גזע ישי· רבי יהודה שמואל אשכנזי [אי"ש]
מערכת אות האל"ף · צא
אין שליחות לגוי. הני מילי עכו"ם לישראל או איפכא אבל גוי לגוי עושה שליח ויש שליחות לגוי מגוי חבירו. כ"כ הגאון משאת בנימין ז"ל בתשו' סי' צ"ז דהכי מוכח מהש"ס דפ' איזהו נשך דאמרי' מה אתם בני ברית אף שלוחכ' בני ברית משמע דנכרי שפיר מצי משוי שליח נכרי חבירו דהא תרוייהו לאו בני ברית נינהו והוי שלוחכם דומיא דאתם יע"ש בדברי הרב ז"ל הנז'. וכ"כ הרב מהרש"ך בפשיטו' בח"א סי' קי"ד דגוי בגוי יש שליחות יע"ש. והרב מג"א ז"ל בסי' תמ"ח סק"ד הבי' לדברי הרב משאת בנימין ז"ל הנז' וכתב ע"ד וצ"ע דבירוש' רפ"ו דדמאי איתא דאין נכרי עושה שליח לנכרי חבירו ע"ש וכ"מ פשטא דתלמודא רפ"ב דקדושין א"ד ז"ל יע"ש. גם הרב מ"ל ז"ל פ"ב דה' שלוחין הלכה א' כתב ע"ד הר"ב מ"ב ז"ל הנז' דבירוש' פ"ק דתרומות הלכה א' תמצא שדין זה ליתא אלא שאין הגוי בתורת שליחות כלל וכן ברפ"ו דדמאי א"ד זל י"עש. ועיין להרב מהר"י אלגאזי זל בס' ארעא דרבנן סי' דיצא לישע הרב משאת בנימין ז"ל דאיברא דהכי אתמר בש"ס ירושלמי אמנם נראה דהש"ס דילן חולק דאמרו כזה בורר מנין שאין טוענין למסית מנחש דהול"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומדנקט תלמודא טעמא דאין שלד"ע ואם גוי בגוי נמי אין שליחות תיפוק לי דאין שליחו' לגוי ומדקאמר הש"ס טעם אין שלד"ע ש"מ דהכי סבר הש"ס דגוי בגוי יש שליחות. ועיין להרב מהר"י אזולאי זל בס' עין זוכר סי' נ"ד דדחה דברי הרב מהרי אלגאזי זל באמת הבנין ויפה אמר חנ"ן מהרי אזולאי ז"ל כאשר יראה הרואה.
והנה הרא"ש זל ברפ"ק דבכורות בענין קניית הבהמה לגוי כדי להפטר מבכורה כתב דהמחוור באופן ההקנאה לגוי היא שיקבל פרוטה מן הנכרי ויקנה לו מקום שהבהמה עומדת שם ויקנה לו אוזן הבהמה י"עש וכתבו הטור והש"ע בי"ד סי' ש"ך. והשתא איכא לאקשויי טובא על הרא"ש ז"ל בהאי תקנתא דיליה דהא איהו גופיה פסק בפ"ק דמציעא דף י' כהרי"ף ז"ל דחצר קונה מרין שליחות לא מדין יד י"עש. ולפ"ז גר דלית ליה שליחות דקי"ל אין שליחות לגוי גם קנין חצר לית ליה לגוי כיון דקנין חצר אינו אלא מרין שליחות ואין שליחות לגוי וא"כ מאי אהני תקנה זו דתקן מר הרא"ש ז"ל להקנות להגוי המקום שבו הבהמה דסוף סוף אין המקום קונה לו הבהמה להגוי מדין חצר מה"ט דחצרו אינו קונה אלא מדין שליחות ואין שליחות לג וי. וכדי ליישב דברי הרא"ש ל ע"כ לומר דפשיטא ליה להרא"ש כסברת הר"ב משאת בנימין ז"ל ומהרש"ך ז"ל הנ' דגוי בגוי יש שליחות ובכן שפיר תקן להאי תקנתא דלהקנות לו להגוי המקום שהבהמה בו דהו"ל חצרו של הנכרי שלוחו כשליח גוי לגוי דיש שליחות מגוי לגוי. אלא דכבר ראיתי להגאון בעל ברכת הזבח ז"ל בתשובה אחת והיא ל'ו נדפסה בשו"ת נחלת שבעה ס"סי ל' דהפליג לתמוה בזה על האי תקנתא דהרא"ש ז"ל שכתב וז"ל ואגב לא אוכל להמלט להודיע למעל' מה שחדשתי בדין זה בימי חורפי והצעתי דברי לפני רבותנו והסכימו עמי והוא זה דהתוס' והרא"ש והטור וש"ע דכתבו דהמחוור שבכולם דיקבל פרוטה מן הכותי ויקנה לו מקום שהבהמה עומדת לשם וכו' וכן אנו נוהגים לענין מכירת חמץ שמקנין לו בכסף ובשטר החדר מה שבתוכו החמץ והמקום קונה לו החמץ וכמ"ש הב"ח בטא"ח. ותמיה לי מילתא דהא דחצר קונה הבהמה או החמץ הוא מדין שליחות דאי משום יד היה צריך הכותי להיות עומד בסמוכין לו דמה יד בסמוכה וכו' כדאיתא בפ"ק דב"מ וא"כ כיון דמדין שליחות קני החצר ואנן קי"ל דאין שליחות לכותי א"כ תקנה זו לא ידענא דמנ"ל למימר דחצירו קונה לו לכותי ודוחק לומר דכותי לכותי יש שליחות וכמ"ש בשו"ת מ"ב סי' צ"ז וחצרו של כותי הוי כשליח הכותי דערבך ערבא צריך דדינו של הרב הנ"ל צ"ע למעש' ולא הו"ל לכל הפוסקים לכתוב כן בפשיטות ובהדיא מצאתי שכתב בשו"ת מהר"מ מינץ סי' ה' וז"ל אע"ג שליחות לגוי ה"מ כותי לישראל או ישראל לכותי אבל כותי לכותי אפשר דהוי שליח וכו' הרי שכתב בלשון אפשר כאלו מסתפק ולמה לא בירר מדברי הראשונים והאחרונים הנ"ל בפשיטות דקנה אלא ש"מ דלא ברירא ליה מילתא. ומצאתי ברי"ו חלק אדם וחוה נתיב ך' ח"ב שכתב וז"ל ולצאת ידי שניהם יקבל מהכותי מעות בשביל אוזן הבהמה פרוטה וימשוך הבהמה או יקנה להכותי המקום שהבהמה עומדת שם ויקנה לו אגביו אוזן הבהמה עם העובר עכ"ל. ואמרתי טבא חדא פלפלא וכו' דלכולהו אית להו פרכא ולדידיה לית ליה פירכא כלל דמבואר שלא מדין חצר קני ליה אלא מתורת מטלטלין אגב קרקע דקנה הקרקע והמטלטלין ולא מתורת חצר וכה"ג משני פ"ק דב"מ ד' י"א ע"ב ר"ג מטלטלי אג"ק וכו' הקנה לו ע"ש ברש"י והיה יכול לקנות מטלטלים אפי' אינם צבורין בתוכו אלא שלא להטריח וכו' ע"ש. ולפ"ז גם במכירת חמץ יש לנו להזהר למכור להכותי החדר שהחמץ בתוכו וליקח פרוט' ומקנה חדר וחמץ אגבה ולא שנותן בתורת חצר וקלסו רבותי את דברי וכך אני מור' לבא בפסח לשאול אותי ומקום הניחו רבותי להתגדר בו א"ד הגאון בעל ברכת הזבח ז"ל י"עש. הנה שהגאון ז"ל תמה על האי תקנת' דהרא"ש ז"ל מהא דחצר מדין שליחות ואין שליחות לגוי ומינה דאין לו נמי קנין חצר ולא ניחא ליה למימר דגוי בגוי יש שליחות וכדכתב הר"ב מ"ב ז"ל דערבך ערבא צריך ככתוב בדברי קדשו. ויש להרגיש על הגאון ז"ל דלא ניחא ליה דברי הרב מ"ב משום דערבך ערבא צריך. והו"ל למימר דעדיפא מינה דבהדיא בא מפורש בש"ס ירוש' ריש פ"ו דדמאי ופ"ק דתרומות דגם גוי בגוי אין שליחות דלא כדברי הר"ב מ"ב ז"ל.
אך את זה מצאתי להרב מהריט"א ז"ל בספרו הבהיר הלכות יו"ט ד"ל ע"ג דהביא לדברי הגאון בעל ברכת הזבח ז"ל הנז' וכתב דמה שלמד מדברי רי"ו ז"ל דלאו מדין חצר הוא אלא מדין אגב מלבד דהדבר קשה דאי מדין אגב הוא למה נקטו הרא"ש ור"י והטור שיקנה לו מקום שהבהמה בו הא קי"ל דצבורין לא בעינן והיה אפשר אפי' מקנה לו אי זו מקום אחר ואגבו יקנה הבהמה דלענין אגב לא בעינן צבורין בתוכו יתר ע"כ דהא קי"ל דקנין אגב אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בפ"ק דב"ק די"ב וכ"כ הרא"ש ז"ל שם וע"ש וא"כ איך בקנין אגב דרבנן מפקיעינן קדוש' בכור התינח למ"ד דקנין דרבנן מהני לאיסור דאורייתא מטעם הפקר ב"ד הפקר אלא למ"ד דקנין דרבנן לא מהני לאיסור דאוריית' מאי איכ' למימר ור"יו הוא מכת הסוברים דלא מהני דהא כתב דהמקדש בחוב של אחרים במעמד שלשתן דאינה מקודשת אלא מדרבנן וא"כ איך בקנין אגב דרבנן יועיל להפקיע איסור קדושת בכור דמה"ת. וע"כ לומר דמדין חצר קאמר ומ"ש ר"י ויקנה לו אגביו לאו דוקא האי לישנא דאגב דמצינו לשון אגב שאינו קנין אגב כדאמרי' פ' הזהב דמ"ו וליקני ליה אגב סודר יע"ש הרי דנקט אגב סודר אף דמן הראוי היה לומר וליקני ליה בקנין סודר ונקט אגב סודר ופירושו הוא דאגב דקונה המוכר הסודר מקנה ליה ללוקח הפירות וכמו כן הכא נקט לשון אגב והכונה דאגב דקונה הגוי המקום קונה הבהמה מדין חצר ולשון אגב לשון מושאל הוא לכן נלע"ד דהעיק' דהרא"ש ורי"ו והטור ס"ל דיש קנין חצר לגוי וה"ט משום דס"ל כספר המ"ב דגוי בגוי יש שליחות וכיון דעושה שליח לגוי שכמותו גם קנין חצר יש לו מדין שליחו' כמו שצדד הר' בתשו' הנז'. ואע"ג דבירוש' פ"ק דתרומות נראה דאפי' גוי בגוי אין שליחות כמ"ש הרמ"ל פ"ב דה' שלוחין הלכה א' יע"ש. מ"מ נראה דבש"ס דילן לא ס"ל הכי דהא בפרק השוכר את הפועל דע"א ע"ב מתבאר דכליו שלגוי קונה לו יע"ש ובפ"ק דב"מ מתבאר מתוך דברי הראשונים דכליו של אדם קונים לו הוא מדין חצר ואם איתא דאין שליחות לגוי כלל אפי' בגוי חבריה א"כ אף קנין חצר וכליו אין לו וכבר עמדתי ע"ז בס' תוספת דרבנן באות מ' משיכה יע"ש. והן עתה חשבתי דרכי דנוכל לומר דאדרבה מתוך סוגיא זו יש ללמוד דעכ"פ גוי בגוי יש שליחות דלא כהירוש' ומש"ה יש לו קנין חצר וקנין כליו. באופן דנלע"ד דמ"ש הרא"ש דמקנה לו מקום שהבהמה שם הוא מדין חצר וכן נרא' מתשו' התה"ד סי' ע"ד שלא מצא תקון בפרה שהיא ברשות הגוי במקום רחוק וא"א לקנות מקום הבהמה כי אם ע"י קנין חליפין. ואם איתא יקח פרוטה מן הגוי ויקנה לו איזה מקום משלו ואגב יקנה לו הפרה בכל מקום שהיא מדין אגב עכ"ד מהריט"א ז"ל יע"ש. והנה מאי דדחי מר דברי הגאון בעל בה"ז ז"ל דלמד מדברי רי"ו ז"ל דלאו מדין חצר קאמרי רבנן הרא"ש ורי"ו והטור ז"ל לתקנתייהו אלא מדין קנין אגב דא"כ למה נקטו הרא"ש והטור ורי"ו שיקנה לו המקום שהבהמה בו והא לא בעינן צבורין. אי מהא לא מדחו דברי הגאון ז"ל דאה"נ דה"ה דאפשר שיקנה לו מקום אחר ויקנה אגבן הבהמה בכל מקום שהיא דלא בעינן צבורין. לא דכיון דיכול הוא להקנות לו אותו המקום שהבמ' בו שהוא שלו למה לו להקנו' לו מקום אחר. ואה"נ דאי הבהמה היא במקום שאינו שלו של הישראל בעל הפרה מקנה לו מקום משלו ומקנה לו אגבו הבהמה במקום שהיא. אלא משום דמסתמא בהמתו של אדם היא במקומו ורשותו לכן נקטו הרא"ש ורי"ו והטור תקנתייהו בהכי שיקנה לו. המקום שהבהמה בו. גם מאי דכתב דקי"ל דקנין אגב מדרבנן כמ"ש התוס' בב"ק די"ב והרא"ש ז"ל שם. אי מהא נמי לא מדחו דברי הגאון ז"ל הנז' די"ל דאה"נ דהרא"ש והטור ז"ל הכי ס"ל דקני דרבנן מועיל לאיסור דאורייתא כהני רבוואתא דס"ל הכי. ורי"ו ז"ל דס"ל דאין קנין דרבנן מועיל לאיסור דאורייתא י"ל דאיהו ס"ל דקנין אגב נמי דאורייתא הוא דכמה רבוואת' הכי ס"ל וכמו שכ' הרב מהריט"א ז"ל גופיה בס' קהלת יעקב אות הא' סי' ל"ב בענין אגב יעש"ב. ומה גם שדברי רי"ו ז"ל הכי מוכחי דמדין קנין אגב קאמר כדקאמר הגאון ז"ל ומה שכתב הרב מהריט"א דואגבו דנקט רי"ו הוא לשון מושאל והוא כמו אגב סודר דהש"ס הוא דוחק באופן דשפיר י"ל דהרא"ש והטור ורי"ו ז"ל לאו מדין חצר קאמרי אלא מדין אגב וכדכתב הגאון ז"ל.
האמנם מאי דמייתי הרב ז"ל מהש"ס דע"ז דע"א ע"ב דמתבאר שם דכליו של גוי קונין לו אע"ג דקנין כלי' מדין חצר הוא כדמבוא' בפ"ק דב"מ מתוך דברי הראשונים ז"ל. נראה לפום ריהטא ראיה מפורשת דיש שליחות לגוי מגוי להש"ס דילן. דהכי איתא התם בש"ס דע"ז א"ל רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לנכרים שקלו זוזי מינייהו והדר כיילן להו כו' דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יי"ן ברשותייכו קא הוי וכי שקליתו דמי יי"ן קא שקליתו כו' ופרכינן ותיקני ליה כליו שמע מינה כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לא לעולם אימא לך קנה לוקח והב"ע כגון דאיכא עכבת יין אפומא דכוזנתא דקמא קמא אינסיך כו' יע"ש והנה דפריך הש"ס לרב דתיקני ליה להנכרי כליו כו' אלמא דיש לו לגוי קנין חצר וכלים. וכיון דקי"ל דחצר מדין שלי' הוא איך יש לו לגוי קנין חצר כיון דקי"ל דאין שלי' לגוי. וע"כ לומ' דהש"ס דילן פליג אש"ס ירוש' דס"ל להש"ס דילן דגוי מגוי יש שלי' כדאמר מר הרב מהריט"א ז"ל כנז"ל והיא לפום ריהטא ראיה גמורה לסברת הרב משאת בנימין ז"ל.
איברא דהיה מקום לדחות ולומר דהנה התם בפ"ק דב"מ ד"י איכא תרי לישני וללישנא קמא פליגי ר"י ור"ל אי ילפינן קטן מקטנה מר סבר ילפינן קטן מקטנה כלו' וחצר דגברא נמי משום יד אתרבאי ומ"ס לא ילפינן קטן מקטנה יע"ש. ולפי האי לישנא לר"י חצר דגברא נמי משום יד אתרבאי. וא"כ י"ל דהאי מקשן דפריך הכא בש"ס דע"ז ותיקני ליה כליו ס"ל כהאי לישנ' קמא דפ"ק דב"מ דחצר דגברא נמי לר"י משום יד אתרבאי וכיון דמשום יד אתרבאי גם נכרי כיון דאית ליה יד אית ליה חצר וקנין כליו דהוא נמי מדין חצר ולהכי פריך ותיקני ליה כליו והש"ס שני ליה שפי' אף לפי סברתו. אמנם לפי מאי דמסיק התם בב"מ ללישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולכ"ע חצר דגברא משום שלי' אתרבאי ופסקו הכי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש י"ל דגוי אין לו קנין חצר ולא קנין כליו כיון דאין שלי' לגוי. באופן דאי מהש"ס דע"ז הנז' דפריך ותיקני לו כליו דמייתי הרב מהריט"א ז"ל יש לדחות כאמור.
האמנם דא עקא כי הנה הטור זל בי"וד סי' קל"ב פסקו להאי מילתא שכתב וז"ל ואם פסק דמי היין ומדדו לתוך כליו כו' ואפי' לכליו של נכרי כו' יש בו עכבת יין בשוליו והכלי עומד בחצרו של נכרי מותר שמיד כשהגיע לאויר הכלי קנאו כו' ואם הכלי בחצרו של מוכ' לא קנה ואסו' אא"כ יאמ' לו יקנה לך כליך כו' יע"ש. אשר מפור' יוצא מדברי הטור דיש קנין חצר וכליו לנכרי. וכן פסק מרן ז"ל בש"ע יו"ד שם ועיין עוד שם בב"י לקמן מ"ש בשם ארחות חיים בשם המאור ז"ל.
ואנכי הרואה כי עיקרא דהאי מלתא דכליו של אדם קונין לו מדין יד נמי הוה. ואמינא לה ממ"ש הרמב"ם ריש פ"ד מה' מכירה וז"ל כליו של אדם כל מקום שיש רשות להניחו קנה לו וכיון שנכנסו המטלטלין בתוך הכלי אין אחד מהן יכול לחזור בו והרי זה כמי שהגביהן או כמי שהונחו בתוך ביתו כו' עכ"ל ז"ל יע"ש. הנה שכתב דהרי זה כמי שהגביהן או כמי שהונחו בתוך ביתו. אשר מבואר יוצא מדבריו דקנין כליו ש"א לאו מדין חצר בלבד הוה אלא מדין יד נמי הוה דכי נכנסו המטלטלין לתוך כליו כנכנסו ובאו לידו והגביהן. דקנין כלים עדיף מקנין חצירו דהרי הרמב"ם איהו ס"ל דחצר לאו משום יד אתרבאי אלא מדין שליחות כמפורש בדבריו פי"ז מה' גזילה ה"י ופ' כ"ט מה' מכירה ה"י יע"ש ובמ"ש ה"ה שם על השגת הראב"ד בה' י"א ואפ"ה כתב דקנין כליו הוה כאלו הגביהן כו' והיינו משום דקנין כליו עדיף מדין חצר דחצר אינו אלא מדין שליחות ולא מדין יד אבל קנין כליו מדין יד נמי אתרבאי דכליו כידו הוו דכי נכנסו המטלטלין בכליו כנכנסו ובאו לידו והגביהן חשיבי. ולפ"ז ליכא שום ראיה כלל מהא דפריך בע"ז ותקני כליו כו' ומדברי הטור חיו"ד סי' קל"ב דגוי בגוי יש שליחות. ומהתימא על הרב מהריט"א שלא זכר ש'ר מדברי הרמב"ם דריש פ"ד דה' מכירה בדין קנין כליו שכתבנו ועמ"ש באות החי"ת בענין חצרו ש"א קונה לו ובאות הכ"ף בענין כליו ש"א קונין לו כו'. ותו לא מידי: