קא אכיל האדם אשר ילכדנו אח"ז. ומה מאוד אני תמה על הרב מ"ל ז"ל והרב שער המלך ז"ל ושאר האחרונים שעמדו מסוגיא דשלח לתקלה על האי עניינא דאין מאי"ל ולא נרגש שום חד מנייהו מלכי בעיקרא דש"ס דאמר ל"א תורה שלח לתקלה דמאי תקלה לאחרים איכא הכא אחר שילוחיה. אמנם עפ"י האמור ומדובר לעיל אתי שפיר דכיון דהא דכל דפריש מרובא פריש מידי ספיק' לא נפיק עד שבשביל כן גבי מעשר פטור אם קפץ אחד מן המנויים לתוכו משום דמעשר ודאי אמר רחמנא ולא מעשר ספק וכמ"ש לעיל בשם הרא"ש ז"ל הא ודאי כי משל' הצפור הויא תקל' והיה למכשול עון דניהי דאחר שילוח נתבט' ומותר לאוכלו לכתחל' היינו משום דכיון דאיהו דקא אכיל ליה לית ליה ידיעה בתחלה דאיסורא הוא התירה תורה ספק זה אבל כיון דמ"מ מידי ספיקא לא נפיק וכלפי שמיא גליא דאיסורא קא אכיל בעיניה אין לך תקלה גדולה מזו שבאתה תקלה זו ע"י שאוכל דבר איסור שהותר מחמת חסרון ידיעתו של נאכל שהרי מה שהותר לו לאוכלו הוא מפני שאמרה תורה אחרי רבים להטות וכל חד דאתי לידיה אמרי' דאין זה הצפור האסור ואיסורא ברובא איתיה וכלפי שמייא גליא דהאי ניהו דאתי לידיה דאיסורא הוא והרי זה האוכלו נכשול נכשל וברור. באופן דמכל זה נראה דביבש ביבש ובבע"ח דביטולו משום כל דפריש מרוב' פריש ובא לאוכלו איסור בעיני' לכ"ע אסור לבטלו לכתחל' בידים ועד כאן לא אמרו תוס' ז"ל ודקיימי בשיטתייהו דמדאורייתא מותר לבטל אי"ל אלא בדבר דלא אתי למיכליה אלא ע"י תערובת דהיתירא וכמ"ש לא שלא מצאתי בשום חד מהמחברים קמאי ובתראי דחלקו בכך. ואל תשיבני ממ"ש הרשב"א ופסקו מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' ק"ט סעיף א' דיבש ביבש דחד בתרי בטיל לא שרי ליה לאוכלו אלא חד חד אבל ב' בב"א לא ויהיב טעמא למילתא משום דכי אכיל חד חד כל אחד ואחד אנו אומרים זו דהיתירא ואף האחרון מותר משום דאמרי' דזה שנאכל היה דאיסורא וזה ד דהיתירא משא"כ כי אוכלם בב"א ומטעם זה כתב דאסור לבשלם בכ"א בקדירה משום דנמצא מערב האיסור בהיתר ונותן טעם ומתפשט האיסור בכל ההיתר יע"ש. הרי דכתב היפך סבר' דילן מהקצה לקצה. הא ליתא דודאי מדרבנן דאסרו מין במינו. בנותן טעם משום מין בשאינו מינו מש"ה טפי יש לאסור כי אוכלו ע"י תערובת אבל יבש ביבש דנאכל כל חד וחד כיון דליכא טעמא אוקמוה אדאורייתא וכמ"ש הרשב"א ז"ל. אבל מדאוריי' דמין במינו חד בתרי בטיל משום דליכא טעמא אדרבא הסברא כל בתר איפכא וזה פשוט. ועיין מ"ש הרא"ה ז"ל בב"ה דק"ז ע"כ ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל במשמרת הבית דף קכ"ח ע"ב.

ואחר עבור כמה שנים בא לידי ספר נודע ביהודה מהדורא בתרא חיו"ד סי' מ"ה נדפס מחדש שכתב שם וז"ל אני אומר דבר חדש בדין לבטל איסור לכתחלה הרי הרשב"א והר"ן שכתבו בשם התוס' שמן התורה מותר לבטל איסור לכתחל' לישב סוגיא דזרוע בשלה שהזרוע עצמה לא נתבטלה כלל ונשארה באיסור' לזר והיא נתנה לכהן אחר בישו' רק הטעם דמפיק מהזרוע ונבלע בשאר האיל הוא אבל יבש ביבש לבטל האיסור והוא נשאר בעין והוא בעולם ובאיסורו עומד שאם יבא אליהו ויאמר שזה היא החתיכה האסורה הרי הוא עומד באיסורו הקדום אלא כל זמן שאין מכירין אותו גזירת הכתוב אחרי רבים להטות ועכ"פ האיסור הוא בעין ויכול לחזור לאיסורו בזה לכ"ע לדעתי לא התירה התורה לבטלו לכתחלה ואיך אפשר שדבר שאפי' אחר ביטול אם יוכר יהיה אסור. לבטלו עתה והרי עתה הוא מכירו אבל טעם הנבלע בזה כשנתבטל אין כאן טעם איסור כלל וכיון שנתבטל אין כאן טעם כל ובפרט בזרוע בשלה שהיה בו ששים או מאה לכל מר כדאית ליה דבזה אין אנו צריכין להתירו מטעם אחרי רבים להטות רק כיון שיש כאן ששים אין כאן טעם כלל ולא נשאר שום איסור. בזה ס"ל להתוס' שמותר לבטלו לכתחלה מן התו' זהו הנלע"ד ובזה ניחא מה דאמרו שלהי חולין בצפורי עיר הנדחת לא אמרה תורה שלח לתקלה ועיין בשער המלך ז"ל פרק ט"ו מהלכות מ"א הלכה כ"ה עכ"ל יע"ש. הנה שהגאון מהרי"ח ז"ל קדמני לחדש האי סברא דאמרן דביבש ביבש לכ"ע אין מבטלין אי"ל דבר תורה וסיים דבהכי ניחא מ"ש בשלהי חולין בציפורי עיר הנדח' לא אמרה תורה שלח לתקל'. אלא שבעי' טעמו שכתב הגאון לחידוש דין זה יש להשיב כמובן. ואנן בעניותין הרחבנו הביאו' בזה בטע' רויח' וכתבנו סיוע לסבר' זו מדברי הרא"ש כמש"ל.

האמנם השתא הכא אנכי הרואה דיש להוכיח מדברי הרשב"א ז"ל במשמרת הבית דלמ"ד אין מאי"ל אינו אלא מדרבנן ה"ה ביבש ביבש ליכא איסור דבר תורה לבטלו לכתחלה שכתב שם דק"ט ע"ב על מ"ש שם הרא"ה ז"ל בבדק הבית להשיג על דבריו בתורת הבית שם בענין נותן טעם לפגם מותר דכתב הרשב"א דפגם זה שאמרו לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה אלא אפי' פוגם קצת. שהרי קדירה שאינה בת יומא אינה אוסרת. וא"ת והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרי' לה והתם נבלה הראויה לגר שמה נבלה לא קשיא דהתם להתירה בפ"ע והילכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אסירא אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעמו כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא פוגם בתערובתו מותר דלא חשיב נתינת טעם כיון שהוא פגום ע"כ דברי הרשב"א ז"ל בת"ה. וכתב על דבריו אלו הרא"ה ז"ל בבד"ה ואינו נכון כלל דא"כ לפי דבריו פליטת קדירה זו שאינה בת יומא הוא שאינה אוסרת משום דנתינת טעם שלה אינו לשבח אבל מ"מ הבלע עצמו במות שהוא עד שלא נפלט איסור תורה הוא שהרי הבלע עצמה לא נפגם מכדי אכילת גר. וכיון שכן ראוי היה שיהא אסור לבשל בה לבטלו עכשיו מחמת תערובתו דבר תורה אם תמצא לומר דאסור לבטל אי"ל דאורייתא וכן בדין שלא יהא מותר דבר תורה לבטל לכתחל' חתיכ' נבלה בב' חתיכות היתר מין במינו ואנן בכל דוכתא קי"ל דקדירה שאינה בת יומא מותרת דבר תורה א"ד הרא"ה ז"ל. וכתב על דבריו הרשב"א במשמרתו שם וז"ל ומה שחשב לקושיא דכיון שהבלע שבקדרה מצד עצמו ראוי לגר א"כ איך התירה תורה קדירה שאינה בת יומא לכתחל' דמ"ש ממער' חתיכ' נבלה בתוך שתים של היתר דאסו' לבטל אי"ל אפי' מדאו' אין בדבריו כלום חדא דמנ"ל דמדאוריי' אין מאי"ל דילמא מדאוריי' משרא שרי אלא מדרבנן בלבד הוא דאסור ופשטא דשמעתא דזרוע בשלה דבפרק גיד הנשה הכי דייקא וכן הסכימו רבותינו חכמי הצרפתי' ז"ל. ולא עוד לא אפי' מי שדוחק אותה הלכה ומסיק מינה דאסור לבטל אי"ל מדאוריי'. היינו לבטל איסור בעינו כעין זרוע שמבשל עם האיל דאפשר לבשל זה בפ"ע וזה בפ"ע וחדשה בה תורה לבשלם יחד דאין בשלה לא שלימה אבל בלע שבקדרה אי אפשר ולפיכך מותר כיון שפוגם תערובת ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובת א"ד הרשב"א ז"ל יע"ש. אשר מוכח מדברי הרשב"א ז"ל אלו דלהסוברים דהא דאין מאי"ל לאו דאורייתא אלא מדרבנן הוא הדין נמי דלערב חתיכת נבלה בב' חתיכות דהוא יבש ביבש לא אסיר דבר תורה אלא מדרבנן. וכן מוכח נמי מדברי הרא"ה ז"ל. ויש לדחות קצת ועדיין צל"ת:

תוכן העניינים

גזע ישי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה